המחזה יוצא הדופן אירע בלילה הראשון של פברואר 2015, בעיצומה של מערכת הבחירות: שליחים של מפלגה פוליטית מפגינים מול מערכת עיתון. עשרות ליכודניקים נושאי דגלים ושלטי מחאה התקהלו מול בית "ידיעות אחרונות" בתל-אביב, התנחלו על המדרגות הרחבות, בכניסה הראשית שמעליה התנשא סמליל העיתון באדום זוהר, וחסמו את המעבר בגופם.

היעד של פעולת המחאה היה נוני מוזס, המו"ל, בעל השליטה והעורך האחראי. כמה מפגינים הניפו שלטים שנשאו את הסלוגן "אימפריית הרשע של נוני מוזס" – הומאז' למדור שנולד שנתיים קודם לכן בין דפי העיתון היריב "ישראל היום", ה"ביביתון". שלטים אחרים דיברו על "זרועות הרשע" של נוני וכינו את העיתון שלו "בוז'יתון", על שם יצחק הרצוג, יריבו של נתניהו בבחירות והסוס שעליו הימרו הפעם ב"ידיעות אחרונות".

"נוני מוזס מנסה להיות האח הגדול של מדינת ישראל ורוצה לעצב את המחשבות של העם, אבל אנחנו באנו לכאן כדי להגיד שנגמר המונופול על התקשורת", הכריז מארגן ההפגנה, יו"ר צעירי הליכוד דוד שאין. איוב קרא, שר התקשורת לעתיד, חיזק את דבריו.

בזכות המגפונים, המסרים חדרו גם אל תוך הבניין, שם עמלו עובדי "ידיעות אחרונות" על הורדת העיתון לדפוס. בתום המשמרת נאלצו לצאת דרך השער האחורי, אל הרחוב הקטן הנושא את שמותיהם של המו"לים המנוחים יהודה ונח מוזס, סבו ואביו של נוני. עובדי העיתון השקיפו על ההמולה מרחוק, ואז הלכו הביתה.

מערכת הבחירות של שנת 2015 סימנה נקודת מפנה בקריירה הפוליטית של נתניהו. עד אז, המשטמה היוקדת שהוא ובני משפחתו חשו כלפי "ידיעות אחרונות" רחשה מאחורי הקלעים. כשהיא התפרצה, זה בדרך כלל היה דרך שלוחים שאינם מקושרים ישירות למשפחת השלטון. על פני השטח, ראש הממשלה שמר על ארשת ממלכתית כלפי העיתון השנוא.

ההפגנה הלילית היתה יריית הפתיחה של קמפיין אגרסיבי של נתניהו נגד מוזס ותשלובת העיתונות שלו. מוזס תואר בו כשליט האמיתי של מדינת ישראל, האיש שיושב בצללים ומניע את המחוקקים והשרים על לוח השחמט – ואחת לכמה שנים מחליט את מי להכתיר למלך. לימים, כשיסתבך בפלילים ויידרש להשיב לשאלות של חוקרי המשטרה, יטען נתניהו שהוא באמת ובתמים מאמין בתיאוריה הזאת.

חודשיים-שלושה לפני ההפגנה הצליח מוזס להפעיל את קשריו בכנסת, ובתצוגת תכלית של עבודת לובינג העביר בקריאה טרומית את "חוק 'ישראל היום'", החוק שנועד לאלץ את המתחרה הגדול והחינמי שלו לגבות תשלום עבור כל גיליון – מצב שתואר על-ידי החינמון ותומכיו כמכת מוות.

נתניהו פירק את הממשלה זמן לא רב לאחר מכן, והבחירות הוקדמו. הפרשנים והסקרים ניבאו לו מפלה. הפרסונה התקשורתית של נתניהו נכנסה לטרנספורמציה. במה שיתברר כקדימון לשלב המסכם בקריירה הפוליטית של האיש שכיהן כראש ממשלת ישראל יותר מכל קודמיו, ההתבטאויות של נתניהו הלכו ונעשו יותר ויותר פרועות – יותר פופוליסטיות, יותר תוקפניות והרבה יותר קונספירטיביות. והיעד הראשון היה מוזס.

בזמן אמת, ההפגנה מחוץ לבית "ידיעות אחרונות" נראתה כמו עוד פרפור נואש שמבשר על סוף דרכו הפוליטית של נתניהו. עוד שבירת כלים שוודאי מעידה על ההתרסקות המתקרבת. אבל בדיעבד התברר שהמצב היה הפוך. ההפגנה בישרה את סוף דרכו של "ידיעות אחרונות" כעיתון שנהנה מלגיטימציה בקרב כל חלקי החברה הישראלית – ומהכנסות שמנות, מעוררות קנאה, שמשקפות את מעמדו הדומיננטי בשוק.

בימים שלאחר מכן נתניהו יצטרף אישית למתקפה החזיתית על מוזס ויהפוך אותו סופית מאיש צללים לדמות ציבורית. דמון תמנוני שבו יש למקד את האש, ולא רק כדי לנצח בבחירות – אלא כדי שגם בתומן, כשיגיע הניצחון המיוחל, ניתן יהיה סוף-סוף "למשול". זה היה גלגול ישראלי מוקדם של קונספירציית "מדינת העומק", שבה מוזס ממלא תפקיד שבגרסאות המקוריות מגלמים בעלי הון דוגמת ג'ורג' סורוס וביל גייטס. האיש החזק שמסתתר מאחורי פרגוד ומנהל את ההצגה כרצונו, ובניגוד לרצון העם.

התיאור הזה שירת את נתניהו ביותר ממישור אחד. הוא לא רק שילהב את הבייס, הוא סייע למצב את מוזס ונתניהו כיריבים מרים שביניהם פעורה תהום. בפועל, החקירה הפלילית שהולידה את "תיק 2000" חשפה שמערכת היחסים האמיתית ביניהם היתה מורכבת בהרבה, וכללה גם שיתופי פעולה מתמשכים שהוסתרו בזכות קוד שתיקה שנשמר בקנאות הדדית.

הם עמדו בקשר בשנות התשעים, ובעשור שלאחר מכן קיימו שיח צפוף וסודי על טיבה של עיתונות. הם נשאו ונתנו על עומק החדירה של "ישראל היום" לשוק, ודנו גם בכוונות ההתרחבות של החינמון שהקימו פטרוניו של נתניהו, שלדון ומרים אדלסון. במקביל, מוזס אפילו שילם לנתניהו סכומים לא מבוטלים כמו"ל של ספריו, שבמשך שנים ראו אור בהוצאת "ידיעות אחרונות".

כמה שבועות לפני השקת הקמפיין האגרסיבי נגד "ידיעות אחרונות", ביבי ונוני עדיין קיימו משא-ומתן סודי שנועד לגבש דטאנט: מוזס ירסן את המערכת, ידרבן אותה להירתם למען הליכוד וישתול בה נציגים סמויים מטעם נתניהו – ונתניהו ימצא דרך לפגוע ב"ישראל היום", יחבר את מוזס למשקיעים פוטנציאליים ויעזור לעסקי העיתונות שלו להפסיק לדמם.

בזמן אמת, מסכת האירועים הזאת היתה ידועה רק לקבוצה זעירה של שותפי סוד. הציבור למד עליה רק כעבור שנתיים, עם חשיפת החשדות החמורים שתיארו את המגעים הללו כשלבים מתקדמים ברקימה של עסקת שוחד.

הקמפיין האגרסיבי של נתניהו, הניצחון המהדהד בבחירות, החקירה הפלילית והגילוי מעורר הכלימה על הנכונות של מוזס לסרסר בעיתונאיו השתלבו עם המצוקה הכלכלית שאליה נקלעה קבוצת "ידיעות אחרונות". המאורעות סימנו שלב חדש באבולוציה של אימפריית העיתונות: אחרי עשורים של שליטה ויחסים קרובים עם ראשי הממשלה המתחלפים, העיתון של המדינה החל לאבד את המדינה. כך זה קרה.

ביבי מכוון אל ראש התמנון

מה גרם לנתניהו לשבור את הכלים ולהחליט שאחרי שנים של יחסים חשאיים עם מוזס הגיע הזמן לעשות לו אאוטינג ולשסות בו את האלקטורט? לטענת נתניהו, מוזס התחיל. הוא זה שהכריז מלחמה – וזה קרה בנובמבר 2014, כשהכנסת הצביעה על "חוק 'ישראל היום'".

אישור החוק, אף שלא היה סופי, נתפס אצל נתניהו כאסון קיומי. כך לפחות הסביר לחוקרי להב 433 שהתייצבו במעון הרשמי כדי לחקור אותו על עסקת השוחד. "מה המשמעות של זה? המשמעות של זה היא שאני כבר לא ראש ממשלה", טען נתניהו. "המשמעות היא שהוא כבר שולט בקואליציה, הוא יו"ר הקואליציה", אמר על מוזס.

נתניהו היה אז בעיצומו של מהלך מורכב, שאפתני ומושחת לעיצוב מחדש של שוק התקשורת הישראלי. כל אחת משלוש הפרשות שבגינן הועמד לדין כוללת תמרונים שהמשותף להם הוא ניסיון לשלוט בעיתונות. נתניהו ניסה להחליש את העיתונות הוותיקה, שאותה תפס כעוינת, לפתח שחקנים חדשים שישרתו אותו – ולטפח כיסים ביביסטיים בתוך הגופים הקיימים. פגיעה חריפה מדי ב"ישראל היום", השופר הראשי שלו באותה עת, היתה פוגמת בתוכניות.

מבחינת נתניהו, "חוק 'ישראל היום'" היה רק דוגמה לעוצמת ידו של מוזס. נתניהו תיאר אותו באוזני חוקריו כתמנון אדיר ממדים שיש בכוחו להפיל ראש ממשלה מכהן בלי שאיש יידע בכלל שידו במעל. הוא טען שמוזס הקים בתוך הכנסת חמ"ל, כולל "חדר מבודד" עם "כל מיני דברים מוזרים", ולאט-לאט כירסם בקואליציה. "הוא מגיע לכל מקום", אמר נתניהו, "הוא יודע, הוא שומע!".

את הח"כים והשרים שהתגייסו למען מוזס כינה "שאווישים" – מונח טורקי שבעגה הפוליטית הישראלית מתאר אדם שמבצע מטלות נחותות תוך ציות להוראות מגבוה. "הם כפותים לו! הם שאווישים שלו!", הזדעק נתניהו. "הם כבר עבדים שם, הם כבר עובדים אצלו, הוא כבר כופף את כולם".

כורש ברנור, ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה והחוקר הבכיר ביותר בחדר, העיר בשלב מסוים: "אתה מתאר איזה מונסטר שמסתובב בכנסת ויודע הכל ומתמרן את כולם".

נתניהו אישר. כך אכן ראה את מוזס. ראש הממשלה שירטט עבור חוקריו את האורווה הפוליטית של מוזס: "תסתכלו מה יש לו שם בממשלה. יש לו שם את ישראל-ביתנו, את התנועה (מפלגתה של ציפי לבני; א"ב וא"פ), מהליכוד הוא כירסם לי, מהבית-היהודי הוא כירסם לי... ואני לא מדבר רק על החוק הזה. הוא השתלט על הממשלה, לא היה דבר כזה!... זו השתלטות עוינת שלא היתה כדוגמתה בתולדות המדינה, של טייקון שהשתלט למעשה על הממשלה והקואליציה".

"בוא אני אסביר לך משהו", אמר נתניהו לברנור, "נוני מוזס הקים פה ממשלות, שלט בממשלות, כל עוד אני לא הייתי ראש הממשלה. ותמיד היו לו אנשים גם בחדר הזה". ראש הממשלה התכוון ללשכתו אשר במעון הרשמי, שם נערכה החקירה.

בחקירה אחרת הטיח בחוקרים שהם לא חיים בעולם שבו חיים רוב אזרחי ישראל. מדינת ישראל, טען נתניהו, נשלטת על-ידי תקשורת "מעוותת, ריכוזית ודורסנית" ש"נשלטת, ברובה הגדול, בידי האיש הזה וגרורותיו".

"מי זה האיש הזה?", תהה החוקר הבכיר מומי משולם.

"נוני! חד וחלק, נוני מוזס", פסק נתניהו. "האיש הזה, זה לא המצאה שלי וכל התקשורת יודעים – זה הפיל שיש בחדר. האיש שאסור להגיד את שמו… הוא יכול לעשות הכל. יכול לחדור, לאסוף תיקים, יש לו אמצעים לא פחות מגוונים ומפותחים משלכם".

ראש ממשלת ישראל טען שאין במדינה פוליטיקאי שלא חווה על בשרו את מכבש הלחצים של מוזס. "את כל הפוליטיקה הישראלית הוא סחט", קבע נתניהו, והבהיר שהוא כולל בכך גם את עצמו. "אני נמצא תחת מה שנקרא סחיטה תמידית עם האיש הזה", טען. "מעת לעת הוא היה מצלצל ושואל על הילדים שלי, ומעת לעת עושה כתבות".

נתניהו נידב שמות של שתי פוליטיקאיות שלטענתו קיבלו ממוזס טיפול דומה: "את ציפי לבני הוא לא סחט? את זהבה גלאון הוא לא סחט?". את שיטת הסחיטה תיאר כמנגנון של מקל וגזר: "כתבות נחמדות אם אתה נחמד אליו" – ואם אתה לא משתף פעולה, "הוא מאיים עליך בתחקירים".

שורשי השיטה עמוקים ועתיקים, גרס ראש הממשלה. "הוא בעצם הצליח להגיע למימוש רצונו עם כל הממשלות בעשרות השנים האחרונות, עד שבאתי אני", טען. "יש אחד בתולדות המדינה – אחד! – שלא היה מוכן להכפיף את עצמו לזה. וזה אני".

נתניהו דיבר על שנות התשעים, על הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, שנקטעה בטרם עת – אירוע שמיד אחריו נפלט אל המדבר הפוליטי. אחת הסיבות לפופולריות הירודה של נתניהו בקדנציה ההיא היתה העוינות העקבית שנשבה מבין דפי "ידיעות אחרונות", העיתון של המדינה – אג'נדה מערכתית שהגיעה לשיאה בתחקיר מהדהד על התפרצויות הזעם של שרה נתניהו, ההתעמרויות הקפריזיות שלה בעובדים וחיבתה העזה למתנות.

נתניהו טען שהיחס התוקפני של "ידיעות אחרונות" היה מכוון, ונבע מכך שסירב לכרות ברית עם מוזס. "אני באתי, וסירבתי לשחק במשחק הזה. אני בעצם היחיד. ונלחמתי בו. ואז הוא נלחם בי, והצליח להפיל אותי", טען נתניהו. "ברור לכם שברגע שאני נפלתי, מה שקרה זה שהמדיניות התהפכה בן לילה. ואז בא ברק, ואחר-כך אריק, והתוצאות הן כפי שהן. והוא תמך בהם לא במאה אחוז – ב-2,000 אחוז. תמך גם באולמרט, ב-3,000 אחוז".

את המצב שאליו נקלע אחרי אישור "חוק 'ישראל היום'" המשיל למערבון. "זה כמו בסרטים, כשאינדיאנים רודפים אחריך – אתה רץ, רץ, רץ, רץ, מדרדר עליהם איזה עץ, זה לא עוזר, הם רודפים אחריך, אתה מגיע לקצה המצוק. אני מסתכל מהמצוק למטה, זה מאה מטר ולמטה יש סלעים וקצת מים", טען נתניהו.

"נניח שקפצת, ועדיין לא מתת בסלעים – אבל הנהר לוקח אותך, ואתה תגיע למפל", המשיך. "ואז, נניח שאני מגיע לעשרה מנדטים. מה תעשה אז? אני כבר לא אהיה, זה אחרי מותי. הוא ינצח בבחירות, והדבר הראשון שהם יעשו אחרי הבחירות זה להעביר חוק לסגירת 'ישראל היום'".

נתניהו טען שהחליט להערים על מוזס: להעמיד פנים שהוא מקיים איתו משא-ומתן על הצעת החוק – אך בפועל להיערך לבחירות. זה היה הימור מבחינתו, כמו לקפוץ לנהר מגובה רב, אבל זה היה הסיכוי היחיד שנותר לו.

לפי תפיסת העולם שעליה הצהיר נתניהו באוזני חוקריו, היה זה מאבק על עצם קיומה של האומה. "אני נלחם מלחמה כדי להציל את מדינת ישראל ואת הדמוקרטיה הישראלית", טען. השיחות ביניהם, הוסיף נתניהו, הוקלטו כדי שבמקרה הצורך יוכל להשתמש בהן כ"נשק יום הדין".

"במלחמה הזאת היה לי יעד אחד", טען ראש הממשלה, "הייתי מוכן להסתכן וללכת לבחירות ולסכן את עתידי הפוליטי ולעצור את הדבר הזה – והצלחתי".

אאוטינג

לטענת נתניהו, ההחלטה לצאת חזיתית נגד מוזס לקראת בחירות 2015 נועדה לנטרל את השפעתו על הפוליטיקה הישראלית באמצעות שליחת חץ אל עקב אכילס שלו: החשאיות. "האיש הזה חי במחשכים, הוא מפחד פחד מוות מחשיפה. כל הבריונות שלו וההשתלטות שלו נובעות מהיכולת שלו לפעול מהמחשכים. ואז אני מחליט לחשוף אותו", הסביר נתניהו לחוקרים.

"אני יודע שברגע שאני עושה את זה נפגעת גם היכולת שלו להפעיל את האנשים – כולם זזים הצִדה, כולל השאווישים האלה שלו. כולם!".

בערך שבוע אחרי ההפגנה מחוץ לבית "ידיעות אחרונות", נתניהו הצטרף למתקפה על מוזס בכבודו ובעצמו. בהתחלה בתשדיר תעמולה שלעג לעיתון "ידיעות שקרניות" ולאתר החדשות "ליינט", שתוארו ככאלה שממציאים "פרשות" מכפישות ומופרכות כדי לפגוע בראש הממשלה, ולאחר מכן בפוסט פייסבוק חריג בחריפותו באמות המידה של הימים ההם.

התוכן הזכיר את התיאורים המסויטים שפרש בהמשך בפני החוקרים. "הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן: הגורם המרכזי שעומד מאחורי גל ההכפשות נגדי ונגד רעייתי הוא נוני מוזס, המוציא לאור של העיתון 'ידיעות אחרונות' ואתר האינטרנט ynet", הודיע נתניהו לציבור הישראלי. "הוא אינו בוחל באמצעים כדי להפיל את שלטון הליכוד בראשותי, לסגור את עיתון 'ישראל היום' ולהשיב את השליטה הדורסנית של 'ידיעות אחרונות' בעיתונות הכתובה".

נאמן למוטיב התמנון, נתניהו הגדיר את מוזס כ"איש עסקים רב-זרועות" שמנהל "מסע הכפשות שיטתי נגד ראש ממשלה מכהן, כדי להחליף שלטון בישראל, למען אינטרס עסקי מובהק ורווח כספי אישי".

"בשבועות האחרונים", המשיך נתניהו, "ההתקפות נגדי כבר לא מופיעות פעם אחת ביום, בשעות הבוקר, כשהעיתון 'ידיעות אחרונות' מופץ. הן מתפרסמות כמעט כל שעה, ולעתים אפילו מדי חצי שעה, באתר ynet. שתי במות אלה יוזמות ומתזמנות הכפשות מגוחכות, כוזבות ומגמתיות נגדי ונגד רעייתי כחלק ממסע תקשורתי להחלפת שלטון הליכוד בשלטון השמאל ולהשתלטות מחדש של נוני מוזס על שוק התקשורת".

ראש הממשלה חתם באיום: "זהו רק קצה הקרחון. ארחיב על כך בהמשך".

ההבטחה קוימה. בפוסט שפִרסם ארבעה ימים לפני הבחירות, נתניהו טען שמוזס ומערכת "ידיעות אחרונות" הם חלק מקנוניה חובקת עולם שנועדה להדיחו מהשלטון ולהמליך במקומו את הרצוג ולבני.

הוא לא נקב בשמותיהם של שאר הקושרים, אך טען שהם כוללים "ממשלות זרות" ו"ארגונים ועמותות" שפועלים בתמיכת "טייקונים מהארץ ומהעולם". ניצחון שלהם, טען נתניהו, יוביל לנסיגה לקווי 67', חלוקת ירושלים, הקמת "חמאסטן ב' על הגבעות שמשקיפות על תל-אביב ונתב"ג" ו"השלמה ישראלית עם איראן גרעינית".

לפי תיאוריית הקשר ששירטט נתניהו, שילוב כוחות מסוג זה הביא למפלתו בבחירות 1999, הבחירות שבסופן הובס על-ידי אהוד ברק. "הציבור צריך לדעת את האמת", התריע ראש הממשלה. "נוני מוזס מוביל את הקמפיין נגד הליכוד ונגדי מתוך אינטרס עסקי, במטרה להחזיר את המונופול המסוכן והלא-דמוקרטי שאִפיין את עיתונו ועסקיו בעבר".

נוני מוזס לא שיתף פעולה עם הניסיון לגרור אותו מן הצללים. נאמן לחשאיות שגזר על עצמו בצעירותו, הוא נמנע מלשבור את צום הראיונות הארוך שלו ולא התבטא בפומבי בשום דרך אחרת. כרגיל ב"ידיעות אחרונות", את מהלומות הנגד הנחיתו העיתונאים.

"עשינו את זה, היינו בסרט הזה"

לנתניהו היה כמובן אינטרס מובהק לנפח את האיום שנשקף לו ממוזס. כתב האישום שהגישה המדינה נגד השניים, חומרי החקירה והעדויות על המגעים שקיימו לאורך שנים מספרים סיפור שונה מזה שניסה למכור לחוקרי המשטרה. בסיפור הזה, נתניהו אינו גיבור חד-פעמי שלראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל קורא תיגר על האדם המסתורי שמקים ומפיל ממשלות בנקישת אצבע.

בסיפור הזה, נתניהו הוא פוליטיקאי ערמומי שיודע למצות את מלוא נדיבותם של תומכיו – במקרה זה האדלסונים, שהקימו למענו עיתון – אך לאורך כל הדרך מתאמץ גם לכרות עסקאות עם יריביו. וכפי שעשה כשהרכיב ופירק קואליציות, היריב המר של אמש הוא השותף של היום, ולהפך.

בכך נתניהו דומה למוזס. גם אצל מוזס מערכות היחסים עם הגורמים החזקים במשק ובמערכות השלטון לעולם אינן חד-ממדיות. בשנים המעצבות שלו כמו"ל "ידיעות אחרונות", מוזס אִפשר לעיתונאים לתקוף גם בעלי ברית מובהקים – והקפיד להחניף מדי פעם גם ליריבים.

מוזס, ורבים מהעיתונאים שעברו אצלו, מייחסים זאת לחתירה מתמדת ל"איזון", ואפילו להגינות עיתונאית. אחרים, כמו נתניהו, מתייחסים לדינמיקה הזאת כאל חלק ממנגנון הסחיטה: למתקפות ולעיתוי שלהן תמיד יש סיבה, וכך גם למופעי החנופה. המקל והגזר, שניהם נועדו לבסס שליטה.

רצף שיחות השוחד מספק דוגמה מאלפת לדינמיקה הזאת. נתניהו אמנם תיאר את מוזס כמי שמעוניין לדחוק אותו אל קצה הצוק ואז לדחוף אותו אל מותו – אך בכל זאת נפגש איתו פעם אחר פעם, אפילו אחרי אישור החוק שכביכול נתפס אצל ראש הממשלה כהכרזת מלחמה.

מי שהיה איש הקשר בסבב השיחות שהוליד את "תיק 2000" היה המיליארדר ארנון מילצ'ן. איש העסקים הבינלאומי, אשף של חיבורים בין הון ושלטון, היה גם איש סוד משותף של מוזס ונתניהו. מילצ'ן פיתח קריירה משגשגת כמפיק הוליוודי, אך עסק גם בסחר בנשק, השתתף בפעולות עלומות למען תוכנית הגרעין הישראלית, וגם עסק בהפצת תעמולה סמויה בשירות ממשלת דרום-אפריקה – תשורה עבור שיתוף הפעולה של משטר האפרטהייד בתחום האטום.

בכוורת של ביבי הוא מילא תפקיד לא רשמי. המומחיות של מילצ'ן היתה לחבר קשרים ולפתור משברים. כפי שהמטיר על נתניהו ומשפחתו סיגרים, שמפניות, תכשיטים ושאר מתנות יקרות ערך – לטענתו, כדי להקל על חייו של המנהיג הטרוד – מילצ'ן ביקש גם לסייע לו לפתור את המחלוקות עם מוזס.

ב-2014, כש"חוק 'ישראל היום'" כבר נכנס לצנרת החקיקה בכנסת, מילצ'ן הציע למוזס להיפגש עם נתניהו ולסיים את המשבר המתגלע בדרכי שלום. הפגישה נדחתה עקב מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה, שנמשך לאורך רוב הקיץ. לבסוף נפגשו ב-27 בספטמבר, מיד אחרי ראש השנה.

החקירה העלתה שמוזס ונתניהו כבר קיימו בעבר מגעים מהסוג הזה, בכמה סבבים – ותמיד בהיחבא, בלי עדים מן החוץ ובלי פוטו-אופ. בסבב הזה הם נפגשו שש פעמים. הפגישה השישית והאחרונה התקיימה ב-28 בדצמבר, אחרי פירוק הממשלה ופיזור הכנסת, כשהזירה הפוליטית כולה כבר היתה עסוקה במערכת הבחירות.

את התיווך של מילצ'ן השלים ארי הרו, ראש הסגל של נתניהו ולימים עד מדינה ב"תיק 2000". הרו היה זה שהפיק את המפגשים. הוא תיאם את המועדים, וגם העביר מסרים בין הצדדים. לבקשת נתניהו, הרו גם הקליט שתיים מהפגישות. בתחילת 2015 התפטר מהתפקיד ולקח איתו את ההקלטות.

הרקע להתפטרות של הרו היה הסתבכותו בחקירה פלילית: לפני כניסתו לתפקיד הוא נדרש להיפטר מאחזקותיו בחברת לובינג שהקים וניהל, 3H Global. במקום לעשות זאת, הרו ביצע מכירה פיקטיבית שנועדה לאפשר לו ליהנות מהכנסות החברה גם לאחר מכן. בהמשך התברר שבזמן שהרו שימש ראש סגל אצל נתניהו, החברה קיבלה 124 אלף שקל כדי להשיג לנשיא מדגסקר פגישה עם ראש הממשלה הישראלי. לפי תנאי המכירה הפיקטיבית, הרו אמור היה לקבל נתח מהסכום.

כדי להיחלץ מהחקירה בעונש קל חתם הרו על הסכם עד מדינה והעביר את ההקלטות לידי המשטרה. בזכותן התברר שבזמן שנתניהו העמיד פנים שהוא מנהל מלחמת חורמה במוזס – הוא בעצם עשה איתו עסקים.

למעשה, הם כבר עשו את זה קודם כמה פעמים. בשיחה שהתקיימה ב-4 בדצמבר, המוקדמת מבין השיחות שהוקלטו, מוזס ניצל את העיתוי כדי לדחוק בנתניהו למלא את חלקו בעסקה שבה דנו – לקדם את חוק "ישראל היום", או לשכנע את שלדון אדלסון לצמצם את תפוצת החינמון. "זו מערכת הבחירות הרביעית שלנו. 96', 99', 2009 – ועכשיו", אמר מוזס. "עשינו את זה, היינו בסרט הזה. ועכשיו בוא רגע נחשוב רק על הפרטים של החוק".

כשישב מול החוקרים, נתניהו טען שאי-אפשר להתייחס להקלטה כפשוטה. הוא תיאר את עצמו ואת מוזס כ"שני שועלים" שכל אחד מהם מנסה להפיל בפח את יריבו. העסקה המלאה אכן לא מומשה בסופו של דבר, אבל החקירה העלתה שכל אחד מהצדדים עשה צעדים אופרטיביים כדי לקיימה. כתב האישום מכנה זאת "מימוש חלקי וראשוני של טובת ההנאה".

ביום ההצבעה על החוק במליאה, טען ארי הרו באוזני חוקריו, נתניהו הורה לו להתקשר למוזס כדי להעביר לו מסר. החוקר דני יופה, במזכר, תמצת את המסר של ראש הממשלה כ"אני אדאג שהחוק יעבור ואתה תדאג לי". כשנשאל על כך בבית-המשפט, הרו התקשה להיזכר בפרטים אך אישר שהתבקש למסור למוזס ש"ביבי יעשה מה שדרוש ממנו".

החקירה העלתה שבפגישה השלישית של נתניהו ומוזס, שהתקיימה ב-1 בנובמבר, הם דנו באפשרות שראש הממשלה יעניק לחברי הקואליציה חופש הצבעה. כבר למחרת התכנסה ועדת השרים לענייני חקיקה ואישרה את חופש ההצבעה – מהלך שהבטיח ש"חוק 'ישראל היום'" יעבור במליאה. בראש הוועדה עמדה ציפי לבני, שרת המשפטים. כשזומנה להעיד סיפרה לבני שזמן קצר לפני הישיבה היא נפגשה עם נתניהו וקיבלה ממנו אור ירוק למהלך.

החוק עבר ברוב גדול ב-12 בנובמבר. נתניהו הקפיד לשדר שהוא מתנגד בכל תוקף להצעת החוק. מצלמות ערוץ הכנסת תפסו אותו מפטיר "בושה" בפנים זעופות רגעים אחרי ההצבעה. "נתניהו לאחר ההצבעה יצא במין תנועות נרעשות מול התקשורת של 'איך זה קרה? איך זה קרה?'. אני תמהתי בלִבי למה הוא כל-כך עושה את הדרמה הזו כשיום קודם הוא נתן חופש הצבעה", שִחזרה לבני בעדותה. "יותר משהופתעתי מהדרמה, חשבתי שהוא עושה הצגה למישהו".

בדיעבד התברר שנתניהו עסק בקידום החוק אפילו אחרי פירוק הממשלה. החקירה העלתה שהוא פנה ליו"ר הקואליציה זאב אלקין וליו"ר ועדת הכנסת יריב לוין, ושוחח איתם על האפשרות שהחוק יקודם עוד לפני הבחירות.

גם מוזס ביצע צעדים בוני אמון. הוא הדגים לנתניהו שאם ימצאו דרך מוסכמת לפגוע ב"ישראל היום" – ניתן יהיה להטות למענו את הסיקור המערכתי של "ידיעות אחרונות" ו-ynet. במישור המשפטי, סיטואציית היד-רוחצת-יד הזאת היא הלב של עסקת "תיק 2000" והבסיס להחלטה להעמיד לדין את מוזס על הצעת והבטחת שוחד, ואת נתניהו על מרמה והפרת אמונים.

בהקלטות, מוזס הזכיר לפחות שתי מחוות שביצע למען נתניהו: באחת מהן, מערכת העיתון הצניעה ידיעה של הכתב המדיני איתמר אייכנר על דרישה לזמן את שרה נתניהו להעיד בתביעה שהגיש מני נפתלי, אב הבית לשעבר במעון ראש הממשלה. מוזס נטל אחריות על קבורת הדיווח. "ראית ביום שישי את הידיעה על שרה?", שאל את נתניהו, ומיד הבהיר לו: "הידיעה הזו הוחבאה הכי הרבה שהיא יכולה להיות מוחבאת".

המחווה השנייה התמקדה בנפתלי בנט, יריבו העיקרי של נתניהו מימין. בפגישה שהתקיימה ב-4 בדצמבר נתניהו הסביר למוזס שהאיום הפוליטי המרכזי עליו אינו משמאל אלא מימין, וכי המשימה העיקרית שלו בבחירות המתקרבות היא לדאוג שבנט והבית-היהודי לא ישיגו יותר מ-15 מנדטים.

כעבור שלושה ימים ספג בנט יירוט ישיר מ-ynet: בהוראה של העורך הראשי ערן טיפנברון נטל דסק החדשות כתבה אפרורית שפורסמה שישה ימים קודם לכן וארז אותה מחדש באופן שיפגע בבנט, שהיה אז שר הכלכלה.

"בנט התחייב לבנות 700 מעונות – אבל רק 39 נבנו", קבעה הכותרת החדשה, שהטילה על בנט את האשמה לכשל שבכלל נבע מהמדיניות של קודמו בתפקיד. הכתבה המסולפת, שעסקה בנושא משולי סדר היום החדשותי, שובצה כעת בכותרת הראשית של ynet.

"ידעתי בזמן אמת שעושים את זה כדי לתקוף אותו", סיפר העיתונאי שחתום על כתבת החיסול, אביטל להב, בראיון לחדשות ערוץ 2. "אני לא עשיתי את זה. יש שם עורך שישב ועשה את זה, וברור שהוא עשה את זה במטרה לדפוק את נפתלי בנט.

"ידעתי שיש משהו פישי בטיפול בכתבה הזאת, כי היא התפרסמה בערך שבוע וחצי או שבועיים אחרי ששלחתי אותה. ואז, כשכבר כן פִרסמו אותה, פִרסמו אותה בראשית. אז אתה מבין שמישהו ישב עליה מסיבה מסוימת, ורצה להשתמש בה בתור נשק".

גם בנט זיהה שמשהו חריג קורה. "אתר ynet יורים בי כרגע כדור שקר בראש", הזדעק. כעבור ימים אחדים, בפגישת הסתרים השנייה שהוקלטה, מסר מוזס לנתניהו: "נושא בנט טופל".

מוזס חתר להידוק היחסים. הוא ביקש לכלול בהם גם את דרג העריכה באימפריית העיתונות שלו, והציע שני אנשי קשר שאפשר להתחיל לעבוד איתם בטווח המיידי: טיפנברון מ-ynet ורון ירון, עורך "ידיעות אחרונות". מהצד של נתניהו, איש הקשר המיועד היה ארי הרו. "צריך לדאוג שאתה תהיה ראש ממשלה", החניף מוזס.

מוזס גם הפציר בנתניהו שיציע לו שמות של עיתונאים שתולים מטעמו שיגויסו ל"ידיעות אחרונות". בחקירה עלו בהקשר זה ארבעה שמות: פרשן הספורט אבי רצון, הפובליציסט אמנון לורד ומייסדי ארגון "אם תרצו" רונן שובל וארז תדמור (תדמור, שהיה אז איש תקשורת, מילא בהמשך תפקידים בכירים בקמפיין הבחירות של הליכוד).

מוזס הסביר שזו לא בהכרח מחווה חריגה. כשחגי סגל פִרסם ב"ידיעות אחרונות" טור קבוע, מוזס לא תפס אותו כבעל טור ימני עם דעות עצמאיות אלא כנציג של שחקן פוליטי. "חגי סגל, עבור מי כתב מאמרים? עבור ביבי. עבור הליכוד", אמר המו"ל לחוקריו.

בדיקת רוחב שמסקנותיה פורסמו באתר mako הצביעה על מחוות אפשריות נוספות בעיתון של מוזס: בדיוק כשמוזס נכנס לסבב השיחות עם נתניהו, בעיתון החלו לצוץ ידיעות מחניפות בסגנון "שרה נתניהו התגייסה למען החיילים העניים", או ידיעה של הכתב המדיני אייכנר על מסיבת יום ההולדת של ראש הממשלה בצירוף תמונה עם הרעיה ותמונה נוספת של העוגה.

איתות אחר התקבל על רקע סערה תקשורתית שהתחוללה באותם ימים, אחרי שגורם בכיר בממשל אובמה הצמיד לנתניהו רצף של שמות תואר מעליבים, ובראשם הגידוף Chickenshit. הסערה סוקרה בהבלטה בכל העיתונים, כולל "ישראל היום". רק "ידיעות אחרונות", העיתון שכביכול לא מפספס הזדמנות לדרוך על נתניהו, דחק אותה אל מחוץ לשער.

אבל לקראת סוף דצמבר, כשהמגעים החשאיים התפוצצו, נכסי העיתונות של מוזס שינו כיוון.

מוזס מעמיד למכירה את מפעל חייו

כשתמלילי "תיק 2000" נחשפו לראשונה, תשומת הלב הציבורית התרכזה בעיקר בנכונות השערורייתית של מוזס להחליף את האג'נדה של "ידיעות אחרונות" באיבחה אחת. מוזס, בהיבריס של ממליך מלכים, הבהיר זאת לנתניהו באופן שאינו משתמע לשני פנים: "בהנחה שיש חוק שאתה ואני הסכמנו עליו, I will do my utmost שאתה תהיה פה" – במעון ראש הממשלה – "כמה זמן שתרצה. אני אמרתי לך את זה, ואני חוזר ומסתכל לך בעיניים ואומר לך את זה".

גם מי שנחשף בגוף ראשון לתרבות הדילים של "ידיעות אחרונות" לא שיער לעצמו שכך היא נראית כשמאירים עליה בזרקור: תן וקח בוטה, מזלזל, בלי עמעום או קריצות. רוצה שנפסיק את העוינות ונתחיל לעבוד עבורך? אין בעיות, תעשה מה שהצעתי וכבר ביום ראשון אני אומר לרון להזיז את הספינה. לא מוכן לשתף פעולה? חבל, נראה כמה זמן תשרוד בשלטון בלעדינו. בעיני נתניהו, כך בדיוק עבד מנגנון הסחיטה שאילף את כל קודמיו והפך אותם לשותפים כנועים של מוזס.

אבל זה היה רק חלק מהסיפור. מוזס כבר הזיז את הספינה בעבר, עבור פוליטיקאים אחרים, אך בשום שלב לא מסר לאדם אחר את השליטה בהגאים. חוקרי "תיק 2000" גילו שבמגעים עם נתניהו, מו"ל "ידיעות אחרונות" דן גם במהלך הרבה יותר מרחיק לכת מהטיית האג'נדה: מכירת האימפריה המשפחתית לטייקונים שנבחרו על-ידי ראש הממשלה.

לכאורה, מוזס כבר היה ערוך ומוכן לחתום על הסכם כניעה, ואפילו למסור לאויב את הנשק. האם התכוון ללכת עד הסוף, או שמא היה זה עוד תרגיל בשיח המניפולטיבי מול נתניהו? על כך אין תשובה נחרצת.

בחקירה עלו שמות של שלושה מועמדים עיקריים לרכישת "ידיעות אחרונות": בעל ההון האמריקאי לארי אליסון, מייסד ענקית המחשוב אורקל ומקורב של נתניהו; ענקית העיתונות הגרמנית אקסל-שפרינגר, שנכנסה לשוק הישראלי כשרכשה את אתר הלוחות "יד 2" ממשפחת אלוביץ' בסכום עצום ומעורר חשד; והטייקון האוסטרלי ג'יימס פאקר, שבאותה תקופה ניסה לתקוע יתד בארץ והמטיר על נתניהו יחד עם ידידו מילצ'ן טובות הנאה בשווי מאות אלפי שקלים במסגרת מה שיהפוך לימים ל"תיק 1000".

שם נוסף שעלה הוא שלדון אדלסון, מו"ל "ישראל היום". הוא ולא אחר. האיש שניתץ את המונופול של מוזס, ניהל נגדו קמפיין ציבורי אגרסיבי והוריד אותו על ברכיו, קיבל הזדמנות להשלים את המלאכה ולהשתלט על "ידיעות אחרונות".

ארנון מילצ'ן, בשיחה שנחשפה בתוכנית "המקור", טען שאדלסון קיבל הצעה כזאת כבר ב-2009. הרקע היה הגרסאות הקודמות של "חוק 'ישראל היום'", שבערך אז בקעו מסביבתו של מוזס, וההיערכות להוצאת מהדורת שישי של החינמון – מהלך שאיים לפגוע קשות בחבילת סוף השבוע של מוזס, מקור ההכנסה העיקרי של "ידיעות אחרונות".

בשיחות עם מקורביו, אדלסון הביע אדישות לתהליכי החקיקה וסירב להתקפל. הוא היה נחוש להוציא מהדורת סוף שבוע ולהפיצה בתפוצה רחבה. "הדבר היחידי ששלדון מוכן לדבר עליו זה לקנות את 'ידיעות'", אמר מילצ'ן, המתווך, בשיחה עם ניר חפץ, עוד איש סוד משותף של ראש הממשלה ומוזס ולימים עד מדינה.

"יכול להיות שזו הזדמנות לנוני, איך אומרים – to cash out. כי אתה יודע, לא יהיו הרבה קונים בעתיד לעיתונות מודפסת", אמר מילצ'ן לחפץ. "שלדון אמר לי: תשמע, זה לא מטומטם לגמרי מבחינה עסקית, יכול להיות ששווה לי להשקיע, ואז יש לי את כל השוק".

לדברי מילצ'ן, בהזדמנות ההיא נקבעו גם פגישות למשא-ומתן, אחת מהן עם נציגי בנק גולדמן-סאקס בלונדון. מילצ'ן התלונן שמוזס ביטל אותה "בדקה האחרונה", אחרי שנציגיו של אדלסון כבר יצאו מארצות-הברית לאנגליה. "בפגישה השנייה שקבענו הוא בכלל לא טרח להודיע שהוא לא מגיע".

בהתאם לעקרון הסודיות הוותיק שלו, מוזס סירב להציג את הנתונים הפיננסיים של "ידיעות אחרונות". הוא מנע מאדלסון לבצע בדיקת נאותות, שלב בסיסי בעסקאות מסדר גודל כזה. לטענת מילצ'ן, מוזס חשש לחשוף בפני המתחרה הראשי שלו את הסודות המסחריים של קבוצת התקשורת.

"זה היה קרקס", שִחזר מילצ'ן בחקירה. "שלדון אומר לי: 'תגיד לי, הוא השתגע? הוא חשב שאני אקנה חתול בשק בלי לראות מספרים. אני חברה ציבורית, ישללו לי את הרישיון של הקזינו'. נוני אומר לי: 'אני בשום פנים ואופן לא נותן לו לראות מספרים, כי הוא יידע את כל הפטנטים'".

לדברי מילצ'ן, נתניהו מילא חלק פעיל במגעים: כשאדלסון התלונן על המחיר, ראש הממשלה הציע לו לוותר על קנייה של עוד מטוס או עוד אונייה – ובמקביל ביקש ממילצ'ן ללחוץ על מוזס. "תגיד לנוני שלא יחלום על מחירים מטורפים, שיוריד מחיר, ששלדון יוכל לבלוע את זה בלי שזה יזעזע אותו לגמרי", ציטט מילצ'ן את נתניהו.

לקראת בחירות 2015, הבחירות שבהן יצא ביבי למתקפה חזיתית נגד נוני, בני הזוג נתניהו שבו ודרשו מאדלסון לרכוש את "ידיעות אחרונות". הנימוק שלהם שיקף את אווירת הפאניקה ששררה אז במטה הבחירות של הליכוד: אם לא יצליחו להשתלט על העיתון של מוזס, נתניהו יובס בקלפיות ויאבד את השלטון.

זו לא היתה פראנויה טהורה. מילצ'ן טען שזה היה חלק ממהלך סדור של מוזס, שנקלע ל"מצוקה עסקית גדולה" וניסה להיחלץ ממנה באמצעות מכירת אימפריית העיתונות במחיר מפולפל. לטענתו, הסיקור האגרסיבי נועד ללחוץ על נתניהו לשתף פעולה. "כל זמן שהוא מתקיף, הוא נותן מוטיבציה לביבי לחפש משקיע שיקנה", הסביר מילצ'ן לחוקרי המשטרה.

המגעים למכירת "ידיעות אחרונות" נמשכו גם אחרי הבחירות. המתעניינים באו והלכו. ארי הרו טען שבשלב מסוים נשקלה האפשרות שמילצ'ן ישתלט על קבוצת העיתונות. רוכש פוטנציאלי אחר, שאת זהותו חשפה העיתונאית טלי חרותי-סובר ב"דה-מרקר", היה לכלן מרדוק, בנו של איל התקשורת רופרט מרדוק. בהמשך התברר שגם מרדוק האב היה מעורב במגעים.

רופרט מרדוק, מאילי התקשורת החזקים בעולם, זכה למעמד של ממליך מלכים בבריטניה, בארצות-הברית ובאוסטרליה והואשם בניצול אימפריית התקשורת הבינלאומית שלו בדרכים מתוחכמות, מעין "שיטת ידיעות אחרונות" בקנה מידה בינלאומי. לכמה רגעים שקל להוסיף לרשימת מדינות החסות גם את מדינת ישראל.

גם לן בלווטניק קיבל הצעה. בלווטניק, אוליגרך יהודי-בריטי עם עסקים חובקי עולם וגישה ישירה לנתניהו, העמיק את אחיזתו בענף התקשורת הישראלי ב-2015 כשרכש נתח מערוץ 10 לבקשתו של נתניהו. אחד המוכרים בעסקה ההיא היה מילצ'ן. בהמשך מיזג בלווטניק את ערוץ 10 עם חברת הטלוויזיה רשת והוביל מהלך לסירוס חברת החדשות הלוחמנית של הערוץ, שהתבלטה בתחקיריה על נתניהו ואנשיו. המהלך עורר ביקורת ציבורית נוקבת, וגם טענות שלפיהן בלווטניק עשה זאת כדי לסייע לראש הממשלה.

המגעים לרכישת "ידיעות אחרונות" החלו ב-2014. ארי הרו העיד שבלווטניק אמור היה לרכוש את העיתון יחד עם קבוצת אקסל-שפרינגר הגרמנית. לדברי הרו, הוא יצא לניו-יורק כדי לתפור את העסקה, ומראש היה ברור שהמטרה אינה כלכלית – אלא רצון של נתניהו ש"ידיעות אחרונות" יוחזק על-ידי אחד מתומכיו, שידאג ש"יפסיקו ההתקפות".

כשחוקרי המשטרה נחתו בלונדון כדי לגבות עדות מבלווטניק, הם ביקשו ממנו לספר על מגעיו עם נתניהו. "הוא כל הזמן התלונן על 'ידיעות אחרונות', והיתה פעם אחת, אולי, אחרי שקניתי את ערוץ 10, שהוא אמר: 'ידיעות אחרונות' יכול להיות זמין", סיפר בלווטניק בעדותו, שנחשפה ב"הארץ" על-ידי גידי וייץ. "אמרתי: 'באמת? או, זה מעניין... כמה?'. הוא אמר, '500 מיליון'. אמרתי לו 'אתה משוגע?'. זה פשוט לא היה הגיוני".

גם ג'יימס פאקר התקשה לבלוע את תג המחיר. הדס קליין, העוזרת האישית שלו ושל מילצ'ן, סיפרה בבית-המשפט כיצד ליוותה את פאקר לפגישה אישית במשרדו של מוזס. היא נשארה בחוץ. "הוא נכנס לנוני, וכשהוא יוצא משם הוא אומר לי: 'אני לא יכול לעשות את זה, אני לא יכול לעשות את זה'", העידה.

לדברי קליין, ניכר שהמפגש עִרער את נפשו של המיליארדר. "הוא היה במצב לא רע, אבל לא במצב קל. בהתרגשות גדולה, נסער", שִחזרה. "הוא רק אמר שהזוג [נתניהו] ביקש ממנו משהו, ושהוא לא מסוגל לעשות את זה".

לאחר מכן יצא פאקר לירושלים, לפגישה נוספת עם בני הזוג במעון ראש הממשלה. גם ממנה יצא חבול. "כשהוא חזר בערב הוא היה מאוד נסער. מאוד", אמרה קליין. "למחרת בבוקר הוא סיפר ששרה צעקה עליו". לדבריה, המועקה של פאקר לא התפוגגה גם למחרת בבוקר, כשאמור היה לצאת לנמל התעופה. היא היתה כה כבדה, שבמהלך הנסיעה הם נאלצו לעצור בצד הדרך כדי שיוכל להקיא.

מילצ'ן, בחקירתו, טען שמוזס הציב לפאקר תג מחיר מוגזם: 350 מיליון דולר.

המגעים הרציניים ביותר של מוזס התקיימו עם לארי אליסון. הם החלו לפני הבחירות, אבל נמשכו עד אביב 2016. גידי וייץ חשף שמוזס נפגש לפחות עשר פעמים עם הנציג של אליסון, פול מרינלי. הפגישות התקיימו בבית "ידיעות אחרונות". לפי הדיווח, גם עם נתניהו נפגש מרינלי לפחות עשר פעמים. במקרה הזה, הסכום שבו נקב היה 400 מיליון דולר.

אבל גם העסקה עם אליסון לא הבשילה. מוזס סירב לחשוף בפני הרוכש את הקרביים העסקיים של האימפריה. "הוא כל הזמן חשש שמידע ידלוף לראש הממשלה", העיד מרינלי בפני החוקרים. לטענתו, נתניהו "עודד בחוזקה" את קידום העסקה – אך אליסון פסל זאת עקב הסירוב העיקש של מוזס לאפשר לו לבצע בדיקת נאותות.

אליסון עצמו סיפר לחוקרים שהתייעץ על כך עם רופרט מרדוק, ושגם הוא לא הפגין התלהבות מההצעה של מוזס, שנראתה כמו חתול בשק. בהמשך התברר שזו היתה הסיבה העיקרית לכשלון המגעים גם עם שאר הרוכשים.

הגישושים סביב מכירת "ידיעות אחרונות" היו חלק מתוכנית ארוכת טווח של נתניהו להשתלטות על התקשורת הישראלית. "אצל נתניהו תמיד עדיף שזה יהיה חבר ששולט בפלטפורמה תקשורתית, ולא אויב או מישהו יותר ניטרלי. שתהיה תמיכה", הסביר הרו בחדר החקירות.

זהות הרוכשים הפוטנציאליים מחזקת את הרושם הזה. נתניהו ניסה לגייס את אליסון ומרדוק גם כדי להקים עבורו "פוקס ניוז ישראלי" וליצור מפץ בשוק התקשורת. פאקר בחן אפשרות לרכוש את "וואלה", האתר שעומד במרכז פרשת "תיק 4000". מילצ'ן אמור היה לשרת את נתניהו בתרחיש אחר, שבו יאוחדו שתי חברות הטלוויזיה החזקות בארץ, קשת ורשת – ויעניקו לו דריסת רגל בחברת החדשות המאוחדת. ובלווטניק, שבסופו של דבר השתלט על ערוץ 10 ואיחד אותו עם רשת – העיד כאמור שמי שדחף אותו לעשות זאת היה נתניהו, שהבהיר מראש שזה לא מהלך כלכלי.

האם מוזס באמת העמיד למכירה את מפעל חייו, או שמא היו אלה תמרוני סרק של שועל שלרגע לא התכוון לוותר על מקור העוצמה שלו? בחקירה, מוזס אמר שנסיונות המכירה החלו כמה שנים קודם לכן, בלי קשר לנתניהו – מתוך רצון למצוא רוכש למניות שהחזיק שותפו הטייקון אליעזר פישמן, שעסקיו קרסו בפשיטת הרגל הגדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל.

בהזדמנות אחרת שאלו אותו החוקרים האם רצה למכור את העיתון עקב התחרות המחריפה מול "ישראל היום" והנטישה של הקוראים לאינטרנט. מוזס מיהר להכחיש. "מה פתאום", אמר. הוא סיפר להם שבהתחלה כלל לא רצה למכור, אבל אז חשב על דור ההמשך ושינה את דעתו. "אני צריך להסתכל קדימה לטווח של עוד 20–30 שנה", אמר, "לראות אם אחד הילדים שלי יכול להמשיך, כן או לא".

העדות של זאב פלדמן, מנהל עסקיו של מילצ'ן בישראל, מחזקת את הרושם שמוזס אכן היה מוכן לוותר על האימפריה. "הייתי נוכח בחדר בביתו של ארנון מילצ'ן בבית-ינאי כאשר ארנון ניהל שיחת טלפון עם נוני מוזס ושיחת טלפון מקבילה עם ראש הממשלה בנושא מכירת 'ידיעות אחרונות' ללארי אליסון", העיד פלדמן, בקטע מחקירתו במשטרה שגם הוא נחשף על-ידי גידי וייץ.

"חלק משיחת הטלפון היה על רמקול. אני שמעתי את מוזס לוחץ באמצעות ארנון על ביבי לסיים את העסקה עם אליסון לא יאוחר ממוצאי שבת. השיחה היתה ביום חמישי. השתמע משיחת הטלפון שמבחינת נוני, אם המכירה של 'ידיעות אחרונות' לא תסתיים במוצ"ש, יהיו לכך השלכות קשות מבחינת ראש הממשלה. ההבנה שלי היתה שנוני יפרסם משהו על נתניהו או משפחתו. אני לא יודע על מה. מה שלי היה קשה, שזה היה כמו קטע מהסרטים".

בוז'יתון

בסופו של דבר "ידיעות אחרונות" לא נמכר. שיחות הסחר-מכר של ביבי ונוני הסתיימו בפיצוץ, וראש הממשלה יצא למתקפה החזיתית שלו, שניתצה סטטוס קוו של עשרים שנה. מוזס, חשאי כתמיד, לא הגיב. מי שהגיב היה דור ההמשך. בתו הבכורה, הדס מוזס-ליכטנשטיין, פִרסמה פוסט פייסבוק שבו האשימה את נתניהו בהפצת שקרים וקראה לו לעזוב את אביה ולהתמקד בניהול המדינה.

"לאבא שלי אין פייסבוק, אז מאוד מקווה שהוא לא יכעס עלי כשהוא יקרא את זה... אבל ראבאק!!!! מה נהיה???", כתבה מוזס-ליכטנשטיין. הפוסט נחתם בקביעה ש"ישראל היום" אינו עיתון אלא בימת תעמולה ביביסטית ובהדהוד של סלוגן מקמפיין הבחירות של הרצוג ולבני: "ללא שום קשר לצד הפוליטי שלכם – זה באמת או הם או הוא. בואו נצא מהחושך אל האור".

קרן מוזס, אחותה, חיזקה את דבריה והוסיפה התייחסות לטרוניה הקבועה של נתניהו על היטפלות פסולה לאשתו: "אם במשך כל-כך הרבה זמן מדברים עליה, בניגוד לשאר נשות ראש הממשלה, כנראה שיש סיבה".

שתי הבנות, הדס וקרן, לא המשיכו את דרכו של אביהן בעסקי העיתונות, אך נחתו לא רחוק משם: הדס הקימה עם בעלה, ירון ליכטנשטיין, את חברת ההפקות וייצוג האמנים ADD, שחקנית בולטת בענף הטלוויזיה הישראלי וכוכבת קבועה בין דפי "ידיעות אחרונות". קרן, שחקנית ועסקנית כדורסל לשעבר, עזבה את הספורט כדי לעבוד בסוכנות המשפחתית.

כמו נוני, גם הדרג העיתונאי לא השיב ישירות למתקפה הבוטה. נתניהו אמנם הותקף בחריפות ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet לאורך מערכת הבחירות ההיא – אבל תמיד בנימוקים ענייניים, וכביכול ללא קשר לנאצות שהטיח בבעל הבית.

הצד השני של המטבע היה תעמולה פוזיטיבית. כלי התקשורת של מוזס התגייסו למען הקמפיין של רשימת המחנה-הציוני של הרצוג ולבני, שבנקודת הזמן ההיא הסתמנו כאיום ממשי על המשך שלטונו של נתניהו.

"היה ברור ש-ynet מחבק את הרצוג, וזה לא היה מובן מאליו", אומרת עיתונאית שעבדה אז באתר. "בניגוד למה שחושבים, מערכת ynet לא היתה אז מערכת שמאלנית. היו בה מצביעי ליכוד שלא הסתירו את הדעות שלהם, אבל כשאמרו להם לדבר חיובי על הרצוג – הם עשו את העבודה והתמרמרו בשקט. הם העדיפו את חשבון הבנק על פני האמת שלהם. כשאתה מפחד מפיטורים אתה לא שובר את השורה".

העיתונאית מספרת שבתחילת מערכת הבחירות ההיא נערך מפגש עם הרצוג בהשתתפות כל המערכת. "מפגשים כאלה מתרחשים מדי פעם, אבל בבחירות ההן אני לא זוכרת מפגש כזה עם מתמודד אחר", היא מציינת.

הדוקומנטריסטית ענת גורן, שליוותה את הקמפיין של הרצוג, תיעדה את אחת מיועצות התקשורת שלו, תמי שינקמן – עיתונאית לשעבר ב"ידיעות אחרונות" – מכתיבה בטלפון את הכותרת הראשית של ynet בעיצומו של יום הבחירות. במערכת צייתו, ושיבצו שם קריאה של הרצוג לבוחריו: "זה קרב גורלי. המהפך בהישג יד, צאו להצביע".

התקרית ייצגה מגמה מובהקת. ניתוח של "העין השביעית", שהקיף עשרות כותרות ראשיות שפורסמו ב-ynet בישורת האחרונה של מערכת הבחירות, תִרגם זאת למספרים: 56% מהכותרות שנבדקו כללו ביקורת ישירה על נתניהו וממשלתו – מ"נתניהו מדרדר אותנו לסוף החלום הציוני" ועד "נתניהו לא יהיה ראש ממשלה, זה נגמר" – או הבליטו בעיות חברתיות וכלכליות שכביכול צצו במהלך שלטונו. מבין שאר הכותרות, הרוב האדירו את יריביו של נתניהו, ובראשם הרצוג וליברמן.

הרוח בעיתון היתה דומה, והצדיקה את הכינוי המזלזל "בוז'יתון". אבל כל המאמצים הסתיימו בכישלון.

הסקרים, שציירו את המועמד החיוור הרצוג כראש הממשלה הבא של מדינת ישראל, הכזיבו. הבחירות שהתקיימו ב-17 במרץ 2015 הסתיימו בניצחון סוחף של נתניהו. בכוורת שלו ראו בכך מעין נס. תולדה מפתיעה של החלטה אסטרטגית יוצאת דופן לתקופתה שאומצה בעצת הבן יאיר נתניהו: להפסיק להסתמך על המדיה המסורתית – ולהשקיע את מרב המאמצים בתעמולה שתופץ ישירות אל המצביעים דרך מדיה חברתית.

מוזס אמנם התרברב באוזני נתניהו שהוא מסוגל לקבוע את זהותו של של ראש הממשלה הבא, אבל כשקיבל הזדמנות להוכיח זאת – הוא הובס. כל האורווה הפוליטית שלו ספגה מפלה. המפלגות של יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, בני טיפוחיו, איבדו כמחצית מכוחן. כשהוקמה הממשלה, הן והמחנה-הציוני של הרצוג ולבני השקיפו עליה מן האופוזיציה.

כשנתניהו ניגש להרכיב את הממשלה הוא שמר לעצמו את תיק התקשורת ודאג להכניס להסכמים הקואליציוניים החדשים סעיף וטו שיאפשר לו לחסום כל חקיקה בתחום התקשורת. לחוקרי המשטרה הסביר שעשה זאת כדי לוודא ש"חוק 'ישראל היום'" לא יחזור לחיים. "ניצחתי את נוני מוזס", התגאה באוזניהם.

נוני מנווט את הספינה למשבר כלכלי

הקריירות של נוני מוזס וביבי נתניהו החלו בערך באותה נקודת זמן היסטורית. נתניהו קפץ למים הפוליטיים ב-1988, אחרי שש שנים כדיפלומט בארצות-הברית. מוזס ירש את כס המו"ל ב-1985, אחרי שאביו נח נהרג בתאונת דרכים מחוץ לבניין המערכת. הוא השתלט סופית על גשר הפיקוד בחודשים האחרונים של 1989, עם הדחת דב יודקובסקי, העורך הוותיק שהגה את הנוסחה שהניבה ל"ידיעות אחרונות" הצלחה חסרת תקדים.

רבים מוותיקי העיתון, שהעריצו את יודקובסקי, לא העריכו את יורש העצר המסוגר ובעל יחסי האנוש הירודים, שנתפס בעיניהם כאדם כוחני, נטול קלאסה וחף מכישורים עיתונאיים. אבל למוזס היו כישורים אחרים, וכרית ענקית של מזומנים שתרכך את הנפילות, לכשיגיעו.

חרף היחס החשדני מצד העובדים, מוזס הצליח להכות את כל התחזיות החמוצות. הוא הפך את האימפריה שירש מ"עיתון 'ידיעות אחרונות'" ל"קבוצת 'ידיעות אחרונות'" – קונצרן עצום שחולש על ענף התקשורת לאורכו ולרוחבו. בתוך שנים אחדות עלה בידו לדחוק החוצה שותפים שביקשו להתערב בניהול החברה, ריסק התנגדויות מבית, אילף דורות של עיתונאים – בכירים כזוטרים – והביס כמעט כל מתחרה עסקי שקם מולו.

הוא הצטיין במיוחד בכריתת ומימוש בריתות עם בכירי המדינאים והטייקונים. את הקשרים הללו ניצל מוזס כדי להקים ולרכוש גופי תקשורת שהפכו לבני בית אצל מיליוני ישראלים – ערוץ 2, שבו היה שותף בכיר מתוקף אחזקותיו בזכיינית רשת, וחברת הכבלים Hot. אבל בהיבט של ההשפעה הציבורית, לאורך כל התקופה הזאת הנכס העיקרי שלו היה העיתון.

"ידיעות אחרונות" הוא הציר שסביבו נבנתה הממלכה של מוזס. בעיתון מועסקים העיתונאים הבכירים והידועים ביותר, אליו נוהרים הפוליטיקאים כשהם חושקים בראיון מעורר הדים, עבורו נשמרים הסקופים הגדולים והפרויקטים הגרנדיוזיים שנועדו לעורר בקוראים רחשי התפעלות ורגש. מוזס מיצב את העיתון כליבת המוניטין של האימפריה, נכס שאין ישראלי שלא מכיר, והוא ניצנץ למרחקים.

אבל אז ערכו החל לצלול.

נתוני האמת על המצב הפיננסי של "ידיעות אחרונות" הם סוד מסחרי, ואינם חשופים אפילו לכמה מבעלי התפקידים הבכירים ביותר בקבוצה. אבל אלו מביניהם ששוחחו עם "העין השביעית" אישרו שאין ספק שהעיתון החל בתקופה מסוימת לדמם מזומנים. אחת האינדיקציות הראשונות לעומק המשבר צצה ב-2014, באחד מסבבי הפיטורים בקרב עובדי הדפוס. כשהעובדים עתרו לבית-הדין לעבודה, בהנהלת "ידיעות אחרונות" נאלצו להודות: העיתון שרוי במשבר כלכלי.

עד כמה מצבה של קבוצת "ידיעות אחרונות" מאתגר? כשמשוחחים עם בכיריה, הם מספקים הערכות סותרות. יש מי שטוען שההכנסות מ-ynet מחפות על הפסדי העיתון. בכיר אחר טוען שהפסדי העיתון כה עמוקים, שגם רווחי ynet כבר לא מספיקים כדי לכסותם – במיוחד לנוכח הדומיננטיות הגוברת של ענקיות הרשת, גוגל ופייסבוק, שנגסו בתקציבי הפרסום שבעבר זרמו אל העיתונות המקוונת.

ב-2017, כשמוזס נשאל על כך בחדר החקירות, הוא אישר את התיאור הזה.

בעלי תפקידים אחרים ב"ידיעות אחרונות" מאמינים שהעיתון דווקא הצליח להרוויח, לפחות עד שהגיע משבר הקורונה של 2020, אך מודים שלא נחשפו לכל הנתונים. עם זאת, כולם מסכימים שחלה ירידה חדה בהכנסות.

את הסימנים הגלויים אי-אפשר היה לטשטש: מיזוג מסיבי של מוספים, הפצה חינמית בלתי פוסקת שנועדה לעצור את צניחת שיעורי החשיפה, הוזלה שקטה-אך-דרמטית במחירי המינויים, ירידה דרסטית במחירי המודעות ובכמותן. סימן נוסף, שהִבהב למרחקים, הוא ההחלטה לייבא מ-ynet אפיק הכנסה רעיל: מכירת סיקור עיתונאי, בעיקר לגופים עסקיים וגורמי ממשל, שבא לידי ביטוי ב"שיתופי פעולה" שטבעם המסחרי הוסתר מעיני הקוראים.

במקביל, המערכת ובית-הדפוס החלו לחוות גלי פיטורים בתכיפות הולכת וגוברת. נתונים פנימיים של הנהלת "ידיעות אחרונות" שנחשפו באתר "העין השביעית" ב-2023 מעלים שמאז שנת 2000 צומצם מספר העובדים בעיתון בכ-63% – מכ-1,250 עובדים לכ-460. מספר העמודים המודפסים צנח בשיעור קיצוני אף יותר: כ-88%.

המשבר מורגש גם בשאר אגפי הקבוצה. מוזס נאלץ לאחד מערכות ומחלקות, סגר את בית-הדפוס הגדול שהפעיל בגליל, נפטר מאחזקותיו בכלי תקשורת מגזריים ("כיכר השבת", "סרוגים"), סגר עיתונים ומגזינים ("וסטי", "בלייזר", "פנאי פלוס", "ראש 1", "מנטה") והמית בדממה אתרי אינטרנט שהוקמו בהשקעה גדולה (Xnet, WinWin). ב-2022 הוחלט להפסיק לקיים את תחרות מלכת היופי, אירוע של השבועון "לאשה" שבמשך למעלה מ-70 שנה היה אחד מרגעי השיא הנוצצים בלוח השנה של משפחת מוזס.

מכירת בית "ידיעות אחרונות" בתל-אביב, שניצב ברחוב שנקרא על שם אביו וסבו של נוני, סימנה סוף עידן: העיתון עזב את הבירה הכלכלית של ישראל. זמן לא רב לאחר מכן נהרס הבניין לצורך הרחבת מרכז עזריאלי הסמוך. המכירה הניבה תמורה חד-פעמית של כ-375 מיליון שקל, אך לא עצרה את מגמת ההצטמצמות.

העובדים, שעד אז היו פזורים בכמה מוקדים בתל-אביב, רוכזו בבניין חדש שהוקם בשולי אזור התעשייה המערבי של ראשון-לציון, בצמוד לבית-הדפוס. בזכות קשריו של מוזס, ובסיוע חבר-הכנסת מהליכוד והנאשם לעתיד דוד ביטן, עיריית ראשון-לציון החליפה את שמו של הרחוב וקראה לו על שם אביו של נוני, נח.

עבור העובדים הזוטרים, המעבר לראשון-לציון הפך את מוזס לראשונה לתופעה גשמית. מאיש צללים שלא נראה כמעט באזורים ההומים של המערכת, נוני הפך לדמות מוחשית, בוס שמראה את פניו בחללים המשותפים, רוכן על שולחנות ונכנס למשרדי העורכים הבכירים לישיבות בארבע ושש עיניים. אבל במידה רבה, במושגים של כוח כלכלי ומעמד במשק, זה כבר לא היה אותו נוני מפעם.

מו"ל באוברדראפט

חומרת המשבר התגלתה רק ב-2020. אז גם התברר שלמוזס היו סיבות מצוינות להימנע מחשיפת הנתונים הפיננסיים בפני הטייקונים שקיימו איתו משא-ומתן לרכישת "ידיעות אחרונות". בנקודת הזמן ההיא לא היתה למוזס אופוזיציה משמעותית בקרב בעלי המניות. הוא אחז בכמחצית מזכויות ההצבעה בדירקטוריון ובאספה הכללית, ונהנה מתמיכתה של בעלת המניות מרים (מימי) נופך-מוזס.

ובכל זאת, מוזס ביקש לנצל הזדמנות שצצה כדי להוציא לפועל מהלך מורכב שיאפשר לו להדק אף יותר את אחיזתו בקבוצה.

כשליש ממניות "ידיעות אחרונות" הוחזקו אז על-ידי כונסי נכסים מטעם בנק הפועלים, שותף אסטרטגי ותיק של הקבוצה. הבעלים הקודם של המניות הללו היה השותף הבכיר אליעזר פישמן. כשפישמן פשט רגל, המניות עברו לידי הבנק – שביקש למכור אותן כדי להחזיר לפחות חלק מהלוואות העתק המופקרות שהעמיד לרשות הטייקון הקורס. נתח נוסף מהמניות, קטן יותר, הוחזק בידי בנק דיסקונט, שביקש גם הוא להיפטר מהן. מבחינת שני הבנקים, הרוכש המועדף היה מוזס עצמו.

בהתאם לחוק, הליך כינוס הנכסים של פישמן התבצע בפיקוח שיפוטי. מוזס נאלץ להציג את העסקה המתגבשת לבית-המשפט כדי לקבל אור ירוק, וגם לחשוף מידע פנימי על מצבה של הקבוצה. כך התברר עד כמה הצטמק שוויה לאורך השנים.

בשנות התשעים, כשפישמן רכש את המניות, קבוצת "ידיעות אחרונות" היתה בשיא כוחה. הסכומים ששילם העמידו את שוויה על כ-800 מיליון דולר. המחיר שדרש מוזס כעבור עשרים שנה, במשא-ומתן עם הטייקונים שהתעניינו ברכישת "ידיעות אחרונות" מטעם נתניהו, עמד כבר על כחצי מיליארד דולר.

העסקה שבסופו של דבר יצאה לפועל הוכיחה שלתגי המחיר המפלצתיים הללו היה קשר קלוש בלבד למציאות. השווי הריאלי של הקבוצה נע ב-2020 בין 155 ל-177 מיליון דולר. המשמעות: מאז שנות התשעים איבדה קבוצת "ידיעות אחרונות" כ-80% מערכה.

ההליכים המשפטיים גם חשפו שמוזס מתמודד עם אופוזיציה מבית. משפחת יודקובסקי, שארי בשרו של העורך המיתולוגי שנוני דחק החוצה בשלהי שנות השמונים, החזיקה בנתח קטן ממניות "ידיעות אחרונות" – תזכורת לקשר הדם בין אבי המשפחה, דב, למשפחת מוזס.

משפחת יודקובסקי דרשה להדיח את מוזס מכל תפקידיו הניהוליים. הנימוק: המגעים הפליליים שניהל עם נתניהו, שחשיפתם גרמה נזק אקוטי למוניטין של "ידיעות אחרונות". הניסיון של מוזס להשתלט על מניות הבנקים נועד להעניק לו נתח גדול יותר מהרווחים – וגם חסינות מפני הדחה.

היודקובסקים ניהלו הליך רווי יצרים נגד מוזס ובעלי בריתו בהנהלה. מבחינה משפטית, המהלך כשל. אבל עצם ניהול ההליך פתח צוהר נדיר לאינטריגות בתוך צמרת הקבוצה ולדרך שבה הצליח מוזס לבצר בה את מעמדו. אגב כך צץ גילוי שערורייתי: התברר שמוזס השתמש בכסף של "ידיעות אחרונות" כדי להמר בשוק ההון וגרם לקבוצה הפסדי עתק. לטענת משפחת יודקובסקי, ההפסדים נאמדים בקרוב למיליארד שקל.

את ההליך הוביל דוד ליבר, בעלה של אתי, בתו היחידה של יודקובסקי. באחד המסמכים שהגיש הוצג ציטוט מקומם שיוחס לעו"ד אבי פילוסוף, הדירקטור שייצג את בנק הפועלים בהנהלת "ידיעות אחרונות". לטענת ליבר, פילוסוף אמר למשתתפי ישיבת הדירקטוריון שהם צריכים להיות "אסירי תודה" למוזס על הניסיון לשתף פעולה עם נתניהו כדי לעצור את התחרות עם "ישראל היום".

עו"ד פילוסוף פרש מהדירקטוריון בעיצומו של ההליך, בסוף 2020. את הסיבה סירב להסגיר. הערכות שנפוצו בענף גרסו שהרקע לפרישה הוא הביקורת האישית שספג, אך בשיחה עם "העין השביעית" התעקש שלא זו הסיבה. כעבור חודשים אחדים נחשף ב"דה-מרקר" שמוזס שכר אותו כדי לסייע ל"ידיעות אחרונות" ב"פיתוח עסקי וייעוץ משפטי".

הליך המכירה הפומבי חשף שהקבוצה סיימה לפחות חלק מהשנים הקודמות בהפסד, וגם גררה חובות עתק. מקור החובות היכה בתדהמה את עובדי "ידיעות אחרונות": בזמן שהם התמודדו עם גלי קיצוצים חוזרים ונשנים, מוזס השתמש בכספי הקבוצה כדי להמר על שערי מט"ח וריביות, והפסיד סכום עתק שיכול היה לחסוך חלק ניכר מהפיטורים.

עורכי-הדין של "ידיעות אחרונות" אישרו בעמימות את עצם קיומם של ההפסדים העצומים, הודו שמוזס אחראי להם באופן אישי, וניסו להפנות את האצבע המאשימה לפישמן, המנטור של נוני, שלטענתם הגה את הרעיון והדריך את מוזס בצעדיו הראשונים. במקביל, כפי שחשף עוד קודם לכן רביב דרוקר, מוזס צבר חוב אישי לבנק הפועלים שב-2013 נאמד ב-56.7 מיליון דולר. כמו החוב של חברת "ידיעות אחרונות", גם מקור החוב הזה הוא הימורים בשוק ההון.

היודקובסקים טענו שמוזס ובנק הפועלים, הבנק שדרכו הימר על כספי "ידיעות אחרונות", רקמו יחד קנוניה: הבנק ימנע את הדחת מוזס מתפקידיו הניהוליים – ומוזס ינצל את מקור ההכנסה שיישאר בידיו לכיסוי חובות העתק שהניבו ההימורים הכושלים.

אלא שהטענות על קיומה של הקנוניה לא הגיעו לכדי בירור. היודקובסקים סירבו בתוקף למסור מידע שיאפשר לבחון זאת לעומק. בסופו של דבר, מוזס קנה את שתיקתם: הוא רכש את מניות משפחת יודקובסקי לפי שווי גבוה בהרבה מזה שנקבע בעסקה עם הבנקים – והוציא אותם מהמשוואה.

בדרך גרם נזק נוסף לקבוצה החבולה. במקום לממן את הרכישה מהכיסים הפרטיים שלו ושל שאר בני המשפחה, העסקאות עם הבנקים ועם משפחת יודקובסקי מומנו באמצעות כספים שנצברו בקופת "ידיעות אחרונות" והחברות הבנות שלה. התוצאה: מוזס השיג חסינות מוחלטת מפני הדחה, אך בדרך פגע קשות בחוסן הכלכלי של הקבוצה.

בלי ביצים, בלי שיניים

בימים האחרונים של ספטמבר 2014, כשמוזס נכנס לפגישה הראשונה מתוך שש עם נתניהו, הוא ידע שעומדת מאחוריו ארמדה של עיתונאים וח"כים שערוכים להסתער לפי פקודתו. אבל מבחינות רבות הוא כבר ניהל קרב מאסף. בגלל האופק הכלכלי המתקדר, אבל גם בגלל שמערכת ההפעלה של "ידיעות אחרונות" כבר החלה לקרוס אל תוך עצמה.

במידה רבה, בנקודת הזמן הזאת מוזס כבר לא עסק בצבירת עוצמה, אלא ניסה לשמר את העוצמה שעוד נותרה לו. "זאת הגדרה מעולה", אומר בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות" שעבד במחיצת מוזס. "ככל שהעיתון נחלש, נוני הגיע למקומות שהוא לא האמין שיגיע אליהם. כמו שנוני היה חתום על ההצלחה של 'ידיעות', עכשיו הוא חתום על הכישלון. ולדעתי זה מטריף אותו", הוא מעריך.

"חלק גדול מהדברים שהוא התחיל לעשות, כולל התוכן השיווקי, באים לדעתי ממקום שבו הוא מרגיש שהבית בסכנה. הטקסטים של השיחות שלו עם ביבי – יש בהם משהו נואש, כולל החנופה כשהוא אומר לו 'צריך לדאוג שתהיה ראש ממשלה'. כדי להגיד דבר כזה במצב שבו אתה לא יכול להיות בטוח שלא מקליטים אותך צריך להיות באמת במצב נואש".

בכיר אחר, שעבד גם הוא במחיצת מוזס, עדיין מתקשה להבין איך הבוס המתוחכם והמחושב שהכיר פעם לא הצליח לזהות את המלכודת. "כשקרה מה שקרה עם ביבי, כל מי שמכיר את נוני היה בהלם", הוא אומר. "אני עבדתי עם נוני שנים, ואין לי ממנו שום דבר בכתב – הכל היה בעל פה. איך הוא, שאף פעם לא נתן כלום על פתק, ששום דבר אצלו לא מתועד, נפל בקשקוש הזה?".

גורם שלישי, איש אמון של מוזס שמילא את אחד התפקידים הבכירים ביותר בקבוצת "ידיעות אחרונות", טוען שבשלב הזה מוזס כבר היה לא יותר מנמר של נייר, איש עסקים במצוקה שניסה לסחוט עד תום את תדמיתו כממליך מלכים למרות שכבר מזמן ירד ממעמדו.

"מוזס הוא יורש של אימפריית עיתונות, לטוב ולרע", מסכם יגאל סרנה, שעבד אצל מוזס 30 שנה ונחשב לאחד העיתונאים הבולטים והמוערכים ב"ידיעות אחרונות". "יש באימפריה הזאת חלקים נהדרים, וגם חלקים מאוד בעייתיים – עוד מהתקופה של דב יודקובסקי. ובתור יורש, הדבר שנוני הכי פחד ממנו זה שהאימפריה תתמוטט בימיו. משם נובעים כל המהלכים שעשה. אני רואה בו דמות כמעט טרגית", הוא אומר בשיחה עם "העין השביעית".

סרנה הוא אחד מקומץ העיתונאים שמוזכרים בשמם בהקלטות "תיק 2000". באחת השיחות ניתן לשמוע את נתניהו מתלונן עליו שוב ושוב. מוזס, בתגובה, מעודד את ראש הממשלה לתבוע את סרנה ולרושש אותו. "תהרוג אותו", אומר מוזס על סרנה, "קרע לו את הצורה".

בהמשך, נתניהו אכן תבע את סרנה – ואכן קרע לו את הצורה. בית-המשפט הורה לסרנה לפצות את נתניהו ב-100 אלף שקל, בגלל פוסט שפִרסם סרנה בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו שלפיו שרה נתניהו זרקה את ראש הממשלה מרכב השרד בעקבות ויכוח ביניהם. זמן לא רב לאחר ההפסד בתביעה פוטר סרנה מ"ידיעות אחרונות", במהלך שנתפס על-ידי רבים בעיתון כמחווה למשפחת נתניהו.

הפיטורים קטעו את הקריירה העיתונאית הארוכה של סרנה. ובכל זאת, הוא עדיין מסוגל לרחם על מוזס. "אף פעם לא ראיתי בנוני אויב שלי, למרות שהוא פיטר אותי ולמרות שאמר עלי לביבי 'תהרוג אותו'. אמירה מאוד חריפה, ובכל זאת אני לא לוקח אותה אישית", הוא אומר.

"ב'ידיעות אחרונות' תמיד היו הגבלות וצנזורה, אבל בתקופה של ביבי זה הלך והתרחב והגיע לממדים מפלצתיים", הוא מוסיף. סרנה מעיד שגם הוא, כשכתב במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות", התבקש לצנזר את עצמו. "הצנזורה לא עסקה רק בביבי, כל העיתון התרכך. ועם הזמן, לאט-לאט, אנשים הפנימו את הצנזורה ונוני כבר לא היה צריך להגיד הרבה. היית שומע אותו מדבר מתוך הפה של העורכים הבכירים.

"הייתי שומע מתחקירנים איך הוא מרסן. נפל פחד הדיבה והתחיל תהליך של סירוס, של עקירת השיניים והביצים של העיתון. כמו אצל ביבי, גם אצל נוני זה לא משנה כמה מוכשר אתה, אלא עד כמה אתה נאמן. וזה דבר שהוא אסון לעיתון. תחושת העוצמה של העיתון אבדה, וגם הביטחון העצמי, וכתוצאה מזה הרבה תחקירים נגנזו. בגלל לחצים. 'ידיעות' התחיל להתנהג כמו עיתון חלש ועני. ועיתון עני מפחד".

תם עידן

ההפסד בבחירות 2015 וקמפיין התעמולה החריף של נתניהו יצרו סדק עמוק במנגנון העוצמה של נוני מוזס – הנוסחה הוותיקה שהפכה את "ידיעות אחרונות" לעיתון של המדינה ואת בני משפחת מוזס למולטי-מיליונרים.

"העובדה שיש רשימות שחורות ולבנות ב'ידיעות אחרונות' היא קומון-נולדג' למי שקורא את 'העין השביעית'", סיפר עובד לשעבר בקבוצה. "מה שמעניין בהצעת ביבי-נוני זה המנגנון שמאחורי הרשימות. העובדה שהן משתנות. האפשרות להזיז שמות מרשימה אחת לאחרת היא זו שממחישה את כוחו ועוצם ידו של נוני מוזס – ברצותו, ישים אותך באור לבן, וברצותו ישים אותך באור שחור".

אבל השיטה הזאת, מטבעה, מייצרת גם זרם קבוע של אויבים: דיירי הרשימה השחורה או יריבים של חברי הרשימה הלבנה, וגם גורמים שכמו נתניהו לא מוכנים או לא מצליחים להגיע לעסקה עם בעל הבית.

כל עוד הורדות הידיים נשארות בצללים, אפשר להמשיך להעמיד פנים שארסנל העיתונות של מוזס מופעל אך ורק ממניעים ענייניים. כפי שחזה נתניהו, ברגע שמרימים את המסך – המנגנון נחשף, והאשליה מתפוגגת. "היה ברור שמישהו יבוא ויגמור עם הסיפור הזה, והמישהו הזה היה ביבי", מסכם כתב לשעבר בעיתון.

אחרי בחירות 2015 "ידיעות אחרונות" נעשה מוקצה בימין, שאחז כעת בשלטון באופן בלעדי – בלי הרצוג ולפיד, ולזמן מה אפילו בלי ליברמן.

ההרחקה מחיק השלטון חנקה את אפיק ההכנסות החדש והרעיל שטיפח העיתון. "שיתופי הפעולה" עם משרדי הממשלה, עסקאות מכירת הסיקור שהכניסו ל"ידיעות אחרונות" מיליונים, הפכו לזרזיף. העיתון שעשה הון מחיבור לשלטון נותר מחוץ למגרש, כשתדמיתו מוכתמת קשות עקב ההתגייסות חסרת הבושה להחלפת המנהיג המועדף על רוב העם.

יוזמות שצצו באותם ימים קראו לציבור הרחב להסיר את אפליקציית ynet מהטלפונים הסלולריים ולבטל את המינוי ל"ידיעות אחרונות". העיתון שבמשך עשורים ארוכים מיתג את עצמו כסופרמרקט של דעות, מעוז של איזון ופלורליזם כל-ישראלי, קיבל לפתע צבע פוליטי. לראשונה מזה שנות דור, "ידיעות אחרונות" איבד את הקונצנזוס.

הדיפת התלונות על קו "שמאלני" הפכה למשימה קבועה של מחלקת שירות הלקוחות. למנויים הזועמים הוסבר שהעיתון "מעניק פתחון פה אמיתי ונטול צנזורה לימין הלאומי, עם טורים של חנוך דאום, סיון רהב-מאיר, יועז הנדל ובן-דרור ימיני". מנוי מאוכזב שעדותו פורסמה ב"דה-מרקר" סיפר שאחרי הבחירות קיבל טלפון מנציגת שירות שהבהירה כי "עורכי העיתון מודים שטעו וינקטו מעתה ואילך בקו מתון, משום שתוצאות הבחירות הוכיחו זאת".

ב"ידיעות אחרונות" באמת ניסו. המערכת גייסה עוד עיתונאים מהימין, ריככה את הביקורת על נתניהו ודרכה חזק יותר על דוושת הפטריוטיזם. שמעון פרס, הנשיא בדימוס ודייר ותיק ברשימה הלבנה של נוני, אפילו השיק עבורו קמפיין תדמיתי מסורבל שניסה להסביר לציבור ש"ידיעות אחרונות" "אוהב את ישראל".

אבל זה לא הועיל. העיתון של המדינה כבר איבד את המדינה.

תגובת נוני מוזס

לאחר נסיונות מאומצים ליצור קשר עם נוני מוזס, תגובתו נשלחה למערכת "העין השביעית" באמצעות עו"ד חגי דורון מפירמת עורכי-הדין ש. הורוביץ. להלן התגובה במלואה:

מרשינו, ידיעות אחרונות בע"מ ("ידיעות אחרונות") ומר ארנון מוזס, מילאו את ידינו להשיב לפנייתכם שבנדון, כדלקמן:

1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".

3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.

5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהן, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.

6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.

8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.

9. מבלי לגרוע מן האמור יודגש כי פרסום שקרי ומכפיש מעין זה, שמעיון ברשימת השאלות שהופנו למרשינו ברור כי בכוונתכם לפרסם, מהווה הוצאת לשון הרע, וגם חזרה בלבד על פרסומים מעין אלה לא תקנה למפרסמיהם ולגורמים האחראים והמאשרים פרסומים אלה חסינות מפני תביעות דיבה עתידיות, אם וככל
שיפורסמו.

10. למותר לציין כי אין באמור במכתב זה, או במה שלא נאמר בו, כדי להוות ויתור, הסכמה, כמו גם לגרוע או לפגוע בכל סעד, זכות או טענה של מרשינו בקשר לנושא שבנדון.