"'ידיעות אחרונות', בשונה מכל כלי תקשורת אחר שאני מכיר, לא עוסק רק בתקשורת – הוא עוסק בצבירת כוח", מאבחן עיתונאי שמילא תפקיד מרכזי בעיתון של נוני מוזס. "'ידיעות אחרונות' מתנהל מול המערכת הפוליטית באפיק גלוי: הכתבים הפוליטיים והסיקור שמתפרסם בעיתון. אבל זה הרבה יותר מזה. מה שרואים בעיתון הוא רק קצה הקרחון של מערכת היחסים הזאת.

"אם אתה שר בכיר, אתה צריך את 'ידיעות אחרונות' לאלף דברים. קשרים, למשל. בכירי 'ידיעות אחרונות' מתנהלים מול הצמרת העסקית ומול הצמרת המשפטית. בתור פוליטיקאי, הקשרים האלה הרבה פעמים מועילים לך. אתה לא חייב להיעזר בהם, אבל זה טוב לך. אתה רוצה את זה".

בשיחה עם "העין השביעית", העיתונאי מספר שהוא חש על בשרו כיצד עבודתו היומיומית במערכת החדשות משמשת להוצאה לפועל של עסקאות שנכרתו הרחק מעל ראשו. לפי הניתוח שלו, סוד ההצלחה של "ידיעות אחרונות" הוא היכולת להסתיר מעיני הקוראים את עצם קיומן של הבריתות האלה. כדי לשמר את המצב הזה דרושה תחזוקה בלתי פוסקת של מרחב הכחשה – וכוח אדם מאולף, שיודע לזהות את רוח המפקד, להפנים ולבצע בלי חריקות.

"הכוח הגדול של 'ידיעות אחרונות' היה תמיד הקלאסה שלו", מסביר העיתונאי. "בחסות הקלאסה, העיתון הצליח לשרת המון אינטרסים. הקורא ההדיוט אף פעם לא יכול היה להבחין שקורה שם משהו שהוא לא 100% כשר.

"הטרגדיה הגדולה של 'ידיעות' היא אובדן הקלאסה הזאת. בבחירות 2015, הבחירות שאחרי שיחות מוזס-נתניהו, 'ידיעות' איבד סופית את הקלאסה, עם ניסוחים מאוד לא-אלגנטיים נגד ביבי ושרה וכניסות מתחת לחגורה. וזה דבר שלא ייעשה. כל התורה של 'ידיעות אחרונות' אומרת שאם יבוא הקורא ההדיוט ויגיד 'אתם מוטים' – אנחנו נוכל להוכיח שהוא טועה. והיכולת הזאת אבדה".

"ידיעות אחרונות" לא איבד את הקלאסה סתם כך, בעקבות החלטה מערכתית להסיר את הכפפות ולתקוף את משפחת נתניהו. סייעה לכך מתקפה חזיתית חסרת תקדים שהוביל ראש הממשלה. במערכת הבחירות של 2015, מיד אחרי קריסת המשא-ומתן הסודי שהוליד את "תיק 2000", בנימין נתניהו גרר את נוני מוזס אל מחוץ לארון הפוליטי, הפך אותו נגד רצונו לדמות ציבורית והאשים אותו בהתנכלות מתמשכת לשלטון הימין.

בעיני נתניהו – ועכשיו גם בעיני תומכיו – מוזס תמיד היה הרבה יותר ממוציא לאור של עיתון. הוא היה ממליך מלכים שההישג הגדול שלו היה לשכנע את העולם שהוא לא קיים.

בתוך "ידיעות אחרונות", המעמד הייחודי של מוזס כשחקן בלתי נראה על לוח השחמט הפוליטי התפורר בערך עשור לפני כן. העיתונאים של מוזס ידעו שכאשר הבוס שלהם יושב בבלפור ומתגאה באוזני נתניהו שהוא יכול לגרום לכך שיישאר ראש ממשלה כמה זמן שרק ירצה – לא מדובר בהתרברבות ריקה. בעצם, מוזס מציע לנתניהו סידור מהסוג שהתקיים עם שני ראשי הממשלה הקודמים של מדינת ישראל, אריאל שרון ואהוד אולמרט.

חילוף בבלפור

ב-2001, כששרון עלה לשלטון, הכתבים החוקרים של "ידיעות אחרונות" החלו לפרסם סדרה ארוכה של תחקירים שחשפו את המעורבות שלו ושל בני משפחתו בשורה של פרשות שחיתות. במקום לתת גב לעיתונות החוקרת, מוזס והעורכים הנאמנים לו דאגו לקצץ, לרכך ולקבור את הגילויים החמורים, הערימו קשיים על העיתונאים ובסופו של דבר גרמו לרובם להיפלט מהעיתון. מוזס הסביר לעיתונאים שמה שהם תופסים כשחיתות שלטונית הוא המהלך התקין של העניינים; ככה, טען, עושים עסקים ופוליטיקה במדינת ישראל.

בחמש שנות שלטונו עבר שרון מטמורפוזה תדמיתית רדיקלית. הוא יצא לדרך כפוליטיקאי מצורע עם בסיס תמיכה רעוע. בתוך שנים אחדות, בסיועה הנדיב של התקשורת הישראלית, הפך למנהיג של מפלגת ענק שנהנה מתמיכה רחבה בימין וגם בשמאל. תחת הנהגתו דעכה האינתיפאדה השנייה, הסתיים המשבר הכלכלי שנלווה לה ופונו יישובי גוש קטיף וצפון השומרון – מהלך אגרסיבי ובלתי הפיך שלזמן מה נדמה היה שריסק טוטאלית את הימין העמוק. יאסר ערפאת מת, ונראה שההנהגה הפלסטינית שהחליפה אותו היתה פתוחה יותר, וערוכה להידברות.

לקראת סוף 2005 חולל שרון מפץ פוליטי: הוא עזב את הליכוד והקים את מפלגת המרכז קדימה. הוא לקח איתו חלק מחבריו לליכוד, ואליהם הצטרפה קבוצה קטנה של פוליטיקאים בכירים ממפלגת העבודה: שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק. הבחירות נקבעו לסוף מרץ 2006. כל הסקרים ניבאו ששרון ירכיב גם את הממשלה הבאה. חלקם אף חזו שיגרוף למעלה מ-40 מנדטים – הישג שלא נראה בארץ מאז תחילת שנות התשעים.

אבל אז, בתחילת ינואר, לקה שרון באירוע מוחי ונכנס לתרדמת. את מקומו תפס אהוד אולמרט. פוליטיקאי מקושר אך לא אהוד במיוחד, ראש עיריית ירושלים לשעבר, איש השורה השנייה בליכוד. ב-2003 קיבל אולמרט משרון את תיק התעשייה, המסחר והתעסוקה, ובהמשך ניתן לו גם תיק התקשורת. כפיצוי על הסמכויות האפרוריות קיבל את תואר "ממלא מקום ראש הממשלה" – תפקיד שנתפס אז כתיאורטי, אך בדיעבד העניק לו את השלטון.

בבחירות 2006 אולמרט הוביל את מפלגת קדימה לניצחון. המספרים שהשיג היו רחוקים מאלה שניבאו הסקרים לשרון, אבל זה הספיק כדי להפוך את קדימה למפלגת השלטון החדשה. המפלגה הצעירה גרפה 29 מנדטים והותירה הרחק מאחור את שני הטיטאנים הזקנים של הפוליטיקה הישראלית, הליכוד ומפלגת העבודה.

אולמרט המשיך את דרכו של שרון ביותר ממובן אחד. כמו שרון, גם הוא העביר חלק ניכר מהכהונה תחת חקירות פליליות – וכמו שרון, גם הוא נעזר ב"ידיעות אחרונות" כדי להיאבק במערכת אכיפת החוק, לטייח את השחיתות ולהפריח ספינים יצירתיים שנועדו לשדר עסקים כרגיל.

אבל אולמרט לא שרד את החקירות. שלטונו החזיק מעמד שלוש שנים בלבד, והוא העביר חלק ניכר מזמנו כברווז צולע שהבטיח לפרוש אך בושש מלקיים. לבסוף אולץ להקדים את הבחירות ולפנות את כיסאו כדי להיאבק על חפותו – משימה שבה כשל. הוא הועמד לדין והורשע בביצוע שורה של עבירות חמורות. תוך כדי כך הוכח שקיבל מעטפות כסף, שיקר לציבור ולשופטים ואפילו ניסה לקנות עדות – של יד ימינו, שולה זקן, שהפלילה אותו בסופו של דבר – באמצעות כסף של מקורביו מעולם העסקים.

לכל אורך המאבק הזה, גם כשאולמרט כבר נשא בתואר מעורר הרחמים של "ראש ממשלת ישראל הראשון שהורשע בפלילים", מוזס ו"ידיעות אחרונות" היו שם בשבילו. הם שיתפו פעולה עם מסע יחסי-הציבור שנועד לשכנע שאולמרט עוד רגע מנוקה מכל חשד וחוזר להנהיג, ומילאו תפקיד מרכזי בקמפיין הנגד שלו, שנועד לטפלל את הממצאים ולטשטש את האמת.

הפער הקיצוני בין מה שהתגלה על אולמרט לבין האופן שבו תואר בעיתון של המדינה האיץ את תהליך ההתפוררות של התדמית העניינית של "ידיעות אחרונות", ה"קלאסה" שבזכותה הצליח לשרת אינטרסים אישיים של מוזס בלי לעורר חשד אצל הציבור הרחב.

"כשנוני היה בתחילת הדרך, הוא ידע לפעול בזהירות כמו אבא שלו", מציין עיתונאי מפורסם שעבד ב"ידיעות אחרונות". "אבל בתקופת אולמרט הוא הגזים: אפס כתבות, בלי ביקורת, בלי טורי דעה, בלי כלום. ראו לו. בתקופת אולמרט ממש ראו לו". כך זה קרה.

נעים להכיר, ניר חפץ

העלייה של אולמרט לשלטון תפסה את "ידיעות אחרונות" בתקופה של שינויים. מערכת "7 ימים", מוסף הדגל שהוביל את חשיפת פרשות השחיתות של שרון, הלכה והתפוררה. העורכים שבנו את המוסף כבית חם לתחקירי הון-שלטון, דורון גלעזר ורותי יובל, כבר לא היו שם. שותפם וממשיך דרכם, העורך ניר בכר, בילה כעת את מיטב זמנו בהדיפת הנסיונות של מוזס והעורך הראשי, רפי גינת, לצנזר תחקירים על מקורביהם וליזום כתבות חיסול על יריביהם.

בסופו של דבר, לקראת תום 2005, בכר פוטר. הדחתו הכניסה את מערכת "7 ימים" ללימבו. צוות המוסף, בראשות העורך הזמני איתי כ"ץ, עוד עבד על כמה תחקירים פוליטיים, וגם הצליח לפרסם אותם, אבל עשה זאת באווירה של אי-ודאות. היה ברור שהם איבדו את הגב. אחרי חמש שנים של כרסומים והצקות, המוצב האחרון של התחקירנות הלוחמת ב"ידיעות אחרונות" נפל.

כעבור חצי שנה, במאי 2006, הוצנח ב"7 ימים" העורך החדש. הוא היה טיפוס שונה לחלוטין מאלה שקדמו לו: פונקציונר עם חושים של פוליטיקאי וקשרים של מאכער, אנטי-עיתונאי שבמקום לחקור סודות אפלים של בעלי שררה העדיף להתקרב אליהם וליהנות מפירות הנגישות. לעבוד איתם, לא נגדם. "לנוני תמיד היתה התלבטות", מספר כתב לשעבר במוסף, "מה עדיף לי, שהתחקיר יתפרסם, או שיתפרסם שצִנזרתי אותו? מהרגע הזה בערך כבר אין לו את הסכנה הזאת. הוא ממנה אנשים שכבר מבינים מה צריך לעשות". אנשים כמו ניר חפץ.

המינוי של חפץ, לימים עד מדינה במשפט המו"לים, הזריק מקטע רעיל לקוד הגנטי של "7 ימים". הנדוניה שהביא עמו למוסף לא היתה כישורים מקצועיים יוצאי דופן או חזון פורץ דרך, אלא היותו איש אמון של מוזס.

אחד המהלכים הראשונים שעשה חפץ לאחר שנכנס למשרדו החדש היה לכסות את החלונות בטפט עכור, מספר אחד הכתבים. כעת, העובדים לא יכלו יותר לראות מה קורה מעבר לזגוגית שהפרידה בינם ובין הבוס הישיר שלהם. על הקיר תלה חפץ תצלום שלו עם ראש הממשלה החדש, אהוד אולמרט.

מחוץ ללשכה שלו הוצבו מחיצות עץ גדולות, שהסתירו את הנעשה במחשבי "7 ימים" מעיניהם של הקולגות מהמחלקות האחרות בעיתון, שנתפסו כעת כיריבים. "על המוסף נחתה תחושה פרנואידית", מספר אחד מכתבי "7 ימים". כתב אחר מחדד: "זו לא רוח אחרת או עיתונות אחרת, זה פשוט מקצוע אחר".

חפץ בחר לא למסור תגובה לכתבה זו, אך בהזדמנויות אחרות הוא אישר את הרושם הזה. הוא לא רק הסתייג מסוג העיתונות שעשו ב"7 ימים" לפני בואו, הוא רחש לה בוז עמוק. בראיון לתוכנית "המקור", אחרי שכבר הפך לעד מדינה, סיפר חפץ שתפס את עיתונות המיינסטרים דאז כ"סרטן בגוף האומה", פרופסיה שהעוסקים בה "מתים להיות שם עם הידיים על ההגה" – כלומר בשלטון – ומתוך המרמור "רק כותבים שלילי".

הגישה של חפץ היתה הפוכה, ובאופן נוח למדי היא השתלבה עם האינטרסים של הצמרת הפוליטית בישראל. ועם אלו של הבוס שלו, נוני מוזס.

ניר חפץ החל את הקריירה העיתונאית שלו בשנות התשעים ככתב בחברת הכבלים "ערוצי זהב" של משפחת מוזס ושותפיה. לאחר מכן עבר למקומוני ידיעות-תקשורת, התקדם מכתב לעורך, טיפח מערכת יחסים קרובה עם נוני וקיבל ממנו לבסוף את תפקיד העורך הראשי של רשת המקומונים ועורך-העל של מוסף הספורט היומי של "ידיעות אחרונות". בראיון לתוכנית "עובדה" התגאה שהיה האדם "הכי מקורב לנוני" במערכת. אחד מכשרונותיו היה להתלבש על התפר שבין המו"ל שלו לפוליטיקאי התורן שאחז בשלטון.

לפני שהגיע אולמרט, חפץ היה חייל נאמן של שרון ופורום החווה. ב-2001 ניסה שרון להפוך אותו ליו"ר רשות השידור. המהלך נתפס כניסיון בוטה להעמיק את הפוליטיזציה בגוף השידורים ועורר ביקורת ציבורית עזה. בעיתון של מוזס נתנו רוח גבית למהלך, בין היתר באמצעות דיווח מלבין שבו נטען שחפץ רואה בעצמו אדם "נטול זיקה פוליטית". "אני מכיר אותו שנים כאיש מקצוע מעולה, ישר והגון", צוטט שם נסים משעל, מקורב אחר של מוזס, שתמך במינוי. ב"הארץ", בינתיים, אחד מחברי הוועד המנהל של הרשות התריע שחפץ יתפקד כ"שלוחה של משפחת מוזס" ברשות השידור. עיתונאי שהתראיין אז ל"העיר" סיפר ש"כולם במערכת" דיברו על המעורבות של מוזס במינוי.

מינויו של חפץ נפל בסופו של דבר עקב היעדר כישורים מקצועיים מינימליים והתנגדות של גורמים בתוך הרשות. "הייתי ילד, עשו ממני פורפרה", שיחזר חפץ כעבור 21 שנה בראיון לתוכנית "המקור", והניף באוויר אגרוף מטאפורי: "וואלה, היום זה היה עולה להם ביוקר".

את הקשר עם שרון הוא המשיך לטפח. חפץ היה אחד משני המחברים של "הרועה", הביוגרפיה של שרון שפורסמה, כמובן, בהוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות" וסייעה במיתוגו כמנהיג כל-ישראלי שוחר טוב. המחבר השני היה גדי בלום. כמה חודשים אחרי צאת הספר, כשחפץ קיבל לידיו את "7 ימים", הוא לקח איתו את בלום ומינה אותו לסגן העורך.

תחת חפץ, מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות" שינה את פניו במהירות. חפץ פיזר את צוות העריכה שעבד תחת קודמיו. העצמאות היחסית שממנה נהנתה מערכת "7 ימים" תמה. חפץ החל לאשר מול מוזס כתבות עם פוטנציאל נפיץ. "אסור לי בתור עורך '7 ימים' להתעסק בנושאים פוליטיים בכלל בלי אישור של נוני", הסביר כשנחקר במשטרה. "כל דבר פוליטי צריך לשבת איתו". חפץ ציין שהסידור הזה עמד בתוקף עוד קודם לכן, בימיו כעורך העל של רשת המקומונים, אז נדרש לאשר מול מוזס כתבות פוליטיות שנועדו לפרסום רחב תפוצה, בסינדיקציה.

כעת, כתבי "7 ימים" הפסיקו כמעט לחלוטין לעבוד על תחקירים פוליטיים. "כשחפץ מונה היה ברור שנגמר הסיפור, נגמר החופש, ו'7 ימים', ספינת הדגל המפוארת של העיתונות – חתכו לה את הכנפיים", נזכר אחד מכתבי המוסף, שעזב מאז את העיתון.

באולם משפט המו"לים העריך חפץ שבכל הקדנציה שלו הוא פִרסם במוסף לא יותר מעשר כתבות פוליטיות. כשבכל זאת נגע בנושאים פוליטיים, טען חפץ, זה לעתים קרובות נעשה כדי לשרת את ראש הממשלה החדש, אולמרט. "לרוב, האינטראקציות [עם מוזס] היו בנושא אולמרט, בוא נקרא לזה 'לעזור לאולמרט'", אמר בחקירה.

מקרה מתחילת הקדנציה של חפץ מדגים את התחכום שבו פעל. "כמה חודשים אחרי שניר הגיע ל'7 ימים', הוא שיסה במשפחת אולמרט את כתב התחקירים החדש שלו, אמיר שואן", מספר גורם שעבד אז במוסף. "שואן ירד להם לחיים, בדק איפה הילדים של אולמרט למדו, האם שירותם בצבא היה תקין – ואז זה נודע לנוני, שכמובן החליט שהתחקיר לא יתפרסם. זה נראה היה כמו שריר שניר עשה לנוני, כדי להראות לו שגם הוא יודע לעשות עיתונות לוחמנית, כמו העיתונאים שחקרו את הבנים של שרון לפניו. ואולי ניר גם רצה להראות לנוני שהוא מסוגל להיכנס באולמרט, שהיה מאוד חשוב לנוני באותו רגע".

זה היה מקרה יוצא מן הכלל, שלא חזר על עצמו. בחקירתו הודה חפץ שבמשך שנים ניצל את תפקידו בעיתון כדי לבצע "משימות בשליחות אולמרט נגד ביבי". הוא לא עשה זאת מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך אופורטוניזם ומסירוּת לבוס. חפץ העיד שרחש לנתניהו הערכה עצומה, וידע שמוזס יודע זאת. הקשר הזה הניב, בין היתר, ראיון שער שהעניק נתניהו ל"7 ימים" באוקטובר 2006. על המלאכה הופקד נאמנו, גדי בלום. חפץ ליווה אותו באופן צמוד.

המסגור היה מחמיא במובהק, אך בדיעבד גרם הראיון מבוכה מתמשכת עקב ציטוט של נתניהו, שלפיו כשהיה ילד ראה חיילים בריטים מתאמנים בירושלים – אף שנולד אחרי תום המנדט הבריטי. מתנגדיו של נתניהו הפיצו את הציטוט במשך שנים כעדות לנטייה השקרנית של נתניהו, אף שמערכת "7 ימים" חזרה בה מהניסוח.

גם עיתונאים שעבדו תחת חפץ ידעו על היחס המיוחד שלו לנתניהו, ובכלל לפוליטיקאים שלמו"ל, ולחפץ עצמו, היה אינטרס לטפח איתם מערכת יחסים של תן-וקח.

עיתונאית שעבדה באחד ממקומוני ידיעות-תקשורת ולאחר מכן ב"ידיעות אחרונות" מספרת: "בתקופה שלו במקומונים היו מקרים של צנזורה על רקע פוליטי שהגיעה מחפץ. אני אישית זוכרת ידיעה שהיתה עשויה להביך את נתניהו והליכוד סביב הבחירות המוניציפליות בעיר שסיקרתי. אדם שעבד אז עם ביבי התקשר לחפץ, ובסופו של דבר הידיעה לא פורסמה. אבל באופן יחסי, המצב במקומונים היה בסדר. כשעברתי ל'ידיעות אחרונות', רשימת המסוקרים כבר התחלקה לאנשים שאפשר לפרסם עליהם תחקירים – וכאלה שלא".

הברית עם אולמרט

עם רפי גינת בעמדת הקברניט וניר חפץ כעורך "7 ימים", ולצדם רון ירון כעורך המוסף הפוליטי, אפסו הסיכויים למרד בספינה של נוני מוזס. הנהנה הישיר היה ראש הממשלה הטרי. בשנים שבהן שקע אולמרט בחקירות פליליות, העיתון והשלטון הסתנכרנו באופן מוחלט: אולמרט העניק ל"ידיעות אחרונות" נגישות אינטימית למעגל הפנימי שלו – ו"ידיעות אחרונות" נרתם בשיא הכוח למאבק במערכת אכיפת החוק.

ככל שעבר הזמן, כיסי ההתנגדות בעיתון הלכו ודעכו. העיתונאים שסירבו להתיישר עם הרוח החדשה הלכו והתמעטו. עיתונאי בגוף תקשורת מתחרה מספר שגורם ב"ידיעות אחרונות" נתן לו "סיפור מצוין" שצפוי היה להביך את אולמרט. "הם ידעו שהם לא יוכלו לפרסם את זה אצלם, והם אפילו לא ניסו", הוא מסביר ביובש.

בזמן שבתוך העיתון התחולל תהליך השחתה שיטתי ובלתי הפיך, כלפי חוץ שידרו שם עסקים כרגיל. חלק מהמאבקים הפנימיים אמנם זלגו החוצה למדורי הברנז'ה, אבל המשמעות העמוקה של ההרס היזום נותרה סמויה מהעין. "ידיעות אחרונות" המשיך להיות העיתון הנקרא בישראל, הציבור המשיך לתת אמון בפרסומיו ובסדר היום שהכתיב, ובכירי עיתונאיו המשיכו להתראיין ולהופיע בכנסים בלי שהמילייה המקצועי שלהם יקיא אותם מקרבו.

הפרשן הכלכלי גדעון עשת, שעבד בעיתון במשך 36 שנה, מנסה להסביר את הפרדוקס: "אני לא יודע מה בדיוק היו הקשרים בין אולמרט ושרון לעיתון, אבל מרגע שב'ידיעות אחרונות' התחילו לקחת פוזיציות – כולם ראו את זה, אבל ב'ידיעות אחרונות' אף אחד לא מדבר על דברים כאלה", הוא אומר בשיחה עם "העין השביעית". "זה אחד הדברים היפים בארגון כזה, שאף אחד לא מדבר על מה שכולם יודעים", הוא מוסיף בנימה צינית.

ניר בכר סיפר בעבר על ישיבה מיוחדת שזימן העורך גינת לקראת בחירות 2006 בהשתתפות העורכים וכמה עיתונאים בכירים. "במהלך הישיבה הלנתי על כך שעמודי החדשות מגויסים לקידום הקמפיין של קדימה, ואף הדגמתי זאת בידיעת ענק שכותרתה 'נבחרת החלומות של קדימה'", מסר לטור ביקורת התקשורת "מי נגד מי".

שניים ממשתתפי הישיבה, טען בכר, היו בעלי הטור הבכירים נחום ברנע וסימה קדמון, שלדבריו "ישבו ושתקו אז כפי שהם מפטפטים את עצמם לדעת היום כשרוממות חופש העיתונות של 'ידיעות' בפיהם". קדמון וברנע, כשהתבקשו להגיב, טענו שאינם זוכרים את המקרה. "צר לי שזכרונם של השניים בוגד בהם", לעג להם בכר, "מדובר בתסמונת מוכרת בקרב מי שבמשך שנים התמחו בהדחקת האתיקה העיתונאית ונכשלו פעם אחר פעם בסולידריות עם חבריהם למקצוע, בתוך העיתון ומחוצה לו".

המציאות יוצאת הדופן הזאת, שבה כולם יודעים שמשהו נרקב אבל מעמידים פנים שאינם מריחים כלום, נוצרה בזכות אומנות עדינה שפותחה במשך שנים על-ידי דורות של עורכים בכירים ומקורבים לצלחת. תורה שלמה שמורכבת מדרכים מתוחכמות לצנזר בלי להותיר סימנים ולשמור על התדמית של "ידיעות אחרונות" כעיתון חופשי – כלפי חוץ, ואפילו כלפי פנים.

כל עוד "ידיעות אחרונות" היה עיתון חזק, משפיע ונטול יריבים כבדים, השיטה פעלה בהרמוניה. העולם החיצון הסכים לשתף פעולה – והמעמד של "ידיעות אחרונות" היה מספיק איתן כדי לאפשר איים גדולים של עיתונות חוקרת וביקורתית שעסקה גם במוקדי הכוח ותרמה לתחזוקת יחסי המקל והגזר עם העולם שבחוץ. הפוליטיקאים הבכירים ידעו שעם "ידיעות אחרונות" אפשר וכדאי להגיע להסכמות – אבל שהם אף פעם לא יקבלו את מלוא מבוקשם.

מהצד השני, הצד של המערכת, גם העיתונאים למדו שברוב המקרים לא יטילו וטו מוחלט על כתבה כלשהי – אבל בהחלט ידרשו מהם להתפשר. למשל, במקום לפסול כתבה – לרכך או לקצץ אותה, ולשבצה במיקום זניח. במקרים אחרים כתבות הוקפאו בנימוקי סרק, עד שההתפתחויות בסדר היום החדשותי הפכו אותן לבלתי רלבנטיות.

המשחק הכפול הזה בא לידי ביטוי גם בתחום משאבי האנוש. במקום לפטר עיתונאי דווקאיסט, שמתעקש לפעול לפי אג'נדה שלא מתיישרת עם זו של בעל הבית – להזיז אותו לתפקיד אחר, לאו דווקא זוטר יותר, שבו פוטנציאל הנזק שלו יצטמצם. לבעוט אותו למעלה, או הצידה. דרך אפקטיבית יותר למניעת חיכוכים עם הדרג הכותב היא טיפוח עיתונאים עם ראש קטן, כאלה שיתמסרו ברצון להפיכתם לכלי קיבול לפרסומים שהמסר והסנטימנט שלהם נקבעו הרחק מעל ראשם.

"ב'ידיעות אחרונות', בשונה ממקומות אחרים אולי, הבוסים מקבלים המון סיפורים. זו מערכת עיתונאית שבה אנשי הניהול מתעסקים גם בתוכן. והפוליטיקאים באיזשהו שלב למדו את העסק והתחילו לסגור סיפורים למעלה – עם העורך הראשי, נגיד", מספר כתב שמילא תפקיד מרכזי בעיתון.

"התוצאה היא מצב שאין לו אח ורע בסיקור העיתונאי בישראל", הוא מסביר. "כתב פוליטי, למשל, שבא בבוקר לעבודה ואומרים לו 'שמע, יש לנו סיפור כזה וכזה מהשר הזה, והוא ייכנס לעיתון כך וכך עם תמונה של השר', וכו'". ההשלכה המיידית היא שמרחב התמרון של הריפורטר, שרוצה לרצות את עורכיו ויודע מה המשמעות של סירוב פקודה, מצטמצם לאפס.

גדעון עשת מרחיב: "העורכים ב'ידיעות אחרונות' חונכו להיות שוחטים ומוהלים שעושים מה שבא להם עם הכתבים. בגלל ההשפעה הגדולה שיש להם נוצר מצב שבו נוני, ביחד עם העורך הראשי של העיתון ועוד שני עורכים, יכולים לסגור ביניהם הכל".

הכתב האנונימי שצוטט לעיל מחזק את דבריו. הוא מסביר שעד שידיעה מתפרסמת בעיתון היא עוברת כל-כך הרבה עיניים וידיים, שקשה להצביע על הנקודה המדויקת שבה הדיווח התעקם בהתאם לאינטרס של המו"ל. "אגב", הוא מוסיף, "נוני חשוף ל'יוקרה', מערכת עריכת התוכן של העיתון – והוא יכול לגשת אליה גם כשהוא בבית. גם העורך הראשי".

לדבריו, העסקאות המועדות לפורענות עם מושאי הסיקור יצרו תמריץ בעייתי בדסק החדשות. "כדי להמשיך לפעול בצורה הזאת, בעיתון צריכים כתבים שיודעים להגן על העמדה המערכתית. יס-מנים, פיונים, נושכי שפתיים, אנשים שמוכנים לבלוע המון ולהבליג. באיזשהו שלב הבינו בעיתון שהם צריכים חיילים. רז שכניקים כאלה. כי יש הבדל בין חייל לבין סתם כתב שעושה ושותק – חייל גם יגייס את הזהות שלו, ואת חשבון הטוויטר שלו, כדי להגן על העיתון. היום, אגב, הרוב המוחלט של כתבי העיתון כבר לא מוכנים להגן עליו".

עיתונאית שעבדה ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet מוסיפה: "אנשים כאלה הם לא 100% עיתונאים. הם קודם כל עושי דברם של נוני וההנהלה. וההנהלה ואנשי האמון שלה הם אלו שנותנים את הטון וקובעים מה מתפרסם ואיך. בעיתון וגם ב-ynet עדיין יש שכבה גדולה של אנשים טובים שבאים לעשות את העבודה שלהם. רובם לא מושחתים, לפחות לא באופן פעיל, אבל הם כן אימצו סוג של צנזורה עצמית, הבנה שאין טעם להתנגד. אחרי שאתה מפנים את זה, אתה מתיישב לכתוב ומרגיש שאלו לא הידיים שלך על המקלדת. ידיים של מישהו אחר, נסתר, מופיעות עליה במקומן".

כשאולמרט עלה לשלטון, מוזס קיבל הזדמנות לספק תצוגת תכלית של מנגנון השליטה שפיתח. זה הלך חלק, כמעט.

המשיח של "ידיעות"

ב"ידיעות אחרונות" תלו תקוות עצומות באולמרט. שוק העיתונות בארץ עמד בפני תהפוכות שאיימו על מעמד העל של מוזס. שלדון אדלסון, מולטי-מיליארדר אמריקאי עם אספירציות פוליטיות נועזות, הקים את "ישראל היום" – חינמון רב תפוצה שאיים לנתץ את המונופול של "ידיעות אחרונות". האינטרסים של מוזס ואולמרט השתלבו זה בזה: "ישראל היום" איים לא רק על ההגמוניה של מוזס בענף, הוא גם סימן כיעד את מיטוט שלטון אולמרט והחלפתו בנתניהו.

אחד הפתרונות שקידם מוזס באותן שנים היה חקיקה שתחסום את התחרות: חוקים ייעודיים שיגבילו את החלוקה החינמית של "ישראל היום" וימנעו מבעל הון זר, כמו אדלסון, להוציא עיתון בישראל. "חוק 'ישראל היום'", שנוני יזם וניסה לרתום אליו את ראש הממשלה נתניהו, סיבך את שניהם ב"תיק 2000". עיתונאי לשעבר ב"ידיעות אחרונות" מספר שעוד לפני כן, בתקופת אולמרט, ניסו בעיתון לרקוח עסקה דומה. אם תרצו, "תיק 2000" – הפריקוול.

התיעוד, אומר אותו עיתונאי, נשמר בכספת של חיים רוזנברג, איש סודו של נוני. "יצא לי להיחשף לחלק מהמסמכים ששמורים בכספת של חיים, כולל 'מסמך אולמרט'", מספר העיתונאי. "השם אולמרט לא מוזכר ב'מסמך אולמרט', רק בקוד: הוא מכונה שם 'ישו'. המסמך הזה מתאר את כל מה שאולמרט יעשה כדי להעביר בשביל נוני את מה שבהמשך נודע כ'חוק ישראל היום' הראשון, שבסוף הוגש אחרי שאולמרט כבר איבד את השלטון. בהתחלה לא הבנתי למה מכנים אותו 'ישו', אבל אז נפל האסימון: אולמרט יהיה המשיח של 'ידיעות'".

מערכת היחסים הסימביוטית עם אולמרט החלה עוד לפני עלייתו לשלטון, כשכיהן כשר בממשלת שרון. והיה לה גם היבט כלכלי ישיר. בנקודת הזמן ההיא בכל העולם כבר צפו לעיתונות המודפסת דעיכה ארוכה עם סוף בלתי נמנע. אבל למרות התחזית הקודרת, מוזס ניסה להכות את השוק. הוא הימר דווקא על הרחבת עסקי העיתונים והקים בית-דפוס חדש בצפון, בפארק התעשייה בר-לב הסמוך לכרמיאל.

בדיווחים העיתונאיים שפורסמו בעת ההיא העריכו את סכום ההשקעה בלמעלה מ-100 מיליון שקל. על-פי התוכנית האופטימית של מוזס, נתח בלתי מבוטל מההשקעה – 5 מיליון דולר – אמור היה לחזור לכיסו באדיבות הממשלה.

הגוף שדן במענק היה מרכז ההשקעות, שפעל תחת משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה. הדרג המקצועי לא שש לאשר את המענק, בין היתר עקב המעמד המונופוליסטי של "ידיעות אחרונות". בית-הדפוס גם לא עמד בתנאים הבסיסיים לתמיכה, שכללו יצוא של לפחות 25% מהתוצרת. אבל ב"ידיעות אחרונות" לא אמרו נואש. בעיתון ניהלו משא-ומתן ארוך עם הגוף הממשלתי, והשאירו את הבקשה בחיים עד שישתנו הנסיבות.

הנסיבות השתנו בפברואר 2003, מיד אחרי הבחירות, כשתיק התמ"ת נמסר לידי אולמרט. חרף עמדת הדרג המקצועי, ואף שבית-הדפוס של מוזס לא עמד בתנאים, אולמרט דחף לאישור המענק. בשלב מסוים אף ניסה להדיח את מנהל מרכז ההשקעות, שמואל מרדכי, שהתנגד לבקשה של "ידיעות אחרונות". בסופו של דבר כהונתו של מרדכי אכן קוצרה, אך מחליפו חזי צאיג התנגד גם הוא למתן המענק – והיוזמה נבלמה. קבוצת "ידיעות אחרונות" עתרה לבג"ץ נגד הסירוב, אך משכה את העתירה אחרי שהשופטת דורית ביניש רמזה שדינה להידחות. מוזס התקפל. שומרי הסף במרכז ההשקעות ניצחו.

צמד המילים הזה, "מרכז ההשקעות", נצרב בביוגרפיה הפוליטית של אולמרט. בזמן שמוזס ניסה לשנורר מיליונים מהקופה הציבורית, מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס עמל על דו"ח חריף שהתמקד בבחישה האישית של אולמרט בפעילות מרכז ההשקעות. הדו"ח אמנם לא עסק בפרשת בית-הדפוס הצפוני של מוזס, אבל החקירה שנפתחה בעקבותיו הניבה לאולמרט את הרשעתו הפלילית הראשונה.

היה זה דווקא "ידיעות אחרונות" שחשף את אחת מנקודות הציון החשובות בפרשת מרכז ההשקעות: החלטת פרקליט המדינה לפתוח בחקירה. הדרך שבה טיפלה המערכת בסקופ ממחישה את ההתגייסות למען אולמרט – וגם מדגימה כיצד עובד המנגנון העדין לטיפול בפרסומים נפיצים, שמבכר קבורה מכובדת על פני צנזורה טוטאלית.

זה קרה באוגוסט 2007, אחרי שאולמרט כבר כיהן כראש ממשלה. את הסקופ על פתיחת החקירה השיג מרדכי גילת, אחד השרידים האחרונים לקבוצת העיתונאים שחשפה את פרשיות שרון. גילת הכין אותו לפרסום וציפה שיעניקו לו כותרת ראשית. אבל כשהתקשר לדסק כדי לברר מה התוכניות, התחוור לו שעורכי החדשות כלל לא ידעו על החשיפה, ולכן לא הקצו לה הפניית שער.

בעקבות הבירור קיבלו העורכים הוראה לשבץ בכל זאת הפניה – אבל לדאוג שלא תהיה בולטת מדי. בסופו של דבר תפסה החשיפה כותרת קטנטנה ואינפורמטיבית בשולי השער. הכותרת הראשית באותו בוקר עסקה בתופעה חסרת משמעות מתחום הצרכנות.

בתביעה שהגיש לבית-הדין לעבודה תיאר גילת את התקרית ההיא כחלק ממסכת של ייבוש, השפלות וטפטוף רמזים – הכל, לדבריו, כדי לגרום לו להתפטר. רבים מהחיכוכים, כתב גילת, נגעו לאולמרט. במקרה אחד, ציין, במערכת פסלו לחלוטין מאמר שבו קרא להתפטרות של אולמרט ושר הביטחון בממשלתו, עמיר פרץ, בעקבות הניהול הכושל של מלחמת לבנון השנייה. במקרה אחר קברו בעמודים האחוריים סקופ על ההיערכות הכושלת למלחמה.

בינואר 2007, כתב גילת בתצהיר, הוא התראיין לגלי-צה"ל על ההחלטה לחקור את אולמרט בפרשת בנק לאומי. בתום הראיון התקשרה אליו ורדית סימני, המזכירה האישית של מוזס, והודיעה לו שנוני רוצה לפגוש אותו בדחיפות. גילת השיב שאינו יכול להתייצב מיידית, ואז, לדבריו, מוזס "עלה על הקו" ואמר בזעם ש"ככה זה לא יימשך יותר". הפגישה התקיימה למחרת. לדברי גילת, מוזס אסר עליו להתראיין בתקשורת והבהיר שההוראה אינה נתונה לוויכוח. "אם לא נראה לך, אתה יכול לעזוב", ציטט אותו גילת.

בתחילת 2008, אחרי 32 שנה ב"ידיעות אחרונות", עזב גילת את העיתון. התביעה שלו, כמו אלו של קודמיו ניר בכר ומירון רפופורט, כללה טענות חריפות על פגיעה בחופש המערכתי והתגייסות למען חשודי צמרת – אך הסתיימה בפשרה, ובלי שטענותיו יזכו להתברר מעל הבימה הפומבית של בית-הדין.

חברים של חברים

סל השירותים שניתן לאולמרט כלל גם את שותפיו הפוליטיים. במקרה או שלא במקרה, ההתגייסות לבשה צורה בוטה במיוחד כשהם הסתבכו בפלילים. תקרית אחת כזאת צצה בתחילת 2006, זמן קצר אחרי מסירת "7 ימים" לאחריותו של העורך ניר חפץ. העילה היתה תחקיר שהעלה חשדות פליליים בנוגע לאברהם הירשזון – חבר בכיר במפלגת קדימה של אולמרט, שבדיוק פינה את משרד התקשורת וקיבל את תיק האוצר.

הכתבים מיכל גרייבסקי ואורון מאירי גילו תנועות כספים חשודות בעמותת "מצעד החיים" וייחסו אותן להירשזון, מייסד העמותה – שמאוחר יותר יורשע בגניבה ובשלל עבירות מתחום השחיתות בפרשות אחרות. "איך שהגיע ניר חפץ היה סוג של דיליי", סיפר מאירי בראיון ל"אולפן שישי". בסופו של דבר פורסם התחקיר ב"ידיעות אחרונות" רק ביוני 2006. כשהכתבים ביקשו לפרסם כתבת המשך עם מידע חדש על הירשזון – חפץ התנגד. הוא לא הסתפק בכך, וגם מנע מהם לפרסם את הדברים ב"מוסף לשבת", אז בעריכת רון ירון.

התירוצים לעיכוב היו ענייניים כביכול: "תמתינו, זה לא מספיק טוב", שיחזר מאירי, "תוסיפו עוד תגובות של אנשים שלא קשורים לתחקיר, ועוד תגובות, ועוד תגובות". לדבריו, בשלב מסוים הוא וגרייבסקי החליטו פשוט להעביר את הממצאים למבקר המדינה. המידע פורסם לבסוף אחרי חודשים של עיכובים, אבל בעמודי החדשות.

שר המשפטים של אולמרט, איש "ידיעות" דניאל פרידמן, קיבל גם הוא מטריית הגנה מ"7 ימים" של חפץ. ב-2007 קיימה הכתבת אמירה לם ראיון מקיף עם העיתונאית אילנה דיין, שניצלה את הבימה כדי להביע ביקורת אישית על השר פרידמן. אלא שגורם עלום במערכת צִינזר את כל הציטוטים שעסקו בו. בגרסה שירדה לדפוס נותר רק הד עמום של ביקורת על "עיוותים" שמגיעים מ"לשכת שר המשפטים", שכלל לא הוזכר בשמו.

גם קודמו של פרידמן במשרד המשפטים, חיים רמון, היה איש של מוזס. רמון נכנס לפוליטיקה עם נדוניה כבדת משקל: חברות עם נוני, שאותו הכיר בנעוריו.

אחרי הניצחון בבחירות 2006 קיבל רמון את תיק המשפטים, אבל לא הצליח להיאחז בו לאורך זמן. ב-12 ביולי, ערב היציאה למלחמת לבנון השנייה, הגיע רמון למשרד ראש הממשלה עם שאר השרים כדי לדון במבצע הצבאי שבפתח. בין הדיונים הקדחתניים, רמון כפה את עצמו על קצינת צה"ל ששירתה בלשכה ונישק אותה בניגוד לרצונה. הוא נחקר בחשד לביצוע מעשה מגונה, התפטר ובהמשך גם הועמד לדין והורשע.

כמו במקרה של אולמרט, גם אצל רמון החקירה לוותה בקמפיין נרחב שנועד להוכיח את חפותו. וכמו אצל אולמרט, גם במקרה של רמון "ידיעות אחרונות" שימש כינור ראשון בקמפיין. מי שהיה אז כתב הפלילים של העיתון, איציק סבן, סיפר שנים אחר-כך כיצד העורך דאז רפי גינת, כשליח של מוזס, יצא למסכת שכנועים כדי לגרום לו להפנים שרמון חף מפשע.

"העיתון היה כמרקחה", כתב סבן, שעבר ל"ישראל היום" ופִרסם את הדברים כחלק מהמלחמה בין שני העיתונים. "דברים שלא הייתי מורגל להם קודם לכן, כגון טלפונים תכופים והתעניינות מוגברת מצד בכירים בעיתון התרחשו בזמן הפרשה. לא היה קשה להבחין בכך שהאווירה הכללית שהשרתה צמרת העיתון היתה בעד השר רמון. מלמעלה רצו להציג את רמון כמי שהוא לכאורה הקורבן בפרשה, כמי שנרדף על לא עוול בכפו על-ידי 'כנופיית שלטון החוק' – ובמקביל היה קמפיין ברור נגד המתלוננת ונגד הממונים על שלטון החוק – המשטרה והפרקליטות".

יום אחד, נזכר סבן, פנה אליו ראש מערכת החדשות דאז, ערן טיפנברון, והודיע לו ש"בהוראה מגבוה" עומדים להחתים אותו על ידיעה חדשותית ש"תוקפת באופן ישיר ומשמיצה את ניצב יוחנן דנינו", שהיה אז ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה. "מיותר לציין שהעובדה שנרמז לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים שמדובר ב'דרישה מגבוה', והידיעה שמדובר בחברו של המו"ל נוני מוזס – לא הותירו בידי כל ברירה. הייתי חייב להסכים לכך".

הכתבה שעליה הוחתם סבן היתה טקסט קונספירטיבי בעליל: תחת הכותרת היבשה "ההיכרות המוקדמת בין דנינו והמתלוננת" נרמז שם על רומן אפשרי בין החוקר הבכיר לקצינה שרמון נישק בכפייה. בידיעה נטען שהמתלוננת שירתה לצד דנינו כמה שנים קודם לכן; לפי מקור אנונימי, היא היתה "חצי מאוהבת בו" ו"נהגה לזנק על דנינו, לחבק אותו ולומר: 'אני לא עומדת בפניך, אני לא עומדת בפני גברים עם עיניים כחולות'".

כך הושגה מטרה כפולה: מצד אחד הטלת ספק בנקיון כפיו של המפכ"ל לעתיד דנינו, שפיקח על חקירת רמון – ומצד שני זריעת הספקולציה שלפיה המתלוננת בעצם חשקה ברמון, ולפיכך לא היתה קורבן למעשה מגונה. שהרי אם אינה עומדת בפני גברים עם עיניים כחולות, ודאי גם לא עמדה בפני רמון כחול העיניים.

חוקרת התקשורת והמשפט ד"ר ענת פלג, בספרה "דלתיים פתוחות", השיגה עדות על מעורבות ישירה של מוזס בצנזורה. "פרשת רמון והעימות בין שר המשפטים דניאל פרידמן לנשיאת בית-המשפט העליון דורית ביניש, אלה נושאים ייחודיים שהמוציא לאור של העיתון, ארנון (נוני) מוזס, צִנזר באופן אישי", אמר לה מקור שהוצג בספר כעיתונאי בכיר ב"ידיעות אחרונות".

"ההקרנה של מה שהוא רוצה כל-כך חזקה, עד שכך גם נהגו העורכים. ברגע ששמעו שיש עיתונאים שסברו כי רמון עבר עבירה, לא נתנו להם לכתוב", הוסיף אותו מקור.

מרדכי גילת, בתביעה שהגיש נגד "ידיעות אחרונות", סיפק זווית נוספת של ההתגייסות למען רמון: ניסיון לרתום גם אותו לקמפיין ההכפשה נגד המתלוננת. לדברי גילת, בעיצומה של הפרשה ביקש ממנו מוזס להיפגש עם אחד מעורכי-דינו של רמון, שכביכול החזיק בהוכחות לכך שהמשטרה תפרה לו תיק ושהמתלוננת שיקרה לחוקרים. "לך על זה, תכתוב על הפרשה, אל תהיה סמרטוט", ציטט גילת את המו"ל. גילת סירב.

רמון הורשע בסופו של דבר בביצוע מעשה מגונה. את הקשר עם מוזס הוא המשיך לטפח. אחרי שפרש מהכנסת ומהממשלה, רמון עמל על גיוס ח"כים שיגישו גרסה מוקדמת של "חוק 'ישראל היום'" שנועדה למנוע את החלוקה החינמית של העיתון המתחרה ולחייב את המו"לים שלדון ומרים אדלסון לגבות עליו כסף. החקיקה נכשלה, החברוּת נשארה.

מדעי הקונספירציה

לכרסום המתגלגל ברמת החופש העיתונאי ב"ידיעות אחרונות" התלווה כרסום נוסף, כואב, במוטת ההשפעה ושורת ההכנסות. עוצמת האימפריה של מוזס הלכה והידלדלה: הוא נאלץ להיפטר מאחזקותיו בכבלים ובערוץ 2, ומשבר העיתונות המודפסת הלך והעמיק. עד אז, מנגנון השליטה של מוזס כמעט תמיד הצליח להישאר חבוי. אבל ככל שהמשבר נעשה מוחשי יותר, המנגנון החל לחרוק ולעורר תשומת לב. בהתאם למציאות החדשה, העורכים הבכירים נדרשו לפתח את שרירי הטפלול והטיוח.

במרץ 2007, במפתיע וללא נימוקים, הודיע העיתון שהעורך רפי גינת יסיים את תפקידו. מחליפו, שילה דה-בר, היה בן 39 כשמוזס הציב אותו בראש העיתון של המדינה. דה-בר היה שילוב של איש אמון ואיש צללים: סרבן ראיונות סדרתי, "יועץ לעניינים מיוחדים" של מוזס, דמות כמעט אלמונית לכל מי שלא חבש ספסלים בדסק החדשות של "ידיעות". "שילה היה מין יועץ סתרים שהיה מסתובב בשם נוני בעולם ונפגש עם אנשים. לאף אחד לא היה ברור מה הוא בדיוק עשה במסגרת התפקיד הזה", נזכר עיתונאי שעבד אז בעיתון.

תחת דה-בר, דרכי הבחישה והמניפולציה נסקו לרמות חדשות של תחכום. או טמטום, תלוי את מי שואלים. "'ידיעות אחרונות' תמיד היה עיתון מושחת. אבל כששילה דה-בר נכנס, העיתון איבד את הקלאסה. איבד את הפאסון", מאבחן עורך בכיר לשעבר בעיתון. "עד ששילה בא, לא היית יכול למצוא בעיתון כתבות חיסול בוטות. אבל ככל שהעיתון נחלש, הוא נהיה יותר אלים".

בראיון נדיר שהעניק לידידתו גפי אמיר מ"העיר", דה-בר מצא לנכון להחניף למוזס ולהדוף את הביקורת עליו ועל "רוח המפקד" המרחפת במסדרונות. "לזכותו של נוני מוזס צריך לומר שהוא מו"ל מעולה", אמר דה-בר. "במשך שנים הוא היה מאוד תחרותי, אגרסיבי בטירוף, ווינר, ואני מסרב להתפלץ מזה. אני חושב שהוא יכול להרשות לעצמו להיות יותר לארג', במיוחד כיום, כשהוא הרבה פחות הישגי. אבל אם לא בא לו, שיהיה בריא.

"בברנז'ה של התקשורת יש קתדרלה למדעי הקונספירציה. תמיד ישנה תחושה של יד נעלמה, מסתורית וזדונית. אז בטח שיש אינטרסים, אבל אנשי הקונספירציה לא ערים מספיק להשפעה של הבלגן, עורך זוטר, גרפיקאי, מְעמד או סתם טעות על הדרך שבה הדברים מתנהלים".

את הדברים הללו השמיע דה-בר ב-2004, כשהיה בפסק זמן מ"ידיעות אחרונות" ומילא תפקיד בכיר בחברת החדשות של ערוץ 10. מוזס, בנקודת הזמן ההיא, עדיין היה מושקע ומעורב בערוץ 2 המתחרה, באמצעות אחזקתו בזכיינית רשת. את ערוץ 10 הוא ניסה לחנוק בעריסה: בשנת 2000, כשהכנסת דנה בהקמת הערוץ החדש, מוזס עלה לירושלים וניסה לשכנע את הח"כים לבטל את היוזמה.

אחרי שערוץ 10 קם, כדי לפגוע בו, ב"ידיעות אחרונות" ניתנה הוראה להפסיק לפרסם את לוח השידורים היומי שלו. המהלך פגע באופן מובהק בשירות שנתן "ידיעות אחרונות" לקוראיו וסיפק דוגמה לאופן שבו הושפע התוכן מאינטרסים זרים. ובכל זאת, דה-בר – כשעבד עדיין בערוץ 10 – מצא לנכון להצדיק זאת. "זו זכותם", נימק בראיון.

לדה-בר היה גם טייק אישי על "נוסחת יודקובסקי", דוקטרינת העריכה שעיצבה את "ידיעות אחרונות" כעיתון צהוב אך לא מעליב, פשוט להבנה אך לא רדוד מדי, עם יומרה לרתק קוראים מכל שכבות האוכלוסייה.

דב יודקובסקי, הוגה הנוסחה, ראה את עצמו כ"מנצח על תזמורת של סוליסטים". דה-בר, בעקבותיו, דימה את העיתון לקטע נגינה מורכב שמבוצע על-ידי אנסמבל של נגנים שלכל אחד מהם תפקיד שונה, ורק יחד ביכולתם להעמיד יצירה שלמה והרמונית. "הנוסחה המקורית של 'ידיעות' לא מתימטית. את הדקויות אפשר להשוות ליצירה סימפונית. די שאיזה כינור בירכתי הבמה יזייף קצת, ומשהו נעשה פגום בכל הצליל. וכמו בסימפוניה, קשה לייצר את זה, אבל קל לעלות על הזיוף", הסביר באותו ראיון נדיר.

"זה מתחיל בשילוב בין סיפורים חשובים למעניינים, לפיקנטיים, בין הכותבים לנושאים, נמשך בהבנה איזה עניין ציבורי קיים בסיפורים, הכבוד לקורא והכבוד לסיפור, היחס בין מה שאנשים באמת רוצים לקרוא לבין מה שלא קוראים אבל חשוב לא פחות כי הוא יוצר תחושה של מכובדות, לגיטימציה. הקוקטייל הזה, שהוא 'ידיעות', יכול להיראות מהצד כאוטי ומבולבל, צעקני וגס, ודורות של מעצבים טוענים כבר שנים שהמוצר נראה נורא. אבל הוא עדיין עושה את העבודה".

יודקובסקי ודה-בר, כל אחד בתורו, התעלמו כמובן מאחד המאפיינים הבולטים של "ידיעות אחרונות" לדורותיו: העובדה שגם מעל לעורך הראשי, ה"מנצח" של תזמורת הסוליסטים המהוללת, יש אדם שתפקידו לתת את הטון. הוא יקבע איזו יצירה תנוגן, הוא יבחר את הנגנים ויחלק את התפקידים, בזמן שכולם יודעים שברצותו – הקונצרט ייגמר, והמסך יירד. בעל הבית.

החבילה עוברת

שילה דה-בר המשיך את גינת והתגייס בכל מאודו למאמצי אילוף העיתונאים, בדגש על העיתונאים החוקרים. הוא השתמש בתיאוריית הכאוס שלו כדי לבחוש בעבודתם בשירות בעל הבית, אבל בדרך כלל השכיל לשמור על שלום בית. בסיטואציות שאצל אחרים היו יכולות להסלים לכדי צעקות, איומי פיטורים ואייטמים במדורי התקשורת – דה-בר מצא מעקפים יצירתיים שחסכו לו את הפיצוצים. לעתים גילם בעצמו את אותה "יד נעלמה" שבוחשת במחשכים, שאת עצם קיומה הכחיש.

כתב שעבד אז בעיתון מספר: "יום אחד קיבלתי מדה-בר חוברת שהכילה מעין תחקיר על מנכ"לית של ארגון סביבתי – חומרים שנאספו על-ידי חוקרים פרטיים, שהועברו מלוביסט מסוים. ממני ביקשו לבדוק אם אפשר להרים כתבה על הדבר הזה, אבל אחרי שקראתי את החומר הבנתי שהדבר הכי חמור שהמנכ"לית הזאת עשתה זה לנסוע ברכב מזהם.

"רק אחרי כמה זמן, אחרי שלחצתי וביקשתי שלפחות יגידו לי מי העביר את החומר כדי שאוכל לבדוק יותר לעומק, אמרו לי מי הלוביסט. נפגשתי איתו, והוא אמר לי: 'תקשיב, לא תמצא עליה שום דבר, זה מה שמצאנו'. בהמשך, בערך כל שבוע-שבועיים אני מקבל שיחה משילה: 'מה קורה?'. אני מוסר לו שאין שם שום דבר, והוא אומר לי: 'עזוב, לא בלחץ. אם אין סיפור אז אין'.

"אחרי חודשיים אני אומר לו סופית שאין שם כלום, שהפכתי כל אבן ואין סיפור. הוא אומר לי: 'אוקיי, בסדר, בלי לחץ – לא קרה כלום, הכל בסדר. אנחנו רק בודקים, זה התפקיד שלנו'. אני חוזר לעבודה, ואחרי יומיים אני מקבל שיחת טלפון מהלשכה של שילה. מבקשים ממני להחזיר את החומר. אחרי שהחזרתי הבנתי שזה עבר לכתב אחר בעיתון – שכמוני התבקש לבדוק. ואז מתברר לי שלפני שזה הגיע אלי היה כתב אחר שקיבל את התיק.

"בסופו של דבר באמת לא יצאה מזה כתבה, אבל מה שחשוב הוא הניסיון לבדוק אם יש כתב שכן יעשה את ה'תחקיר' הזה. הרי יש כתבים שכשנותנים להם יעד הם עומדים בו – הכתבה של רז שכניק על רביב דרוקר, למשל. יש כתבים שכשנותנים להם משימה הם לא רואים בעיניים. הרבה פעמים ידענו והרגשנו שחומרים שלא תכניס לעיתון באופן רגיל הגיעו מלוביסט או יחצן לעורך – שילה דה-בר ואחריו רון ירון – ואפילו לא תהיה להם מספיק בושה בשביל למחוק את השרשור במייל". שכניק העדיף לא להגיב לתיאוריו בכתבה זו.

מקרה אחר שאירע במהלך הקדנציה של דה-בר מדגים כיצד ניתן להרוג תחקיר ברכות, ומלמד משהו על האופן הפתלתל שבו נרקמים האינטרסים מאחורי הקלעים של "ידיעות אחרונות". בשנת 2010 נשלחה העיתונאית יאנה פבזנר להכין כתבה על שר התיירות דאז, סטס מיסז'ניקוב, מבכירי מפלגת ישראל-ביתנו. יו"ר המפלגה, אביגדור ליברמן, היה אז ונותר עד היום אחד המקורבים הבכירים והמסתוריים ביותר של מוזס.

פבזנר יצאה לחקור את עלילות מיסז'ניקוב וחזרה עם סיפור מרעיש. עדויות על שכרות, שימוש בסמים, תחזוקת מאהבת, בזבוז כספי ציבור – וגם קשרים אפשריים של השר ומפלגתו עם העולם התחתון. לא הרבה אחרי שהחומרים המרשיעים על מיסז'ניקוב הגיעו למערכת, הגיע אליה גם מיסז'ניקוב עצמו. במקום כתבת תחקיר שהוא משחק בה את תפקיד המסוקר המתגונן, השר ההולל התייצב לראיון שער. לא אצל פבזנר, הכתבת החוקרת ודוברת הרוסית. הוא דרש מראיינת אחרת.

עובדים לשעבר ב"ידיעות אחרונות" מעידים שזה לא היה מקרה יחיד במינו. לעתים, כשהעורכים הבכירים רוצים לשלוט בטון העתידי של תחקיר נפיץ או ראיון רגיש, הם מצניחים על הכתב שעובד עליו שותף בלתי רצוי שידאג להבליט את עמדת "הצד השני", כלומר הצד שנחקר, ולעדן את הטון.

במקרה של מיסז'ניקוב, התרגיל הזה הוביל לכך שממצאי התחקיר נקברו. המראיינת החלופית, ענת מידן, לא הצליחה לגרום לשר להתייחס לסיפור על המאהבת שלו, שכביכול הוטסה לחו"ל על חשבון המדינה. במקום תחקיר, בעיתון הגישו לקוראים ראיון שבו ניתנה לשר הזדמנות להדוף כמה מהפרטים שאמורים היו להופיע בתחקיר וכעת הופיעו בתמצות בלבד, כשאלות.

המסגור הכללי היה נוח בהרבה מהמקור, ולפרקים אפילו מפרגן. המידע על הקשרים האפשריים עם העולם התחתון נחתך החוצה, וכך גם מידע שהושג מעשרות מרואיינים ששיתפו פעולה עם התחקיר בשלבים המוקדמים שלו. במקום זה נמצא מקום לתאר את השר המושחת כפרלמנטר "רציני, דעתן ויסודי", ואפילו לשאול אם הוא נושא עיניים לכס ראש הממשלה (מיסז'ניקוב הצטנע ואמר שיסתפק בתיק התיירות) – תוספות שבגינן שותף בכתבה גם הכתב המדיני איתמר אייכנר.

ב"ידיעות אחרונות" חגגו את הכתבה המעוקרת כהישג עיתונאי. תצלום נינוח של מיסז'ניקוב עם גלובוס נפרש על פני שער המוסף היומי "24 שעות". הקוראים הוזמנו ללמוד על הרגלי הבילוי של השר הצעיר שאינו מתבייש להודות בכך שאינו הולך לישון בשמונה בערב. זה היה הסקופ: "כן, אני אוהב לבלות. כן, אני אוהב לשתות", נכתב בכותרת, שחסכה מהקוראים את הטענות על שימוש פסול בכספי ציבור. הסיפורים על המאהבת וההתנהלות הבעייתית שלימים הניבה למיסז'ניקוב הרשעה פלילית ומאסר בכלא חרמון נותרו בחוץ.

עיתונאי שעבד אז ב"ידיעות אחרונות" מציין שהטיפול הזה היה מובן מאליו: "זה מה שקורה כשעושים תחקיר על מקורב למקורב של נוני".

אלא שהסיפור מסובך אף יותר ממה שהוא נראה. העורך דה-בר, שהיה אחראי לסירוס הכתבה, היה גם האיש שנתן אור ירוק לתחקיר המקורי שהניב את הממצאים שצונזרו. מדוע שאיש אמון של מוזס ייתן רוח גבית לתחקיר על בכיר בכוורת של אחד הפוליטיקאים המקורבים ביותר למוזס? בעיתון היה מי ששיער שליברמן עצמו תמך בהכנת הכתבה בניסיון לרסן את השר הסורר, אך נבהל כשהכתבת החרוצה חפרה עמוק מדי.

חלק מהחומרים המפלילים על מיסז'ניקוב נחשפו בסופו של דבר, אך זה קרה בזכות רביב דרוקר וערוץ 10, לא ב"ידיעות אחרונות". כמו פרשות שחיתות אחרות, מפרשת לוינסון בשנות השמונים ועד פרשת אברהם הירשזון, "ידיעות אחרונות" החזיק בידיו את המידע הנפיץ אך בחר לא לפרסם אותו, או שפִרסם אותו רק אחרי נטרול מנגנון הנפץ. דה-בר בחר לא למסור תגובה לכתבה זו.

מי צריך תחקירים

בישיבת עורכים שהתקיימה בשנים ההן, עורך "7 ימים" ניר חפץ דיבר בגלוי על מגבלות חופש הפעולה של העיתונאים. "הנושא היה משהו כמו 'איך מקימים את התחקירים לתחייה'", נזכר עיתונאי לשעבר בעיתון. "אחד הנוכחים בישיבה היה חפץ, והוא אמר משהו כמו: 'על מי אנחנו עובדים? הרי ברור שלא רוצים פה תחקירים עם שיניים'. האמירה הזאת היתה כל-כך מקובלת על נוני, שחפץ הזה הרשה לעצמו להגיד אותה בקול רם".

עצם קיומם של תחקירים חשוב לא רק למילוי תפקידו הציבורי של עיתון או ליוקרה שמייחסים לו. בניגוד לאופן השטחי שבו תפס חפץ את מנגנון ההפעלה של שיטת "ידיעות אחרונות", התחקירים הם מרכיב הכרחי בשיטה, אחד האלמנטים הבסיסיים שבזכותם ניתן לשאת ולתת עם האישים והגופים שמאכלסים את הרשימות השחורות והלבנות.

בעיתון בלי תחקירים אי-אפשר להבטיח למקורבים הגנה מפני תחקירים, או לנופף בהם כשוט מעל ראשי היריבים. לפיכך, הירידה החדה במינון התחקירים ובחריפותם היתה בעיה עבור מוזס. הפתרון שנְהגה בעיתון היה מהסוג הקוסמטי.

"אחרי שניר חפץ הגיע ל'7 ימים' נגמרה תקופת התחקירים וקמה 'מחלקת התחקירים' – שהיא מחלקה שלא באמת עושה תחקירים", מספרת העיתונאית עינת פישביין, מייסדת "המקום הכי חם בגיהנום", שעבדה אז כעורכת וכתבת במוסף. "הקמת מחלקת התחקירים היא למעשה סוף עידן התחקירים ב'ידיעות אחרונות', לפחות מבחינת תחקירי הון-שלטון. התחקירים שהיא פרסמה היו בדרך כלל מאוד רפי-גינתיים, כאלה שעוסקים בעיקר בצרכנות, תחקירים שכמעט כל המטרה שלהם היא להלבין את התחקירנות".

בראש המחלקה הוצב ליאור בן-עמי, אחד מאנשי אמונו של חפץ. כתבים שעבדו עם בן-עמי מתארים אותו כמועמד המושלם לתפקיד אם דרישות התפקיד הן לא להכעיס את מוזס, ולהסכים בהכנעה לכל דרישת ריכוך, הצנעה ומחיקה. כתב אחד כינה את ראש מחלקת התחקירים "פקיד של ניר חפץ". "ליאור לא היה מושחת, הוא פשוט פחדן גדול", מעיד כתב אחר. כתבת לשעבר בעיתון מגדירה את בן-עמי כ"רכיכה חסרת עמוד שדרה", וטוענת שתפקודו גרם לעזיבה של כמה מאחרוני הכתבים החוקרים ב"ידיעות אחרונות".

כתבים אחרים ששוחחו עם "העין השביעית" טוענים שיהיה זה בלתי הוגן לשפוט את בן-עמי, ומציינים שבתחקירים מסוימים, כאלה שלא סיכנו את מערך הבריתות של העיתון, הוא דווקא פעל כשורה. "תכלס", אומרת הכתבת לשעבר, "יכול להיות שהוא באמת לא הבין מה הלך שם, שהוא היה אידיוט שימושי. ויכול להיות שחלק מהדברים התמוססו בגלל שהוא לא ידע להתנגד לדרישות מלמעלה – ולא רק בגלל שחיתות".

"המשמעות של ראש מחלקת תחקירים פחדן היא שבכל מקום שבו הצד השני נותן פייט – אתה מוריד, אתה מעדן", אומר כתב אחר. "מצד אחד לליאור היתה חריצות גדולה, יש שיגדירו את זה מקצוענות, ומצד שני פחדנות גדולה והפנמה של נוהלי ניר חפץ. התוצאה היא שבחרדים, למשל, אין בעיה להיכנס בכל הכוח – אבל פתאום כשגורם שעושים עליו תחקיר נותן פייט, מתעורר פחד גדול".

"ההחלטה לשים אדם כמו בן-עמי בראש מחלקת התחקירים היא לא מקרית", טוען כתב לשעבר. "הרגשנו את זה סביב תחקירים שעשינו וידענו שלא יתפרסמו לעולם – למרות שהטיעונים תמיד היו מקצועיים כביכול. אז עוד היתה בושה, היום כבר לא. אחת הדרכים הידועות היתה לשלוח אותנו לבדוק שוב ושוב את אותם דברים, עד שהם התמסמסו והכתב התייאש. אגב, הרבה פעמים הדוברים של אנשים שעשו עליהם תחקירים ידעו לפני הכתבים שהתחקיר לא ייכנס לעיתון, ואמרו להם את זה. דוברים, לוביסטים ויחצנים היו שולטים בעיתון יותר מכתבים, ברמה של להכניס ידיעות או לשנות כתבות". ליאור בן-עמי בחר שלא למסור תגובה לדברים.

"ידיעות" נגד שומרי הסף

בזמן שהעורכים הבכירים בעיתון של מוזס עמלו על יצירת מצג של עיתונות חופשית, אהוד אולמרט הלך ושקע בחקירות פליליות. חוץ מפרשת בנק לאומי ופרשת מרכז ההשקעות, ראש ממשלת ישראל התמודד גם עם חשדות סביב בחישתו ברשות לעסקים קטנים וסביב יחסיו עם בעלי הון שעשו איתו עסקאות נדיבות. אחר-כך הגיעו פרשת מעטפות הכסף, פרשת ראשונטורס ופרשת הולילנד. מחלקן אולמרט אמנם יצא זכאי, אבל השחיתות זעקה.

לכל אורך הדרך, "ידיעות אחרונות" היה שם בשבילו. בזמן שבגופי תקשורת אחרים חשפו פיסה אחר פיסה מתצרף השחיתות של ראש הממשלה, העיתון של מוזס נזהר בכבודו של בעל הברית. במקום לחקור, העיתונאים של "ידיעות אחרונות" התגייסו כדי להטיל ספק בחומרת החשדות ותקפו כל מי שיכול היה להזיק לאולמרט: חוקרי המשטרה, פרקליט המדינה משה לדור, מבקר המדינה לינדנשטראוס והחשב הכללי ירון זליכה, שקיבל מעמד של חושף שחיתויות.

בהמשך צורפו לרשימה השחורה שני עדי התביעה הבולטים – משה (מוריס) טלנסקי, העד המרכזי בפרשת מעטפות הכסף, ושמואל דכנר, עד המדינה בפרשת הולילנד.

האג'נדה הזאת השתלבה באופן מושלם עם קמפיין בלתי מוצהר שניהל "ידיעות אחרונות" עוד קודם לכן, בתקופת חקירות שרון. המטרה היתה לפגוע באמון הציבורי במערכת אכיפת החוק ולהחליש את כוחה. בתקופת אולמרט הקמפיין תפס תאוצה. שני השגרירים הבולטים שהובילו אותו היו פרופ' דניאל פרידמן והשופט בדימוס בעז אוקון, שהסתייעו בבכירי העיתונאים של "ידיעות אחרונות", ובראשם נחום ברנע, שהשתלח באופן קבוע בשומרי הסף.

בתחילת 2007 הסינרגיה בין העיתון לשלטון יצאה לרגע מהצללים כשדניאל פרידמן שמט את המקלדת ועלה לירושלים. אולמרט מינה אותו לשר משפטים.

לקראת סוף השנה ההיא, כשכבר היה ברור שאולמרט מתמודד עם חשדות כבדים ומבוססים בכמה פרשות, החלה להתפרסם בעיתון סדרת כתבות על תופעת הסחבת במערכת המשפט, תוך הבלטת עינוי הדין שנגרם לקורבנות ולנאשמים שמחכים עד בוש לצדק. זה גם היה הסלוגן הקבוע: "מחכים לצדק". המתקפה העקיפה הזאת, שאיתרה בעיה כרונית של מערכת המשפט ועשתה עליה סיבוב פופוליסטי, השתלבה במתקפה על היריבים המרכזיים שסומנו: שומרי הסף ובית-המשפט העליון.

מרדכי גילת, בשלהי ימיו בעיתון, הספיק לקבל מבט מבפנים על הקמפיין האנטי-משפטי של "ידיעות אחרונות", שאותו הגדיר כ"קו ברור ובוטה של 'עיתונות מטעם', דיבורים מפורשים בזכות חשודי הצמרת ממגרשי הממשלה והגנה ברורה על החשוד אהוד אולמרט ומקורביו".

"מצד אחד", כתב גילת בתצהירו, "מגונן העיתון על השחיתות השלטונית, ומצד שני שולח חיצי רעל באופן מודע כלפי מי שהעז לחשוף את מעלליו של החשוד אולמרט ומקורביו: מבקר המדינה והמתלונן נגד אולמרט בפרשת בנק לאומי, ירון זליכה; צמרת המשטרה; הפרקליטות, ואחרים. העיתון שימש אז כ'חמ"ל' של קבוצת תומכי השר דניאל פרידמן, והתנפל על הנשיאה, כבוד השופטת דורית ביניש. במסגרת אותה מדיניות קשרו את ידי וסתמו את פי".

כפי שאירע ברבים מהקמפיינים העיתונאיים של "ידיעות אחרונות", בזמן שיד אחת היכתה ללא הרף במושא הסיקור, במקרה זה מערכת אכיפת החוק, יד אחרת דאגה שאפיק ההידברות יישאר פתוח. המלחמות של "ידיעות אחרונות" לא נולדות ממניעים אידיאולוגיים, אלא כחלק ממאבק מתמשך למימוש אינטרסים חיצוניים לעבודת העיתונות. לפיכך, תמיד נשמרת האופציה להניח את הנשק ולהתחיל לשתף פעולה.

אחת הדוגמאות המובהקות אירעה בקיץ 2008, כשאולמרט כבר שקע עמוק בתוך החקירות אך טרם הועמד לדין. "היה ידוע שכתב האישום, אם וכאשר יוגש, יוגש לבית-המשפט המחוזי בירושלים. אז ב'7 ימים' יזמו כתבה גדולה נגד מוסיה ארד, שהיתה נשיאת המחוזי ואמורה היתה לדון בתיק. הוחלט מראש שהכתבה הזאת תכלול אחוז מסוים של חומר 'שלילי'", מספר עורך ב"ידיעות אחרונות".

"על הכתבה היו חתומים אמירה לם ואמיר שואן, אבל היא שיקפה מאמץ מערכתי – בעז אוקון, הפרשן המשפטי שהיה בעבר מנהל בתי-המשפט, עזר לאמת את אחד הפרטים המביכים על השופטת. בהנהלת בתי-המשפט התחננו שהכתבה תיגנז, אבל היא פורסמה בסוף – אחרי שעברה עידון קל".

עיתונאית שעבדה ב"7 ימים" בתקופת חפץ מרחיבה: "כשניר היה מבקש מאחד הכתבים לצאת לכתבת פרופיל, ראיון גדול או אפילו תחקיר, הוא היה אומר לו מראש מה צריך להיות הסנטימנט: נגיד, 70% חיובי, 30% שלילי. היו מקרים שבהם הכתב לא דייק באחוזים, אז ממש היו יושבים לספור מילים ולהחליט כמה מהתוכן נחשב 'חיובי' וכמה 'שלילי'. וזה הרי אבסורד, כי כשאתה יוצא לעשות כתבה אתה לא יכול לדעת מראש מה תגלה".

הכתב החוקר אמיר שואן סיפר בעבר על מקרה דומה שאירע כשהכין ל"7 ימים" תחקיר על דורית ביניש לקראת מינויה לנשיאת בית-המשפט העליון. זה קרה ב-2006. החקירות נגד אולמרט היו עדיין בראשיתן. ביניש והמילייה שלה כבר היו קורבן קבוע למתקפות בין דפי "ידיעות אחרונות", אך בעיתון עדיין ניסו לשמור על יחסי עבודה תקינים עם מערכת המשפט. "התחקיר העלה שאלות מאוד קשות באשר לנטיותיה הפוליטיות של ביניש", כתב שואן 13 שנה אחר-כך, כשכבר היה מחוץ לעיתון. "אלא שאז, כמו שקרה לא פעם אחר-כך, צירפו אלי לתחקיר עז. לעז קראו טובה צימוקי. כתבת מכובדת, ומחוברת מאוד לכל האליטה המשפטית".

צימוקי, כתבת המשפט הוותיקה, נבחרה על-ידי עורך המוסף, ניר חפץ, בשל יחסיה הקרובים עם צמרת מערכת המשפט. שואן הסיק שהסיבה היחידה לצירופה היא ניסיון לרכך את הממצאים. הוא סיפר כי מיד לאחר שהגיש את טיוטת התחקיר נקרא לפגישה עם ביניש. "זו היתה ללא ספק הפגישה המוזרה ביותר בקריירה שלי", שִחזר שואן. "צימוקי חיכתה שם בחדר. זה היה יום חם למדי. באותו יום עשו עבודות חשמל בבית-המשפט העליון והמזגנים לא עבדו. דורית ביניש ישבה מולי בגופייה. כולנו הזענו בטירוף, וגם הציורים המקוריים והקלאסיים בלשכתה לא עזרו לפזר את תחושת המחנק.

"זו היתה פגישת רקע שיכולנו לצטט ממנה, אבל לא בשמה של הנשיאה לעתיד אלא בשם מקורביה. צימוקי החלה לשאול שאלות שהקריאה מדף. שאלות כלליות, כולן מיועדות להנחתה. ביניש ענתה באריכות. נתתי לצימוקי לסיים, ואז התחלתי לשאול את השאלות הקשות שעלו מהתחקיר. צימוקי וביניש ניסו לקטוע אותי ולהגיד שלא נשאר זמן. אמרתי שאם היא לא תענה אני פשוט אשאיר את הדברים בלי תגובה.

"בכדי לשמור על כבודה של ביניש אני לא אספר מה היה בהמשך הפגישה, יספיק אם אספר שהיו שם לא מעט דמעות. פגשתי מאז אינספור מתלוננות ומתלוננים שעברו אלימות, אבל משום מה המחזה הזה של נשיאת העליון יושבת מזיעה ובוכה נחרת בזכרוני. הייתי איתה יותר מהוֹגן ושיניתי חלק מהדברים בתחקיר בהתאם לדבריה במקרים שהיו מילה נגד מילה.

"אלא שאז זה קרה: קיבלתי את טיוטת הכתבה אחרי שצימוקי הכניסה בה את שינוייה. חשכו עיני. חצי מהחומרים שלי נמחקו, וכל מיני קשקושים ופרשנויות משפטיות בשקל הוכנסו במקום. אמרו לי שאין מקום להכניס את הכל (תירוץ לא רע ששמעתי כמה פעמים אחר-כך). לא ויתרתי. עמדתי על כך שכל החלקים התחקיריים החשובים ייכנסו לכתבה, לצד דבריה של צימוקי. יצאה כתבה של שבעה עמודים שהכותרת וכותרת המשנה שלה מלטפות אבל בפנים, בין השורות, הסתתרו כמה גילויים חשובים. סוג של ניצחון".

הגרסה שפורסמה בסופו של דבר הציגה עמדה אמביוולנטית לגבי ביניש; הודגשו בה נקודות החוזק שלה, אך גם דברי ביקורת מפורשים. שניים מהמרואיינים שהשמיעו את דברי הביקורת היו פרופ' דניאל פרידמן והשופט לשעבר בעז אוקון, יריביה של ביניש שאיישו אז את העמדות הקדמיות בקמפיין שניהל העיתון נגד מערכת המשפט.

"ההחלטה לצרף את צימוקי לכתבה היתה מקצועית, ברור שיש ערך לשיחה אוף רקורד עם נשיאת העליון", מפרשנת עיתונאית שעבדה אז ב"ידיעות אחרונות". "אבל כשלוקחים בחשבון שצימוקי היא כתבת חצר של מערכת המשפט, קל להבין למה צירפו אותה. ככה זה ב'ידיעות', לכל מהלך פוליטי יכול להיות גם הסבר מקצועי".

כפי שממחישים שני הסיפורים על השופטות ביניש וארד, ב"ידיעות אחרונות" נעשו מאמצים ניכרים לשמור על יחסים סבירים גם עם מושאי סיקור שנחשבו יעד למתקפות – במיוחד אם מדובר בגורמים רבי-כוח שאת היריבות איתם יש לשמר על אש קטנה כדי להימנע מפיצוץ. דוגמה מאוחרת ומפורסמת יותר היא המגעים החשאיים שניהל מוזס עם נתניהו וההשתדלויות הקטנות שנלוו להם.

כחלק מדינמיקת הגזר והמקל הזאת, בעיתון גם נוסדה מסורת של פרסומים מפצים למושאי סיקור רמי דרג שחשו עצמם נפגעים. רון ירון, שכעורך "המוסף לשבת" היה אחראי לראיון מחניף עם דליה איציק שנועד לפצותה על תחקיר מכאיב, התייחס לכך כשנחקר במשטרה על חלקו ב"תיק 2000".

ירון סיפר לחוקרים שמוזס בעצמו נהג להציע לו לראיין אישים מסוימים כדי לשמור על "יחסים תקינים" עמם. בתקרית מ-2009 שלא פורסמה בזמן אמת הוצע ראיון כזה לשר דאז בני בגין. במקרה זה לא בגלל תחקיר, אלא עקב טור ביקורתי של נחום ברנע. בגין פנה למערכת וביקש לפרסם מאמר תגובה, אך נענה בסירוב. הוסבר לו שב"ידיעות אחרונות" לא נוהגים לפרסם דברי ביקורת על כתבי העיתון.

בשיחה עם "העין השביעית" מספר בגין שהעורך שאליו פנה הציע לו פיצוי: ראיון שיתפרש על פני כפולת עמודים ויהיה מחמיא באופיו. בגין סירב. "ראיתי בחומרה את ההבטחה מראש לראיון חיובי", הוא מציין, ומדגיש שבכל מקרה הראיון לא היה תחליף ראוי למאמר שביקש לפרסם. מאמר התגובה פורסם לבסוף ב"ישראל היום", המתחרה החינמי.

שיפר את ברנע שירותי ניקיון

רון ירון הוא דמות מפתח בתהליך ההשחתה של "ידיעות אחרונות" – מאולמרט ועד "תיק 2000" – וגם בנסיונות הבלתי פוסקים להכחיש את עצם קיומה של השיטה. הוא נכנס לאודיסיאה הפלילית של אולמרט כעורך המוסף הפוליטי, כיהן כסגנו של דה-בר, וב-2011 הפך לעורך הראשי. ירון אוהב לשלוף כותרות וגזירי עיתון דיגיטליים שממחישים, לשיטתו, שאולמרט דווקא קיבל אצלו יחס ביקורתי. ואכן, בזמן החקירות והמשפטים של אולמרט הגיע לעיתונות מידע שהציג אותו באור שלילי – ולפעמים הוא הובלט גם ב"ידיעות אחרונות".

לעתים קרובות, זה קרה כשכל כלי התקשורת קיבלו סימולטנית מידע מרעיש, כזה שהתעלמות ממנו היתה נתפסת כמעילה באמון הקוראים. כשמעמתים את ירון עם תרבות הצנזורה ב"ידיעות אחרונות", או עם כתבות החיסול המוזמנות נגד היריבים של מוזס, אולמרט ומקורביהם, התגובות שלו נעות בין הכחשה להחרשה. כשתופסים מרחק, מתנתקים לרגע מהמקרים הנקודתיים ומסתכלים על המכלול – התמונה מתבהרת, ומתיישרת עם העדויות של הכתבים והעורכים שעבדו תחתיו.

בדיקה השוואתית מקיפה שביצעה מערכת "העין השביעית" פורטת למספרים את ההתגייסות הטוטאלית של "ידיעות אחרונות" למען אולמרט. הבדיקה מבוססת על ניתוח של 110 גליונות נבחרים ולמעלה מ-550 כתבות, ידיעות ומאמרים שראו אור בנקודות מפתח במסכת הפלילית לאורך עשר שנים – מרגע חשיפת החשדות ועד כניסת אולמרט לכלא לריצוי המאסר שנגזר עליו עקב הרשעתו בלקיחת שוחד, מרמה, הפרת אמונים ושיבוש מהלכי משפט.

70% מגליונות "ידיעות אחרונות" שנכללו בבדיקה סווגו ככאלה המשרתים את האינטרס הישיר של אולמרט בנקודת הזמן שבה ראו אור. רוב האייטמים שנבדקו, כ-51%, הציגו סנטימנט חיובי כלפי אולמרט. למרות העדויות והממצאים המהדהדים על השחיתות העמוקה של אולמרט, רק 33% מהאייטמים היו שליליים.

לשם השוואה נדגמה כמות זהה של גליונות ואייטמים מעיתון "הארץ". חרף הספינים שחולל אולמרט, שלפיהם אם יישאר בתפקידו יכרות הסכמים היסטוריים עם סוריה והרשות הפלסטינית, ב"הארץ" בעל סדר היום השמאלני לא אִתרגו אותו: כ-69% מהגליונות וכ-67% מהאייטמים סווגו כשליליים עבורו.

מדי פעם, בנקודות קיצון, ההתגייסות של "ידיעות אחרונות" למען אולמרט הניבה תצוגות עיתונות גרוטסקיות. לעתים קרובות, המוציאים לפועל היו בכירי העיתונאים בקבוצת מוזס, ובראשם נחום ברנע ושמעון שיפר. המעמד הציבורי של צמד מליצי היושר שימש להכשרת מצב שאז עדיין נתפס כבלתי נתפס: ראש ממשלה שנתון לחקירה פלילית ובכל זאת מתעקש להיאחז בכיסאו.

אחד ממופעי ההתגייסות המביכים ביותר של ברנע ושיפר אירע בגליון פסח 2008. אולמרט כבר היה שקוע עמוק בבוץ הפלילי. המשטרה חקרה אותו בארבעה תיקים גלויים ועמדה לחשוף שהוא חשוד גם בלקיחת שוחד בפרשת מעטפות הכסף. ברנע ושיפר נפגשו עמו לראיון רחב יריעה, אבל באופן מופגן התעלמו מהסוגיה הבוערת ביותר שעמדה על הפרק. אולמרט לא נשאל אפילו שאלה אחת על החקירות. במקום זה, הכתבים הקשיבו להגיגיו על תהליך השלום, על האיום האיראני ועל המערכת הפוליטית – ועזרו לו לשדר עסקים כרגיל, מסר שאולמרט עמל קשות על החדרתו לתקשורת באותם ימים.

נקודת שפל אחרת הגיעה שלושה חודשים לאחר מכן, בסוף השבוע האחרון של יולי, אחרי שפרשת מעטפות הכסף כבר נחשפה לעין הציבורית. גם הפעם המוציאים לפועל היו ברנע ושיפר, וגם הפעם הם התמסרו לקמפיין המניפולטיבי של ראש הממשלה. "הם החליטו לחסל אותי", נכתב בענק מפי אולמרט בכותרת הראשית. "הפכו את החקירה למשפט שדה בכיכר השוק. אני רואה קצף על השפתיים. מתנהל נגדי מסע ציד", זעק ראש הממשלה ב"שיחה עם מקורביו" שתוכנה הגיע לידי שיפר.

בפינת השער שובצה הפניה לטור של ברנע, שחזר על המסר הזה בדיוק – אבל הפעם לא בשם אולמרט אלא בשם עצמו, כאילו היתה זו דעה אישית שגובשה באופן עצמאי. ברנע כינה את פרקליט המדינה והיועמ"ש "אינקוויזיטורים" והאשים את חוקרי המשטרה בתפירת תיקים, בדומה לטענות ששנים אחר-כך יהפכו לקמפיין מסיבי של נתניהו ובנו.

"אין לי ספק שחוקריו של אולמרט יצאו מתוך הנחה שהוא אשם. הנחה כזאת, גם אם היא נכונה, היא מלכודת פתאים: היא מפתה את החוקר להגיע להרשעה (או, במקרה הזה, להליך משפטי מעוות) בדרך פסולה", כתב ברנע, ובזק חופן פופוליזם: "מה שהם עשו לאולמרט – ולנחקרים אחרים בפרשיותיו – הם יכולים לעשות לכל אדם שחשוד בעיניהם. זאת אפשרות מזיקה, אולי אפילו מסוכנת".

ההתגייסות של "ידיעות אחרונות" סייעה לאולמרט לדחות את הקץ, אבל בשלב הזה כבר היה ברור שהקריירה הפוליטית שלו גמורה. בקיץ 2008, בלחץ שותפיו הקואליציוניים, אולמרט הגיש את התפטרותו. הוא נאחז בתפקיד במשך יותר מחצי שנה, כראש ממשלת מעבר, עד אחרי בחירות 2009 – הבחירות שבהן הוחלף בנתניהו. לאחר מכן הועמד לדין, הורשע ונשלח למאסר. בספר האוטוביוגרפי שחיבר בבית הסוהר תיאר אולמרט את ברנע ושיפר כחברים אישיים ותיקים, שהרבו לנהל איתו שיחות רקע במהלך חקירותיו.

מערכת היחסים שלהם, ציין, החלה לפני למעלה מ-40 שנה, בימים שבהם חבשו את ספסלי האוניברסיטה. "זהו אחד הדברים הנפלאים שקיימים בחברה הישראלית, והוא שונה ממדינות אחרות: בסוף, כולנו מאותו הכפר", התפייט. ב-2018, אחרי שחרורו, ספרו יצא לאור. בהוצאת "ידיעות אחרונות" כמובן.

הברית עם אולמרט נמשכה גם אחרי שאיבד את כוחו הפוליטי. "ידיעות אחרונות" הוסיף לשרת אותו גם לאחר שנפלט ממעון ראש הממשלה והפך לפרצוף קבוע בבתי-המשפט. אחד מרגעי הקיצון הגיע באוגוסט 2009, כשאולמרט הועמד לדין – הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שבה ראש ממשלה, אמנם לשעבר, מואשם בפלילים.

למחרת הגשת כתב האישום, כמצופה, כל העיתונים בישרו על כך בכותרות הראשיות. אבל לא "ידיעות אחרונות". בעיתון של מוזס דחקו את הכותרת על אולמרט למלבן קטנטן ושחור בשולי השער, שהפנה את הקוראים לעמוד 8. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" באותו בוקר עסקה במאהל מחאה של נפגעי משרד השיכון. ההפניה השנייה בבולטותה הציגה תצלום של הזמרת מדונה מבקרת בכותל המערבי.

עורכת שעבדה באותן שנים ב"ידיעות אחרונות" מספקת מבט מבפנים על עומק ההתגייסות למען אולמרט גם בתקופה שבה כבר לא נשא בשום תפקיד פוליטי. "ב-2011, אחרי שהסתיימה החקירה של אולמרט בפרשת הולילנד, הגיעו למערכת כל חומרי החקירה. מה שפעם היה תופס ארגזים על ארגזים הגיע בדיסק אחד – והיה ברור שזה הגיע מהאנשים של אולמרט", היא מספרת.

"כל עיתונאי היה מוכן לעשות הכל כדי לשים יד על הדיסק הזה. תבינו, גידי וייץ פִרסם אחר-כך על בסיס החומר הזה כתבות ענק ב'הארץ', כולל כתבת שער במוסף. ב'ידיעות אחרונות' החליטו להקים צוות של חמישה-שישה עיתונאים, חילקו ביניהם את הקבצים, אבל היה ברור שמשימת העל היא להימנע מלהביך את אולמרט. לפרסם את כל מה שמעניין על שאר המעורבים, ולהיזהר לא לפגוע בו. בשלב הזה הוא כבר לא היה ראש ממשלה, ועדיין הוא קיבל יחס מועדף.

"בסוף, למרות שזה חומר שבקלות יכול לפרנס איזה שש-שבע כתבות מגזין ענקיות, שיתפרסמו לאורך חצי שנה, הוציאו משם אולי כפולה אחת בעמודי החדשות, אפילו בלי הפניית שער. ובאמת, הדגש היה על שאר המעורבים. היה גם איזה אייטם וחצי שהזיק לאולמרט, על הכסף שהיזמים נתנו לאח שלו, יוסי, אבל האייטם הזה קוּצץ ועבר ריכוך משמעותי. אם הכתב שעבד על זה, שחר גינוסר, לא היה לוחץ – האייטם הזה לא היה מתפרסם בכלל".

הקלטה מ-2011 שנחשפה בחדשות 10 המחישה את עוצמת הקשר בין אולמרט למוזס. בהקלטה נשמע אולמרט כשהוא משוחח עם אשת סודו דאז שולה זקן ומספר לה על דברים שאמר לו יועץ התקשורת אסי שריב, שעמד בקשר עם מוזס.

שריב סיפר למוזס על חוות דעת של עו"ד יעקב נאמן, שר המשפטים לשעבר, שכביכול הכשירה את אחת העבירות שביצע אולמרט בפרשת מעטפות הכסף – קבלת "תרומות פוליטיות" גם מחוץ לתקופת בחירות. "אתה מכיר את נוני", ציטט אולמרט את יועץ התקשורת, "נוני הוא... לא מביע רגשות. הוא התחיל לרקוד בחדר, אמר, 'גמרנו את המשפט, ניצחנו' וזה. היה מאושר".

אולמרט, כידוע, לא ניצח. אבל זה לא הפריע ל"ידיעות אחרונות" להעמיד פנים שכן, בגיליון שסימן את אחת מנקודות השפל ההיסטוריות של העיתון. ב-10 ביולי 2012 אולמרט הורשע בפלילים בפעם הראשונה. לראשונה בתולדות המדינה ראש ממשלה ישראלי נמצא אשם בדין.

בעיתון של מוזס, למחרת, המאורע הוצג כיום חג: במרכז השער נדפס תצלום גדול של אולמרט מחוץ לביתו כשעל שפתיו חיוך רחב. "הזיכוי", נכתב בענק בכותרת הראשית. ב-ynet, שכבר הלך ותפס את מקומו של העיתון ככלי התקשורת החזק והמשפיע בארסנל של מוזס, סיפקו מסגור זהה.

אולמרט אכן זוכה מהאישומים החמורים יותר והורשע רק באחד, פחות חמור. אבל מוזס והעורך החדש שלו, רון ירון, עשו כל שביכולתם כדי להעלים את ההרשעה ולסמנה כתקרית שולית. במקום לתאר את אולמרט כמי שהפסיד בנקודות, הוא הוצג כמי שניצח בנוקאאוט. "יום כיפור לפרקליטות", בישרה אחת הכותרות. "האישומים הכבדים שאילצו את אולמרט לפרוש מתפקידו התנפצו אתמול בבית-המשפט", הוסבר לקוראי העיתון.

כל גלריית הכותבים הבכירים של "ידיעות אחרונות" גויסה כדי לתקוף באגפים: העורך לשעבר רפי גינת לעג לפרקליט המדינה ("פטפטן ושיכור כוח"), ונחום ברנע קרא לו להתפטר. שמעון שיפר כתב על קנוניה של גורמים אמריקאים עלומים ששמו להם למטרה להדיח ראש ממשלה מכהן ו"לשנות את המציאות הפוליטית בישראל". סימה קדמון ביכתה את השנים האבודות של אולמרט ותהתה כיצד ראוי לפצותו על העוול. בעז אוקון ניפק טור שהידהד את המסר המרכזי באמצעות כותרת נחרצת: "הניצחון".

בהמשך, כידוע, הונח מידע חדש בפני בית-המשפט, והוא הפך את החלטתו. אולמרט הורשע גם בפרשת מעטפות הכסף, שממנה יצא נקי לרגע. לאחר מכן הורשע גם בפרשת הולילנד. הוא מעולם לא שב למלא תפקיד פוליטי.

מחיר הנגישות

בפרשות אולמרט ניפק "ידיעות אחרונות" תצוגת תכלית של מה שמוזס וחיילי העיתונות שלו מוכנים לעשות עבור ראש ממשלה ידידותי. בדרך לשם, פסאדת העיתון-ללא-אג'נדה נסדקה ונחשפה כבלוף. אפילו בכיר הכתבים נחום ברנע, שניהל יחסים עיתונאיים אינטימיים עם אולמרט, הודה בכך בחצי פה. "אני מניח שיש יחס מסוים של נוני מוזס לאהוד אולמרט. 'ידיעות אחרונות' היה הרבה יותר קשוב לאולמרט מכל עיתון אחר, זה מאה אחוז נכון. היה בנושא הזה קו", אמר ברנע בראיון לאתר "העין השביעית".

"אבל אל תמעיט בחשיבותה של נגישות בעבודה העיתונאית", הבהיר ברנע. "הקוראים שלא במקצוע חושבים שיושב אחד שיפר או ברנע או רון ירון ומגרד את בית השחי וכותב את מה שבא לו, אז אם הוא אוהב התנחלויות הוא כותב בעד ואם הוא שונא הוא כותב נגד. אני לא פובליציסט. אני יודע, ואני גאה בזה, להעריך ולשלם גם מחיר מסוים על נגישות, למרות שאני יודע שזה מקטין משהו מההרואיזם שקיים אצל עיתונאים אחרים".

כשנחום ברנע מצהיר שהוא מוכן "לשלם מחיר מסוים" עבור נגישות, הוא בעצם מודה באחד האלמנטים הבסיסיים בשיטת "ידיעות אחרונות". ב-2008, בשלהי כהונתו של אולמרט, מוזס חידש ערוץ קשר סודי שהיה לו עם נתניהו, ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. הנגישות היתה חלק מהותי בעסקה שהונחה על השולחן: נתניהו יגלה סימפתיה ל"ידיעות אחרונות" וישתף פעולה עם מוזס, ובתמורה יקבל אוזן קשבת ויד רושמת. ראית איך עבדנו עם ראש הממשלה שהיה כאן לפניך? אם תרצה, את אותו הדבר בדיוק אנחנו יכולים לעשות איתך.

נתניהו היה אז יו"ר של סיעה בת 12 ח"כים, ומפלגת קדימה של אולמרט עדיין היתה הגוף הפוליטי החזק בישראל. ובכל זאת, ההימור הזה של מוזס הצליח.

בבחירות שהתקיימו בפברואר 2009 נתניהו כבש מחדש את השלטון. חודשים אחדים לאחר מכן, כמעין דמי רצינות, מוזס מסר לידיו את ניר חפץ, האיש ששירת את אולמרט ושרון ותקף את ביבי בהוראת אדונו. נתניהו כבר הכיר את חפץ ונתן בו אמון. מעט לפני כן הפעיל את חפץ כדי להעביר באמצעותו מסר למוזס במסגרת השיח הסודי על הגבלת כוחו של "ישראל היום". כעת הוחלט שחפץ יעבור ללשכת ראש הממשלה על תקן שגריר צללים של "ידיעות אחרונות" וידאג לכל מה שצריך. "תיק 2000" נולד.

* * *

תגובת אהוד אולמרט

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט העביר תגובה כתובה שאותה ביקש לפרסם ללא עריכה או קיצורים, והבהיר: "אם לא תנהגו כן, אאלץ לשקול לנקוט בצעדים כדי להגן על עצמי, הואיל והשאלות מעידות כי 'העין השביעית' מוזן ומנוצל להפצת כזבים שאין בהם שחר בכל הנוגע ליחסי עם 'ידיעות אחרונות'".

באשר לעדות על כך שב"ידיעות אחרונות" תלו בו תקוות במאבק ב"ישראל היום" מסר אולמרט: "מעולם לא דיבר איתי כל אדם, מ'ידיעות אחרונות' או מכל מקום אחר, גוף ציבורי או פרטי כלשהו, על 'חוק ישראל היום'. החינמון 'ישראל היום' נוסד בשנת 2007, ולמיטב ידיעתי היוזמות לגבי העיתון כלל לא עלו, ומכל מקום לא נידונו בפני, לפני שסיימתי את כהונתי, וגם לא לאחריה".

בעניין ההתגייסות של "ידיעות אחרונות" למענו והתחקיר הגנוז של "7 ימים" על בניו מסר אולמרט: "אין לי מושג קלוש, ולא היה לי, על תחקיר של ניר חפץ בעניין בני. שני בני היו באותה עת בלימודים: האחד בצרפת והשני בניו-יורק (הם סיימו את לימודיהם בהצטיינות). אף גורם עיתונאי לא פנה אלי, לא סיפר לי על התחקיר כביכול, ולא ביקש את תגובתי או התערבותי.

"אין לי שמץ של מושג מי פנה, אם פנה, לניר חפץ כדי לסייע לי, ומעולם 'ידיעות אחרונות' לא סייע לי או לקמפיין כלשהו שקיימתי במהלך פעילותי הציבורית. זכור לי שהכתב הבכיר ביותר של 'ידיעות אחרונות', נחום ברנע, כתב בכותרת בעמוד הראשון של העיתון למחרת עדותו של טלנסקי בבית-המשפט: 'אולמרט, לך הביתה', זו דוגמה מובהקת למידת הסיוע שהעיתון נתן לי".

התיאור של אולמרט מטעה. מבדיקת "העין השביעית" עולה שהמאמר שבו ברנע קרא להתפטרותו פורסם במועד ובהקשר אחרים לגמרי: במאי 2007, בעקבות דו"ח ועדת וינוגרד על כשלי מלחמת לבנון השנייה.

לגבי העדות על דיסק הראיות מחקירת "פרשת הולילנד" שהגיע למערכת "ידיעות אחרונות" מסר אולמרט: "מעולם לא היה בידי דיסק של כל חומרי החקירה, ולא העברתי אותו לשום גורם. לא ל'ידיעות אחרונות' ולא לשום גורם תקשורתי אחר. אם אכן סיקור החומרים היטיב עמי באופן מובהק, הרי שזה שיקף את פסק דין בית-המשפט העליון שזיכה אותי כליל מהפרשה הנקראת 'פרשת הולילנד'".

גם התיאור הזה של אולמרט מטעה. שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב דוד רוזן, שדן במשפט הולילנד, הרשיע את אולמרט בלקיחת שוחד וגזר עליו שש שנות מאסר. לאחר שעִרער אולמרט לבית-המשפט העליון, הוא זוכה חלקית ועונשו קוצר ל-18 חודשי מאסר בפועל. ההרשעה שנותרה על כנה, בגין לקיחת שוחד בסך 60 אלף שקל, לא נוגעת למסכת האירועים המרכזית של "פרשת הולילנד" אלא בהסתעפות שלה שזכתה לכינוי "פרשת הזרע".

בנוגע לפרסומים שלפיהם פעל כדי להעניק ל"ידיעות אחרונות" מענק נדיב מסר אולמרט: "העיתון 'ידיעות אחרונות' פנה אלי בעת שהייתי שר התמ"ת ודרש שמשרדי יממש התחייבות של מרכז ההשקעות לפצות את העיתון על השקעתו בהקמת בית-דפוס בכרמיאל, אזור פיתוח לאומי א', שסיפק מקומות עבודה רבים לתושבי האזור.

"הנושא לא היה מוכר לי. ביקשתי לברר עם מנהל מרכז ההשקעות דאז, שמואל מרדכי, מהי עמדת המרכז בעניין זה. מר מרדכי שאל אותי מה אני רוצה שתהיה עמדתו. תשובה זו הדהימה אותי. השבתי לו: מה המלצתך המקצועית? הוספתי כי אני מצפה שמי שממלא תפקיד בכיר לא ישאל אותי ולא יצפה שאומר לו מה צריכה להיות עמדתו.

"ביקשתי לדעת את העמדה המקצועית של מרכז ההשקעות. התשובה שניתנה לי היא כי המרכז ממליץ לא להעניק כל מענק ל'ידיעות אחרונות'. לפיכך, הודעתי לעיתון כי לא יקבל מענק, וכי פתוחה בפניהם הדרך לפנות לבג"ץ כדי לדרוש לכפות על המדינה לפצות אותם, כפי שלדבריהם הובטח להם".

אולמרט, יש להזכיר, הורשע בהפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות משום שניצל את תפקידו כשר התמ"ת ופעל למען לקוחות של מקורבו ואיש סודו דאז, עו"ד אורי מסר. מערכת "העין השביעית" פנתה למנהל מרכז ההשקעות לשעבר שמואל מרדכי והציגה לו את הגרסה שמסר אולמרט. מרדכי שלל את הגרסה, אך העדיף לא למסור התייחסות לדברים.

אולמרט התייחס גם לבחירה להוציא לאור את ספרו האוטוביוגרפי בהוצאת ידיעות-ספרים. "הוצאתי את ספרי בהוצאה שהיתה נראית לי בעלת יכולת שיווקית גבוהה. הערכתי התבררה כנכונה. ספרי נמכר בכ-25 אלף עותקים וזכה לפרס ספר הזהב של התאחדות הוצאות הספרים", מסר.

תגובת נוני מוזס

לאחר נסיונות מאומצים ליצור קשר עם נוני מוזס, תגובתו נשלחה למערכת "העין השביעית" באמצעות עו"ד חגי דורון מפירמת עורכי-הדין ש. הורוביץ. להלן התגובה במלואה:

מרשינו, ידיעות אחרונות בע"מ ("ידיעות אחרונות") ומר ארנון מוזס, מילאו את ידינו להשיב לפנייתכם שבנדון, כדלקמן:

1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".

3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.

5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהן, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.

6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.

8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.

9. מבלי לגרוע מן האמור יודגש כי פרסום שקרי ומכפיש מעין זה, שמעיון ברשימת השאלות שהופנו למרשינו ברור כי בכוונתכם לפרסם, מהווה הוצאת לשון הרע, וגם חזרה בלבד על פרסומים מעין אלה לא תקנה למפרסמיהם ולגורמים האחראים והמאשרים פרסומים אלה חסינות מפני תביעות דיבה עתידיות, אם וככל
שיפורסמו.

10. למותר לציין כי אין באמור במכתב זה, או במה שלא נאמר בו, כדי להוות ויתור, הסכמה, כמו גם לגרוע או לפגוע בכל סעד, זכות או טענה של מרשינו בקשר לנושא שבנדון.

* * *

בפרק הבא: נוני מוזס כובש את ynet, אתר החדשות של קבוצת "ידיעות אחרונות", שהתבלט כגוף תקשורת מקצועי ונטול זיהוי פוליטי. על רקע התיקים הפליליים של אולמרט ורמון ומצבה הכלכלי המידרדר של הקבוצה, העורכים ערן טיפנברון ויון פדר מסרסים את המערכת והופכים את האתר לפח אשפה של תוכן שיווקי ואינטרסים סמויים. כשהגיעו שיחות השוחד של "תיק 2000", ynet כבר היה חלק אינטגרלי מהמנגנון