מרכז עזריאלי, שבועיים וחצי לפני הבחירות. קבוצה לא-גדולה של אנשים מתכנסת למסיבה פרטית בבר אפלולי במרומי המגדל המרובע. השנה היא 2013 וחתן השמחה הוא יאיר לפיד, עד לאחרונה מבכירי בעלי הטור ב"ידיעות אחרונות" ומגיש "אולפן שישי" וכעת מתמודד פוליטי שעומד בראש מפלגה חדשה ומבטיחה.

בסרטון וידיאו מטושטש שבו תועד האירוע ניתן להבחין במו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, עומד ליד הבר, מביט לרגע במצלמה הסלולרית ובאינסטינקט חד מפנה מיד את ראשו לכיוון אחר.

הצלם ממשיך קדימה. הוא קולט את לפיד בקצה החדר, בשיחה צפופה עם עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון. כשירון מבחין שמצלמים אותו הוא מתנתק מלפיד ומתרחק מהאורחים הבלתי קרואים עם המצלמה. לפיד נשאר במקום ומביט אל העדשה כמצפה להסברים. "מעניין אותנו כל הסיפור עם נוני", אומר לו אחד משני הפולשים, ולפיד מסתובב והולך.

כל הסיטואציה נמשכת שלוש דקות. היא תמה כשהמארגנים מבחינים במסתננים ומגרשים אותם. "גבר, זה אירוע סגור", נוהם מאבטח שחוסם להם את הדרך, ואז מוביל אותם למעלית ומוודא שעזבו את המסיבה.

בדיעבד התברר שהחגיגות הצדיקו את עצמן. בחירות 2013 הסתיימו בהישג מצוין מבחינת "ידיעות אחרונות". לפיד הפך לאחד הסוסים המובחרים באורווה הפוליטית של מוזס אחרי שנחל הצלחה יוצאת דופן וגרף 19 מנדטים. יש-עתיד, המפלגה שהקים והריץ מעל דפי העיתון, היכתה את הסקרים והפכה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת.

ב"ידיעות אחרונות" חגגו את ההצלחה באמצעות הדפסת דיוקנו המחייך של לפיד בשער שלושה ימים ברציפות, בכל פעם בתירוץ אחר. במהדורת סוף השבוע הודפס הדיוקן שוב, ובגדול, בשער המוסף הפוליטי. דמותו של לפיד המרוצה בקעה שם מתוך פוסטר קרוע שעליו התנוסס קודם דיוקנו של נתניהו. "הבחירות השבוע הבהירו דבר אחד: מעכשיו שום דבר לא יקרה פה בלי יאיר לפיד", הוכרז שם בזחיחות, "העתיד כבר כאן".

אפשר להבין מאין נבעה ההתלהבות. בשנים שקדמו לכך, אימפריית התקשורת של מוזס ספגה מפלה אחר מפלה. נתניהו ייבא מאמריקה גביר שהקים עבורו את "ישראל היום", היומון החינמי ששבר את שוק המוֹדעוֹת וריסק את המונופול של "ידיעות אחרונות". במקביל, ובלי שום קשר לשלדון אדלסון ולחינמון שייסד, השינויים הזוחלים בהרגלי צריכת המדיה של הציבור הלכו ודחקו את העיתונים לשוליים. ההכנסות של קבוצת מוזס הלכו והתדלדלו, והעתיד נראה רע.

במקום להסתגל לשינויים ולבנות מחדש את קבוצת "ידיעות אחרונות" בהתאם לתנאי השטח החדשים, הפתרון של נוני היה לנהל מלחמת צללים נגד היריבים רבי העוצמה, ולגייס לשם כך את הנכסים העיתונאיים שלו. אלא שהמהלך לא הוכיח את עצמו. כעת, עם השבעת הממשלה החדשה, הוא קיבל עוד צ'אנס – אחרון? – להפעיל את האורווה הפוליטית כדי לקבור את התחרות ולהציל את הבית. כך זה קרה.

ברית האחים והאח הגדול

בחירות הבכורה של לפיד היו הראשונות שהתקיימו אחרי מחאת האוהלים. בזמנה, היתה זאת המחאה האזרחית הגדולה בתולדות ישראל. בשיאה, מאות אלפי אזרחים יצאו מהבית ודרשו שינויי עומק במדיניות הכלכלית. חלק מרכזי בהישג של לפיד נזקף להצלחתו לרכוב על הרוח והאנרגיה של המחאה ולמתג את עצמו כאלטרנטיבה רעננה לפוליטיקה הישנה והמסואבת – מימין ומשמאל.

יש-עתיד לא היתה המפלגה היחידה שרצה על הטיקט הזה. "ארץ חדשה", מפלגה שהקים המושחת המתפכח אלדד יניב עם קומץ אקטיביסטים, קיימה קמפיין גרילה שאחד מרגעיו הייחודיים היה סימונו של מוזס כסמל השחיתות, תמנון הון-שלטון שעד שלא יובס לא ניתן יהיה לכונן בישראל חברה צודקת.

פעילי "ארץ חדשה" היו אלה שהסתננו למסיבה האפלולית של מוזס ולפיד במרכז עזריאלי ושידרו את התמונות ברשת בשידור חי. אבל זה לא הספיק כדי לשכנע את הציבור הרחב. "ארץ חדשה" לא עברה את אחוז החסימה, חוותה סכסוכים פנימיים ועד מהרה הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה.

המפלגה של לפיד לעומת זאת הפכה לשותפה הבכירה בממשלה החדשה וגרפה שלל מיניסטריאלי נאה: לפיד נטול הניסיון הפוליטי הפך לשר האוצר, ועמיתיו קיבלו את תיקי החינוך, הבריאות, הרווחה והמדע.

ההצלחה של לפיד שִדרגה את המעמד של מוזס בעיני נתניהו. ראש הממשלה האמין שלנוני יש השפעה על לפיד, וגם אינטרס מובהק שיישב בשולחן הממשלה, ולכן ביקש ממנו לסייע במגעים עם יש-עתיד בתקופת הרכבת הקואליציה. לימים, באחת מחקירותיו, יטען מוזס שדחה את הבקשה של נתניהו ואף הכחיש באוזניו שיש לו מהלכים כלשהם במיזם הפוליטי של לפיד.

כך או כך, "ידיעות אחרונות" ויש-עתיד קיימו קשרים חמים ומניבים מהרגע הראשון. השרים של לפיד חנכו אפיק פעילות שמוזס ניסה לבסס בנקודת הזמן הזאת: מכירת סיקור מערכתי לכל מי שמוכן לשלם, כולל גורמים פוליטיים. שר החינוך שי פירון ושר המדע יעקב פרי הוציאו יחד מיליוני שקלים על רכישת חשיפה בקבוצת "ידיעות אחרונות" – כסף ציבורי שמימן עבורם תעמולה אישית שהוסוותה כתוכן מערכתי.

חוץ מלפיד, הממשלה כללה גם את ציפי לבני, בעלת ברית מסורה של מוזס, שעמדה בראש סיעה ובה שישה ח"כים. נפתלי בנט, ראש המטה של נתניהו לשעבר, לקח את המפד"ל, מפלגת הציונות הדתית הקטנה והחבוטה, ומיתג אותה מחדש כ"בית היהודי". הוא הכניס לכנסת 12 ח"כים – הישג מרשים – וכרת מראש "ברית אחים" עם לפיד: הבטחה הדדית להתמקח מול נתניהו יחד, תוך מקסום כוחן של הסיעות.

שמועות עקשניות שרחשו בביצה הפוליטית גרסו שלבנט יש ברית נפרדת גם עם מוזס. אחד מהאנשים שהאמינו בקיומה של ברית בנט-מוזס היה נתניהו, שאף ציין זאת באחת משיחות הסתרים שקיים עם המו"ל. מוזס, כרגיל, הכחיש.

למחנה מוזס היה גם מאחז גדול בתוך הליכוד. המפלגה של נתניהו, מפלגת השלטון, אמנם גרפה 31 מנדטים בבחירות – הרבה יותר מכל מפלגה אחרת – אבל יותר משליש מהם היו ח"כים ממפלגת ישראל-ביתנו של אביגדור ליברמן, מקורב של מוזס, שהתמודדה עם הליכוד ברשימה משותפת.

גם המצב של ליברמן נראה ורוד: החקירה הפלילית המסועפת סביב התנהלותו הפיננסית החשודה בדיוק הסתיימה ללא אישומים – למעט תיק משני, פרשת השגריר, שבו הועמד לדין ובסופו של דבר זוכה.

בזכות הניצחון והשותפות עם נתניהו, ליברמן ואנשיו קיבלו שורה של תפקידי מפתח בממשלה החדשה, וגם גישה לתקציבי עתק שהניצול הפלילי שלהם הוליד בהמשך את "פרשת ישראל-ביתנו". עוד נחזור אליה ואל הקשר שלה לקבוצת "ידיעות אחרונות" בהמשך.

רומן עם ליברמן

הרומן עם ליברמן הוא אחת התעלומות הגדולות האחרונות בסבך הקשרים של נוני מוזס. שורשיו הם חידה, אבל עצם קיומו הוא מוסכמה שאיש לא מערער עליה. שלא כהרגלו, מוזס, באחת משתי השיחות שהוקלטו בינו לבין נתניהו ב-2014, לא הכחיש. נתניהו, שבנקודת הזמן ההיא חווה קשיים ביחסיו עם ליברמן, ביקש מנוני לסייע בפיוס. "אני מנסה עכשיו. אני שובר את הראש איך", השיב מוזס.

בתוך "ידיעות אחרונות" הברית עם ליברמן היא אקסיומה. נדמה שכולם מודעים אליה. ובכל זאת, מבין עשרות עיתונאים ופוליטיקאים שהזכירו את הברית הזאת בשיחות עם "העין השביעית" – אף לא אחד הצליח להסביר מה בדיוק עומד מאחורי היחסים ההדוקים בין השליט היחיד של "ידיעות אחרונות" לשליט היחיד של מפלגת ישראל-ביתנו.

ליברמן למוד החקירות הפליליות, שמפלגתו עמדה במרכז פרשת שחיתות מסועפת, מקבל כבר שנים טיפול מלכותי מכלי התקשורת של מוזס. שורשי הקשר נעוצים במאה הקודמת, בקדנציה הראשונה של נתניהו בראשות הממשלה.

ירון טן-ברינק, מבקר טלוויזיה וכתב תרבות לשעבר ב"ידיעות אחרונות", זוכר את ליברמן מגיע לביקור אצל מוזס ב-1996, בתקופה שבה החברה הישראלית עדיין ניסתה להתאושש מרצח רבין. ואז הגיעו הבחירות – והמהפך. נתניהו ניצח את שמעון פרס ועלה לשלטון.

"כולם בתקשורת היו מזועזעים מהניצחון של נתניהו, וגם ב'ידיעות' האווירה היא אווירה של חורבן", סיפר טן-ברינק בפודקאסט של מגזין "טיים אאוט". "העיתון תוקף אותו בימים הראשונים, באגרסיביות יחסית לראש ממשלה נבחר. האווירה חמוצה. ב'כל העיר' וברשת שוקן מתפרסמים תחקירים קשים מאוד נגד נתניהו – יש אווירת עליהום תקשורתית על נתניהו".

טן-ברינק עבד אז ברשת המקומונים של קבוצת מוזס. בימי רביעי בערב הוא ועמיתיו היו מגיעים לבית "ידיעות אחרונות" בתל-אביב כדי להוריד את העיתון לדפוס. באחת ההפסקות הבחינו באורח מפתיע. "אנחנו יושבים כזה בחוץ, אנשי המקומונים הצעירים, מעשנים סיגריה, ולפתע מגיע רכב ממשלתי לחניה הפנימית, איפה שמגיעות המשאיות לקחת את העיתונים", שיחזר. "מהרכב יורד אביגדור ליברמן, שהוא המנכ"ל הטרי של משרד ראש הממשלה. פוגש אותו שם נוני מוזס, הם עולים ללשכתו. הם יושבים שם שעה ארוכה מאוד".

טן-ברינק ועמיתיו הבחינו שליברמן נשאר בבניין לפחות עד השעה 23:00. "אנחנו לא יודעים כמובן מה נאמר באותה פגישה", הדגיש, "אבל אנחנו כן יודעים שבימים שאחרי, פתאום היחס לנתניהו מאוד התמתן. זה נהיה מאוד ממלכתי פתאום – כינו אותו 'ראש הממשלה הנבחר', וכל הפולו-אפים לתחקירים של רשת שוקן נעלמו לגמרי מהעיתון".

ליברמן לא שרד זמן רב כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. מקץ שנה וחצי נאלץ להתפטר מהתפקיד על רקע אחת מחקירותיו הפליליות, שכמו רוב החקירות שבאו אחריה לא הבשילה לכדי כתב אישום. אבל ב"ידיעות אחרונות" הוא המשיך לקבל יחס של אח"מ.

חבר-הכנסת המנוח משה מזרחי סיפר על מקרה שקרה לו ב-1999. מזרחי היה אז קצין בכיר במשטרה, ראש היאחב"ל, וליברמן היה איש עסקים שבדיוק עמל על הקמת מפלגת ישראל-ביתנו. "יום אחד מגיעים אלי שני עיתונאים מ'ידיעות אחרונות'. הם ניהלו מעקב ארוך טווח, עם חברות חקירות, תחקיר עמוק על ליברמן. והם מצאו חומר", נזכר מזרחי בשיחה עם "העין השביעית".

"ליברמן היה אזרח פרטי, אבל היה לו קשר מאוד הדוק עם רוחמה אברהם, שהיתה מנהלת לשכת ראש הממשלה. היא היתה מוציאה ומביאה לו חומרים מהלשכה, כל מיני פגישות כאלה ואחרות. והעיתונאים הצליחו להנציח את זה בצילומים.

"הם חשבו שזו ממש פגיעה בבטחון המדינה, אז הם הלכו לשב"כ. עופר דקל היה אז סגן ראש השב"כ. הם שטחו בפניו את הדברים, אמרו לו, 'שמע, יש לנו חומר'. שב"כ כמובן מתנער מהדברים האלה – ושולח אותם למזרחי. ואלה באו אלי, מספרים לי את הסיפור, אני כמובן רושם זכרון דברים, מתעד את השיחה. הם אמרו, 'אנחנו הולכים למערכת כדי לקבל אישור להעביר לך את החומר'. הלכו ללא שוב. ב'ידיעות' קברו את זה".

התחקיר המושקע על ליברמן מעולם לא פורסם. גורם שעבד אז ב"ידיעות אחרונות" מתעקש שהסיבה לכך אינה צנזורה, אך מכיר בכך שיש משהו בעייתי בגניזה מוחלטת של המידע. "התפרסמו בתקופה ההיא כמה תחקירים על ליברמן ב'אדומה' (במוסף הפוליטי; א"ב וא"פ), אבל במקרה הזה הסיפור לא היה מספיק חזק מבחינה משפטית. מי שעבדו עליו היו ענת טלשיר, שלמה אברמוביץ' וגיא לשם. עורך המוסף היה אז רם לנדס. הם אספו חומר במשך חודשים על גבי חודשים, ובסוף ליברמן גם הלך לבדיקת פוליגרף. הוא ענה על כל השאלות, אבל הממצאים לא היו חד-משמעיים", גורס הגורם.

"הפוליגרף היה רק אחת מהסיבות לגניזת הסיפור", הוא מוסיף. "זה, והעובדה שהוא לא היה מספיק חזק כדי לעמוד בבית-משפט. הכתבים לא הצליחו להוכיח שהמעטפות שליברמן קיבל מרוחמה אברהם הכילו חומר על מכרזים ממשלתיים. הוכיחו שעברו ביניהם מעטפות, אבל לא הצליחו לגלות מה היה בהן. הכל זעק לשמיים – העיתוי, המפגשים – אבל הממצאים עצמם היו נסיבתיים. אחרי כל ההשקעה, במוסף העדיפו לא לפרסם תחקיר חצי אפוי, שרק מעלה סימני שאלה. בדיעבד, אולי זאת היתה טעות".

האתרוג מקישינב

ליברמן המשיך ליהנות מהרצון הטוב של "ידיעות אחרונות" גם בעשורים הבאים, שבהם נסק מעמדו הפוליטי. למשל, לקראת בחירות 2009. העיתונאי אורי משגב, שהיה אז כתב מגזין ב"ידיעות אחרונות", סיפר על מקרה שאירע כשהכין כתבת פרופיל ביקורתית על ליברמן. "היא חזרה אלי עם שורה בלתי תיאמן של מחיקות, צנזורים והערות – שהגיעה לכאורה מקומת העורך הראשי [שילה דה-בר]. מבט חטוף הספיק לי כדי להבין שכל בדל ביקורת או התייחסות שלילית לעבר ולהווה של ליברמן לא עברו את רף הצנזורה", כתב ב"הארץ".

"עם הזמן הבנתי שמסיבות עלומות מדובר באחד מיקירי מוזס לדורותיהם, אתרוג שמטופל בכפפות של משי וביחס מלטף מאין כמוהו", ציין משגב.

עיתונאי לשעבר ב-ynet חולק סיפור דומה: "לקראת בחירות 2009 פרסמנו סדרת כתבות שהציגה את המפלגות והמתמודדים. הכתבה על ליברמן כללה באופן טבעי חטיבה רצינית על החקירות הפליליות שלו. הכותרת היתה משחק מילים על הסלוגן של ישראל-ביתנו: 'דע ליברמן: כל האמירות, כל החקירות'. זאת היתה עיתונאות בסיסית, בטח בהתחשב בעובדה שכבר היה ברור שהמפלגה של ליברמן תהיה השלישית בגודלה. שמנו את הכתבה בכותרת הראשית, אבל תוך חמש דקות היא ירדה משם. לא היה בכלל ספק שניתנה כאן הוראה מלמעלה להעיף אותה – וב'למעלה' הכוונה לא לעורכים הבכירים של ynet, אלא לחלונות הגבוהים של הקבוצה".

משה ליאון, מקורב של ליברמן וראש עיריית ירושלים, מאמין גם הוא שמוזס נתן הוראה לאתרג את האיש. ליאון אמר זאת בשיחה אישית שבה הזכיר "כתבה יפה", כהגדרתו, שפורסמה בעיתון ב-2014: בעל הטור חנוך דאום נשלח לשחק טניס עם ליברמן ופרסם את רשמיו המפרגנים ב"7 ימים". "למרבה המזל פגשתי אותו הפעם בתקופה לא טובה, כי בשל פציעה ביד הוא לא שיחק כמה חודשים. קיוויתי שאוכל להפתיע ולגנוב מערכה. אז קיוויתי", כתב דאום. "בינתיים, אין לי שום תשובה לחבטת הסֶרְב הקטלנית שלו".

טורו של דאום בדרך כלל מקבל עמוד אחד בלבד, אך לכבוד המפגש עם ליברמן הוקצו לו ארבעה. כתב "הארץ" גידי וייץ חשף שיחה של ליאון עם אחד ממקורביו, שהציע לו להתייחס בחשדנות למילים החמות של דאום. "זה כלב זה, לא סומך עליו", אמר המקורב. ליאון, בתשובה, הבהיר לו שבכל הנוגע ל"ידיעות אחרונות" וליברמן אין מה לדאוג: "שם יש הוראה, מה קרה לך?", אמר.

למוזס יש דרכים נוספות לתגמל את ליברמן. אחת מהן היא ניצול כוח ההשפעה שלו על הבייס של ישראל-ביתנו, הציבור דובר הרוסית בישראל. "וסטי" מקבוצת "ידיעות אחרונות", שהיה העיתון הנפוץ בישראל בשפה הרוסית, מילא תפקיד מרכזי בתחזוקת מערכת היחסים בין הצדדים. עיתונאים ב"וסטי", וגם קוראים מהשורה, מתארים את "וסטי" כעיתון הבית של ליברמן – מכשיר פוליטי שמסייע לשימור האהדה כלפיו בקרב קהל בוחריו.

העיתונאי יעקב שאוס, שעבד ב"וסטי" 12 שנים עד צאתו לפנסיה ב-2013, ציין זאת במאמר שפרסם כמה חודשים אחרי חשיפת "תיק 2000". שאוס תיאר את "וסטי" כמעין גרסה ממוזערת של "ישראל היום" שבה במקום להלל את נתניהו מהללים את ליברמן. הוא כינה את מקום עבודתו לשעבר "שופר" ו"כלי תעמולה פרימיטיבי" של ליברמן ומפלגתו, וטען שהעיתון מונהג בידי עורכים ראשיים אכולי פחד וצנזורה. "היום, אם הפרשן המוביל של 'וסטי', דב קונטורר, מטיח ביקורת בליברמן – המאמר לא מופיע באתר העיתון", טען.

קונטורר אישר את רוח הדברים. לדבריו, ב"וסטי" אכן מונהגת צנזורה סביב סיקור מפעלותיו של ליברמן. "היו בהחלט מצבים שבהם העורכים ביקשו ממני לרסן ביקורת עליו, לפעמים בשל העוצמה שלו והקשרים שלו עם 'ידיעות אחרונות'", אמר קונטורר בשיחה עם גידי וייץ, שפִִרסם שורה של עדויות בנושא מפי עיתונאי "וסטי". "עיקר הלחץ והצנזורה היו בזמן מערכות בחירות, ולדעתי זה היה גם חלק מהוונדטה של 'ידיעות' נגד נתניהו. הם העדיפו שקולות הרוסים יגיעו למקום אחר, ולא לליכוד".

גורם אנונימי שצוטט בכתבה של וייץ טען ש"השליטה של ליברמן ואנשיו כללה הכתבת כותרות ראשיות, דרישה לרסן כתיבה של עיתונאים שלא נשאו חן, או שכירת כותבים מאנשי שלומו". לדברי אותו גורם, גם מנכ"ל "וסטי" דוד מאיר אמר במפורש שהדרישה להיטיב עם ליברמן "באה מלמעלה".

"'וסטי' היה עיתון של ליברמן", חרץ טימור ואולין, שעבד ב"וסטי" כעורך המוסף הפוליטי. "לזכרוני, זה התחיל סביב מערכת הבחירות ב-2009, שבה התחלנו לקבל רמזים מלמעלה בעניין ליברמן ממנכ"ל העיתון דוד מאיר. פעם, כשניסיתי להכניס ביקורת מינימלית על ליברמן, צעק עלי אחד העורכים: 'אתה לא מבין את המצב?!'. הרמזים היו שרוח המפקד היא של מוזס. ליברמן גם היה יקיר 'ידיעות אחרונות', ול'וסטי' היתה השפעה עצומה על האלקטורט הרוסי. עניין ליברמן הוא הדבר היחיד שבו הגבילו את החופש העיתונאי שלנו".

בתום מערכת הבחירות ההיא נחלה ישראל-ביתנו את ההישג הגדול בתולדותיה: 15 מנדטים. ליברמן קיבל את תיק החוץ.

השינויים בענף התקשורת לא פסחו על "וסטי". קהל היעד התרגל לצרוך את התוכן של "וסטי" ברשת, והמנויים הוותיקים שהיו מוכנים לשלם על עיתון מודפס הלכו והתמעטו. היומון הצטמק והפך לשבועון, לא הצליח להחזיק את הראש מעל המים ועמד בפני סגירה. הפתרון שהגו ב"ידיעות אחרונות" המחיש את כוח ההשפעה של מוזס על האורווה הפוליטית שלו – ואת נכונותה להתגייס לקידום האינטרסים הכלכליים שלו.

לקראת סוף 2018 הודיעה הקבוצה על סגירת המהדורה המודפסת של "וסטי". הנימוק: ירידה חדה בהכנסות. בסנכרון מושלם, מיד לאחר מכן יזמה ח"כ סופה לנדבר מישראל-ביתנו דיון שבו היא וח"כ יואל רזבוזוב, איש יש-עתיד של יאיר לפיד, הציעו לגייס תקציב ממשלתי לתמיכה בעיתון הכושל.

מי שייצג את מוזס בדיון היה ינון אנגל, מנכ"ל "ידיעות אחרונות" דאז ואיש אמון ותיק של המו"ל. אנגל הציע שכדי למנוע את סגירת המהדורה המודפסת של "וסטי", הממשלה תתחייב לרכוש פרסום ב-3 מיליון שקל בשנה – כמעט פי 40 מהסכום שהוציאה קודם לכן על העיתון. התנגדות נחרצת של הדרג המקצועי בלשכת הפרסום הממשלתית קברה את היוזמה מעוררת התהיות.

פרשת ישראל-ביתנו

במקרה אחר, מוזס היה מוכן לגרום לעצמו נזק כלכלי בשביל תמרון ששיפר את מצבם של ליברמן ונאשמי פרשת ישראל-ביתנו – המסכת הפלילית שעם חשיפתה ב-2014 תוארה כפרשת השחיתות השלטונית החמורה בתולדות ישראל.

ליברמן כלל לא נחקר בה, אך רוחו ריחפה מעל ההתרחשויות. הוא הרי עמד בראש המפלגה מיום הקמתה וניהל אותה ביד רמה, בריכוזיות יוצאת דופן ובלי טוענים לכתר. האזנות הסתר המשטרתיות תיעדו את החשודים מביעים חשש מנחת זרועו, תוהים כיצד לרצות אותו ואגב כך מגוננים עליו באמצעות שימוש בשמות קוד דוגמת "הבוס", "המנהל" ואף "פרעה".

הציר המרכזי של פרשת ישראל-ביתנו היה השימוש שעשו אנשי המפלגה ב"כספים הקואליציוניים" – קופה קטנה-גדולה עם מיליארדי שקלים מכספי משלמי המסים בישראל שחולקו בין מפלגות הקואליציה כדי שכל מפלגה תממן באמצעותם מטרות ציבוריות לפי בחירתה. מעין קומבינה שהכשירה את הנוהג העתיק של ניצול השלטון לטיפוח עסקנים ומקורבים לצלחת.

בישראל-ביתנו מצאו שיטה לנצל את כספי הציבור הללו לצרכים הישירים של המפלגה ואנשיה: להזרים את הכסף לגופים, ולבקש בחזרה נתח ממנו למטרות שקשורות למפלגה. התוצאה: הכסף שנועד במקור להיטיב עם הציבור מימן במקביל גם אינטרסים פוליטיים צרים של ישראל-ביתנו – מקמפיינים פרסומיים ועד משכורות, גאדג'טים, מלונות וכרטיסי טיסה. בעגה העבריינית, שיטת הפעולה הזאת מכונה "קיקבק".

אחד הגופים שנהנו מהקיקבקים של ישראל-ביתנו היה "יזרוס", אתר הבית הלא רשמי של המפלגה וחלק אינטגרלי מפרשת השחיתות. אנשי "יזרוס" הועסקו בקמפיינים של ישראל-ביתנו במקביל לעבודתם העיתונאית. הם נחקרו כחשודים בפרשה, אך לבסוף לא הועמדו לדין. הבכיר שבהם, העורך והבעלים מיכאל פלקוב, נמלט מהארץ. אחרי שנעלמו עקבותיו צצו בתקשורת הזרה דיווחים בלתי מאומתים שלפיהם באזורי הקרבות באוקראינה נמצאה גופה חרוכה ועליה דרכונו. בני משפחתו מתעקשים שהוא חי וקיים.

חקירת המשטרה העלתה שכספי שוחד שהועברו לאנשי ישראל-ביתנו – 3 מיליון שקל לכל הפחות – הולבנו דרך "יזרוס". הכסף הוסווה כתשלום עבור מסעות פרסום פיקטיביים, שתומחרו בעלויות חסרות פרופורציה. על הנייר, "יזרוס" היה גוף מסחרי שאינו קשור למפלגה. בפועל, בית-המשפט קבע שמערכת היחסים בין "יזרוס" למפלגה היתה כה הדוקה, שהזרמת הכסף ל"יזרוס" משולה להזרמתו ישירות לכיסיהם של נאשמי ישראל-ביתנו.

ב-2015, כמה חודשים לאחר חשיפת פרשת השחיתות, "יזרוס" עבר ידיים. הרוכש העדיף לשמור על דיסקרטיות. זהותו נחשפה רק לאחר השלמת העסקה: נוני מוזס.

לרכישה לא היה שום היגיון כלכלי. הבִיצה הקטנה של העיתונות הישראלית בשפה הרוסית סבלה ממשבר כלכלי שלא עמד להיפסק, ולמוזס כבר היה אתר חדשות ברוסית, המהדורה המקוונת של "וסטי". שלא לדבר על הגיבנת הפלילית של "יזרוס", שניבאה לו עתיד עכור של מוניטין הרוס וקשיים כלכליים. מוזס עצמו, נאמן לחשאיות המסורתית שלו, לא הסביר את עצמו.

גם המהלך הבא שלו היה תמוה. בקיץ 2017, שנתיים בלבד אחרי רכישת "יזרוס" ושבועות אחדים לפני פתיחת משפטי ישראל-ביתנו, האתר נסגר וכל תכניו נמחקו מהרשת. בקבוצת "ידיעות אחרונות" לא הודיעו על כך באופן רשמי ולא סיפקו הסברים, בדיוק כפי שקרה בעת רכישת האתר. ספקולציות שלא הוכחשו גרסו שמחיקת הארכיון העשיר של "יזרוס" הערימה קשיים על היכולת להוכיח שמערכת האתר שירתה את ליברמן ואנשיו.

האם סגירת "יזרוס" היתה מחווה של מוזס לליברמן, הדרך שלו לסייע בטשטוש שובל הראיות? אלכסנדר גולדנשטיין, העורך והבעלים של "יזרוס" בזמן מכירתו למוזס, סבור שלא. "זה בדיוק ההפך מלטשטש", חרץ בשיחה עם "העין השביעית". "זה לקחת זיקוק די-נור ולירות באמצע היער שבו אתה מנסה להתחבא. זה הרעיון הכי מטומטם שיש. זה לירות לעצמך ברגל. ברגע שאתה מוחק – זה כאילו שאתה אומר: 'בואו, שימו לב, יש פה משהו לא כשר'".

בין פיתולי פרשת השחיתות יש צומת שבו גם קבוצת מוזס עשתה כסף מהעברות הכספים הפליליות. חקירת המשטרה העלתה שאחד משלל תשלומי השוחד שמהם נהנתה הנאשמת המרכזית, סגנית שר הפנים ומזכ"לית המפלגה לשעבר פאינה קירשנבאום, היה סכום של כ-75 אלף שקל ששולם לאתר ynet ב-2014 עבור רכישת פרסומים שקידמו אותה באופן אישי.

הכסף ששולם ל-ynet מימן לקירשנבאום שידור של כנס שאִרגנה בכנסת, ידיעה על האירוע ומאמרי דעה שנשאו את חתימתה. מי ששילם על כך היתה עמותה בשם איילים, שקיבלה מישראל-ביתנו תקציבים ממשלתיים בהיקף של מיליוני שקלים. בית-המשפט קבע שבתמורה לתקציבים הללו, בעמותה החזירו לישראל-ביתנו נתחים מהכסף באופן סיבובי. אחת הדרכים היתה רכישת הסיקור ב-ynet.

באחד הרגעים הדרמטיים במשפט, קירשנבאום נתפסה בשקר כשהכחישה שהרעיון לרכוש תוכן דווקא מ-ynet היה שלה. "את אומרת בוודאות שזו לא היתה יוזמה שלך, ynet?", חקר אותה השופט, ירון לוי. קירשנבאום אישרה: "מיליון אחוז. מעולם לא היתה יוזמה שלי להביא את ynet". בתגובה שלף השופט תמליל האזנת סתר וציין שבאחת משיחות הטלפון שלה הצהירה קירשנבאום שהיא זאת שהציעה לעבוד עם ynet. קירשנבאום המבולבלת פלטה שאינה זוכרת, ואז הוסיפה חצי הודאה: "אתה יודע מה, אני מצטערת".

קירשנבאום היתה אחת מאנשי אמונו הקרובים ביותר של ליברמן. היא הורשעה, בין היתר, ב-15 סעיפים של לקיחת שוחד. אחד מהם הוא עסקת התוכן השיווקי עם ynet. השופט לוי גזר עליה עשר שנות מאסר, עונש חריג בחומרתו שלאחר מכן הופחת בערעור לשבע שנים וחצי בכלא. אנשי "ידיעות אחרונות" לא הועמדו לדין בפרשה, וגם לא נחקרו כחשודים.

ובכל זאת, במודע או שלא במודע, הם מילאו תפקיד בהסתרת העסקה הסיבובית. באותם ימים, ב-ynet נהגו לסמן סיקור קנוי באמצעות כיתוב שלפיו התוכן מתפרסם "בשיתוף" עם הגוף שמימן אותו. אלא שבמקרה של קירשנבאום לא הופיע שום חיווי כזה. באתר הסתירו שהכתבות והמאמרים של קירשנבאום נרכשו בכסף, ושהכסף הזה הגיע מארגון שהכנסותיו תלויות בישראל-ביתנו.

ההשתרבבות של עסקי העיתונות של מוזס לפרשת ישראל-ביתנו סיפקה מעין קדימון ל"תיק 2000". אם תרצו, סיקור עיתונאי כשוחד – הפריקוול. מקרה נדיר שבו חקירה פלילית מתחככת בקשרים הפוליטיים של מוזס. ליברמן, בעל הברית שלו, יצא כאמור נקי. החוקרים לא הצליחו לקשור אותו להר החשדות שהתגלה במפלגה שהוא מנהל כשליט יחיד. קצת כמו מוזס עד שהגיע נתניהו.

מוזס חוזר לכנסת

בתום מערכת הבחירות של 2013, הבחירות שהושיבו את ליברמן, לפיד ושאר נאמניו של מוזס סביב שולחן הממשלה, מו"ל "ידיעות אחרונות" קיים סדרה של פגישות עם ראש הממשלה נתניהו. הסוגיה שהונחה על השולחן היא זו שהעסיקה אותם בסבבים קודמים: הדרישה של מוזס להחליש את "ישראל היום", הביביתון, בתמורה לסיקור נוח יותר של נתניהו בכלי התקשורת של קבוצת "ידיעות אחרונות".

לחוקרי "תיק 2000" אמר מוזס שהוא מקיים שיחות כאלה עם נתניהו לסירוגין מאז 1996, אז התמנה נתניהו לראשונה לראש הממשלה. במקרה הזה, טען המו"ל, נתניהו ביקש ממנו סיוע בהרכבת הקואליציה. "הוא חשב שיש לי השפעה על תוצאות הבחירות, וגם על בנט ולפיד", אמר מוזס בחקירה שחלקים ממנה חשף כתב חדשות 12 גיא פלג. מוזס סיפר לחוקרים על שמועה שהתרוצצה בביצה הפוליטית והגיעה גם לאוזני נתניהו, ולפיה בנט ולפיד קיימו פגישה סודית בבית "ידיעות אחרונות" ובה תיאמו את המהלכים שיכניסו אותם לקואליציה. "זה דבר שלא היה ולא נברא", חרץ מוזס. בהמשך, כשנשאל אם שוחח עם נתניהו על עוד משהו, הודה: "דיברנו גם על הצפת המחירים בעיתונות ועל הרצון שלי להקטין את תפוצת 'ישראל היום'".

כמו בסבב הקודם, ארבע שנים קודם לכן, גם הפעם שמרו השניים על חשאיות. תפקיד המתווך נמסר הפעם לדב איכנולד, מנכ"ל ידיעות-ספרים, שותף עסקי ואיש סוד ותיק של מוזס – וגם "מקורב לביבי" שהיה איתו ב"יחסים מאוד טובים", כפי שהגדירוֹ מוזס בחקירה. איכנולד תִחזק מערכת יחסים אישית וכלכלית גם עם שאר משפחת נתניהו. מוזס, במסמך שהוגש מטעמו לבית-המשפט, כינה זאת "קשרי ידידות".

איכנולד היה המוציא לאור הקבוע של המשפחה: הוא הוציא את ספריו של בנימין נתניהו, הוציא ספרים לאחיו עדו ולאביו ההיסטוריון בנציון, שאליו הגיע בקביעות הביתה למפגשים שבהם האזין לקורות חייו. כשנשאל על כך במשפט סיפר איכנולד שהוא התכוון לפרסם ביוגרפיה שלו (זו מעולם לא ראתה אור).

איכנולד גם היה המו"ל הקבוע של המחנך שמואל בן-ארצי, אביה של שרה נתניהו. כשבן-ארצי הלך לעולמו ב-2011 פרסם איכנולד הספד מליצי ונרגש, וללא ספק מוגזם ביחס לתרומה הצנועה של המנוח לתרבות הישראלית. כעבור חצי שנה, כשבנציון נתניהו הלך לעולמו, ספד גם לו.

בזכות היחסים החמים עם המשפחה, שרה נתניהו חשה נוח להטיח באיכנולד שהשותף שלו, נוני, הוא "נאצי" שגוזל את כספה ושופך את דמה. במהלך המשא-ומתן שקיימו לאחר בחירות 2013, הקִרבה הזאת נשאה פרי: החקירה העלתה שאיכנולד הציע למוזס לגנוז או לעכב כתבה נפיצה על שרה כחלק מהניסיון לשמור על יחסים תקינים בזמן המשא-ומתן.

לפי כתב האישום שהוגש נגד מוזס ונתניהו, המגעים ביניהם כללו לפחות שישה מפגשים במעון ראש הממשלה. הם התקיימו ביוזמת נתניהו, ולא תועדו ביומן שלו או של מוזס. כתב האישום גורס שהשניים סיכמו שמוזס "ישפיע לטובה" על אופן הסיקור של נתניהו ב"ידיעות אחרונות", ונתניהו בתמורה יבקש מאדלסון, הבעלים של "ישראל היום", להגביל את תפוצת החינמון או להתחיל לגבות עליו תשלום.

נתניהו אכן פנה לאדלסון, אך בסופו של דבר מסר למוזס שכל דרישותיו נדחו על הסף. זה היה צפוי. אדלסון, בשלב הזה, כבר סימן את מוזס פומבית כאויב העם והתריע מפני מעורבותו בהנעת מהלכים מורכבים שבהם השתמש בפוליטיקאים ככלי שחמט.

הסירוב הנחרץ של אדלסון ללכת לקראת מוזס התניע תהליך שחשף סופית שההאשמות שהטיח בו היו נכונות: מוזס אכן מחזיק חיילים בבית-הנבחרים, כאלה שמוכנים לסכן את הקריירה הפוליטית שלהם ולהתחכך בפלילים. הקואליציה החדשה שקמה היתה משופעת בהם. ממקומו מאחורי הקלעים, מוזס השתמש בהם כדי לצאת להסתערות אחרונה על "ישראל היום" – צעד שהוציא אותו סופית מהצללים והפך אותו לאייקון של שחיתות ולנאשם במשפט שוחד.

החקירה הפלילית סיפקה הצצה נדירה לתהליך כריתת הבריתות של מוזס: זיהוי התלות של נבחרי הציבור בבימות העיתונאיות המשפיעות של קבוצת "ידיעות אחרונות", הנכונות של המערכת העיתונאית לספק חשיפה או צנזורה ממוקדת שתועיל לבעלי בריתו של המו"ל – והשלב הסופי, שבו מצופה מהפוליטיקאים לנצל את תפקידם הציבורי ולפרוע את ההמחאה.

העורכים הבכירים נקראים לדגל

בחודשים הראשונים של 2013, בתאריך לא ידוע, התייצב בבית "ידיעות אחרונות" בתל-אביב איתן כבל, חבר-הכנסת הוותיק והמוערך ממפלגת העבודה. על סדר היום: פגישה בארבע עיניים עם העורך רון ירון בעקבות מה שכבל חווה כסיקור עוין.

בתמלילי החקירה של כבל, שנחשפו ב"גלובס" על-ידי העיתונאי אבישי גרינצייג, החוקר ביקש מחבר-הכנסת להסביר לו למה בדיוק הוא מתכוון כשהוא מדבר על יחס שלילי מצד העיתון. "כל עניין שאני מביא, הם שוחטים אותי", השיב כבל. "ואם מכניסים אותי, אתה יודע, בדרדלה".

לכבל ול"ידיעות אחרונות" היתה היסטוריה מורכבת. מצד אחד, כבל חתום על אחת מארבע הצעות החוק הראשונות שניסו לפגוע ב"ישראל היום", מ-2010 – הסיבוב הקודם שבו פוליטיקאים תִפקדו כשלוחה של מוזס. מצד שני, הוא גם מתח ביקורת חריפה על העיתון של מוזס, כולל האשמה חריפה בגניזת תחקיר על עופר עיני – יריבו בבחירות לראשות ההסתדרות ב-2012. כעת ביקש ליישר את ההדורים.

בשלב מסוים, הפגישה האישית של כבל עם העורך ירון הפכה לפגישה בשש עיניים. נוני מוזס הצטרף אליהם. יחד דנו השלושה בהצעה שתזכה לכינוי "חוק 'ישראל היום'" ותוביל – לטענת נתניהו – לפירוק בטרם עת של ממשלת ישראל ה-33. הרעיון היה פשוט והזכיר ברוחו הצעות קודמות: "ישראל היום" יחויב לגבות תשלום מקוראיו; אם יימנע מכך, יעמוד בפני קנס מצטבר של קרוב למיליון שקל בחודש וחשיפה לתביעות אזרחיות.

לכבל היה חשוב להסתיר את הקשר של "ידיעות אחרונות" ליוזמה המחשידה שהוביל. בראיונות עיתונאיים, השאלה על מעורבותו של מוזס הוצגה לו שוב ושוב – והוא הכחיש בתוקף פעם אחר פעם. "אף אחד לא דיבר איתי מ'ידיעות', ואם דיברו איתי זה לא רלבנטי", מסר ל"דה-מרקר".

בחקירת המשטרה התברר שכבל שיקר. הוא סתר את עצמו כמה פעמים, ובסוף הודה שקיבל את טיוטת ההצעה ממשרד עורכי-דין. לטענת כבל, שמו של המשרד נמחק מזכרונו. לפי מידע מודיעיני בלתי מאומת שהגיע לידי החוקרים, את ההצעה ניסח עו"ד חגי דורון, שמייצג את מוזס ו"ידיעות אחרונות" בעניינים עסקיים. המקור המודיעיני גרס שכבל היה אחד מכמה פוליטיקאים שמוזס החזיק "חומר" מטיל מורא על אודותיהם, וכך אילץ אותם לשרת אותו. מוזס, בחקירתו, טען שהגיוס של כבל לא היה מעשה חריג. "כמעט בכל פגישה, עם כל חבר-כנסת או שר, הנושא של 'ישראל היום', של לקיחת כסף עבור 'ישראל היום', או לטפל בתופעה בדרך אחרת, עלה", גילה המו"ל לחוקריו.

העורכים הבכירים סייעו לו במלאכת הלובינג. הבולט מביניהם היה רון ירון, אבל גם יואל אסתרון, מו"ל "כלכליסט", היומון הכלכלי של מוזס, נתן יד למאמצים. כשירון נקרא לחדר החקירות, הוא התבקש למְנות את חברי-הכנסת שעמם נפגש כדי לשוחח על ההצעה. "המון", השיב בחקירה שתוכנה נחשף על-ידי רביב דרוקר, "עם כולם דיברתי על זה. לפחות שלושים".

ירון אמנם הכחיש שכרך את הצעת החוק עם שיפור הסיקור של כבל בעיתון, אבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שבחן את הסוגיה, לא שלל את האפשרות. כך או כך, הסטטיסטיקה היתה חד-משמעית: בדיקה השוואתית שפורסמה על-ידי אביב הורביץ באתר mako העלתה כי בזמן גיבוש החוק חל זינוק בהיקף אזכוריו של כבל ב"ידיעות אחרונות". החוקרים הטיחו במוזס שהם רואים בפרסומים הללו טובות הנאה אסורות, אך לבסוף נותר חשד זה מחוץ לכתב האישום.

כבל, בכל אופן, התגייס לקידום ההצעה בכל מאודו. הוא, מוזס וירון פתחו ערוץ תקשורת שוקק וחשאי שכלל פגישות, שיחות טלפון ומסרונים. מוזס נתן לכבל הערות על הנוסח המתגבש וחיבר אותו ליו"ר סיעת ישראל-ביתנו דאז, ח"כ רוברט אילטוב, שצירף את שמו להצעה.

החוקרים לחצו על מוזס למסור שמות של פוליטיקאים שעמם דן בהצעה. לבסוף אמר ש"יכול להיות" ששוחח עם ליברמן, ו"אולי" גם עם עפר שלח, שהיה אז יו"ר סיעת יש-עתיד. האם דיבר גם עם הבוס שלו, יאיר לפיד? "לא", השיב מוזס, "לפיד לא התעסק בדברים האלה".

כורש ברנור, ראש יאח"ה, לא קיבל את התשובה הזאת. "בטח שדיברת איתו", לחץ ברנור על מוזס בחדר החקירות. "נו מה, רשום לי פה 'טמבל' על המצח? נוני, נו באמת". הלחץ עבד. האם בכל זאת יכול להיות ששוחח עם לפיד על הצעת החוק? "יכול להיות שכן", השיב מוזס לבסוף.

בהמשך התגלה שנפגש בחשאי עם יאיר לפיד עשרות פעמים, בווילה של אחד משכניו של מוזס בסביון, איש העסקים אבי רואימי. תוכן הפגישות מעולם לא נחשף, אך לפיד אישר את קיומן כשנקרא להעיד במשפט המו"לים.

געגועים למונופול

גלריית שוחרי טובתו של מוזס היתה רחבה ומגוונת, וסיפקה את הסחורה. היו בה גם נציגים מהאופוזיציה. הבולט שבהם היה אריה דרעי. בתחילת דרכו הפוליטית, דרעי שבע מרורים מ"ידיעות אחרונות"; סדרת כתבות תחקיר שפורסמה בעיתון בשנות התשעים חשפה את פרשת השחיתות הראשונה שלו, זו ששלחה אותו למאסר בפועל. אבל בשנים הבאות השתנתה הרוח. חרף ההרשעה החמורה, דרעי החל לקבל מהעיתון יחס נוח ומפרגן.

דרעי טיפח יחסי חברות עם כמה מהפוליטיקאים המקורבים ביותר למוזס – אהוד אולמרט, חיים רמון וליברמן – וכמוהם זכה ליחס מפרגן מ"ידיעות אחרונות". כנהוג בעיתון, החבילה כללה גם מנגנון הגנה.

"אני זוכר מקרה שבו אחד הכתבים הביא סיפור שקשור לדרעי", סיפר עיתונאי שעבד אז ב"ידיעות אחרונות". "הדובר של דרעי התקשר לעיתון, והשורה התחתונה היתה שאמרו לכתב 'עזוב, זה לא ייכנס'. אבל חשוב לציין שהתופעה הזאת קרתה בתקופה ההיא גם במקרים אחרים – הרבה פעמים לוביסטים ויחצנים שלטו במה שמתפרסם בעיתון יותר מהכתבים".

לקראת בחירות 2013 תמה תקופת הקלון של דרעי, והוא החל להכין את השטח לקראת שובו לכנסת. "ידיעות אחרונות" נרתם למשימה: העיתון סייע לעבריין המורשע להחליק בגרון הקולקטיבי עם כותרות נוחות, תחזיות ורודות, שיתוף פעולה עם ספינים וראיונות רהביליטציה שקיבלו הבלטה מקסימלית. באחד מאותם ראיונות – שכיכב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" וקיבל גם את עמוד השער של אחד ממוספי חג הסוכות – הכריז דרעי רשמית על שובו לפוליטיקה.

כש"חוק 'ישראל היום'" הבשיל, הברית עם דרעי השתלמה. שלושה ח"כים מש"ס הסכימו לחתום על הצעת החוק: אריאל אטיאס, יצחק וקנין ויצחק כהן. ביש-עתיד של לפיד חתם עליה יואל רזבוזוב. מלבד איתן כבל הצטרפו אליהם איילת שקד מהבית-היהודי, אילן גילאון ממרצ ואלעזר שטרן ממפלגתה של ציפי לבני. המגישים הגיעו משבע סיעות שונות; היחידות שנותרו בחוץ היו הליכוד, יהדות-התורה והמפלגות הערביות.

מוזס שוחח על היוזמה גם עם ציפי לבני, שכיהנה אז כשרת המשפטים. מתוקף תפקידה, לבני היתה מנועה מלהגיש את החוק בעצמה. אבל היא סייעה למוזס בדרך אחרת.

הדרך היעילה ביותר לוודא שהצעה פרטית כמו "חוק 'ישראל היום'" תעבור במליאה היא לגייס את תמיכת הקואליציה. הגוף שקובע באילו הצעות פרטיות תתמוך הקואליציה הוא ועדת השרים לענייני חקיקה. באופן מסורתי, בראש הוועדה עומד שר המשפטים – ובמקרה זה שרת המשפטים, ציפי לבני.

כשההצעה הגיעה לוועדת השרים, לבני התגייסה כדי להבטיח לה תמיכה מקסימלית. תוכן הדיון נחשף כעבור עשור באתר "העין השביעית". לבני לא סיפרה לעמיתיה השרים על השיח שלה עם מוזס. היא הציגה להם חוות דעת שתמכה בחוק, והודיעה שאם זה היה תלוי בה – "ישראל היום" היה נסגר. לבסוף הצליחה לגרום לכך שחברי הקואליציה יקבלו חופש הצבעה – הישג חריג לנוכח העובדה שמפלגת השלטון התנגדה למהלך, ששיפר דרמטית את סיכויי החוק.

רק בדיעבד התברר שחוות הדעת נמסרה ללבני מ"ידיעות אחרונות", הגוף ששילם עבור הכנתה. מחבר המסמך הוא ד"ר שלומי פריזט, שכיהן קודם ככלכלן הראשי של הרשות להגבלים עסקיים (כיום רשות התחרות) וממלא מקום הממונה על ההגבלים. תוכן חוות הדעת נחשף רק ב-2020, אחרי שהגיע לידי "העין השביעית". במשרד המשפטים סירבו למסור אותו בטענה שמדובר בחלק מחומרי החקירה. בצד של מוזס טענו שהמסמך נמסר לשרים בתנאי שתוכנו יישמר בסוד, והתריעו שחשיפתו תפגע באינטרסים הכלכליים של הקבוצה.

לאחר החשיפה התברר מנין נבעה ההתנגדות הנחרצת: ההנחה השערורייתית שעמדה בבסיס חוות הדעת היתה שכדי לא להפסיד, "ידיעות אחרונות" חייב לחזור להיות מונופול. על-פי הניתוח של ד"ר פריזט, בשוק הישראלי פשוט אין מקום לשני עיתונים נפוצים. בכל בוקר שבו מחלקי העיתונים בסרבלים האדומים יוצאים לרחובות ומפיצים גיליון חדש של "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" מדמם.

חוות הדעת הבהירה שהחוק לא נועד לרסן את כוחו של "ישראל היום" ולהציל את הענף – אלא לרסק אותו, ולהכתיר מחדש את "ידיעות אחרונות" כשליט הבלתי מעורער של העיתונות הישראלית, בלי אף מתחרה שיקרא עליו תיגר.

קבוצת "ידיעות" מטשטשת עקבות

"חוק 'ישראל היום'" נחשף לציבור ב-19 במרץ 2014. בעיתונים של מוזס נתנו לו רוח גבית. ב"ידיעות אחרונות" וב"כלכליסט" תיארו אותו כחוק שנועד "לקדם ולחזק את העיתונות הכתובה בישראל, ולהבטיח תנאים שוויוניים לתחרות אמיתית והוגנת". אף שההצעה נתפרה למידותיו של עיתון אחד בלבד, העיתון המתחרה, בדיווחים כלל לא הוזכר שמו של "ישראל היום". כנהוג, גם הקשר של מוזס להצעה לא הוזכר, וגם לא המעורבות של העורכים הבכירים רון ירון ויואל אסתרון.

ההצעה עוררה מחאה חריפה מימין ומשמאל. ב"ישראל היום" מילאו את החלל שיצר הסיקור המיתמם של "ידיעות אחרונות" ומרחו את שמו של מוזס בכותרות ענק שייחסו לו אחריות ישירה ליוזמת החקיקה. רצף של מאמרים שפורסם בחינמון התריע מפני השפעתו ההרסנית על הפוליטיקה ועל חופש הביטוי.

איתן כבל סומן כמריונטה. בפרץ נדיר של הומור, ב"ישראל היום" הדפיסו חמש תמונות זהות ומחמיאות שלו זו לצד זו והוסיפו מסר אישי: "אם תבקש יפה, נצייר סביבן לבבות ורודים ונפזר עליהן נצנצים כמו בכרטיסי ברכה. הולך?".

ב"ידיעות אחרונות" היו עיתונאים שהתנגדו לחוק, אך הם הושתקו. אחד מהם היה משה רונן, מחבר הספר "אתיקה עיתונאית", שמילא מגוון תפקידים בעיתון של מוזס. "כשהוצע חוק 'ישראל היום' אני כתבתי שחוק כזה לא צריך להתקבל כיוון שעם כל מה שיש לנו נגד העיתון, ויש, חופש הביטוי גובר, ואסור לחוקק נגד חופש הביטוי. אבל, הוספתי, לדעתי צריכים לבדוק את 'ישראל היום' מזווית של מימון בחירות", סיפר רונן לאתר "העין השביעית" בראיון שבו סיכם 40 שנה בעיתון. "שלחתי את המאמר לרון ירון, שענה לי שאנחנו לא מתייחסים ל'ישראל היום' לטוב ולרע ב'ידיעות אחרונות'. וזה נכון. פרט לנחום ברנע, שלעורכים יש הוראה לא לשנות את הטקסטים שלו, אף אחד לא מתייחס ל'ישראל היום' בעיתון".

במקביל לחרם הישיר על "ישראל היום", ב"ידיעות אחרונות" הונהגו גם חרמות משנה על המעגל השני של אנשי החינמון. הקמפיין של "ישראל היום" לא הוגבל לדפי העיתון, וניסה להשפיע על דעת הקהל גם באמצעות גיוס ידוענים.

מיכל ינאי, הדי.ג'יי סקאזי וידועני ריאליטי בני חלוף הצטלמו כשהם מעיינים בגליונות של "ישראל היום", כביכול בלי סיבה מיוחדת, ופרסמו את התמונות באינסטגרם. בשיחה עם "העין השביעית", עיתונאי שעבד אז ב"ידיעות אחרונות" סיפר שרון ירון פנה לעורכים שעבדו תחתיו וביקש מהם להחרים כל ידוען שישתתף בקמפיין. ירון עצמו סירב להתייחס למקרה.

בניגוד לסבב הקודם של הצעות החוק שנועדו לפגוע בחינמון, שצצו בעקבות השקת מהדורת סוף השבוע של "ישראל היום", הפעם הביקורת קיבלה ביטוי נרחב גם מחוץ למעגלים האוטומטיים של נתניהו – ותוך סימונו של מוזס כאיש שעומד מאחורי הקלעים ומנהל את ההצגה.

חנוך מרמרי, עורך "העין השביעית" באותם ימים, פרסם מאמר מעורר הדים שנשא את הכותרת "מדוע גם מי שסולד מ'ישראל היום' צריך להתנגד לחקיקה נגדו".

"אף כי 'ידיעות' איבד משהו מנתח השוק שבו החזיק, הוא לא איבד עדיין את מעמדו כ'עיתון של המדינה'. זהו עיתון ותיק ומנוסה, מקצועי וממוקד, המקובע עמוק בהוויה הישראלית, ובמידה רבה יוצר את תודעתה. השפעתו אדירה, לא רק על הקוראים, אלא גם על המגזר העסקי ומסדרונות השלטון. המשך ריסונו, מעצם נוכחותו של שחקן חזק נוסף, מאפשר לקולות נוספים להישמע", כתב מרמרי. "בעצם קיומו 'ישראל היום' שבר את ההגמוניה האבסולוטית של 'העיתון של המדינה'. טוב שהוא קיים, ולו כדי שלא נהיה מדינת-עיתון-אחד".

במבט מבחוץ, נדמה היה שיש שני מחנות: מחנה נוני, ומחנה ביבי. אבל בפועל, כפי שנחשף בחקירה, כמה חודשים אחרי הגשת החוק הם פצחו בסבב נוסף של שיחות סודיות. מוזס הציע לנתניהו להעביר גרסה מרוככת של החוק שהונח על שולחן הכנסת. הוא היה מוכן להתפשר גם על תרחיש שבו "ישראל היום" יוחלש בדרך אחרת, בלי חוק, בהסכמת אדלסון.

כרגיל במגעים ביניהם, הגמול המובטח היה שינוי היחס לנתניהו בתשלובת "ידיעות אחרונות" ויציאה לדרך משותפת, מפרגנת.

"בהנחה שיש חוק שאתה ואני הסכמנו עליו, I will do my utmost [אעשה כמיטב יכולתי] כדי שאתה תהיה פה כמה זמן שתרצה. אני אמרתי לך את זה, ואני חוזר ומסתכל לך בעיניים ואומר לך את זה", צוטט מוזס בכתב האישום. ההבטחה המפורשת הזאת הניבה למוזס את סעיף האישום החמור שעליו הועמד לדין: הצעת שוחד.

ראש הממשלה לא סירב. הוא שידר למוזס שיש על מה לדבר, ואף הציע לעזור להצעת החוק לנוע באופן חלק יותר בצנרת הפרלמנטרית. הוא לא יסייע לה בפומבי, אך יפעיל עוצמה רכה כדי לוודא שהיא תתקדם. מוזס, בכל אופן, המשיך לקדם את ההצעה בנוסח המקורי והמחמיר. אחרי שלוש פגישות עם נתניהו, היא הגיעה למליאה.

כשיצביעו, תצא לשירותים

מאזן האימה שניהל מוזס מול הזירה הפוליטית, אותו מאזן אימה שהניע את איתן כבל להיכנס לבית "ידיעות אחרונות" ולבקש סולחה, ריחף מעל הח"כים בזמן שהתלבטו כיצד להצביע. נוני מוזס בעצמו, במסגרת ההליכים המקדמיים של משפט המו"לים, חשף שהמשטרה בדקה טענות על ח"כים ושרים שהיו נתונים ל"לחצים ואיומים מרומזים" שהפעיל עליהם סביב קידום הצעת החוק. המשטרה מעולם לא פרסמה את תוצאות הבדיקה.

משה מזרחי המנוח כיהן באותו זמן כחבר-כנסת מטעם סיעת העבודה. רוב עמיתיו תמכו בהצעה. לדבריו, הוא ניסה להזהיר אותם מפני ההשלכות. "זה הריח לא טוב. פתאום מצלמים את כבל לעיתון עם החתולה שלו, ונחום ברנע, שבקושי התייחס אליו – פתאום מתייחס. אמרתי להם שזו תקלה, שזה יפגע בנו כמו בומרנג – ולימים זה באמת התפוצץ", נזכר מזרחי בשיחה עם "העין השביעית".

מזרחי, ניצב בדימוס, ניצב בפוזיציה ייחודית. הוא סיפר שבשנותיו כקצין בכיר במשטרה שרף את עצמו ב"מעריב" עקב מעורבותו בחקירת המו"ל דאז עופר נמרודי. בהמשך נשרף גם ב"ידיעות אחרונות" משום שהורה לזמן את מוזס לחדר החקירות. "נוני נגרר לחקירה, בלי לעשות לו חשבון", מדגיש מזרחי. אחרי הקמת "ישראל היום" הוא החל לפרסם טורים בחינמון, אך פרש אחרי התערבויות חוזרות ונשנות.

כש"חוק 'ישראל היום'" הוגש, מזרחי היה חבר-כנסת טרי עם ותק של בקושי שנה וחצי. איתן כבל, עם ותק של 16 שנה במשכן, ניסה ללמד אותו איך מתנהגים במצבים רגישים כאלה. "זה היה חוק מאוד משונה, כי היה ברור שהוא נועד ללכת דוּך על הראש של 'ישראל היום'", הסביר מזרחי. "אמרתי את זה לאיתן כבל, והוא אמר לי: 'אז כשיצביעו תצא לשירותים'. אמרתי לו: 'לא, אני לא אצא לשירותים ואני לא נמנע, אני אצביע נגד'. אחרים, כמו שלי יחימוביץ', נמנעו למרות שחשבו כמוני. מה אתם נמנעים? פאק איט. תהיו אמיתיים".

מבין חברי-הכנסת של סיעת העבודה, מזרחי היה היחיד שהצביע נגד החוק. ארבעה מעמיתיו, בהם יחימוביץ' ומיקי רוזנטל, שמילא תפקידים בכירים ב"ידיעות אחרונות" ולאחר מכן הפך לאחד ממבקריו הבולטים של מוזס, בחרו לשבת על הגדר. מזרחי ייחס זאת לשילוב בין פחדנות לקולגיאליות שחשו כלפי כבל. "בכל זאת, זה לצאת מול 'ידיעות אחרונות'", אמר.

"אני מכיר את 'ידיעות אחרונות', את הכוחות האדירים שהיו לו. אנשים לא מבינים איזה כוח אדיר יש לְעיתון. לא רק למוזס. אני טיפלתי בפרשת האזנות הסתר ב', כשעופר נמרודי היה על המדוכה. הייתי בשוק מהיכולת שלו להגיע עד ראש הממשלה, בזמן שהיה בסיור בחו"ל, להתקשר אליו, וליילל באוזניו שהמשטרה מנהלת נגדו חקירה סמויה.

"כך שכאשר נוני מוזס אומר לנתניהו 'אתה תהיה ראש ממשלה' – הוא לא אומר את זה בצחוק. כשיש לך ביד נכס אדיר כמו תקשורת – אתה רוצה להוון אותו, להפיק ממנו רווחים. אז אתה משתמש בו. אלו פני המציאות העסקית פה בארץ, לא רק בעיתונות".

שמת לב לשינוי ביחס של "ידיעות אחרונות" אליך בעקבות ההצבעה?

"זה לא שינה כלום, וגם עניין את הסבתא שלי. הם ממילא לא כתבו עלי אף מילה. פוליטיקאי ממוצע צריך לעשות את החשבונות האלה אם הוא רוצה לשרוד בשטח. אבל אני, איך קרא לי דרוקר באיזה טור? 'מתאבד סדרתי'".

הקריירה הפרלמנטרית של מזרחי אכן נקטעה זמן לא רב לאחר שהחלה. בפריימריז הבא שהתקיימו במפלגת העבודה הוא הידרדר לסוף העשירייה השלישית ונותר מחוץ לכנסת. הוא הספיק לכהן בכנסת שנתיים ושמונה חודשים. ב-2022 הלך לעולמו. יחימוביץ', לימים, החלה לפרסם טורים באופן קבוע במדור הדעות של "ידיעות אחרונות".

החוק עובר, המלחמה יוצאת לאור

"חוק 'ישראל היום'" עלה להצבעה בקריאה טרומית ב-12 בנובמבר 2014. איתן כבל הציג אותו מעל דוכן הנואמים. הוא הצהיר שהחוק לא נולד מתוך רצון זדוני לפגוע ב"ישראל היום", אלא כצעד אצילי שנועד להציל את העיתונות הישראלית כולה, שהולכת ונמוגה בכל יום שעובר. שלדון אדלסון, הכריז כבל, "אמנם איננו נוכח פה איתנו, אך רוחו מרחפת מעל הבית הזה ובתוך האולם וממלאת בו כל פינה עד להתפקע". את השם "מוזס" הוא לא הזכיר.

הנציג של נתניהו היה השר יובל שטייניץ, מבקר ותיק וחריף של "ידיעות אחרונות", שנכשל בבלימת ההצעה בוועדת השרים. שטייניץ עלה לנאום וביקש מעמיתיו להפיל את החוק. הוא שוב נכשל. החוק עבר ברוב גדול: 43 ח"כים תמכו בו. ביניהם בלטו אביגדור ליברמן, פאינה קירשנבאום ושאר עמיתיהם מישראל-ביתנו, ציפי לבני וחברי סיעתה, ח"כים ממפלגת העבודה, יש-עתיד והמפלגות הערביות. 18 ח"כים, כמעט שישית מהפרלמנט, נמנעו או לא הצביעו אף ששהו במליאה.

נתניהו, ראש הממשלה, נחל הפסד צורב. הוא הצליח לגייס למען "ישראל היום" רק 23 אצבעות. מצלמות הטלוויזיה קלטו אותו מסנן מבין שפתיו את המילה "בושה" בפנים חמורות סבר. באחת מקריאות הביניים שהשמיע דיבר נתניהו על אדם שאסור לנקוב בשמו. אבל אפילו הוא לא הגה את השם המפורש.

כשנחקר על כך, על "מה שקרה עם נוני מוזס" במליאה, נתניהו דיבר בלהט. "זה היה דבר שהוא חסר תקדים במדינת ישראל, חסר תקדים", אמר ראש הממשלה לחוקריו, "זה היה ניסיון של השתלטות עוינת, זה מה שזה היה. ניסיון של השתלטות עוינת על הכנסת ועל הממשלה".

נוני מוזס, טען נתניהו, פירק לו את הממשלה מבפנים. "זה מצב מטורף!", הכריז ראש הממשלה. "אני יכול לנסות להילחם בו, אבל עכשיו אני יודע שאני אתקל במרד בהצבעה הבאה, שתהיה בכלל בנושא אחר".

בימים שאחרי ההצבעה הלך והחריף המתח בקואליציה. מקץ שלושה שבועות פיטר נתניהו את השרים לפיד ולבני. שרי המפלגות שלהם מיהרו להתפטר אחריהם. הקואליציה התפרקה, הכנסת פוזרה והבחירות הוקדמו.

ההצבעה על "חוק 'ישראל היום'" אמנם הסתיימה בניצחון סוחף של מוזס, אבל תהליך החקיקה נקטע בעקבות ההחלטה על פיזור הכנסת ומעולם לא חוּדש לאחר מכן. המאחז הפרלמנטרי של "ידיעות אחרונות" נוטרל. התפוצה של "ישראל היום" המשיכה לעלות, והוא נותר חינמי. "ידיעות אחרונות" המשיך לדמם. כשנפתחה מערכת הבחירות, נתניהו עשה מה שאף ראש ממשלה לא עשה לפניו: הוא הכריז מלחמה על העיתון של המדינה.

תגובת רון ירון

רון ירון מסר בתגובה כי אינו מתכוון להתייחס לשמועות ולעדויות אנונימיות בנוגע לתפקודו כעורך "ידיעות אחרונות". כמו כן מסר שחלק מהשאלות שנשלחו אליו כללו "שקרים, עיוותים וסתם עלבונות, שחלקם לא ראויים לתגובה וחלקם עשויים להוות עילה לתביעת לשון הרע". עם זאת, ירון נמנע מלציין אילו פרטים מתוך המידע שהוצג לו הם שקרים, לשיטתו.

במקום להתייחס למידע קונקרטי בחר ירון למסור את הדברים הבאים: "כותרת הסדרה היא 'שיטת 'ידיעות אחרונות', אבל למעשה מדובר ב'שיטת העין השביעית', שלפיה כל פעולת עריכה היא 'גניזת סיפור ממניעים לא ענייניים', כל פעולה שגרתית של עורך ראשי היא 'צמצום אוטונומיה של עורכי מוספים', כל תקלה היא 'מזימה מטעמים פוליטיים', כל טעות או סתם רשלנות שנעשו בלחץ זמן של סגירת עיתון 'נועדו להעשיר את כיסיו של המו"ל', וכל אייטם שאינו עוסק בפיזיקה גרעינית או במחקר חדש על מדעי המוח חשוד מראש כ'צהוב ורכילותי'".

יצוין כי למעט ציטוט אחד, על צמצום האוטונומיה של עורכי המוספים, כל הציטוטים שמופיעים בקטע זה מתגובתו של ירון הם פרי דמיונו וכלל לא מופיעים בבקשת התגובה של "העין השביעית" או בסדרת הכתבות.

ירון סירב להתייחס לחלק ניכר מהעובדות והטענות שהוצגו לו בנוגע לקשר שלו ל"תיק 2000". הוא מסר בהקשר זה את הדברים הבאים: "מעולם לא הסתרתי את המאבק שלי ושל חברי העיתונאים ב'ידיעות אחרונות' כנגד תופעת 'ישראל היום', להבדיל מ'חוק ישראל היום'. בניגוד לרושם שאתם מנסים ליצור, לא היה כאן שום דבר סודי או בעייתי. אמרתי את זה שוב ושוב – ובגלוי – ולכל מי שרצה לשמוע. אגב, עד היום אני משוכנע ש'ישראל היום' הוא החטא הקדמון שהוליד את התופעות הבעייתיות שאנחנו עדים להן היום בתקשורת הישראלית.

"לא היתה לי שום נגיעה ל'תיק 2000'. למסקנה הזאת הגיעו גם כל הרשויות שבדקו אותה. האסמכתה היחידה שמצא אתר 'העין השביעית' כדי לחבר אותי ל'תיק 2000' היא משפט עמום של היועץ המשפטי לממשלה, שכביכול 'לא שלל' קשר בין קידום הצעת החוק לשינוי הסיקור בעיתון.

"נכון, הוזמנתי לתת עדות במשטרה, מאחר שמילאתי תפקיד בכיר בעיתון באותן שנים. אבל כפי שהוסבר לי במפורש, מתן העדות הזאת דומה לאזרח תמים שנקלע לאירוע שעלול להיות פלילי ומתבקש לספר מה ראה, אם בכלל. בסופו של דבר שמי הוסר מרשימת העדים בתיק, ולא נדרשתי להעיד במשפט שמתנהל בימים אלה".

תגובת יואל אסתרון

יואל אסתרון, מו"ל "כלכליסט", מסר בתגובה שהטענות על מעורבות שלו בקידום החקיקה להגבלת "ישראל היום" הן "שקר". לדבריו, הוא "מעולם לא דיבר עם פוליטיקאי על 'חוק ישראל היום'. עמר בר-לב צייץ פעם טענה כזו, והוא כנראה התבלבל בתום לב".

תגובת נוני מוזס

לאחר נסיונות מאומצים ליצור קשר עם נוני מוזס, תגובתו נשלחה למערכת "העין השביעית" באמצעות עו"ד חגי דורון מפירמת עורכי-הדין ש. הורוביץ. להלן התגובה במלואה:

מרשינו, ידיעות אחרונות בע"מ ("ידיעות אחרונות") ומר ארנון מוזס, מילאו את ידינו להשיב לפנייתכם שבנדון, כדלקמן:

1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".

3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.

5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהן, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.

6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.

8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.

9. מבלי לגרוע מן האמור יודגש כי פרסום שקרי ומכפיש מעין זה, שמעיון ברשימת השאלות שהופנו למרשינו ברור כי בכוונתכם לפרסם, מהווה הוצאת לשון הרע, וגם חזרה בלבד על פרסומים מעין אלה לא תקנה למפרסמיהם ולגורמים האחראים והמאשרים פרסומים אלה חסינות מפני תביעות דיבה עתידיות, אם וככל
שיפורסמו.

10. למותר לציין כי אין באמור במכתב זה, או במה שלא נאמר בו, כדי להוות ויתור, הסכמה, כמו גם לגרוע או לפגוע בכל סעד, זכות או טענה של מרשינו בקשר לנושא שבנדון.