לנח מוזס, בעל הבית של "ידיעות אחרונות" בשנים המעצבות של העיתון, היתה שיטה. בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, שותפו לדרך דב יודקובסקי עמל על פיצוח טעם ההמון הישראלי והוביל את העיתון אט-אט ובהתמדה לתפוצת שיא. נח מוזס, מקום אחד מעליו בהיררכיה של "ידיעות אחרונות", הופקד על הניהול ותחזוקת קשרי החוץ.

"נוסחת יודקובסקי", שעיצבה את עבודת המערכת, לא היתה שלמה בלי "שיטת נח", שרתמה את תוצרי המערכת העיתונאית לשירות האינטרסים הכלכליים של המשפחה. האתגר שעמד בפני השניים: לנצל את העיתון לצורכיהם מבלי לחבל בתדמיתו; לייסד ולתחזק מערכת יחסים פורייה ומתגמלת עם הזירה הפוליטית, אבל לדאוג שהיא לא תעורר תסיסה בתוך הבית, אצל העורכים והכתבים.

הזהירות הזאת היא תולדה של שיעור כואב שמשפחת מוזס למדה על בשרה ב-1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, כשעובדי "ידיעות אחרונות" – עיתונאים, עובדי דפוס, פקידים ואפילו מחלקי העיתונים – קמו במפתיע, עזבו את עמדותיהם והקימו את "מעריב". הטריגר לאירוע הטראומתי ההוא, שזכה לכינוי "הפוטש הגדול", היה הבחישה הבוטה והמגושמת של יהודה מוזס, אביו של נח, בחלקת האלוהים של המערכת: התערבות שיטתית בפרסומי העיתון למען אנשי עסקים, פוליטיקאים וגופים כלכליים שעמדו עמו בקשר מסחרי.

הפוטש הפך את העיתון של המוזסים לקליפה ריקה. "מעריב" הביס אותם מיד במכירות והותיר את בני המשפחה עם עסק מדמם ועלבון שהמשיך לצרוב גם בחלוף עשורים. העיתון גסס, אבל המוזסים לא ויתרו והתגייסו לבנות אותו מחדש כמעט מאפס. בשנות החמישים, נח מוזס נכנס לנעליו של יהודה מוזס. נח היה הרבה יותר מתוחכם מאביו, ובדיעבד אפשר לומר שגם יותר מבנו, נוני.

הצנזורה האגרסיבית של יהודה מוזס המיטה עליו את "הפוטש הגדול". כשלון עסקת הצללים של נוני מוזס עם בנימין נתניהו הוליד התכתשות פומבית חסרת תקדים עם ראש הממשלה, ומאוחר יותר גם כתב אישום חמור בגין הצעת שוחד. נח מוזס, לעומת זאת, הצליח לייצר שקט תעשייתי כמעט מוחלט בתוך המערכת ומחוצה לה – ולשמור עליו לאורך יותר משלושים שנה.

נח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", 1977 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

נח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", 1977 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

השיטה של נח מוזס התבססה על עורמה יוצאת דופן וכישרון להניע תהליכים בעדינות, בלי לתת הוראה חד-משמעית, מפלילה, שתוביל לחשיפת המנגנון. הוא ידע לצנזר בלי להשאיר עקבות ולתחזק בריתות פוליטיות בלי להקים עליו אויבים חזקים מדי. במקביל, הוא טיפח חצר ביזנטית שגרמה לעובדים להיות תלויים בו – לא רק כמעסיק, אלא כבעל בית, מעין סנדק, שיש בכוחו לפתור עבורם גם בעיות שחורגות מהמישור המקצועי.

עודד מוזס, אחיין של נח, שהיה בעבר מנכ"ל "ידיעות אחרונות" ובעל מניות, סיפק הצצה לשיטה בשיחה שקיים עם עדי מרקוזה-הס עבור ספרה "העיתון", המגולל את ההיסטוריה של שושלת מוזס ואימפריית התקשורת המשפחתית.

"איך מפרסמים ידיעה שלילית על אדם בכיר – שר בממשלה, למשל, או פקיד סוכנות שסרח? בכאילו-צנזורה פנימית, נח מוזס היה פונה אל האיש לפני הפרסום ואומר לו: 'אדוני, אתה לא מכיר אותי, אני נח מוזס ואני חייב לדבר איתך אישית כיוון שעכשיו הובאה לידי אינפורמציה'", סיפר עודד מוזס באותה שיחה, שתוכנה לא פורסם עד כה.

"נח היה מספר לאיש על מה הידיעה, ואומר לו כך: 'אני אוהב אותך, שמעתי עליך, יש לנו ידידים משותפים. אתה יודע שיש אצלנו חופש עיתונות, אבל בכל זאת הצלחתי לצנזר קצת, ביקשתי לרכך, ומה שלא בטוחים בו – להוציא. וגם מה שנשאר בידיעה אינו לטעמי'. אותו אדם בכיר היה אומר לו: 'תעשה מה שאתה יכול, ואני מודה לך'".

דסק החדשות ב"ידיעות אחרונות", 1968. במרכז: דב יודקובסקי, "מרכז המערכת" והעורך בפועל (צילום: סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

דסק החדשות ב"ידיעות אחרונות", 1968. במרכז: דב יודקובסקי, "מרכז המערכת" והעורך בפועל (צילום: סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

בפועל, בשלב הזה, נח מוזס לא נתן שום הוראה. אבל הוא כבר הצליח לזכות ברגשי ההוקרה של איש הציבור. "ואז", המשיך עודד מוזס, "נח היה בא למערכת, ניגש למשכתב ואומר לו: 'האיש הזה – אני מכיר אותו. אל תגזימו. יש לו אמא חולה, בת עם רגל שבורה' ומה לא. והמשכתב היה אומר: 'מר מוזס, אתה רוצה שנשנה משהו? אין בעיה, אבל רגע, תן לי לבדוק מה כתבו'. המשכתב היה קורא, ואומר: 'זה מה שכתבו? לא יכול להיות! מר מוזס, אני אעשה מה שאתה רוצה'.

"קיצורו של דבר, נח היה אומר לו 'תעשה מה שאתה רוצה' – והולך. והמשכתב היה מבין שנח אמנם אמר לו שהוא לא מתערב בסיקור, אבל בעצם התכוון לומר שצריך למתן את הידיעה. והמשכתב היה מרכך אותה. למחרת, כשנח היה מגיע לעבודה, הוא היה לוקח את העיתון, קורא למשכתב ונוזף בו: 'בגלל מה שאני אמרתי לך אתה ריככת את הידיעה? טיהרת את השרץ, איך אתה לא מתבייש? אנחנו עיתון חופשי!'".

בדרך הזאת, הסביר עודד מוזס, נח מוזס המחיש לגורם הבכיר שעמד במרכז הכתבה שיש לו אוזן קשבת ב"ידיעות אחרונות", ושכדאי לו לתחזק מערכת יחסים עם העיתון. כלפי פנים, השיטה אִפשרה לנח מוזס לייצר לעצמו מרחב הכחשה שהפריד בינו לבין מעשה הצנזורה. עורכים ממולחים הבינו שרשימת המיוחסים של המו"ל התעדכנה, ואילו הכתבים נותרו בחושך ולכל היותר יכלו להאשים את המשכתב – ולא את מוזס.

הגפילטע של פולה

העורמה הפוליטית של נח מוזס מילאה תפקיד מרכזי במסע הארוך והעיקש של "ידיעות אחרונות" מפרפורי הגסיסה אל מעמד העיתון החזק, המשפיע והנמכר במדינה. בזמן שמוזס דאג לפיתוח הקשרים עם מושאי הסיקור הבכירים, בן דודו יודקובסקי דאג שהמוצר העיתונאי יתחבב על הקהל הרחב – שהיה צמא לעיתונות קלה לעיכול, מחניפה ומבדרת וקיבל את מבוקשו מ"ידיעות אחרונות".

פולה מוזס, אשתו של נח ואמו של נוני, שנות השמונים (צילום: משה שי)

פולה מוזס, אשתו של נח ואמו של נוני, שנות השמונים (צילום: משה שי)

בתקופה ההיא, חשוב לציין, ראשי ענף העיתונות לא התביישו לנהל קשרים חמים וקרובים עם פוליטיקאים – ואלו לא הוגבלו לחללי הלשכות ומסדרונות הכנסת. מוזס, יודקובסקי ושאר בעלי התפקידים הבכירים נהגו להתרועע ולהצטלם עם שרים וח"כים באירועים פרטיים ופומביים, וכששבו למערכת סיפקו להם את החבילה הקבועה: הגנה מפני פרסומים רעים והבלטה של עשייה חיובית. נבחרי הציבור, בתורם, ידעו שעליהם למצוא הזדמנות להחזיר טובה.

מערך הבריתות היה מגוון, ולא הוגבל לצד מסוים של הקשת הפוליטית. שייקה בן-פורת, מבכירי הכתבים ב"ידיעות אחרונות" במחצית השנייה של המאה ה-20, הדגים זאת בספרו האוטוביוגרפי "עט להזכיר". בן-פורת, כתב פוליטי, תיאר סיטואציה שאירעה ב-1964 כשחגג את חתונתו השנייה על גג של בניין מגורים בתל-אביב. למקום הגיעו "שרים ואישים מכל גוני הקשת הפוליטית, ביניהם מנחם בגין, שמעון פרס ויוסף אלמוגי", שהתערבבו בקהל החברים והקולגות מהעיתונות. דוד ופולה בן-גוריון, ציין בן-פורת, שלחו לו מברק ברכה. נח מוזס שימש כאחד העדים בטקס הנישואים.

זו לא היתה סיטואציה נדירה. ב-1962 נח היה אחד מבני הלוויה הרשמיים שהצטרפו לנשיא יצחק בן-צבי בביקור דיפלומטי במרכז אפריקה. צלם לשכת העיתונות הממשלתית דוד אלדן, שהתלווה למסע, תיעד את מוזס בבירת קונגו, מציץ מאחורי קבוצה של כמה מכובדים מקומיים ועשרות ילדים שחורי עור כשממעל מסוכך עליהם עץ פפאיה עטור פירות בשרניים. בשובו ארצה הזמין מוזס את הציבור הישראלי לאירוע פומבי שבו חלק את חוויותיו מהמסע הממלכתי.

נשיא המדינה יצחק בן-צבי בביקור דיפלומטי בקונגו. משמאל: נח מוזס. לאופולדוויל, 1962 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

נח מוזס (בפינה השמאלית העליונה) בביקור דיפלומטי שערך הנשיא יצחק בן-צבי בקונגו. לאופולדוויל, 1962 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

בארכיונים ניתן למצוא תמונות של מוזס באירועים פוליטיים וחברתיים שבהם תועד משוחח עם ראשי התאחדות התעשיינים, אנשי צבא בכירים ופוליטיקאים. באחת התמונות הוא רוכן מעל משה דיין בכנס השקת מפלגת רפ"י של בן-גוריון, ולוחץ יד בחמימות לטדי קולק. בתצלום אחר, שצולם בבר-מצווה של בנו של העורך משה ורדי, עומד נח מוזס המחויך לצד אריק שרון ואשתו לילי, שבאו להשתתף בחגיגה. בתמונה אחרת תועד מוזס מנשק את לחיה של אשת השר יצחק מודעי, מיכל.

בטורי החברה, כפי שנקראו מדורי הרכילות של אותן שנים, ידעו לספר שמסיבת הפרידה ממנכ"ל משרד ראש הממשלה אפרים עברון לפני שטס לכהן כשגריר בארצות-הברית נערכה בביתם של נח ופולה מוזס ברמת-גן. השתתפו בה "כל ה'מי ומי' בחוגים הפוליטיים – שרים, ראשי אופוזיציה, פקידים בכירים ודיפלומטים". בפתיחת תערוכה בנוכחות שמעון פרס ושגריר מצרים צולם מוזס בין ח"כ עקיבא נוף והדוגמנית הצעירה פנינה רוזנבלום. וכשמוזס "לקה בהרעלת קיבה", ב"דבר" דווח שראש הממשלה מנחם בגין הגיע לביקור חולים.

לקראת סוף שנות השישים "ידיעות אחרונות" כבר התאושש לגמרי מהפוטש וצמצם בהתמדה את הפער מ"מעריב". גם הקשרים הפוליטיים של המוזסים הלכו והשתדרגו. "'ידיעות' [כבר היה] עיתון מקובל ומבוקש לא רק ב'רחוב', אלא גם אצל מקבלי ההחלטות בכל תחומי השלטון וחיי המדינה", כתב בן-פורת בספרו. "מנהיגים פוליטיים, תעשיינים, מנהלי בנקים וגם יוצרים ואמנים נמנו עם שוחרי קבלות הפנים שדב או נח, שבינתיים נחלצו מאלמוניותם, היו עורכים לעתים מזומנות בבתיהם. תחת שרביטו של דב היה עכשיו 'ידיעות' בדרכו להפוך ל'עיתון של המדינה'".

נח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", מנשק את מיכל מודעי, אשת השר יצחק מודעי, בכנס של התאחדות התעשיינים. 1982 (צילום: סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

נח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", מנשק את מיכל מודעי, אשת השר יצחק מודעי, בכנס של התאחדות התעשיינים. 1982 (צילום: סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

המפגשים בביתם של נח ופולה מוזס לא נועדו רק לתחזוקת יחסי החוץ של "ידיעות אחרונות". המו"ל ורעייתו הפכו את ביתם לתחנה סואנת שאליה עלו לרגל פוליטיקאים, עסקנים ועיתונאים כדי ליצור ולטפח קשרים, ואולי גם לפתור בעיה או שתיים בדרך בלתי פורמלית. "נח ופולה מוזס – וזה ההבדל בינם לבין נוני – קיימו יחסים יוצאים מן הכלל עם כל אישי הציבור, ברמה האישית. עם נשיא המדינה ועם אשת נשיא המדינה, חברי-כנסת וראשי ממשלה", נזכר העיתונאי זאב גלילי, שעבד אז בעיתון, בשיחה עם "העין השביעית".

זאב גלילי, עיתונאי "ידיעות אחרונות" לשעבר, 2014 (צילום: אורן פרסיקו)

זאב גלילי, עיתונאי "ידיעות אחרונות" לשעבר (צילום: אורן פרסיקו)

בקרב ותיקי העיתון, המפגשים האלה זכו לכינוי החיבה "הגפילטע פיש של פולה". אחרים זוכרים דווקא את החמין המשובח שהכינה אשת המו"ל. "פולה היתה מזמינה לשם את הכתבים הנבחרים בשבת, היתה שם אווירה משפחתית", מציין גלילי. "לפולה ונח היתה השפעה יוצאת מן הכלל: יום אחד, למשל, פנה אלי כתב פרילנס לא צעיר ואמר לי שהוא חייב לעבור ניתוח לב – אבל קבעו לו תור לעוד חצי שנה, והוא לא האמין שישרוד עד אז. התקשרתי לפולה, ותוך 24 שעות הוא קיבל תור".

עודד מוזס, המנכ"ל לשעבר, תיאר זווית נוספת של המפגשים בביתם של המו"ל ואשתו: "בימים של נח ודב", אמר בשיחה עם מרקוזה-הס, "'ידיעות אחרונות' היה מקום שבו כל מי שעובד הוא כמעט עֶבֶד. מקום שיעביד אותך עד שתקבל התקף לב – אבל ברגע שתקבל התקף לב, תבוא פולה מוזס ותסדר לך את הרופא הכי טוב שיש. זו היתה המנטליות".

זאב מוזס, בעל מניות לשעבר שכיהן גם הוא כמנכ"ל "ידיעות אחרונות", הרחיב: "זאת היתה שיטה לבניית שליטה באמצעות סיוע לאנשים", חרץ בשיחה עם מרקוזה-הס. "לי יש ביקורת על דרך ההתנהגות הזאת, אבל זאת עובדה שפולה גם עזרה להרבה אנשים. זה דבר שאי-אפשר לגנות".

אריה דולצ'ין, יו"ר הסוכנות היהודית, מנחם את פולה מוזס בהלוויית נח מוזס (צילום: גיל הדני, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

אריה דולצ'ין, יו"ר הסוכנות היהודית, מנחם את פולה מוזס בהלוויית נח מוזס. 1985 (צילום: גיל הדני, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

ב-1985, אחרי שנח מוזס נהרג בתאונת דרכים, התברר שבצוואתו הוא לא הוריש לאשתו פולה דבר מלבד הזכות להתגורר בביתם. כל נכסיו הועברו לדור הבא, הדור של נוני ואחיותיו, אפילו החפצים שהיו בבית. פולה אמנם השקיעה באופן עצמאי בנדל"ן לאורך שנות הנישואים, וגם החזיקה בנתח ממניות "ידיעות אחרונות", אך לפי ספרה של מרקוזה-הס היא "לא ידעה את נפשה" לנוכח הירושה הקמצנית שהותיר לה בעלה. אחרי דין ודברים עם עמיתיה להנהלת הקבוצה הוחלט שתקבל קצבת פנסיה מ"ידיעות אחרונות".

איזון בכל מחיר

"לעומת נח ופולה", אומר זאב גלילי, "דב לא היה איש רעים להתרועע ועברו שנים עד שבכלל הבינו שהוא העורך בפועל של 'ידיעות אחרונות', ועד שכל שועי המדינה נוכחו שהוא זה ששולט בעיתון החזק במדינה. בשלב הזה כבר היתה קבוצה שלמה של שרים שבזמן ישיבת הממשלה רשמו פרוטוקולים והעבירו אותם ליודקובסקי".

לדב יודקובסקי היה תפקיד אחר במערך הקשרים של "ידיעות אחרונות". לכאורה, שיטת תחזוקת המקורבים של העיתון סותרת אלמנט בסיסי ב"נוסחת יודקובסקי", קוד העריכה שנתפס כמפתח להצלחה המסחרית חסרת התקדים של העיתון. יודקובסקי, הוגה הנוסחה, ניסה למצב את "ידיעות אחרונות" כעיתון שפונה סימולטנית לכמה שיותר קוראים. אבל איך אפשר לשרת קבוצה סגורה של פוליטיקאים ובה בעת לשמור על תדמית של עיתון מאוזן, נטול אג'נדה נחרצת, כזה שמתייחס באופן שווה לכל העמדות והמחנות המרכזיים?

ליודקובסקי היה פתרון לקונפליקט הזה, והוא דאג להטמיע אותו עמוק בגנטיקה הארגונית של "ידיעות אחרונות".

נח מוזס (מימין) ומשה ורדי (משמאל) עם אריאל שרון ואשתו לילי. המאורע: חגיגת בר המצווה של בנו של ורדי. בית סוקולוב, 1978 (צילום: יוסי רוט, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

נח מוזס (מימין) ומשה ורדי (משמאל) עם אריאל שרון ואשתו לילי. המאורע: חגיגת בר המצווה של בנו של ורדי. בית סוקולוב, 1978 (צילום: יוסי רוט, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

כל עוד הצליח "ידיעות אחרונות" לתחזק קשת רחבה של מקורבים, עם שלל נציגים מימין ומשמאל, היה קל יחסית לשמור על תדמית א-פוליטית. אבל פוליטיקאים, מטבעם, נאבקים זה בזה – וחלק ניכר מההתכתשות מתחולל בזירה התקשורתית. מה קורה כשפוליטיקאי מקורב אחד מבקש להשתמש בבימה של "ידיעות אחרונות" כדי לנגח מקורב אחר?

התשובה היא איזון. אחד מכללי העריכה הוותיקים והבסיסיים של "ידיעות אחרונות" הוא חתירה תמידית לאיזון, או ליתר דיוק מראית עין של איזון. האיזון בא לידי ביטוי בבחירת הנושאים שיסוקרו ויובלטו, וגם בהחלטה אילו עיתונאים יגויסו למערכת – ומי מהם יובלטו ויזכו לנדל"ן המערכתי המשובח ביותר, למשבצות שיהפכו אותם לפנים של "ידיעות אחרונות".

באופן מסורתי, ולמעט מקרים חריגים, ב"ידיעות אחרונות" מנעו מעיתונאים לתקוף באופן עקבי או חריף מדי גורמים ספציפיים מהזירה הפוליטית. הקמפיינים העיתונאיים שאליהם יוצא "ידיעות אחרונות" מסמנים בדרך כלל מטרה כללית, ולא פרסונלית. למה לצאת לקרב חזיתי מול מי שהיום אולי נראה כמו מטרה נוחה אבל בעתיד עשוי לטפס לעמדת כוח ולנצל אותה כדי לנקום? מי שהיום נמצא למטה, מחר יהיה למעלה – ורק העיתון תמיד נשאר במקומו, מוכן לכל שינוי.

נח מוזס עם הרמטכ"ל דוד אלעזר ואשתו תלמה, ותא"ל אשר לוי, 1972 (צילום: סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

נח מוזס עם הרמטכ"ל דוד אלעזר, אשתו תלמה ותא"ל אשר לוי, 1972 (צילום: סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

"מבחינה פוליטית, 'ידיעות' היה פתוח לשני הצדדים, דאגו לאיזון מימין ומשמאל", סיפר אברהם גבע, סמנכ"ל משאבי האנוש של "ידיעות אחרונות" לשעבר, בשיחה עם מרקוזה-הס. "נח היה אחראי על יצירת מערכות יחסים עם פוליטיקאים ואנשי תעשייה. אין לי ספק שההחלטה על כך שהקו של העיתון לא יהיה חד-צדדי, אלא פתוח לשני הצדדים, זו מדיניות שלנח יש בה אחריות מרכזית", סיפר. "נח דאג בכל יום שאם מופיע מאמר שהולך בכיוון אחד – יהיה גם אחד שילך לכיוון השני. הוא ודב כל הזמן דיברו על זה: האם צריך לאזן היום, כמה צריך לאזן, האם אפשר לדחות למחר".

רוב העיתונאים זוכרים את יודקובסקי כאחראי המרכזי על מלאכת השלטת האיזון. עיתונאי ותיק שעבד באחד העיתונים המתחרים חולק דוגמה מהמחצית הראשונה של שנות השמונים, סיפור ששמע מהכתב המדיני של "ידיעות אחרונות" באותם ימים, אריה צימוקי. "יום אחד", מספר העיתונאי, "צימוקי המנוח קיבל מהמערכת שיחת טלפון בהולה: 'תעביר מהר ל'מוסף לשבת' ראיון עם שמיר'. זה קרה בזמן ממשלת האחדות, כשיצחק שמיר כיהן כשר חוץ.

"צימוקי הופתע. במשך שבועות הוא הציע לעורכים לפרסם ראיון עם שמיר, והם לא גילו עניין ודחו את הצעתו. כשקיבל לידיו את גליון סוף השבוע, הוא ראה שב'7 ימים' בדיוק התפרסם ראיון רחב יריעה עם פרס, שהיה אחד המקורבים המרכזיים של יודקובסקי. רק אז הבין שהראיון עם שמיר נועד לאפשר לעיתון להציג איזון בין מנהיגי שתי המפלגות הגדולות. להיראות מאוזן – זה היה התחכום של ימי יודקובסקי".

דב יודקובסקי לוחץ את ידו של יצחק שמיר (צילום: יהונתן שאול, ארכיון "מעריב")

דב יודקובסקי לוחץ את ידו של יצחק שמיר (צילום: יהונתן שאול, ארכיון "מעריב")

"נוסחת יודקובסקי" פיצחה את המלכוד שיצרה החתירה של "ידיעות אחרונות" למכנה המשותף הרחב ביותר: כיצד מרצים את ההמונים מבלי לאבד את האליטות. ניסיון להגיע לקהלים רחבים נשמע כמו עיקרון מסחרי מובן מאליו, אבל במושגים של השנים ההן האג'נדה הזאת היתה חריגה. כדי להבין עד כמה היא היתה חריגה יש להרים את המבט ולהתבונן במתחרים.

את המתחרים הישירים של "ידיעות אחרונות" בעת ההיא ניתן לחלק לשתי קבוצות. קבוצה אחת כללה את היומונים המפלגתיים: "דבר" של ההסתדרות ומפא"י, "על המשמר" של מפ"ם, "למרחב" של מפלגת אחדות-העבודה, "הבוקר", "חרות" ו"היום" של המפלגות שלימים הקימו את הליכוד, ועוד. העיתונים הללו ייצגו במוצהר את הגופים הפוליטיים שעמדו מאחוריהם, ולפיכך התחרו מראש על נתח שוק מוגבל.

לצידם פעלו היומונים הפרטיים "מעריב" ו"הארץ", שהיו נטולי זיהוי מפלגתי אך בעלי נטייה פוליטית מובהקת. "מעריב" נטה ימינה, ואילו "הארץ" שמאלה. אלו וגם אלו הציעו עיתונות המביטה על הקוראים מלמעלה, בעלת יומרות חינוכיות והשקפה אידיאולוגית מנומקת.

נח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", לוחץ את ידו של טדי קולק בוועידת מפלגת רפ"י. מימין: משה דיין. תל-אביב, 1969 (צילום: יוסי רוט, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

נח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", לוחץ את ידו של טדי קולק בוועידת מפלגת רפ"י. מימין: משה דיין. תל-אביב, 1969 (צילום: יוסי רוט, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

"ידיעות אחרונות" הציע משהו שאף יומון אחר לא התיימר להציע: עיתונות בגובה העיניים, שלא מתביישת לעסוק בהרחבה גם בתחומים רכים כמו ספורט ובידור. בלי הזמזום המטריד של האינדוקטרינציה הפוליטית, אך תמיד בחיקו הדביק של הקונצנזוס.

זאת היתה הדרך של יודקובסקי לכוון למאסה מקסימלית של קוראים פוטנציאליים, אלה שרוצים לקרוא עיתון כדי לדעת מה קורה ולא כדי שמישהו יגיד להם מה עליהם לחשוב על מה שקורה – ואם אפשר, גם ליהנות מהקריאה. סלוגן מפורסם של העיתון מהימים ההם תימצת זאת: "כל הדעות, כל הידיעות, ב'ידיעות'".

באופן מעניין, לפחות חלק מרכיבי "נוסחת יודקובסקי" שהביסה את "מעריב" נכללו בפורמולה ששנים קודם לכן עזרה דווקא ל"מעריב" להביס את "ידיעות אחרונות". "היתה לנו נעימה של כתיבת חדשות שהיתה שונה משל כל העיתונים. שעה שכולם עוד נזקקו ללשון פורמלית, נוקשה במקצת, כתבנו אנחנו בסגנון ישיר, בלתי אמצעי, חד-משמעי, מדבר אל הלב. זה היה סגנונו של קרליבך, שעיקרו היה – לא להקדים הקדמות ולא לחבר משפטים סבוכים, אלא לספר דברים כפשוטם, בלשון פשוטה". את המילים האלו כתב שמואל שניצר על שנותיו הראשונות של "מעריב" תחת העורך הנערץ עזריאל קרליבך. נראה שיודקובסקי היה חותם עליהן כתיאור של "ידיעות אחרונות" בעריכתו.

נח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", עם נשיא התאחדות התעשיינים אלי הורביץ. 1982 (צילום: סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

נח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", עם נשיא התאחדות התעשיינים אלי הורביץ. 1982 (צילום: סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

שניצר, לימים עורך "מעריב", הוסיף ותיאר כיצד הנהיג קרליבך "צילומי חדשות יום-יום" בתקופה שבה הדבר עוד לא היה מקובל ופִרסם "מדורים שימושיים, מדורים קלים, מדורים מגזיניים. התרכזנו בבעיות יום-יום הקטנות שהיו מוזנחות למדי בעיתונים". אך בעוד "מעריב" שלאחר עידן קרליבך הלך והתאבן, "ידיעות אחרונות" של משפחת מוזס ודב יודקובסקי הוביל באימוץ חידושים טכנולוגיים ופנייה לקהל הרחב והאזרח הקטן.

מוזס ויודקובסקי סברו שכדי שהעיתון יצבור עוצמה כלכלית הוא צריך לצבור גם עוצמה פוליטית. ולשם כך יש להגיע לא רק לציבור הרחב, אלא גם אל קובעי המדיניות ואל האליטה התרבותית. כלל האצבע המיוחס ליודקובסקי, שצוטט במהלך השנים בגרסאות שונות, מתאר את "ידיעות אחרונות" כעיתון שנקרא על-ידי המיניסטר או הפרופסור – אבל גם על-ידי הנהג או עוזרת הבית שלהם. רן אדליסט ציטט ב"מוניטין" את יודקובסקי כמי ש"חוזר ואומר לכתביו: אני רוצה שגם מזרחי וגם רבינוביץ' יבינו מה כתוב בעיתון".

"יודקובסקי הוא כמה דברים. אחד מהם הוא אינטואיציה חריפה, אולי חד-פעמית בעיתונות הישראלית החדשה", איבחן אדם ברוך, מהעיתונאים הקרובים ביותר ליודקובסקי. "זו אינטואיציה שקולעת לטעמו של דיקן הפקולטה למשפטים כפי שהיא קולעת לטעמו של מזכיר חברת המוניות קסטל. הוא יודע וידע להבחין במשותף לדיקן ולנהג המונית, ידע ויודע לדייק באותן נקודות כלל-ישראליות משותפות להם".

והנה המקור, מפי יודקובסקי: "אם היתה נוסחה, היא היתה עיתון שהשר לא יתבייש בו ושנהג השר לא יפחד ממנו. אבל אני לא יודע אם הגדרנו לעצמנו נוסחה", סיפר בראיון ל"הארץ" בערוב ימיו.

השמאל הרדיקלי מגיע ל"ידיעות אחרונות"

הצצה אל חדר הניסויים שבו פותחה "נוסחת יודקובסקי" מספקת פרשת "ציפור הנפש", שהסעירה את הברנז'ה התל-אביבית באמצע שנות השישים. פלח השוק השמאלני-אינטלקטואלי שאליו כיוון יודקובסקי נטה להסתייג מהעיתונות הזולה של "ידיעות אחרונות". משהו בנוסחה לא עבד: סגנון העריכה הצליח לעורר עניין בקוראים מהזן העממי, אבל דחה את האליטות. יודקובסקי שיתף בבעיה את איש התרבות יענקל'ה אגמון, חברו, וקיבל ממנו רעיון: להקים מוסף סאטירי בלתי מתפשר, כזה שיתחבר לתרבות הנגד ויאותת לרדיקלים ש"ידיעות אחרונות" הוא גם הבית שלהם.

יודקובסקי אימץ את ההצעה. כך בא לעולם המוסף פורץ הדרך "ציפור הנפש", שבו כיכבו כמה מהכותבים והיוצרים המשפיעים ביותר של התקופה: עמוס קינן, דן בן-אמוץ, חיים חפר, שמעון צבר, יגאל תומרקין, בועז עברון ועוד. הם דרשו מיודקובסקי עצמאות מוחלטת, ונענו בהסכמה.

הגיליון הראשון של "ציפור הנפש" ראה אור באביב 1964. דן בן-אמוץ בישר לקוראים שהדפים שהם אוחזים בידם אמנם הגיעו אליהם כחלק מחבילת סוף השבוע של "ידיעות אחרונות", אבל מדובר בעצם ב"שבועון עצמאי ובלתי תלוי, המשקף את דעותיהם, שגעונותיהם והלך רוחם של משתתפיו ועורכיו בלבד. שום מעצמה, מפלגה או קבוצת לחץ אחרת (פרט אולי לצנזורה) אינם עומדים מאחוריו ומכתיבים לנו מה לפרסם ומה לא לפרסם".

דן בן-אמוץ, 1986 (צילום: משה שי)

דן בן-אמוץ, 1986 (צילום: משה שי)

"ציפור הנפש" ראה אור רק פעם בשבוע והחזיק בסך הכל שלושה-ארבעה עמודים, אבל ההשפעה שלו היתה מרחיקת לכת. "'ציפור הנפש' הוציא את 'ידיעות אחרונות' מהפינה של עיתון סנסציות זול", אמר בועז עברון, העורך, בשיחה עם "העין השביעית". "הוא משך את כל העיתון אחריו. אחר-כך, למשל, המוסף של יום שישי יכול היה להעז להזמין אנשים מכובדים שיכתבו בו".

גם בגזרת הקהל נרשמו הישגים. "'ציפור הנפש' היתה פצצה – אין דרך אחרת לתאר את הצלחתה", כתבה עדי מרקוזה-הס בספרה "העיתון". "הזינוק בתפוצת העיתון מאז הופעתה היה מרשים, אבל 'הציפור' חוללה משהו חשוב יותר לאין ערוך: פתאום נעשה 'ידיעות אחרונות' של יום שישי מצרך מבוקש במקומות שמעולם לא הגיע אליהם קודם לכן – בקיבוצים ובצפון תל-אביב, לרבות רמת-אביב האליטיסטית. תקרת הזכוכית של המכובדוּת נשברה. אנשים שלא העלו בדעתם להכניס 'ידיעות אחרונות' לביתם החלו לעשות זאת מדי שישי".

אבל תוך זמן לא רב, המערכת החיסונית של "ידיעות אחרונות" דחתה את השתל הזר. זה קרה בפברואר 1965, בעקבות מאמר של "ציפור הנפש" שבו בן-אמוץ מתח ביקורת על הפקעת קרקעות של כפרים ערביים בגליל לשם הקמת העיר החדשה כרמיאל – סוגיה שעוררה אז פולמוס עז בעיתונות העברית.

הפובליציסט הבכיר הרצל רוזנבלום, שנשא בתואר נטול הסמכויות "עורך 'ידיעות אחרונות'" ואחז בדעות ימניות נציות, כתב טור ביקורת מר על כמה מאנשי "ציפור הנפש" – בן-אמוץ, קינן, תומרקין – והאשים אותם בתמיכה באויבי ישראל. ד"ר רוזנבלום לא נקב בשמותיהם, אבל היה ברור במי מדובר.

בן-אמוץ החליט להשיב לו, והבמה המתבקשת היתה "ציפור הנפש". הוא חיבר מאמר חריף ומושחז שבו לעג ל"שפכיו היומיים של הדוקטור" ו"שלולית הגיגיו", והמטיר על רוזנבלום נמוך הקומה שלל תיאורים מגחיכים – מ"גמד המתעקש לשאת שריון אבירים ולהסתער כדון קישוט על כל ונטילטור" ועד "אדם קטן היושב על כיסא עיתונאי סטנדרטי כשרגליו מתנדנדות באוויר וראשו מרחף בספירות העליונות של הקיוסקים".

הרצל רוזנבלום, הפובליציסט הבכיר שנשא בתואר "עורך 'ידיעות אחרונות'" (צילום: משה שי)

הרצל רוזנבלום, הפובליציסט הבכיר שנשא בתואר "עורך 'ידיעות אחרונות'" (צילום: משה שי)

נח מוזס ודב יודקובסקי סירבו לפרסם את המאמר התוקפני – ושברו את ההבטחה של יוצרי "ציפור הנפש" לקוראיהם. בן-אמוץ פִרסם אותו בשבועון "העולם הזה". הוא ציין שאם היה מפרסם את המאמר ב"ידיעות אחרונות", המשמעות היתה סגירה מיידית של "ציפור הנפש".

הרצל רוזנבלום נעלב עמוקות ודרש ממוזס ויודקובסקי לבחור בינו לבין בן-אמוץ. יודקובסקי ניסה לפשר בין הצדדים. הוא ביקש מבן-אמוץ לנסח מכתב התנצלות. בן-אמוץ סירב, וסולק מהעיתון. לאות סולידריות, עמיתיו למדור הסאטירי פרשו בעקבותיו. הם החליטו להוציא את "ציפור הנפש" באופן עצמאי.

בעיתונות דווח ששורה של אמנים מוכרים מהמילייה של היוצרים – גילה אלמגור, אורי זהר, ישראל גוריון, חיים טופול, אריק לביא ועוד – התגייסו למען "ציפור הנפש" ומכרו גליונות ברחובות תל-אביב. אבל המהדורה העצמאית החזיקה מעמד בקושי כמה חודשים. יודקובסקי צפה בה גוועת מהצד והחזיר את המשתתפים ל"ידיעות אחרונות" אחד אחרי השני. היחיד שנותר בחוץ היה בן-אמוץ.

כעת יודקובסקי כבר ידע איך לגשת לאתגר: "ציפור הנפש" לא חזרה לחיים. היוצרים שולבו במדורים המערכתיים של "ידיעות אחרונות", ובעיקר ב"עמודים האדומים" של מהדורת סוף השבוע. האוריינטציה הפוליטית של הכותבים וריכוזם יחד זיכו את המדור בכינוי "פתחלנד" (או "עמודי אש"ף"), על שם הכינוי העממי שניתן לחבל ארץ לבנוני שנשלט אז בידי מיליציות פלסטיניות. לשם האיזון, בעיתון דאגו להצמיד להם גם מקבץ של מאמרים ימניים.

עמוס קינן, 2001 (צילום: משה שי)

עמוס קינן (צילום: משה שי)

הפורמט החזיק מעמד למעלה משלושים שנה. "ה'פתחלנד' עזר לנו לפרוץ לאזורים שהיו בשליטה טוטאלית של 'מעריב'. אבל מעבר לכך, הוא עורר עניין גם אצל קוראים אחרים", סיפר יודקובסקי בראיון ל"הארץ". "נכון, היו הרבה תלונות. בכל יום חמישי היה לי כאב ראש גדול. אבל בסופו של דבר האמנתי שאם יש בעיר קרקס של חתלתולים וכלבלבים ויש בעיר קרקס של אריות ונמרים, הקהל מעדיף את האריות והנמרים. נכון, זה יותר מסוכן, אבל בא יותר קהל".

אגב כך התחדדה תובנה חשובה שסייעה לשכלל את נוסחת יודקובסקי ונותרה בתוקף עד היום: כדי להגיע לקהל מקסימלי לא חייבים לכוון רק למכנה המשותף הרחב או הנמוך ביותר. יעיל יותר לאפיין את העיתון כמעין סופרמרקט של דעות – ולאזן ביניהן במלאכת מחשבת, כדי לא להיחשד כגוף מוטה פוליטית. "ידיעות אחרונות" מספיק גדול וחזק כדי להכיל יחד כותבים מכל קשת הדעות, עם סייג אחד: כל עוד הם מכוונים את הבעיטות החוצה, ולא פנימה. וכמובן, נזהרים לא לכסח את רשימת המיוחסים.

דן בן-אמוץ, מבחוץ, המשיך לצלוף בעיתון של המדינה. "יודקובסקי, שמעתי, פתח לעמוס קינן תיק נסיעות הצמודות לרשימותיו הנפסלות", כתב בלעג בטור שפורסם ב"חדשות" ב-1985. "רשימה אחת – נסיעה לפריז. שלוש רשימות – נסיעה לניו-יורק. מפי מקור מוסמך ומקורב מאוד לאחת המזכירות של נח שמעתי שקינן כבר צבר שם שתיים-שלוש טיסות מסביב לעולם והוא מנסה עכשיו להמיר אותן ברשימה אחת שבה ירשו לו לפרסם כל מה שנאסר עליו עד כה".

לצנזר, לאלף, ללטף

היחס המיוחד שהעניקו יודקובסקי ונח מוזס לרשימה המתחלפת של מקורבים מילא תפקיד מרכזי במסע הארוך של "ידיעות אחרונות" מערש דווי לשליטה חסרת תקדים בשוק ובשיח הישראלי. בדברי הימים של העיתונות הישראלית, האלמנט הזה דהה ונעלם – הוא בקושי דווח בזמן אמת, וכמעט לא נחקר על-ידי היסטוריונים וחוקרי תקשורת גם בדיעבד, אחרי שהגלגול העכשווי של השיטה נחשף בתיק השוחד של המו"ל הנוכחי, נוני מוזס, וראש הממשלה נתניהו. אבל עיתונאים שהיו שם בזמן אמת זוכרים הכל.

"התופעה הזאת תמיד היתה", סיפר העיתונאי משה רונן כשנשאל על רשימות המקורבים בשיחה עם "העין השביעית". רונן הצטרף ל"ידיעות אחרונות" בשנות השבעים ומילא שם שורה של תפקידי מפתח עד פרישתו ב-2015. "אני זוכר שלפני 40 שנה אסור היה לכתוב נגד גד יעקבי, כי הוא היה חבר של מישהו", אמר על הפוליטיקאי המנוח מהמערך, שבשנות השבעים כיהן כשר התחבורה ולאחר מכן גם אחז בתיק התקשורת.

העיתונאית סילבי קשת, 1969 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

העיתונאית סילבי קשת, 1969 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

בעלת הטור סילבי קשת, בהזדמנות אחרת, נקבה בשמו של החבר של השר: דב יודקובסקי. "תמיד היו צנזורות ב'ידיעות אחרונות'", טענה ב-2017. "דב יודקובסקי הדגול לא הרשה לי אפילו לאיית את שמו של גד יעקבי". קשת, פובליציסטית חסרת מורא, היא מהעיתונאים היחידים שדיברו בגלוי על הצנזורה בעיתון בעודם מועסקים בו. "למרות שיש הסכם שלא יפסלו לי, הוא שולח יד פה ושם לדברים מבלי להודיע לי על כך, ואני רואה את הצנזורה רק לאחר מעשה", אמרה על יודקובסקי ב-1988, בראיון ל"חדשות".

היחסים החמים עם השר גד יעקבי התבררו כמועילים במיוחד בשנות השמונים, כשהמערכת הפוליטית דנה בהקמת הערוץ המסחרי הראשון – ערוץ 2 – ובכירי "ידיעות אחרונות" בחשו בקלחת כדי להגביל את התחרות ולהשיג אחיזה בענף הטלוויזיה המתפתח.

המקרה של יעקבי ממחיש כיצד חברוּת ברשימת המיוחסים של "ידיעות אחרונות" מאפשרת למיוחס לא רק להשפיע על הסיקור האישי שלו, אלא גם על מעגל מקורביו. העיתונאי הכלכלי גדעון עשת, שעבד ב"ידיעות אחרונות" במשך 36 שנה, זוכר מקרה שבו יעקבי הצליח לגרום לצנזוּר ידיעה על פוליטיקאי אחר.

"יום אחד היתה לי ידיעה מאוד טובה, משהו על יצחק מודעי", מספר עשת בשיחה עם "העין השביעית". "אני מעביר אותה, ואחרי שעה יודקובסקי מתקשר ואומר: 'שמע, מה ששלחת – זה לא נכון'. אני אומר לו: 'באמת? איך אתה יודע?'. והוא עונה לי: 'אני חבר של השר גד יעקבי, אז דיברתי על זה עם גד והוא אומר שזה לא נכון".

שר התקשורת גד יעקבי מלווה את דב יודקובסקי ועורכת "דבר" חנה זמר בסיור מקצועי (צילום: ישראל סימיונסקי, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

שר התקשורת גד יעקבי מלווה את דב יודקובסקי ועורכת "דבר" חנה זמר בסיור מקצועי (צילום: ישראל סימיונסקי, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

במקרה שנחשף בעיתון "כל העיר" בשנות התשעים, אחד מעיתונאי "ידיעות אחרונות" התלונן על היחס החיובי מדי ליעקבי בישיבה מרובת משתתפים. יודקובסקי, שנכח בישיבה, לא הכחיש, והטיח בעיתונאי מעין כתב הגנה: "גם לך יש חברים שעזרו לך בחייך ואתה מתייחס אליהם אחרת".

בזמן אמת, כאמור, סיפורים כאלה לא נטו לזלוג החוצה ממסדרונות המערכת. אבל היו גם מקרים חריגים. בגליון "העולם הזה" מנובמבר 1971, למשל, נדפס אייטם קצרצר שדיווח על "צנזורה פנימית חמורה ב'ידיעות אחרונות'". לפי אותו פרסום, בנקודת הזמן ההיא הוגבר הפיקוח על נושאי הכתבות, ונפסלו רשימות של בעלי הטור דידי מנוסי, זיוה יריב וסילבי קשת – מהכותבים הקבועים של עמודי ה"פתחלנד".

הידיעה לא נקבה במניע הישיר לצנזורה, אבל מהנוסח ניתן היה להבין שהרקע הוא אינטרסים זרים של המו"ל, נח מוזס: "בין המאמרים שנפסלו היו כאלה שמהם השתמעה ביקורת על שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, שהמליץ בשעתו על חנינה לבעל העיתון נח מוזס (כשנשפט לעונש מאסר לאחר שבנו נוני דרס למוות ילדה; א"ב וא"פ), וכן על סגן שר האוצר צבי דינשטיין, העומד עתה בראש הבנק לפיתוח התעשייה, הבנק שהלווה בשעתו מיליוני לירות לבעלי העיתון כדי להקים את בניינם החדש".

הקמת בית "ידיעות אחרונות" בתל-אביב הושלמה ב-1973, ברחוב שנקרא אז דרך פתח-תקווה, סמוך לפיסת הקרקע שעליה הוקם לימים מרכז עזריאלי. מעל נסיבות הקמתו מרחפת פרשה מעוררת תהיות שמעולם לא נחקרה. ישראל שלו, המנהל המסחרי של העיתון באותם ימים, סיפר בשיחה עם מרקוזה-הס שהרקע להקמת הבניין היה יחסים קרובים שנרקמו עם פוליטיקאי בעל מהלכים בקואופרטיב אגד, הגוף שהחזיק בקרקע שעליה נבנה בית "ידיעות אחרונות".

ח"כ מרדכי עופר, 1966 (צילום: משה פרידן, לע"מ)

ח"כ מרדכי עופר, 1966 (צילום: משה פרידן, לע"מ)

"נח מוזס השיג דיל טוב מאגד בגלל ידידות שהיתה לו עם חבר-הכנסת מרדכי עופר", טען שלו. עופר, שהלך לעולמו ב-1971, כיהן כחבר-כנסת מטעם המערך – גלגולה הטרי של מפא"י – ובמקביל כיהן כמנהל אגף הכספים באגד (בתקופה ההיא טרם נאסר על חברי-כנסת לכהן במקביל במשרות אחרות).

לדברי ישראל שלו, העסקה הניבה פירות רק לאחד משני הצדדים. המוזסים הקימו חברה משותפת עם נצבא, שהיתה אז זרוע ההשקעות של אגד, ודרכה גייסו כספים למימון הפרויקט הנדל"ני. "יצרו סוג של שותפות עם אגד, ובהדרגה 'ידיעות' קנתה את החלק של אגד במגרש. באגד לא ראו מזה רווחים", סיפר ישראל שלו למרקוזה-הס. "באגד היתה גם אופוזיציה לעסקת המכירה, אבל כשמישהו מתעסק בפוליטיקה – הוא רוצה להיות ביחסים טובים עם עיתון".

בית "ידיעות אחרונות" בתל-אביב נהרס ב-2018, אחרי העתקת המערכת לראשון-לציון. הקרקע נמכרה לקבוצת עזריאלי, ששילמה למוזס סכום נאה של 374 מיליון שקל.

יודקובסקי והבנקאים קוברים את פרשת לוינסון

בשביל לשמר את היחסים החמים עם הממסד הפוליטי והכלכלי של ישראל, דב יודקובסקי ונח מוזס היו מוכנים לוותר על סיפורים עיתונאיים מרעישים מהסוג שמרגע פרסומם כל המדינה עוסקת בהם. בתחילת שנות השמונים, אחד מכתבי "ידיעות אחרונות" ניגש ליודקובסקי עם מידע שעשוי היה לחשוף פרשת שחיתות כלכלית מהגדולות בתולדות המדינה.

בשלב הזה "ידיעות אחרונות" כבר עקף את "מעריב" והפך לעיתון החזק והמשפיע בארץ, ויכול היה להרשות לעצמו לנהל מאבקים ממושכים עם מוקדי הכוח. ובכל זאת, יודקובסקי העדיף לגנוז את הסקופ.

עילת הצנזורה היתה הגנה על בנק הפועלים – אחד הבנקים הגדולים בארץ ואז עדיין בשר מבשרה של ההסתדרות. העיתונאי בני ברק סיפר בראיון ל"העין השביעית" כיצד קיבל ב-1983 מידע מרשיע על חשד להונאת ענק שביצע יעקב לוינסון, יו"ר בנק הפועלים לשעבר, אך צונזר באגרסיביות על-ידי יודקובסקי.

להסתבכות של לוינסון היתה משמעות כלכלית ופוליטית אדירה. לוינסון, איש הממסד המפא"יניקי, השתתף בתעמולת הבחירות של המערך בשנת 1981 והיה מועמד המפלגה לתפקיד שר האוצר. כשפרשת השחיתות החלה להיחשף, הוא כיהן כמנהל בכיר בזרוע האמריקאית של ההסתדרות.

יעקב לוינסון, מתוך תשדיר תעמולה של המערך, בחירות 1981 (צילום מסך)

יעקב לוינסון, מתוך תשדיר תעמולה של המערך, בחירות 1981 (צילום מסך)

"כשלוינסון לקח את בנק הפועלים, הבנק הזה היה כלום. הוא היה איזה גרעפס קטן בעולם הבנקאות. היה את לאומי ודיסקונט – ובמקום שלישי, הרבה מאחוריהם, בנק הפועלים", מציין עידו דיסנצ'יק, איש "מעריב" באותה עת ולימים דירקטור חיצוני בבנק הפועלים, בשיחה עם "העין השביעית". "לוינסון החליש את האחיזה של ההסתדרות בבנק הפועלים, ודי הכריח כל מיני אנשים להתחיל לעבוד עם הבנק. בסופו של דבר, הוא הפך את הבנק לאימפריה. כשהוא עזב, בנק הפועלים היה גדול כמעט כמו השניים האחרים".

בנק הפועלים עדיין לא הגיע אז לכוחו העכשווי, אבל הוא היה מספיק חזק כדי לגרום ליודקובסקי להטיל צנזורה על הפרסום. העיתונאי בני ברק סיפר שבמסגרת עבודתו על התחקיר הוא פנה ליו"ר הבנק דאז, גיורא גזית, שנופף כנגדו באיום כלכלי: "אני יודע שאתה עובד על הסיפור", אמר לברק, "אני רוצה להגיד לך שבנק הפועלים מאוד לא יאהב אם העסק יתפרסם. יותר מזה, אנחנו עכשיו מממנים מכונת דפוס גדולה לדפוס בראשון-לציון. השקעה אדירה. העסקה הזו עלולה להיפגע אם זה יתפרסם".

לא רק בבנק חששו מהחשיפה. המפקחת על הבנקים דאז, גליה מאור, הזהירה את ברק שחשיפת פרשת לוינסון תגרום "נזק אדיר" למדינת ישראל. אבל ברק לא השתכנע. הוא פנה ליודקובסקי וסיפר לו על המידע שבידיו, וגם על האיומים שספג מיו"ר הבנק ומהמפקחת על הבנקים. יודקובסקי החליט להיפגש עם השניים ללא נוכחות העיתונאי. לאחר הפגישה הודיע יודקובסקי לברק שהחליט לגנוז את הסיפור. הנימוק שנתן היה זהה לזה של המפקחת על הבנקים: החשיפה תפגע במדינה.

גליה מאור, 2012 (צילום: יונתן זינדל)

גליה מאור, המפקחת על הבנקים בתקופת פרשת לוינסון (צילום: יונתן זינדל)

בסופו של דבר פורסם הסקופ בינואר 1984 בשבועון "העולם הזה", שהגדיר אותו כ"שערורייה הכלכלית הגדולה ביותר בתולדות המדינה" ו"הסוד הכמוס ביותר במדינת ישראל". ההתנהלות האנטי-עיתונאית של יודקובסקי יצאה גם היא לאור. כשביומון המתחרה "חדשות" ביקשו מיודקובסקי הסברים, הוא מסר שאין לו עניין לדבר על כך. "העולם הזה" המשיך לפרסם מידע חדש על פרשת לוינסון במשך שבועות ארוכים אחרי חשיפתה. אורי אבנרי, העורך והבעלים, כתב גם על קשר השתיקה של היומונים הגדולים. הוא ציין שפרטי הפרשה הגיעו לידי שלושה עיתונים, ושבכולם הוחלט לגנוז אותם.

גורמים כמו בנק הפועלים, כתב אבנרי, יודעים כיצד להפוך את תקציבי הפרסום שלהם למכשיר סחיטה, לכלי נשק שבשעת הצורך אפשר להפנות לכיוון העיתון. "כל עיתון ידע שאם יפרסם את הפרשה, הוא מסתכן בחרם טוטאלי מצד הגורם הכלכלי האדיר הזה, באובדן כמות גדולה של מודעות ואולי בעונשים אחרים. הפחד הזה הספיק. ייתכן שלצדו פעלה גם מערכת של פיתויים: 'תהיו בסדר איתנו, ואנחנו נדאג שלא תצטערו'".

ב"ידיעות אחרונות" לא הפסיקו לגונן על הבנק גם אחרי חשיפת הפרשה. העיתון של מוזס ויודקובסקי תפס את הצד של הבנקאי החשוד בשחיתות ופרסם בהבלטה את גרסתו לפרשה. הוא נעזר בלוויין: נחום ברנע.

ברנע, לימים בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", היה אז מטאור תקשורתי שכבר רכש לעצמו מוניטין של כותב מבריק ובלתי מתפשר. אבל הוא עדיין לא עבד ב"ידיעות אחרונות". כשפרשת לוינסון פרצה, ברנע עמד בראש המגזין "כותרת ראשית". הוא הגיע למעמד הזה אחרי שהתבלט כפובליציסט חריף ב"דבר", שם פרסם בין היתר טור חריג על קשרי ההון-שלטון-עיתון של המוזסים ועל האופן שבו מערכת היחסים שלהם עם הזירה הפוליטית אִפשרה להם להרוויח סכומי עתק מתפעול הימורי הטוטו.

נחום ברנע עם פוסטר של אחד משערי "כותרת ראשית", 1987 (צילום: יוסי אלוני, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

נחום ברנע עם פוסטר של אחד משערי "כותרת ראשית", 1987 (צילום: יוסי אלוני, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

במקרה של פרשת השחיתות הכלכלית, ברנע בחר בצד של החזקים. הוא ניצל את הבימה של "כותרת ראשית" כדי לפרסם באריכות את הגרסה של לוינסון, החשוד, ניסה לגמד את הפרשה ולעג ל"אנשים הממורמרים שהסתובבו מזה שנה בעיתונים עם 'תיקים'" על לוינסון. אורי אבנרי, ב"העולם הזה", ציין שהטור של ברנע "נראה כאילו הוכתב מילה במילה על-ידי לוינסון או דוברו".

את העמדה של ברנע קשר אבנרי לזהותם של בעלי הבית שלו. "כותרת ראשית" נהנה אמנם מתדמית של עיתון עצמאי, אבל הוא הוחזק ומוּמן על-ידי "ידיעות אחרונות" ועוד שני גופים שהיו להם קשרים ללוינסון ולפרשת השחיתות: קונצרן כלל והעיתון "דבר".

אורי אבנרי, ירושלים 2009 (צילום: מתניה טאוסיג)

אורי אבנרי, ירושלים 2009 (צילום: מתניה טאוסיג)

בנק הפועלים היה אחד מבעלי המניות המרכזיים של כלל, ו"דבר" היה שייך להסתדרות – המעסיקה של לוינסון בעת חשיפת הפרשה, שגם החזיקה בבנק הפועלים. המשמעות: ברנע ו"ידיעות אחרונות" היו שותפים עסקיים של האורגן הפוליטי-כלכלי שבתוכו התחוללה פרשת השחיתות.

לברנע היתה נגיעה אישית ליצירת ניגוד העניינים הזה. יודקובסקי, בשיחה עם עדי מרקוזה-הס, סיפר שבעת הקמת "כותרת ראשית" היה זה ברנע שגייס את קונצרן כלל כשותף במיזם העיתונות. האם ניתן היה לצפות ממנו לסקר אחרת את ההסתבכות של לוינסון? מבחינת אורי אבנרי, התשובה שלילית. "כבר עמדתי במדור זה כמה פעמים על הסכנה הכרוכה בתופעה החדשה שהתגנבה בשנים האחרונות לעיתונות הישראלית – הקמת עיתונים על-ידי אילי הון וחברות ענק כלכליות", כתב אבנרי. "פרשת לוינסון מדגימה יפה תופעה זו ואת תוצאותיה הבלתי נמנעות לגבי רמות העיתונות בארץ".

זמן לא רב לאחר חשיפת הפרשה, על רקע חקירת המשטרה, לוינסון התאבד בירייה בביתו ברמת-גן. בני ברק, העיתונאי שניסה לחשוף את הפרשה ב"ידיעות אחרונות" ונבלם בהוראה מלמעלה, קיבל זימון לשיחה. "יודקובסקי קרא לי ואמר, 'תגיד, עכשיו אתה מרגיש יותר טוב, שזה לא על המצפון שלך?'. אמרתי לו, 'לא. האיש התאבד כי הוא ידע למה הוא התאבד. אני חושב שהסיפור הוא סיפור והיה צריך לפרסם אותו'", סיפר ברק.

דב יודקובסקי מעיין בגיליון של "כותרת ראשית", 1989 (צילום: משה שי)

דב יודקובסקי מעיין בגיליון האחרון של "כותרת ראשית", 1989 (צילום: משה שי)

בניגוד לאיומים של גליה מאור ודב יודקובסקי, חשיפת הפרשה לא גרמה נזק למדינה. להפך. פרשת לוינסון היתה אחת מנקודות המפנה המרכזיות ביחסה של החברה הישראלית לשחיתות ציבורית ולהתפכחות מתרבות המקורבים של הכלכלה ההסתדרותית. מאור, אגב, מסרבת עד היום להתייחס לפרשה.

להתגייסות הבוטה של "ידיעות אחרונות" למען ההסתדרות ובנק הפועלים היו שורשים היסטוריים. "בימים הכי קשים של 'ידיעות אחרונות', כשהעיתון כמעט פשט את הרגל, בנק הפועלים עמד מאחוריו ודאג שזה לא יקרה", מספר גורם שעבד בעיתון בשנות השמונים. "בנק הפועלים עזר לממן את בניית בית 'ידיעות אחרונות' בדרך פתח-תקווה, ואת הדפוס שישב שם – וכמובן, כשהבניין הושלם פעל בו סניף של בנק הפועלים, וזה לא מקרי.

"בני משפחת מוזס תמיד היו מקורבים לבנק הפועלים ותמיד נזהרו בכבודו. בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, מנהל הבנק היה עמירם סיוון, שהיה אז מלך המשק – והם כמובן גם שלטו בקונצרן כלל. אם כלל או חברה אחרת במעמד הזה היתה נוחלת כישלון, או מפסידה כסף – תמיד היינו מכניסים על זה ידיעה בגיליון. אבל הידיעה הזאת היתה מוצנעת".

כתב "ידיעות אחרונות" לשעבר בני ברק בביתו שבראשון-לציון, 2013 (צילום: אורן פרסיקו)

כתב "ידיעות אחרונות" לשעבר בני ברק בביתו שבראשון-לציון, 2013 (צילום: אורן פרסיקו)

"כותרת ראשית" נסגר מזמן, בנק הפועלים החליף ידיים ודב יודקובסקי כבר אינו בין החיים, אבל הקשרים בין קבוצת "ידיעות אחרונות" לבנק רק הלכו והתחזקו. בשנות האלפיים, כשנוני מוזס הפסיד סכומי עתק בהימורים בשוק ההון, בנק הפועלים סיפק לו אשראי אישי בהיקף מוערך של למעלה מ-200 מיליון שקל. כשהשותף המרכזי של מוזס ב"ידיעות אחרונות", אליעזר פישמן, פשט רגל – הבנק נטל לידיו את מניותיו ובהמשך מכר אותן למוזס בשבריר משוויין המקורי.

בשנים האחרונות, על רקע "תיק 2000" והמשבר הכלכלי שפוקד את "ידיעות אחרונות", בעלי מניות יריבים האשימו את הבנק בביצור מעמדו של נוני ובפגיעה קשה בסיכויי השיקום של הקבוצה לאחר חשיפת פרשת השוחד. באופן אירוני, בעלי המניות הללו הם בני משפחתו של יודקובסקי.

סימפתיה לחשודי צמרת

תקרית הצנזורה בפרשת לוינסון היתה חריגה מבחינת הבוטוּת שלה – עורכי "ידיעות אחרונות", אז כהיום, יודעים איך לקבור סיפורים בלי לשבור את הכלים – אבל היא שיקפה מגמה קבועה. בדיקה השוואתית שערכה חוקרת התקשורת והמשפט ד"ר ענת פלג הצביעה על כך שבפרשות שחיתות שלטונית שאירעו בשנות השבעים, מערכת "ידיעות אחרונות" נהגה לצדד בחשודי הצמרת.

אחת הדוגמאות היא מסכת אירועים שזכתה לכינוי "פרשת תל גיבורים", שבה נחקרו חשדות לשוחד סביב הקמת בית-החולים וולפסון בחולון. החשוד הבכיר בפרשה היה ח"כ יצחק רפאל מהמפד"ל, סגן שר הבריאות. בהשוואה לעיתונים אחרים, ב"ידיעות אחרונות" התייחסו לחשדות בביטול.

משיחה שקיימה פלג עם העיתונאי איתן הבר, מעמודי התווך של "ידיעות אחרונות" בעת ההיא, עלה שהסיבה לכך היא כנראה "קשרים אישיים חמים" שהיו לחשוד עם נח מוזס. סגן השר רפאל נאלץ להתפטר, אך בסופו של דבר זוּכּה וחזר לכנסת.

נח מוזס עם איתן הבר ביום חתונתו, 25.5.1969 (צילום: יוסי רוט, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

נח מוזס עם איתן הבר ביום חתונתו, 1969 (צילום: יוסי רוט, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

דוגמה אחרת, ידועה יותר, היא פרשת אשר ידלין – אבן דרך בקריסת ההגמוניה של מפא"י. ידלין, מהאנשים החזקים במפלגת השלטון ונגיד בנק ישראל המיועד, נעצר בחשד ללקיחת שוחד ולאחר מכן גם הורשע ונשלח למאסר. עם פרוץ הפרשה, ב"ידיעות אחרונות" פִרסמו מאמרי תמיכה בידלין, המעיטו בעוצמת החשדות ובאופן כללי ניסו לשדר לקוראים שההר יוליד עכבר. בשיחה עם יודקובסקי התרשמה ד"ר פלג שהסיבה לכך היתה הקשרים הטובים שטיפחה עם העיתון עו"ד טליה לבני, המאהבת של ידלין.

לאחר שידלין נעצר נעשה קשה יותר לפקפק בחומרת המעשים. בהתאם לכך, המסר שעלה מבין דפי "ידיעות אחרונות" התחלף, אך נותר נוח יחסית מבחינת ידלין. "המסגור 'הנאשם קורבן' הוחלף במסגור 'השיטה המושחתת', שלפיה ידלין אכן מעורב בפרשת שחיתות מפלגתית גדולה, אך הוא הבכיר היחיד המשלם את המחיר", כתבה פלג.

אחד האישים הבולטים ברשימת המיוחסים ההיסטורית של "ידיעות אחרונות" היה שמעון פרס. יואלה הר-שפי, עיתונאית לשעבר בעיתון של המוזסים, גוללה בספרה "לא בכותרות" מקרה מ-1971 שבו יודקובסקי צינזר כתבה שהציגה באור שלילי את אחיו הצעיר של פרס, הקבלן המנוח גרשון (גיגי) פרס. שמעון פרס כיהן אז כשר התחבורה והתקשורת, ולעיתון היה אינטרס לשמור איתו על יחסים חמים.

משפחת פרס, 1945. בשורה התחתונה: שמעון פרס עם ההורים יצחק ושרה. בשורה העליונה: גיגי פרס עם אשתו כרמלה (מימין) וסוניה פרס, אשתו של שמעון (צילום: לע"מ)

משפחת פרס, 1945. בשורה התחתונה: שמעון פרס עם ההורים יצחק ושרה. בשורה העליונה: גיגי פרס עם אשתו כרמלה (מימין) וסוניה פרס, אשתו של שמעון (צילום: לע"מ)

הר-שפי וצלם עיתונות שהתלווה אליה תיעדו מקרה שבו גיגי פרס שכר בריונים כדי לגרש משפחה מדירה בנסיבות מפוקפקות. אחרי שניסו לסלק מהמקום את צמד העיתונאים ואיימו לשבור להם את המצלמה, הר-שפי הסכימה לשבת עם גיגי פרס ולעיין במסמכים שהציגו את גרסתו לאירועים. לאחר מכן, כשהודיעה שהיא בכל זאת מתכוונת לפרסם את הכתבה, ושהכתבה תהיה ביקורתית, אמר לה אחיו של פרס: "באמת חבל על העבודה שלך, דב יודקובסקי לא יפרסם את זה".

הנבואה התגשמה: יודקובסקי, לדבריה, טען שמדובר בסכסוך משפטי ולכן ראוי לחכות עם הפרסום עד שיינתן פסק דין.

הטיעון של יודקובסקי עמד בסתירה לדרכי העבודה הבסיסיות של מקצוע העיתונות. אז כהיום, עיתונאים מרבים לדווח על מידע שמגיע לידיהם במקביל להליכים משפטיים, בין אם מקורו בהליך עצמו או בתיעוד עצמאי כמו במקרה זה. למעשה, במקרים ההיסטוריים הספורים שבהם נפתחו הליכים משפטיים בגין עבירת סוביודיצה, האיסור הארכאי לדווח על הליך בעודו מתנהל, כיכב "ידיעות אחרונות".

כשהר-שפי התרעמה על ההסבר המופרך של יודקובסקי, הוא הציע לה לכתוב טיוטה אחרת, ובמקביל הורה למשכתב שהופקד על הכתבה לדאוג שהיא תהיה "מאוזנת". בסופו של דבר הסיפור לא פורסם ב"ידיעות אחרונות" אלא ב"הארץ", ומאוחר יותר בשבועון "העולם הזה". "רק אחרי שהופיעה הידיעה ב'הארץ' תימצת אותה 'ידיעות אחרונות' בזהירות רבה ובהתאפקות", עקץ "העולם הזה".

דב יודקובסקי עם שמעון פרס, 21.12.1986 (צילום: אפי שריר, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

דב יודקובסקי עם שמעון פרס, 1986 (צילום: אפי שריר, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

מערכת היחסים החמה של פרס עם "ידיעות אחרונות" החלה עוד בשנות החמישים, עת היה מנכ"ל משרד הביטחון והמקור הפורה של מירה אברך, מחברת טור הרכילות המוביל של אותה תקופה. הברית בין הפוליטיקאי הבכיר והעיתון הנפוץ במדינה שרדה גם הרבה אחרי עידן יודקובסקי, ונמשכה עד מותו של הנשיא בדימוס ב-2016. תקרית שאירעה שלושה עשורים אחרי המקרה שתיארה הר-שפי ממחישה זאת.

בשנת 2000, במוסף "7 ימים" עבדו על תחקיר שעסק בפרשה מודחקת שקשורה לאחד מבניו של פרס: ב-1971, במהלך קורס צבאי, יוני פרס ירה למוות בשוגג בחייל אחר. לפי התחקיר, שמעון פרס וגורמים בצה"ל טייחו יחד את נסיבות המוות כדי להגן על בנו של המדינאי. עורך "ידיעות אחרונות" בזמן הכנת התחקיר, משה ורדי, ניסה לחסום את הפרסום – אך נכנע לאחר שעורכת המוסף, רותי יובל, איימה בהתפטרות. נוני מוזס הכריע בעד הפרסום. ואולם, בעיתון הבהירו למחברי הכתבה, אבנר הופשטיין ואמירה לם, שהם לא רשאים להתראיין ולהציג את הממצאים בכלי תקשורת אחרים.

בשנים שלאחר מכן הצנזורה הלכה ונעשתה גורפת הרבה יותר, עד שבשלב מסוים הפסיקו להתפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקירים על פוליטיקאים שאיכלסו את רשימת המיוחסים של בעל הבית.

הצנזור של המדינה

מערך הבריתות של מוזס ויודקובסקי היה רחב ועמוק. אבל חוץ מהבלחות ספורדיות – לרוב אצל העיתונאים הנודניקים של "העולם הזה" ו"חדשות" – בזמן אמת רוב הציבור הישראלי לא היה מודע לרשת הקשרים הזאת ולאופן שבו היא מעצבת את הקו המערכתי של העיתון החזק והמשפיע ביותר במדינה. הניצול הסדרתי של הכוח שצבר העיתון לצרכים אנטי-עיתונאיים נותר בצללים.

ב-1992 נעשה ניסיון לשנות זאת. במקומון הירושלמי של רשת שוקן, "כל העיר", הוטל על הכתב יאיר שלג לשרטט לראשונה את מערך הבריתות בתקופה שבה קבוצת "ידיעות אחרונות" התקרבה לשיא עוצמתה. נח מוזס כבר לא היה בין החיים ודב יודקובסקי כבר לא מילא תפקיד כלשהו בעיתון (אם כי עדיין החזיק במניות), אבל חלק ניכר מהבריתות שכרתו נותרו בעינן גם בנקודת הזמן ההיא, שבה נוני מוזס כבר היה האיש החזק בעיתון.

נוני מוזס, 1989 (צילום: ורד פאר, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

נוני מוזס, 1989 (צילום: ורד פאר, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

הכתבה של "כל העיר" נשאה את הכותרת החד-משמעית "הצנזור של המדינה", והיא מתפרסמת כעת לראשונה במדיה מקוונת באתר "העין השביעית". יאיר שלג הציג בה מקבץ נדיר של עדויות על הנעשה בתוככי "ידיעות אחרונות". חלק גדול מהמרואיינים, ציין שלג, ראו ב"שיטת הצנזורה העצמית והיחס המועדף לגורמים פוליטיים וכלכליים בכירים את אחד הגורמים המובילים לזינוקו של 'ידיעות אחרונות' אל מעמדו הנוכחי".

מהכתבה עלה שהעיתונאים החוקרים של "ידיעות אחרונות" אימצו לעצמם נוהל להתמודדות עם צנזורה: כשבעיתון מנעו פרסום של תחקיר על סוגיה ציבורית חשובה, העיתונאים שמרו את החומר והוציאו את התחקיר באופן עצמאי, כספר או בעיתון אחר. כך קרה למשל כשאריה אבנרי חקר התנהלות מושחתת של איש העסקים והפוליטיקאי אברהם שפירא, ובמקרה אחר שבו העורכים מנעו מהתחקירן המוערך ברוך נאדל לפרסם כתבות על העלמת מס, בדגש על מעלימי מס בכירים.

תופעה אחרת שתוארה בכתבה מתקיימת בקבוצת "ידיעות אחרונות" עד ימינו: לדברי שלג, העורכים הבכירים בעיתון הפנימו את הכללים הבלתי כתובים, אימצו נוהג של צנזורה עצמית וחסכו לעצמם את החיכוכים עם המו"ל. "איך אמר אחד העורכים לשעבר: 'רוב העורכים ב'ידיעות' די מאולפים, ויודעים במה להתעסק'", כתב שלג.

המונח שתיאר אז את לגיון המיוחסים של "ידיעות אחרונות" היה "רשימת המאה" – קבוצה לא רשמית שבה התערבבו יחד חברות גדולות ופוליטיקאים, פרסומאים ובעלי הון. "למרות שלפי כל העדויות לא היתה רשימה כתובה כזו (ובוודאי שלא היו בה בהכרח מאה פריטים), מסתבר שהעובדים ידעו היטב מאיזה נושאים עליהם להיזהר במיוחד", צוין בכתבה.

מו"ל "ידיעות אחרונות" נח מוזס עם ח"כ אברהם שפירא בחתונת בנו. תל-אביב, 1983 (צילום: סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

מו"ל "ידיעות אחרונות" נח מוזס עם ח"כ אברהם שפירא בחתונת בנו. תל-אביב, 1983 (צילום: סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

רשימת המיוחסים כללה כמה מהשמות שהוזכרו לעיל, וגם את מפעל הפיס, תנובה, רשת מלונות דן, קונצרן כלל ומנכ"לו אהרון דברת, בעל ההון איזי רוזוב, שתואר כחבר אישי של נוני מוזס, המפכ"ל יעקב טרנר ופוליטיקאים דוגמת השר וראש עיריית תל-אביב יהושע רבינוביץ' וחיים הרצוג, שכיהן אז כנשיא המדינה.

הקשר להרצוגים פרח גם בין הנשים: פולה מוזס, אשתו של נח, היתה ממייסדי המועצה לישראל יפה יחד עם אורה הרצוג, אשתו של חיים. אחרי שנח נהרג ב-1985, הנשיא הרצוג הגיע לטקס לזכרו ונשא נאום שבו העלה על נס את פועלו.

הקשר בין המשפחות נמשך גם בדור הבא. בנו של חיים הרצוג, יצחק (בוז'י) הרצוג, זכה לרוח גבית חריגה מ"ידיעות אחרונות" בקמפיין הכושל שלו לכיבוש ראשות הממשלה ב-2015. בדיעבד התברר שההתגייסות למענו היתה חלק מהניסיון של מוזס לפגוע במסע הבחירות של נתניהו אחרי כשלון המשא-ומתן שהוליד את "תיק 2000". בהמשך, כשהרצוג הבן הפך בעצמו לנשיא וקיבל לידיו את הסמכות להעניק חנינה למוזס אם וכאשר יורשע בפלילים, החל להתפרסם ב"ידיעות אחרונות" רצף של כתבות תדמית מהללות.

נשיא המדינה חיים הרצוג עם בנו יצחק הרצוג (בחולצת פסים), משיט יאכטה מול חופי תל-אביב. 1983 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

נשיא המדינה חיים הרצוג עם בנו יצחק הרצוג (בחולצת פסים), משיט יאכטה מול חופי תל-אביב. 1983 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

שם בולט בתא הכבוד של "ידיעות אחרונות" שמשום מה נשמט מהרשימה של "כל העיר" הוא עו"ד שמעון מזרחי, המוציא והמביא בקבוצת הכדורסל מכבי תל-אביב – הקבוצה של המדינה – שבעצמה זכתה לחיבוק מסורתי ממדור הספורט של העיתון ומהכתב שליווה אותה במשך קרוב ליובל שנים, רפאל נאה.

שאול פרץ, שעבד ככתב ב"ידיעות אחרונות" בשנות התשעים ולאחר מכן עבר ל"מעריב", פרסם לאחר עזיבתו רשימה נרחבת שבה נקב בשמות של אישים נוספים שלטענתו נהנו ממטריית ההגנה של העיתון: השרים ישראל קיסר ואבנר שאקי, היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן-יאיר, וגם אדם מבוגר שזוהה כ"קצין משטרה בכיר מאוד" שלדברי פרץ תועד כשהוא מטריד מינית באופן סדרתי נערה שעבדה בגלידרייה בתל-אביב (זהותו שמורה במערכת "העין השביעית"). לטענתו, נוני מוזס היה מעורב באופן אישי בגניזת החומר על הקצין הבכיר.

גורם נוסף שכיכב אז בצמרת הרשימה היה המיליארדר שאול אייזנברג, איל תעשייה, בנקאות ונשק שעמד בראש אימפריה עסקית חובקת עולם – וגם מפרסם גדול שהִרבה לרכוש מודעות בעיתונים.

גורם שעבד ב"ידיעות אחרונות" באותן שנים חלק עם "העין השביעית" סיפור על האופן שבו גויס העיתון כדי לפרסם ידיעה כוזבת שסייעה לאינטרס הכלכלי של בעל ההון. "זה היה כששאול אייזנברג היה מלך הטייקונים ושלט בחברה לישראל, לפני שהיא נמכרה לאחים עופר", מספר הגורם. "לאייזנברג היה בן בשם ארווין, ויום אחד הגיעה למערכת ידיעה שלפיה אותו ארווין נושל מהירושה והורחק מכל עסקי המשפחה".

איש העסקים שאול אייזנברג, 1986 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

איש העסקים שאול אייזנברג, 1986 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

הטיפול בידיעה הוטל על אחד הכתבים הכלכליים. "במערכת אמרו לו שהידיעה בדוקה, ושלא צריך לאמת אותה, אבל הוא בכל זאת ניסה – ולא הצליח לאמת", נזכר הגורם. "זה היה לפני עידן האינטרנט, האייזנברגים רוב הזמן בכלל לא היו בארץ, ואצל המקורבים שלהם היתה חומה של שתיקה. אבל בעיתון החליטו לפרסם את הידיעה בכל זאת.

"אחרי כמה חודשים נודע שהסיפור היה חסר בסיס – ספין שהגיע לעיתון דרך יעקב נאמן, עורך-הדין של משפחת אייזנברג. התברר שארווין אייזנברג, הבן שכביכול נושל מהירושה, היה בתהליך גירושים מאשתו אנג'לה. הפרסום נועד למנוע ממנה לקבל חלק מהרכוש העצום של המשפחה. זה היה מהלך קלאסי ל'ידיעות אחרונות'. מי שיודע לקרוא את העיתון יכול להבחין לבד, תוך כדי קריאה, באינטרסים של המשפחות והמקורבים".

גם לשייקה בן-פורת היה סיפור על בעל ההון החמקמק. ב-1988 הטיל יודקובסקי על בן-פורת להכין ראיון עם אייזנברג, שלא הרבה להתראיין. אבל לנציגיו של אייזנברג היה תנאי – שהראיון יוגש להם לאישור לפני פרסומו, והם יורשו להכניס בו שינויים. באוטוביוגרפיה שלו ציין בן-פורת שהוא אישר את העסקה ב"חוסר רצון", אך התנה זאת בכך שהשינויים יוכנסו רק בציטוטים מפי אייזנברג – ולא בנוסח השאלות שיוצגו לו.

דב יודקובסקי (מימין) עם ישעיהו (שייקה) בן-פורת (צילום: משה שי)

דב יודקובסקי (מימין) עם ישעיהו (שייקה) בן-פורת (צילום: משה שי)

הראיון נועד להתפרסם באחד מגליונות החג באותו הסתיו. "ואז, יום או יומיים לפני החג, כאשר החומר כבר ירד לדפוס, נחתה עלינו המהלומה", כתב בן-פורת. יודקובסקי בישר לו שאייזנברג ואנשיו לא הסתפקו בשיפוץ הראיון אלא פסלו את הכתבה כולה, בטענה שהטקסט כולל הערות שלא מצאו חן בעיניהם ושאלות שהמרואיין בחר לא להשיב עליהן.

"היינו במצוקה אמיתית", כתב בן-פורת. "עורכי-הדין איימו במשפט אם נפרסם. ואילו אני, בשיחה לילית שקיימתי עם דב, עמדתי על שלי: בהתאם להסכם הכתוב, לא אניח להם לצנזר הערות ולא שאלות".

יודקובסקי האמין שיש מוצא. עוד באותו לילה הוא נסע לווילה של אייזנברג בסביון, ואז צִלצל לבן-פורת והודיע שנמצאה "פשרה": בעל ההון הסכים לחזור בו מפסילת הכתבה, אבל השאלות שעליהן סירב להשיב נמחקו, וההתחמקויות שלו הועלמו מהטקסט. ההון ניצח, העיתונות הפסידה.

מסורת אנטי-עיתונאית

שיטת הרשימות היתה סוד, אבל מהסוג הגלוי. ב-1991, אחרי שנוני מוזס דחק את יודקובסקי החוצה מ"ידיעות אחרונות", הוגה הנוסחה עבר ל"מעריב". עובדי "מעריב", דווח אז, "חוששים שרשימת הנושאים האסורים לכתיבה שהנהיג יודקובסקי ב'ידיעות' כדי להגן על מפרסמים למיניהם וחברים, בהם אנשי שלטון, תעבור עכשיו ל'מעריב'". התיאור הזה הופיע בכתבה נרחבת שפרסמה העיתונאית נעמי לויצקי ב"חדשות". מעט לאחר מכן קיבלה לויצקי משרה ב"ידיעות אחרונות" וחוותה על בשרה את השיטה שמפניה התריעה.

דב יודקובסקי (צילום: משה שי)

דב יודקובסקי (צילום: משה שי)

יודקובסקי עצמו, האיש והנוסחה, נשאל מדי פעם על רשימת המיוחסים של "ידיעות אחרונות", ובזקנתו – אחרי שכבר פרש מהעיתון – אף הסכים להודות שהיו מושאי סיקור שזכו אצלו להגנה קבועה. אבל הוא התעקש שהתופעה התקיימה רק בשוליים, וטען שהיתה לכך הצדקה מקצועית. "אינני מצטער על כך שמדי פעם הייתי ממתן קצת רשימות שהיו בהן, לדעתי, אלמנטים של רצח אופי", מסר יודקובסקי ל"כל העיר". "ייתכן שלאיש ציבור זה או אחר, שהיו לו יחסי ידידות עם נח מוזס ז"ל או איתי – לא מגיע פרס על כך, אבל גם עונש לא מגיע לו על כך".

במקרים מסוימים, אמר יודקובסקי, הוא נהג לדחות פרסומים למועד נוח יותר. "היה יכול לקרות שאיזה בנאדם שהיה צריך להיכתב עליו מאמר ביקורתי לא-מהותי, ונניח שלמחרת נח מוזס ז"ל או אני היינו מוזמנים לאיש הזה לאיזה סתם שיחה – אז היינו מבקשים מהכתב לשמור על הכתבה ולתת אותה רק בעוד איזה שלושה ימים. כי לא צריך איזה אי-נעימות דווקא ביום שכותבים עליו", אמר ב-1993 בראיון לירחון "התקשורת".

יודקובסקי אמנם התייחס בביטול לצנזורה ולשיטת הרשימות השחורות והלבנות, וגם הכחיש במובלע את מופעיה הבוטים ביותר, אבל אצל העיתונאים המסורת האנטי-עיתונאית שהנחיל נצרבה עמוק בבשר. דורות של כתבים ועורכים שרצו לעשות את עבודתם אבל נחסמו מלמעלה עזבו את "ידיעות אחרונות" אכולי תסכול. אחרים השפילו ראש והעדיפו לשתף פעולה.

לעתים, כמו שקרה עם פרשת לוינסון או התקרית האלימה עם אחיו של שמעון פרס, העיתונאים ומקורותיהם מצאו דרך לפרסם את המידע בעיתונים אחרים – או לפחות להוציא לאור את מעשה הצנזורה. אבל בלתי אפשרי להעריך כמה פרשות בעלות ערך ציבורי נקברו לנצח בגלל החלטות אנטי-עיתונאיות שקיבלו קברניטי העיתון החזק במדינה – העיתון שדווקא בשל כוחו הרב אמור להיות חסין מאיומים ולפרסם את מה שעיתונים אחרים, חלשים ממנו, לא מסוגלים.

"72% מהאוכלוסייה קוראים 'ידיעות'". שלט חוצות, גוש דן, 1992 (צילום: זיו קורן, לע"מ)

"72% מהאוכלוסייה קוראים 'ידיעות'". שלט חוצות, גוש דן, 1992 (צילום: זיו קורן, לע"מ)

מבחינה כלכלית, זה השתלם. השיטה המושחתת התבררה כהצלחה מסחררת: סגנון העריכה הקל לעיכול שהנחיל יודקובסקי, לצד ההקפדה על ריבוי דעות, איזון כפוי ועיסוק נרחב בבידור וספורט, הפכו את "ידיעות אחרונות" לעיתון שיש לו מקום על כל שולחן בכל בית.

ההשקעה של מוזס ויודקובסקי בטיפוח מערכות היחסים עם הממסד הכלכלי והפוליטי הפכו את "ידיעות אחרונות" גם לעיתון המשפיע במדינה. לקראת סוף שנות השבעים, העיתון שלהם סוף-סוף הצליח לעקוף את הנמסיס "מעריב" ולהפוך לעיתון הנמכר בישראל. אבל תוך זמן לא רב הצמד שהוביל אותו לשם כבר לא ישב בקוקפיט.

מי שהחליף אותם היה אדם אחד, נוני מוזס. נוני הפך את "ידיעות אחרונות" מהעיתון של המדינה לאימפריית תקשורת, ובתוך כך המשיך לפתח את המסורת המשפחתית. אבל אצל נוני, "נוסחת יודקובסקי" ו"שיטת נח" לבשו פנים משלהן. נוני לא התברך בכישורים החברתיים של שני הג'נטלמנים הזקנים שירש. נוני הוא לא איש רעים להתרועע. נשותיו לא מבשלות טשולנט או גפילטע פיש לעובדי העיתון. את מערכות היחסים שלו עם כפיפיו הוא מנהל בדרך כלל באמצעות מתווכים ושותפי סוד.

תוך שנים אחדות, הגרסה האישית של נוני ל"שיטת 'ידיעות אחרונות'" תוביל אותו לסיבוב ראשון בחדרי החקירות.

* * *

בפרק הבא: נוני מוזס מנהיג ב"ידיעות אחרונות" שלטון ריכוזי שמבוסס על רשת של נאמנים שבמרכזה עומד "מנהל המשק", תפקיד מסתורי שבעבר מילא מפקד יחידת המחסלים של המוסד. פרשת האזנות הסתר תחשוף מציאות דיסטופית: מצלמות סמויות במערכת, האזנות סתר לעורכים, מנהלים ובני משפחה, בדיקות פוליגרף לעיתונאים וחבילות מזומנים עטופות בנייר עיתון. המו"ל המתחרה נשלח לכלא, אבל מוזס מצליח לחמוק מהעמדה לדין

* * *

שיטת "ידיעות אחרונות", סדרת הכתבות המלאה