"עושים היום חרם על 'המקור'. לא רואים את רביב דרוקר בערוץ 13", אמרה לי ליאורה אשתי. "הוא מראיין את יובל וילנר, החשוד באונס".
האם היה נכון לראיין את החשוד? בעבר הרחוק, השאלה הזאת לא היתה נשאלת. משנת 1957 ועד שנת 2002 כלל החוק בישראל איסור מוחלט על כל פירסום שהוא "סוב יודיצה", כלומר על פירסום העלול להשפיע על מהלך משפט או תוצאותיו. עונש מירבי של שנת מאסר אחת היה צפוי לכל מפרסם של גרסת חשוד או נאשם לפני תום משפטו – או גרסת המתלוננת נגדו.
הייתי מעורב בתחילת המילניום בדיוני הכנסת בעניין עבירת ה"סוב יודיצה" כנציג העיתונות הישראלית. הצלחתי לשכנע את המחוקק לצמצם מאוד את העבירה. לפי הנוסח החדש, רק אם הפרסום נעשה בכוונה להשפיע על בית-המשפט הוא עבירה פלילית.
בסעיף 71 (א) לחוק בתי-המשפט נקבע כיום איסור לפרסם על "עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו. ראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה להשפיע". האיסור הזה חל מהרגע שאדם נעצר ועד מתן פסק-דין בעניינו. העונש נשאר שנת מאסר אחת.
כשתוקן החוק, הבטיחה מועצת העיתונות להכניס את ה"סוב יודיצה" לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות – ועמדה בהבטחתה. פרסום כזה הפך לעבירת אתיקה. אבל חלפו שנים, תקנון האתיקה העיתונאית נוסח מחדש, והיום אין בו זכר ל"סוב יודיצה".
לא רק התקנון השתנה – גם הנורמות השתנו. היום העיתונות הממוסדת – כמו התקשורת ברשתות החברתיות – אינן מגבילות את עצמן, ומפרסמות דברים שנחשבו פעם לעבירות. כבר שנים שלא שמעתי את הביטוי "משפט על-ידי העיתונות".
לפני שנים הורשעו עיתונאי בכיר ומעוטר ועורך מיתולוגי, חתן פרס ישראל, על כך שפרסמו בעיתון הערכות על מהימנות עדי-ההגנה במשפט דמיאניוק. נקבע כי הפרסום היה עלול להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו.
היום מעז כלי-תקשורת נפוץ לסקר משפט חשוב, הנמשך כבר שש שנים, ולקבוע כי "התיקים קורסים" למרות שההליך עדיין לא הסתיים.
היום אין בעיה לעשרות מפגינות לעמוד עם שלטים מול בית-משפט או תחנת-משטרה, ולצעוק כי הן מאמינות למתלוננת על אונס, וכי יש להרשיע את החשוד. ארגוני תקשורת מכובדים אינם נרתעים מפרסום ראיונות עם מתלוננות – אחרי שנפתחו הליכים פליליים לפי התלונות שלהן. בפועל, ה"סוב יודיצה" מת, למרות שהוא קיים עדיין, בגירסתו המרוככת, בספר החוקים.
אם מותר וראוי לפרסם את גרסת המתלוננות, מדוע אסור לפרסם את גרסת החשוד? כי העבירה חמורה ומגעילה? כי אנחנו מאמינים למתלוננות וממהרים לחרוץ דין בלי לשמוע את הצד השני? כי אנחנו נאמין תמיד לאשה הטוענת שנאנסה, ואיננו מוכנים לשמוע לעולם את גרסת הגבר המואשם?
אני מניח שהרוב המכריע של תלונות על עבירות-מין הן תלונות-אמת. נפגע או נפגעת לא יפנו למשטרה, ייחשפו ויעברו מעין "אונס שני" בחקירה ובמשפט, אם הטראומה שעברו אינה אמיתית. אבל תיאורטית קיים חשש לתלונת-שקר. בשביל זה קיים בית-משפט. אם נניח שכל תלונה על אונס היא תלונת-אמת, אין צורך בבירור משפטי.
ברגע שהמתלוננות פנו לתקשורת, התראיינו והשמיעו את גרסתן, הן הרימו, מוסרית, את מסך ה"סוב יודיצה". האם פרסום גירסתן לא עלול להשפיע על בית-המשפט, ופרסום גרסתו עלול?
בתקנון האתיקה העדכני של מועצת העיתונות נקבע כי "עיתונאים יכבדו בפרסומיהם את העיקרון היסודי שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע, אלא אם נמצא אשם בדין". עוד נקבע בתקנון כי "במקרים המתאימים תוענק אפשרות הוגנת להגיב, למי שנפגע באופן משמעותי מפרסום".
האם נכון לראיין חשודים ועבריינים?
שאלה אתית שנייה המתעוררת כאן, היא האם נכון לראיין עבריין או חשוד בעבירה. בספרי על אתיקה עיתונאית, שפורסם לפני 28 שנה, דנתי בשאלה הזאת. סברתי כי כאשר יש בכך עניין ציבורי, ניתן לראיין עבריינים, אבל אסור לשלם לעבריין עבור הראיון עמו.
מאז חלפו שנים, והנורמות השתנו. היום בכל מקרה של פשע חדשותי (או רכילותי) העיתונות ששה לראיין, מחשודים שעניינם עדיין לא התברר בבית-המשפט ועד לעבריינים מורשעים.
טוב או רע – אלה הנורמות היום, ותהיה זו צביעות לטעון נגד רביב דרוקר כי הוא חורג מהמקובל.
בסופו של דבר, צפיתי ב"המקור" של דרוקר לבדי. לא מצאתי פגם בהחלטה שלו לפרסם את גרסת החשוד, אחרי שגרסת המאשימות פורסמה בתקשורת שוב ושוב, ובהבלטה. אשתי לא ראתה את התחקיר.