קיץ 2011 היה רגע היסטורי באבולוציה של המאבקים האזרחיים בישראל. ב-14 ביולי, בקצה הצפוני של שדרות רוטשילד, ניטע מחנה קטן של אוהלים שהתניע את גל המחאה הגדול ביותר שידעה הארץ עד אז. השדרה התל-אביבית נכבשה במהירות לכל אורכה, ומאהלים חדשים החלו לקום בכל קצוות הארץ, מאילת ועד קריית-שמונה. מדי שבוע, במוצ"ש, אזרחים זרמו לכיכרות להפגנות המונים שבהן דרשו פתרון לבעיית יוקר המחיה ולמחירי הדיור המאמירים.

מאות אלפים יצאו מבתיהם. אל הגרעין המקורי של שוכרי דירות צעירים מתל-אביב הצטרף קהל מגוון של ישראלים: תושבי שכונות עוני ויישובי ספר, סטודנטים, הורים לפעוטות ושלל פעילים חברתיים שזיהו את גודל השעה ורצו פיסה מהמהפכה. לרגע נדמה היה שכאשר ציבור מספיק גדול מתכנס יחד ודורש שינוי, בממשלה ובמגזר העסקי נאלצים להקשיב. בטווח המיידי, המחאה עצרה עליות מחירים מתוכננות והתניעה גל של חקיקה חברתית. בטווח הארוך, היא שינתה מהיסוד את השיח האזרחי בישראל.

המפגינים לא היו יכולים לעשות זאת לבד. אחד ממקורות העוצמה של מחאת קיץ 2011 היה רוח גבית חסרת תקדים מהתקשורת הממוסדת. העיתונות הישראלית מיהרה לראיין את מובילי המחאה, הפכה אותם לכוכבי מדיה ונתנה להם מצע נוח להִדהוד המסרים. באופן בלתי אופייני, העיתונות גם צללה לעומק הסוגיות הכלכליות שכבשו לפתע את סדר היום הציבורי ותיווכה אותן לקהל הרחב. יום אחר יום, העיתונאים המחישו שהמצב הישראלי אינו גזירת גורל, ושבמדינות אחרות מצאו דרכים לגרום לכלכלה לעבוד גם למען מעמד הביניים.

בין גופי התקשורת שהצטרפו למחאה, אחד בלט במיוחד: ynet מקבוצת "ידיעות אחרונות", אתר החדשות הפופולרי בישראל.

מערכת ynet דחפה את המחאה עוד לפני שמישהו דִמיין שהיא תכבוש את המדינה. עיתונאים שעבדו באתר בקיץ ההוא מתגאים שמילאו תפקיד מרכזי ביצירת השיח שהוליד את "מחאת הקוטג'", שהקדימה בחודש את מחאת האוהלים ובמידה רבה בישרה את בואה. כשמחאת האוהלים פרצה, לעיתונאי ynet היה ברור שאתר האקטואליה החזק והמשפיע במדינה, האתר שלהם, יתייצב בקו הקדמי ויספק למוחים רמקול רב עוצמה. וכך היה.

בימים הראשונים של המחאה, הכותרת הראשית של ynet עסקה במתרחש ברוטשילד בתדירות כמעט חסרת תקדים, כאילו מדובר במבצע צבאי מתגלגל. מי שפקד את בניין המערכת באותם ימים לא יכול היה להחמיץ את ההזדהות העמוקה של העיתונאים עם המפגינים.

שדרות רוטשילד, תל-אביב, אוגוסט 2011: הכנות להפגנה במאהל מחאת יוקר המחיה (צילום: מרים אלסטר)

מאהל רוטשילד בתל-אביב, אוגוסט 2011 (צילום: לירון אלמוג)

הפגנה נגד יוקר המחיה, במסגרת מחאת האוהלים. תל-אביב, אוגוסט 2011 (צילום: גילי יערי)

מחאת יוקר המחיה בתל-אביב, אוגוסט 2011 (צילומים: מרים אלסטר, לירון אלמוג וגילי יערי)

בערבים, כשהחום בשדרה התפוגג מעט והרוח דיללה את ניחוח פירות הפיקוס המעוכים, נצפו שם גם עיתונאים של ynet, שהגיעו כדי לתמוך. "יש היסחפות. אנשים גומרים משמרת עריכה בדסק ועושים סיבוב ברוטשילד במאהל, וזה מכניס אותם לאווירה. יש התלהבות, הרגשה שמשהו קורה", סיפר אחד הכתבים בזמן אמת בשיחה עם "העין השביעית".

עיתונאי ynet פגשו ברוטשילד גם כמה פרצופים מוכרים. לפחות ארבעה ממובילי המחאה עבדו קודם לכן בקבוצת "ידיעות אחרונות": סתיו שפיר, חברת-הכנסת לעתיד, היתה כתבת באתר xnet כמעט עד פרוץ המחאה; יונתן לוי היה עורך ב"ידיעות אחרונות"; שיר נוסצקי, עיתונאית שעבדה אז ב"טיים אאוט", כתבה גם ב"כלכליסט", היומון הכלכלי של קבוצת מוזס; אסף לוי היה קודם לכן כתב תחקירים ב"7 ימים" וב"כלכליסט".

בחוגים ימניים, שהתייחסו למחאה בחשדנות, צירוף המקרים הזה תמך בתיאוריה שלפיה המחאה היא קנוניה של התקשורת והשמאל להפלת שלטון הליכוד במסווה של מאבק חברתי. ההתגייסות הנלהבת של ynet, שהתבלטה גם ביחס לאהדה שהפגינו גופי תקשורת אחרים, הוסיפה נדבך לחרושת הקונספירטיבית.

שדרות רוטשילד, יולי 2011: ישראלי מעיין בגיליון של "ידיעות אחרונות" מחוץ לאוהל. הכותרת הראשית והטורים עוסקים בתגובתם של המוחים להבטחות של בנימין נתניהו, ראש הממשלה (צילום: משה מילנר, לע"מ)

שדרות רוטשילד, יולי 2011: ישראלי מעיין בגיליון של "ידיעות אחרונות" מחוץ לאוהל. הכותרת הראשית והטורים עוסקים בביקורת על הבטחותיו של בנימין נתניהו, ראש הממשלה (צילום: משה מילנר, לע"מ)

הקונספירטורים צדקו כשייחסו מניעים זרים לרתימה של ynet לעגלת המחאה, אולם שגו כשטענו שמדובר במאבק אידיאולוגי או פוליטי. למעשה, אם המחאה היתה פורצת שנתיים או שלוש קודם לכן, לא בטוח שההתגייסות הזו היתה באה לעולם.

כמו עיתון האב "ידיעות אחרונות", מערכת ynet אימצה לעצמה אתוס מקצועי שמרני של הימנעות מהזדהות פוליטית או אידיאולוגית. לאורך עשורים, הגישה ששלטה בקבוצת "ידיעות אחרונות" גרסה שיש להתייחס לממסד בכבוד ולנסות לעבוד איתו – ולא נגדו. אבל רצה הגורל, וכשהמחאה פרצה קבוצת "ידיעות אחרונות" ניצבה מול איום מסחרי שכמותו לא חוותה מזה עשורים: "ישראל היום". נוני מוזס, המו"ל הכל-יכול של הקבוצה, היה בטוח שהאחראי הישיר לאיום הזה הוא בנימין נתניהו, ראש הממשלה.

בקיץ 2011 נתניהו כבר השלים שנתיים בשלטון, ו"ישראל היום" חגג יום הולדת 4. אחרי הקדנציה הקודמת והכושלת שלו בשנות התשעים, נתניהו הבטיח לעצמו שכשיחזור יהיה לו עיתון משלו. מי שמימש עבורו את ההבטחה היה איל הקזינו האמריקאי שלדון אדלסון, שהיה אז אחד האנשים העשירים בעולם. אדלסון הציף את הרחובות במאות אלפי גליונות חינם, שבר את שוק המודעות ופגע קשות בהכנסות של "ידיעות אחרונות". לראשונה בקריירה של נוני כמוציא לאור, שהחלה באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, קם מתחרה שסיכן באופן ממשי את המשך שליטתו בענף.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ במליאת כנסת באוגוסט 2011, בעיצומה של מחאת האוהלים (צילום: מרים אלסטר)

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ במליאת כנסת באוגוסט 2011, בעיצומה של מחאת האוהלים (צילום: מרים אלסטר)

בניסיון להגיע לדיל שירכך את הנזק, מוזס פצח במשא-ומתן סודי עם נתניהו ואדלסון. הוא קיווה למנוע מ"ישראל היום" להתרחב ולהשיק מהדורת סוף שבוע. אבל המגעים כשלו, וב-2011 חיפש מוזס אפיק אחר למלחמה בנתניהו ובמתחרה החינמי. מחאת יוקר המחיה, שפגמה בדימוי של ראש הממשלה כ"מר כלכלה" ומיצבה אותו כמשת"פ של טייקונים, נפלה לידי מוזס כפרי בשל.

מערכת ynet, אז כהיום, הורכבה בעיקר מעובדים בשנות העשרים והשלושים לחייהם המועסקים בשכר נמוך עד ממוצע. ההזדהות שלהם עם המחאה היתה אותנטית: גם הם שכרו דירות יקרות מדי ושילמו מחירים מופקעים על מצרכי יסוד, וגם הם התקשו לדמיין עתיד שבו שכרם הצנוע יאפשר להם לרכוש בית.

בכירי המערכת, העורך הראשי יון פדר וסגנו ערן טיפנברון, אִפשרו להם לפרסם מדי שבוע עשרות כתבות וטורים על המחאה ולשבצם בכותרות הבולטות ביותר באתר החדשות הנקרא בישראל. הם גם עודדו אותם להמשיך. "טיפנברון הסתובב במערכת ופִמפם לכולם שצריך להגדיל את הסיקור וליצור סחף בעד המחאה", אמר הכתב הכלכלי תני גולדשטיין בראיון ל"דה-מרקר".

ארנון (נוני) מוזס, 26.3.14 (צילום: רוני שיצר)

נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות". 2014 (צילום: רוני שיצר)

עיתונאים שאיישו את הדסק נזכרים בשבועות הראשונים של המחאה בתערובת של נוסטלגיה וגאוות יחידה. אחד מהם, שעבד אז כמבזקן ועורך חדשות, חולק זיכרון מתוק: "בשלב כלשהו היה ברור שהמחאה הולכת ותופסת תאוצה. המספרים של משתתפי ההפגנות הלכו וצמחו – 250 אלף, 400 אלף – עד שבשלב מסוים המשטרה הפסיקה לתת אומדנים. אבל אנחנו בדסק הצלחנו להשיג את המספרים בדרכים אחרות, תוך עקיפת דוברוּת המשטרה".

"היינו הראשונים לקחת, מהדקה הראשונה, את היציאה לרוטשילד לכותרת הראשית של ynet במשך הרבה מאוד זמן", התגאה הכתב אטילה שומפלבי בכנס שהתקיים בעיצומה של המחאה. "זה נמצא שם כמעט חודש, כל יום, לא בגלל שזה סוחף, לא בגלל שזה מביא רייטינג, אלא בגלל שזה חשוב. בגלל שהיתה כאן מחאה ציבורית אחרת, שקמה מתוך תסכול עמוק, ואני אומר את זה לזכות העורכים של ynet, שהבינו את זה מהר מאוד ונתנו לזה רוח גבית. ואני בעד".

כתב ynet אטילה שומפלבי, 2017 (צילום: פלאש 90)

כתב ynet אטילה שומפלבי, 2017 (צילום: פלאש 90)

אבל אז, לפתע, זה נעצר. ההוראה הגיעה מלמעלה. "ערב אחד, כשהמחאה הגיעה לשיאה, ראש הדסק פתאום הודיע: 'להוריד, להוריד מספרים. לא קיבלנו את זה מהדוברוּת, זה לא סביר'", נזכר המבזקן. "באותו ערב משהו נשבר. מהנקודה הזאת והלאה ynet כמעט הפסיק לפרסם את מספרי המפגינים בכותרות, הפסיקו לקדם את דפני ליף, ומדי פעם היו מגיעים לדסק טלפונים מגורמים שמבקשים 'לאמת שוב' איזה פרט שמישהו רצה להצניע".

כתבים ועורכים מהדרגים שמעל המבזקן קיבלו רושם זהה. "ההוראה להפסיק לסקר את המחאה החברתית נפלה בן-לילה", סיפר גורם בכיר שעבד אז ב-ynet בשיחה עם "העין השביעית". "זה לא היה תהליך. ממש ביום אחד הצטווינו להפסיק לטפל במחאה. ואם כבר מעלים משהו, אז לקבור אותו. מנושאי הדגל הפכנו פתאום לחפרפרות".

מי נתן את ההוראה?

"פדר וטיפנברון הינדסו את זה. היה ניסיון להציג את זה בקטע כאילו מקצועי. לא הגיע אלי מייל שאמר לי, 'מהיום אנחנו מפסיקים לסקר את המחאה'. נתנו לנו נימוקים בסגנון 'טיפלנו בזה מספיק, עכשיו זה כבר לא מעניין'".

בזמן אמת חשבתם שזה לא טיעון אמיתי?

"בוודאי, הרי כמות הכתבות נחתכה ביום אחד".

מערכת "העין השביעית" ניתחה את תדירות הפרסומים של ynet וזיהתה את הרגע המדויק שבו פסק הסיקור האינטנסיבי: אמצע אוגוסט 2011, כחודש אחרי פרוץ המחאה. בנקודת הזמן הזאת, בבת אחת, חלה צניחה בכמות האייטמים שעסקו במחאה – ואלו שכן פורסמו לא קוּדמו בחשבון הפייסבוק של אתר החדשות, אפיק הפצה מרכזי וחסר תחליף באותם ימים.

מקור הנתונים: בדיקת "העין השביעית", על בסיס ארכיון התגית "מחאת האוהלים" ב-ynet. עיצוב: אוהד סטון

מקור הנתונים: בדיקת "העין השביעית", על בסיס ארכיון התגית "מחאת האוהלים" ב-ynet. עיצוב: אוהד סטון

פניית הפרסה של ynet נעוצה בשינוי המיקוד של המחאה. בתחילת הדרך, כשמחאת האוהלים התמקדה במחירי הדיור, האש הופנתה בעיקר לממשלה ולעומד בראשה, נתניהו. התמיכה של הדסק במחאה השתלבה עם האינטרסים המיידיים של מוזס, שבנקודת הזמן הזאת ניהל באמצעות "ידיעות אחרונות" קמפיין בלתי מוצהר נגד ראש הממשלה. מוזס הוכיח את כשרונו לניצול יוזמות אותנטיות של עובדיו לתחזוקת אינטרסים אישיים, ואִפשר למערכת ללבות את סיקור המחאה. נתניהו, מצדו, החרים את העיתון עקב מה שהגדיר כסיקור עוין.

לאורך כל הדרך התנהל סביב המחאה משחק משיכות חבל בין ההון לשלטון. כל צד ניסה להפנות את האש הציבורית ממנו והלאה. טייקונים דוגמת נוחי דנקנר, יצחק תשובה ומוזי ורטהיים העמידו פנים שהם תומכים במחאה וקראו לנתניהו להירתם למען מעמד הביניים. מנגד, נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ הטילו את האשמה על הטייקונים; המסר הזה, שהופץ בין היתר בסיוע "ישראל היום", התגלה כאפקטיבי ועם הזמן אומץ על-ידי יותר ויותר מוחים.

כשלהבות המחאה הלכו וגבהו, והרוח בקרב המוחים שינתה כיוון, הטייקונים שינו אסטרטגיה. אחד אחרי השני, המפרסמים הגדולים במשק הודיעו על גניזת הקמפיינים הפרסומיים שלהם והקפיאו עד להודעה חדשה קמפיינים עתידיים. המהלך נומק בטיעונים ענייניים, כמענה לסנטימנט אנטי-צרכני בקרב הציבור, אך בענף התקשורת הבינו שמדובר גם באיתות אזהרה למו"לים: כל עוד המחאה תמשיך לככב בכותרות, תשכחו מתקציבי פרסום.

מחאת יוקר המחיה: מפגין צעיר אוחז בשלט בהפגנה בתל-אביב, 30.7.2011 (צילום: גילי יערי)

ילד אוחז בשלט מחאה נגד ראש הממשלה נתניהו, בהפגנה של מחאת האוהלים. תל-אביב, יולי 2011 (צילום: גילי יערי)

ב-ynet, וגם ב"ידיעות אחרונות", המסר הופנם במהירות. "ברגע שהמחאה הופנתה מהשלטון אל ההון התחילו להגיע המסרים מלמעלה: 'לא לזה התכוונו'", מספר עורך שעבד אז בעיתון. נתניהו, כעבור שנים אחדות, טען שמוזס בעצמו נתן הוראה להשתיק את המחאה בשל המשבר היזום בענף הפרסום. ראש הממשלה אמנם לא סיפק הוכחות, אבל כמה מעובדי ynet שניסו לברר את פשר ההוראה קיבלו הסבר ברוח דומה.

תני גולדשטיין, 2012 (צילום: עידו קינן, "חדר 404")

תני גולדשטיין, 2012 (צילום: עידו קינן, "חדר 404")

בהתאם למסורת שהתפתחה ושוכללה ב"ידיעות אחרונות" במשך עשורים, ההוראה האנטי-עיתונאית נארזה בנימוקים מקצועיים: מיצוי, פקפוק במהימנות המידע שהגיע לידי הדסק והצורך האלמנטרי לשמור על אובייקטיביות. אבל היו גם עובדים שקיבלו תשובות כנות יותר. "הדיבור היה שהמחאה רעה למפרסמים, ולכן גם ל-ynet", נזכר המבזקן. הכתב תני גולדשטיין, בראיון שהוזכר לעיל, סיפר שטיפנברון החל לשוחח עם כתבים ועורכים וזרע אצלם ספקות בנוגע לאג'נדה המיליטנטית. "הוא הסביר שהחרמות גרמו לנו נזק, ושאנחנו לא צריכים להתעלם מהמחאה, אלא להתמקד בנתניהו ובמדיניות שלו, ולא בחברות במשק", אמר.

בשיחה עם "העין השביעית" סיפר גולדשטיין על תקרית שבה לטענתו טיפנברון הורה לו להשתיל בכתבה עובדה שקרית שנועדה להיטיב עם הטייקונים: קביעה שלפיה מנהיגי המחאה דורשים להוריד את שיעור המע"מ במשק. "הורדת המע"מ זה ה-דבר בשביל המגזר העסקי", הסביר גולדשטיין. "כשהממשלה מעלה את המע"מ המחירים עולים, אבל כשהממשלה מורידה אותו, לעתים קרובות המחירים לא יורדים – כי בעלי העסקים והחברות מרוויחים את ההפרש". טיפנברון הכחיש.

"הכתבים היו מציעים אייטמים חברתיים, והיו עונים להם: 'לא, אנחנו לא נוגעים במחאה החברתית ולא מעודדים מחאה חברתית. זה לא מצטלם טוב'", מסכמת עובדת שמילאה שורה של תפקידים באתר. "כשביררתי, אמרו לי שזה מבריח מפרסמים ולא משתלם למערכת. ההוראה לא לגעת בנושא הזה נשארה בתוקף גם אחרי שנגמרה המחאה. גם אם האייטם הוא אייטם פיצוץ שאתה יודע שיביא 5 מיליון קליקים בדקה".

מוזס מסמן את ynet

החניקה המהירה של סיקור המחאה היתה רגע סמלי בתהליך ההתבגרות של ynet. סיטואציה שנפתחת באופוריה של כתבי שטח ועורכי דסק שהאמינו שהם מקדמים סדר יום עצמאי ואמיץ ומשתמשים בבימה העיתונאית שלהם לטובת הציבור הרחב – עד שהתברר להם שהחופש הזה ניתן בעירבון מוגבל, ונמשך רק כל עוד מתקיימת חפיפה בינו לבין האינטרסים של בעל הבית. בדיעבד, הם היו צריכים לראות את זה מגיע.

ynet יצא לאוויר העולם ביוני 2000, כשהאינטרנט העברי עוד היה בחיתוליו. "האונליין לא עִניין את נוני", משחזר עיתונאי שעבד אז בקבוצה, "אבל מודי פרידמן, שנכנס לתפקיד המשנה למנכ"ל אחרי תקופה במקומונים, שִכנע אותו לשים כסף על האינטרנט. ונוני שם הרבה כסף. תוך חודשיים בנו שם מערכת של 200 איש".

קבוצת "ידיעות אחרונות" היתה שרויה אז במשבר פנימי. ההנהלה בדיוק השביתה את מערך הייצור של העיתון בעקבות פיצוץ המשא-ומתן לחידוש החוזה הקיבוצי של עובדי הדפוס. המאבק גלש לפסים אלימים: מאבטחים ששכרה ההנהלה היכו את העובדים באלות ובמוטות ברזל – ועובדי הדפוס השיבו מלחמה ויצאו למבצעים לשיבוש החלוקה הסדירה של העיתון, שהודפס בינתיים אצל המו"לים המתחרים.

בניסיון לבסס אפיק פעילות חלופי למקרה של קטסטרופה, מוזס הורה בבהילות להשיק את ynet – שעוד ערך פיילוטים אוף-ליין. "למרות הבהילות, ההצלחה היתה מיידית", מציין העיתונאי דלעיל.

בית "ידיעות אחרונות" הישן בתל-אביב, שם עשה ynet את צעדיו הראשונים בטרם הועבר לבניין נפרד (צילום: Itayba, רישיון CC BY-SA 3.0)

בית "ידיעות אחרונות" הישן בתל-אביב, שם עשה ynet את צעדיו הראשונים בטרם הועבר לבניין נפרד (צילום: Itayba, רישיון CC BY-SA 3.0)

בשנות קיומו הראשונות, ynet היה בן חורג במשפחת "ידיעות אחרונות". המהדורה המודפסת עדיין היתה הזרוע החזקה, המשפיעה והרווחית ביותר בקבוצה. מוזס אמנם השקיע תקציבים נדיבים בפיתוח התשתית הטכנולוגית של האתר (עשרות מיליוני שקלים, לפי הערכות שפורסמו אז בתקשורת), אבל הניהול היומיומי של ynet לא היה בראש מעייניו – וגם לא ההתנהלות העיתונאית, שבשלב זה הציגה שאיפות צנועות בלבד.

"אין לנו יומרה להפיל את הממשלה באמצעות תחקיר או סקופ", הודה העורך הראשון של ynet, זאב חספר, בכתבה שפורסמה במהדורה המודפסת של "העין השביעית" בשנת 2000, מעט לאחר השקת האתר. "אם יהיה תחקיר כזה – אני אשמח, אבל אני לא חושב שזה עיקר המנדט שלנו".

זאב חספר, 2007 (צילום: משה שי)

העורך המייסד של ynet, זאב חספר. 2007 (צילום: משה שי)

ynet אכן לא גרם לטלטלות במערכת השלטון, ובכל זאת עד מהרה הפך לאתר החדשות הפופולרי בארץ. זה לא היה קשה במיוחד. בשנים הראשונות של הרשת העברית, אתרי חדשות ופורטלים נסגרו ונפתחו חדשות לבקרים, ואחת לכמה זמן הפציעו עם מהפכה קונספטואלית יומרנית שבִלבלה את הגולשים והבריחה אותם לאתרים אחרים, סולידיים וקריאים יותר. ההיצע החדשותי היה דל. המערכות העיתונאיות היו מצומקות, והתבססו במידה רבה על גזור-והדבק מהודעות דוברוּת ופרסומים של כלי תקשורת ותיקים יותר.

מבעד לבלגן ולנורמות המקצועיות הירודות של המתחרים, ynet הסתמן כצוק איתן. אתר חדשות מסודר ויציב שאמנם לא התמחה בחשיפות עיתונאיות או זוויות סיקור מקוריות במיוחד – אבל כזה שבזכות נהלי עבודה קפדניים וצוות רחב הצליח להקדים את כולם בדיווח על החדשות הטריות ביותר, ולפיכך הכתיב את סדר היום. בימים שבהם ההודאה "קראתי באינטרנט" היתה מקור למבוכה, ynet נתפס כמקור מידע אמין ומדויק, ועם זאת לא אליטיסטי.

"רצינו וניסינו להגיע לכמה שיותר גולשים, ולתת להם מה שהם אוהבים – אבל הקפדנו לארוז את זה בצורה אינטליגנטית", מסבירה עורכת שעבדה באתר משנותיו הראשונות.

טוניסיה, 2005: סילבן שלום, שר החוץ בממשלת שרון ובעלה דאז של ג'ודי שלום-ניר-מוזס, מצטלם לצד מסך ועליו דיווח חדשותי של ynet במסגרת ועידה בינלאומית. לצדו מנכ"ל המשרד, רון פרושאור (צילום: משה מילנר, לע"מ)

טוניסיה, 2005: סילבן שלום, שר החוץ בממשלת שרון ובעלה דאז של ג'ודי שלום-ניר-מוזס, מצטלם לצד מסך ועליו דיווח חדשותי של ynet במסגרת ועידה בינלאומית. לצדו מנכ"ל המשרד, רון פרושאור (צילום: משה מילנר, לע"מ)

מוזס היה טרוד באותן שנים בעניינים אחרים. חוץ מעיתון חזק ומשפיע, הוא היה מושקע בענף הטלוויזיה, באמצעות אחזקותיו בכבלים ובחברת רשת, אחת משלוש הזכייניות שהפעילו את ערוץ 2. במקביל היה שרוי בסכסוך גירושים עם אשתו מיכל, שהתגוררה בבוורלי-הילס עם ארבעת ילדיהם. והיו לו גם טרדות במישור הפוליטי. מוזס בדיוק עמל על העמקת קשריו עם פורום החווה, מעגל המקורבים שהקיף את ראש הממשלה אריאל שרון, ועל אילוף העיתונות החוקרת ב"ידיעות אחרונות".

בשנים הראשונות של המאה ה-21, כתבי "ידיעות אחרונות" היו חוד החנית בחשיפת שרשרת של פרשות שחיתות שהתחוללו בליכוד, מפלגת השלטון, ובמעגלים האינטימיים ביותר של שרון. מוזס, שבדיוק אז נזקק לשיתוף הפעולה של הממשלה כדי לבלום חקיקה שאיימה לפגוע בעסקיו, ניסה לאותת לשרון ואנשיו שאפשר לעשות איתו עסקים. התוצאה היתה מסע טיהור.

בתוך שנים אחדות הכריע מוזס את האופוזיציה הפנימית במערכת "ידיעות אחרונות". רוב העיתונאים שנטלו חלק בתחקירי השחיתות השלטונית, עורכים וכתבים, עזבו או פוטרו. לתפקיד העורך הראשי מינה מוזס את מקורבו רפי גינת, שמיד החל בקיצוץ כנפי העיתונאים הביקורתיים שעוד נותרו במערכת. "7 ימים", המוסף שבו פורסמו רוב תחקירי ההון-שלטון, נמסר לחזקתו של ניר חפץ, מומחה להשחתת מערכות ולימים עד מדינה במשפט המו"לים.

נוני מוזס עם אריאל שרון בתצלום בלתי מתוארך (צילום: משה שי)

נוני מוזס עם אריאל שרון בתצלום בלתי מתוארך (צילום: משה שי)

כשמוזס סיים להכפיף את העיתון לשלטון היחיד שלו, הוא התפנה לעשות את אותו הדבר עם ynet. אתר החדשות הצעיר היה אז מעין אקס טריטוריה, ולא רק בגלל הרוח השונה שנשבה במסדרונותיו או החומר האנושי שממנו הורכב. מערכת ynet לא ישבה בבית "ידיעות אחרונות", שניצב אז בקצה המערבי של רחוב מוזס בתל-אביב – אלא כמה מאות מטרים משם, בקצה המזרחי של הרחוב. ynet התנהל לפי חוקים משל עצמו. פחות צהוב, יותר גלובלי ובלי כתבים כוכבים. סוס עבודה אפור ואמין שתמיד מספק את הסחורה.

ככל שהאתר צבר כוח והשפעה, גם מעמדו בקבוצת התקשורת הלך ונעשה מרכזי יותר. בזמן שהכנסות העיתון צנחו – בהתחלה בגלל השינויים בדפוסי צריכת המדיה, ואז באופן מואץ עקב השקת "ישראל היום" – ההכנסות מ-ynet עלו וסייעו לאזן את מצבה של הקבוצה. "יש הרבה שנים ירידה בפרינט, ועלייה בדיגיטל", הסביר מוזס לחוקרי "תיק 2000", אך מיד הוסיף: "בדיגיטל זה לא עולה באותו קצב שזה יורד. בטוטאל, יש ירידה בהכנסות".

להתעניינות הגוברת של מוזס ב-ynet היה גם רקע פוליטי. עיתונאי שעבד באתר מעריך שזרעי העניין של המו"ל נזרעו ב-2006, אחרי ששרון התמוטט והוחלף באהוד אולמרט. "כשאולמרט התמנה, אני זוכר דיבור על זה שבגללו בעצם הכניסו לראשונה חיבור אינטרנט ללשכת ראש הממשלה – כי הוא 'רצה לקרוא ynet'", מספר העיתונאי. "זה היה בולט מאוד שאולמרט קורא ynet, וגם שהוא חבר של נוני. כשהאנשים של אולמרט התחילו להרגיש בנוח להתקשר לדסק, זאת גם פחות או יותר התקופה שבה נוני מתחיל לבקר במערכת".

אהוד אולמרט, בעת שכיהן ראש הממשלה, מעיין בגיליון של "ידיעות אחרונות" עם רעייתו עליזה בחצר ביתם בירושלים (צילום: דניאל כהן)

אהוד אולמרט, בעת שכיהן ראש הממשלה, מעיין בגיליון של "ידיעות אחרונות" עם רעייתו עליזה בחצר ביתם בירושלים (צילום: דניאל כהן)

אחד העורכים מרחיב: "אני הבחנתי בנוני בדסק בפעם הראשונה לקראת פרסום דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, שחקרה את ההתנהלות של אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ וצה"ל בעקבות מלחמת לבנון השנייה. אני זוכר את זה, זה היה במרץ 2007, היה יום גשום מטורף עם המון ברד בכל הארץ. נוני הגיע, שוחח עם העורכים הבכירים, נעמד מעל ראש הדסק וכאילו בא 'לראות איך עובדים'. התחושה היתה שזה לא מקרי, ושהוא כאן כדי לוודא שהכותרות בסדר ושאנחנו לא מוציאים את אולמרט רע מדי".

נעים מאוד, ערן טיפנברון

ההתערבות הבוטה הראשונה בעבודת המערכת נרשמה עוד קודם לכן, בקיץ 2006. הרקע: פרשת המעשה המגונה של חיים רמון – ידיד אישי של מוזס, שר המשפטים של אולמרט וחבר בכיר ברשימה הלבנה של "ידיעות אחרונות".

"כששמענו לראשונה על הסיפור של רמון עשינו כל מה שדסק חדשות צריך לעשות – הרצנו כתבים, התחלנו לכתוב פרשנויות, דיווחנו ב-Full Blown. בכל זאת, שר בכיר", מספרת עורכת שעבדה אז בדסק. "ואז הגיע טלפון למשרד של המפיקה הראשית. גיא בניוביץ', שהיה ראש דסק, ענה לשיחה. הוא יצא משם לבן ואמר: 'צריך להוריד, מאתרגים את רמון'" (בניוביץ' בחר לא להתייחס לתיאור זה).

מערכת החדשות העצמאית לכאורה נאלצה ליישר קו עם האג'נדה של עיתון האב, "ידיעות אחרונות", שהתגייס בכל מאודו למען רמון. "הוחלט שאת הדיווח היבש על עצם קיומה של החקירה משאירים, וגם את המבזק. אבל את כל מה שמסביב – הפרשנויות, הצבע – מוחקים לגמרי מהאתר. לא רק מדף הבית, בכלל. גיא אמר לנו שההוראה הגיעה מנוני. אם זה היה נוני בעצמו או שליח – אין לי מושג. אני זוכרת את זה כמקרה חריג מאוד, יחיד במינו. בתקופה ההיא, ynet עוד לא היה מקום שאתה מתבייש להגיד שאתה עובד בו. הוא היה אתר מקצועי, עם אג'נדה עצמאית ונקיון כפיים".

ראש הממשלה אהוד אולמרט מברך את חיים רמון עם מינויו למשנה לראש הממשלה ביולי 2007, כחצי שנה לאחר הרשעת רמון בביצוע מעשה מגונה (צילום: מיכל פתאל)

ראש הממשלה אהוד אולמרט מברך את חיים רמון עם מינויו למשנה לראש הממשלה ביולי 2007, כחצי שנה לאחר הרשעת רמון בביצוע מעשה מגונה (צילום: מיכל פתאל)

עורך לשעבר ב-ynet מחזק את דבריה. "בתקופה שבה אני עבדתי באתר, המקרה של משפט רמון היה הכי מחריד", הוא אומר. "איך שרמון הורשע, מהכיוון של יון פדר הופעל לחץ היסטרי לפרסם ידיעות, דעות ופרשנויות על כך ש'עשו עוול לרמון', עם רשימה של משפטנים ולשעברים שמוכנים לבוא ולהגיד שרמון הוא קורבן. זה היה בעוצמה חסרת תקדים, אי-אפשר להשוות אותה לשום אירוע אחר. היה ברור שיון מתפקד כאן כשליח, ושזה לא מגיע ממנו אלא מהחלונות הגבוהים".

עיתונאים אחרים ממקמים את פרוץ המבצע לכיבוש ynet מעט מאוחר יותר על ציר הזמן: בתחילת 2007, עם מינוי המנכ"ל המקושר אבי בן-טל, או במחצית השנייה של 2009 – אחרי שאולמרט המסובך בפלילים נפלט מהזירה הפוליטית ופינה את כסאו לנתניהו. באותה שנה התרחש המהלך שהבהיר שהאתר צורף סופית למכונת ההשפעה של מוזס: מינויו של ערן טיפנברון, איש אמון מובהק של המו"ל, כמשנה לעורך. ארבע שנים אחר-כך יחליף את פדר בכס העורך הראשי של ynet.

טיפנברון, שקודם לכן היה ראש מערכת החדשות של "ידיעות אחרונות" ושליח העיתון בברלין, היה עורך כוחני שניהל עם מוזס יחסים מורכבים. במהלך משפט המו"לים, העד אילן ישועה סיפר כיצד שמע מטיפנברון שהוא נהג להקליט את מוזס, וכך השיג לעצמו כוח מיקוח. "לי יש כספת על נוני, ולנוני יש כספת עלי", ציטט ישועה את טיפנברון.

העורך הראשי של ynet, ערן טיפנברון (מימין), עם יון פדר, קודמו בתפקיד. 2.3.15 (צילום: אורן פרסיקו)

ערן טיפנברון (מימין) עם יון פדר, 2015 (צילום: אורן פרסיקו)

לפני שנשלח לעשות סדר ב-ynet, טיפנברון היה האיש שהופקד על מיזם כושל בשם "24 דקות". צהובון חינמי וירוד במיוחד שניסה להביס את "ישראל היום" באמצעות התעללות עריכתית בתכנים של ynet ואריזתם בגליונות שחולקו לעוברים והשבים במרכזי אוכלוסין. הבחירה להפקיד את האתר דווקא בידיו נשאה מטען סימבולי.

"עד 2009, נוני מוזס לא ממש הכיר בקיום של ynet, שבאופן מסורתי היה תחת אחריותה של מימי נופך-מוזס", מנתח עיתונאי שעבד אז באתר. נופך-מוזס היא בעלת מניות וחברת הנהלה ב"ידיעות אחרונות" שהופקדה אז על הזרוע המגזינית של הקבוצה; ככל שנקפו השנים ומוזס ביסס והרחיב את שלטון היחיד שלו, נושלה השותפה מרוב כוח ההשפעה שלה.

"נוני היה מתעניין ב-ynet בפיקים, באירועים יוצאי דופן, ובין לבין היתה לנו יד חופשית", ממשיך העיתונאי. "זה התבטא בכך שכל המינויים הבולטים ב-ynet הגיעו מתוך האתר – דפוס שמעיד על חוסר עניין מצד נוני. זה מסתיים כשמגיע טיפנברון ביוני 2009. עצם המינוי שלו היה מעין סטמפה שאומרת שמעכשיו המקום הזה הופך לחלק אינטגרלי מקבוצת 'ידיעות אחרונות'".

טיפנברון – שעובדי ynet נהגו לכנות "טיף" או "טיפי" – כיהן בהתחלה כמשנה דומיננטי לעורך הוותיק יון פדר, ולאחר מכן החליף אותו רשמית. בתוך שנים אחדות ובסיוע המנכ"ל בן-טל, טיפנברון הצליח להצהיב, להטות ולמסחר את האתר עד שהפך אותו למה שאחד ממכריו מכנה "פי הטבעת של הרשת" – היכן שמסרים מסחריים סמויים מתערבבים עם סיקור חיובי שרכשו כוהני דת, ופוליטיקאים מהרשימה הלבנה של בעל הבית מזרימים תקציבים נדיבים ומתארחים באולפן לראיונות מפרגנים בנעלי בית.

מרים (מימי) נופך-מוזס, 2021 (צילום: אורן פרסיקו)

מרים (מימי) נופך-מוזס, 2021 (צילום: אורן פרסיקו)

עיתונאים שעבדו עם טיפנברון באתר ובעיתון מתארים אותו כפרויקטור המושלם לעבודות מלוכלכות. כלי קיבול לאינטרסים של המו"ל, עורך שיודע למשוך בחוטים בשקט ובאפקטיביות, בלי לשאול שאלות ובלי לעורר מהומות. אדם שנפשו מתעצבת בהתאם לכיוונה של רוח המפקד. כזה שאפילו לא צריך לקבל הוראה ישירה כדי להבין מה רוצה הבוס ואיך הוא רוצה שזה יתבצע, ולא מהסס לדרוס את הכפופים לו כשצריך. "בקיצור, נחש משקפיים", מתמצת עורך שעבד איתו שכם אל שכם. טיפנברון בחר לא להגיב על התיאורים הללו, כמו גם על שאר התיאורים המופיעים בכתבה זו.

באחת משיחות "תיק 2000", מוזס הגדיר את טיפנברון באוזני נתניהו כ"אחד מהיחידים בתקשורת שהוא ימני" – ולכן, לדבריו, מועמד טבעי לעמוד בקשר עם לשכת ראש הממשלה ולהוציא לפועל את עסקת הצללים שבה דנו. עיתונאית שעבדה לצד טיפנברון מחדדת: "ערן טיפנברון הוא זליג מוחלט. הוא יכול להיות היום שמאל קיצוני, אם זה נכון לו ואם זה יקדם אותו – ומחר הוא יהיה כהנא או להב"ה. אני זוכרת שכשיואל אסתרון הגיע מ'הארץ' ומונה לסגן עורך 'ידיעות אחרונות', היה מי שחשב שאסתרון יהיה העורך הראשי. אני מניחה שבגלל זה בישיבות המערכת של אז, טיפנברון היה יכול לדבר על ניטשה".

כאילו כדי להצדיק את המוניטין שלו כזיקית, אחרי שטיפנברון עזב את ynet הוא ניסה להתקרב לחוגי הימין; אגב כך הצהיר שגדל בבית רביזיוניסטי ושבנערותו החזיק בתפיסת עולם ימנית. באופן פרדוקסלי, גם אם יום אחד יתברר שטיפנברון התבטא בכנות כשהצהיר על שורשיו האידיאולוגיים – הגילוי המפתיע הזה רק יחדד את דמותו כציניקן מניפולטיבי. הסיבה לכך היא כמובן השימוש ב-ynet ככלי נשק תקשורתי שנועד ליירט את נתניהו, מנהיג הימין.

שרה נתניהו ובנימין נתניהו באירוע הניצחון של הליכוד, בתום בחירות 2015. תל-אביב, 18.3.2015 (צילום: מרים אלסטר)

בנימין ושרה נתניהו באירוע הניצחון של הליכוד בתום בחירות 2015 (צילום: מרים אלסטר)

"קצרה היריעה מלפרט את מספר הפעמים שניסינו לאזן את התמונה – אנחנו, חבורה של עיתונאים, לפחות בחלקנו לא בדיוק גרופיז של נתניהו, מולו – המוציא לפועל הראשי לבית נוני", כתב על טיפנברון גיא רונן, שעמד בראש מחלקת החדשות של ynet.

"חשבנו שנכנסים בו חזק מדי, בשרה עוד יותר, שממש מחפשים אותם בנרות ריחניים, מעל ובעיקר מתחת לחגורה", פירט רונן. "ערן היה שם, גבוה-גבוה. מקבל טלפונים או פועל מיוזמתו, לפעמים עוד טורח להסביר, אבל לרוב פשוט מנחית על ההומפייג'יסט, רוטן על סרבנים וכחנים (רובם לא שרדו את ראשית כהונתו), יודע בדיוק מי לנו ומי לצרינו. ולפעמים, כך הודה פעם, הרשימה השחורה כל-כך ארוכה ומסואבת, שכבר קשה אפילו לו לזכור".

המיוחסים באים

על הנייר טיפנברון היה רק מס' 2 ב-ynet, אבל עד מהרה הוא התחיל לכרסם במעמדו של העורך הראשי פדר, עיתונאי אהוד אך חלש שהכזיב את עובדיו כשנמנע מחסימת היוזמות ההרסניות של סגנו. בהתחלה, מספרים עיתונאים שעבדו אז ב-ynet, הבחישות היו נקודתיות. העורכים בדסק חשקו שיניים ובלעו את גאוותם. אבל הזרם הלך וגבר.

"ככל שחלף הזמן, ההתערבויות הפוליטיות נעשו עניין יותר ויותר יומיומי. פתאום אתה מגלה שאיזה פוליטיקאי, ביום מסוים הוא בסדר – וביום אחר הוא לא בסדר", מספר עיתונאי שעבד אז באתר. "זה לא היה עניין של ימין ושמאל, זה היה פרסונלי לגמרי", מדגיש אחד העורכים.

נוני מוזס, יאיר לפיד וניר חפץ, בתצלום בלתי מתוארך שפורסם בתוכנית "המקור". מימין, בגבו: כתב הספורט משה שיינמן (צילום מסך מתוך שידורי ערוץ 13)

נוני מוזס, העורך הבכיר ניר חפץ ויאיר לפיד, כשעוד היה בעל טור ב"ידיעות אחרונות", בתצלום בלתי מתוארך שפורסם בתוכנית "המקור" (צילום מסך מתוך שידורי ערוץ 13)

בדומה לתופעה שהתפתחה ב"ידיעות אחרונות", גם עובדי ynet נחשפו לרשת הנאמנויות בדרכים עקיפות. אף אחד לא תלה על הלוח רשימה של מיוחסים והורה לעובדים להפנים אותה. אבל הרמזים היו כה עבים, שהעובדים הבינו לבד.

"היו אנשים שהוזמנו לראיונות אולפן והגיעו מלווים בנוני, כאילו כדי לסמן – 'הם איתי'", מספרת עובדת לשעבר באתר. בשנים האחרונות, שבהן פועל ynet ממטה "ידיעות אחרונות" בראשון-לציון, אי-אפשר לפספס את הנוכחות של מוזס כשהוא מלווה מרואיינים לאולפן. חלל המערכת תוכנן כך שהדרך ממשרדו של המו"ל ועד אולפן השידורים עוברת אצל כל העורכים הבכירים, ועד רכז המערכת ועובדי הדסק. כשמגיע אורח שמוזס חפץ ביקרו, מצעד הכבוד מבהיר את מעמדו לכל מי שצריך לדעת.

"לא כל פוליטיקאי היה מותר להביא לאולפן", משחזרת העובדת שצוטטה לעיל. "היו מציעים שמות – ומהתשובות היה אפשר להרכיב רשימה של מי שרצוי אצלנו ומי שלא. זהבה גלאון ושלי יחימוביץ', למשל, לא היו רצויות. עם יחימוביץ', גם כשהיו קובעים – היו מבטלים בהמשך.

האופן ספייס בבית "ידיעות אחרונות" בראשון-לציון. בקצה האולם: אולפן ynet, ומעליו תצלומיהם של המו"לים המנוחים נח ויהודה מוזס, אביו וסבו של נוני מוזס (צילום: דרור אבי, רישיון CC BY-SA 4.0)

האופן ספייס בבית "ידיעות אחרונות" בראשון-לציון. בקצה האולם: אולפן ynet, ומעליו תצלומיהם של המו"לים המנוחים נח ויהודה מוזס, אביו וסבו של נוני מוזס (צילום: דרור אבי, רישיון CC BY-SA 4.0)

"חברי-כנסת ערבים לא היו רצויים – חוץ מאחמד טיבי. רשימת הרצויים כללה גם את תמר זנדברג, בוז'י הרצוג, איציק שמולי, מירי רגב, אביגדור ליברמן, ח"כים מהליכוד ויש-עתיד. ויאיר לפיד כמובן, שבמהלך מבצע 'צוק איתן' ב-2014 הגיע לאולפן כמעט מדי יום. גם ראשי ההסתדרות עופר עיני ואבי ניסנקורן היו אורחים רצויים. הרשימות האלה הפכו לדי-אן-איי של המקום".

היחס העוין ליחימוביץ' לא הוסתר. עורך לשעבר ב-ynet חולק דוגמה מייצגת: "פעם, קצת לפני ששלי עזבה את התקשורת והלכה לפוליטיקה, היא הוזמנה לכתוב טור לפרויקט חג. הפורמט התבסס על עשר המכות מההגדה – עשרה טורים, עשרה כותבים שונים, כל אחד כותב על מכה אקטואלית. שלי כתבה על 'חטאי העיתונות' ועל עיתונאים שפועלים כשופרות של בעלי הון.

"הטקסט פורסם, לא היתה צנזורה, אבל אחרי זה יון פדר התקשר לעורך שהזמין את הטור והתלונן: 'סיבכת אותי. תמונה של שלי יחימוביץ' בהומפייג'? זה מה שנוני צריך לראות כשהוא פותח מחשב בחופשת פסח?'".

בהמשך יושרו ההדורים: כשיחימוביץ' פרשה מפוליטיקה, היא הפכה לכותבת קבועה ב"ידיעות אחרונות". לכתבה הזאת היא סירבה להתראיין.

שלי יחימוביץ' בכנסת, דצמבר 2018 (צילום: יונתן זינדל)

שלי יחימוביץ' בכנסת, דצמבר 2018 (צילום: יונתן זינדל)

רשימת המיוחסים נלקחה בחשבון גם במסגרת הסיקור השוטף. "היו דברים קבועים, שלא הצריכו התערבות", מסביר עורך בכיר לשעבר ב-ynet. "כמו שידענו שלא מסקרים את יחימוביץ', ידענו שאנחנו אוהבים את אולמרט ואת רמון. אגב, הרבה פעמים לא הבנתי למה מקדמים פוליטיקאי מסוים ושונאים אחרים. היתה תקופה שבה אסור היה לנו להבליט את בנט, למשל, כי הוא לא היה בצד הנכון. והיו גם הרבה מקרים של 'אויבו של אויבי הוא ידידי' – ואנחנו היינו מקדמים אויבים של ביבי".

ההתגייסות הגלויה למען אולמרט בשעותיו הקשות כנאשם בפלילים המחישה בצורה חותכת את החפיפה המלאה בין האג'נדה של "ידיעות אחרונות" לזו של המשטר החדש ב-ynet. ביולי 2012, באחד מרגעי השפל הגדולים בהיסטוריה של "ידיעות אחרונות", אולמרט הורשע לראשונה בפלילים. בעיתון של נוני מוזס חגגו את המאורע במפגן בוטה של הטעיה תחת הכותרת הראשית "הזיכוי".

אולמרט אמנם זוּכּה מהאישומים המרכזיים בתיקים שבהם עמד לדין – אבל הוא גם הורשע באחת הפרשות, ובכך הפך לראש הממשלה הראשון בתולדות ישראל שניצב בפני עונש מאסר.

במקום להתמקד בקביעות הקשות של בית-המשפט (שהוחמרו בהמשך, אחרי שיד ימינו שולה זקן מסרה עדות שהובילה להרשעתו גם באחד התיקים שמהם יצא נקי לרגע), ב"ידיעות אחרונות" סייעו לאולמרט למתג את ההפסד כניצחון וניצלו את ההזדמנות כדי לתקוף בחריפות את רשויות אכיפת החוק. ב-ynet הגישו את אותו דף מסרים בגרסה מקוונת.

"רעידת אדמה". ריכוז סיקור פסק הדין הראשון במשפט אולמרט ב-ynet, יולי 2012 (לחצו להגדלה)

"רעידת אדמה". ריכוז סיקור פסק הדין הראשון במשפט אולמרט ב-ynet, יולי 2012 (לחצו להגדלה)

כלפי פנים, מול הכתבים והעורכים, ההתגייסות למען אולמרט לא טושטשה. אבל כלפי חוץ, מול הקוראים, ניסו לשמור שם על מראית עין של סיקור ענייני.

אחד מעורכי הדסק מספק דוגמה מ-2012, אחרי שאולמרט כבר היה בגדר עבריין מורשע – אבל לפני תום הסאגה המשפטית שלו. "יום אחד עשיתי משמרת לילה כמבזקן", הוא מספר. "הכלל במערכת היה שלאורך הלילה חייב לצאת מבזק אחד לפחות מדי שעה. בגלל הכלל הזה אפשר להיתקל ב-ynet במבזקי לילה בסגנון 'איש היכה סוס בנתניה'. רצה הגורל, ובאותו לילה לא קרה כלום – לא בארץ ולא בעולם. הדבר היחיד שהיה שווה דיווח היה נאום של אולמרט בפורום סבן, שהועבר באתר בשידור חי. ואולמרט יודע לתת כותרות.

"עד שהגיע הבוקר הוצאתי תשעה מבזקים מהנאום שלו. זו באמת היתה טעות דבילית של עורך נלהב מדי. למחרת, אמנון מרנדה, שהיה ראש מחלקת החדשות, תפס אותי לשיחה. רוח הדברים היתה, 'זה לא לעניין לפרסם כל-כך הרבה מבזקים על אולמרט. תזכור איפה אתה עובד. תבין את המצב שלנו'. היה ברור לי שהיחס המיוחד של הקבוצה לאולמרט מצריך טשטוש מסוים".

מרנדה העדיף לא להתייחס לדברים.

סיקור למכירה באתר של המדינה

חוץ מרשימות מיוחסים ופוליטיזציה בוטה, ערן טיפנברון ויון פדר הכניסו ל-ynet תופעה ממאירה שתוך זמן לא רב תתפשט ותכבוש גם את "ידיעות אחרונות": פרסום סמוי. ב-2005, בשיחה עם "העין השביעית", פדר עוד הרשה לעצמו לצאת נגד פרסומות מתעתעות שמוצגות כתוכן מערכתי, ומתח ביקורת על אתרים "נטולי סטנדרטים אתיים מהזן המוכר בעיתונות" שמגישים לגולשים "תפלצות פרסום" שכמותן העיתונות המסורתית לעולם לא תסכים לבלוע.

אבי בן-טל (צילום: אורן פרסיקו)

אבי בן-טל, מנכ"ל ynet לשעבר (צילום: אורן פרסיקו)

כעבור חמש שנים, עם טיפנברון לצדו, פדר כבר דיבר אחרת לגמרי. "התפיסה הטהרנית שסולדת מפרסום ורואה בו 'אויב המערכת' מגוחכת בעיני", מסר לאתר "העין השביעית" במענה לטענות על המסחור המואץ של ynet. פדר, טיפנברון והמנכ"ל בן-טל פתחו את הדלת לתוכן השיווקי והפכו את ynet לאתר הגדול הראשון בישראל שבו כל מי שרוצה – תאגידים, פוליטיקאים, מחזירים בתשובה – יכול לעקוף את המערכת ופשוט לקנות כתבות, ראיונות וטורים. אם המפרסם מוכן לשלם, ב-ynet גם ימכרו לו ערוץ תוכן שלם.

כך קרה שלצד הסיקור העיתונאי שעליו עמלה מערכת ynet, שהציג עובדות וקולות שנועדו לשקף את המציאות, בפני הגולשים נפרש גם עולם מקביל, הפוך, שהורכב כולו ממניפולציות. "סיפורי הצלחה" של חוזרים בתשובה, תוכנית ראיונות עם ידוענים שהתבררה בדיעבד כקמפיין לתרופה הפסיכיאטרית ציפרלקס (מנחה: חנוך דאום), ידיעות קנויות על הסגולות הבריאותיות של משקאות ממותקים ("שוקו זה רע? תופתעו"), קפה ("מעורר ומומלץ לפני פעילות ספורטיבית") ואלכוהול ("כרס? זה לא מהבירה").

עיתונאים באתר סיפרו שהמפרסמים לא קיבלו רק חשיפה למוצרים ולמסרים שלהם. במקרים מסוימים, הם גם נהנו מכך שבתמורה לכסף, ב-ynet הפסיקו לקדם את מתחריהם העסקיים. אם תרצו, תקציבי פרסום כדמי השתקה.

השרים יעקב פרי (מימין) ושי פירון (משמאל) עם מנהיג מפלגתם, יאיר לפיד. תל-אביב, 2015 (צילום: בן קלמר)

השרים יעקב פרי ושי פירון עם מנהיג מפלגתם, יאיר לפיד. תל-אביב, 2015 (צילום: בן קלמר)

התוכן הקנוי כבש אט-אט את כל הערוצים ב-ynet, והותיר רק שמורת טבע בלתי נגועה אחת: מחלקת החדשות. ואז פלש המסחור גם אליה.

כמו בסיקור השוטף, גם כאן השפיעו הקשרים הפוליטיים: שניים מרוכשי התוכן הבולטים ב-ynet היו השרים שי פירון ויעקב פרי, אנשי מפלגת יש-עתיד של יאיר לפיד, שהוציאו מיליונים מכספי משרדי החינוך והמדע על כמות עצומה של כתבות קנויות באתר ובעיתון של מוזס. בדומה לכתבות שנמכרו לגורמים מסחריים, העובדה שמדובר בתוכן קנוי, כלומר בפרסומות, הוסוותה במתכוון. רק אחרי שנים, בעקבות תביעה ייצוגית, אולצו מנהלי האתר לגבש סטנדרט סימון – מחמיר מבעבר, אך כזה שלפי המחקרים עודנו בלתי מספק.

יהונתן זילבר (צילום עצמי)

יהונתן זילבר, עורך ערוץ המחשבים של ynet לשעבר (צילום עצמי)

הערבוב בין עיתונות ושיווק לא נעצר בהחלטה למכור סיקור עיתונאי. הוא חדר אל עומק המערכת וכפה על העיתונאים ליטול חלק פעיל במסחור האתר: עורכי הערוצים נדרשו להשיג עסקאות מגופים שאותם סיקרו באופן שוטף, והעיתונאים גויסו כדי לחבר ולערוך את התוכן הקנוי. עורכים שהצליחו במסחור קיבלו תוספת תקנים ותקציבים, ומי שסירבו לשתף פעולה נאלצו להסתפק בתקציב מופחת, סומנו כטראבל מייקרים ונדחקו החוצה.

העורך הראשי פדר, עד שלב מסוים, התעקש שלא מדובר ב"תוכן שיווקי". הוא טען שמדובר בנוסחה ייחודית שמאפשרת לגופים חיצוניים לרכוש חסות על ערוצים באתר – אך להשאיר את האחריות לתוכן בידי המערכת. בשיחה שתמלילה נחשף באתר "העין השביעית" ב-2012 ניסה פדר לשכנע את אחד מעורכי הערוצים להכניס ספונסרים לערוץ. הנימוקים: מקצועיים. פדר טען שהערוצים שהוקמו הודות לעסקאות חסות מייצרים "עיתונאות צרופה", ושהם מכניסים כסף שמאפשר לשכור עוד עורכים שמייצרים עוד תוכן. העורך הראשי של ynet הסביר שעורכים אחרים ששיתפו פעולה עם המסחור – בערוצי הבריאות והכלכלה, למשל – הצליחו להעלות את כמות הדפים הנצפים בשיעור נאה.

הצד השני בשיחה היה עורך ערוץ המחשבים דאז, יהונתן זילבר, שהסתייג מהתופעה. פדר ניצל את ההזדמנות כדי לנזוף בו: "הערוץ שלך, שהוא ערוץ ששומר על טוהר מידות ולא מכניס תוכן ממומן וכו' – ירד". זילבר לא השתכנע. הוא שאל את פדר שאלה עקרונית: האם בכלל יש מקום לערוצים כאלה בגוף עיתונאי? "בוודאי שלא. אני הייתי מעדיף כלי תקשורת מנוטרל", השיב פדר. "להגיד לך שזה מודל אופטימלי? לא, כי זה תמיד פותח פתח לכל מיני זבים ומצורעים בחוץ לטעון שאנחנו עושים, חלילה, תוכן שיווקי".

ברק קלמנוביץ', מנכ"ל ynet (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של בני מורן הפקות)

ברק קלמנוביץ', מנכ"ל ynet (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של בני מורן הפקות)

מה גרם לעורך הראשי לבגוד בעקרונות המקצועיים שלו ולצאת למסע השמדת ערך שפגע קשות במוניטין של האתר שבנה במשך שנים? פדר אמנם התאמץ להכחיש את המשמעות ההרסנית של ההחלטות הניהוליות שלו, אבל במחלקה המסחרית לא מצאו טעם לטייח. ההזניה באה לעולם מכורח כלכלי. "עיתונות האינטרנט עוברת בימינו תהליכים הדרגתיים, כנגזרת מהמורכבות שנוצרת בשל השינויים הנגזרים על עולם העיתונות", הודה ב-2015 סמנכ"ל המכירות דאז ברק קלמנוביץ', לימים מנכ"ל ynet, בתצהיר שהוגש במענה לתביעה הייצוגית שהוזכרה לעיל. "שיתופי פעולה מסחריים מהווים מקורות הכנסה מהותיים למדיות התקשורת החינמיות. בלעדיהם לא יהיה להן קיום".

בדומה לתהליכים אחרים שהתחוללו באתר, גם חדירת הפרסום הסמוי הואצה ככל שנחלש מעמדו של פדר וערן טיפנברון נעשה לגורם הדומיננטי במערכת. "ynet היה אתר מצוין, עם אנשים משובחים, גאוות יחידה ועיתונות נושכת", אומר עורך בכיר לשעבר באתר. "כשערן הגיע, הוא הרס את כל המרקם הזה ולקח את האתר למקומות אחרים לגמרי. אחד המקומות האלה היה התוכן השיווקי.

"תוך זמן קצר נפרצו כל הסכרים: עורכי ערוצים שלא הביאו את הסחורה מבחינת תוכן שיווקי והכנסות ננזפו או פוטרו. טיפנברון הצליח לכופף גם עורכים מהדור הקודם, כאלה שרצו לעשות עבודה עיתונאית ובהתחלה לא הסתדרו איתו. כמעט כולם באתר נעשו יס-מנים שלו, חוץ מעורכי דף הבית. בשלב הזה ערן היה המשנה לעורך, אבל הוא בעצם ניהל את ynet. ובמקביל למגמת התוכן השיווקי, הוא קידם מגמה הרסנית אחרת: קיצוץ עלויות".

טיף ופדר נגד העובדים

"קיצוץ עלויות", כפי שקבע בהמשך בית-הדין לעבודה, היה שם קוד לאמצעי שהנהלת ynet והעורכים הבכירים אימצו כדי להיאבק בעיתונאים כשהחלו להתארגן להקמת ועד יציג שיגן על זכויותיהם. תנאי השכר ב-ynet אמנם נטו להיות טובים יותר מאלו של המתחרים הישירים, אבל גם שם האופק כבר התחיל להקדיר. המשבר הכלכלי הזוחל, ההנחתות האנטי-עיתונאיות והחיכוך ההולך וגובר בין הדסק לטיפנברון המחישו לעיתונאים שאם לא ייצרו לעצמם מנגנוני הגנה, סופם להידרס.

בהנהלה אכן מיהרו לדרוס את ההתארגנות. ב-2012, זמן לא רב אחרי תחילתה, ארבעה ממובילי היוזמה – עורך ערוץ המחשבים יהונתן זילבר, עורכת דף הבית אראלה גניסלב והכתבים תני גולדשטיין ובועז פיילר – זומנו לשימוע לפני פיטורים. מי שמסר את ההודעה באופן רשמי היה יון פדר, אבל בקרב העובדים שררה הבנה שהוא רק השליח.

"זה היה שקוף לגמרי שאלו הוראות ישירות של נוני, אי-אפשר היה לטעות", מסביר העורך הבכיר שצוטט לעיל. "האופן שבו נמסרו הזימונים היה מנוגד לגמרי לדינמיקה שנוצרה עם יון. מה גם שבשלב הזה ערן כבר לגמרי שלט במערכת והרס אותה מהיסוד. הוא גם זה שחולל את הפיצוץ, כנראה בגלל שידע שזה ייגמר בפיטורים של יון. הוא אמר למוזס שאין מצב שיון לא ידע מראש על ההתארגנות. לקח קצת זמן – נוני לא אוהב לפטר את הבכירים שלו, הוא מעדיף להעביר אותם לתפקידים אחרים – אבל בסוף יון עזב".

ערן טיפנברון ויון פדר בבית-הדין לעבודה, 2012 (צילום: "העין השביעית")

ערן טיפנברון ויון פדר בבית-הדין לעבודה, 2012 (צילום: "העין השביעית")

עיתונאים שעבדו ב-ynet בתקופת המאבק בהנהלה מתארים תחושות שמזכירות פוסט-טראומה. חלקם מדגישים שהתחושות הללו החלו הרבה קודם לכן. "בכל התקופה שבה עבדתי ב-ynet האווירה היתה מפוחדת ומבוהלת, גם בנוגע לדברים בנאליים. פחדנו להתכתב במייל ולדבר בטלפון הקווי או בסלולרי של העבודה. היתה שמועה שככה גילו את ההתארגנות של הוועד. גם אם זה לא קרה באמת, בהנהלה לא טרחו להכחיש – וככה העצימו את תחושת הפרנויה והמעקב", מספרת אחת העובדות.

עובדים אחרים ששוחחו עם "העין השביעית" הביעו חשש דומה, אם כי גם להם אין הוכחות. כשלוקחים בחשבון את ההיסטוריה הלא-רחוקה של "ידיעות אחרונות", קל להבין מאיפה זה מגיע. בשנות התשעים, על רקע מאבקי שליטה נגד יריבים בתוך העיתון ומחוצה לו, מוזס ריגל אחרי עובדיו באמצעות מצלמות נסתרות שהותקנו במערכת ורשת של נאמנים שדאגו להזרים לו מידע – על המתחרים, אבל גם על מה שקורה אצלו בבית, ב"ידיעות אחרונות".

חיים רוזנברג, 1991 (צילום: "העין השביעית")

חיים רוזנברג, 1991 (צילום: "העין השביעית")

בפרשת האזנות הסתר, שנחשפה ב-1994, התגלה שאיש סודו חיים רוזנברג עמד בקשר עם חוקר פרטי שעסק בהאזנות סתר פליליות לאישים נבחרים. חלקם היו פונקציונרים בעיתון המתחרה "מעריב", אבל אחרים היו בעלי תפקידים ב"ידיעות אחרונות". כשנחקר במשטרה, רוזנברג העיד שנוני ייחס חשיבות רבה למודיעין האיכותי שהגיש לו.

"נוני הוא אדם מאוד-מאוד מרושת", מרחיב עיתונאי שעבד ב"ידיעות אחרונות" בשנות התשעים. "הוא ידע המון על מה שקורה בענף העיתונות – ואם מישהו היה מקבל הצעה לעבור ל'מעריב', למשל, נוני ידע את זה כמעט בזמן אמת. היו לו מהלכים, והיו לו אנשים בכל מקום. לא היה סיפור גדול שעבדנו עליו שנוני לא ידע עליו". בהמשך, לאחר הקמת ynet, חילחלה גם לשם התחושה שהבוס תמיד יודע על מה מדברים העובדים.

עובדי ynet מציינים שבהנהלה טיפחו במכוון את האווירה החשדנית, שסייעה למשטור המערכת. "זה היה חלק ממנגנון משומן לשנמוך העובדים", מרחיבה העובדת שצוטטה לעיל. "כשנכנסת למשרד של שרון שלמון, מנהלת המערכת שהפכה אחר-כך לסמנכ"לית באתר, תמיד היתה שם על השולחן חבילה גדולה של קורות חיים. שתדע שבכל רגע אפשר להחליף אותך. בתקופה שבה עבדתי ב'ידיעות' למדתי לפקפק בהכל ובכולם – לשים לב למה שאני אומרת, למי ואיפה, ולצאת מנקודת הנחה שתמיד עוקבים אחרי".

עיתונאי אחר, שהיה מעורב בהתארגנות העובדים, חולק רושם דומה. "ב-ynet אתה יודע שצופים בך, כי על כל פשלה קטנה מיד צצים 20 מיילים עם צילומי מסך בדואר האדום – חלקם מגולשים, אבל חלקם מעובדים אחרים. כשהקמנו את הוועד, נקודת המוצא היתה שהמייל של העבודה חשוף, למרות שלא היו לנו הוכחות. לכן ניהלנו את כל הקשר במיילים הפרטיים שלנו".

מערכת ynet הישנה, מתוך סרטון פנימי של האתר שהופק ב-2014 (צילום מסך)

מערכת ynet הישנה, מתוך סרטון פנימי של האתר שהופק ב-2014 (צילום מסך)

את האתוס המקצועי שהתפתח באתר עוד לפני ימי טיפנברון מגדיר עיתונאי זה כ"מקצוענות רעילה" – כזאת שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בהרעפת שבחים פומבית על ראש דסק שבמהלך יום הבחירות מתיישב על כסאו בשלוש אחר-הצהריים ולא קם ממנו עד חמש בבוקר, אפילו לא כדי לגשת לשירותים. המסר לכל היתר הוא שזה הסטנדרט שמצפים גם מהם ליישם.

"ביומיום", אומר העיתונאי דלעיל, "המקצוענות הרעילה הזאת היתרגמה למצב דמוי 'השטן לובשת פראדה' שבו על שגיאת הקלדה בכותרת אפשר לחטוף צרחות מול כל הדסק – ועורכים מחפשים זה את זה באמצעות צילומי מסך שנשלחים לראש מחלקת החדשות, או לכל עובדי המשמרת. את האווירה הזאת היה אפשר למצוא גם בערוצי הכלכלה והתרבות, ובעוד מחלקות.

"מבחינת המנהלים והעורכים הבכירים, משטר האימה וההלחצה מסייע לשלוט בעובדים: התחושה היא שאם על פשלה טכנית – טעות הקלדה – רוצים לקצץ לך את הראש, דמיין איך תחטוף על דברים מהותיים כמו התאגדות והקמת ועד. ומי שהתקומם, שרף את עצמו. הרבה פעמים תהיתי איך עובדים שנשארים שם לאורך שנים לא חוטפים התקף לב, או סרטן".

בתום מאבק משפטי עיקש שנוהל בסיוע ארגון העיתונאים, ועד העובדים הצעיר של ynet ניצח את ההנהלה. הוועד קיבל מעמד רשמי, ואת ההגנות החוקיות הנגזרות ממנו, אבל עבור מקימיו זה כבר היה מאוחר מדי. בזה אחר זה הם נפלטו מהאתר. אחת מהם, ההומפייג'יסטית גניסלב, היתה האופוזיציונרית הבכירה האחרונה לסגנון העריכה הצהוב שטיפנברון ביקש להשליט ב-ynet, שהזכיר את הטון של "ידיעות אחרונות" והצהובון "24 דקות". עם עזיבתה נסללה דרכו להפוך לסמכות העליונה בכל הנוגע לעבודת המערכת.

באפריל 2013 המצב הזה התקבע סופית. טיפנברון הפך רשמית לעורך הראשי של ynet. יון פדר, שערך את האתר במשך 13 שנה, כמעט מהיום שבו עלה לאוויר, נבעט הצידה לתפקיד ערטילאי. נוני מוזס סיים לכבוש עוד מאחז.

כדור שקר מלשכת העורך

ב-2014 התחדשו המגעים בין מוזס לנתניהו. עם ערן טיפנברון בלשכת העורך, מוזס חש מספיק בטוח לשלב גם את ynet בשיח הסודי שהקלטותיו יהפכו בהמשך לראיות הזהב ב"תיק 2000". באחד המפגשים הבהיר מוזס לנתניהו שאם הוא רוצה שאימפריית "ידיעות אחרונות" תשנה כיוון ותעזור לו להישאר בלשכת ראש הממשלה "כמה זמן שירצה", עליו לדבר עם שני אנשי מפתח: רון ירון, עורך העיתון – וערן טיפנברון מ-ynet.

כתב האישום שהוגש נגד השניים גורס שעל השולחן הונחה עסקת תן-וקח מובהקת: מוזס יוריד את מפלס העוינות כלפי נתניהו בכלי התקשורת של קבוצת "ידיעות אחרונות" וישתול בעיתון כותבים מטעמו; נתניהו, בתמורה, יפעיל את קשריו כדי להחליש את "ישראל היום" – באמצעות חקיקה או שתדלנות אצל בעלי העיתון, האדלסונים.

נתניהו ומוזס קיימו בתקופה ההיא שש פגישות חשאיות. כולן התקיימו במעון הרשמי בבלפור, שתיים הוקלטו בהיחבא עבור ראש הממשלה. לימים יטען, כמו מוזס, שהשיח ביניהם היה סוג של פוקר שקרנים. שאף אחד לא האמין לרעהו, ובטח שלא התכוון לספק את מבוקשו. אבל לרגע אחד נדמה היה שהעסקה בכל זאת אפשרית.

בנימין נתניהו עם בני הזוג שלדון ומרים אדלסון שבועיים לאחר השקת "ישראל היום". ירושלים, 12.8.2007 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

בנימין נתניהו עם בני הזוג שלדון ומרים אדלסון שבועיים לאחר השקת "ישראל היום". ירושלים, אוגוסט 2008 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

ב-7 בדצמבר 2014, כמה ימים אחרי הפגישה הרביעית בין השניים, הוראה חריגה שהונחתה על מערכת ynet אותתה כיצד יכולה להיראות הברית אם וכאשר תצא לפועל במלואה. טיפנברון היה איש הביצוע. בהוראתו נשלפה מהארכיון כתבה שפורסמה באתר שישה ימים קודם לכן, נארזה מחדש ושובצה בכותרת הראשית. הקורבן היה נפתלי בנט, אז שר הכלכלה ויריב מרכזי של נתניהו מימין.

הגרסה המקורית של הכתבה, שפורסמה במדור הכלכלה, דנה במחסור חמור במעונות לגיל הרך – בעיה כרונית שהתעוררה הרבה לפני הקדנציה של בנט ודווקא זכתה לטיפול במהלך כהונתו כשר הכלכלה. כעבור שבוע, בדרך אל דף הבית, תמונת המציאות התהפכה. כעת האשמה הוטלה על בנט, ושמו גם הובלט בכותרת הראשית: "בנט התחייב לבנות 700 מעונות – אבל רק 39 נבנו". בצד התנוסס דיוקן גדול של בנט בארשת פנים מרירה. כותרת המשנה סובבה את הסכין: "ההישג של המחאה החברתית נרמס".

הטיפול בהוראה של טיפנברון היה כה חריג ומגושם, שלרגע נדמה שמראש נועד להתגלות. בנט, בכל מקרה, הבחין בו מיד. צוות הדוברות שלו מיהר לסמן זאת כנסיון חיסול: "אתר ynet יורים בי כרגע כדור שקר בראש", הודיע לעוקביו ברשתות החברתיות. התקרית הזאת, ציין, מצטרפת לפרסום כוזב של נחום ברנע שראה אור יומיים קודם לכן במהדורת סוף השבוע של "ידיעות אחרונות".

נפתלי בנט ורעייתו גילת בנט באירוע של מפלגת הבית היהודי, 2014 (צילום: יונתן זינדל)

נפתלי בנט ורעייתו גילת באירוע של מפלגת הבית היהודי, 2014 (צילום: יונתן זינדל)

הכתב שהכין את הידיעה של ynet, אביטל להב, תיאר לימים כמה פיתולים מחשידים בהתנהלות המערכתית. ראשית, אמר להב, הוא התבקש על-ידי העורכת הישירה שלו למצוא "משהו מעניין" על בנט. להב מצא סיפור, אבל הקפיד לייחס את הלקונה למשרד הכלכלה, ולא לשר. לדבריו, בגרסה המקורית של הכתבה כלל לא הוזכר שמו של בנט.

לאחר הגשת הכתבה, אמר להב, היא הונחה על המדף למשך שבוע או שבועיים – מהלך לא שכיח באתרי חדשות, ובוודאי באתר מהיר כמו ynet, שנוהג לפרסם כתבות חדשותיות עם הגשתן או לכל המאוחר בתוך כמה שעות. בדיעבד, אמר בראיון לחדשות ערוץ 2, הבין ש"מישהו ישב עליה מסיבה מסוימת, רצה להשתמש בה בתור נשק".

העורכים בדסק ייחסו את העיכוב לטיפנברון, שבהמשך היה זה שהורה על הפרסום המחודש. טיפנברון היה גם זה שנתן את הכותרות החדשות והמסולפות, שהטילו את האשמה על בנט. בהוראתו, הכתבה הממוחזרת שוגרה לכותרת הראשית של ynet בשעת צהריים, הפריים טיים של אתרי החדשות. כעבור שישה ימים, בפגישת הסתר החמישית עם נתניהו, מוזס בישר לו: "נושא בנט טופל".

דף הבית של ynet עם הכותרת הראשית שמפנה לידיעה נגד נפתלי בנט שהתבררה כחלק מהמגעים בין נוני מוזס לבנימין נתניהו (צילום מסך, לחצו להגדלה)

דף הבית של ynet עם הכותרת הראשית שמפנה לידיעה נגד נפתלי בנט שהתבררה כחלק מהמגעים בין נוני מוזס לבנימין נתניהו (צילום מסך, לחצו להגדלה)

כשטיפנברון נדרש להסביר את הסיטואציה לחוקרי להב 433, הוא אישר שעמד בקשר יומיומי עם מוזס אך הכחיש כל מעורבות ישירה של המו"ל. לטענתו, זו היתה החלטה מקצועית גרידא: זה היה יום חדשות חלש, והוא זיהה הזדמנות לפלפל אותו באמצעות האייטם הממוחזר על מעונות היום. וכדי שיהיה יותר מעניין, טען טיפנברון, הוא אכן התערב בניסוח הכותרות, הפך אותן ל"סקסיות", כהגדרתו, והשתיל בהן את שמו של הפוליטיקאי המוכר. אבל מוזס לא דיבר איתו, התעקש. הוא עשה את זה לגמרי מיוזמתו.

את הכתב אביטל להב, שסיפר לחוקרים על הטיפול החריג בכתבה, טיפנברון האשים בנקמנות. "אני יכול לחשוב על מניעים זרים בסיפור שמספר אביטל להב", אמר. "להב היה חבר ועד שאני גרמתי לביטולו, אני אגיד את זה בצורה עדינה".

מוזס היה פחות נחרץ. בהתחלה אמר לחוקריו שאינו זוכר אם הורה למישהו לטפל בבנט. החוקרים פִקפקו. "פשש...", נשף החוקר דני יופה. "נגמרה השלווה... חבל", המשיך אותו ראש צוות החקירה, מומי משולם, ואז הטיח בו: "אתה מטפל בבנט עבור ביבי". אבל מוזס התעקש שהוא לא זוכר את הפרטים. בחקירות הבאות כבר טען כעובדה שלא ייתכן שהוא זה שנתן את ההוראה, ושיער שזו יוזמה אישית של טיפנברון שנבעה מההעדפות הפוליטיות שלו. טיפנברון, תירץ נוני, "לא היה מחסידיו הגדולים של בנט".

מומי משולם בבית-המשפט, 2023 (צילום: יונתן זינדל)

מומי משולם, ראש צוות החקירה ב"תיק 2000" (צילום: יונתן זינדל)

גם הגרסה של טיפנברון נראתה לחוקרים מופרכת. "אין מצב מבחינתי שלא קיבלת הנחיה מנוני. לא יעזור איך תהפוך את זה", אמר לו החוקר הבכיר משולם בתמליל שנחשף על-ידי רויטל חובל באתר "המקום הכי חם בגיהנום". "אולי לא היה באותו זמן מה לפרסם בתקשורת, יום לפני פיזור הממשלה, ובמדינה שלנו באמת חסר על מה לכתוב כתבות", הוסיף בסרקזם. "לא קונה את זה, ידידי היקר. לא קונה את זה".

טיפנברון, שבזמן החקירה כבר לא הועסק בקבוצת "ידיעות אחרונות", הכחיש שהוא מגונן על מוזס. הוא טען שכבר אין לו שום קשר לבוס הקודם שלו, והודיע שהוא לא מעוניין להסתבך. "אתם באמת חושבים שאני כזה אידיוט שאני אקח על עצמי סיכון כזה? שאני אצא דובר שקר ונוני יישב בחדר המקביל ויגיד, 'אבל אני אמרתי לערן להעלות את זה, אני ביקשתי ממנו להיכנס בבנט'? תקשיב לי, זה לא היה ולא נברא", התעקש. "אני לא חייב לנוני כלום. נפרדנו וזהו. נגמר".

טיפנברון הציע לחוקר משולם תרחיש חלופי: מוזס לא נתן את ההוראה, אבל בעורמתו החליט לנצל את המצב ולהציג לנתניהו את הכתבה על בנט כתצוגת תכלית של מה שיוכלו לעשות יחד אם רק יגיעו לדיל. "אני אומר לך משהו שאני לא אגיד לך בכתב כי זה מגעיל", אמר טיפנברון על מוזס, "אני מכיר את הבן אדם. אני מכיר אותו היטב. אני מהמעטים שמכירים אותו, שיכולים להגיד 'אני מכיר אותו'. זה בדיוק מתאים לו". טיפנברון קלע בול לגרסה של נוני. זה בדיוק היה ההסבר שנתן מוזס לחוקריו.

ארנון מוזס מגיע למשרדי להב 433 בלוד לחקירה בפרשת שיחותיו עם בנימין נתניהו. 15.1.2017 (צילום: קוקו)

ארנון מוזס מגיע למשרדי להב 433 בלוד לחקירה, ינואר 2017 (צילום: קוקו)

תהא אשר תהא הסיבה שגרמה לטיפנברון לזהות בדיוק כה רב את האינטרס של בעל הבית, כעבור זמן קצר התפוצצו המגעים בין מוזס לנתניהו – ומערכת ynet התגייסה באופן אגרסיבי לקמפיין הבחירות של הרצוג ונגד ראש הממשלה. טיפנברון ניסה לפשר בין הצדדים ולארגן ראיון נוח עם נתניהו. הצדדים נפגשו ודנו בפרטים – נתניהו פסל את אטילה שומפלבי כמראיין וביקש להחליפו בטיפנברון – אבל היוזמה התמוססה במהירות.

אחרי הבחירות, על רקע מאבקי כוח פנימיים ומשבר אמון אישי עם מוזס, הבין טיפנברון שדרכו בקבוצה מתקרבת לסיומה. כאילו כדי להצדיק את האבחנות הארסיות של כפיפיו בנוגע לאופי הזיקיתי שלו, הוא החליט להחליף צד.

בשנה האחרונה שלו ב-ynet, אחרי בחירות 2015, טיפנברון קיים עם נתניהו סדרה של פגישות. בשיחות אישיות טען שעשה זאת מסיבה טקטית: ההימור של ynet על הרצוג כשל, וכדי לתקן את המצב צריך היה למצוא דרך להתקרב מחדש לראש הממשלה. אבל חברו הקרוב ניר חפץ, הפיקסר של משפחת נתניהו, הסביר לחוקרים שטיפנברון בעצם רצה למצוא לעצמו ג'וב חדש.

ערן טיפנברון בפגישה עם ניר חפץ לאחר חשיפת "תיק 2000". תל-אביב, ינואר 2017 (צילום: קרן התחקירים)

ערן טיפנברון בפגישה עם ניר חפץ לאחר חשיפת "תיק 2000". תל-אביב, ינואר 2017 (צילום: קרן התחקירים)

בתחילת 2016, אחרי שעזב טיפנברון את ynet, חפץ עזר לו להתחבר למעגל הפנימי של נתניהו. טיפנברון היה חבר בצוות מצומצם שקיבל על עצמו משימה שאפתנית: להקים בישראל גוף תקשורת דמוי פוקס-ניוז שישרת את ראש הממשלה, במימון מיליארדרים זרים.

בשלב מסוים עלה שמו כמועמד למשרת מנכ"ל משרד התקשורת, שנתניהו עמד אז בראשו. טיפנברון גם ניסה להסתייע בחפץ כדי להתמנות לעורך "וואלה", המתחרה הישיר והחלש יותר של ynet, שפעל אז תחת השפעה כבדה של סביבת ראש הממשלה במסגרת הפרשה שתיקרא לימים "תיק 4000". אבל אף אחת מהאופציות לא התרוממה, וטיפנברון המשיך הלאה.

בסופו של דבר קיבל טיפנברון את המפתחות ל"וואלה", אבל זה קרה רק חמש שנים אחרי ירח הדבש שלו עם סביבת נתניהו, כשהאתר כבר התנתק מראש הממשלה, החליף ידיים ונרכש על-ידי בעל ההון אלי עזור.

ynet נשאר אתר החדשות החזק במדינה, אבל הוא מעולם לא השתקם מהקדנציה ההרסנית של טיפנברון. "הביוגרפיה של ynet, אם אפשר לקרוא לזה ככה, נפתחת בתקופה מאוד ארוכה שבה בהנהלת הקבוצה לא הבינו מה צומח להם מתחת לרגליים – עשינו מה שרצינו, נתנו עבודה. בהתנתקות, במערכות בחירות. ואף אחד לא התערב לנו", מסכם אחד העורכים.

"אלו היו זמנים מדהימים, תור הזהב של ynet, שבהם המערכת הורכבה מעורכים חזקים ודעתניים. אבל בשלב כלשהו, במקביל לכניסה של התוכן השיווקי, המערכת סורסה והכל הידרדר. טיפנברון, בלי סנטימנטים, הוביל מסע טיהורים שבסופו מי שנשארו בדסק היו בעיקר העורכים החלשים. כל מי שהיה לו קצת שיעור קומה ונטה להיאבק ולעמוד על שלו הלך הביתה".

בתוך שנים אחדות, המערכת העיתונאית שבימי האופוריה של מחאת האוהלים קיוותה לשנות את העולם לטובה אולפה ואולצה להכפיף את עצמה באופן מלא לאינטרסים המסחריים והפוליטיים של בעל הבית. מהמעמד של ynet כבן חורג עצמאי, חופשי ומקצועי לא נשאר כיום כמעט כלום. אתר החדשות של "ידיעות אחרונות" הפך לעוד זרוע צייתנית ברשת ההשפעה של נוני מוזס.

תגובת יון פדר

יון פדר, שכיהן כעורך ynet בשנים 2000–2013 ובשנים 2017–2020, סירב להשיב על סדרה של שאלות שנשלחו אליו במסגרת הכנת הכתבה. "עלו בכתבה הזו כל-כך הרבה דברי הבל, שקרים והטיות, שאין לי עניין אפילו להתחיל להפריכם", מסר בתגובה. "ynet הוא מפעל עיתונאי מפואר ומרכזי, ואני גאה על תרומתי ארוכת השנים לפיתוחו ולביסוסו, ועל עבודתם השקדנית והיצירתית של אלפי עובדיו לאורך השנים".

תגובת נוני מוזס

לאחר נסיונות מאומצים ליצור קשר עם נוני מוזס, תגובתו נשלחה למערכת "העין השביעית" באמצעות עו"ד חגי דורון מפירמת עורכי-הדין ש. הורוביץ. להלן התגובה במלואה:

מרשינו, ידיעות אחרונות בע"מ ("ידיעות אחרונות") ומר ארנון מוזס, מילאו את ידינו להשיב לפנייתכם שבנדון, כדלקמן:

1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".

3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.

5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהן, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.

6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.

8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.

9. מבלי לגרוע מן האמור יודגש כי פרסום שקרי ומכפיש מעין זה, שמעיון ברשימת השאלות שהופנו למרשינו ברור כי בכוונתכם לפרסם, מהווה הוצאת לשון הרע, וגם חזרה בלבד על פרסומים מעין אלה לא תקנה למפרסמיהם ולגורמים האחראים והמאשרים פרסומים אלה חסינות מפני תביעות דיבה עתידיות, אם וככל
שיפורסמו.

10. למותר לציין כי אין באמור במכתב זה, או במה שלא נאמר בו, כדי להוות ויתור, הסכמה, כמו גם לגרוע או לפגוע בכל סעד, זכות או טענה של מרשינו בקשר לנושא שבנדון.

שיטת "ידיעות אחרונות", סדרת הכתבות המלאה