זה היה אחד החורפים הקשים שעברו על "ידיעות אחרונות". ינואר 2017. הקנוניה שרקם נוני מוזס, האיש החזק בקבוצת התקשורת, נחשפה פיסה אחר פיסה, ערב אחר ערב, במהדורת החדשות הנצפית במדינה. צופים שמעורים במיתוסים של הפוליטיקה הישראלית שִפשפו את העיניים. עסקת השוחד לכאורה – הטיית הסיקור תמורת חוק שיפגע בעיתון המתחרה – נרקמה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. הנמסיס המוצהר של "ידיעות אחרונות". אדם שהמלחמה הייצרית בינו לבין מוזס נעשתה גלויה רק שנתיים קודם לכן בפרץ חסר תקדים של איבה פומבית.

"תיק 2000" יצא לאור, והעיתונאים של מוזס נתקפו מבוכה. הבוס שלהם צוטט כשהוא מציע למכירה את האג'נדה המערכתית – און טייפ. העורכים והכתבים הבכירים בעיתון נאלמו דום, סירבו למסור תגובה וביקשו זמן לעכל. אך תוך ימים אחדים גובשה חזית.

העורך הראשי, רון ירון, באחד המאמרים הבודדים שפִרסם במהלך כהונתו הארוכה, שיקר לקוראיו וטען שלמוזס אין השפעה ישירה על מה שמתפרסם ב"ידיעות אחרונות". במאמר, שנדפס בשער העיתון, הצהיר העורך בשם המערכת כולה שאם מוזס היה מעז ליישם את ההצעה המושחתת – "לסובב את הספינה" למען נתניהו, לגייס עיתונאים שתולים מטעם המנהיג ולרתום את המערכת כדי ש"תמיד תהיה ראש ממשלה" – העיתונאים האידיאליסטים שלו היו שומטים את המקלדות, מכבים את המחשבים ונוטשים את המשמרת. "כולנו, כאיש אחד", הבטיח העורך, "היינו עוזבים ומחפשים בית אחר".

הכותבים הבכירים והוותיקים – נחום ברנע, סימה קדמון, רענן שקד, סבר פלוצקר – הביעו בטוריהם מסרים ברוח דומה. כמו כולם, ציינו, הם מזועזעים מתוכן ההקלטות, אבל גם בטוחים שבעיתון שלהם זה לא יכול לקרות; עסקת שוחד כזו אפשר להבטיח, אבל לא לקיים. ובאמת, אף אחד לא עזב. עיתונאי "ידיעות אחרונות" התחלחלו לרגע, אבל מיד צופפו שורות סביב הבוס ותלוש המשכורת.

אצל קוראים בעלי חוש היסטורי, ההבטחה חסרת הכיסוי של העורך רון ירון צריכה היתה לעורר תחושה של דז'ה-וו. בעל בית כוחני שכורת בריתות עם דמויות מפתח מהזירה הפוליטית מאחורי גבם של העיתונאים? מערכת שלמה שעוזבת את העיתון כאיש אחד בגלל התנהלות פסולה של המו"ל? זה בדיוק מה שקרה ב"ידיעות אחרונות" ב-1948, בלילה שבין 14 ו-15 בפברואר, ליל "הפוטש הגדול".

יהודה מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" וסבו של נוני מוזס (צילום: נחלת הכלל)

יהודה מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" וסבו של נוני מוזס (צילום: נחלת הכלל)

את תפקיד המו"ל המתערב גילם אז סבו של נוני, יהודה מוזס. "ידיעות אחרונות" היה אז העיתון הנפוץ בישראל. ברקע השתוללה מלחמה עקובה מדם, מלחמת העצמאות. אחרי תסיסה פנימית מתמשכת, עובדי העיתון הכריזו על מלחמת עצמאות משל עצמם. הם נטשו בן לילה. כתבים ועורכים, עובדי מִנהלה, דפוס והפצה, אפילו הנערים שחילקו את גליונות העיתון ברחוב. כולם קמו והלכו אחרי העורך הנערץ והכריזמטי עזריאל קרליבך והקימו יחד עיתון חדש. "מעריב".

הפוטש פתח תיבת פנדורה. הטענות שהעלו קרליבך ועמיתיו לפני למעלה משבעים שנה מזכירות מאוד עדויות שימשיכו וילוו את "ידיעות אחרונות" עד היום: צנזורה שיטתית שמבוססת על "רשימות שחורות" ו"רשימות לבנות". גורמים שנואים שאסור לפרסם עליהם דברים חיוביים, ומקורבים בעלי עוצמה שאסור לכתוב עליהם דברי ביקורת. אינטרסים מסחריים ופוליטיים, חוץ-עיתונאיים, שקובעים לאן תנוע הספינה. והכל נעשה בחדרי חדרים.

"ידיעות אחרונות", הסביר עזריאל קרליבך לקוראי "מעריב", הוא "בטאונו המשפחתי של איש שאין אתם מכירים אותו ואת נטיותיו וכוונותיו", מוצר עיתונאי ש"מודרך על-ידי אינטרסים שאינם שלכם ושלנו". בגליון הבכורה של "מעריב" הבטיח קרליבך לקוראים שכעת, לראשונה, יוכלו העיתונאים לתווך את המציאות תוך "אי-תלות גמורה של העיתון מהשפעת בעלי הון פרטיים ומן האינטרסים של מפלגות וזרמים".

לטענת קרליבך, בתקופה שלפני הפוטש הנהלת "ידיעות אחרונות" התקינה מכשירי האזנה בשולחנות של העובדים – נוהג שיחזור על עצמו גם כעבור עשורים, כשהעיתון יישלט על-ידי נוני מוזס. הנטישה ההמונית, הסביר, היתה מוצא אחרון. "בעיתון נעשו דברים בשמנו – שלא מדעתנו. נגד רצוננו. נגד מצפוננו. נגד הבנתנו", כתב. "התנגדנו. מחינו. התחננו. הצענו תיקון. ללא הועיל. קיר אטום. על כן קמנו ויצאנו".

עזריאל קרליבך, 1.5.1942 (צילום: זולטן קלוגר, נחלת הכלל)

עזריאל קרליבך, העורך המייסד של "מעריב" ומנהיג "הפוטש הגדול" נגד משפחת מוזס ב"ידיעות אחרונות", 1942 (צילום: זולטן קלוגר, נחלת הכלל)

ההצלחה של "מעריב" היתה מיידית. העיתון החדש הביס את "ידיעות אחרונות" במכירות ושלח את העיתון של משפחת מוזס למדבר כלכלי שממנו נחלץ רק כעבור שנים. יהודה מוזס ושאר בני המשפחה, שהפעילו יחד את "ידיעות אחרונות", נותרו עם קליפה של עיתון, בלי תוכן וכמעט בלי דרך להוציאו לאור. בימים הראשונים, בני המשפחה נאלצו לצאת בעצמם לרחובות תל-אביב כדי למכור גליונות לעוברים ושבים. מלבד קומץ זעיר של נאמנים, המוזסים נשארו לגמרי לבד.

במשך תקופה ארוכה העיתון של משפחת מוזס ראה אור בגרסה דלה וצנומה, עם דיווחים, טורים וסדר יום שהיו ירודים אפילו בעיני יוצריהם, ומבצעים נושאי פרסים שנועדו לעצור את דימום הקוראים, שעברו ברובם לעיתון החדש. "פשוט עשינו עיתון רע", סיפר שנים אחר-כך אביעזר גולן, ראש מערכת החדשות של העיתון המצומק ואחד מקומץ הנאמנים שדבקו במשפחת מוזס. התפוצה, שפעם עמדה על 50 אלף עותקים, צנחה ל-10,000 בלבד.

יהודה מוזס סירב להשלים עם המצב ופנה לערכאות. העילה הרשמית: זכויות יוצרים. השם שניתן למתחרה החדש והחצוף – "ידיעות מעריב" ("ידיעות" בגדול, "מעריב" בקטן) – נראה כמו גלגול של "ידיעות אחרונות" והטעה את הקוראים. בסופו של ההליך המשפטי מוזס אמנם ניצח, אבל התביעה סיפקה לעיתונאים הפורשים הזדמנות להסביר את הרקע לנטישה הקולקטיבית ולחשוף לעיני כל את הצנזורה, את הבחישה המתמדת והעדפת המקורבים.

כותרת גליון הבכורה של "ידיעות מעריב", לימים "מעריב", 15.2.1948

כותרת גליון הבכורה של "ידיעות מעריב", לימים "מעריב", 15.2.1948

עיתונאים שעד לפני רגע עבדו אצל המוזסים התייצבו בבית-המשפט בזה אחר זה כדי להעיד על התנהלותו של בעל הבית. מהכותבים המפורסמים ועד עובדי הייצור והמִנהלה שמאחורי הקלעים. אחד מהם היה מנהל הדפוס, חיים קוכמן. הוא סיפר שההתערבויות של יהודה מוזס היו תופעה קבועה ושהמו"ל אסר על המערכת לתקוף מפרסמים גדולים. מנהל הדפוס גם נתן דוגמאות: יצרנית התה ויסוצקי, בנק דיסקונט, חברת רהיטים.

"צריך הייתי להוציא כל דבר הקשור במישרין ובעקיפין בביקורת על נותני מודעות", הוסיף קוכמן. "קיבלתי [ממוזס] פקודה להוציא מן העיתון בלי ידיעת והסכמת המערכת כל דבר העשוי לפגוע ב'קדמה', שהפסידה כסף ציבורי, הואיל ומר מוזס התקשר עמהם וקיבל מהם נסיעת חינם בשביל הגרלת הפרסים שלו". קדמה היתה אוניית הנוסעים הראשונה של צים, לימים חברת הספנות הממשלתית.

לדברי קוכמן, יהודה מוזס מינה את עצמו לעורך-העל של העיתון, למורת רוחם של העיתונאים. כל גיליון כלל אז כמה עמודים בודדים בלבד, ומוזס היה מפקח על כל מילה שנדפסה בו. "מר מוזס נתן פקודה לשלוח לביתו ולמשרדו כל בוקר את הגהות הדפוס של המאמרים שלא בידיעת המערכת ושלא בהסכמתה, ואחר-כך היה נותן בטלפון פקודות, מה להוציא ומה לשנות", ציין. "המדפיס היה מוכרח לעסוק בהוצאה של רשימות מאמרים שלא בידיעת המערכת, וזה היה מקור לחיכוכים תמידיים".

נח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", 1977 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

נח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", 1977 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

מנהל הדפוס סיפר שההתערבויות הובילו לכך שפעם אחת צריך היה "לשנות את כל האמהות ולצקת אותן מחדש" – כלומר, ליצור מחדש את תבניות דפוס הבלט שבו נעשה שימוש באותם ימים. פעם אחרת, ציין קוכמן, הצנזורה הובילה לכך ש"העמוד נשאר ריק וצריך הייתי לבקש מהמערכת שתיתן חומר חדש לגמרי". הוא הוסיף וסיפר שבעיתון של מוזס "אסור היה לכתוב נגד ספסרי קרקעות", וכי מאמרים על שחיתות בבנקאות ובסחר במט"ח צונזרו. לדבריו, היה יכול להוסיף דוגמאות נוספות אלמלא ביקש ממנו השופט לקצר.

עד אחר היה אורי קיסרי, שנכנס לדפי ההיסטוריה כמייסד השבועון "העולם הזה". קיסרי סיפר על מקרה שבו, במסגרת עבודתו ב"ידיעות אחרונות", כתב מאמר ביקורתי על ראש עיריית תל-אביב דאז ישראל רוקח. לדבריו, אחרי שהגיש את המאמר לפרסום נודע לו שהוא עומד לעבור צנזורה. הוא סיפר שיהודה מוזס שלח אליו את בנו, נח, כדי למחוק מהמאמר פסקאות שלמות.

אורי קיסרי (הצילום באדיבות משפחת קיסרי)

העיתונאי אורי קיסרי. העיד בבית-המשפט כיצד צונזר מאמר ביקורתי שחיבר על ראש עיריית תל-אביב (הצילום באדיבות משפחת קיסרי)

עובדים אחרים סיפרו שיש גופים ואישים שאסור להזכיר בשמם בעיתון מטעמים ששמורים עם הבעלים. "היו הוראות מתמידות בקשר לשמאל ולימין בינינו. היתה הוראה מתמדת לא להזכיר לטובה את שמותיהם של אישים ידועים ביישוב כגון מר שנקר ושל מר הופיין, מפני שהיו למר מוזס חיכוכים אישיים עמהם", העיד דוד גלעדי, עורך בכיר במערכת החדשות. "מר שנקר" שהוזכר בדבריו של גלעדי הוא התעשיין אריה שנקר, הנשיא הראשון של התאחדות התעשיינים, גוף הלובי המרכזי של התעשייה הישראלית עד ימינו. "מר הופיין" הוא אליעזר הופיין, מנכ"ל בנק אנגלו-פלשתינה, לימים בנק לאומי, שבמשך שנים רבות היה הבנק הגדול במדינה.

"החיכוכים פרצו מפני שהעיתונאי כותב לפי מצפונו, ואילו אנחנו קיבלנו הוראות על מה לכתוב ועל מה לא לכתוב", אמר גלעדי. "לא פעם ולא פעמיים אמרתי לו, למר מוזס, 'עיתון שאינך מרשה לו להילחם על ענייני ציבור מוטב לו להיפסק. עיתונאי שאינו לוחם על דעותיו אינו עיתונאי, ומי שמפחד מפני ביקורת בל יוציא עיתון'".

כעבור שנים, בגיליון מיוחד שהוציא "מעריב" במלאות חצי יובל לפוטש של קרליבך, תיאר גלעדי את יהודה מוזס כאיש עסקים שניצל את כלי התקשורת שבידיו כדי להרחיב את רשת ההשפעה שלו: "הוא קרא לזה 'קשרים בחלונות הגבוהים', ולמען הקשרים צריך או לא צריך לפרסם. זו היתה מין פילוסופיה, וזה הכביד מאוד על המערכת". שלום רוזנפלד, העורך השלישי של "מעריב", זכר את יהודה מוזס עובר על העמודים עם עיפרון אדום ומצנזר.

שער גליון "ידיעות אחרונות" שראה אור ב-15 בפברואר 1948, למחרת הפוטש הגדול. הבעלים הכריזו על מבצע נושא פרסים (לחצו להגדלה)

שער גליון "ידיעות אחרונות" שראה אור ב-15 בפברואר 1948, למחרת הפוטש של קרליבך. הבעלים הכריזו על מבצע נושא פרסים (לחצו להגדלה)

גם העיתונאי והביוגרף דב גולדשטיין זכר את העיפרון הזה. יהודה מוזס, כתב גולדשטיין בגליון חצי היובל של "מעריב", האמין ש"עיתון סולל לו את דרכו לא רק אל לבבות הקוראים ובאמצעותם. עליו לפרסם או למנוע פרסום מתוך התחשבות ברשת מסועפת של שיקולי טובתו המסחרית וענייניו של 'הבוס'. עיתונאים שכירים ראוי להם לעסוק במלאכתם השוטפת – את המדיניות קובע בעל הבית. וכך היה מוזס ז"ל נקלע אל שולחן החדשות בעיצומה של העשייה ועפרונו נטוי. כאן מוסיף, כאן גורע, שם משנה את הכותרת, עושה כבתוך שלו. ונפש העיתונאי – מטורפדת".

מה היה ליהודה מוזס להגיד על זה? "אני הייתי בעל העיתון, ומתפקידי היה להשגיח שאנשים יכתבו כמו שצריך", ציטט בלעג קרליבך את ההסבר שסיפק מוזס לבית-המשפט. "זאת הטעות. זה, דווקא זה, לא היה מתפקידו. איש לא מסר לו את התפקיד הזה", חרץ קרליבך באחד הגליונות הראשונים של "ידיעות מעריב". "אנחנו יצאנו מ'ידיעות אחרונות' מטעם פשוט", סיכם קרליבך, "מפני שאנחנו עיתונאים. ולא לבלרים. מפני שאנחנו חייבים דין לציבור. ולא לאיש פרטי, יהיה אשר יהיה".

העיתון של מפלגת השלטון

בסוף, יהודה מוזס ניצח את "מעריב" בקרב על הלוגו – אבל הפסיד במלחמה. "ידיעות מעריב" של קרליבך והפורשים הפך ל"מעריב", ובמהרה נעשה לעיתון הנפוץ במדינה. "ידיעות אחרונות" נותר מאחור עם תפוצה אפסית, השפעה קלושה וכיסים מתרוקנים. האופק של משפחת מוזס נראה עכור: מדינת ישראל הצעירה היתה ענייה ונשקפה לה סכנת קיום. תקופת הצנע עמדה בפתח, והמוזסים נאלצו למכור נדל"ן רק כדי להשאיר את העיתון המפסיד בחיים.

מצב החירום הוליד איבה עמוקה שנצרבה בנפשם של בני המשפחה. העורך האחראי נח מוזס, בנו של יהודה ואביו של נוני, שיגר לקרליבך מכתב מאיים: "אתה עדיין אינך מכיר את בנֵי יהודה מוזס", כתב שם. "אני נושא עיני לאלוהים ומתפלל לאלוהים שישלם לך כגמולך".

בתו ג'ודי שלום-ניר-מוזס, 45 שנה אחר-כך, עדיין זכרה את מצוות אביה. "אנחנו גדלנו על זה ש'מעריב' הוא האויב", סיפרה בשנות התשעים בראיון לעיתון "חדשות". "יצר הנקמה זה לדפוק אותם, ואנחנו עושים את זה, ועשינו את זה ונעשה את זה, אין לי ספק".

ג'ודי שלום-ניר-מוזס, 1989 (צילום: ישראל סימיונסקי, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

ג'ודי שלום-ניר-מוזס, אחותו של נוני ובעלת מניות ב"ידיעות אחרונות", 1989 (צילום: ישראל סימיונסקי, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

"אני זוכר שפעם עמד עיתונאי בכניסה לבניין הישן של 'ידיעות' וקרא 'מעריב'. עבר שם נח מוזס, וכשהוא ראה את 'מעריב' – הוא חטף את העיתון וקרע אותו לגזרים", סיפר אחד מעיתונאי "ידיעות אחרונות" ב-1989 בשיחה עם כתב "העולם הזה". תחושת הבגידה הפכה לחלק מהאתוס הרב-דורי של משפחת מוזס, וזלגה גם אל העובדים שהיו כפופים להם. עיתונאית שעבדה ב"ידיעות אחרונות" בשנותיו הקשות מנתה באוזני עדי מרקוזה-הס, מחברת הספר "העיתון", שתי השפעות שהיו לפוטש על תרבות העבודה בעיתון, שנשארו בתוקף גם עשרות שנים לאחר מכן: פוביה עזה מפני שביתות, ונטייה להחרים כמעט לחלוטין עובדים שעזבו לעיתונים מתחרים.

אבל לפוטש הגדול היו גם השלכות אחרות. ההשפלה והשנאה התניעו גם את מלאכת השיקום – שלושה עשורים של עבודה מאומצת ומורכבת שבמרוצתם הומצאה מחדש עיתונות ההמון הישראלית. הדרך לשם התבססה על חושים עיתונאיים מחודדים, אבל גם על סדרה של בריתות סמויות. במקום להפריך את הטענות הקשות שהטיחו בהם פורשי "מעריב", המוזסים הפשילו שרוולים ושִכללו את מערך הקומבינות הפוליטיות והעסקיות.

כחלק ממאמצי השיקום, המוזסים נזקקו לדמות ציבורית מכובדת שתמלא את החלל הגדול שהותיר קרליבך. הם נאלצו להסתפק בהרצל רוזנבלום, חבר מועצת המדינה הזמנית מטעם ברית הציונים הרביזיוניסטים, תנועת ימין מיסודו של זאב ז'בוטינסקי שלא שרדה זמן רב כמפלגה פוליטית. יהודה מוזס אמנם העניק לרוזנבלום את תואר "עורך 'ידיעות אחרונות'", אבל עשה זאת בעיקר כדי שהעיתון יוכל להתקשט בשמו של איש הציבור נשוא הפנים, שנמנה עם 37 חותמי מגילת העצמאות. בפועל, רוזנבלום כלל לא עסק בעריכה.

הרצל רוזנבלום, הפובליציסט שנשא בתואר "עורך 'ידיעות אחרונות'" (צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, נחלת הכלל)

הרצל רוזנבלום, הפובליציסט שנשא בתואר "עורך 'ידיעות אחרונות'" (צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, נחלת הכלל)

כשהמשפחה חיפשה בעלי ברית אסטרטגיים היא פנתה קודם כל למחוזות השמאל. ב-1949, כשהעיתון עדיין נאבק על הישרדותו, משפחת מוזס ניסתה לגייס שותף פוליטי – מפ"ם, המפלגה הסוציאליסטית שבאותה עת היתה השנייה בגודלה בכנסת. פרופ' יחיאל לימור וד"ר עמוס בלובשטיין-נבו, שחקרו את המהלך ופרסמו עליו מאמר מקיף ב-2018, ציינו שהמשא-ומתן של "ידיעות אחרונות" ומפ"ם החל עוד לפני הפוטש אך לא הבשיל בשל האישיות הדומיננטית של קרליבך. אחרי פרישתו נפתחה הדרך לחידוש המגעים.

משפחת מוזס הציעה למפ"ם לרכוש חצי מהבעלות על "ידיעות אחרונות". בשיחות בין הצדדים אף הוצע שהמפלגה תהיה אחראית לצד המערכתי, ושהאחריות של המוזסים תוגבל לצד המסחרי. בעיתון אפילו הציעו למפלגה שתפקיד העורך יימסר לדמות פוליטית מובהקת – ח"כ משה סנה, ממייסדי מפ"ם.

עיתונות מפלגתית היתה נפוצה אז בישראל, אלא שמשפחת מוזס הציעה דיל אחר לגמרי. במקום להיות בטאון רשמי, "ידיעות אחרונות" יפרסם תעמולה מפלגתית מבלי להצהיר על כך במפורש. עצם קיומה של השותפות אמור היה להישמר בסוד. "האם תהיה כותרת גלויה שהעיתון שייך למפ"ם?", שאל מישהו באחד מדיוני מזכירות המפלגה. ח"כ יצחק בן-אהרון, שהיה מעורב במגעים, חרץ: "לא, העיתון יהיה מסווה".

ח"כ יצחק בן-אהרון ממפ"מ בכניסה לבית פרומין, הכנסת הישנה, 1961 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

ח"כ יצחק בן-אהרון ממפ"מ, ממנהלי המשא-ומתן על כניסה לשותפות סודית ב"ידיעות אחרונות". בית פרומין, הכנסת הישנה, 1961 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

בחקירת "תיק 2000" התברר שנוני מוזס הציע לראש הממשלה נתניהו לבחור עיתונאים שנאמנים לו כדי שיצורפו למצבת הכותבים של "ידיעות אחרונות". נוני לא המציא שום דבר חדש. בהיסטוריה של העיתון כבר היה לכך תקדים: חוץ מלמנות עורך ראשי מטעם מפ"ם, יהודה מוזס גם הביע נכונות להדיח כל עיתונאי שהשותפים הסוציאליסטים יגדירו כימני מדי לטעמם (ובמונחי הימים ההם: רביזיוניסט). יצחק בן-אהרון מסר לעמיתיו במפלגה שמוזס "מוכן לפטר כל אדם שאנו נדרוש, ולשלם להם פיצויים. העסק הזה הוא בשבילו זול".

אבל חרף ההצעה מרחיקת הלכת, במפלגה הוחלט לוותר על עסקת הצללים.

התחנה השנייה של משפחת מוזס היתה מפא"י. הפעם, העסקה התממשה. גם ממרחק השנים היא נשמעת כמעט דמיונית: במשך למעלה מעשור, מפלגת השלטון החזיקה בבעלות על מחצית ממניות העיתון. בחשאי. באמצעות אנשי קש. לקוראים לא היה מושג. ההסכמות שהסדירו את העסקה שורבטו על פיסות נייר מזדמנות, נשמרו בארכיונים נעולים ועד היום טרם נחקרו לעומק.

חלקים מהפרשה המודחקת הזאת נחשפים לראשונה כאן ובמאמר מקיף שחיבר פרופ' רפי מן במסגרת "שיטת 'ידיעות אחרונות'", סדרת הכתבות המיוחדת של "העין השביעית".

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון ומנהיג מפא"י, נושא נאום ב-1948, כחודש וחצי לאחר הכרזת העצמאות (צילום: לע"מ)

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון ומנהיג מפא"י, נושא נאום ב-1948, כחודש וחצי לאחר הכרזת העצמאות (צילום: לע"מ)

השותפות בין "ידיעות אחרונות" למפא"י מעניינת לא רק בפני עצמה, אלא גם בתור עדות להתפתחות המנגנון המורכב של יחסי שלטון-עיתון ב"ידיעות אחרונות". הדיל הבלתי ממומש שהוצע למפ"ם היה נכלולי אך פשוט: המפלגה תזרים כסף, ובתמורה תשלוט באופן סמוי בקו המערכתי של העיתון. השותפות עם מפא"י היתה הרבה יותר מורכבת ומתעתעת. בניגוד למה שניתן היה לצפות, "ידיעות אחרונות" לא הפך לשופר של מפא"י. לאורך כל תקופת השותפות הסודית, היחסים בין העיתון למפלגה ידעו עליות ומורדות. למעשה, בצמרת המפלגה היו גורמים שכלל לא היו מודעים לעצם קיומה של השותפות.

זהות המרוויחים בצד של העיתון היתה ברורה: בני משפחת מוזס, שבזכות הכסף הגדול שהניבה השותפות עלו על דרך המלך שלימים תחזיר את "ידיעות אחרונות" למעמדו המוביל. אבל מה הרוויחה מפלגת השלטון? התשובה מורכבת. המרוויחה המובהקת לא היתה מפא"י, אלא קבוצה של עסקנים מפלגתיים שזיהו הזדמנות ומימשו אותה.

הקו המערכתי של "ידיעות אחרונות" הצליח לשרת את האינטרסים של בעליו מבלי שייחשף כמגויס משום שהוא לא התיישר לפי סולם אידיאולוגי, פוליטי או אפילו מפלגתי. "ידיעות אחרונות" לא היה עיתון שמאלי או ימני, לא מפא"יניקי ולא חירותניקי, אבל הוא גם לא היה עיתון חופשי. משפחת מוזס ניווטה את ספינת העיתון לפי מצפן של בריתות פרסונליות. רק הכסף היה של הציבור.

השתולים של מפא"י

קשרי הבעלות בין "ידיעות אחרונות" למפא"י החלו בשנת 1949, אחרי שיהודה מוזס הצליח לגייס שותפים סמויים מטעם המפלגה. בתיק החברה של "ידיעות אחרונות" מתועדת עד היום מעורבותם של שני אנשי קש שהחזיקו כמחצית ממניות העיתון. הראשון והמרכזי מבין השניים היה העסקן הפוליטי צבי לוביאנקר (לבון), מכר ותיק של מוזס שבהמשך הוחלף על-ידי איש קש אחר, אריה ספקטור.

לוביאנקר היה אחיו הגדול של ח"כ פנחס לבון, מראשי תנועת העבודה, מזכ"ל ההסתדרות ולימים שר הביטחון. בזמן שפנחס שירת את מפלגת השלטון בזירה הפרלמנטרית, צבי פעל בשדה העסקי שרחש סביבה. לפי אחת הגרסאות, עסקת "ידיעות אחרונות" נולדה רגע לפני שיהודה מוזס נכנע ומסר את העיתון לקרליבך, והתאפשרה עקב התיעוב העז שחש לוביאנקר המפא"יניק לעיתונות הביקורתית שהנהיג קרליבך ב"מעריב".

צבי לבון (לוביאנקר), בתצלום שהונגש לציבור הרחב על-ידי משפחתו (צלם בלתי ידוע)

צבי לבון (לוביאנקר), הבולט מבין שני אנשי הקש של מפא"י ב"ידיעות אחרונות", בתצלום שהונגש לציבור הרחב על-ידי משפחתו (צלם בלתי ידוע)

בשנים הראשונות לשותפות, אנשי מפא"י הזרימו מאות אלפי לירות לחשבונותיה המידלדלים של משפחת מוזס והעניקו לה הלוואות נדיבות. עדי מרקוזה-הס, בספרה "העיתון", גילתה שתנאי ההסכם עם נציגי מפא"י, לפחות בחלקם, לא זכו לתיעוד מסודר ונרשמו בכתב יד על גבי קופסת סיגריות.

לפי ספרה, שמתבסס בחלקו על שיחות עם העורך ובעל המניות דב יודקובסקי ומסמכים שנשמרו אצלו, בהכנת אחד ההסכמים בין הצדדים השתתף גם איש מפא"י יוסף אלמוגי – לימים חבר-כנסת, שר, מזכ"ל המפלגה ולזמן קצר גם ראש עיריית חיפה. תזכרו את השם הזה. הוא יצוץ שוב ושוב במערכת היחסים המוזרה הזו. במהלך המגעים אלמוגי הציג דרישה: בתמורה לשותפות ולהזרמת כספי המפלגה, העיתון "יימנע מלגנות את בן-גוריון וישתדל להציג אותו, וגם את כל מי שיעמוד לאחריו בראשות מפא"י, באור חיובי".

התנאי הזה לא יצא לפועל. בן-גוריון וראשי מפא"י לא בהכרח רוו נחת מהסיקור בעיתון, אבל אלמוגי נכנס לרשימה הלבנה של "ידיעות אחרונות". "בעיתון ידעו שאין לפגוע במזכ"ל מפא"י, גם אם לא תמיד מתפעלים מכל מעשיו", כתבה מרקוזה-הס בספרה. "לראשי מפא"י דאז התאים מאוד לתת כסף לכל מיני מבקשי טובות, ובאותה הזדמנות להכניס אותם למגירה של אלה שעשו להם טובה, ואולי בעתיד אפשר יהיה לקבל מהם משהו בתמורה".

חלק מהמסמכים וההתכתבויות שמתעדים את מערכת היחסים הסודית של "ידיעות אחרונות" ומפא"י שמורים בארכיון מפלגת העבודה – גלגולה העכשווי של המפלגה שהקימה את המדינה. במשך עשורים, בארכיון סירבו לחשוף את המסמכים. לאחרונה, לבקשת "העין השביעית", הסכימו בארכיון למסור כמה מהם. תוכנם שופך אור על סוגיית ההתערבות החיצונית בעבודת המערכת.

יוסף אלמוגי, 1982 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

יוסף אלמוגי, חבר-כנסת ומזכ"ל מפא"י, מהגורמים המרכזיים בתחזוקת הקשר של המפלגה עם "ידיעות אחרונות" (צילום: יעקב סער, לע"מ)

הציפייה להשיג דריסת רגל בעבודתם של עיתונאי "ידיעות אחרונות" פִרנסה דיונים פנימיים במפא"י. במידה מסוימת, עצם השיח מעיד על מורכבות היחסים עם העיתון, שמצד אחד נהנה מכספי המפלגה – ומצד שני גורם כאב ראש לראשיה, שסולדים ממנו. בישיבת מזכירות שהתקיימה במרץ 1952, למשל, הוחלט להקים ועדה שתעסוק במה שהוגדר כ"הגדלת השפעתנו ב'ידיעות אחרונות'". לתפקיד נבחרו לוביאנקר, חברי-הכנסת מאיר ארגוב ויונה כסה, ופנחס ספיר.

לפי הגרסה הרשמית, מפא"י לא התערבה בעבודת המערכת. לאורך שנות השותפות נחתמו כמה הסכמים בין "ידיעות אחרונות" לאיש הקש לוביאנקר. הצדדים הסכימו שהחלטות ניהוליות יתקבלו על-ידי מועצת מנהלים שחצי מחבריה יהיו נציגי משפחת מוזס – והחצי השני יהיו נציגים של לוביאנקר ומפא"י. בהסכמים הובהר שהאחריות והסמכות על עבודת המערכת תישאר בידי נח מוזס, ושהעיתון "יתנהל לפי קו בלתי מפלגתי".

כפי שהעידו עובדי "ידיעות אחרונות" לאורך אותן שנים, הקו לא היה בדיוק "בלתי מפלגתי". מסמך משנת 1955, שנחשף כאן לראשונה, מזכיר מאוד את ההסכמות שאליהן ניסו להגיע נוני מוזס ובנימין נתניהו בשיחות שהולידו את "תיק 2000".

בהסכם שאותר על-ידי "העין השביעית" בתיק ארכיוני שמאגד מסמכים אישיים של לוביאנקר נכתב שכנגד העצמאות היחסית שניתנה לנח מוזס תינתן ללוביאנקר אפשרות "למנות 2–3 אנשים לעבודות מפתח במערכת ו/או בהנהלת העיתון". לפי לשון ההסכם, מוזס מתחייב לקבלם לעבודה ולספק להם "משכורת ראויה".

להורדת הקובץ (PDF, 494KB)

המסמך של לוביאנקר אינו חתום, ולא ידוע אם הדרישה יצאה לפועל. אבל עם או בלי קשר, ב"ידיעות אחרונות" שכרו לעבודה לפחות מקורב אחד שלו: בנו, יואל לוביאנקר. רן אדליסט, בכתבה שפורסמה במגזין "מוניטין", ציין שלוביאנקר הבן "הופיע לפתע בבית המערכת כמנהל לכל דבר" וש"ניתן לו משרד ליד משרדו של מוזס, והוא שימש כעוזרו". על-פי התיאור בכתבה, "העניין דלף לעובדים ולא מצא חן בעיניהם, משום שמפא"י לא היתה בדיוק כוס התה של מרביתם".

לוביאנקר כיוון גבוה יותר. בשלב מסוים, הוא קיווה למנות עורך מטעם המפלגה. משה שרת, ראש הממשלה לשעבר, שוחח עמו על כך באוקטובר 1957. "צבי בטוח כי יוכל להשיג העברת המניות על שמו וכי יוכל להפעיל שותפותו בעיתון כדי להכניס למערכת איש מרכזי אשר במשך הזמן ישתלט על העיתון ואפילו ידחק את רגלי עורכו הנוכחי. המועמד, כמובן, אליאב", ציין שרת ביומנו. המועמד שבשמו נקב, בנימין אליאב, היה איש מפא"י שערך עבור המפלגה את בטאונה הכושל "הדור".

מפא"יניקים זועמים ואקדחים שלופים

הזרמת הכספים הסמויה הצילה את "ידיעות אחרונות". וככל שהעיתון התחזק, הוא החל להיאבק על החיבור לשלטון לא רק בשביל הכסף – אלא גם כדי לסחוט מידע. סקופים. חומר הגלם הבסיסי של העיתונות החדשותית, שבאמצעותו קיוו המוזסים להשיב עטרה ליושנה ולהביס את "מעריב".  

המפלגה אמנם החזיקה בחצי מהבעלות על העיתון, אבל אנשיה, אם בכלל היו מודעים לכך, לא סימפטו אותו. "אנשי מפא"י סולדים מן העיתון הזה בשל דרכיו הנלוזות ורבים החברים המונעים עצמם מלבוא במגע עם אנשי העיתון", כתב דובר ההסתדרות, לוי יצחק הירושלמי, למזכ"ל המפלגה גיורא יוספטל באוגוסט 1957.

במכתב דיווח הירושלמי ליוספטל על תוכן של פגישה שיזם עמו נח מוזס. השנה הקודמת, 1956, היתה שנה של חילופי משמרות בעיתונות הישראלית. בפברואר, במפתיע, עזריאל קרליבך בן ה-48 מת מהתקף לב. באוקטובר הלך לעולמו יהודה מוזס. בנו נח, שנכנס לנעליו עוד קודם לכן, ביקש לשנות את מערכת היחסים עם שותפיו הסודיים במפא"י.

לוי יצחק הירושלמי הגדיר את הרקע לפגישה כ"מלחמת חורמה" שמנהל העיתון של משפחת מוזס נגד "כל שרי מפא"י" ו"אנשי הצמרת של המפלגה", לרבות בן-גוריון ומשה שרת. הוא ציין במכתבו שנח מוזס וכתבי "ידיעות אחרונות" איימו ש"יסדרו את מפא"י אם זו לא תספק להם אינפורמציה". הוא המשיל את האולטימטום הזה ל"אקדח שלוף".

לוי יצחק הירושלמי, 1985 (צילום: סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

העיתונאי לוי יצחק הירושלמי, שבעת כהונתו כדובר ההסתדרות תיווך בין נח מוזס למפא"י, בשנת 1985 (צילום: סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

דובר ההסתדרות ציין שהוא השיב למוזס כי מפא"י "אינה נבהלת מאיומים", אבל בהמשך המכתב הציע את עצמו כאיש קשר לרקימת דיל עם המו"ל הכוחני. נח מוזס, הבהיר הירושלמי, מוסר שהוא מעוניין לשנות את הקו המערכתי כלפי המפלגה, אבל "הדבר תלוי במפא"י – באיזו מידה תמסור לנו אינפורמציה ותשנה את יחסה כלפינו".

עיתון אמור, לכאורה, לספק לקוראים מידע מלא ומהימן – ולא לתקוף או ללטף את מושאי הסיקור בהתאם למידת שיתוף הפעולה שלהם עם הכתבים. אבל ב"ידיעות אחרונות" השימוש בסיקור כאמצעי לחץ על מקורות נתפס כהתנהלות טבעית. כה טבעית, שיותר מיובל שנים אחרי השיחה ההיא בין נח מוזס לדובר ההסתדרות יסביר בכיר כתבי "ידיעות אחרונות", נחום ברנע, את התמיכה הציבורית שהעניק העיתון לראש הממשלה אהוד אולמרט המסובך בפלילים, ב"חשיבותה של נגישות" ללשכה הבכירה במדינה.

עוד כמה שנים יעברו, וב"ידיעות אחרונות" יסבירו באותו האופן בדיוק את היחס העוין לראש הממשלה שהחליף את אולמרט, נתניהו: כל עוד ראש הממשלה מחרים את העיתון וכתביו, אך טבעי שהעיתון יתקוף אותו.

חדר הכנת לוחות הבלט בדפוס "ידיעות אחרונות". מימין, בעניבה כהה: הרצל רוזנבלום, הפובליציסט הבכיר שנשא בתואר עורך העיתון (צילום: סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

חדר הכנת לוחות הבלט בדפוס "ידיעות אחרונות", 1968. מימין, בעניבה כהה: הרצל רוזנבלום, הפובליציסט הבכיר שנשא בתואר עורך העיתון (צילום: סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

במקרה ההוא, נח מוזס סיפק ללוי יצחק הירושלמי הסבר נוסף, מפתיע, למתקפה על מפא"י. הפובליציסטיקה הביקורתית של העורך רוזנבלום באה לעולם כי אנשי מפא"י "אינם מזמינים אותו למסיבות ולשיחות", אבל הרפורטז'ה השלילית, גילה מוזס, נשענת בין היתר על חומרים שסיפק לעיתון גורם מתוך המפלגה עצמה. יוסף אלמוגי. מתברר שהעסקן שהיה בסוד השותפות העסקית עם העיתון השתמש בו כמכשיר במלחמותיו הפנימיות עם עסקני מפא"י האחרים.

החומרים שסיפק אלמוגי היו כה בוטים, טען מוזס, שאפילו ב"ידיעות אחרונות" נרתעו מלפרסם אותם במלואם. "לו ידעת איזה חומר של אלמוגי לא הדפסנו, כיוון שגם אני לא רציתי להחריף יתר על המידה ואף לא רציתי לנקוט בקו של פולחן אישי כלפי אלמוגי", צוטט המו"ל במכתב.

שנים רבות אחר-כך יודה נח מוזס בקיומם של היחסים המיוחדים עם אלמוגי, אך יתאר את הקשר עמו ככזה שהתחיל והסתיים בתחום התוכן. "אנחנו בידידות עם אלמוגי", אמר מוזס לעיתונאי רן אדליסט במסגרת ראיון שפורסם בירחון "מוניטין". "אלמוגי דאג שהעדיפות הסיסטמטית [כלפי 'מעריב'] תיפסק, ודבר נוסף, כג'סטה, הוא הביא לנו את יומני בן-גוריון". קטעי היומנים התפרסמו ב"ידיעות אחרונות" בקביעות לאורך למעלה מ-20 שנה.

האמת היא שהקשר לא הסתכם בסקופים ויומנים. "מר אלמוגי היקר", כתב לו נח ב-1960, "בזמנו הבטחת לי כי תדאג לכך שעיתוננו לא יופלה לרעה לגבי מתחריו". במקרה הזה, מו"ל "ידיעות אחרונות" לא התכוון להזמנות למסיבות עיתונאים. הוא ביקש מאלמוגי לפנות לפנחס ספיר, שהיה אז שר המסחר והתעשייה, ולשוחח איתו על בקשה שהוגשה לו מטעם העיתון: להכפיל הלוואה ממשלתית שנועדה לממן רכישת מכונת דפוס חדישה.

השר פנחס ספיר, 1972 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

השר פנחס ספיר, 1972. נח מוזס ביקש מיוסף אלמוגי לוודא שקיבל בקשה לגבי סיוע פיננסי ל"ידיעות אחרונות" (צילום: משה מילנר, לע"מ)

השותפות בבעלות לא סידרה למפא"י בטאון מטעם, אבל עצם ההחזקה ב"ידיעות אחרונות" העניקה למפלגה השפעה על גורל העיתון. בשלב מסוים, כשבמפלגה שקלו להיפטר מהמניות, עלתה האפשרות שהן יימכרו ל"מעריב" – שהיה אז חזק ומצליח בהרבה מהעיתון של המוזסים. משמעות המהלך היתה בליעת "ידיעות אחרונות" בידי העיתון המתחרה – והשלמת הפוטש של קרליבך.

העורך שתפס את מקומו של קרליבך ב"מעריב" היה אריה דיסנצ'יק. בנו עידו דיסנצ'יק, שכעבור עשורים כיהן גם הוא כעורך "מעריב", זוכר את המקרה. "היה שלב שבו לוביאנקר החליט למכור את החלק של מפא"י ב'ידיעות אחרונות' ל'מעריב'. הוא כבר כמעט סגר עסקה עם אבא שלי. בימים ההם כבר ידעו מה זה קרטל, אבל אף אחד לא חשב שזאת בעיה לעשות עסקאות כאלה", הוא אומר בשיחה עם "העין השביעית".

"הם הלכו למזכיר המפלגה, אלמוגי, והוא שינה את רוע הגזירה ואמר ללוביאנקר לא למכור", מציין דיסנצ'יק. "אלמוגי למעשה הציל את 'ידיעות אחרונות' – וזה היה היום שבו הוא קיבל שם מעמד של קדוש. מתי שהוא רצה לכתוב הוא כתב, מתי שהוא רצה להתראיין הוא התראיין – ואף פעם לא כתבו עליו מילה רעה".

השותפות של "ידיעות אחרונות" עם מפא"י נמשכה כמעט עשור וחצי. היא נפסקה רק כשהתעורר חשש שתיחשף לעין הציבור. למרות המאמצים לשמור בסוד את אחזקותיה של מפלגת השלטון, המידע דלף ועמד להתפרסם בעיתונים המתחרים "מעריב" ו"הארץ". כשהדבר נודע לדב יודקובסקי, כתבה מרקוזה-הס בספרה, הוא פנה לאלמוגי והסביר לו שאם ייחשף הסוד – "ידיעות אחרונות" ייאלץ לחזור ו"לאמץ סגנון תוקפני" כלפי המפלגה והממשלה כדי "לקיים את תדמיתו האובייקטיבית". מפא"י, הוסיף יודקובסקי, "רק תינזק מהמשך הקשר שלה עם העיתון".

אריה דיסנצ'יק, 1964 (צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, נחלת הכלל)

עורך "מעריב" אריה דיסנצ'יק, 1964 (צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, נחלת הכלל)

דליפת הסוד הובילה לסיום השותפות. ב-1962 רכשה משפחת מוזס בחזרה את כל המניות שהיו בידי מפא"י והשיבה לעצמה את השליטה המלאה ב"ידיעות אחרונות". אבל גם לאחר מכן המשיכו בני המשפחה לטפח את הקשר עם דמויות מפתח בשלטון, ובמיוחד במפא"י על גלגוליה השונים.

אלמוגי עצמו נהנה מסיקור מגונן עוד שנים רבות אחר-כך. "אלמוגי היה נשוא בדיחות של כל התקשורת – אבל ב'ידיעות אחרונות' לא נגעו בו", נזכר גדעון עשת, שעבד בעיתון מאמצע שנות השבעים, בשיחה עם "העין השביעית".

"אלמוגי אמנם היה קדוש ב'ידיעות אחרונות', אבל הוא היה רק הקדוש השני במעלה", מחדד עידו דיסנצ'יק. "הקדוש הראשון במעלה היה זבולון המר, שבתור שר חינוך אִפשר להם להחזיק בטוטו".

משפחת מוזס, אילי הימורים

"ידיעות אחרונות" התנתק מהברית הסמויה עם מפלגת השלטון, אך שמר לעצמו ירושה בעלת משמעות כלכלית עצומה: שותפות בלעדית בטוטו, מונופול הימורי הספורט הממשלתי. הטוטו נוסד באמצע שנות החמישים. בתחילת דרכו, היה זה עסק שהוחזק בידיים פרטיות – היזמים ג'רי בית-הלוי, יצחק המאירי ושמואל בירנבוים. כשהמיזם נכשל כלכלית, החוש העסקי של מייסדיו הוביל אותם לחפש שותפות עם עיתון. באופן טבעי, הבחירה הראשונה שלהם היתה "מעריב", העיתון המצליח של התקופה.

עידו דיסנצ'יק נחשף ליוזמה בצעירותו. "לפני בערך שישים שנה, האנשים שהתחילו את הטוטו פנו ל'מעריב'", הוא משחזר. "בשנים ההן, התפוצה של 'מעריב' היתה פי שלושה מזו של 'ידיעות אחרונות'. אני זוכר שאבא שלי, אריה דיסנצ'יק, סיפר לי שהוא אמר להם שזה רעיון נפלא – אבל ש'מעריב' זה עיתון, לא קזינו. אז הם הלכו ל'ידיעות אחרונות'".

המוזסים עטו על המציאה. הם נעשו שותפים בטוטו ב-1957 וסייעו להפוך אותו למדפסת כסף. במקביל, הרחיבו באופן ניכר את סיקור הספורט בעיתון – צעד חלוצי בסטנדרטים של עיתונות ההמון העברית דאז, שנחל הצלחה מסחררת בקרב הקוראים וסייע בהגברת האטרקטיביות של הטוטו.

מודעת פרסומת לטוטו, מתוך "מעריב", ספטמבר 1978 (לחצו להגדלה)

מודעת פרסומת לטוטו, "מעריב", ספטמבר 1978. המהלך שמתואר במודעה כמעבר ל"עידן המחשב" היה אחת מהדרכים שבהם ניסו בגוף ההימורים להשתחרר מהשותפות עם משפחת מוזס (לחצו להגדלה)

במאמר אקדמי מקיף על תולדות הימורי הספורט בישראל מתארים ד"ר משה לוי ופרופ' יאיר גלילי כיצד הביס המיזם של המוזסים ושותפיהם מיזם הימורים מתחרה שהפעילו אגודות מכבי והפועל, שייעדו את הרווחים לקידום תרבות הספורט. אבל מעל שני המיזמים ריחף איום משותף: האפשרות שהמדינה תאסור על גופים פרטיים להפעיל הימורים. הפתרון היה קומבינה: המיזם המסחרי של המוזסים התאחד עם המיזם של אגודות הספורט, ולשותפות שנוצרה צורפו הוועד האולימפי, התאחדות הספורט והתאחדות הכדורגל.

על הנייר, הטוטו הפך למיזם ללא כוונות רווח – עובדה שאִפשרה לו להמשיך לפעול גם אחרי 1965, כשנכנס לתוקף חוק שאסר על קיום הימורים ללא היתר ממשלתי. אבל המוזסים ושותפיהם מצאו דרך להמשיך להרוויח: חלק גדול מפעילות הטוטו הועבר במיקור חוץ לחברת "גשר" שבבעלותם.

"גשר" קיבלה אחריות על מכירת טפסי ההימורים ובדיקתם – מלאכה בהיקף עצום בימים שלפני מהפכת המחשוב, שעליה עמלו מדי שבוע מאות עובדים. בנקודה מסוימת בשנות השישים, 30% ממחזור המכירות של הטוטו הגיע לכיסי המוזסים ושותפיהם.

זבולון המר, שר החינוך לשעבר, 1981 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

זבולון המר, שר החינוך לשעבר, 1981 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

בממשלה הבחינו במצב המעוות וכבר עמלו על חוק אחר, כזה שיעביר את המונופול על הימורי הספורט לחזקת המדינה. ב-1968, אחרי שהחוק החדש נכנס לתוקף, ההימורים על כדורגל הועברו לידי המועצה להסדר ההימורים בספורט, שמופקדת על התחום עד היום. אבל המוזסים ו"גשר" הצליחו להישאר על הגלגל כקבלן שמופקד על ניהול מפעל ההימורים. הם המשיכו להחזיק בדוכני הטוטו, לבדוק את הטפסים, לאסוף את הכסף – וגם לשמור לעצמם קרוב לשישה אחוזים מההכנסות, בתוספת נתח מתקציב הפרסום של הטוטו.

בשלב מסוים צורפו ל"גשר" שני שותפים שקטים. נסיבות הצירוף נותרו עלומות, רק השמות מוכרים: צבי לוביאנקר ואריה ספקטור. כן, אותם שני אנשי קש שעמדו בחזית השותפות הסודית עם מפא"י. אחרי שהמפלגה התנתקה מהעיתון, שניהם נשארו בסביבה ותפסו נתח מהבוננזה החדשה של משפחת מוזס. אם היה להם חלק בעבודת הלובי שנעשתה מאחורי הקלעים כדי לשמר את הזיכיון הממשלתי, הרי שלא נותר לכך תיעוד ידוע.

הטוטו סיפק לעיתון מקור רווח נוסף. האחריות על סליקת כספי ההימורים יצרה למוזסים ושותפיהם נזילות פיננסית יקרת ערך: מדי שבוע נכנסו לחשבונותיהם סכומי עתק, נשמרו שם וצברו ריבית. כשהיה עליהם להעביר את הכסף הלאה למועצה להסדר ההימורים בספורט – הריבית נשארה אצל "גשר".

"זה היה כסף גדול מאוד ביחס לצרכים של העיתונים בימים ההם, וב'ידיעות אחרונות' היו תלויים בו", מספר עידו דיסנצ'יק. "במלחמת יום כיפור, כשנפסקו משחקי הכדורגל, הכסף הפסיק לזרום והם כמעט קרסו. הם עמדו על סף פשיטת רגל".

ארנון (נוני) מוזס עם עידו דיסנצ'יק, עורך "מעריב", בשנת 1989 (צילום: משה שי)

עידו דיסנצ'יק (מימין) כשכיהן כעורך "מעריב", עם מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. 1989 (צילום: משה שי)

במועצה להסדר ההימורים בספורט לא היו מרוצים מהסידור הזה, ונאבקו כדי להעביר את התפעול לידיים ציבוריות – או לפחות לצמצם את הרווחים שגזרו המוזסים ושותפיהם. כאן נכנסה לפעולה רשת הקשרים שטוותה קבוצת "ידיעות אחרונות" עם השלטון.

"נח מוזס ודב יודקובסקי ידעו לגרום לזה ששום החלטה ממשלתית על הלאמת הטוטו לא תעבור", נזכרת עיתונאית שעבדה ב"ידיעות אחרונות" באותן שנים. "הם הצליחו לעכב את זה במשך למעלה מעשר שנים, והם עשו על זה עבודה מאוד-מאוד יסודית. הסתובבו הרבה חברי-כנסת אצלנו בבניין – אבל לא היה שקוף כל-כך שהם מקבלים איזושהי תמורה".

בנובמבר 1981 התייצב בוועדת הכספים של הכנסת חיים קמחי, איש המועצה להסדר ההימורים בספורט. הוא גולל בפני הנוכחים את השתלשלות מערכת היחסים בין המועצה הציבורית למיזם העסקי של המוזסים ושותפיהם: בשנים הראשונות, סיפר קמחי, במועצה לא ידעו כיצד לתפעל את מערך ההימורים ונזקקו לניסיון ולתשתית של "גשר". ב-1976, בניסיון להשתחרר מהאחיזה של "גשר", הכניסו מכונות לעיבוד הטפסים.

איש העסקים צדיק בינו (צילום: משה שי)

איש העסקים צדיק בינו. פסק פיצויים למען "ידיעות אחרונות" כשהעיתון הופרד מהמעורבות בתפעול הטוטו, ולאחר מכן הפך לשותף עסקי של משפחת מוזס (צילום: משה שי)

למרות המיכון, שפישט את המלאכה, השליטה של "גשר" על התהליך נותרה בעינה. "אחרי דיונים שנמשכו תקופה ארוכה באו השרים המופקדים על הסדר ההימורים בספורט, שר החינוך ושר האוצר דאז, בתמיכה של ועדת הכספים דאז, ואמרו: אתם תיכנסו עם 'גשר' בבעלות על מערכת עיבוד הנתונים האלקטרונית לפי 51-49 אחוז, בבעלות משותפת", סיפר קמחי. במקום להפריד לגמרי את המוזסים מהמנגנון הציבורי, הפוליטיקאים העדיפו להסדיר את שיתוף הפעולה עמם – ולהבטיח שהוא יימשך.

במועצה להסדר ההימורים בספורט ניסו לקדם פתרון הפוך. בהליך בוררות שהתקיים אז דרשה המועצה לצמצם את הנתח הקבוע שהמוזסים ושותפיהם נגסו ממחזור הכספים של הטוטו. על הבוררות הופקד משה זנבר, נגיד בנק ישראל לשעבר. בסופו של דבר הנתח של חברת "גשר" אכן צומצם, והוחלט שהמועצה תרכוש את חלקה של החברה הפרטית במכונות עיבוד הטפסים.

אבל גם לאחר הרכישה, חברת "גשר" נותרה על הגלגל. הליך בוררות נוסף, שנערך שנים אחדות לאחר מכן, זיכה את המוזסים ושותפיהם בעוד מנה של רווחים על חשבון הציבור והספורט הישראלי – הפעם בצורת פיצויים. הבורר היה צדיק בינו, שכיהן אז כמנכ"ל הבנק הבינלאומי הראשון. שנים אחדות לאחר מכן, אחרי שפרש מהבנק ונעשה טייקון, בינו שילב כוחות עם המוזסים ונכנס כשותף שלהם בחברת רשת, אחת משלוש הזכייניות הראשונות של ערוץ 2.

מכונה עיתונאית משומנת

מערכת היחסים המניבה של "ידיעות אחרונות" עם הטוטו נמשכה עד 1986. הליכי הבוררות הארוכים אִפשרו למוזסים ושותפיהם לחלוש על תזרים המזומנים של המהמרים עוד כמה שנים, שבמהלכן המשיכו במאמצי הלובינג בקרב השרים והמחוקקים.

חיים רמון סיפר לימים על תקרית שאירעה לו בשנים הראשונות של האייטיז, כשהיה חבר-כנסת צעיר מטעם המערך. בראיון לתוכנית התחקירים "המקור" סיפר רמון כיצד הגיע לוועדת הכספים במהלך הדיונים על הפרדת המוזסים מענף ההימורים והעלה תהיות לגבי "עסקה לא סבירה בין הטוטו ל'ידיעות אחרונות'", כהגדרתו. "רבע שעה אחרי הישיבה מצלצל אלי יודקובסקי", נזכר רמון. "ויודקובסקי מסביר לי את עובדות החיים: למה זה חשוב, ושאני בחור צעיר ושעתידי לפני וכו'".

חיים רמון, 1988 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

חיים רמון, 1988. סיפר כיצד דב יודקובסקי ניסה לשכנע אותו לא להערים קשיים על השותפות של "ידיעות אחרונות" בטוטו (צילום: יעקב סער, לע"מ)

לטענת רמון, יודקובסקי ביקש להשמיע לו את הפרטים על ארוחת צהריים. "אני בא, ואז הוא מסביר לי שיש עתיד בפני, שאני פוטנציאל גדול להיות מנהיג ולהיות קרוב למשפחה", סיפר בראיון שקיים עם מאמן הכדורסל פיני גרשון. "לישיבה הבאה, שבה היה צריך לאשר את תקציב הטוטו, עבדך לא בא". כשמגיש "המקור", רביב דרוקר, שאל אותו מדוע לא דיווח למשטרה על ההצעה המגונה של יודקובסקי, רמון טען שאז הנורמות היו אחרות: "לא ראו את זה כשוחד. לא כתבו את זה בשום מקום".

רמון היה ידיד של נוני מוזס עוד מימי נעוריו, אז שיחק עמו כדורסל, ושמר איתו על קשר לאורך השנים. בעת התקרית שעליה סיפר הוא היה חבר-כנסת טרי, אחד מיני רבים. עיתונאים שעבדו בעשורים ההם ב"ידיעות אחרונות" סיפרו ששרי החינוך והספורט, שהיו מופקדים על הטוטו מצד הממשלה, זכו מהעיתון ליחס חיובי במובהק.

בניגוד להצהרה של רמון, הרושם הזה פורסם גם בזמן אמת – ב-1980, בטור חריף שפורסם ביומון ההסתדרותי "דבר". "המכונה העיתונאית המשומנת, בעלת ההשפעה והקשרים" של "ידיעות אחרונות", נכתב שם ללא כחל ושרק, נועדה להגן על "הזכויות העסקיות של בעליו". המחבר הסביר: "שום חברה מסחרית אחרת איננה נהנית מפריבילגיה כזאת. מערכת ההגנה שנוצרה כאן יכולה להיות כפולה: מצד אחד מבטיחה השפעת העיתון את המשך ההכנסות מהטוטו; מצד שני מעשירות הכנסות הטוטו את העיתון ומחזקות את השפעתו.

"הבעיה היא אולי שלי: כשאני קורא 'ידיעות', אני מתקשה לדעת אם ומתי חודרת השפעת המנגנון המופלא הזה אל תוכן העניינים. לפעמים מתפרסמים שם, בין כל המאמרים המבריקים, ראיונות מטעם עם שר החינוך או אחד מפקידיו, או נאום של חבר-כנסת או פקיד של האוצר, מהממשלה הנוכחית ומהממשלות הקודמות. אולי באמת רק במקרה מאוהב 'ידיעות אחרונות' ללא תקנה בכל שרי החינוך שלנו".

בעל הטור חתם בעקיצה: "מה שיפה בדמוקרטיה הישראלית בכלל, וב'ידיעות' במיוחד, הוא שאיננו חייב להיות בעד כל הממשלה כדי להסתדר. די בשניים-שלושה-ארבעה אנשים קובעים. החופש הזה, לצפצף על השאר, הוא-הוא מהותה של העיתונות החופשית".

נחום ברנע עם פוסטר של אחד משערי "כותרת ראשית", 1987 (צילום: יוסי אלוני, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

נחום ברנע עם פוסטר של אחד משערי "כותרת ראשית", 1987 (צילום: יוסי אלוני, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

את הטור חיבר לא אחר מאשר נחום ברנע, שהיה אז כוכב דורך בן 35. שנה וחצי אחרי פרסום המאמר הביקורתי ההוא הקים ברנע שבועון חדש: "כותרת ראשית". בתור שותפים הוא בחר בתאגיד "כלל", בעיתון "דבר", ובשותף נוסף. אותה "מכונה עיתונאית משומנת, בעלת ההשפעה והקשרים". "ידיעות אחרונות" של משפחת מוזס.

הנציג של "ידיעות אחרונות" בהנהלת "כותרת ראשית" היה נח מוזס. מקץ שנים אחדות, כשהמגזין פשט את הרגל, נחום ברנע הצטרף ל"ידיעות אחרונות" והפך בהדרגה לכותב הבכיר בעיתון. אגב, דב יודקובסקי, בשיחה עם מרקוזה-הס, סיפר שברנע הוא זה שפנה ל"ידיעות אחרונות" והציע שקבוצת התקשורת של משפחת מוזס תשקיע במגזין החדש שלו.

נוסחת יודקובסקי, הגרסה המלאה

יהיה לא הוגן לייחס את שיקום "ידיעות אחרונות" אך ורק לקשרים מניבים עם השלטון. המוזסים בנו את העיתון שלהם מחדש בתהליך סיזיפי והפכו אותו לעיתון הנמכר במדינה גם בזכות נוסחה עיתונאית פורצת דרך. נוסחה שהעקרונות הבסיסיים שלה ממשיכים להעסיק חקיינים עד ימינו. בשנים שאחרי הפוטש, "ידיעות אחרונות" הצליח להתביית על הדופק הקולקטיבי של הציבור בישראל, ללמוד אותו, לעקוב אחריו – ובהמשך גם לעצב אותו.

בשנות הארבעים של המאה הקודמת, המחשבה שיהיו אלה דווקא המוזסים שיצליחו לעשות זאת היתה כמעט בלתי נתפסת.

יהודה מוזס, סבו של נוני והמו"ל בשנים הראשונות, בכלל לא הגיע מתחום העיתונות. הוא היה איש עסקים ועסקן ציוני – משקיע, תעשיין ומתווך נדל"ן שגם החזיק בכמות נאה של אדמות באזור המרכז. הנכדה ג'ודי שלום-ניר-מוזס, שנולדה אחרי מותו, הגדירה אותו כ"איש עשיר מאוד": "היה לו את לודז'יה, היו לו קרקעות. חצי רוטשילד היתה שלו, פתח-תקווה, כאלה", התגאתה בראיון ל"חדשות".

ליהודה מוזס היה גם בנק. "בנק יהודי בע"מ" הוקם ב-1926 והתמחה במתן הלוואות – בין השאר ללקוחות עסקי הנדל"ן של בני משפחת מוזס. כבר אז, עוד לפני שהיה למוזסים עיתון, הם תִחזקו קשרי הון-שלטון: אחד השותפים המרכזיים שלהם היה דוד איזמוז'יק, סגן ראש עיריית תל-אביב, שכיהן במקביל כאחד ממנהלי הבנק. ברשימה הארוכה של בעלי המניות ניתן למצוא גם שותף זוטר אך מפורסם: מאיר דיזנגוף, ראש העיר.

הבנק של משפחת מוזס החזיק מעמד עשור וחצי בלבד. הוא נסגר ב-1940 והפך ל"אוצר יהודי להתנחלות", חברה למתן הלוואות שנסגרה זה מכבר.

מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל-אביב הראשון ושותף זוטר בבנק של משפחת מוזס, 1910 (צילום: לע"מ)

מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל-אביב הראשון ושותף זוטר בבנק של משפחת מוזס, 1910 (צילום: לע"מ)

בשנות השלושים, הקשר העיקרי של יהודה מוזס לעיתונות היה בנו אלכסנדר, שהפעיל בית-דפוס והשקיע בעיתון יומי כושל, קצר ימים ונשכח בשם "חדשות" (אין קשר ליומון של משפחת שוקן שהוקם עשורים אחר-כך). בית-הדפוס של אלכסנדר מוזס סיפק שירותים לעיתונים שונים – בין היתר ל"ידיעות אחרונות", שהוקם בדצמבר 1939 על-ידי גרשום קומרוב וקרס כלכלית עוד באותו חורף.

העיתון נסגר, אבל לקומרוב, מייסד "ידיעות אחרונות", לא היה די כסף כדי לכסות את החוב שנותר לבית-הדפוס. על-פי הסיפור שהתקבע במסורת המשפחתית, אלכסנדר מחל לו על החוב – ובתמורה קיבל את "ידיעות אחרונות". אלא שזמן לא רב לאחר מכן השתלט אביו יהודה על העיתון, וחילק את המניות בין ארבעת בניו – אלכסנדר, נח, מאיר וראובן. לתפקיד העורך האחראי מינה דווקא את נח, הבן הצעיר. ההחלטות הללו הדהדו גם עשורים לאחר מכן, במאבקים משפחתיים עזי יצרים על השליטה בעיתון וברווחיו.

אבל מי שבזכותו העיתון המשיך להתקיים גם אחרי הפוטש, האיש שפיתח את הנוסחה שהפכה את "ידיעות אחרונות" למונופול שהניב למוזסים כוח, השפעה והון עתק, לא היה אחד מבניו של יהודה מוזס.

דב יודקובסקי נחת ב"ידיעות אחרונות" בגיל 22. הוא נולד בפולין בשנת 1923 והיגר עם משפחתו לבלגיה לפני מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן ברחה המשפחה לצרפת, אך נתפסה על-ידי שוטרים והוסגרה לנאצים. יודקובסקי עבר עשרה מחנות ריכוז והשמדה, שרד את צעדת המוות ואיבד את שני הוריו ואחיו היחיד, אבל הצליח להימלט ולהגיע ארצה חסר כל בשלהי שלטון הבריטים. אחרי שבוע במחנה הסגר למעפילים נפגש עם יהודה מוזס, דודו מדרגה שנייה, שמיד אימץ אותו והפך אותו לבן טיפוחיו.

דסק החדשות ב"ידיעות אחרונות", 1968. במרכז: דב יודקובסקי, "מרכז המערכת" והעורך בפועל (צילום: סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

דסק החדשות ב"ידיעות אחרונות", 1968. במרכז: דב יודקובסקי, "מרכז המערכת" והעורך בפועל (צילום: סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

יודקובסקי הצעיר התאקלם בישראל במהירות. הוא התחתן עם לאה מוגרבי, בת למשפחה מבוססת יוצאת דמשק שהקימה את בניין קולנוע מוגרבי בתל-אביב, מנקודות המפגש המרכזיות של העיר בשנים ההן.

החוויה המקצועית המכוננת של יודקובסקי אירעה במקרה. מלחמת השחרור תפסה אותו בדסק הירושלמי של "ידיעות אחרונות", שם עבד במקביל ללימודי הפילוסופיה שלו באוניברסיטה העברית. כשהחל המצור על ירושלים, הוא מצא דרך לערוך ולהדפיס את העיתון גם ללא חשמל, בבית-דפוס לספרי דת שהחזיק מכונת דפוס מיושנת שבה היה צריך לשבץ את האותיות אחת-אחת, באופן ידני.

יודקובסקי השיג את הבלתי אפשרי: בזמן המלחמה, כשבכל הארץ "מעריב" הצעיר של קרליבך ונאמניו היכה את משפחת מוזס במכירות, בירושלים "ידיעות אחרונות" היה היומון העברי היחיד שראה אור באופן סדיר לאורך כל חודשי המצור ונחשב לנפוץ ביותר. לפרקים, "ידיעות אחרונות" אף החזיק בנתח שוק מונופוליסטי בעיר.

לימים סיפר יודקובסקי שניצל את הצלחת העיתון בעיר הנצורה כדי להעלות את מחיר הגיליון ב-50% – מ-10 מיל ל-15. כמו לגבי סיפור הפוטש של קרליבך, גם כאן יש גרסה שמאירה את "ידיעות אחרונות" באור אנושי יותר ונכלולי פחות. לפי אותה גרסה, יודקובסקי לא הפקיע את מחיר העיתון על רקע המלחמה, המחסור והכאוס, אלא עשה זאת בלית ברירה אחרי שסוחר ממולח מכר לו מלאי גדול של נייר במחיר מפולפל.

כך או כך, השורה התחתונה זהה: יודקובסקי הצליח להרוויח מעיתונות תחת אש וללא תנאים בסיסיים. בתום המצור הוא ירד לשפלה ומסר ליהודה מוזס חבילה של מזומנים – הרווחים שגרפה המהדורה הפרטיזנית בזמן שתושבי ירושלים אכלו חוביזה וקיוו לטוב.

דב יודקובסקי (צילום: משה שי)

דב יודקובסקי, העורך בפועל של "ידיעות אחרונות" והוגה "נוסחת יודקובסקי", שהנחילה לעיתון הצלחה מסחרית חסרת תקדים (צילום: משה שי)

בעשורים שלאחר מכן השתלב יודקובסקי בעבודת המערכת בתל-אביב, הפך לעורך בפועל של העיתון וכאות הערכה גם קיבל נתח ממניות החברה. בניסיון לשקם את התפוצה ולהביס את "מעריב", הוא החל לפתח את מה שלימים יכונה "נוסחת יודקובסקי".

בגזרת הסגנון, "ידיעות אחרונות" הפך לעיתון של משכתבים. הונהגה בו מסורת של כתיבה בסגנון אחיד: בהיר, תמציתי, שטחי במתכוון. בגזרת התוכן ננקטה אסטרטגיית סופרמרקט שתומצתה בסלוגן "כל הדעות, כל הידיעות – ב'ידיעות'": ריבוי דעות מימין ומשמאל, כך שכל קורא וקוראת יוכלו למצוא עם מי להזדהות ועל מי להתרגז, אבל לא יותר מדי – כדי שלא יעזבו.

"ידיעות אחרונות" של יודקובסקי השקיע מאמצים מתמשכים לאיתור הקונצנזוס הישראלי ושאף תמיד להיצמד אליו ולקיים עמו יחסים של היזון הדדי. המערכת העניקה משקל רב לתחומי סיקור רכים כמו בידור, רכילות וספורט, שעִניינו מאוד את הציבור הרחב אך נתפסו כנחותים בקרב עורכי העיתונים המתחרים. "אנחנו נותנים לקהל מה שהוא רוצה, משום שעיתון טוב הוא עיתון שכותב בבוקר על מה שהקהל ירצה לדבר בערב – וזה מה שיש", הסביר יודקובסקי בראיון מ-1983.

חדר הטלפרינטר במערכת "ידיעות אחרונות", 1968 (צילום: סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

חדר הטלפרינטר במערכת "ידיעות אחרונות", 1968 (צילום: סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

לצד שיקום המערכת היה צורך גם לבנות מחדש את התשתית הכלכלית של "ידיעות אחרונות". אחד מאדריכלי המשימה הזאת היה המנהל המסחרי ישראל שלו, שגויס לעיתון בתחילת 1965 ונשאר בו למעלה משלושים שנה. ב-2002, כעשור לפני מותו, נפגש עם עדי מרקוזה-הס לראיון במסגרת עבודת התחקיר לספרה.

שלו סיפר למרקוזה-הס שכאשר הגיע לראשונה ל"ידיעות אחרונות" הוא התרשם שהעיתון סובל מהתנהלות פיננסית כאוטית: במקום לעבוד במסודר עם בנקים גדולים, ההנהלה לוותה כסף מ"גורמים קיקיוניים", כהגדרתו, שגבו ריביות נשך. ההיקף המלא של ההלוואות לא זכה לתיעוד מסודר.

שלו גילה שבמקביל למערכת הכספים הרשמית היו ב"ידיעות אחרונות" כמה קופות של כסף שחור שהתמלאו באמצעות מכירת גליונות – עסקאות שמסיבה לא ברורה לא נרשמו בספרי החשבונות. לטענתו, באותן שנים רוב ההכנסות עדיין הגיעו ממכירת גליונות, אף שבעיתונים מסחריים אחרים היה נהוג אז ש-75% מההכנסות מקורן במכירת מודעות. לדברי שלו, התברר לו שב"ידיעות אחרונות" מצליחים אמנם למכור מודעות, אך מתקשים לגבות את הכסף מהמפרסמים ומאבדים אחוזים גדולים ממנו למתווכים למיניהם.

ב-1969 שלו קיבל קידום והפך למנהל המסחרי של "ידיעות אחרונות". לדבריו, הוא תיקן את התמהיל הלקוי בגזרת ההכנסות וסייע למוזסים לתרגם את העלייה ההדרגתית בתפוצה לכסף שאפשר לחלק לבעלי המניות או להזרים בחזרה לעיתון, כדי להזין את המשך תהליך ההתעצמות. אדם אחר שמילא תפקיד מרכזי בניהול המסחרי בשנים ההן היה מנהל ההפצה שמעון בלנדר. יודקובסקי, בשיחה עם מרקוזה-הס, תלה את הצלחתו של בלנדר בכך ש"היה לו רומן עם הממונה על ההגבלים".

בית-הדפוס של "ידיעות אחרונות", 1968 (צילום: סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

בית-הדפוס של "ידיעות אחרונות", 1968 (צילום: סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

במקביל לתהליך ההשתכללות המסחרית, גם נוסחת התוכן הלכה והשתדרגה. יודקובסקי ערך ניסויים בעיתונות כדי למצוא את המכנה המשותף הרחב ביותר של הישראלים, אבל בד בבד ניסה לא להידרדר לעיתונות צהובה מדי, שתדחה את הציבור המשכיל. הוא חזר ואמר שברצונו לייצר עיתון שהשר או הפרופסור ירצו לקרוא, אבל כזה שבאותו הזמן יהיה מעניין וקריא גם עבור הנהג שלהם. ב"ידיעות אחרונות" ידעו שכדי לנצח יהיה עליהם לא רק לכבוש את ההמונים – אלא לעשות זאת בלי להבריח את האליטות, קובעי המדיניות ובעלי הממון.

אבל זה היה רק הצד הגלוי של הנוסחה. במקביל לניסויים בעיתונות צהובה, ב"ידיעות אחרונות" המשיכו לטפח גם את המסורת השקטה של התחברות למוקדי הכוח ורתימת העיתון לקידום היחסים איתם – אותה מסורת שנחשפה אחרי הפוטש, המשיכה בברית הסודית עם מפא"י ועסקי ההימורים, וכעבור עשורים הולידה את "תיק 2000".

אחת מנקודות החולשה המובהקות של "ידיעות אחרונות" בשנים שלאחר הפוטש היתה נגישות מוגבלת לממסד הפוליטי. הפוליטיקאים, כזכור, העדיפו לתחזק את יחסיהם עם "מעריב" הנפוץ ובעל התדמית המכובדת, ובמקביל טיפחו את הקשר המתחייב עם היומונים המפלגתיים שלהם, כלבי המחמד של הדמוקרטיה. כדי להחזיר את היוקרה, להפוך את היוצרות ולהביס את המתחרה השנוא, המוזסים היו צריכים לשחזר את מערכות היחסים שאבדו.

עיתונאי ותיק שעבד ב"ידיעות אחרונות" מרחיב: "כש'ידיעות אחרונות' היה על הקרשים ונאלץ להמציא את עצמו מחדש מתפתחת השיטה שלימים תכוּנה 'עיתון לשר, וגם לנהג שלו'. אני מנסח את זה אחרת: 'עיתון שמתחנף לנהג, ומשרת את השר'. עיתון שבהרבה מובנים מקדם את מקבלי ההחלטות שעוזרים לו, ושמצליח להיות מאוד פופולרי בגלל החנופה לקוראים. זה סוד ההצלחה של 'ידיעות אחרונות'".

נח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", לוחץ את ידו של טדי קולק בוועידת מפלגת רפ"י. מימין: משה דיין. תל-אביב, 1969 (צילום: יוסי רוט, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

נח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", לוחץ את ידו של טדי קולק בוועידת מפלגת רפ"י. מימין: משה דיין. תל-אביב, 1969 (צילום: יוסי רוט, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

העיתונאי זאב גלילי, שייסד את קורס העורכים הראשון של "ידיעות אחרונות", אשר הצמיח שני עורכים ראשיים, עבד בשנות החמישים המוקדמות בעיתון כשליח על אופניים. בראיון ל"העין השביעית" סיפר על סממן נוסף לקשר המיוחד של העיתון עם בעלי השררה: אחת המטלות הקבועות שלו, שהוא פירש כחנופה, היתה חלוקת עותקי חינם לרשימה אקסקלוסיבית של קציני צבא ומשטרה ופקידי ממשל בכירים.

דרך מסורתית אחרת לטיפוח מערכות היחסים עם מעמד הבכירים היתה הוצאת הספרים, שממלאת תפקיד מרכזי בתחזוקת הקשרים של "ידיעות אחרונות" עם גורמי שלטון עד ימינו. בנימין נתניהו, שמעון פרס, יאיר לפיד, חיים הרצוג, חיים רמון, רון חולדאי, יעקב נאמן, ניר ברקת, ישראל כץ, צחי הנגבי, יצחק מרדכי, שאול מופז, מיכאל ביטון ואחרים – כולם הוציאו ספרים בהוצאה של משפחת מוזס.

ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)

מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)

הדוגמה הבולטת ביותר מהשנים האחרונות היא זו של אהוד אולמרט, מקורבו של נוני מוזס, שזכה לסיקור מגויס מ"ידיעות אחרונות" לפני ואחרי העמדתו לדין. כשאולמרט כיהן כראש ממשלה, בידיעות-ספרים הוציאו לאור ספר צילומים של רעייתו עליזה. את תקופת כליאתו בילה אולמרט בכתיבת ספר זכרונות שיצא גם הוא בהוצאה של משפחת מוזס – אבן דרך חשובה בתהליך ההיטהרות הציבורית של ראש הממשלה הראשון בישראל שהורשע בפלילים.

להוצאת הספרים היה תפקיד גם במערכות היחסים עם פוליטיקאים שלא נמנו על המעגל הפנימי של משפחת מוזס. במשך דורות, שרים וחברי-כנסת ידעו שאם יוציאו את ספרי הזכרונות וההגות שלהם בידיעות-ספרים, הם יזכו כבונוס גם לסיקור חיובי מעל דפי העיתון.

שותפות כזו שירתה את "ידיעות אחרונות" גם בכיוון ההפוך: פוליטיקאי שמוציא ספר בידיעות-ספרים הופך את משפחת מוזס למעין שותפה עסקית ומעניק לה דריסת רגל במכלול הכנסותיו. ההוצאה יכולה לתגמל אותו בקידום מכירות אגרסיבי, או באמצעות מקדמה נדיבה כפי שקרה עם נתניהו – אבל ברצותה, ההוצאה גם יכולה להניח לספר להעלות אבק במחסנים.

לעתים, עסקאות הספרים הופכות את קבוצת מוזס לשותפה פעילה בקמפיינים פוליטיים. כך קרה למשל בבחירות הראשונות של שנת 2019, כשיו"ר מפלגת העבודה דאז אבי גבאי הוציא מעין אוטוביוגרפיה (וצולם מסתודד עם נוני מוזס). הספר אמנם יצא בהוצאה מסחרית ונמכר בחנויות, אך במפלגה הודו שמדובר בחלק אינטגרלי מקמפיין הבחירות, והבטיחו שהרווחים ייתרמו לצדקה.

"ידיעות אחרונות", מסכם העיתונאי הוותיק שצוטט לעיל, "תמיד תמך באישים שהיו חשובים לעיתון – כאלה שהיו מקורבים לעיתון והדליפו לו, כאלה שקידמו את האינטרסים שלו, למשל הכרה בדפוס של 'ידיעות' כ'מפעל מאושר' (מעמד שזיכה את הבעלים בהטבות פיננסיות מהמדינה; א"ב וא"פ), קידום חוק 'ישראל היום' או אישורי רגולציה אחרים, וכאלה שפִרסמו את הספרים שלהם בהוצאת 'ידיעות אחרונות' ותרמו סקופים לעיתון. על הדברים האלה פיקח דב יודקובסקי, יחד עם נח מוזס. דב היה עיתונאי מחונן ועילוי בתחומו, אין ספק בזה, אבל התרומה הזו שלו ל'ידיעות' נשכחה. גם זה היה חלק מהדי-אן-איי שלו".

* * *

באיסוף החומר הארכיוני סייע יובל אדלר כחלק מלימודיו במכון שלם, במסגרת תוכנית התמחות באתר "העין השביעית"

* * *

בפרק הבא: "ידיעות אחרונות" קם מן האפר ומכה את "מעריב", המתחרה שכמעט קבר אותו. "נוסחת יודקובסקי" מפצחת את קוד עיתונות ההמון ומולידה את "העיתון של המדינה". הצד האפל של הנוסחה כולל טוויית רשת צפופה של מקורבים שעוזרים לעיתון והעיתון עוזר להם. "הגפילטע של פולה", מוסד ברנז'אי, מערבב את כולם יחד ומייצר עובדים מוקירי תודה

שיטת "ידיעות אחרונות", סדרת הכתבות המלאה