הוא כיהן באחד התפקידים הבכירים ביותר בקבוצת "ידיעות אחרונות". הוא מילא שורה של תפקידי מפתח וצבר שעות ארוכות עם המו"ל, נוני מוזס, בדרך כלל בארבע או שש עיניים. הוא היה קרוב לבכירי העורכים והכתבים, והתגאה בהם ובעיתונות שיצאה תחת ידיהם. אבל גם אז, עוד לפני רעידת האדמה של "תיק 2000" והחקירה הפלילית של הבוס, לא יכול היה שלא להבחין בסדקים שנפערו בתדמית העיתון שהיה לו לבית.
"במשך שנים היינו רגילים לזה ש'ידיעות אחרונות' הוא עיתון חשוב גם בעיני הברנז'ה התקשורתית. אבל בשנים האחרונות, גם בגללכם ב'עין השביעית', התברר לנו שאיבדנו את הלגיטימיות", העיד בכאב לאחר שפרש מתפקידו. "גילינו שאנחנו צריכים להחזיר מלחמה, להגן על המותג ולהוציא החוצה את האמת על 'ידיעות'".
לקראת אמצע העשור השני של המאה ה-21 הגיע "ידיעות אחרונות" לשלב חדש באבולוציה שלו. עדיין גוף תקשורת גדול וחזק, אבל כבר לא מונופול אימתני ששולט על המגרש. רצף של תקריות שאירעו ברשת החברתית טוויטר המחיש את האופן שבו ניסו בעיתון להסתגל למציאות הלא מוכרת: החשבון הרשמי של "ידיעות אחרונות", היכן שמקדמים את גליונות החג ומתפארים בסקופים ובכתבות "הישגיות", החל להשמיץ עיתונאים מכלי תקשורת אחרים.
כתב חוקר עתיר הישגים, שבמשך שנים ארוכות עבד בתפקידים בכירים ב"ידיעות אחרונות", כוּנה "חלש בעיתונות" משום שהעז למתוח ביקורת על העיתון. עיתונאי ביקורתי אחר נשלח בזלזול להקליד "הגיגי ברנז'ה" במקום הסקופים שהוא לא מצליח להשיג. עיתונאי שלישי, שהאשים את "ידיעות אחרונות" בהתנהלות צינית, נענה גם הוא בעלבון: "בוקר טוב. התעוררת? כי אתה ידוע כמי שישן כשקורים אירועים חשובים" – תזכורת לתקרית מביכה שבה החמיץ דיווח חשוב משום שהלך לישון מוקדם.
ההשתלחויות בוצעו בחסות האנונימיות. בזמן אמת, איש מהמותקפים לא ידע בוודאות מי ב"ידיעות אחרונות" עומד מאחורי הציוצים. רק כעבור כמה חודשים נחשף באתר "העין השביעית" שהצייצן המטנף הוא לא אחר מאשר העורך הראשי של העיתון, רון ירון.
הסיפור כולו היה טבול במבוכה: ירון טס לחופשה משפחתית בהרי טירול, חבל הארץ הפסטורלי באוסטריה, שיגר משם עוד ציוץ תוקפני, אך התרשל ושכח להורות לאפליקציה למחוק את נתוני המיקום שלו. בשיחה עם "העין השביעית", כשנשאל האם הוא זה שצייץ, ירון שיקר ואפילו הכחיש שהוא בחו"ל. רק אחרי החשיפה נאלץ להודות שאכן, זה היה הוא.
לא רק ההיחשפות וההכחשה השקרית עוררו מבוכה, אלא גם ובעיקר האקט עצמו – והעובדה שהאדם שבמשך חודשים השליך בסתר בוץ על עמיתיו התגלה כעורך הראשי של "ידיעות אחרונות".
עיתונאי שמילא תפקיד מרכזי בעיתון מסמן את אפיזודת הציוצים המטנפים כרגע סימבולי בתהליך שקיעתה של אימפריית מוזס, שהחל כמה שנים קודם לכן. "תראו מה עשתה בטוויטר הישות המשונה רון ירון, המכונה 'ידיעות אחרונות'", הוא אומר. "תראו איך הוא התבזה: המלך מפסיד בקרב, חצי מהחיילים שלו מתים, והוא מתבצר בארמון ובעזרת הרובה המוזהב שקיבל מאביו בירושה – יורה באויבים.
"רון ירון, באופן ממש משונה, בחר מראש לטמא את הסלון, למרות שהיו לו אלף דרכים אחרות להילחם באויביו. חשבון הטוויטר של 'ידיעות אחרונות' זה רובה שלא אמור לירות. זה המוצא האחרון. אתה יורה בו – ואחר-כך אתה יורד מהמלוכה".
תום המונופול
זה היה מפגן כוח מרשים. מאות בעלי תפקידים מתעשיית המדיה – פרסומאים, אנשי עסקים ואנשי תקשורת – התייצבו בנמל תל-אביב ביום שישי האחרון של 2009 כדי לחזות בשלדון אדלסון עושה שריר. איל הקזינו האמריקאי, מייסד "ישראל היום" ופטרונו של ראש ממשלת ישראל החדש-ישן בנימין נתניהו, הזמין אותם כדי להודיע שהוא עומד לחולל מהפך.
הוא נשמע כמעט צ'רצ'יליאני. "אנחנו לא נעצור בפני דבר. לא יהיו מכשולים. לא יהיו מהמורות. לא יקרה דבר שימנע מאיתנו להפוך את 'ישראל היום' לעיתון מספר אחת", הבטיח אדלסון. "יותר ממיליון איש קוראים את 'ישראל היום'. אנחנו מספר שתיים בשוק העיתונות, ובקרוב נהיה מספר אחת".
"אני כאן עם משפחתי הישראלית", המשיך אדלסון. לצדו עמדה אשתו מרים, שסייעה לו לעלות לבמה. "ביחד איתם", הצהיר אדלסון בן ה-76, "אני יכול להבטיח לכם ש'ישראל היום' – מחר ולתמיד". הוא הזכיר לבאי הכנס שהוא הבעלים הגאה של נכסים בשווי עשרות מיליארדי דולרים. "אני מחויב בצורה טוטאלית לכל העסקים שלי. אני מחויב בצורה טוטאלית ל'ישראל היום'. יש לי עסקים גדולים יותר, אבל 'ישראל היום' חשוב בצורה קיצונית לי ולמשפחתי".
הנמען של האיום המפורש של אדלסון לא הוזכר בשמו, אבל קשה להאמין שמישהו בקהל לא הבין. הוא התכוון לנוני מוזס. בנקודה ההיא בזמן, מו"ל "ידיעות אחרונות" כבר צבר ותק של קרוב לרבע מאה כאיש החזק ביותר בתעשיית התקשורת הישראלית. הוא שלט בעיתון ובאתר החדשות החזקים והמשפיעים בארץ, החזיק בחברת מגזינים והיה מושקע גם בתעשיית הבידור. במשך שנים ארוכות אחז גם בנתחים מחברת הכבלים ומערוץ 2 – הערוץ הנצפה בישראל.
העיתון היומי של מוזס, זה שאדלסון שם על הכוונת, היה לב האימפריה. מקור ההכנסות העיקרי והמכשיר שבאמצעותו המליך מנהיגים, כרת בריתות, עיצב את סדר היום הציבורי – ובדרך צבר הון.
הדומיננטיות הקיצונית של "ידיעות אחרונות" הפכה אותו למונופול בשוק העיתונות. באופן רשמי, העיתון הוכרז כמונופול ב-1995. בפועל, מוזס שלט ביותר מ-50% משוק העיתונות היומית בישראל הרבה קודם לכן. סקרי חשיפה שנערכו בתחילת שנות התשעים העלו שיותר מ-70% מהישראלים קוראים "ידיעות אחרונות" באופן קבוע. אבל כעת הדומיננטיות הזאת עמדה להפוך להיסטוריה.
תשעה ימים אחרי הנאום הלוחמני של אדלסון בנמל יצאה ההודעה הרשמית. המונופול של מוזס נשבר. הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, הודיעה על המפץ ההיסטורי בענף העיתונות בלשון לקונית: "בדיקה שערכה רשות ההגבלים העסקיים לאחרונה העלתה כי כניסתו של 'ישראל היום' לשוק הובילה לשחיקה משמעותית בנתחי השוק של 'ידיעות אחרונות' ולשינויים מהותיים בשוק", מסרה. "על-פי ממצאי הבדיקה, 'ידיעות אחרונות' מספקת פחות ממחצית מכלל האספקה, ולכן אינה עוד בעל מונופולין".
המכה הסופית בתהליך השחיקה שעליו דיברה הממונה היתה השקת מהדורת סוף השבוע של "ישראל היום" חודש וחצי לפני כן – הסתערות ישירה של האדלסונים על מקור הרווח העיקרי של "ידיעות אחרונות". מוזס עוד ניסה לבלום את המהלך במגעים קדחתניים שקיים מול נתניהו ומקורביו, שהתבקשו להעביר מסרים ל"ג'ינג'י", שם הקוד של אדלסון.
כשנוני נכשל, הוא יצא למלחמה על הבית. הדרך שבה עשה זאת כללה סיקור עוין של נתניהו (תוך זהירות קיצונית בכבודם של האדלסונים), ניסיון להרתיע פרסומאים מרכישת מודעות ב"ישראל היום" והפעלת קשרים פוליטיים שהולידו הצעות חוק שנועדו לבצע סיכול ממוקד בחינמון.
כל התותחים נשלפו, אבל כשהעשן התפזר התברר שזה לא היה מספיק. נתניהו, האדלסונים ו"ישראל היום" נותרו כמעט ללא שריטה – רק כועסים יותר ונחושים יותר לשים קץ להגמוניה של מוזס.
המאבק לא היה סימטרי. אדלסון יכול היה להרשות לעצמו להפסיד מיליארדים כדי להחזיק את "ישראל היום" בחיים, בלי מודל כלכלי ובלי כוונות רווח. הוא לא רק חילק את העיתון בחינם, אלא גם מכר מודעות במחירים מגוחכים, נמוכים בהרבה מאלו של המתחרה הישיר. גם מוזס היה בעל הון, אבל בקנה מידה קטן בהרבה. טייקון, אבל בקנה מידה ישראלי. הוא יכול היה לעמוד בכרסום בבסיס המנויים של "ידיעות אחרונות", אבל התקשה להתמודד עם שבירת שוק המודעות – מקור ההכנסה העיקרי של העיתון.
"ידיעות אחרונות" נקלע למשבר כלכלי, ופרק חדש ועגום בתולדות העיתון נפתח. שנים לפני כן מוזס כבר סיים לסרס את המערכת והכפיף אותה לאינטרסים הפוליטיים שלו. אבל בקרב הציבור הרחב ובברנז'ה העיתונאית, "ידיעות אחרונות" עדיין נתפס כעיתון אמיתי. צהוב אמנם, לעתים קרובות רדוד, מוּטה ופומפוזי – אבל עדיין עיתון. האנטיתזה של "ישראל היום".
כעת זה עמד להשתנות. שורת ההכנסות המצטמקת ושבירת המונופול דחקו בהנהלה להמר על אפיק הכנסות מפוקפק, כזה שגופי חדשות עוד הסתייגו ממנו בעת ההיא: מכירת סיקור עיתונאי לכל המרבה במחיר. פרסום סמוי, שנודע בשמותיו המכובסים כמו "תוכן שיווקי" או "שיתוף פעולה". זה כבר נוסה ב-ynet, אתר החדשות של הקבוצה, והניב הכנסות נאות אך פגיעה קשה ברוחם של העיתונאים. כעת הגיע תור העיתון.
התאגידים הגדולים במשק, קבוצות לובי, גופים אידיאולוגיים ופוליטיים – כל מי שבעבר נדרש למצוא דרך אל לבו של המו"ל כדי לגייס לשירותו את "ידיעות אחרונות" – יכול היה כעת לבחור בקיצור הדרך ופשוט לשלוף את פנקס הצ'קים.
לאט-לאט נשרו המסכות, בריתות הצללים פרצו אל האוויר הפתוח, ומשם אל דפי הנייר. "ידיעות אחרונות" הפך לתבנית נוף עסקאותיו. הכל עמד למכירה, והקונים עמדו בתור. כדי שזה יתאפשר, מוזס היה זקוק לשיתוף פעולה מבפנים, מהמערכת. למרבה המבוכה, זה קרה כמעט ללא התנגדות.
רון ירון, האיש שבקיר
אינטרסים מסחריים מילאו חלק מרכזי בקביעת האג'נדה המערכתית של "ידיעות אחרונות" הרבה לפני עידן מכירת הכתבות. נוני וקודמיו – אביו נח ועורך-העל דב יודקובסקי, ואפילו הסב יהודה מוזס בשנות הארבעים – תמיד היטו את הסיקור בהתאם לבריתות המתחלפות שכרתו עם אנשי מפתח במוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים. למעט מקרים חריגים שבהם הקשרים הללו נחשפו לאור היום, המשיכה בחוטים נותרה בצללים.
המישור העיקרי שבו בכל זאת ניתן היה להבחין בתופעה בעין בלתי מזוינת הוא האופן שבו סוקרו בעיתון העסקים האחרים של משפחת מוזס. בשנות התשעים, כשמוזס היה מעט פחות אכול חשאיות, הוא נהג לומר לעורכיו הבכירים שיש להם חופש מלא, עד שזה נוגע למשפחה – מונח דינמי, שהלך והתרחב עם השנים, שתיאר לא רק את בני משפחת מוזס אלא גם את העסקים שלהם – ובראשם עסקי התקשורת.
העיתונאי הכלכלי גדעון עשת, שעבד בעיתון במשך 36 שנה, זוכר מקרה שבו מוזס ניסה לגרום לו להתיישר בהתאם לאינטרס המסחרי שלו – אך התקפל מחשש לאאוטינג. "זה קרה כשנוני היה שותף בכבלים, במה שלימים יהפוך ל-Hot", מספר עשת בשיחה עם "העין השביעית". "באותם ימים, החבר'ה מהכבלים לא תמיד עמדו בתנאי ההסכמים והרשיונות שלהם. הבעיה הכי מפורסמת היתה שהם לא פרסו את התשתית בכל המקומות שהם היו אמורים לפרוס – ובכל פעם הם באו לכנסת וביקשו הקלות רגולטוריות.
"אני כתבתי באופן חריף מאוד נגדם, אבל בלי להזכיר את נוני. יום אחד, אחרי שכבר פִרסמתי לפחות שני מאמרים בנושא, מתקשר אלי העורך של 'ממון' באותם ימים ואומר לי: 'תשמע, נוני אמר שאתה צריך להפסיק לכתוב על הכבלים'.
"למחרת ניסחתי טיוטת תלונה למועצת העיתונות, שבה התלוננתי על ההוראה הזו של נוני, על סתימת פיות מתוך ניגוד אינטרסים. שלחתי אותה לנוני, כדי שיבין מה הולך לקרות אם ימשיך להתעסק איתי בקקה. אחרי יומיים התקשר אלי אותו עורך ואמר: 'תשמע, לא להאמין – נוני ביטל את ההוראה'. ללמדך שנוני מבין לפעמים את שפת הכוח, בעיקר בגלל שהוא כל הזמן מפעיל כוח".
אבל זה היה מקרה יוצא דופן. רוב עיתונאי "ידיעות אחרונות" לא נוצקו מהחומר הדווקאיסטי שממנו עשוי עשת, והפנימו כלל בלתי כתוב שהונחת עליהם מלמעלה: בעיתון שלנו לא פוגעים בעסקים של בעל הבית.
עד העשור השני של שנות האלפיים, ב"ידיעות אחרונות" העמידו פנים שכל מה שמתפרסם בעיתון הוא תולדה של התנהלות מערכתית עניינית ומקצועית. שכל כתבה וטור ניתנים להצדקה – וכך גם כל הנחתה צנזוריאלית. אבל בתוך כמה שנים, הפסאדה התפוררה. המשבר הכלכלי שפקד את "ידיעות אחרונות" העמיק, המערכת הוחלשה וכיסי ההתנגדות הלכו והצטמקו.
ובכל זאת, את ריסוק "החומה הסינית" שאמורה לחצוץ בין המערכת למחלקה המסחרית מוזס לא יכול היה לבצע לבדו. הוא נזקק לשיתוף הפעולה של העורכים הבכירים. בשנים שקדמו למהלך דאג מוזס לאייש את תפקידי המפתח בעורכים שכישוריהם הבולטים היו נאמנות עזה והיכולת להנהן מונוטונית בלי לנקוע את הצוואר. העובד שגילם את היכולת הזאת באופן המושלם ביותר היה רון אהרון ירון.
כשרון ירון נכנס ללשכת העורך הראשי בראשית 2011, רבים בעיתון תהו כיצד לא זכה במינוי הרבה לפני כן. "כמו אליק שנולד מן הים, רון נולד מ'ידיעות'. הוא ממש קיר מקירות הבניין. זה הוא וזאת הרוח וזה סוג העיתונות", התפייט גורם בעיתון שהתראיין לכתבת פרופיל של "העין השביעית" על העורך הטרי.
ירון החל את דרכו המקצועית ב-1991, באמצע שנות העשרים לחייו, כשהתקבל לקורס עריכה של "ידיעות אחרונות". אותו קורס שבו הוכשר גם קודמו בתפקיד, שילה דה-בר. בתום הקורס החל ירון לעבוד כעורך בדסק החדשות. עם השנים התקדם בהתמדה במעלה ההיררכיה המערכתית: ראש דסק, ראש מערכת החדשות, סגן עורך העיתון, ולאחר מכן המשנה לעורך הראשי ועורך המוסף הפוליטי. עמוק בתוך העשור החמישי לחייו, כשמוזס מינה אותו לעורך הראשי, "ידיעות אחרונות" היה כלי התקשורת היחיד שירון הכיר מבפנים.
עיתונאים שעבדו לצדו בעיתון מתארים אותו כשחקן נשמה קלאסי: לא המוכשר או המבריק ביותר, אלא המסור ביותר. האיש שיספוג מהלומה בשביל כל הקבוצה, ינהל עבור המו"ל את המלחמות התקשורתיות שלו, וכשטובת העיתון תתנגש עם ערכיו המקצועיים – זה בסדר, יש לו גם ערכים אחרים. לימים יסתייע בו מוזס בבחישות סביב "חוק 'ישראל היום'", במסכת הפלילית שבדיעבד קיבלה את הכינוי "תיק 2000".
מוקיריו מתארים אותו כטכנאי דגול. "עבדתי עם המון עורכים, אני לא ראיתי כזו מקצוענות", אמר על ירון כתב בכיר בעיתון. "לרון יש יכולת יוצאת דופן לזהות סיפורים טובים. הוא אומר לי לכתוב על משהו, וזה נראה לי ממש לעוס או לא מעניין, אבל הוא לא מרפה ואומר 'תראה שזה יהיה סיפור' – והוא צודק. הוא מזהה את מה שחשוב ומה שנכון, והוא עושה עיתון מצוין.
"הוא חכם, הוא נבון, הוא מבין עניין. והוא מכור, וורקוהוליק שאין דבר כזה. הבן אדם הזה מגיע לפני הצהריים ויוצא אחרון מהעיתון כל לילה. משה ורדי, העורך המיתולוגי, כנראה היה די דומה. כל מילה שכתובה בעיתון לדעתי עוברת דרך העיניים שלו, הוא לא יפספס כלום, גם טור נידח באיזה מוסף".
"רון הוא אדם מגה-אינטליגנט. מגה", טען עיתונאי לשעבר בקבוצה, בשיחה שהתקיימה כשירון עדיין היה העורך הראשי. "יש לו יכולות עריכה מדהימות. הוא יורד עם חרבות מטאפוריות אל הדסק, והוא ממש אשף של מילים. זה חתיכת דבר לסגור עיתון. אתה לא יכול להיות לא-מוכשר אם אתה סוגר עיתון טוב, והוא סוגר עיתון טוב. כל יום".
עיתונאי אחר שעבד עם ירון בעיתון חולק שבחים – ובאותה נשימה לועג – לחושיו הטבלואידיים. "רון ירון מצטיין בשני דברים: הוא ממש מעולה, בין הטובים, בעיתונות צהובה. הוא מת על כתבות סלבס, דיאטות של סלבס, תוכניות של סלבס, נסיונות אובדניים של סלבס – זה מה שהוא אוהב, ובזה הוא מצטיין. אבל מבחינה עיתונאית אף אחד לא תופס ממנו. אין לו איזה ערך עיתונאי מיוחד. מה הוא יודע לעשות? הוא יודע לקחת סיפור צהוב, לשלוח את סמדר שיר, ולשדל את האיש לדבר. מעבר לזה, אין לו איזו תכונה בולטת אחרת".
הקורבן המיידי של הגישה הזאת היתה העיתונות החוקרת. "מיד כשהוא נכנס לתפקיד, רון אמר בגלוי לעיתונאים: 'די כבר עם כל התחקירים האלה, נמאס שכל הזמן מחפשים אנשים'", מספר כתב שעבד אז ב"ידיעות אחרונות". "נוני, אגב, זקוק לתחקירים, כי תחקירים מסייעים לעיתון לשמור על העוצמה שלו. ובכל זאת, זה העורך שהוא בחר למנות בנקודת הזמן ההיא".
ירון עצמו טוען כי דווקא קידם את תחום התחקירים ואף הקים מחלקת תחקירים בעיתון. תגובתו המלאה מובאת בסוף הכתבה.
שורה של עיתונאים שעבדו תחת ירון מתארים אותו כבחירה הטבעית של מו"ל שמעוניין בסטטוס קוו של אפס התנגדות לרצונותיו. "כשנוני מינה את רון, הוא ידע שהוא נותן את התפקיד לאיש הכי כנוע בעולם", אומר אחד מהם. "רון ירון הוא בדיוק האיש שנוני היה צריך: עורך שיעמוד בפרץ מול כל טענה, ישכב על הרצפה וירשה שיעברו עליו עם הגלגלים".
אפס ויכוחים
ירון טן-ברינק, בעבר מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", שב לעיתון בערך בזמן שבו התיישב ירון על כס העורך. הוא התרשם שהמינוי סימן סוף עידן בעיתון. "בתקופת העורכים הראשיים שילה דה-בר ורפי גינת, לעורכי המוספים – בעיקר ב'7 לילות', שם עבדתי – היתה אוטונומיה מאוד גדולה. אם העורכים היו מסרבים פה ושם להצעות, לא היה קורה כלום", משחזר טן-ברינק בשיחה עם "העין השביעית".
"כשחזרתי לשם בתחילת 2011 מצאתי עיתון שונה לגמרי ברמת יחסי הכוחות הפנימיים. האוטונומיה של עורכי המוספים הצטמצמה עד כדי ביטולה. לעורך של מוסף כבר לא היתה אפשרות לשלול בקשה שמגיעה מלמעלה. זה לא תמיד היה ככה, זה היה עידן אחר לגמרי".
המהפך היה צורם במיוחד ב"7 ימים", מוסף הדגל. שנים קודם לכן, "7 ימים" היה שמורת הטבע שבה התקבצו העיתונאים החוקרים שהתעקשו לחפור בארונות השלדים של הפוליטיקה הישראלית ופרסמו שורה של תחקירים מהדהדים. הם עשו זאת גם כשהיה ברור שהתחקירים מעמידים בסכנה את האינטרסים הכלכליים של בעל הבית ואת הפוליטיקאים שזכו ממנו ליחס מיוחד. לעתים קרובות נאלצו להיאבק על עצם פרסום הממצאים ועל הזכות להמשיך לחפור.
העידן ההוא תם סופית ב-2006, כשמוזס הצניח ללשכת עורך "7 ימים" את ניר חפץ, איש תקשורת עם כישרון מיוחד לריצוי בוסים ונכונות לרמוס עיתונאים דווקאיסטים שעלולים להפריע לו בכך. בתום קדנציה לא ארוכה, אחרי שקיבל את ברכתו של מוזס, חפץ חצה את הקווים רשמית ועבר לעבוד כדובר של נתניהו. במקביל שימש כאחד מכמה מתווכים שסייעו למוזס לנהל את מגעיו הסודיים עם ראש הממשלה, כולל נסיון הנפל לבלום את נסיקת "ישראל היום".
ב-2009, כשחפץ עזב את "ידיעות אחרונות", עריכת "7 ימים" נמסרה לידי עורך המשנה שלו וחברו הקרוב גדי בלום, אדם שעובדיו ומכריו מתארים כעורך חלש, חששן וכנוע. חפץ ניסה לסדר לבלום תפקיד בבלפור כדובר של שרה נתניהו, אך היוזמה לא הבשילה. בלום בחר להישאר בעיתונות, ונכנס לנעליו של חפץ. "הציבו אותו ב'7 ימים' כבובה", טוען עיתונאי שעבד איתו. "גדי לא קבע לבד שום דבר, הוא היה עולה למעלה עם כל הכתבות, ורון ירון היה מסדר לו מה נכנס ומה לא".
מאחורי גבו, הקולגות נהגו לכנותו "גדי כלום". "גדי בלום זה איש שאתה יכול לתמרן", אומר אחד מהם. "כזה שלא ישאל שאלות, איש שאם תגיד לו 'תרד מהכתבה' – יירד מהכתבה, ויחליף כותרת או כתבת שער אם יתנו לו הוראה. חפץ יותר אינטליגנטי ממנו. לחפץ לא צריך להגיד. חפץ יודע להבין ברמז מה שלגדי בלום צריך להגיד במילים".
"בלום הפתיע שוב ושוב את כולם כשקיבל בהכנעה ובמהירות כמעט כל תכתיב שהונחת עליו, עם אפס ויכוחים", מוסיפה עיתונאית ב"ידיעות אחרונות". "עברתי לא מעט במשרד הצמוד, שבו יושב אביב הברון, עורך המוסף הפוליטי, ונראה ששם המצב מאוד דומה". הברון הכחיש את התיאור הזה, וכך גם בלום.
המקום שאליו תחקירים באים כדי למות
כלפי חוץ, "ידיעות אחרונות" התיימר להיות ההפך הגמור מ"ישראל היום" – עיתון עצמאי עם מסורת מפוארת, שבדרך פלא מצליח להיות גם מסחרי וגם רציני. בפועל, עם רון ירון כעושה דברו של מוזס וגווארדיה שלמה של משתפי פעולה ששובצו בדרגים שמתחתיו, העיתון התגייס יותר מאי פעם למען צרכיו של המו"ל. עד מהרה, העיתון הלך והצטייר גם בעיני עובדיו כמקום שבו השחיתות נספגה בקירות וחילחלה בנחישות אל יסודות הבניין.
החוויות המזוקקות ביותר נצרבו בנפשם של עיתונאים שבכל זאת ניסו לפרסם תחקירים על גורמים מקושרים. במקרה אחד, שאירע ב-2011, הכתב החוקר גיא ליברמן חשף התנהלות פסולה של שר הפנים דאז אלי ישי, איש ש"ס. התברר שהשר נהג לשלוח נהגים של משרד הפנים לבצע עבורו עבודות פרטיות, להסיע את אשתו ולערוך קניות לבית.
"היו צילומי פפראצי, תפסו אותו על חם", נזכר כתב לשעבר בעיתון. ובכל זאת, הכתבה עוכבה במשך חודשים ולבסוף נדחקה לכפולת העמודים השביעית של "המוסף לשבת". "קברו את הכתבה של גיא קבורת חמור במוסף, בלי הבלטה – למרות שזה החומר שהכי כיף לשים בעמוד הראשי ביום שישי. הסיבה היתה שאלי ישי שוחח לפני כן עם העורך", אומר הכתב.
במקרה אחר צונזרה כתבת תחקיר על מקורותיו הכספיים של הרב יאשיהו פינטו, שבתקופה ההיא היה מעין גורו של דמויות בכירות בעולם העסקים והתקשורת. החסיד הבולט ביותר של פינטו היה נוחי דנקנר, בשנים שבהן היה הטייקון המשפיע במשק וחבר בכיר ברשימת המיוחסים של "ידיעות אחרונות". אדם אחר ששמו נקשר לפינטו היה חיים רוזנברג – איש סודו של מוזס, "מנהל המשק" והביטחון של הקבוצה, האדם שמייצג את המו"ל במגעיו החשאיים עם אישי מפתח בציבוריות הישראלית.
התחקיר המצונזר עסק בהתנהלות מושחתת בעמותת צדקה בשם חזון-ישעיה, פרשה שהולידה מעצרים וחקירת משטרה. פינטו היה נשיא העמותה. בגרסה המקורית של הכתבה שהגישו גיא ליברמן ומחלקת התחקירים, הקשר בין פינטו לעמותה המפוקפקת צוין בפירוש. אבל בדרך אל דפי "7 ימים" נמחק מהכתבה כל זכר לפינטו. מי שהוצג כגורם הבכיר והמשפיע בעמותה היה היו"ר שלה, עסקן חרדי לא מוכר בשם אברהם ישראל.
הכתבה פורסמה בקיץ 2012. שלוש שנים לאחר מכן נשלח פינטו לכלא בגין ניסיון לשחד את ראש אגף החקירות במשטרה, אפרים ברכה. פינטו הציע לו מאות אלפי שקלים. החקירה העלתה שבתמורה לכסף, הרב העבריין ביקש לקבל פרטים סודיים על חקירת פרשת חזון-ישעיה – העמותה שבה עסק התחקיר המצונזר של "7 ימים".
חוץ מצנזורה, מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות" גויס גם למלחמה הבלתי מוצהרת שניהל מוזס נגד נתניהו. תחת רון ירון וגדי בלום התפרסמו ב"7 ימים" שתי כתבות תחקיר – האחת על דוד שמרון, מקורבו ופרקליטו של נתניהו, והאחרת על הספונסרים של ראש הממשלה.
עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" תיארו את הכתבות הללו כחלק מנסיונות הסרק לנקום על השקת מהדורת סוף השבוע של "ישראל היום". הכתבות כשלעצמן היו ראויות, אבל הטיפול בהן הושפע מהיריבות המתעצמת עם החצר של ראש הממשלה. נתניהו, בכל אופן, שרד גם את זה.
משפט שדה אצל אפי נוה
ב-2014 צונזר עוד תחקיר שעסק בדמות מקושרת שאחר-כך הסתבכה בפלילים. במקרה הזה הצנזורה היתה גורפת, והתחקיר נגנז. הכתב החוקר אמיר שואן חקר את התנהלותו של עו"ד אפי נוה, אז ראש מחוז תל-אביב של לשכת עורכי-הדין. הכתבה שהכין תיארה את דמותו של נוה כעסקן מפוקפק שמפלרטט עם הגבול האפרפר שבין החוקי לבלתי חוקי. בעיתון ייעדו אותה ל"7 ימים". כדי לסכל את הפרסום, נוה הממולח שכר את שירותיו של ניר חפץ, העורך הקודם של המוסף, שבינתיים פרש משירות המדינה והפך ליחצן עצמאי.
העובדה שחפץ היה הפטרון המקצועי של עורך "7 ימים" גדי בלום, ובמידה רבה גם של הכתב אמיר שואן, מילאה תפקיד מרכזי בהצלחת הסיכול.
לקראת מועד פרסום הכתבה, כשנוה כבר אמור היה להשיב לבקשת התגובה שנשלחה אליו, שואן קיבל שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה ניר חפץ. "חפץ הציג עצמו כחבר, שמתקשר לברר מה קורה בעניין התחקיר שלי", כתב שואן בתצהיר שהוגש בתביעת דיבה שניהל נוה נגד העיתונאית שרון שפורר. "אחרי שחפץ שאל אותי על הקשיים בתחקיר ומה הראיות שיש לי בתחקיר, הוא התוודה בפני שהוא שוקל לקחת את נוה בתור לקוח. באותו רגע הבנתי שיש סיכוי גבוה שטומנים לי פח".
שואן ציין שכתנאי לפרסום התחקיר נקבע מעין משפט שדה, כהגדרתו, שבו ניתנה לנוה הזדמנות להגיב. "יושב צד אחד, יושב צד שני, כולם עם עורכי-הדין שלהם, ויש סוג של שופט מטעם 'ידיעות אחרונות' – או העורך הראשי או היועץ המשפטי", תיאר זאת בראיון לאתר התקשורת המנוח "כסית". "זה הליך שאני לא חושב שקורה במקומות אחרים, אבל ב'ידיעות אחרונות' הוא היה נהוג".
שואן סיפר שחפץ היה מבחינתו אב רוחני ומנטור – הוא זה שקידם אותו מהמקומונים של "ידיעות אחרונות" ל"7 ימים". וכעת הוא יושב בחדר עם הלקוח נוה ושני עורכי-דין ומנסה להוריד אותו מהסיפור. "אני מגיע לא עם העורך שלי, כי העורך שלי הוא גדי בלום, החבר הכי טוב של ניר חפץ, אז הוא בניגוד עניינים", ציין שואן. "אז אני מגיע עם שרון סגל, סגן העורך של '7 ימים' – שגם, אגב, גדל אצל ניר חפץ. כולנו שמה מכירים אחד את השני, ניגוד עניינים מטורף".
אחד מעורכי-הדין שייצגו את נוה היה פרקליט הצמרת שמוליק קסוטו. "אנחנו מתיישבים, ואדון קסוטו קם ואומר: אמיר, אני אתבע אותך אישית, אני אקח לך את הבית, לילדים שלך לא יהיה בית. למה? כי אתה חרצת את דינו של אפי נוה עוד לפני שפורסם התחקיר", סיפר שואן. לדבריו, תוך כדי הפגישה התברר לו שחפץ הקליט את שיחתם הטלפונית והשתמש בה כדי להפיל את התחקיר. בזכותה, אמר שואן, הפרקליט יכול היה להטיח בו שחרץ את דינו של נוה מראש, לפני ששמע את גרסתו.
התחקיר של שואן נולד בתקופה קריטית לקריירה של נוה – בדיוק כשרץ לראשות לשכת עורכי-הדין. גניזתו הסירה את המכשול הזה. "איך הוא הצליח לעשות את זה? אני יכול להגיד ברמה די גבוהה של ודאות שזה לא בהשפעה על אנשי התוכן של 'ידיעות אחרונות'", חרץ שואן. "תחקיר שנגנז זה כמו איבר שלקחו לך", סיכם. "תחושה שהמערכת, לכאורה, בגדה בך". עו"ד קסוטו מסר בתגובה שהתיאור של שואן לגביו אינו נכון, אך נמנע מלהרחיב בטענה שחשיפת המידע תהיה מעשה "לא מקובל ולא חוקי".
נוה ניצח בבחירות והפך ליו"ר לשכת עורכי-הדין. זמן לא רב אחרי כניסתו לתפקיד, הלשכה החלה להזרים ל"ידיעות אחרונות" מאות אלפי שקלים עבור שידור וסיקור הוועידה השנתית שלה. בעיתון הכחישו את קיומה של עסקה סיבובית שנכרכה בגניזת התחקיר. בתגובה שנמסרה לדיווח על כך באתר "המקום הכי חם בגיהנום" נטען שממצאי התחקיר פשוט "לא עמדו ברף המקצועי, האתי והמשפטי" הנהוג ב"ידיעות אחרונות".
חקירת המשטרה שנפתחה בהמשך העלתה חשד שנוה ניצל את תפקידו כיו"ר הלשכה כדי להטות באופן מושחת את הכרעות הוועדה למינוי שופטים. תיק החקירה העיקרי נגדו נסגר בסופו של דבר ללא כתב אישום, אך מטעמים טכניים. העננה מעל מינויי השופטים שבהם היה מעורב מעולם לא התפוגגה. פרסום התחקיר לפני הבחירות בלשכה עשוי היה למנוע את נצחונו, ולגדוע את מסכת השחיתות עוד בטרם בואה לעולם.
עובד לשעבר בעיתון מסכם: "לפני תקופת רון ירון היו ב'ידיעות אחרונות' עורכים עם חוט שדרה – חלק יותר וחלק פחות. חלקם שירתו את נוני בדרכים אחרות, או נכנעו, אבל היתה להם מילה. הם היו נאבקים. המינוי של רון הוא בעצם הפעם הראשונה שיש ב'ידיעות אחרונות' עורך ראשי שעושה כל מה שהמו"ל אומר לו. הכל. לא משנה מה. המו"ל מבקש לשבור את הקיר בין המסחר לתוכן? אין שום בעיה".
תרבות השוחד יוצאת מהארון
ואכן, לא היתה לו שום בעיה. בתום הקדנציה שלו ב"ידיעות אחרונות", המורשת העיקרית שהותיר אחריו רון ירון היתה פתיחת שערי המערכת לפרסום סמוי. מה שפעם, עוד לפני עידן נוני, נעשה במחשכים ומתוקף בריתות שאיש לא יודה בקיומן, קיבל עתה תוקף בחוזים ממשיים. רוצה שיכתבו עליך דברים טובים בעיתון של המדינה? אין בעיה. תשלם.
והמפרסמים שעטו פנימה. גופים מסחריים שחפצו במירוק תדמית, פוליטיקאים שחיפשו סיקור מפרגן וארגונים שביקשו לקדם אג'נדות, אמונה דתית ותפיסות עולם. אף עיתון אחר בישראל, גם לא "ישראל היום" של אותם ימים, לא נתן למפרסמים את מה שהסכימו לתת להם ב"ידיעות אחרונות".
בשנים הראשונות הכחישו שם את עצם קיומן של העסקאות. הכינוי המכובס שניתן להן היה "שיתופי פעולה". הקמפיינים הגדולים תומחרו במיליוני שקלים. חברות המזון הגדולות – קוקה-קולה ישראל, תנובה, יוניליוור-תלמה, נסטלה-אסם – שילמו לעיתון על כתבות ששיוו למוצרים שלהן תדמית בריאה ורעננה. ראשי עיר שילמו לעיתון כדי שיתארו את עריהם האפורות כפנינים אורבניות מעוררות קנאה – ואותם כאחראים לכך.
ההסתדרות, מהגופים הגדולים והחזקים במשק, רכשה שלל כתבות ואפילו ראיון מגזיני עם היו"ר דאז, אבי ניסנקורן. "רק ההסתדרות עושה שינוי חברתי אמיתי", הכריז בכותרת. ממשיך דרכו, ארנון בר-דוד, המשיך להזרים כספים לרכישת סיקור בקבוצת "ידיעות אחרונות".
התעשייה האווירית, חברת נשק ממשלתית אפופת חקירות שחיתות, קנתה כתבות תדמית שהציגו אותה כגוף חדשני, רענן וידידותי לנשים. חברת הבנייה שפיר, תאגיד ענק בתחום התשתיות, רכשה סדרת כתבות על בעיית הפקקים בכבישים והאשימה בכך את משרד התחבורה, במה שנראה כמו ניסיון לוביסטי-תקשורתי להאיץ בממשלה לצאת למכרזים חדשים. קוראים אדוקים יזכרו גם את הכתבות, הטורים והמוספים שרכשו מונופול המלט נשר, התאחדות התעשיינים, מפעל הפיס, חברת התרופות טבע, קק"ל, הקרן לידידות והקרן החדשה לישראל.
תקציבי פרסום הם שיטת תגמול קלאסית במערכת היחסים שבין גופי תקשורת למסוקרים בעלי ממון. לעתים קרובות, גופי תקשורת ידידותיים יקבלו נתח מובחר מתקציב הפרסום – וגופים ביקורתיים יסתכנו בחרם מודעות. "שיתופי הפעולה" שִכללו את הדינמיקה הזאת: בעל הממון כבר לא מסתפק בשפיכת כסף על מודעות וציפייה לסיקור מיטיב – כעת ניתנה למפרסמים דריסת רגל אינטימית בתוך המערכת, כולל בחירה של מסרים ספציפיים, זכות וטו על תכנים שלא מוצאים חן בעיניהם וגישה ישירה לכתבים ולעורכים.
בתוך מערכת "ידיעות אחרונות", ההחלטה למכור כתבות עוררה מורת רוח ובלבול. בתחילת הדרך, גם הכתבים שחיברו את האייטמים הקנויים לא תמיד ידעו שמישהו שילם עליהם. עיתונאי אחד, בעל ותק ומעמד בעיתון וגם מחוצה לו, מספר שבמערכת ביקשו ממנו לתרום טקסט בנושא אקטואלי והדגישו שהרוח צריכה להיות מפרגנת. הוא הסכים, כי חשב שהפרגון מוצדק – ורק למחרת, כשפתח את העיתון, גילה שהוא בעצם חתום על אייטם שיווקי.
הטשטוש הזה, שאִפיין את השנים הראשונות של עסקאות התוכן, גרם לעיתונאים לחשוד שמסתירים מהם את הסיבות האמיתיות גם מאחורי משימות עיתונאיות שגרתיות. אחד מהם חולק סיפור שמדגים זאת: "יום אחד שלחו אותי לאירוע של כלמוביל, יבואנית מרצדס, שבדיוק השיקה רכב עם טכנולוגיה חדשה. כשנכנסתי לאולם התצוגה ראיתי שם חצי מערכת. היו שם רענן שקד, רז שכניק, ניקי לוי מהספורט, כתבת של ynet ועוד שני בלוגרים טכנולוגיים. כולם נסעו ברכבים החדשים. אחרי זה עלה ב-ynet ראיון עם המנכ"ל. שאלו אותו על זה שהרכב מזהם, והוא לא ממש ידע לענות".
זמן קצר לאחר הפרסום, השאלה הלא נוחה על הזיהום נמחקה מהכתבה. "היה ברור שיש שם הסכם כלשהו", טוען העיתונאי, אך מודה שאין לו הוכחה. "אני קיבלתי רושם שעל השולחן מונחת לפחות אפשרות לטובת הנאה – אולי רכב לנהיגה ב'תקופת ניסוי', אולי הנחה. אני לא יודע אם הם באמת לקחו את זה, אבל אחר-כך, בצירוף מקרים שכזה, ראיתי בחניה כמה מרצדסים. התחושה במערכת היתה שגם כשהכתבות לא קנויות, הן חלק מעסקה נסתרת".
המחשבה שהעיתון החזק בישראל מוכר כתבות היתה כה בלתי נתפסת, שהעורך רון ירון הרשה לעצמו לטעון שהתופעה כלל אינה קיימת. "ב'ידיעות אחרונות' לא מתפרסם תוכן בתשלום", שיקר בתגובה רשמית שמסר בעקבות חשיפה של "העין השביעית".
חוץ מתגובות שליליות ורתיעה, במערכת פיתחו גם שריר אפולוגטי. רון ירון וחסידיו טענו שכל אחת מעסקאות התוכן מולידה עיתונות בעלת ערך, כזו שהקוראים רוצים למצוא בעיתון שלהם – ושגופים שקונים סיקור לא מקבלים הגנה מפני תחקירים שיציגו את הצד השלילי שלהם. אחרים הסבירו שללא מכירת התוכן היו נדרשים קיצוצים והרבה עיתונאים "אמיתיים" ו"ערכיים", כאלה שבחיים לא יגעו בתוכן שיווקי, יקבלו מכתבי פיטורים.
גורם בכיר שהיה בעבר מקורב למוזס גורס שזוהי דרכו של עולם. "שיתופי פעולה עסקיים הם לא דבר פסול. להפך – ככה מכניסים הרבה כסף, שמאפשר לממן תחקירים, להעסיק עיתונאים ולספק לקוראים אטרקציות", הוא אומר. "גם היום 80% מהעיתונות זה יחסי-ציבור וקידום מכירות – ובטלוויזיה זה 99%".
הנוסחה של המדינה
ב"ידיעות אחרונות" לא הגו לבד את מהפכת "שיתופי הפעולה". אחד האדריכלים היה מושיק תאומים – פרסומאי צמרת עם השכלה פסיכולוגית, מומחה לתפר שבין התקשורת והפוליטיקה. בעשרות שנותיו בתעשייה צבר תאומים קילומטראז' ארוך בליווי לקוחות חזקים שטיפחו יחסי קרבה עם משפחת מוזס: בנק הפועלים, שמעון פרס, התעשייה האווירית, משרד האוצר ועוד.
לפני הקריירה שלו כפרסומאי הספיק תאומים לעבוד כעורך לא בכיר ב"ידיעות אחרונות". זה היה בשנות השישים, אחרי שירותו הצבאי, בתקופה שבה האיש החזק בעיתון היה נח מוזס, אביו של נוני. תאומים קלט במהירות את חוקי המקום. "היה לי בוס, קראו לו נח מוזס. הבוס השני היה דב יודקובסקי, והם היו אומרים לי מה מותר לכתוב ואיפה הגבולות", נזכר בכנס שהתקיים כעבור חצי מאה, ב-2016.
עם הזיכרון הזה על רמת החופש העיתונאי ב"ידיעות אחרונות" ניגש תאומים לטפל בבעיית ההכנסות של מוזס. תאומים ואנשיו במשרד הפרסום גיתם BBDO הגו עבור "ידיעות אחרונות" נוסחה שתוארה בפיהם כשיטה ייחודית וסודית למכירת כתבות. הנוסחה המלאה מעולם לא נחשפה, אבל די להתבונן בקמפיינים הגדולים כדי להבחין במכנה המשותף הבולט שלהם: הלבנת הפרסום ומיצובו כראוי לתשומת לב באמצעות אריזתו כתרומה לחברה תוך שימוש בערכים חיוביים דוגמת איכות הסביבה, חינוך ופמיניזם.
דרך אחרת להלבנת התוכן הקנוי עוברת בתעשיית הכנסים. בקבוצה למדו לארגן ועידות מרובות משתתפים ולהרוויח ממכירת החסויות. כל גוף שרוכש חסות בוועידה מקבל זכות לשלב דוברים מטעמו שיישאו נאום או ישתתפו בפאנל בהגשת עיתונאי מוכר – ויזכו בהזדמנות להדהד את המסר שלהם בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", ynet או "כלכליסט".
בעסקאות מושקעות במיוחד, סדרה של כתבות תימכר כחלק מפרויקט מתגלגל ששיאו ועידה המונית. למשל, תחרות "המורה של המדינה" – המיזם הבולט שהגה מושיק תאומים, שלצד הכתרת מורים בתארים בטקס חגיגי כולל גם חשיפה אינטנסיבית של נותני החסות, ובראשם הסתדרות המורים. מזכ"ל הארגון, יוסי וסרמן, כיכב בטקסים ובידיעות תדמית של "ידיעות אחרונות" אפילו כשהיה נתון בחקירה פלילית בחשד ללקיחת שוחד, סחיטה, מרמה ועבירות נוספות. בהמשך הורשע על-פי הודאתו בכתב אישום מרוכך.
ב"ישראל היום", שם נחשפה חלק מהמסכת הפלילית של המזכ"ל, ניצלו את ההזדמנות כדי לסובב את הסכין: "ב'ישראל היום' חושפים מושחתים – ב'ידיעות' משתפים איתם פעולה", התגאו בחינמון. הכתב שהיה אחראי לחשיפות הוא מרדכי גילת, עיתונאי חוקר שנאלץ לעזוב את "ידיעות אחרונות" אחרי מסכת של התנכלויות מצד מוזס והעורכים הראשיים. "בעבר", כתב גילת, "לפני שהעיתון שהיתה לו מדינה חצה את הקווים, הוא נעץ שיניים בווסרמן. היום הוא מגונן עליו בלי בושה".
האייטם המכניס ביותר בפורטפוליו של מושיק תאומים וגיתם הוא ללא ספק רצף "שיתופי הפעולה" של קבוצת "ידיעות אחרונות" עם בנק הפועלים – חצי מהדואופול ששולט בענף הבנקאות בישראל, שעד תחילת 2021 היה גם בעל מניות מרכזי ב"ידיעות אחרונות".
הכניסה של בנק הפועלים ל"ידיעות אחרונות" לא היתה מהלך עסקי רגיל. אף אחד בבנק לא החליט להפוך לשותף של נוני מוזס עקב הציפייה שעסקי העיתונות יניבו רווחים נאים לבעלי המניות. הבנק נכנס לקבוצת "ידיעות אחרונות" בעל כורחו, בעקבות פשיטת הרגל המהדהדת של הטייקון המנוח אליעזר פישמן, שותפו הבכיר של מוזס. בסוף שנות התשעים, כשפישמן נכנס לשותפות עם מוזס, בנק הפועלים סיפק לו הלוואות עתק כדי שיוכל לממן את המהלך. המניות שועבדו לבנק למקרה שייכשל בכיסוי החוב. ב-2016 קרסו עסקיו של פישמן, ובהמשך הוכרז כפושט רגל. כשזה קרה היו בידיו כשליש ממניות "ידיעות אחרונות", ואלו הועברו לניהולם של כונסי נכסים מטעם הבנק.
בנק הפועלים החל לרכוש סיקור בעיתון וב-ynet עוד קודם לכן, פחות או יותר מרגע שהתחילו למכור שם תוכן שיווקי. היקף העסקאות נאמד בעשרות מיליוני שקלים. קוראים קבועים ידעו שכמעט אין עונה בשנה שבה לא מריץ העיתון קמפיין בכיכובם של הבנק ומנהליו הבכירים והזוטרים, שמוצגים ככתובת ידידותית למשפחות ויזמים שנאבקים להשאיר את הראש מעל המים.
כשקמפיין "משפחה בצמיחה" תם נפתחת "תחרות העסקים הקטנים", וכשזו מסתיימת מתחיל מחזור חדש של ליווי משפחות – וחוזר חלילה. כתבות מערכתיות למראה, כולל הופעת אורח של הפרשן הכלכלי הבכיר סבר פלוצקר, מתערבבות עם טורים שעליהם חתומים ראשי הבנק ועובדיהם.
במקביל לתוכן שנרכש באופן רשמי, ב"ידיעות אחרונות", ב-ynet וב"כלכליסט", נוהגים בבנק הפועלים ובבכיריו בכפפות של משי. גורם שמילא תפקיד בכיר בקבוצה מעריך שעסקאות התוכן המרובות והנדיבות של בנק הפועלים נועדו לא רק לשם טיפוח תדמית הבנק, אלא גם לשם ריפוד שורת ההכנסות של "ידיעות אחרונות" והגנה על מוזס מפני טלטלות, כחלק מברית ארוכת טווח בין הצדדים.
זריחת התעמולה סמויה
עיתונאי "ידיעות אחרונות" לדורותיהם התרגלו ליחס המיוחד שניתן לעסקים של המוזסים ולשותפים האסטרטגיים שלהם. ההגנה האינטנסיבית, הליקוקים התקופתיים, ה"מוכרחונים" וההפנמה השקטה של האינטרסים המשפחתיים נתפסו כרע הכרחי, פשרה מציקה שצריך לקבל אם רוצים לעבוד בעיתון החזק במדינה. כל עוד זה נשאר, לכאורה, בשוליים, בעמודים האחוריים ובמוספים ה"מיוחדים", היה קל יותר לחיות עם זה ולהדחיק את נקיפות המצפון, ככל שהתעוררו כאלה.
כשתור הזהב של "ידיעות אחרונות" דעך והמונופול נשבר, האינטרסים יצאו מאחורי הקלעים ונעו אל קדמת הבמה. את הג'סטות השקטות החליפו חוזים מסחריים, שהעניקו למי שמשלם שליטה מלאה בתוכן הקנוי. עד מהרה נכבשה גם הליבה של הסיקור החדשותי ב"ידיעות אחרונות": פוליטיקה. אם כל המשק מוכן לעמוד בתור כדי לרכוש סיקור, למה לא למכור גם לממשלה?
שרים שרצו לשפר את תדמיתם זיהו את ההזדמנות והחלו להשתמש בתקציבי הפרסום של משרדיהם כדי לרכוש תעמולה סמויה בכלי התקשורת של מוזס. על הנייר, הכסף הציבורי נועד לקדם פרויקטים ממשלתיים. בפועל, הסיקור הקנוי סיפק גם שירותי קידום אישיים לשרים, ולעתים גם למנכ"לים וסמנכ"לים.
עסקת הפרסום הסמוי שכנראה גרמה את הנזק הרב ביותר לתדמית של "ידיעות אחרונות" היא זו שנכרתה עם הרב שי פירון, שהתמנה לשר החינוך ב-2013. באתר "העין השביעית" נחשף כי פירון, ממייסדי מפלגת יש-עתיד וחבר קרוב של היו"ר יאיר לפיד, רכש מ"ידיעות אחרונות" ו-ynet חבילת פרסום שכללה שלל כתבות שהיללו את פועלו, כולל ראיונות ותצלומים מחמיאים.
הקוראים קיבלו רושם שמשרד החינוך ממציא את הגלגל מחדש כדי לשרת אותם ואת ילדיהם – ושהאחראי לכך הוא פירון. הסיקור הקנוי היה כה מחניף שאפילו בגוף שתיווך בעסקה, לשכת הפרסום הממשלתית, התעוררה אי-נוחות.
בהתחלה, כל הצדדים ניסו להסתיר שהסיקור נרכש בכסף. פירון והעיתון הכחישו את עצם קיומה של העסקה. העורך רון ירון הצדיק את המוניטין שיצא לו כנאמן האולטימטיבי של מוזס ושוב שיקר לכתב "העין השביעית" ששאל אותו ישירות האם ב"ידיעות אחרונות" מוכרים סיקור עיתונאי. מה פתאום, אמר ירון. בקשת חופש מידע של "העין השביעית" חשפה שמדובר בשקר. התברר שפירון שילם לעיתון של מוזס כ-2 מיליון שקל מתקציב משרד החינוך.
שר אחר ממפלגת יש-עתיד, יעקב פרי, שילם 1.3 מיליון שקל מתקציב משרד המדע עבור עסקה דומה. הכסף הציבורי מימן עבורו, בין היתר, "ראיון מיוחד", נוח ומחניף, ששודר ב-ynet, ולפחות מאה אייטמים עיתונאיים. עסקת תוכן שלישית, עם משרד הרווחה בראשות השר מאיר כהן – גם הוא ממפלגתו של לפיד – בוטלה על רקע ביקורת ציבורית. ממשרד הרווחה נמסר כי התקציב שיועד לפרויקט, 250 אלף שקל, חולק לבסוף בין ארבעה כלי תקשורת.
בזירה הפוליטית ייחסו את העסקאות הללו למערכת היחסים של מוזס עם יאיר לפיד, מקורבו ושר האוצר באותם ימים, שעד כניסתו הרשמית לפוליטיקה היה מבכירי הפובליציסטים ב"ידיעות אחרונות". מאוחר יותר התברר שבתקופה שבה נחתמו העסקאות לפיד קיים עם מו"ל "ידיעות אחרונות" עשרות פגישות חשאיות בווילה של אחד משכניו של מוזס בסביון, איש העסקים אבי רואימי. רישומי הפגישות נמחקו מיומנו; כשאילה חסון, שחשפה את קיומן בערוץ 10, ניסתה לברר פרטים, לפיד התחמק ממתן תשובה. תוכן השיחות מעולם לא נחשף.
בעיני רבים, עסקאות התעמולה הסמויה של שרי יש-עתיד היו אקדח מעשן שהוכיח את עצם קיומו של קשר סודי ופסול בין מוזס ללפיד. אבל עסקאות דומות נחתמו גם עם משרדים שנשלטו על-ידי שרים ממפלגות אחרות – גלעד ארדן ומירי רגב מהליכוד, נפתלי בנט ואחרים – והזכירו את השיטה: מערך האינטרסים של "ידיעות אחרונות" בנוי לרוחב הזירה הפוליטית. ובכל מקרה, עד מהרה עסקאות מהסוג הזה החלו לצוץ גם בגופי תקשורת אחרים. המעמד של "ידיעות אחרונות" כגוף משפיע עם מסורת עיתונאית מפוארת נירמל אותן ותרם להתפשטותן אל רוב גופי התקשורת הגדולים בישראל.
עיתונאי שמילא תפקיד בכיר בקבוצה מתאר את קריסת החומה הסינית ככרוניקה של מדרון חלקלק: "בהתחלה הסכימו למכור כתבות רק למטרות שהן 'למען הציבור', לכאורה. אבל היום הכל עובר. כיום, למעשה, אפשר לקנות ב'ידיעות' וב-ynet כל כתבה. גם 'כלכליסט' נאלץ להצטרף לעולם הזה, בעיקר בדמות 'כנסים'. שזה מגוחך כמובן, כי כל מי שמקבל באותו יום פוש או כותרת באתר, או למחרת כותרת בעיתון – ולפעמים גם לפני ואחרי האירוע – משלם על זה. וחוץ מזה, מובן מאליו שגוף שמשקיע הרבה כסף בכנסים מקבל מהקבוצה סיקור בהתאם".
המיזם החינוכי מתחכך בפלילים
הזירה המוניציפלית סומנה כיעד אסטרטגי במסע למסחור הנכסים העיתונאיים של "ידיעות אחרונות". ב-2014 נכנס מוזס לשותפות עם הבדרן והשחקן שלום אסייג במיזם שיעורים מקוונים שזכה לשם yschool. במקום למקד את מאמצי השיווק בתלמידים ובהוריהם, ולאסוף לקוח אחר לקוח בעבודת נמלים, ב"ידיעות אחרונות" ניצלו את הקשרים עם פוליטיקאים מהזירה הארצית והמקומית והחלו למכור להם גישה ל-yschool במרוכז, בחבילות שמחירן החל בעשרות אלפי שקלים והאמיר למיליונים.
נציגי yschool חרשו את הארץ. תחקיר של חדשות 10 העלה שבפגישות עם ראשי מועצות ועיריות הובטח להם שאם ירכשו חבילות, יקבלו חשיפה נאה בכלי התקשורת של קבוצת "ידיעות אחרונות" כגמול לא רשמי. "הבטיחו לנו סיקור חיובי, אבל אני לא עטתי על זה", אמר לחדשות 10 ראש מינהל החינוך לשעבר בעיריית עפולה, ג'קי ונונו, שסירב לעסקה.
"אתה בא לפגישה של יישום הסכם, ומה שאנחנו מדברים בישיבה זה מתי עושים את הכתבות ואיך אנחנו מקדמים את הכתבות כמה שיותר מהר", הוסיף גורם שהוצג בתחקיר כעובד לשעבר ב-yschool. בהסכם עם עיריית רמת-גן, שנחשף באתר "העין השביעית" והניב ל-yschool סכום גבוה יחסית של למעלה מ-2 מיליון שקל, צוין שאם העירייה תארגן כנס בנושא חינוך ותקשוב – ב-ynet "יירתמו לטובת הכנס" ויעניקו לו חשיפה.
במקרה אחד, הבחישה בשלטון המקומי הולידה חקירת משטרה. החשד התעורר בעקבות עסקה של yschool עם בית-ספר בטירת-כרמל. מהחקירה התברר שבעסקה היה מעורב סגן ראש העירייה, מוריס אסייג, אחיו של שלום אסייג. במקביל לתפקידו בעירייה, מוריס אסייג כיהן גם כדירקטור בחברת ההפקות של אחיו, שהיא הגוף שבאמצעותו מוחזקות מניותיו ב-yschool.
האחים אסייג נחקרו כחשודים, וכך גם ראש עיריית טירת-כרמל אריה טל, אך בסופו של דבר נסגר התיק הפלילי ללא אישומים. באופן מעורר תהיות, גם לאחר מכן בעירייה סירבו בתוקף למסור מידע בסיסי על העסקה.
העסקה הגדולה ביותר הכניסה ל-yschool כ-10 מיליון שקל. מי שהביא אותה היה אריה דרעי. במידה רבה, זאת היתה סגירת מעגל: פרשת השוחד של דרעי, זאת ששלחה אותו לכלא, נחשפה ב"ידיעות אחרונות" בתחילת שנות התשעים בתחקיר של מרדכי גילת שנחשב לאחד ההישגים המקצועיים הגדולים בתולדות העיתון.
אלא שכעבור שנים אחדות חלה התקרבות בין דרעי ל"ידיעות אחרונות", וכשסיים לרצות את עונשו ושב לכנסת כבר היה ברור שקיבל מקום קבוע ברשימת המיוחסים של העיתון. ב-2016, בכובעו כשר לפיתוח הנגב והגליל, החליט דרעי להשתמש בתקציב המשרד כדי לרכוש רבבות מינויים למיזם הדיגיטלי של מוזס ושותפיו.
ב"ידיעות אחרונות" גמלו לדרעי ביד רחבה על עסקת yschool. מסיבת העיתונאים שבה הכריזו דרעי ואסייג על ההסכם הנדיב זכתה לסיקור יחצני ב"ידיעות אחרונות", ב"כלכליסט" וב-ynet: דרעי מנה את מעלותיו של המיזם, הוצג כפוליטיקאי שמיטיב עם השכבות החלשות, ולסיכום הוא ושלום אסייג תקעו בשופר. בהמשך גם כיכב דרעי בפרסומת רשמית של yschool – ידיעה קנויה שפורסמה ב-ynet – שבה אסייג לימד אותו איך צופים בשיעורים מקוונים, והשר החרדי העביר לו שיעור קצר על יהדות.
העיתון נאכל מבפנים
התלות ההולכת וגוברת ב"שיתופי פעולה" הכניסה את קבוצת העיתונות של מוזס למלכוד. מערכות היחסים הכלכליות עם שרים וראשי ערים הפכו את עסקאות התוכן לאפיק הכנסה מבטיח, אבל גם פגעו אנושות במוניטין של "ידיעות אחרונות" ו-ynet.
העמימות לגבי עצם קיומן של העסקאות לא החזיקה מעמד. בחלק גדול מהמקרים מומנו העסקאות בכסף ציבורי, כך שניתן היה להתחקות אחר מקורו באמצעות שאילתות לגופי ממשל ובקשות חופש מידע. סדרת חשיפות של "העין השביעית" הפריכה את ההכחשות, הוכיחה שהעיתונאים של מוזס עומדים למכירה – וגם הצביעה על הסכומים המדויקים שבהם קנו אותם.
עד אז, קבוצת "ידיעות אחרונות" נתפסה בשיח הציבורי כגורם לא חף מבעיות, אך מקצועי ביסודו – שעומד בפרץ מול "ישראל היום", עלון התעמולה של הגביר שלדון אדלסון. מכירת הסיקור, יחד עם היחס העוין לנתניהו והמתקפות ההולכות ומתעצמות מימין, המחישה שלא מדובר במאבק בין בני אור לבני חושך אלא משהו שמזכיר יותר מלחמת כנופיות – שני גופים שכל אחד מהם מייצר עיתונות פגומה ורעילה בדרך ייחודית משלו.
ב-2018, היועץ המשפטי לממשלה קבע שמכירת סיקור עיתונאי לא רק פוגעת בציבור אלא גם מנוגדת לחוק. זמן לא רב לאחר מכן, עתירה של עורך-הדין האקטיביסט שחר בן-מאיר שהתבססה על פרסומי "העין השביעית" דרשה לשים קץ לתעמולה הסמויה, וב-2021 נסגר הברז. בעקבות העתירה, היועמ"ש ולשכת הפרסום הממשלתית הורו לשרים לחדול לחלוטין מקניית חשיפה אישית באמצעי התקשורת, ועל "שיתופי הפעולה" הממשלתיים הוטלו מגבלות חסרות תקדים.
עסקאות התעמולה הסמויה של "ידיעות אחרונות" היו גלגול חדש, גרוטסקי, של יחסי השחיתות הוותיקים בין העיתון של המדינה לרשויות המדינה. סימפטום ברור למצוקה שאליה נקלע העיתון לנוכח שבירת המונופול. להתעצמות של "ישראל היום" היה אפקט חומצי. החינמון של האדלסונים לא באמת הצליח לכבוש לעצמו מקום מרכזי בציבוריות הישראלית, אבל הצליח לערער קשות את המעמד של "ידיעות אחרונות", והכניס אותו לסחרור.
ככל שההכנסות פחתו, תנאי העבודה הורעו – ואיתם התפוררה היכולת לטפח מוקדים של עיתונות איכותית, שיעניקו לעובדי "ידיעות אחרונות" תחושה שהם עובדים בעיתון אמיתי. לא עיתון מושלם, אבל גם לא כזה שצריך להתבייש בכך שמקבלים ממנו משכורת. ככל ש"ידיעות אחרונות" הלך ונאכל מבפנים, זרם העדויות שהחל לבקוע מתוך המערכת הלך וגבר – והאיץ את קריסת הפסאדה.
היא קרסה סופית בינואר 2017, בסדרה של חשיפות שהוקראו יום אחר יום בקולו של גיא פלג במהדורה המרכזית של ערוץ 2. מה שפעם נלחש כשמועה או קונספירציה התברר כמציאות מוצקה ומתועדת: נוני מוזס קיים משא-ומתן סודי עם נתניהו, ומתברר שהאתנן השערורייתי שהונח על השולחן היה הקו המערכתי של "ידיעות אחרונות". "תיק 2000" נולד.
זרם עדויות העיתונאים, שבשלב זה כבר הפך לשיטפון, עורר תגובות שרשרת. כעת, "ידיעות אחרונות" כבר לא נראה כמו עיתון שיש בו שחיתות, אלא יותר כמו שחיתות שיש לה עיתון.
תגובת רון ירון
רון ירון מסר בתגובה כי אינו מתכוון להתייחס לשמועות ולעדויות אנונימיות בנוגע לתפקודו כעורך "ידיעות אחרונות". כמו כן מסר שחלק מהשאלות שנשלחו אליו כללו "שקרים, עיוותים וסתם עלבונות, שחלקם לא ראויים לתגובה וחלקם עשויים להוות עילה לתביעת לשון הרע". עם זאת, ירון נמנע מלציין אילו פרטים מתוך המידע שהוצג לו הם שקרים, לשיטתו.
במקום להתייחס למידע קונקרטי בחר ירון למסור את הדברים הבאים: "כותרת הסדרה היא 'שיטת 'ידיעות אחרונות', אבל למעשה מדובר ב'שיטת העין השביעית', שלפיה כל פעולת עריכה היא 'גניזת סיפור ממניעים לא ענייניים', כל פעולה שגרתית של עורך ראשי היא 'צמצום אוטונומיה של עורכי מוספים', כל תקלה היא 'מזימה מטעמים פוליטיים', כל טעות או סתם רשלנות שנעשו בלחץ זמן של סגירת עיתון 'נועדו להעשיר את כיסיו של המו"ל', וכל אייטם שאינו עוסק בפיזיקה גרעינית או במחקר חדש על מדעי המוח חשוד מראש כ'צהוב ורכילותי'".
יצוין כי למעט ציטוט אחד, על צמצום האוטונומיה של עורכי המוספים, כל הציטוטים שמופיעים בקטע זה מתגובתו של ירון הם פרי דמיונו וכלל לא מופיעים בבקשת התגובה של "העין השביעית" או בסדרת הכתבות.
באשר לפגיעה בתחום התחקירים מסר ירון: "בתקופתי ב'ידיעות אחרונות' הוקמה לראשונה בתולדות העיתון מחלקת תחקירים ייעודית, שאותה הוביל ליאור בן-עמי, והיא כללה עורכים, כתבים ועובדי מינהלה. בתקופה של קיצוצים גדולים בחרנו להשקיע דווקא במחלקת תחקירים, ובשיאה זו גם היתה מחלקת התחקירים היקרה והגדולה ביותר בכל כלי התקשורת בישראל.
"מחלקת התחקירים פרסמה מעל דפי 'ידיעות אחרונות' עשרות תחקירים משמעותיים. אזכיר רק שלושה בולטים: תחקיר על אבריאל בר-יוסף והטיית מכרז הגז, שהוביל לחקירת משטרה ומנע את מינויו של בר-יוסף לראש המל"ל. תחקיר גדול על הנעשה במכון לרפואה משפטית, שבעקבותיו פוטר פרופ' יהודה היס, המנהל הכל-יכול של המכון. וסדרת תחקירים על מפעל הפיס שהביאה לעזיבת המנכ"ל".
באשר לתופעת מכירת הסיקור העיתונאי מסר ירון: "הניסיון לצבוע את העיסוק בתוכן השיווקי כדבר מרכזי הוא שקרי ודיבתי. לדעתי פחות מאחוז מכל מה שפורסם ב'ידיעות אחרונות' היה תוכן שיווקי – ותמיד הוא היה מזוהה ככזה באופן בולט וגלוי".
הקביעה הזאת של ירון אינה מתיישבת עם העובדות. בשנים הרלבנטיות, הסיקור הקנוי ב"ידיעות אחרונות" הוצג כתוכן מערכתי – ללא סימון, או עם סימון שאינו נהיר עבור רוב הקוראים. כפי שצוין בכתבה, בזמן אמת ירון עצמו הכחיש שמתפרסם בעיתון תוכן קנוי – אף שמידע ממשלתי רשמי ועדויות מבפנים הוכיחו אחרת.
עוד הוסיף ירון בהקשר זה: "תוכן שיווקי הוא 'רע הכרחי' בעידן שבו אמצעי התקשורת נאבקים על קיומם הכלכלי. את התופעה הזאת לא המציא 'ידיעות אחרונות'. היא קיימת בכל אמצעי התקשורת חפצי החיים בארץ ובעולם. העיתונים הכלכליים, למשל, המציאו את שיטת הכנסים במימון גופים פיננסיים, שמכניסים להם כסף רב.
"חלק מהמיזמים היו גם בעלי חשיבות ציבורית. אני גאה במיוחד בפרויקט 'המורה של המדינה', שאותו הובלתי במשך שנים ארוכות, ובמסגרתו נבחרו יותר ממאה מורים מצטיינים. אגב, המיזם היה בחסות ובמימון מפעל הפיס. במקביל, כפי שציינתי קודם לכן, פורסם בעיתון תחקיר שהביא לסיום תפקידו של מנכ"ל מפעל הפיס".
באשר לפרשת הציוצים המטנפים מסר ירון: "מעולם לא הסתרתי שאני ואחרים כותבים את הפוסטים בשם 'ידיעות אחרונות'. החשבונות ברשתות החברתיות של כל ארגוני התקשורת מופעלים על-ידי עורכים, בין אם זה העורך הראשי ובין אם אלו עורכים שכפופים לו ומקבלים מעת לעת הנחיות מה לכתוב ואיך. כאשר פניתם אלי בזמנו, בעת חופשה, ממש לא חשתי צורך לשתף אתכם במנגנון העבודה הפנימי במחלקת הסושיאל של העיתון".
יצוין כי במציאות ירון הסתיר כי הוא עומד מאחורי הציוצים, ואף שיקר כשנשאל על כך.
תגובת גדי בלום
גדי בלום מסר בתגובה: "הטענות בכתבה מציגות תמונה מעוותת ומטעה של כהונתי כעורך '7 ימים'. לא 'הוצבתי' בתפקיד עם עזיבת העורך הקודם, אלא התמודדתי עד שזכיתי בו על בסיס הישגי העיתונאיים ושיפור במוסף שנמדד הן בתוך המערכת והן באמצעות מדדים חיצוניים. ליוזמה למנות אותי לדובר של שרה נתניהו נחשפתי רק שנים רבות לאחר מכן, וממילא התפקיד לא התאים ליעדי המקצועיים.
"עם כניסתי לתפקיד ערכתי את המוסף באופן עצמאי ומקצועי, ונהניתי מחופש פעולה נרחב. הובלתי פרסום של תחקירים ראויים, כולל תחקירי ההון-שלטון על דוד שמרון והתורמים של נתניהו. תחקירים אלו נעשו ביוזמת תחקירני המוסף דאז, שחר גינוסר ואמיר שואן, ובליווי מקצועי שלי, בעבודה עיתונאית עניינית וללא קשר למאבקי אינטרסים.
"בתחקיר על אפי נוה הוצאתי מידי את הטיפול בנושא מחשש למראית עין של ניגוד עניינים. ההחלטה שלא לפרסמו התקבלה על-ידי עורכים אחרים במערכת משיקולים מקצועיים ובהתבסס על ייעוץ משפטי נוקב. בדיעבד, ייתכן שהיה נכון לפרסם חלקים מהכתבה תוך התאמות משפטיות.
"הכתבה על עמותת חזון-ישעיה היתה פרי עבודת מחלקת התחקירים של העיתון, ו'7 ימים' שימש כאכסנייה שלה. לא זכורה לי מעורבות שלי בהכנת הכתבה.
"השינויים במוסף צריכים להיבחן על רקע התמורות בעיתונות הישראלית בתקופת כהונתי. התחרותיות העזה-ממילא התעצמה עם כניסת עיתונות ה'חינם' ועליית המדיה החברתית, מה שהוביל לרווחיות פוחתת ולהחלטות ארגוניות של קיצוצים וריכוזיות. למשל, הוקמה מחלקת תחקיר שאיגדה את התחקירים בעיתון וקבעה פעמים רבות את אופיים ואת היעד שאליו ינותבו, במנותק מהמוסף. הריכוזיות בתחום התחקיר ובתחומים משיקים השפיעה על האוטונומיה של '7 ימים', אך היה קשה להבין את מלוא ההשלכות בזמן אמת.
"אני בוחר להימנע מלהגיב להכפשות אישיות לא קונקרטיות".
תגובת נוני מוזס
לאחר נסיונות מאומצים ליצור קשר עם נוני מוזס, תגובתו נשלחה למערכת "העין השביעית" באמצעות עו"ד חגי דורון מפירמת עורכי-הדין ש. הורוביץ. להלן התגובה במלואה:
מרשינו, ידיעות אחרונות בע"מ ("ידיעות אחרונות") ומר ארנון מוזס, מילאו את ידינו להשיב לפנייתכם שבנדון, כדלקמן:
1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".
2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".
3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".
4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.
5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהן, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.
6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".
7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.
8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.
9. מבלי לגרוע מן האמור יודגש כי פרסום שקרי ומכפיש מעין זה, שמעיון ברשימת השאלות שהופנו למרשינו ברור כי בכוונתכם לפרסם, מהווה הוצאת לשון הרע, וגם חזרה בלבד על פרסומים מעין אלה לא תקנה למפרסמיהם ולגורמים האחראים והמאשרים פרסומים אלה חסינות מפני תביעות דיבה עתידיות, אם וככל
שיפורסמו.
10. למותר לציין כי אין באמור במכתב זה, או במה שלא נאמר בו, כדי להוות ויתור, הסכמה, כמו גם לגרוע או לפגוע בכל סעד, זכות או טענה של מרשינו בקשר לנושא שבנדון.