הטויוטה הלבנה של תת-ניצב כורש ברנור, ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, נכנסה למתחם המבוצר בבלפור בנסיעה איטית. מאבטח עם בלייזר ועניבה סגר מאחוריה את השער הגדול. בנימין נתניהו, ראש הממשלה, בדיוק היה בהפוגה קצרה ממסע דילוגים גלובלי שגולת הכותרת שלו היתה פגישת עבודה ראשונה עם דונלד טראמפ, הנשיא הטרי של ארצות-הברית. הוא כבר התכונן לצאת למוסקבה, לפגישה עם פוטין, אבל בינתיים ישב בלשכה שלו מול שלושה חוקרים שהזהירו אותו שכל מה שיגיד עלול לשמש נגדו בבית-המשפט.

זאת היתה החקירה הרביעית של נתניהו. הוא כבר הכיר את החשדות ואת הנחות המוצא של החוקרים, וכעת ביקש לשכנע אותם שהמציאות הפוכה. שהוא לא עבריין, אלא קורבן. שנוני מוזס, המו"ל הכוחני של "ידיעות אחרונות", לא רקם איתו קנוניה הדדית שהשורה התחתונה שלה היא "שוחד". שאין כאן שום שיתוף פעולה, אלא מסע ציד ארוך – בן יותר מעשרים שנה – שבו הוא, ראש המדינה, מגלם את החיה הנמלטת, ומוזס ואנשיו הם חוליית הציידים.

"הוא נלחם בי ב-96', הוא נלחם בי ב-99'. הוא נלחם בי אחרי שעזבתי את הפוליטיקה, ונלחם בי כשחזרתי", התלונן נתניהו באוזני חוקריו. בשלב מסוים, טען ראש הממשלה, מסע הציד הפך לדבר מה אחר, מסוכן ודורסני הרבה יותר. נתניהו מיקם את ההסלמה בנקודה מובהקת על ציר הזמן: הרגע שבו הוקם העיתון החינמי "ישראל היום", ה"ביביתון".

"מהרגע ששלדון אדלסון מקים את 'ישראל היום'", אמר נתניהו, "הדבר הזה כבר הופך למערכת יחסים אחרת. זה ג'יהאד, אני קורא לזה".

נתניהו אולי תפס את מוזס כטרוריסט, אבל בשום שלב לא הפסיק לנהל עמו משא-ומתן. שנתיים או שלוש אחרי השקת החינמון, טען באוזני החוקרים, מוזס קיים עמו שיחה אישית שבמהלכה איים עליו במפורש: "תשמע, אני דור שלישי בעיתונות. אני חי בשביל זה. העיתון הזה מסכן את כל היקר לי. כל מה שיש לי. אני לא יכול לפגוע בשלדון אדלסון. הוא חסין מבחינתי. אני יכול לפגוע בך, בכל היקר לך".

החוקרים פִקפקו בכנות של נתניהו. מוזס, כצפוי, הכחיש שהשתמש באופן פסול באימפריית העיתונות שבבעלותו. אבל שורה של עובדים שמילאו אז תפקידים שונים ב"ידיעות אחרונות" ושוחחו עם "העין השביעית" תיארו בפרוטרוט את המאבק נגד ראש הממשלה ומשפחתו. כמו נתניהו, גם הם מתארים את הגלישה לג'יהאד כהסלמה בת שני שלבים: הקמת "ישראל היום" ביולי 2007, וההחלטה להשיק מהדורת סוף שבוע כשנתיים לאחר מכן. זו נקודת הזמן שבה מיקם נתניהו את שיחת האיומים של מוזס.

ההסתערות של האדלסונים ו"ישראל היום" איימה לחסל את המונופול ארוך השנים של "ידיעות אחרונות" בענף העיתונות המודפסת. איימה, וקיימה. התחרות החדשה הצטרפה למשבר הכללי בעיתונות הדפוס ולהפסדי עתק שצבר מוזס בהימורי מט"ח – וקבוצת "ידיעות אחרונות" נקלעה למשבר כלכלי אקוטי. בתוך שנים אחדות נאלץ נוני לחתוך את מחירי הפרסום, לפטר עובדים ולסגור מחלקות, מוספים ובית-דפוס גדול שהחזיק בצפון. לבסוף גם מכר את בניין המערכת ההיסטורי במרכז תל-אביב וכינס את כל זרועות הקבוצה בבניין אחד באזור התעשייה של ראשון-לציון.

אבל זה לא היה הכל. חוץ מחור כואב בכיס, חדירת המתחרה החדש גם איימה לרסק את בסיס הכוח הציבורי של מוזס.

כדי להבין את השלכות העומק של הקמת "ישראל היום" צריך להתבונן על נוסחת ההצלחה של "ידיעות אחרונות", שהתגבשה הרבה לפני עידן נוני והפכה את העיתון לאחד הגופים החזקים במדינה, גם מחוץ לתחום התקשורת. במשך עשורים, הדרך לתודעה הקולקטיבית של הציבור הישראלי עברה דרך משפחת מוזס. העיתון של המוזסים שלט בענף שלו כמעט כמו שערוץ 1 שלט בענף הטלוויזיה בשנותיו כערוץ יחיד. בשלב מסוים, "ידיעות אחרונות" היה העיתון המועדף על יותר מ-70% מאוכלוסיית המדינה.

ההצלחה חסרת התקדים הזאת התבססה על סינרגיה בין שני מישורים מקבילים. במישור הגלוי, מערכת "ידיעות אחרונות" עסקה בחתירה מתמדת לפיצוח טעם הקהל הישראלי. העיתון התמחה בפנייה למכנה המשותף הרחב ביותר – אבל בלי להתבזות בעיתונות צהובה מדי, ותוך הקפדה על טיפוח פסאדה מכובדת ואיים מובחנים של עיתונות עילית. המאמצים השתלמו. הציבור הישראלי התאהב בעיתון והפך אותו לדייר של קבע על שולחן ארוחת הבוקר, בסלון ובחדר השירותים.

אבל המישור הגלוי מסביר רק חלק מסיפור ההצלחה. הפופולריות של "ידיעות אחרונות" בקרב הקוראים הביאה עמה רווחים ישירים – הכנסות מעוררות קנאה ממכירת עיתונים ומודעות – וגם השפעה פוליטית. במישור הסמוי, נוני וקודמיו ידעו להשתמש בכוחם לתחזוקת מערך מסועף של בריתות עם קבוצה מתחלפת של גורמי מפתח מהזירה הפוליטית והעסקית – וטיפוח מאזן אימה מול כל היתר. הבריתות הללו סייעו למוזסים לבצר את מעמדם בשוק ולדחוק מטה את המתחרים, שקמו ונפלו אחת לכמה שנים.

"ישראל היום" היה מתחרה מסוג שונה. הצלחה מסחרית מעולם לא היתה אחד מיעדיו, והברית הפוליטית שמאחוריו היתה ברורה כשמש. הוא לא הוקם כדי להרוויח, אלא כדי להחזיר את נתניהו לשלטון. הדרך להשגת המטרה הזאת היתה שילוב בין תעמולה פוליטית בשירות המנהיג, ריסוק בסיס הרווחים של "ידיעות אחרונות" – שנתפס כמכשול קריטי בפני שאיפות הקאמבק של נתניהו – ואם יעלה הצורך גם מאבק חזיתי במו"ל, נוני מוזס.

מבחינת הקהל הרחב, עד "תיק 2000" נוני מוזס היה שחקן שקוף, אנונימי, כזה שאולי שומעים עליו מפעם לפעם בשולי השיח התקשורתי – אבל בלי להבין את עומק השפעתו על מוקדי הכוח. אבא שלו, נח מוזס, נהג להתרועע בגלוי עם פוליטיקאים ותעשיינים. אחרי מותו הפתאומי ב-1985, נוני השתלט על העסק המשפחתי וסיגל לעצמו סגנון ניהול משל עצמו. הוא למד לסגת אל מאחורי הקלעים ולתקוף מן הצללים, בלי להותיר סימנים ותוך שימוש ענף במתווכים.

במקרים המעטים שבהם הסיר נוני מיוזמתו את מעטה החשאיות – למשל, כשעלה לכנסת כדי להיאבק בחקיקה שאיימה על עסקיו – הוא ניסה להציג את עצמו כמו"ל נאור. כזה שלא מריץ ראשי ממשלה או בוחש בעבודתם של הח"כים, איש מקצוע עם סטנדרטים גבוהים ששואף לייצר עיתונות איכותית ומקווה להמשיך בכך אם הפוליטיקאים יפסיקו לתקוע מקלות בגלגלים.

אדלסון, לעומתו, התגאה במעמדו כממליך מלכים פוליטי – ולא הכחיש אפילו לרגע שלדעתו העיתונות אמורה לשרת מטרות פוליטיות מובהקות. היום שבו הקים את "ישראל היום" סימן את קו פרשת המים בקריירה הארוכה והמשגשגת של נוני מוזס. הרגע ההיסטורי שבו בריון עם יותר עוצמה וכסף ממנו שלח יד אל מעמקי הצללים, אחז בציצת שערו של המו"ל החמקני והתחיל לגרור אותו החוצה, אל אור הזרקורים.

תגובת הנגד של מוזס היתה שאפתנית וכוחנית באופן שערורייתי, כללה שרשרת של שגיאות טקטיות ופגעה באופן אנוש במוניטין של "ידיעות אחרונות". בסופו של דבר, היא גם הובילה אותו ואת נתניהו אל ספסל הנאשמים.

מפינת הרחוב לבית הלבן

שלדון אדלסון עשה את צעדיו הראשונים בענף התקשורת הישראלי על סף המאה ה-21. מבקריו, שזיהו את קשריו ההדוקים עם המילייה הפוליטי של נתניהו, הבליטו את העובדה שמדובר באיל קזינו, אדם שעשה את הונו מניצול חולשה מובנית בטבע האדם. תומכיו הדגישו את היותו פילנתרופ שהזרים סכומי עתק למטרות יהודיות. אלה וגם אלה תיארו אותו כאאוטסיידר בתחום שאליו נכנס.

הוא נולד ב-1933 בבוסטון למשפחה יהודית מהמעמד הנמוך. אביו עבד כנהג מונית, אמו ניהלה חנות סריגה זעירה. בהספדים הרבים שפורסמו לאחר מותו ב-2021 הוצג אדלסון כהתגלמות הקלישאה של סיפור ההצלחה האמריקאי: הילד שהחל את דרכו כמוכר עיתונים בפינת רחוב, ובעשר אצבעות בנה אימפריה עסקית חובקת עולם.

כשמכר עיתונים לווה 200 דולר מדודו כדי לרכוש בלעדיות על נקודת החלוקה. בגיל 16 לווה כמה אלפי דולרים כדי לפתוח עסק להפעלת מכונות אוטומטיות לממכר ממתקים. אחר-כך שיווק מוצרי טואלטיקה, פתח סוכנות למכירת מודעות ועשה צעדים ראשונים בתחום התיירות.

את ההון הגדול הראשון עשה בענף הכנסים בשנות השמונים, אחרי שהקים יחד עם קבוצה של שותפים את חברת קומדקס. מנוע הרווחים של קומדקס היה הפקת אירועים לתעשיית ההייטק הצומחת. אדלסון ועמיתיו עלו על הפטנט של קיום הכנסים במלונות קזינו. את הכסף השקיע בבנייה של מלון קזינו משלו, ה"ונשיאן", שהפך אותו למולטי-מיליארדר. מאוחר יותר הרחיב את עסקי הקזינו והמלונאות שלו לערים אחרות בארצות-הברית, ומשם לסינגפור ולמקאו שבסין.

לימים האשים אותו מנהל עסקיו במקאו בכך ששיתף פעולה עם ארגוני הפשע המקומיים, הטריאדות, אישר באופן אישי שירותי זנות במתחמי המלונאות וההימורים שלו והורה לאסוף חומרים על מנת לסחוט פקידי ממשל סינים. החקירה הפלילית שנפתחה בארצות-הברית נסגרה לאחר תשלום כופר של כ-9 מיליון דולר. תביעה אישית שהגיש המנהל הסתיימה בכך שאדלסון שילם לו דמי שתיקה בסכום מפלצתי של יותר מ-75 מיליון דולר.

באופן אירוני, אדלסון אמנם התעשר בזכות תערוכות מחשוב – אך כעבור שנים הצהיר שכלל אין לו מחשב, ושהוא אפילו לא מחזיק בחשבון אימייל. הוא טען זאת בתגובה פומבית לחקירה פדרלית שנפתחה בעקבות חשדות לשחיתות חמורה באימפריית ההימורים. כשהחוקרים ביקשו לתפוס את תוכן הדואר האלקטרוני שלו, אדלסון הסביר שהוא מקפיד לא להשאיר מאחוריו שובל ראיות דיגיטלי. בדיוק כמו נוני מוזס.

הפלישה של אדלסון אל שוק הדעות הישראלי התרחשה במקביל להעמקת מעורבותו בפוליטיקה האמריקאית. עד השנים הראשונות של המאה ה-21, אדלסון לא היה שם מוכר במיוחד בארצות-הברית, לא בקרב הפוליטיקאים ולא אצל הציבור הרחב. המצב הזה החל להשתנות בתקופת כהונתו של הנשיא הרפובליקאי ג'ורג' בוש הבן, כשאדלסון החל לשפוך עליו ועל המפלגה סכומים שהלכו ותפחו במהירות.

הכסף זיכה את אדלסון במעמד של ממליך מלכים: פוליטיקאים בכירים כזוטרים עלו אליו לרגל ללאס-וגאס והחניפו לו בפומבי בתקווה לקבל פרוסה מעוגת התרומות וצ'אנס לנצח במירוץ לנשיאות.

אדלסון דאג שהציבור הרחב ישמע על כך, ואחרי שהנשיא בוש פינה את מקומו כבר מיצב את עצמו כאחד הגורמים המשפיעים ביותר על הצמרת השלטונית של המעצמה האמריקאית. בחשבון כולל שפך אדלסון על הפוליטיקה האמריקאית יותר מחצי מיליארד דולר עד מותו.

את הסכומים הגדולים ביותר הזרים בשנות חייו האחרונות, כשהפך לתורם הגדול ביותר של טראמפ. בשתי מערכות הבחירות הראשונות שבהן התמודד טראמפ הוא קיבל מאדלסון כ-120 מיליון דולר. במקביל הזרים אדלסון תרומות עתק למפלגה הרפובליקאית ולמועמדים נוספים מבין שורותיה. טראמפ גמל לו אחרי שנבחר בכך שהעניק לו גישה ישירה לנושא המשרה המשפיעה בעולם. והיתה גם מחווה סמלית: טראמפ העניק למרים אדלסון, הרעיה, את מדליית החירות הנשיאותית – אות הכבוד הגבוה ביותר שהנשיא רשאי להעניק לאזרח.

שנים לפני כן, נתניהו כבר קיבל טעימה מהכסף של אדלסון. הפוליטיקאי השאפתן ואיש העסקים העולה הכירו בשנות השמונים, כשנתניהו כיהן כשגריר ישראל באו"ם. במערכת הבחירות של 1996, כשנתניהו הפתיע וניצח את שמעון פרס, אדלסון תמך בו בסכום עתק במונחי אותם ימים: מיליון דולר. בהמשך, בהשפעת אשתו השנייה, ילידת ישראל, החל אדלסון להזרים כספים למטרות יהודיות בארץ ובתפוצות והרחיב את קשריו עם פוליטיקאים ישראלים משני צדי המפה הפוליטית.

חדירת הממון האדלסוני לישראל לא היתה רק ניסיון השפעה פוליטי ואידיאולוגי. היה גם אינטרס עסקי ברור. אדלסון ניסה לנצל את הקשרים שרכש כדי להקים מיזמי הימורים בארץ – אך נכשל. אחת הסיבות לכישלון היתה תשומת הלב השלילית שהביא לו הסיקור ב"ידיעות אחרונות", כולל תחקיר שקשר בין התרומות הפוליטיות לעסקי הקזינו. "הוא האמין באמת שנתניהו יעשה טוב למדינה, וגם לחוק הקזינו", ציינו הכתבים מרדכי גילת, מלי קמפנר ומיכל גרייבסקי. לפי אחד ממכריהם של האדלסונים, התחקיר עורר אצל שלדון ומרים רגשות שליליים כלפי "ידיעות אחרונות", שלא שככו גם כעבור שנים.

את האיבה ששלדון רחש לנוני הוא לא הסתיר. סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר והוותיק של "ידיעות אחרונות", סיפר שלפני השקת "ישראל היום" שוחח כמה פעמים עם אדלסון ושמע ממנו ביקורת חריפה על מפעלותיו של נוני. "העיתון שלך, 'ידיעות אחרונות', הוא אנטי-פטריוטי, אנטי-לאומי, אנטי-ביבי", ציטט הפרשן את המיליארדר.

לטענת פלוצקר, אדלסון האמין שדרכו של נתניהו לשלטון תלויה בהחרבת "ידיעות אחרונות", כעיתון וכצומת אינטרסים. בראשית הדרך, האפשרות שיצליח בכך נראתה כמו פנטזיה מגלומנית.

האנטי-נוני

ב-30 ביולי 2007, כשמכונות הרוטציה בבית-הדפוס של קבוצת שוקן בקיבוץ תל-יצחק פלטו לאוויר העולם את גליון הבכורה של "ישראל היום", האורווה הפוליטית של "ידיעות אחרונות" היתה בשיא כוחה. אהוד אולמרט, המקורב האולטימטיבי של מוזס ומבכירי האתרוגים בתולדות העיתון, ישב בנחת בלשכת ראש הממשלה. הגילויים על פרשות השחיתות המרובות שלו עדיין לא הצטברו לכדי מאסה מפלילה, ומעמדו נראה יציב.

פרופ' דניאל פרידמן, שבכובעו כפובליציסט ב"ידיעות אחרונות" מילא תפקיד מרכזי בקמפיין שהריץ מוזס נגד מערכת המשפט, היה כעת שר המשפטים. קודמו בתפקיד, חיים רמון, היה ידיד אישי של מוזס ופונקציונר חשוב במפלגת השלטון. הוא אמנם נאלץ לעזוב את המשרד הממשלתי עקב העמדתו לדין באשמת ביצוע מעשה מגונה, אך נאחז במשרתו כחבר-כנסת ובקיץ 2007, אחרי שהורשע, קיבל את תואר הכבוד "המשנה לראש הממשלה". אביגדור ליברמן, מקורב נוסף של מוזס, החזיק בשני תיקים מיניסטריאליים זוטרים ובתואר סגן ראש הממשלה.

שמעון פרס, עוד פוליטיקאי שאיכלס תא של כבוד באורווה, בדיוק הושבע לנשיאות. פרס נהנה מיחסים מיוחדים עם "ידיעות אחרונות" עוד בימים שבהם נוני היה כדורסלן לא מאוד מוכר מהפועל רמת-גן. עם כניסת פרס לבית הנשיא ועד מותו ב-2016, בעיתון של מוזס עמלו על הכתרתו לאייקון על-זמני. הפוליטיקאי התככן, "חתרן בלתי נלאה" שהיה דמות שנויה במחלוקת אפילו בתוך מפלגתו שלו, הפך אצל נוני לקונצנזוס כל-ישראלי.

בענף התקשורת, מוזס עדיין נהנה ממעמד בלתי מעורער. הוא אמנם כבר אולץ לוותר על אחזקותיו בערוץ 2, אבל "ידיעות אחרונות" שלט ללא עוררין בגזרת הפרינט ועדיין הוגדר כמונופול בתחומו. הירידה ההדרגתית בכוחה של מהדורת הדפוס התאזנה במידת מה עם התבססותו של כוח חדש – אתר ynet, שכבש את הבכורה בזירה המקוונת כאתר החדשות הפופולרי בישראל. מוזס עוד החזיק בנתח מעסקי הכבלים, במגזינים רבים ובהוצאת ספרים מצליחה, וישב על נדל"ן נחשק בתל-אביב. מאחורי הקלעים הוא כבר שקד על הקמת מיזם עיתונות מושקע ומשפיע – "כלכליסט", יומון כלכלי מבית "ידיעות אחרונות".

אבל פערי הכוחות בינו לבין האדלסונים היו אסטרונומיים: ההון האישי של בני הזוג אדלסון נאמד אז בכ-40 מיליארד דולר. הונו האישי של מוזס הוערך ב-250 מיליון דולר לכל היותר, ומגמות העומק בענף כבר בישרו על האופק השלילי שנשקף לו. עסקי הקזינו של האדלסונים, לעומת זאת, שִגשגו. את ההון שצבר מוזס במשך כל ימי חייו הם הרשו לעצמם לפזר בשנתיים-שלוש של תרומות פוליטיות.

הכוונות האמיתיות של האדלסונים הוסתרו מאחורי הצהרות על מלחמה בשחיתות. הכותרת הראשית על שער גליון הבכורה של "ישראל היום" הכריזה בגאון על "התוכנית למאבק בשחיתות". הוצגה בה יוזמה שקידם ירון זליכה, החשב הכללי במשרד האוצר ומבקר חריף של אולמרט. זליכה, שהתריע מפני ההתנהלות המושחתת של ראש הממשלה, סומן כמטרה בעיתון של מוזס. בעיתון של האדלסונים נתנו לו את הכותרת הראשית.

העיתונאי הבכיר ביותר ש"ישראל היום" רכש ומי שמילא תפקיד מרכזי בקמפיין החדש היה דן מרגלית, מחבריו הקרובים ביותר של אולמרט, שנטש אותו ויצא למחול התפכחות פומבי. מרגלית חילק את הזירה הציבורית בגסות לשני מחנות: "בני אור" ו"בני חושך". טובים ורעים. במאמר הבכורה שלו בחינמון, החלוקה הזאת סיפקה תמונת מראה של מערך הבריתות של מוזס. "בני החושך" היו אולמרט ושר המשפטים פרידמן. "בני האור" היו בעלי התפקידים שאיימו על עתידו הפוליטי של אולמרט וספגו מ"ידיעות אחרונות" סיקור עוין: נשיאת בית-המשפט העליון דורית ביניש, היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס והחשכ"ל זליכה.

ב"ישראל היום" לא הסתפקו בכך, והכירו לקוראים פובליציסט חדש: ניצב בדימוס משה מזרחי, ראש אגף החקירות לשעבר.

באחת החקירות הבולטות והמתוקשרות שניהל מזרחי במסגרת שירותו במשטרה, החשוד המרכזי היה אביגדור ליברמן, שהיה אז עסקן מטאורי בשמי הליכוד. ליברמן יצא מהחקירה ההיא ללא פגע. הקריירה של מזרחי, לעומת זאת, ניזוקה קשות. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", כחלק מהמלחמה שלהם במערכת אכיפת החוק בשירות פוליטיקאים מושחתים, תקפו אותו בחריפות. קידומו נחסם, וכעבור זמן לא רב הוא פשט את המדים.

ליברמן הפך לשחקן מרכזי על המגרש הפוליטי. הבחירה לגייס ל"ישראל היום" את האיש שחקר אותו ולהבליט את טורו בשער גליון הבכורה היתה לכאורה אמירה ברורה נגד קשרי הון-שלטון. בפועל, כפי שהתברר בהמשך, הדבר היה נכון כל עוד בשלטון היו אולמרט, ליברמן ושאר בעלי הברית של מוזס.

מאמר הבכורה של מזרחי היה כתב תוכחה. "כמי ש'בילה' בחצר האחורית למעלה מעשור מחייו, חזיתי בתהליכי ההתרופפות של מערכי הפיקוח והבקרה", הוא כתב שם. "ראיתי את כדור ההשחתה והשחיתות תופס תאוצה וממאיר כל חלקה טובה. ראיתי גורמים רבי כוח ו/או ממון הפועלים בליבתו של הממשל ועושים בה כבשלהם. ואני מזהיר: השחיתות מציבה איום אסטרטגי על היציבות החברתית ועל אופי המשטר".

בדיעבד, לנוכח התפקיד שמילא "ישראל היום" במסכת השחיתות שרחשה סביב נתניהו, קריאת הקרב הטהרנית של החינמון נראית כמו תמרון מסורבל ונלעג. אבל ברגעים הראשונים התמונה לא היתה כה חד-משמעית. נתניהו, בשלב הזה, הנהיג סיעת אופוזיציה מצומקת בת 12 ח"כים. האפשרות שיכבוש את השלטון – ויישאר שם במשך יותר מעשור – נראתה כמו הזיה של קומץ ליכודניקים שנשכחו במצודת זאב כשאריק שרון ועמיתיו נטשו והקימו נבחרת חלומות פוליטית בשם קדימה. "ישראל היום" נולד כביטאון מגויס, אבל בשנתיים הראשונות לקיומו הוא היה גם קול אופוזיציוני.

דמעות של מו"ל

לשלדון ומרים אדלסון היה יתרון מובהק על פני מוזס. בניגוד למוזס, הם לא ניסו להרוויח כסף מעסקי העיתונות. הם לא ביקשו להשתלב בשוק, אלא לשבש אותו. לפי הערכות ונתונים לא רשמיים שפורסמו בתקשורת, בעשור הראשון לקיומו שרף "ישראל היום" למעלה ממיליארד שקל, וגם אחר-כך מעולם לא הצליח לכסות את עלות תפעולו ובוודאי שלא הניב רווח כספי. החינמון לא היה חלק מהזרוע העסקית של האדלסונים, אלא חלק מהזרוע הפוליטית. מיזם שנועד לשנות את פני החברה בישראל.

גורמים בסביבתם דאגו להבהיר זאת מההתחלה: אדלסון "לא רק גוזר קופונים. הוא שחקן מנצח, ועכשיו הוא רוצה להשתמש בעוצמה שלו כדי להשפיע על מדינת ישראל מבפנים", מסר ל"הארץ", כמה שבועות לפני השקת "ישראל היום", אדם שזוהה כמקורב של אדלסון. "יש לו 'אני מאמין' לגבי איך דמוקרטיה צריכה להיראות, איך שלטון החוק צריך להתקיים, ואת זה הוא ינחיל דרך העיתון שלו".

בהמשך, כשאדלסון כבר התבסס כדמות מרכזית בפוליטיקה הישראלית, הוא הצהיר בפומבי שלדעתו ישראל כלל לא חייבת לקיים משטר דמוקרטי.

היחס של "ידיעות אחרונות" לאדלסון השתנה כמה פעמים לאורך השנים. כשאדלסון עשה את צעדיו הראשונים אל תוך הביצה הפוליטית, העיתון של מוזס חשף את האינטרסים הכלכליים שמאחורי תרומותיו. בשנים לאחר מכן, כש"ישראל היום" עדיין לא היה קיים ואיל הקזינו עדיין פלירטט עם ראש הממשלה אולמרט, העיתון של מוזס זיכה אותו ביחס חם ומכבד.

ב-2005 פורסם ב"7 ימים" ראיון גדול ומחמיא שערך עמו סבר פלוצקר, שטס לצורך כך למקאו – חצי האי הסיני שבו הקים אדלסון מתחם הימורים ומלונאות משגשג. כפי שנחשף באתר "העין השביעית", פלוצקר שלח לאדלסון טיוטה של הראיון לפני הפרסום ושיפץ אותה בהתאם להערותיו – מעשה חריג, פאול מקצועי מובהק שהעיד על רצונו של הפרשן הוותיק לרצות את איל ההון.

בעמודי החדשות והכלכלה של "ידיעות אחרונות" התפרסמו באותם ימים ידיעות יחצניות על עסקי הקזינו והפילנתרופיה של אדלסון, תוך הדגשת היותו "היהודי העשיר בעולם" – תואר שנהג להתפאר בו באוזני מכריו.

החנופה הגלויה כלפי אדלסון לוותה בשתדלנות סמויה שנועדה למנוע ממנו להפוך למתחרה ישיר. ב-2007, זמן לא רב לפני השקת החינמון, מוזס התייצב אצלו וניסה לשנות את דעתו.

אדלסון טען שמוזס התחנן בבכי ושִרטט תרחיש בלהות שבו הקמת "ישראל היום" תדרדר את "ידיעות אחרונות" לפשיטת רגל: "היו לו דמעות בעיניים. אמרתי לעצמי, אני לא מכיר את האיש הזה. פתאום בא לכאן מישהו ומתחיל לבכות.

"אמרתי לו, 'בסדר נוני, לא נקים עיתון, אבל רק אם תמלא תנאי אחד. שתעביר את העיתון ['ידיעות אחרונות'] מהשמאל הקיצוני למרכז; תמצב אותו במרכז הקשת הפוליטית'. ואז הוא אמר: 'אני לא בשמאל. אם אני אזוז למרכז אני בעצם אהיה בימין ואז אהיה עיתון ימני'".

התיאור הזה פורסם ב"ישראל היום" כעבור שבע שנים, בראיון שער לוחמני עם אדלסון שנשא את הכותרת "באנו לשבור את הפחד מנוני מוזס". הטריגר היה ניסיון של מוזס לנצל את קשריו הפוליטיים כדי לפגוע בעיתון החינמי באמצעות חקיקה – טקטיקה שלימים תהפוך לליבה של "תיק 2000".

כשמוזס נחקר על כך במשטרה, הוא אישר את עצם קיומה של הפגישה עם אדלסון אך טען שתיאורה ב"ישראל היום" כלל "מספר פרטים לא מדויקים".

כשאדלסון נשאל על כך בחקירה, בקטע שנחשף על-ידי רביב דרוקר, הוא חלק עוד כמה נימוקים שלטענתו שמע ממוזס: "אין לי חיי חברה, אין לי חיי משפחה, כל החיים שלי עטופים בעיתון ואני לא רוצה שתעשה את זה. יש לך מוניטין טוב, בתור יזם, בתור איש עסקים, אני לא יודע אם אתה טוב או רע, אני לא רוצה שתתחרה בי. אני לא יכול לקבל את זה שלא אעשה כלום עם החיים שלי. העיתון הוא כל חיי".

מיד לאחר מכן, טען אדלסון, פרץ מוזס בבכי.

טלפון מנתן אשל

כלפי חוץ, ב"ידיעות אחרונות" ניסו לשדר שאננות לנוכח המתחרה הצעיר. ערן טיפנברון, שהיה אז עורך בכיר בקבוצה, בדיוק שקד על יצירת מוצר עיתונאי חדש שטיבו נשמר בסוד. בשיחה עם "העין השביעית" הוא דיבר על "ישראל היום" בזחיחות גלויה.

"נכון שהיתה אווירה של דריכות לקראת מועד ההשקה שלו, אבל היא התפוגגה תוך מספר ימים", טען טיפנברון. "התחושה היא שבסוף כלום לא קרה, ו'ישראל היום' לא מהווה איום על 'ידיעות'. ההפצה שלו גרועה, לא מספיק אנשים מקבלים אותו לבתים. המנויים של 'ידיעות' לא יחליטו לוותר על המנוי בגללו. גם מבחינת התוכן הוא לא מעניין ולא מחדש".

הערכת המצב הזאת התבדתה במהירות, אבל אפשר להבין מדוע בזמן אמת היא לא נשמעה מופרכת. מעטים הבינו אז את עוצמת הברית שכרתו האדלסונים עם נתניהו, ואף אחד לא צפה את המהפכה שעמדו לחולל בענף העיתונות. בישראל כבר פעלו אז כמה חינמונים, אחד מהם אף היה בבעלות חלקית של אדלסון, אך השפעתם על התחרות היתה מוגבלת.

גם שילה דה-בר, עורך "ידיעות אחרונות" בתקופה ההיא, זילזל בחינמון. "הגישה שלי תמיד לגבי 'ישראל היום' היתה 'איזה באסה'. עד שכבר בא מישהו ומקים עיתון, הוא כזה משעמם. הפריע לי שהוא לא יצירתי, שאין שם הברקה, ואין מעוף, ואין תחקירים", אמר דה-בר כעבור עשור, כשנקרא למסור עדות ב"תיק 2000". "הקו העריכתי שלי היה להתעלם. פשוט התעלמות מהעיתון".

בשנים הראשונות של "ישראל היום", גם שם נטו להתעלם מ"ידיעות אחרונות". למרות התיעוב שחש אדלסון כלפי מוזס, ולמרות היומרה לשבור את המונופול, בחינמון נמנעו ממתקפות ישירות.

מעל פני השטח, שני היומונים ניהלו תחרות עסקית סטנדרטית, פחות או יותר: אדלסון מוציא חינמון? אז גם מוזס יוציא. המוצר הסודי שטיפנברון עבד עליו בזמן שהתבטא בזחיחות על "ישראל היום" היה "24 דקות", צהובון ירוד, חינמי, נוטף ידוענים ומחשופים, שהתבסס על אינוס עריכתי של תוכן מ-ynet. מוצר שדמה לחינמוני מטרו וצהובוני סופרמרקטים הרבה יותר מהחינמון של אדלסון, עם רמת עידון שנעה בין "סקר הסקס הענק של הישראליות" ועד "כעס על חברתו ובישל אותה בסיר".

"המטרה של '24 דקות' היתה לא רק להתחרות ב'ישראל היום' בהיבט של תפוצה, אלא להזנות את עצם הקונספט של חינמונים. פשוט לגרום לציבור הישראלי לחשוב שחינמונים זה זבל", גורס עיתונאי שעבד אז ב"ידיעות אחרונות".

העורך הראשי דה-בר, שנכנס לתפקידו חודשים אחדים לפני השקת "ישראל היום", קידם את בוא החינמון עם סדרה של תחרויות נושאות פרסים, מדורים חדשים וניסיון כללי לבצע מתיחת פנים ל"ידיעות אחרונות", שהתקרב כבר לשנתו ה-70.

אבל מאחורי הצעדים הגלויים האלה, שכביכול שיקפו התנהגות בריאה של שוק חופשי, רחש רובד נוסף, קרטליסטי. מוזס ניסה לבצר את מעמד הבכורה שלו באמצעות סדרה של הסכמים עם אדלסון, המתחרה החדש. המתווך שנבחר היה נתניהו.

למרות החשדנות ההדדית, שאצל נתניהו צמחה לכדי תיעוב פרנואידי, היתה לו ולמוזס היסטוריה של שיתופי פעולה. "מקום תחת השמש" ו"מלחמה בטרור", הספרים שכתב נתניהו בשנות התשעים, ראו אור בהוצאת "ידיעות אחרונות". עשור אחר-כך, כשכיהן כשר אוצר, נתניהו חתם על חוזה חדש עם ההוצאה של מוזס. כתב "הארץ" גידי וייץ חשף שנתניהו אף הספיק לקבל מקדמה בשווי שנאמד בכ-140 אלף שקל, גמול ראשוני עבור כתיבת אוטוביוגרפיה.

כששב לשלטון ב-2009, נתניהו החליט לגנוז את היוזמה הספרותית. "אמרתי לו: 'אתה יודע מה? תעשה לנו ביוגרפיה אחרי שתגמור את כהונתך כראש הממשלה'", סיפר לחוקרי המשטרה דב איכנולד, שותפו של מוזס בהוצאת הספרים ואחד מאנשי האמון שתיווכו בינו לבין נתניהו.

ב-2022, אחרי שנתניהו איבד זמנית את השלטון, הוא אכן פִרסם אוטוביוגרפיה, אבל לא בהוצאת "ידיעות אחרונות". הכסף שקיבל ממוזס, ככל הידוע, מעולם לא הוחזר. נתניהו סירב להשיב לפנייה של "העין השביעית" מ-2024 שבה נשאל מה עלה בגורלה של המקדמה.

בשנים שלפני הקמת "ישראל היום", כשנתניהו היה עדיין יו"ר האופוזיציה, הוא קיבל גישה חריגה לדסק החדשות של "ידיעות אחרונות", קודש הקודשים של ממלכת מוזס. העיתונאית הפוליטית מזל מועלם, שחשפה זאת בספרה "חידת נתניהו", ציינה ש"בניגוד לפגישותיו האישיות עם מוזס, שתואמו בצינורות המקובלים באמצעות מזכירות ועוזרים והתקיימו בידיעת אנשי הלשכה שלו, גיחותיו לדסק לא צוינו ביומנו, ורק נהגו ומאבטחיו ידעו עליהן".

"בזמן אמת, הנוכחות שלו במקום נראתה טבעית, חלק מיחסי התן-וקח הנהוגים בין עיתונאים לפוליטיקאים בכירים", כתבה מועלם. "בביקוריו ב'ידיעות אחרונות' ניכר רצונו לצבור ידע מעשי. הוא הפגין סקרנות יוצאת דופן בנוגע לדקויות העבודה ושאל שאלות ממוקדות. איך בונים עמוד ראשון? מתי מחליטים מה תהיה הכותרת הראשית? איך מחלקים את הידיעות בין שאר העמודים? מי האחראי לקביעת הכותרות ולבחירת התמונות? מה קורה אם זמן קצר לפני הירידה לדפוס מתרחש אירוע דרמטי בארץ או בעולם? מה המשמעות הכלכלית של עצירת הדפסה ושל שינוי הכותרת הראשית?".

עובדי "ידיעות אחרונות", ציינה מועלם, "חלקו איתו בחפץ לב מידע וחשפו בפניו שיטות עבודה ונהלים". זמן לא רב לאחר מכן הושק "ישראל היום", ומערכת היחסים בין הצדדים נעשתה חשדנית יותר.

ובכל זאת, לקראת סוף 2008 נכנסו מוזס ונתניהו לסבב חדש של מגעים. החינמון של האדלסונים כבר היה בן שנה וחצי, השפעותיו על הענף ניכרו – אבל מוזס קיווה שיוכל להקפיא את המצב הקיים. בזירה הפוליטית כבר ריחף ניחוח עז של שינוי. ראש הממשלה אולמרט המסובך בפלילים כבר היה סוס מת, נתניהו כיוון לצמרת, והבחירות הלכו והתקרבו. לו וגם למוזס היה מה להרוויח מחידוש הקשר.

הם נפגשו במלון קראון-פלאזה במרכז עזריאלי. התאריכים המדויקים לא ידועים, החדרים הוחלפו בכל פעם. בחקירה הפלילית התברר שמוזס נהג לחכות לטלפון מהמאכער ואיש הסוד של נתניהו, נתן אשל, שבאופן רשמי הועסק אז כסמנכ"ל ב"ישראל היום". אשל היה מוסר למוזס את מספר החדר שבו נתניהו מצפה לו.

מוזס סיפר לחוקרים שנתניהו היה מעוניין לשפר את האופן שבו סוקר בקבוצת "ידיעות אחרונות". הוא עצמו, אמר מוזס, קיווה שנתניהו ישכנע את אדלסון להגביל את תוכניות ההתרחבות של "ישראל היום". לפי כתב האישום שהוגש נגד השניים, בעקבות השיח ביניהם ביקש נתניהו מאדלסון לדחות את השקת מהדורת סוף השבוע.

בגרסת הינוקא שלו, "ישראל היום" ראה אור רק חמישה ימים בשבוע. כל עוד לא הופץ בימי שישי, הוא לא איים על הדומיננטיות של מהדורת סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" – המוצר המרכזי במכלול הכנסותיו של מוזס, זה שמשך הכי הרבה קוראים ומפרסמים. אבל ב"ישראל היום" כבר עמלו על ההתרחבות – צעד קטן לאדלסונים ונתניהו, מכה אנושה למונופול של מוזס.

"נוני לא מוכן שתצא מהדורת סוף שבוע של 'ישראל היום'", טען נתניהו באוזני ניר חפץ, אז עורך "7 ימים", איש אמון של מוזס ומי שתיווך בין המו"ל לראש הממשלה.

חפץ סיפר בחקירתו שמוזס היה מוכן "להתפשר" על תרחיש שבו מהדורת שישי של "ישראל היום" תצא ב-50 או 60 אלף עותקים בלבד, בערך עשירית מתפוצת החינמון בימי השיא שלו. נתניהו ביקש מחפץ לברר אם מוזס מסוגל לחיות עם תפוצה כפולה. "הג'ינג'י, שזה שלדון, לא עובד אצלי", ציטט חפץ דברים שאמר לו נתניהו, "אני אולי יכול לשכנע את שלדון שזה יהיה 80–90 אלף עותקים בסוף שבוע, אבל אני צריך לדעת שנוני מסכים לזה".

מוזס, עד שלב מסוים, הביע אופטימיות. בשיחה עם מקורבים שחשף כתב "דה-מרקר" נתי טוקר, מוזס התבטא באופן חד-משמעי: "הוא הבטיח לי ש'ישראל היום' לא יוציא מהדורת סוף שבוע", אמר על נתניהו בסוף 2008. בהמשך שיחזר זאת גם באוזני חוקריו. אבל ההבטחה, אם אכן ניתנה, לא החזיקה מעמד.

נתניהו חוזר לשלטון

ב-10 בפברואר 2009 נפל דבר בממלכת מוזס. הבחירות שנערכו באותו יום הסתיימו בניצחון של נתניהו. בעל הברית אולמרט נפלט סופית מהחיים הפוליטיים אל מסדרון ארוך שבסופו תא כלא. המחליפה שלו בראש מפלגת קדימה, ציפי לבני, קיבלה רוח גבית מ"ידיעות אחרונות" וגם השיגה מנדט אחד יותר מהליכוד. אבל נתניהו הוכיח עורמה פוליטית ובזכות ברית עם המפלגות החרדיות הצליח למנוע מלבני לכונן קואליציה, קיבל את המנדט מהנשיא והפך לראש ממשלה. עשור לאחר שירד מכסאו, ביבי שב לשלטון. קדימה זזה אחורה, לאופוזיציה. בתוך שנים אחדות תימחק לגמרי מהמפה.

מוזס התאמץ לכרות ברית גם עם השלטון החדש. לפי דו"ח משטרתי שהופק במסגרת חקירת "תיק 2000", נוני נפגש עם ביבי בלשכתו כשבוע לאחר הקמת הממשלה, ב-8 באפריל, ופעם נוספת ב-15 במאי. הם נפגשו גם ב-1 בפברואר, תשעה ימים לפני מועד הבחירות. עצם קיומן של הפגישות הוסתר מהציבור.

בחודש יוני כבר ניתן סימן גלוי ראשון למערכת היחסים בין המו"ל לראש הממשלה הטרי. ניר חפץ, העורך הבכיר שתיווך בין השניים מעט לפני כן, עזב את "ידיעות אחרונות" והצטרף לכוורת של ראש הממשלה. את הייעוץ בפועל לראש הממשלה, ציין לעצמו חפץ ברשימותיו, הוא החל עוד לפני שעזב רשמית את העיתון.

חפץ סיפר שמי שפנה אליו לראשונה בנוגע למינוי היה נתניהו, אך ציין שלנוני ניתנה זכות וטו. "נוני ביקש שביבי יתקשר אליו. התקשרתי לביבי, וחמש דקות לאחר מכן ביבי התקשר לנוני, אבל נוני הכעוס לא החזיר צלצול", כתב חפץ ברשימה שתִכנן להפוך יום אחד לממואר, בקטע שנחשף על-ידי רביב דרוקר. "רק למחרת, יום חמישי, ה-4.6, ביבי שוב צִלצל ללשכת נוני, והפעם הם דיברו. למחרת התקשר אלי ביבי בבוקר ודיווח שקיבל אור ירוק מנוני להתקדם".

כשנוני נשאל על הסיטואציה הזאת, הוא אישר את התיאור. "אמרתי לו: 'ניר, אני מבקש שביבי יצלצל לבקש ממני שתבוא לעבוד אצלו. למה? כי אחרת הוא תמיד יגיד שאתה שתול שלי אצלו'", שיחזר מוזס באחת מחקירותיו.

בעולם של "ידיעות אחרונות", הגיוס של חפץ ללשכת ראש הממשלה לא היה חריג. במשך דורות, עוד לפני זמנו של נוני, בעיתון שלחו שגרירים זמניים אל מסדרונות השלטון כחלק מיחסי הקִרבה עם ראשי הממשלה והשרים. הניר-חפצים של פעם.

איש העסקים המנוח עמירם ניר, בעלה הראשון של ג'ודי שלום-ניר-מוזס ופובליציסט ב"ידיעות אחרונות" – האיש שטבע את מטבע הלשון "שקט, יורים" – גויס ב-1984 לעבוד כיועץ של ראש הממשלה פרס. מקורבים של פרס טענו שמי שסידר לו את התפקיד היה נח מוזס, אביו של נוני.

ב-1985, איתן הבר עזב את העיתון ועבר לעבוד עם יצחק רבין, שהיה אז שר הביטחון ונזקק ליועץ תקשורת. כשסיים לעבוד עם רבין חזר הבר לעיתון – אבל ב-1992 שוב דילג ללשכת רבין, אחרי נצחונו בבחירות. אחרי רצח רבין הבר שוב שב לעיתון. נוני סיפר לחוקריו שלפני שהבר חצה את הקווים בפעם הראשונה, המינוי תוּאם מראש עם נח מוזס.

רון בן-ישי, אורי פורת, יועז הנדל ואחרים עברו מ"ידיעות אחרונות" לתפקידי ייעוץ בצמרת המדינית – ובדרך כלל חזרו מיד לאחר מכן לשורות העיתון. לא כל המקרים דומים, אך כשמקבצים אותם יחד ניתן להבחין בדפוס של דלתות מסתובבות שבו טבעי לדלג מהזירה העיתונאית לזירה שבה מתמרנים עיתונאים – ואז, בבוא היום, לחזור הביתה לעיתון.

ב"ידיעות אחרונות" יש מי שסבור שגם גיוסו של יועז הנדל לתפקיד ראש מערך ההסברה ב-2011 היה חלק מעסקת צללים עם נתניהו. הנדל, לימים שר התקשורת, כתב במשך שנים טור קבוע במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות". הוא נאלץ לפרוש מתפקידו במשרד ראש הממשלה אחרי שחשף את פרשת ההטרדות של נתן אשל.

"אני חושב שההליכה של הנדל לעבוד בלשכה של ביבי היתה מתואמת, כמו במקרה של חפץ. עובדה שכשהוא יצא משם הוא חזר לפרסם טור קבוע בעיתון", אומר אחד מעיתונאי "ידיעות אחרונות". "זו השיטה שלהם, שיטה של מאפיה", הוא אומר על בכירי העיתון. "במובן הזה ביבי פחות מאפיוזי מהם, ויותר אידיאולוגי. הם יותר מתוחכמים, הם יודעים לומר: 'אוקיי יועז, אתה הולך לשם – תהיה בקשר, בהצלחה'".

הנדל, ראוי לציין, דוחה את התרחיש. "לא מכיר תהליך כזה שהתקיים. נראה לי לא ריאלי", מסר בתגובה לפניית "העין השביעית". ב-2023, אחרי שנפלט מהמערכת הפוליטית, החל לפרסם טור קבוע ב"ישראל היום".

באופן רשמי, ניר חפץ מוּנה לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי. באופן לא רשמי, אחד מעיסוקיו היה לשמש חוליה מקשרת בין נתניהו למוזס ולמנוע פיצוצים. "ברגע שחפץ הפך לגורם המחבר בין לשכת נתניהו לנוני – ברור לגמרי שנולדה פרשת 2000, גם אם בשלב הזה היא עוד היתה רחוקה", פוסק עיתונאי שעבד ב"7 ימים". "בתקופה ההיא היו במערכת דיבורים על זה שמאחורי הקלעים נעשים מאמצים אדירים – ממש במילים הללו – כדי לעצור את מוסף סוף השבוע של 'ישראל היום'. היה ידוע שזה הדבר שיחרב את 'ידיעות אחרונות'".

עם או בלי קשר להתקרבות בין מוזס לנתניהו, ימים אחדים לאחר ההודעה על מינוי חפץ סגר מוזס את "24 דקות", החינמון שהקים כדי להיאבק ב"ישראל היום". שיעור החשיפה של "24 דקות" היה בערך רבע מזה של "ישראל היום", והוא לא באמת איים על העיתון של האדלסונים. אבל הוא התחרה על תשומת הלב של הקוראים ותרם את חלקו למאמצי הבלימה. סגירתו פטרה את "ישראל היום" מהתחרות ופינתה לו מקום על רציפי הרכבות – נדל"ן מבוקש עבור חינמוני התקופה.

מה למדתי מהסנדק

מיד אחרי הגיוס של חפץ, היועץ החדש של ראש הממשלה סיפק את הסחורה. נתניהו טען במהלך חקירותיו שהוא חש חרדה אמיתית מפני האפשרות שמוזס ינצל את כוחו התקשורתי כדי לבצע "הפללה כוזבת" של משפחתו. הוא תיאר את התרחיש הזה כ"כדור בראש של הילדים שלי".

נתניהו הזכיר לחוקרים שפרשת עמדי, שכמעט הביאה להעמדתו לדין יחד עם אשתו שרה, נחשפה בעיתון של מוזס. "הוא יכול לתפור כל מיני תיקים, כמו המעונות", טען נתניהו. בניגוד לטענה הקונספירטיבית של נתניהו, בפרשת המעונות הוצגו ראיות למכביר שהובילו להרשעתה של שרה נתניהו בפלילים. גם פרשת עמדי הסתיימה בדו"ח ציבורי חמור נגד נתניהו ואשתו.

תחושת הפרנויה שנתניהו החצין בפני חוקריו תודלקה באיומים הישירים שלטענתו השמיע כלפיו מוזס. הוא הזכיר באופן ספציפי את השיחה שבה לטענתו מוזס אמר לו שהוא אינו מסוגל לפגוע באדלסון, אבל לגמרי ערוך לפגוע בו ובמשפחתו. החוקרים אמרו לנתניהו שהוא מתאר סחיטה, ותהו מדוע המשיך לעמוד בקשר ישיר עם מוזס – ולא קטע את המגעים וניגש להתלונן במשטרה.

נתניהו סיפר להם על שיחה שקיים פעם עם איש העסקים יעקב נמרודי, אביו של עופר נמרודי, מו"ל "מעריב" לשעבר. נמרודי הבן נשלח לכלא בעקבות חלקו בפרשת האזנות הסתר, שנולדה מתוך היריבות עם "ידיעות אחרונות" בשנות התשעים. מוזס, שנחקר גם הוא כחשוד, נותר אדם חופשי. נתניהו ציטט את נמרודי האב: "הוא הכניס את הבן שלי לכלא, וכמעט הכניס אותי. הוא יכול לקנות עדים, יש לו מהלכים במשטרה, יש לו מהלכים בפרקליטות – הכל".

איך בכל זאת אפשר להתמודד עם איום כזה? נתניהו סיפר לחוקריו שיעקב נמרודי הציע לו לאמץ לקח מסדרת סרטי "הסנדק": "שמור את חבריך קרוב, ואת אויביך קרוב יותר". בעקבות העצה הזאת, טען נתניהו, הוא החליט לשמר את הקשר עם מוזס – וכך, בתקווה, לשלוט על גובה הלהבות.

הגיוס של ניר חפץ ללשכת נתניהו השתלב באופן מושלם עם הטקטיקה הזאת, והסתמן מיד כעסקה משתלמת. בקיץ 2009 יאיר נתניהו עמד להתגייס לצה"ל. לרגל המאורע יזמה מערכת "ידיעות אחרונות" כתבת פרופיל. הכתב, אריה אברמזון, שוחח עם נערים שלמדו עם בנו של ראש הממשלה ושמע מהם התרשמויות חיוביות – אבל גם עדויות על כך שיאיר היה תלמיד שנוא ונהג להתבטא באופן קיצוני ומעליב כלפי אחרים. לא רק בפניהם, אלא גם באמצעות שימוש בהמצאה חדשה למדי: הרשת החברתית. במקרה הזה, פייסבוק.

כמה שנים לאחר מכן יהפוך יאיר נתניהו לכוכב רשת, יוביל למערכה גדודים של טרולים, ישתלב כציר מרכזי במערך התעמולה של אביו, יסתבך בסדרת תביעות דיבה, יחויב בפיצויים של מאות אלפי שקלים ואז ייעלם לגלות בחופי פלורידה. אבל כבר אז, ב-2009, החשיפה האפשרית של דרכי ההתבטאות הארסיות של הג'וניור הדאיגה מאוד את משפחת נתניהו.

הטיפול שקיבלה הכתבה על יאיר נתניהו מדגים באופן מובהק את שיטת "ידיעות אחרונות" לנטרול כתבות רגישות: מעין שיטת סלאמי שבה הכתבה נשלחת להתיישן, ולאחר מכן נשלפת בחזרה, מונחת על קרש החיתוך ומאבדת פרוסה אחר פרוסה עד שלא נשאר ממנה כמעט כלום – בהתאם לצורכי בעל הבית.

כצעד ראשון, הפרסום עוכב ללא הסברים. "שלחתי את הכתבה לעורך, והייתי בטוח שהיא תתפרסם למחרת, או לכל היותר אחרי יום-יומיים", סיפר אברמזון בשיחה עם "העין השביעית". "אבל עובר שבוע, עוברים שבועיים, עובר עוד זמן – אני מתעניין, שואל מה עם הכתבה – ואומרים לי שזה נמצא 'למעלה', אצל העורך הראשי. בשלב מסוים אמרו לי שזה נמצא אצל המו"ל. אצל מוזס".

מאחורי הקלעים, ללא ידיעת הכתב, ניר חפץ ניהל מגעים קדחתניים וחשאיים עם מוזס ועם העורך הראשי דה-בר בדרישה לרכך את הכתבה ולדחות את מועד פרסומה. לפי דיווח בלתי מאומת שפורסם אז ב"גלובס", נתניהו אף נפגש עם מוזס ושוחח איתו על כך באופן אישי. חקירת "תיק 2000" העלתה שאכן התקיימה פגישה בין הצדדים במהלך העבודה על הכתבה.

"שרה וביבי אמרו שנוני סימן אותם, וביבי אמר שיש להם כלים להחזיר מלחמה, אני אמרתי שזו לא מלחמה כי אם היה רוצה להילחם, הם היו מרגישים זאת היטב", כתב ניר חפץ ברשימותיו. לדבריו, אחד המעורבים במאמצי התיווך היה ארנון מילצ'ן, טייקון המדיה שלימים יככב ב"תיק 1000", פרשת טובות ההנאה של בני הזוג נתניהו.

"שרה ביקשה את הסלולרי של נוני והלכה לחדרה שליד הכניסה וצִלצלה למילצ'ן", כתב לעצמו חפץ, "התקשרתי לחיים רוזנברג (איש סודו של מוזס; א"ב וא"פ), אבל הוא לא הסכים לתת לי את הנייד של נוני וביקש שאתקשר למספר הטלפון הסודי של נוני בבית.

"נתתי לשרה את המספר הזה, אבל זה לא סיפק אותה והיא ביקשה מספר פעמים את הנייד. אגב, מספר הטלפון של נוני בבית מוביל בפולו-מי לנייד שלו". חפץ ציין שמוזס התלונן בפניו על ההחלטה של בני הזוג נתניהו לערב את מילצ'ן בסוגיה. מוזס, כתב לעצמו חפץ, "אמר שהוא לא מבין למה ביבי לא משתמש בי למשימות כאלו, ושביבי לא מבין שאני נכס בשבילו".

מוזס צדק. המגעים שהוביל חפץ סיפקו לנתניהו את מבוקשו. ב"ידיעות אחרונות" נעתרו לרוב הדרישות, והסירו מהכתבה על יאיר את החלקים שהפריעו למשפחת נתניהו. אברמזון, הכתב שהכין את הכתבה, סיכם: "בסופו של דבר התפרסמה כתבה נורא-נורא פרווה".

בעיתון לא הסתפקו בריכוך הכתבה, אלא גם הצניעו את עצם קיומה: הגרסה המצונזרת פורסמה ביום חול במוסף "24 שעות", בלי הפניה משער "ידיעות אחרונות" ועם הפניה מוצנעת בלבד בתחתית שער המוסף. חנוך מרמרי, בטור שפורסם אז באתר "העין השביעית", סיכם אותה כ"דיוקן מגזיני פושר".

חפץ הגדיר אותה "כתבה טובה", וציין שכך חשב גם נתניהו. מוזס הוכיח לנתניהו שאפשר גם לשתף פעולה. "אני חושב שכמעט אף פעם הוא לא קיבל תשובה שלילית ממוזס כאשר הוא פנה בעניינים שנוגעים למשפחתו", ציין חפץ כעבור שנים, כשנחקר על כך באולם משפט המו"לים.

עם חפץ בלשכת ראש הממשלה, וההבטחה להימנע מהוצאת מהדורת סוף שבוע של "ישראל היום", או לפחות להגביל את תפוצתה, לרגע נדמה היה שמוזס הצליח לכרות ברית עם נתניהו. אבל במהרה התברר שמישהו – אולי שלדון ואולי אשתו מרים, אולי נתניהו ואולי כולם יחד – לא היה מעוניין לשמור על הסטטוס-קוו. העבודה על מהדורת שישי לא הופסקה.

חפץ המשיך לתווך בין הצדדים עד הרגע האחרון, וכך גם מילצ'ן. אבל באוקטובר 2009 כבר היה ברור שמהדורת סוף השבוע של "ישראל היום" היא עובדה מוגמרת, ומוזס התמקד במאמצים להגביל את תפוצתה. חפץ כתב לעצמו שברגע מסוים האדלסונים הביעו הסכמה: "הם התחייבו בפני מילצ'ן להוציא מהדורת סוף שבוע בתפוצה של 85 אלף עותקים לאחר שביבי דיבר עם הג'ינג'י בעניין".

85 אלף עותקים היו אז מעט יותר משליש מהתפוצה היומית של "ישראל היום" – והרבה פחות מהתפוצה של "ידיעות אחרונות" בסופי שבוע, שנאמדה בכחצי מיליון עותקים. לפי חפץ, כששלדון ומרים אדלסון נשאלו למשך כמה זמן יגבילו את תפוצת המהדורה ל-85 אלף עותקים, "הג'ינג'י אמר: 'שנים'". נתניהו טען בחקירתו שאינו זוכר את המקרה.

"כמה דקות אחר-כך התקשרה אל מילצ'ן מירי [אדלסון] ואמרה שזה קשה לה, כי זו החלטה לא כלכלית, ומפני שהיא מתנגדת ל'בלאק מייל' כהגדרתה. אבל הם נתנו מילה ויעמדו בה בתנאי שלא תהיה אף מילה רעה על ביבי ועל משפחתו, ועל הנשיא", כתב חפץ. מילצ'ן אישר שזו היתה התמורה שהונחה על השולחן: כדי לפגוע בתפוצת "ישראל היום", מוזס ו"ידיעות אחרונות" נדרשו להימנע מפרסומים ביקורתיים על משפחת נתניהו. בדומה לעסקת השוחד שעליה דנו נתניהו ומוזס שנים מאוחר יותר, שהפכה לתיק פלילי.

"מילצ'ן ביקש ממני להגיד לביבי שהוא בעצמו צריך לשמוע את ההתחייבות הזאת, וביקש ממני כביכול בתיאום עם נ' (ככל הנראה מוזס; א"ב וא"פ) להעביר את המסר לביבי", הוסיף חפץ. "באמצע השיחה עם מילצ'ן, ביבי התקשר ואמרתי לו, כדי שמילצ'ן ישמע, שאני בשיחה עם מילצ'ן, ושהוא מעדכן אותי בדברים שצריך לדבר עליהם מחר, לא בטלפון. כמובן שאין לי שום כוונה לדבר על זה עם ביבי. אינני מתכוון להתערבב בשום צורה בכל הפרשה הזאת!!!".

לטענת מילצ'ן, מוזס לא פסל את העסקה. "נוני אמר: 'תגיד לו שאני אפסיק להתקיף את ביבי ושרה באותו מינון אם הוא יוותר על סוף השבוע ולא יגביר את התפוצה'", שיחזר מילצ'ן באוזניו חוקריו. לטענתו, הוא העביר את המסר אישית לנתניהו, שהגיב: "תגיד לנוני שהוא משחק באש... שיבין שכל פעם שהוא מתקיף אותי – שלדון יכניס לו".

חרף ההבטחות שלכאורה ניתנו למוזס, בסופו של דבר המגעים לא הועילו. ב-20 בנובמבר 2009 מהדורת שישי של "ישראל היום" הפכה למציאות. מוזס חש נבגד, וביקש מנתניהו תשובות. "כעסתי עליו", סיפר המו"ל לחוקריו. "נתניהו אמר לי שהוא לא ידע מכל המהלך הזה".

האדלסונים לא הגבילו את התפוצה ל-60 אלף העותקים שמוזס היה מוכן לחיות איתם, וגם לא ל-85 אלף. הם העמידו את הרף ההתחלתי על 100 אלף. עורך החינמון, עמוס רגב, הבטיח לקוראים שזו רק ההתחלה: "לפי תוכנית שהוכנה מראש, החלוקה תתרחב בהמשך". ואכן, בתוך שבועות זינקה התפוצה ל-255 אלף עותקים, ובהמשך התייצבה על 550 אלף. האדלסונים הציפו את המדינה.

רשת ההשפעה נקראת לדגל

מהלומת הנגד של "ידיעות אחרונות" הגיעה במהירות, ומשלוש חזיתות שונות. בהתאם לדפוס שהתגבש בממלכת מוזס, כל המתקפות בוצעו באמצעות צדדים שלישיים, תוך טשטוש מקורן.

בחזית אחת, מוזס גייס את קשריו בענף הפרסום בניסיון לפגוע בהכנסות של המתחרה הצעיר. נציגים מטעם "ידיעות אחרונות" הפעילו לחץ כבד על מפרסמים בניסיון למנוע הקצאת תקציבים לחינמון. מנכ"לית "ישראל היום" דאז, ציפי קורן, התלוננה על "לשונות רעות" שמכפישות את החינמון בתעשייה והאשימה את העיתון של מוזס ב"הפעלת כוחניות בעבודה מול פרסומאים ומפרסמים".

בענף הפרסום אישרו את הרושם הזה. "המהלך הזה מאוד מלחיץ את 'ידיעות אחרונות'", אמר גורם בכיר באחד ממשרדי הפרסום בשיחה עם "העין השביעית". הוא סיפר שבכירי "ידיעות אחרונות" נפגשו ל"שיחות נזיפה" עם משרדי פרסום שהרחיבו את רכש המודעות ב"ישראל היום". "הם אמרו לנו שהם קוראים, ועוקבים, יש להם ניתוחי Share, והם היו מאוד מוטרדים מזה שהגדלנו את הנתח שלנו ב'ישראל היום' על חשבון 'ידיעות'".

לדברי הפרסומאי הבכיר, בהנהלת "ידיעות אחרונות" ניסו לשווק חבילות פרסום שנתיות שיכללו סעיף בלעדיות, או נתח מוסכם מתוך תקציב הפרינט השנתי של המפרסמים. "עיתון, המנויים לא מעניינים לו את התחת. מעניין אותו כמה הוא גובה ממודעות", הסביר הפרסומאי. "כמובן שאם יהיו לו הרבה מנויים הוא יוכל לגבות הרבה כסף, אבל מה שמעניין אותו בסוף זה בכמה הוא מוכר עמוד. זה מה שנוני מוזס סופר. כמה עמודים, מה המחיר הממוצע לעמוד – הוא מכפיל, ואומר 'זה מה ששווה העיתון שלי'. 'ידיעות' היה עד עכשיו המלך הבודד, ועכשיו הוא יצטרך לחיות בדואופול".

החזית השנייה שבה תקף מוזס היתה הכנסת. שבועות אחדים לאחר השקת מהדורת סוף השבוע החלו לצוץ הצעות חוק שנתפרו למידותיו של "ישראל היום". הראשונה ביקשה לאסור על אזרחים זרים להוציא עיתון בישראל. בתקשורת הדביקו לה את הכינוי "חוק אדלסון". הדיווחים גרסו שמוזס עומד מאחוריה, אבל כשחוקרי להב 433 שאלו אותו על כך הוא הכחיש כל קשר והסביר שמדובר בהצעה לא חכמה, שלא באמת תבלום את אדלסון.

שלוש ההצעות שבאו אחריה, כולן מ-2010, ניסו לחייב את אדלסון לגבות תשלום עבור "ישראל היום". והיה להן עוד מאפיין משותף: חברי-הכנסת שהובילו אותן הגיעו בעיקר מישראל-ביתנו וקדימה, צמד המפלגות שבכיריהן תִחזקו יחסי קרבה עם מוזס וקיבלו סיקור מיטיב מקבוצת "ידיעות אחרונות". שלושת השמות הבולטים על טפסי ההצעות היו מרינה סולודקין, דוד רותם ורוברט אילטוב.

חפץ ומילצ'ן המשיכו לדון ביניהם על ההתרחשויות והגיעו למסקנה שהגורם הדומיננטי שמקדם את החקיקה עבור מוזס הוא אביגדור ליברמן, באמצעות הח"כים של ישראל-ביתנו. שני שותפי הסוד הסכימו שליברמן עשה בחירה נבונה. "תשמע, שלדון אני לא יודע כמה זמן הוא יהיה פה, אפילו יהיה עשר שנים. אבל נוני פה לתמיד", אמר חפץ בהקלטה שנחשפה במהלך החקירה.

חייל אחר בצבא הפוליטיקאים היה חיים רמון, שבינתיים פרש מהכנסת אבל המשיך לשמש כלוביסט לא רשמי של מוזס. בעיתונים דווח שגורם נוסף שבחש אצל הח"כים הוא עופר נמרודי מ"מעריב", היריב המר שנשלח לכלא בעקבות המאבק במוזס וכעת הפך לאח לנשק. בענף התקשורת נפוצו הערכות שמוזס הוא זה שמפעיל אותו.

עוד פוליטיקאית שנטלה חלק בקידום החקיקה היא מירי רגב, שהיתה אז ח"כית טרייה מהליכוד. "היא אמרה, 'אני הולכת עם 'ידיעות אחרונות', עם ניר חפץ ועם החבר'ה שם', כדי לבנות את עצמה", אמר אחד מיועציה, איתן כהן, בהקלטה שחשף העיתונאי עמרי מניב בחדשות 13. לאחר הפרסום טען היועץ שהדברים שאמר אינם אמת, אך בדיקה שתוצאותיה פורסמו ב"דה-מרקר" העלתה שרגב אכן זכתה באותן שנים לסיקור אינטנסיבי ב"ידיעות אחרונות" – ושהרוח היתה חיובית במובהק.

במערכת הפוליטית ידעו שמי שעוזר למוזס מתוגמל בסיקור מיטיב. זה היה סוד גלוי גם בתוך "ידיעות אחרונות". "היה ברור לנו שכל מי שתמך בחוקים הוא ידיד המערכת, וקיבל ידיעות חסרות הצדקה שקידמו את העשייה הפרלמנטרית שלו", מספר עורך לשעבר בעיתון. "מנגד, מי שהתנגד לחקיקה היה בגדר אויב. במקרה אחד, אהוד ברק – שר הביטחון – פתח את בסיסי צה"ל ל'ישראל היום'. התגובה של העיתון היתה סדרה של כתבות נגדו".

מוזס עצמו שמר על מרחב ההכחשה שהעניקו לו הח"כים, ומעולם לא נטל אחריות פומבית על יוזמות החקיקה. אבל נתניהו ידע של מי היד המושכת בחוטים.

חפץ, ברשימותיו, ציין שכאשר הצעות החוק החלו להתגלגל בכנסת נתניהו זימן אותו ללשכתו וביקש ממנו להעביר לנוני מסר אישי: "ביבי אמר ששלדון רואה בזה חציית קו אדום, ושהוא יכול להדפיס 600 אלף עותקים ואפילו מיליון. לדבריו, שלדון גדל כאיש עסקים בלאס-וגאס, הוא נלחם שם וניצח את הגנגסטרים הכי גדולים, ולא כדאי להיכנס איתו למלחמה. עוד אמר גם שהוא לא יסכים לחטוף מנוני כמו בקדנציה הקודמת ולהבליג. הפעם, לדבריו, הוא יפעל, והמצב שלו הוא לא כמו שהיה פעם – אמר ולא פירש".

המלחמה הקרה

החזית השלישית שבה תקף מוזס היתה החזית העיתונאית. העיתון לא תקף ישירות את אדלסון, אלא כיוון את האש אל ראש הממשלה – בדיוק כמו האיום שהציב מוזס בשיחה האישית עם נתניהו, לפחות לפי עדותו של נתניהו בחקירה. "זאת היתה מלחמת חורמה. אני לא ממעריציו של ביבי, אבל זה היה מוגזם ממש", משחזר עיתונאי שעבד בתקופה ההיא במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות".

"בישיבות של 'המוסף לשבת' זה נאמר באופן ברור: 'אנחנו צריכים לפרסם כך וכך כתבות כדי לפגוע בביבי'. זאת היתה המטרה", מוסיף אותו עיתונאי. "באופן רשמי, את המוסף ערך אז אביב הברון, שעורך אותו גם היום. אבל בפועל מי שנתן את הטון היה רון ירון, העורך הראשי. הוא היה מגיע למוסף ביום חמישי ועורך אותו מחדש. היינו מחפשים תמונות מכוערות של ביבי ושרה כדי להדפיס בעיתון".

יריית הפתיחה נורתה מיד אחרי השקת מהדורת סוף השבוע של "ישראל היום" בשלהי 2009, בקדנציה של העורך הראשי דה-בר. עיתונאים שנחשפו לתופעה בגוף ראשון מספרים שהאסטרטגיה הזכירה מעין מלחמה קרה: במקום להילחם ישירות באדלסון, היריב הישיר שמסכן את שלמות האימפריה של מוזס – נלחמים בנתניהו, שנתפס כחסין פחות.

וכשמחפשים את נתניהו, מגיעים במהירות אל הרעיה. איתמר אייכנר, הכתב המדיני הוותיק של "ידיעות אחרונות", פנה ללשכת ראש הממשלה עם סדרה של שאלות על מריבה בין שרה נתניהו לאב הבית במעון הרשמי, אמנון זכאי – אחד מאינספור סכסוכים שפרצו בינה לבין נותני שירותים לאורך השנים. חפץ, שתיעד את המקרה ברשימותיו, ציין שלאב הבית "נמאס להיות עבד של שרה".

כמו במקרה של הכתבה על יאיר נתניהו, גם כאן הצליח חפץ למנוע מהמידע המביך להתפרסם. אבל אז התברר שספיח צדדי של הסיפור בכל זאת נמצא ראוי להידפס ב"ידיעות אחרונות": ידיעה צהבהבה שנשאה את הכותרת "המספרה של ביבי ושרה".

הידיעה פורסמה בשער האחורי. נטען בה שבני הזוג "הקימו מספרה" במעון הרשמי, וכעת הם כבר "לא צריכים לצאת מהבית". בתוככי הטקסט הוצנעה העובדה שמדובר בעצם בחדרון קטן, וצוין שהוא מומן מכספה הפרטי של משפחת נתניהו.

חפץ ניסה להסביר לשרה נתניהו שמדובר בפרומו להכרזת מלחמה. "תשמעי, אני מכיר את השפה הזאת, אני גדלתי שם", הוא נשמע אומר בשיחה שנחשפה בתוכנית התחקירים "המקור". "זה אייטם לא טוב. [...] תשימי לב למשל למיקום של האייטם, שהוא המיקום הכי קריא בעיתון. שימי לב לצבעים האלה, הוורודים. זה הכל, זה שפה שהיא מאוד בועטת, וזו שפה שעושה צחוק, שעושה לעג. [...] את לא יכולה לפרש את זה בשתי דרכים. יש רק דרך אחת בעולם שאפשר לפרש את זה. [...] זה איתות".

"אחרי פרסום האייטם הזה, שהתפרש כאיתות של 'ידיעות אחרונות' לשרה, קרא לי ביבי ושלח אותי לנוני", כתב לעצמו חפץ. לפני כן, ציין, נדרש לעבור תדרוך אצל שרה. "ישבתי איתה וקיבלתי הוראות מדוקדקות מה לומר לנוני. הסברתי לה שאני לא רוצה לשחק במגרש הזה, אבל אני כן מוכן ללכת בשליחות שלהם ולהעביר מסר, ובלבד שהם רואים בי נאמן שלהם".

לרגע נדמה היה שהאיתות עבד, ושבני הזוג נתניהו מוכנים לפעול להגבלת "ישראל היום". "שרה נתניהו היתה מפורשת ואמרה שצריך לומר למוזס שבנימין נתניהו יכול או להוריד או למתן את התפוצה של כמות העותקים של 'ישראל היום' בסוף השבוע", סיפר חפץ בעדותו. "רשמתי על בלוק נייר צהוב, ונסעתי לביבי ללשכה", כתב חפץ ברשימותיו. "כשנכנסתי אליו, הוא נבהל ממה שהקראתי לו מהבלוק הצהוב, ואמר שלא אגיד לנוני מה שאמרה לי שרה. הוא לקח את הניירות שלי וגרס אותם".

לדברי חפץ, נתניהו הבהיר לו שהוא צריך לשמור על עמימות. "הוא אמר לי רק להגיד לנוני שהוא, כלומר ביבי, רוצה לפעול אצל שלדון להחזרת המצב לקדמותו ולייצוב המערכת. הוא אמר ששלדון מגיע ב-22 בדצמבר לארץ לחתונה, ושאז הוא יוכל להיפגש איתו. אמרתי 'אוקיי', ונסעתי הביתה. בדרך התקשרתי לחיים רוזנברג ותיאמתי פגישה עם נוני למחרת בבוקר".

חפץ התרשם שההתנהלות של נתניהו תִסכלה את מוזס. "אני לא מבין מה זה 'ייצוב המערכת'. תגיד לביבי שידבר ספציפית וקונקרטית. מה המשמעות של החזרת המצב לקדמותו?", ציטט אותו חפץ. לטענתו, מוזס מסר לו שדרושה החלטה מהירה, כי ב-25 בדצמבר יתקיים כנס גדול של "ישראל היום", שאליו הוזמנו 500 מפרסמים, ובו "ייקבעו עובדות בשטח שכבר לא ניתן יהיה לשנותן".

המגעים להפסקת אש כשלו. כנס המפרסמים התקיים, ומהדורת סוף השבוע הלכה והתבססה. הנקמה הגיעה במהירות. הניתוח שסיפק חפץ לשרה נתניהו התברר כמדויק. הידיעה הצהבהבה, הבלתי מזיקה כביכול, היתה רק איתות.

ב-15 בינואר 2010 פוצצו ב"ידיעות אחרונות" פרשה מהדהדת שביססה עוד יותר את המוניטין של רעיית ראש הממשלה כדמות מופרעת שנוהגת להתעמר בעובדים הסרים למרותה. "סוכנת הבית של נתניהו בקיסריה: שרה התעללה בי, השפילה ועשקה אותי", זעקה כותרת גדולה ששובצה בראש השער. מתחתיה הופיע הפירוט: "כשלא קיימתי את הסטנדרטים שלה, היא היתה נצמדת לפנים שלי, חורקת שיניים, נושכת את השפתיים ופוערת עיניים".

הכתבה, שעליה הוחתם הכתב החוקר צח שפיצן, גוללה מסכת של צרחות, קפריזות, התנהגות כפייתית ודרישות בלתי פוסקות מצד שרה נתניהו לחנופה והתבטלות בפניה. היא היתה חריגה לא רק בשל ההבלטה שניתנה לה, אלא גם מבחינת המבנה שלה: למעשה, זאת לא היתה ממש כתבה, אלא רצף של ציטוטים גולמיים מתוך כתב תביעה שהגישה סוכנת הבית, ליליאן פרץ. המלל נפרש על פני כפולת עמודים שלמה, בלי תגובה מטעם שרה נתניהו וכמעט בלי דברי הסבר מאת שפיצן.

נתניהו הבין שמדובר בהכרזת מלחמה. הוא אמר לחוקריו שהוא זוכר רק פעמיים שבהם פורסם כך, באופן גולמי, כתב תביעה. "פעם אחת במשפט אייכמן, ופעם אחת במשפט ליליאן!".

אנשיו של נתניהו אמרו בגלוי, ובזמן אמת, שהכתבה לא היתה מתפרסמת אלמלא יציאת מהדורת סוף השבוע של "ישראל היום". שעיה סגל, אחד מיועצי התקשורת של נתניהו, טען זאת בשיחה עם "העין השביעית", ואגב כך ניצל את ההזדמנות כדי להפיץ מסר כוזב. "מה לנו ולתפוצה של 'ישראל היום'?", אמר היחצן המנוח. "אתה חושב שאנחנו מעורבים בכמה עיתונים הם הולכים להפיץ או לא? זו טעות לחשוב שבכלל מישהו מלשכת ראש הממשלה מעורב בזה".

הצד הקשה של המקל

גם למוזס יש אליבי. הסבר אלטרנטיבי לקמפיין האגרסיבי נגד ראש הממשלה, שהלך וצבר תאוצה בחודשים ובשנים שלאחר מכן. לטענתו, האשמה היא של נתניהו, שהחליט "להחרים" את מערכת "ידיעות אחרונות" מיד אחרי נקודת השבר של חשיפת פרשת ליליאן פרץ. כך טען מוזס באוזני חוקריו, ובהמשך גם בפני בית-המשפט.

ראש הממשלה, התלונן מוזס, הפסיק להתראיין לכלי התקשורת של קבוצת "ידיעות אחרונות", ולא הסכים לקיים קשר ישיר עם בכירי העיתון או להעביר תדרוכים לכתבים ולעורכים. לטענת מוזס, הרעת הסיקור היא תוצאה טבעית של החרם. "נרמול היחסים", טען מוזס בחקירותיו, היה בהכרח מוביל לריכוך הסיקור ולהורדת רף העוינות.

עיתונאים שעבדו ב"ידיעות אחרונות" מספרים כי בניגוד לטענה של מוזס, היחס העוין לנתניהו לא היה תוצר לוואי של "חרם" מצד נתניהו, אלא אג'נדה מערכתית שהוכתבה מלמעלה. "בערך ברגע שבו יצא המוסף של 'ישראל היום' הורגש לחץ לחפש מידע שלילי על ביבי", מספר אחד מהם. "בשיחות שהתקיימו במסדרונות ובחדרי העורכים דובר מפורשות על החמרת הגישה לביבי והחרפת הסיקור – וגם על הקמת צוות כתבים שיעסוק בזה. זאת בעצם סנונית שבישרה את 'תיק 2000'".

עיתונאים אחרים שעבדו אז ב"ידיעות אחרונות", גם כאלה שאינם מחסידיו של מוזס, מתעקשים ש"צוות ביבי" מעולם לא קם. ואולם, יש גם מי שמצביע על תוצר אחד לפחות שראה אור במסגרת היוזמה המוכחשת: כתבה מאפריל 2010 שהציגה את רשת הקשרים וניגודי העניינים של דוד שמרון, עורך-דינו, קרוב משפחתו ואחד משותפי הסוד הבכירים של נתניהו.

התחקיר, שהוכן על-ידי הכתבים שחר גינוסר ואמיר שואן, נשא את הכותרת "הון, שלטון ושמרון" ופורסם ככתבת השער של "7 ימים". התוכן היה לגיטימי בכל קנה מידה, וכלל סוגיות שהעסיקו לאחר מכן גם עיתונאים מחוץ ל"ידיעות אחרונות". אבל נתניהו הבין שעצם הפרסום, וההבלטה שלו, קשורים למאבקים שהתחוללו מאחורי הקלעים. הוא מסר בתגובה ששמרון מוכר כאדם ישר כסרגל ושהכתבה היא "המשך מצער של נסיונכם להטיל דופי, ולו בעקיפין, בראש הממשלה ורעייתו".

אחד העיתונאים שעבדו אז ב"ידיעות אחרונות" מסמן את רון ירון, שקוּדם לתפקיד העורך בתחילת 2011, ככוח המניע מאחורי המתקפות. "רון ירון היה אובססיבי על שרה", הוא אומר. "עורך שכמעט אף פעם לא נתן מילה טובה על תחקיר, אבל דרש מהעיתונאים להביא כל יום, לכל גיליון, אייטם על שרה. על ההתנהגות שלה, על זה שהיא כביכול לא באמת עובדת כפסיכולוגית ילדים – למרות שמבדיקות שעשו הכתבים התברר שהיא כן עבדה. הוא הצדיק את זה בכך שהאייטמים האלה פוגעים בביבי, שפוגע בנו עם 'ישראל היום'". ירון עצמו סירב להגיב לטענות.

בכירי המערכת שידרו לעיתונאים שלא מספיק לתקוף את משפחת נתניהו – צריך גם להימנע מפרסומים שמציגים אותה באור חיובי. "היה לילה אחד שבו הכנו לפרסום ידיעה על ילדה של עובדים זרים שניצלה זמנית מגירוש", משחזר עורך לשעבר בעיתון.

"שיבצו שם תמונת ארכיון יפה של שרה נתניהו, שהיתה אחראית באופן אישי לדחיית הגירוש. הדס להב, שהיתה ראש מערכת החדשות, הבחינה בזה תוך כדי העריכה ושלחה למשכתב הודעה, משהו בסגנון 'אתה לא באמת מתכוון לשים את התמונה הזאת, נכון?'. היה ברור שזה לא יכול להתפרסם אצלנו ככה".

תמונת הארכיון המחמיאה נותרה בחוץ, וחלקה של שרה נתניהו הוצנע. למחרת, במפתיע, פורסמה בעיתון ידיעה מפרגנת במיוחד עם תמונה עכשווית ולא פחות מחמיאה. בין אנשי הדסק היה מי שראה בכך עדות לבחישה מאחורי הקלעים.

בקיץ 2011, כשפרצה מחאת יוקר המחיה, ב"ידיעות אחרונות" וגם ב-ynet נעשה מאמץ יוצא דופן להדהד את הביקורת על נתניהו וממשלתו – ולהסיט את האש מהמגזר העסקי.

חודשים אחדים לאחר מכן, כשהושלמה העסקה לשחרור החייל החטוף גלעד שליט, נעשה מאמץ להרחיק את נתניהו מההישג. "כששליט שוחרר, בעסקה שנתניהו הוביל, בעיתון תמכו בעסקה אבל שברו את הראש איך לחגוג בלי להרים לביבי", מספר עיתונאי שעבד אז בעיתון. "בסוף פִרסמו כתבה גדולה שנתנה את הקרדיט לקמפיינרים של שליט, למשפחה וליחצנים, במקום לנתניהו".

האויב המאותרג

לקמפיין נגד נתניהו היו הישגים עיתונאיים מובהקים, אבל גם הם הוכתמו בגלל מלחמת הצללים של מוזס. המאבקים הפנימיים צפו לרגע אל מעל לפני השטח בנקודה שבה המאבק בנתניהו איים לפגוע גם באדלסון. באוקטובר 2010 פורסם ב"7 ימים" תחקיר שער שחשף את מפת התורמים של נתניהו – במסמך פנימי שכלל הערות בכתב ידו – ואת העובדה ש-98% מהם אינם ישראלים, ושכמה מהם אף הסתבכו עם החוק. על הדרך הועלתה האפשרות שנתניהו ישנה את עמדותיו המדיניות – למשל, בעת המגעים עם הפלסטינים – בהתאם לדרישות בעלי הממון שמסבסדים אותו, שכמה מהם זוהו עם הימין הקשה.

מסגור התחקיר הבליט תכונה שלילית ידועה של נתניהו: נהנתנות. חוץ מרשימת בעלי ההון, שצולמה ושובצה בכתבה, האלמנט הגרפי הבולט היה בן דמותו הקריקטוריסטי של ראש הממשלה, שהתנוסס על גבי שטר של מאה דולר כשבידיו סיגר וכוס יין אדום. הכותרת לעגה לו: "צמוד לדולר".

קוראים חדי עין היו יכולים להבחין בתופעה מוזרה: בראש רשימת התורמים התנוסס שמו של שלדון אדלסון. אלא שבניגוד לכל היגיון עריכתי, לקוראים לא הוסבר מיהו אותו אדלסון ומה טיב קשריו עם נתניהו. למעשה, שמו כלל לא הוזכר בגוף הכתבה. רק קוראים שטרחו ועיינו במסמך שנדפס בעיתון יכולים היו להבחין בשמו, שנרשם בפונט קטנטן.

העיתונאי שהכין את התחקיר, שחר גינוסר, דווקא התכוון לכלול בכתבה מידע על קשריו של אדלסון עם נתניהו – בדגש על הזרמת הכספים העצומה ל"ישראל היום", שנתפסה כתרומה פוליטית בלתי מוצהרת, אולי אפילו בלתי חוקית. הוא אפילו פנה למעורבים וביקש תגובה על כך. אבל בסוף, כל החטיבה שאמורה היתה לעסוק בקשר בין ראש הממשלה לבכיר תומכיו צונזרה בהוראה מלמעלה.

"גינוסר העביר את הטקסט, וב'7 ימים' היה קונצנזוס על כך שיש הצדקה מלאה להקדיש חלק מהכתבה לאדלסון, ששמו הופיע בראש הרשימה. אבל שילה דה-בר, שהיה אז העורך הראשי, סירב. התירוץ שלו היה שהקוראים יתפסו את כל העניין כ'ברנז'אי'. היתה מחלוקת חריפה, ובסופה הונחתה ההוראה לגנוז את הקטע על אדלסון. אחד המעורבים דאג להדליף את הסיפור לבן כספית, שכתב על זה אחרי שבוע ב'מעריב' – וגם נתן בראש לגינוסר על שיקול דעת 'לקוי מיסודו'", מספר גורם בעיתון.

לימים, בחדר החקירות, יטען גם מוזס ש"ישראל היום" הוא טובת הנאה מובהקת – מתנה בשווי מיליארד שקל שהעניקו האדלסונים לנתניהו – ושראוי לפתוח בגינה בחקירה פלילית. החוקרים לא השתכנעו.

בשנים שאחרי הקמת "ישראל היום", היחס של "ידיעות אחרונות" לאדלסון נע במהירות מעוינות מדודה להתעלמות מוחלטת. ב-2008, בתחילת דרכו של החינמון, קוראי "ידיעות אחרונות" יכלו לקרוא על זימונו של אדלסון להעיד במסגרת חקירת אולמרט בפרשת מעטפות הכסף. סבר פלוצקר, ששלוש שנים קודם לכן יצא מגדרו כדי לוודא שאדלסון יהיה מרוצה מהראיון שקיים עמו, כתב עליו טור שנשא את הכותרת "כך מפסידים 30 מיליארד דולר" והסביר ש"האיש מזמן אינו אחד משלושת עשירי אמריקה, וגם לא היהודי העשיר בעולם".

בהמשך נחשפו הקוראים לסכסוך עסקי שיעסיק את אדלסון במשך שנים: מנהל עסקיו במקאו טען שפוטר לאחר שסירב לדרישות בלתי חוקיות, והאשים את אדלסון שניהל מגעים עם המאפיה המקומית ואישר פעילות זנות במתחם המלונות וההימורים שלו.

אבל רוב הזמן פשוט נמנעו מלהזכיר אותו. המיליארדר היהודי, שהפך לאחת הדמויות המשפיעות בישראל בעשורים הראשונים של המאה ה-21, לא ממש היה קיים עבור קוראי "ידיעות אחרונות". אפילו כשהלך לעולמו, מאורע שסוקר בהרחבה בכל כלי התקשורת המרכזיים בארץ, בעיתון של מוזס הקצו לאדלסון רק משבצת קטנה בפינת השער והסתפקו בדיווח עובדתי יבש, ללא טורי הספד – חיוביים או שליליים.

באופן אבסורדי, האדלסונים נהנו מחסינות כמעט מוחלטת ב"ידיעות אחרונות". ארנון מילצ'ן, באחת משיחותיו עם ניר חפץ, סיפר שמרים אדלסון חשדה שב"ידיעות אחרונות" שלחו "בלשים" שניסו להוכיח שאחד מקרובי משפחתה מחזיק מאהבת. החומר שנאסף, אם היה כזה, מעולם לא פורסם.

שליח "ידיעות אחרונות" לסין, בועז ארד, הכין ל"7 ימים" כתבה גדולה על תעשיית ההימורים במקאו, מקור הרווחים העיקרי של אדלסון. לאחר שהגיש אותה, הכתבה עוכבה במשך חודשים ארוכים. היא פורסמה לבסוף ב"ממון", בגרסה מקוצצת שממנה הוסר קטע על סכסוך עבודה שפרץ בבתי הקזינו של אדלסון. כמו במקרה של התחקיר על רשימת התורמים, אדלסון כלל לא הוזכר בכתבה למרות מעמדו המרכזי בענף ההימורים במקאו.

"הרושם שנוצר אז היה שלא רוצים לפרסם דברים כאלה כי זה ייראה כמו התנגחות אישית באדלסון", נזכר גורם בעיתון.

העיתונאי אבנר הופשטיין הכין ב-2011 כתבת פרופיל ביקורתית על אדלסון עבור חדשות ערוץ 10 – משימה עיתונאית שגררה איום חריף מצד המיליארדר והולידה התנצלות שערורייתית ואת המשבר המקצועי העמוק בתולדות חברת החדשות עד אז.

במהלך העבודה על הכתבה, עוד לפני האיומים והסקנדל, התחוור להופשטיין שגם ב"ידיעות אחרונות" הכינו כתבה על אדלסון – אך זו נגנזה כחלק מ"הודנה כלשהי" בין מוזס לאיל הקזינו. כשהופשטיין הציע לגורם בכיר בעיתון הדלפה מתוך התחקיר העתידי כדי שיפרסם את המידע לפני כולם, הוא נענה בשלילה. "אנחנו לא נטלטל את הספינה הזאת", אמר לו האיש.

אדלסון שובר את השוק

מוזס אמנם השקיע מאמצים אדירים בניסיון לצמצם את תפוצת "ישראל היום", אך המהלך שפגע בו יותר מכל לא היה התחרות על הקוראים – אלא על כספי המפרסמים. האדלסונים שברו את השוק. חוץ מלהציף את הארץ בגליונות חינם גם בסוף השבוע, ב"ישראל היום" פנו למפרסמים והציעו להם לרכוש מודעות במחירי רצפה. כעת, ב"ידיעות אחרונות" נאלצו לא רק לחלוק את עוגת הפרסום עם המתחרה הצעיר, אלא גם להוריד את מחירי המודעות של מהדורת שישי.

מוזס יכול היה לשרוד את זליגת הקוראים, אבל התקשה להתמודד עם אובדן תקציבי הפרסום. "ידיעות אחרונות" נקלע למשבר כלכלי. אדלסון הבהיר למוזס שעומק המצוקה ייקבע על-פי היחס של עיתונו לנתניהו. בתוך כך הומחש תפקידו של "ישראל היום" כמיזם פוליטי נטול בסיס עסקי.

בשיחה עם חפץ תִמצת מילצ'ן את המסר של אדלסון למוזס כמעין סחיטה: "כל תקיפה של ראש הממשלה, אני מדפיס פי שניים. כל תקיפה בילדים ובמשפחה – אני מציף את הארץ תוך שבוע במיליון עותקים בחינם. ותוך שבועיים אני שוכר את רוב המערכת שלו במשכורות פי שלוש". מוזס, לימים, אמר לחוקרים שלפי מידע שבידיו אכן זוהו קפיצות בתפוצה של "ישראל היום" אחרי פרסומים ביקורתיים על נתניהו.

שבירת שוק המודעות היתה אחד האיומים שבהם נופף אדלסון מעל ראשו של מוזס. "הוא אמר שאם נוני יתחיל עם ביבי ושרה, 'אני מדפיס מיליון עותקים, מחלק אותם חינם, הולך לפרסומאים, נותן להם פרסום בחינם – עד שאני הורס את 'ידיעות' לחלוטין'", שיחזר מילצ'ן בשיחה אחרת. אדלסון לא מימש את האיום כלשונו, אך סדרת תחקירים של "העין השביעית" חשפה שבחינמון אכן גבו מחירים מגוחכים על מודעות, גם במחיר התרחקות ממצב של איזון תפעולי.

לצד האיומים המסחריים, אדלסון גם איים לפרסם חומרים שיפגעו בתדמית הציבורית של מוזס. מילצ'ן טען שלאדלסון יש "קבלות" ו"הקלטות" על מוזס – כולל ה"הסכמים" שהיו לנוני עם אולמרט ושרון וחומר על "קטעים עם נשים". "אל תשאל, כמו במאפיה", אמר מילצ'ן לניר חפץ.

כמתווך ואיש אמון שמיודד עם שני הצדדים, מילצ'ן רצה למנוע את מה שבהוליווד היו מכנים "סופת חרא". "אמרתי לנוני, 'תגדיר לי מה זה 'חיה ותן לחיות'", ציין מילצ'ן באחת משיחותיו עם חפץ, מיד אחרי פרסום האייטם על ה"מספרה" של שרה וביבי.

"לפי ההגדרה של נוני", אמר מילצ'ן לחפץ, "'תחיה ותן לחיות' זה שאתה מדפיס 85 אלף, ואני כמה שאני רוצה. לפי ההגדרה של שלדון, המשמעות היא ש'אני מדפיס כמה שאני רוצה, אתה לא פוגע בביבי, אני לא פוגע בך. אתה פוגע בביבי או בשרה – אני עולה עליך באופן אישי. יש לי עליך רקורד על כל הסכם שעשית עם כל ראש ממשלה בעבר, ויש לי חומרים אישיים עליך שאתה תתעלף. ואני הולך להזכיר שגם דרסת מישהו'".

חפץ הקשיב למילצ'ן, ושאל אותו אם העביר את רצף האיומים למוזס. מילצ'ן השיב שהדבר היחיד שחסך ממוזס היה אזכור הדריסה – תקרית מ-1967 שבה נוני בן ה-14 נהג במכונית ללא רישיון, דרס ילדה בת תשע, בת השכנים רחל שבי, והרג אותה במקום. בשלב מסוים, סיפר מילצ'ן, אדלסון אפילו איים לקדם חוק שיאסור על אדם שדרס למוות אדם אחר להיות בעלים של עיתון.

אל מול הגישה המיליטנטית של אדלסון, נתניהו לא הציג קו חד-משמעי. מילצ'ן טען בחקירתו שההפכפכות הזאת הכעיסה את אדלסון. "ביבי הזה משגע לי את השכל", ציטט מילצ'ן את המו"ל האמריקאי. "פעם רוצה 250, פעם 150, פעם 85. הוא שיגע את האלוהים שלי. נמאס לי. כבר לא יכול יותר".

מוזס מסתער ומגלה שאזלו הכדורים

המאמצים הקדחתניים של מוזס נכשלו. כל התותחים הגדולים ששלף – המתווכים רמי הדרג, הח"כים, הלחץ על הפרסומאים, הפרסומים נגד נתניהו והרעיה – לא הצליחו לגרום לאדלסון לסגת. ב-2010, פחות משנה אחרי השקת מהדורת סוף השבוע של "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" איבד את מעמדו כעיתון הנפוץ בישראל. במקביל, השימוש הבוטה בעיתון ובעיתונאים כנשק במלחמה חיצונית הלך ואיכּל את "ידיעות אחרונות" מבפנים.

נתניהו לא רווה נחת מהפרסומים העוינים, אבל בניגוד לתחקירים שפורסמו בשנים שלאחר מכן בערוץ 10 וב"הארץ", המתקפות של "ידיעות אחרונות" על נתניהו לא הציגו גילויים עיתונאיים משמעותיים ולא פגעו במעמדו. להפך. נתניהו השכיל למנף את העוינות של "ידיעות אחרונות" כדי לתאר את עצמו כקורבן ולמקסם את אהדת האלקטורט.

מבחינת מוזס, לאוזלת היד היה ממד טרגי. רק עשור לפני כן, כשבבלפור ישב אריק שרון, תחקירים של "ידיעות אחרונות" הרעידו את המדינה ומילאו תפקיד מרכזי בחשיפת פרשות השחיתות שדבקו בשרון, בבניו ובשורה של פונקציונרים ועסקנים שחגו סביב הליכוד. אבל אז, על רקע התהדקות היחסים בין מוזס ל"פורום החווה" של שרון, נוני יצא למסע טיהור שבמסגרתו פוטרו או נטשו רוב העיתונאים שנטלו חלק בתחקירי ההון-שלטון.

כעת, בקרב מול נתניהו, התבררו ההשלכות. אחרי שנים של סירוס תחקירים, ויתור על טובי העיתונאים וצנזורה שיטתית, כשמוזס הסתער על נתניהו הוא גילה שאזלו לו הכדורים. "זאת היתה אחת ההשלכות של זניחת תחקירי ההון-שלטון", אומרת עינת פישביין, חברת מערכת "7 ימים" ו"המוסף לשבת" בשנים שבהן התחולל מסע הטיהור. "בגלל זה כל המאבק של 'ידיעות אחרונות' נגד נתניהו נראה כמו זריקת בוץ. כי אין בו ממש הישגים עיתונאיים".

עיתונאי אחר, מהכתבים הבולטים של "7 ימים", מסכם: "נוני הצליח להשתלט על כל מוקדי הכוח בעיתון, אבל בדבר אחד הוא נכשל: הוא לא הצליח לעצור את אדלסון".

גם בשאר החזיתות מוזס לא נחל הישגים. מהדורת החול של "ישראל היום" עקפה את "ידיעות אחרונות" בסקר החשיפה TGI, ומהדורת סוף השבוע הגיעה לעוד ועוד בתים. משרדי הפרסום המשיכו לרכוש מודעות מ"ישראל היום" – בגלל התפוצה הצומחת, וגם בגלל המחירים המצחיקים. "ידיעות אחרונות" המשיך לדמם. ועם כל יום שעבר, נדידת הקוראים אל הרשת והמשבר המתמשך בענף רק החריפו את המצב.

הצעות החוק שנועדו לפגוע ב"ישראל היום" נפלו בזו אחר זו. אדלסון, בשיחות עם מקורביו, התייחס אליהן באדישות. נתניהו התגאה באוזני חוקריו שהוא אחראי לגיבוש הרוב שנדרש להפלתן.

במקום להועיל ל"ידיעות אחרונות", החקיקה התניעה תגובת שרשרת הרסנית: אנשי "ישראל היום", ומאוחר יותר גם נתניהו עצמו, החלו לתקוף את מוזס אישית ברמות הולכות וגוברות של חריפות.

אדלסון עצמו נעמד בקו החזית וביצע במוזס אאוטינג: "מוזס, המו"ל של 'ידיעות', הוא האיש החזק ביותר במדינת ישראל וכל רצונו הוא בשימור כוחו", הכריז בראיון שהתקיים זמן קצר אחרי השקת מהדורת סוף השבוע. "מוזס יכרות דיל עם כל אחד כדי לקדם את האג'נדה הכלכלית הפרטית שלו, כך שישלוט בכל. הוא הצליח לבנות או להרוס כל פוליטיקאי, והוא משתמש בכך כמנוף כדי להשיג כל מה שירצה מהספירה הפוליטית. למה הוא כל הזמן חובט בביבי? כי בביבי הוא לא יכול לשלוט".

המסר הופץ גם מעל דפי "ישראל היום", במאמר ארוך וחריג שנשא את חתימתו של העורך הראשי עמוס רגב: "מלשכתו בבית 'ידיעות אחרונות', מאחורי הקלעים, בעודו נעזר ביועצי סתרים ובעורכי-דין יקרים, נהג נוני מוזס למשוך בחוטים. להפעיל פוליטיקאים, להעביר חוקים, לרומם ולהפיל. מי שציית לו תוגמל בכתבות אוהדות. מי שעמד על שלו – נענש". אבל המציאות הזאת, טען רגב – שהחל את הקריירה שלו בעיתון של מוזס – כבר תמה.

המתקפות על מוזס חזרו על עצמן שוב ושוב בשנים שלאחר מכן, והתפשטו בהדרגה אל מעבר לדפי "ישראל היום" והמעגלים המיידיים של תומכי נתניהו. לאט-לאט, מוזס הפסיק להיות שחקן שקוף שנע בחופשיות על לוח השחמט הפוליטי ומחליף צדדים בהתאם לאינטרסים המתחלפים שלו. כעת הוא הולבש בכְפייה בתדמית שאדלסון ונתניהו תפרו עבורו: אויב העם.

תגובות

אביב הברון, עורך "המוסף לשבת", מסר בתגובה: "הטענה על השליטה של רון ירון כביכול במוסף וההוראה כביכול לפגוע בנתניהו, מפי הדובר האנונימי – מוכחשות לחלוטין".

שילה דה-בר, עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר, התבקש להגיב בנוגע להוראתו שלא לעסוק בשלדון אדלסון בתחקיר "7 ימים" על תורמי נתניהו. דה-בר מאשר שההחלטה היתה שלו, אך טוען שעמדו מאחוריה שיקולי עריכה לגיטימיים. "כמדיניות עריכה השתדלתי להימנע מסיקור של מתחרים. במובן זה הטענה המיוחסת לי מדויקת. אני גאה בכך, זו התפיסה שלי בנוגע למגבלות הכוח ולתפקיד העורך, גם כשמתחשק לנהוג אחרת", מסר.

דה-בר הוסיף: "המסמך עצמו התגלגל לידי והועבר לצוות '7 ימים'. עצם קיומו הצדיק פרסום בולט – שער המוסף במלואו (ולא צילום מגזיני כמקובל) והבלטה בשער העיתון. קשה להבליט יותר. במקרה זה ממילא הכתבה עסקה ב-2007 ובאנשים שסומנו כפוטנציאל תרומה, ולא בהכרח במי שתרמו בפועל, כמה ומתי. מידע זה לא היה בידינו בעת הפרסום (שעסק בתקופה שבה טרם יצא לאור החינמון). כך שנושא 'ישראל היום' כתרומה עקיפה ממילא לא היה קשור ישירות לכתבה.

"בנוגע לטענה על משאבים שהושקעו בזווית זו, הלצת מערכת נושנה גרסה כי ניתן להוציא מהדורה יומית נוספת מהסיפורים שלא נכנסו לעיתון. בכולם הושקעו משאבים. במקרה זה, ב-2010, עת פרסום הכתבה, היה החינמון בן 3 בערך, ועצם הזיקה שלדון-ביבי היתה ידועה ומסוקרת עד זרא, לטעמי, ונטולת חידוש. לסיכום, אפשר ויגיד הכתב – צנזורה. אפשר וישיב העורך – עריכה".

תגובת נוני מוזס

לאחר נסיונות מאומצים ליצור קשר עם נוני מוזס, תגובתו נשלחה למערכת "העין השביעית" באמצעות עו"ד חגי דורון מפירמת עורכי-הדין ש. הורוביץ. להלן התגובה במלואה:

מרשינו, ידיעות אחרונות בע"מ ("ידיעות אחרונות") ומר ארנון מוזס, מילאו את ידינו להשיב לפנייתכם שבנדון, כדלקמן:

1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".

3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.

5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהן, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.

6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.

8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.

9. מבלי לגרוע מן האמור יודגש כי פרסום שקרי ומכפיש מעין זה, שמעיון ברשימת השאלות שהופנו למרשינו ברור כי בכוונתכם לפרסם, מהווה הוצאת לשון הרע, וגם חזרה בלבד על פרסומים מעין אלה לא תקנה למפרסמיהם ולגורמים האחראים והמאשרים פרסומים אלה חסינות מפני תביעות דיבה עתידיות, אם וככל
שיפורסמו.

10. למותר לציין כי אין באמור במכתב זה, או במה שלא נאמר בו, כדי להוות ויתור, הסכמה, כמו גם לגרוע או לפגוע בכל סעד, זכות או טענה של מרשינו בקשר לנושא שבנדון.