נחום ברנע ושמעון שיפר ישבו בסוויטה המלכותית של מלון המלך דוד והביטו באריאל שרון. "השולחן הגדול מלא אוכל: סנדוויצ'ים, פירות, עוגות. שרון מכבד את עצמו מפעם לפעם", שִחזרו שני הכתבים הבכירים של "ידיעות אחרונות". "הוא מעיף מפעם לפעם מבט אל הטלוויזיה. הסאונד מכובה. הוא רואה שם בעיקר את עצמו, בכל המהדורות".

השנה היא 2001, התאריך הוא 7 בפברואר. יממה אחת אחרי הניצחון הגדול של שרון בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. לאורך הקמפיין הוא נמנע מראיונות לתקשורת הכללית, העוינת. "אף אחד לא הצטער על ראיון שלא נתן", נימק בדיעבד היועץ האסטרטגי שלו, ראובן אדלר. מיד אחרי הניצחון השתנתה האסטרטגיה, ושרון שבר שתיקה. את הראיון הראשון שלו העניק ל"ידיעות אחרונות", העיתון של המדינה.

שיפר וברנע המשילו את שרון לשור זקן שהביס את העגלים הצעירים – ראש הממשלה היוצא אהוד ברק וקודמו בתפקיד, בנימין נתניהו, שפרש קודם לכן והותיר חלל בהנהגת הליכוד. "זה יומו הטוב של ראש הממשלה הנבחר. הוא אומר שישן במהלכו 40 דקות, לא יותר. מתקיים על אדרנלין. בולע את הנאת נצחונו עד הפירור האחרון", כתבו. "מאז המהפך של 77', ששאב את מנחם בגין בבת אחת מהעבר אל העתיד, לא קרה לפוליטיקאי נס כזה, לידה מחדש. שרון דיבר כאדם שניצח את גורלו".

הראיון החגיגי בישר את תחילתה של ידידות מופלאה וכלל לא מובנת מאליה בין שרון למערכת "ידיעות אחרונות". אבל ההתחלה לא היתה חלקה. עבור רבים במדינה, וגם בעיתון של המדינה, שרון עדיין לא היה הסבא החביב עם הכבשה על הכתפיים, אלא פוליטיקאי ערמומי שהוליך שולל את בגין והשרים במלחמת לבנון. "הקצב מביירות", שהודח בבושת פנים מתפקידו כשר הביטחון בעקבות טבח סברה ושתילה.

שבועות אחדים לאחר הניצחון בבחירות והראיון האינטימי עם ברנע ושיפר, ב"ידיעות אחרונות" החלה להתפרסם סדרה ארוכה של כתבות תחקיר על ראש הממשלה הטרי. על האינטרסים העסקיים שלו ושל מקורביו, על קשריו עם בעלי הון מהארץ ומחו"ל – ועל מערך גיוס הכספים הפתלתל שחיבר את כולם יחד. הממצאים הצביעו על חשד לפלילים, התניעו חקירות משטרה ולימים אף שלחו לכלא את בנו האמצעי, עמרי שרון.

היום זה כבר נשכח לגמרי, אבל למרות הקִרבה ההולכת ונרקמת בין שרון לצמרת "ידיעות אחרונות" – חלק גדול מהתחקירים המהדהדים על הפרשות הפליליות שלו פורסמו דווקא בעיתון של נוני מוזס. האגפים המגזיניים של העיתון נהנו אז מחופש פעולה יוצא דופן במונחים של "ידיעות אחרונות", והעיתונאים ניצלו זאת כדי לפרסם תחקירים שהתקבלו במערכת הפוליטית באימה וברעדה. אבל לאט-לאט, ובהתמדה, הקשר עם שרון החל לכרסם בחופש הפעולה הזה.

את המתנה שהעניק נוני לשרון קשה לכמת בכסף. "ידיעות אחרונות" היה אחד המכשירים שבאמצעותם עבר שרון מטמורפוזה ציבורית והפך למנהיג אהוד ומאותרג (למעשה, המונח "אִיתרוג" נטבע עקב הטיפול התקשורתי שניתן לשרון בשנים ההן). תהליך הניקוי בא לידי ביטוי בשני רבדים: מצד אחד, נגישות יוצאת דופן שהניבה כיסוי מיטיב ומאניש של המנהיג; מצד שני, מנגנוני צִנזור, עיכוב וריכוך שהוכנסו לפעולה כשהעיתונאים החוקרים החלו לחשוף את מעשי השחיתות של שרון ואנשיו.

התהליך, שהחל כמשיכות חבל הדדיות בין מוזס והעיתונאים החוקרים, הלך וצבר תאוצה ככל ששרון ביסס את עצמו כמנהיג חזק ונטול מתחרים. בתום חמש שנות כהונה, כששרון קרס ונכנס לתרדמת ארוכה שבסופה מת, במערכת "ידיעות אחרונות" כבר לא נשאר מי שימשוך את החבל. כך זה קרה.

רד מזה

כששרון התיישב לראשונה על כס ראש הממשלה, אימפריית העיתונות של מוזס היתה בשיא כוחה. נוני החזיק בעיתון החזק במדינה בתקופה שבה הישראלים עוד קראו עיתונים בהמוניהם. "ידיעות אחרונות" היה מונופול מוכרז. סקרי חשיפה מהעת ההיא העלו שכ-50% מהציבור נחשף למהדורה היומית שלו, וכ-65% למהדורת סוף השבוע. מוזס גם היה בעל מניות מרכזי בערוץ 2, הערוץ הנצפה במדינה, והחזיק בנתח מובחר מעסקי הטלוויזיה בכבלים, בשורה ארוכה של שבועונים, כתבי עת ועיתונים מגזריים, בהוצאת ספרים גדולה – והיה לו גם אתר חדשות צעיר ומבטיח בשם ynet.

מחוץ ל"ידיעות אחרונות", ריכוז העוצמה החריג הזה עורר חשש מפני ניצול לרעה. בהתאם לכך, במערכת הפוליטית החלו לצוץ יוזמות חקיקה שביקשו לפרק את הקבוצה לגורמים ולהגביל את חופש הפעולה שלה – או לפחות לאלץ את נוני להיפטר מנכסיו הטלוויזיוניים. האינטרסים הצטלבו: שרון נזקק ל"ידיעות אחרונות" כדי לבצר את שלטונו ולחולל עבורו מהפך תדמיתי, ומוזס נזקק לשרון כדי לסכל את יוזמות החקיקה שאיימו על שלמות האימפריה. עצם קיומם של התחקירים סיפק לו מטבע שניתן לסחור בו.

נוני לא המציא את הגלגל. העדויות על הרשימות השחורות והלבנות של "ידיעות אחרונות" מלוות את העיתון משנותיו הראשונות. הן נחשפו לאוויר העולם כבר ב-1948, בימים שבהם נוהל העיתון על-ידי יהודה מוזס, סבו של נוני. נח מוזס, אבא של נוני, המשיך לטפח את רשימת המקורבים, וגם פיתח שיטה מתוחכמת לניצול תחקירים נפיצים לתחזוקת קשריו עם הפוליטיקאים ושימור מאזן האימה מולם.

עיתונאי לשעבר ב"ידיעות אחרונות" תיאר זאת כך: "כשנח מוזס היה מקבל טלפון משר בממשלה שמתלונן על תחקיר שמוטי גילת עומד לפרסם, נח היה אומר לשר: 'מוטי תִכנן לפרסם סדרה של שמונה כתבות, ואני הורדתי אותו לשתיים'. כשמראש תוכנן לפרסם רק שתיים".

אצל נוני הבחישה היתה הרבה פחות אלגנטית. "למרות התדמית שנוצרה לו, במהות שלו נוני הוא לא בנאדם שבוחש", מציין מנהל בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות". "נוני הוא לא איש של קומבינות ומהלכים פוליטיים. הוא לא נגיש לעולם החיצון, ומעדיף להישאר בחדר שלו ולצפות בספורט בטלוויזיה. זה קשור לאתוס שעליו הוא גדל. בשנות השמונים ניהלו את 'ידיעות אחרונות' גאוני שיווק שהבינו בביזנס של העיתונות – נח מוזס, דב יודקובסקי, ישראל שלו. נוני לא משתווה להם בהבנה של הביזנס. הוא לא גאון, והוא לא ממש טוב בזה".

הסנונית הראשונה בסדרת התחקירים על שרון הגיעה מיד אחרי הניצחון בבחירות 2001, תוך כדי הרכבת הממשלה. הכתב החוקר גיא לשם הצליח לחשוף רשת של גופים שדרכם הוזרמו תרומות בלתי חוקיות לקמפיין הבחירות של שרון. האופי הפיקטיבי של העברות הכספים זיכה את רצף האירועים בכינוי "פרשת חברות הקש" – הפרשה הפלילית שבסופו של דבר הושיבה את עמרי שרון מאחורי סורג ובריח.

למרות החשיבות יוצאת הדופן של החשיפה, ב"ידיעות אחרונות" ניסו למנוע ממנה לראות אור. על מלאכת הסיכול הופקד העורך הראשי של העיתון, משה ורדי, איש אמון ותיק של מוזס והדמות הדומיננטית במסכת הלחצים שנועדה לרתום את העיתון לצרכים של שרון.

"בתחילה ניסו בעיתון למנוע את פרסום התחקיר", סיפר אז גורם שהיה מעורב בפרשה בשיחה עם כתבת "העין השביעית" תמר גוטמן. "הוא היה אמור להתפרסם ב'מוסף לשבת' ונפסל על-ידי ורדי. בסוף הוא פורסם במוסף '7 ימים', שמשמש אכסניה לרוב החשיפות החשובות של העיתון, אבל הוא לא זכה לשום הבלטה בעמודי החדשות. זה מדהים, כי מדובר בהישג עיתונאי ענק, ולמרות זאת לא הופיעה שום הפניה מהשער הראשי, ולא היה פולו-אפ ביום ראשון. התחושה היתה שהעיתון עושה מאמצים עילאיים לטשטש את המשמעויות הקשות שעולות מהתחקיר".

"7 ימים" היה מעין שמורת טבע ב"ידיעות אחרונות". באמצע שנות התשעים מוזס גייס לעיתון את דורון גלעזר, עורך בכיר בקבוצת שוקן, והפקיד בידיו את המוסף. גלעזר הביא עמו את רותי יובל, ויחד הם החליפו את רוב מערכת "7 ימים" הוותיקה ב"שוקניסטים", עיתונאים חדשים שגויסו כמוהם מקבוצת שוקן והביאו עמם די-אן-איי זר, נושך.

המוסף נבנה מחדש על בסיס נוסחה שאפתנית ולכאורה בלתי מנוצחת: עיתונות חוקרת שתהיה מעמיקה ובה בעת נהירה לכל אדם. כזו שתאתגר את מוקדי הכוח, וגם תנצל את הדומיננטיות של "ידיעות אחרונות" כדי להגיע לציבור רחב ככל הניתן ולהשפיע על סדר היום הציבורי.

כששרון עלה לשלטון, בראש המוסף כבר עמדה יובל, שלאורך השנים הצליחה לייצר יחסי אמון עם נוני. האמון הזה אִפשר לה לנהל איתו משאים-ומתנים מפרכים שבסופם עלה בידה להכשיר תחקירים מכאיבים גם על דמויות בכירות שקיבלו ממוזס אוזן קשבת.

דורון גלעזר, שותפה של יובל למיזמים עיתונאיים עד היום, סיפר בעבר כיצד ניסה מוזס לצנזר את תחקיר חברות הקש: "היה ויכוח בין רותי ונוני, שאמר ש'זה לא סיפור', כמו שהוא תמיד היה אומר. בסוף הוא אמר: 'שדורון יחליט'. הייתי אז סגן העורך של העיתון, והוא חשב שאם הוא נתן לי להיות סגן העורך – אז אני אעזור לו. אז הביאו את זה אלי, ואני אמרתי לו: 'אחלה כתבה'". לדברי גלעזר, התשובה הביכה את מוזס, שכפי הנראה ציפה לסיוע בגניזת הכתבה. כעבור זמן לא רב עזב גלעזר את העיתון.

התחקיר שמוזס ניסה לגנוז היה אחת הסיבות לזכייתו של לשם בפרס סוקולוב, הפרס החשוב בענף העיתונות הישראלי. בנאום שנשא בטקס סיפק לשם הצצה נדירה למה שמסתתר מתחת למכסה המנוע של העיתון. "אני רוצה להפנות אתכם לכתבה בגליון 'ידיעות אחרונות' מ-2 במרץ 2001", אמר לשם. "אני מוכן להעביר את פרס סוקולוב לאדם שימצא היכן בעמודי החדשות של התאריך הזה יש איזשהו סימן וזכר לסיפור. אני חושב שאפילו נשוא הכתבה, עמרי שרון, יסכים שהיתה חשובה ובעלת השלכות. אין לכך כל אִזכור, למרות שהכתבה תפסה מקום נכבד במוסף '7 ימים' של אותו שבוע, ואף היתה כתבת השער".

לשם הבהיר שזה לא היה מקרה בודד. "התחקיר הזה לא היה בא לעולם לולא מלחמה קשה שניהלו כמה מהעורכים נגד אותם הלחצים", אמר. "חוסר הביטוי המוחלט לכתבה בעמודי החדשות באותו היום מלמד לא מעט על מה שקורה במערכות כלי התקשורת בכל הקשור לשיקול הדעת של הבעלים והעורך.

"לימים נודע לי שמלחמות מסוג זה נוהלו סביב כל אחד מהפרסומים שבאו נגד מוקדי כוח פוליטיים וכאלה בעלי השפעה עסקית. זוהי במידה רבה מנת חלקו של כל עיתונאי המנסה לטפל באופן ישר ואתי במוקדי הכוח של מדינת ישראל. במקום שביום שבו הוא מביא למערכת ידיעה או תחקיר מסוג זה הוא יזכה למירב הסיוע והגיבוי – הוא מוצא את עצמו רק בתחילתו של מסע איום ולחצים שמטרתם לרמוז לו: 'רד מזה'".

מוזס, בתקופה ההיא, עדיין ניסה לשדר לעיתונאים שהתעקשו לחפור בענייניו של שרון שמדובר ברדיפה קטנונית. "בשלב הזה הדיונים איתו היו עדיין במקום רציונלי", מספר עיתונאי לשעבר בעיתון, "אבל מדי פעם הוא היה אומר לנו דברים כמו 'אתם ילדים, אתם לא מבינים איך עושים עסקים – אתם חיים בבועה בלי להבין את העולם בחוץ, בלי להבין איך זה עובד'".

יוון זה כאן

שבועיים אחרי תחקיר חברות הקש, מערכת "7 ימים" הטילה פצצה נוספת: תחקיר מקיף על פרשת "האי היווני". במרכזו עמד דודי אפל, קבלן מסובך בפלילים שניהל מערכת יחסים חמה עם שורה של פוליטיקאים מהליכוד, ובראשם שרון. העסקה שנידונה ביניהם היתה פשוטה: אפל יעזור להם בפריימריז – ונבחרי הציבור ינצלו את מעמדם כדי לסייע לו לרכוש אי בשם פטרוקלוס אשר בים האגאי, שם קיווה להקים מתחם נופש וקזינו.

אפל הלך על בטוח: כפי שפנה לשרון והציע לו עזרה, הוא פנה גם לאהוד אולמרט, יריבו בבחירות הפנימיות בליכוד ולימים חבר בכיר נוסף במועדון המאותרגים של "ידיעות אחרונות".

מרדכי גילת, שעבד על תחקיר "האי היווני" עם העיתונאיות מיכל גרייבסקי ומלי קמפנר, הגדיר את הפרשה כ"תיק משטרה רגיש ביותר, ששכב במשרדי היחב"ל חודשים ארוכים ללא טיפול. במשטרה 'קברו' את התיק בגלל הרגישות הציבורית שעלתה ממנו ומהחשודים המפורסמים". חשיפת הפרטים מעל דפי העיתון הנפוץ במדינה צפויה היתה לתת בעיטה בצלעותיה של מערכת אכיפת החוק ולזרז את החקירה.

במערכת העיתון עורר התחקיר תגובת שרשרת. גילת, שבעבר נהג לארח את מוזס בחדר העבודה שלו לביקורים ידידותיים, הצביע על המקרה הזה כעל נקודת מפנה בתהליך ההשחתה של "ידיעות אחרונות". לטענתו, זה היה המקרה הראשון שבו ניסה מוזס לגנוז תחקיר בעל חשיבות ציבורית משיקולים זרים.

השתלשלות הדברים תוארה בתצהיר שחיבר גילת שנים אחדות לאחר מכן, במסגרת תביעה שניהל נגד "ידיעות אחרונות" לאחר שנאלץ לעזוב את העיתון: "התחקיר הוכן בעצה ובשיתוף פעולה עם רות יובל. היא גיבתה את העבודה, היא החליטה שהנושא ראוי להבלטה גדולה, היא הבינה שיש בידה חבית אבק שריפה. היה ברור לנו כי זהו סיפור ענק, ששווה עמוד שער גדול וזועק. זה היה סיפור בלעדי של 'ידיעות אחרונות' שכבש לאחר מכן את הכותרות. אבל המו"ל, נוני מוזס, התנגד לפרסום. הוא ניסה להגן על שרון, אולמרט ואפל".

כמו במקרה של תחקיר "חברות הקש", גם במקרה הזה זומנה יובל לשיחה עם נוני. הפעם השתתף בה העורך הראשי ורדי. "מוזס אמר לה, לדבריה, כי הסיפור כולו אינו יותר מניפוח של עובדות חסרות חשיבות", כתב גילת. "מוזס הסביר ליובל כי 'רק מי שלא מבין איך הדברים עובדים חושב שיש כאן בעיה. אין איש עסקים רציני שלא מעורב בדברים כאלה, ואין עם זה שום בעיה'".

ורדי, לעומת זאת, השתכנע שמדובר בתחקיר חשוב. לדברי גילת, בתום ויכוח ארוך, שבמהלכו יובל חששה שמוזס יטיל וטו על הפרסום, הושגה פשרה. התחקיר יפורסם, אבל לא ככתבת השער של "7 ימים". יובל ביקשה מוורדי לפרסם יום קודם לכן ידיעה מקדימה בעמודי החדשות, אך העורך השיב בשלילה. "היא התרשמה שהדבר נבע מהנחיה של המו"ל", ציין גילת.

לאחר הפרסום גבר המתח בין גילת למוזס. "הוא הסביר לי שיש בעיתון אנרכיה, ושהוא יפסיק את האנרכיה", כתב גילת. לאחר מכן, הוסיף, מוזס אמר לו שלא ייתכן שהוא בוחר לבדו את הנושאים שיחקור. כשגילת שאל מי, מלבד עורכיו הישירים, צריך להחליט על נושאי התחקירים, מוזס ענה לו לדבריו במילה אחת: "אני!".

למרות הבחישה ההולכת וגוברת, בשלב הזה עיתונאי "ידיעות אחרונות" עדיין הצליחו לפרסם את רוב החומר שאספו על ראש הממשלה ומקורביו. אבל המצב הזה עמד להשתנות. הלחץ מצד המו"ל הלך ונעשה תקיף יותר, ורשימת המיוחסים הלכה והתארכה.

העיתונאי החוקר גידי וייץ, שעבד אז ב"ידיעות אחרונות", סיפר פעם שכאשר התקבל לעבודה ב"7 ימים", רותי יובל אמרה לו שיש רק נושא אחד שהוא מחוץ לתחום עבורו: העסקים של משפחת מוזס. "אבל אחרי שלושה שבועות", ציין וייץ, "המשפחה התרחבה: מאיר שטרית הצטרף, ואחרי חודש או שנה הצטרף גם ליברמן". ומשפחת שרון, כמובן.

בראיון לסדרה התיעודית "העיתונאים" סיפר וייץ כיצד במשך שבועות ארוכים עיכבו בעיתון חשיפה שלו שהתבססה על קלטות וידיאו שבהן התוודה עמרי שרון על מעשים פליליים. "בכל מערכת אחרת, בכל גוף בריא ונורמלי, היו מתנפלים על החומר הזה באותו ערב, מפרסמים אותו ביום שלמחרת, עושים לו ים של פולואו-אפים ונותנים לכתב סוף שבוע בצפת. אבל אף אחד מהדברים האלה לא קרה. אני כמעט קיבלתי סוף שבוע בלשכת העבודה", אמר. "הכל פורסם בסוף, כן? אבל תוך מאבקים מאוד-מאוד קשים, ותוך רוח נגדית חזקה של המערכת".

בקיץ 2002, על רקע מהלכי החקיקה שאיימו לפרק את "ידיעות אחרונות", ניסה מוזס לאותת לפוליטיקאים שיש להם פרטנר. מרדכי גילת, העיתונאי שהיה חתום על רבים מתחקירי ההון-שלטון, קיבל הודעה על ביטול המדור השבועי שלו. גילת הגיע למסקנה שההוראה הגיעה ישירות מנוני, ויצא לשביתת מחאה. לדבריו, בזמן השביתה נוני הגיע אליו הביתה והציע לו להיכנע: "אם לא טוב לך, אתה יכול להתפטר".

"אני זוכר את התקופה ההיא כתקופה של חושך גדול", מסכם עיתונאי שעבד אז בעיתון. "כל פוליטיקאי שלישי או רביעי זה בעיות, ועניינים, ולחץ – יאשרו או לא יאשרו? יְעקרו או לא יְעקרו? נוני יתקשר או לא יתקשר?".

רותי יובל, בשיחה עם "העין השביעית", מתארת את התקופה ההיא בצבעים פחות אפלים: "ל'ידיעות אחרונות', לפחות בתקופה שאני הייתי שם, היה יחס קצת אמביוולנטי כלפי ראשי ממשלה. העיתון, וכך גם נוני, הקפיד באופן מסורתי לשמור על קשר טוב עם ראשי הממשלה, וזה כלל גם את נתניהו, לפחות בקדנציה הראשונה שלו", היא אומרת בזהירות.

"מצד שני", מציינת יובל, "לאורך כל תקופת עבודתי ב'7 ימים', כסגנית עורך וגם כעורכת, פרסמנו תחקירים על כל ראשי הממשלה המכהנים: כשגלעזר ערך את '7 ימים' התפרסמו התחקירים על 'תיק שרה' ופרשת ההובלות של נתניהו, והתחקיר על פרשת העמותות של ראש הממשלה אהוד ברק. בתקופתי כעורכת המוסף התפרסמו כמה וכמה תחקירים על אריאל שרון ובניו – מפרשת עמותות הקש, דרך פרשת 'האי היווני' ועד פרשת חוזה המיליונים של גלעד שרון. סביב כל התחקירים האלה היו לחצים מבחוץ או ויכוחים מבפנים, אבל כולם התפרסמו".

הזמן השחור

בזמן שבאגפים המגזיניים של העיתון חרקו שיניים כדי לפרסם תחקירים על שרון, באגף החדשות עשו לו כבוד. "בתקופה ההיא שרון היה ידיד המערכת", נזכר עיתונאי שעבד אז בדסק, "ורדי אפילו היה קורא לו 'כתבנו בדרום'". שמעון שיפר, שסיקר את הזירה הפוליטית ב"ידיעות אחרונות", התוודה זמן קצר לפני מות שרון על הידידות העמוקה שהיתה לו עם האיש. "שמנמני", כינה אותו שיפר בחיבה כששוחחו בטלפון.

מאחורי הקלעים, בסיוע פועלי התוכן של מוזס, שרון ואנשיו ניהלו קמפיין יעיל ועיקש להפיכתו מכבשה שחורה ל"רועה" – כפי שמיתגה אותו ביוגרפיה פופולרית שראתה אור ב-2005, בהוצאת "ידיעות אחרונות" כמובן.

גם מוזס עמד בקשר עם שרון. צלם לשכת העיתונות הממשלתית עמוס בן-גרשום תיעד פגישה שקיימו בכנסת ביוני 2002, במקביל לדיונים על "חוק 'ידיעות אחרונות'" שאיים לפרק את קבוצת מוזס. נוני המחויך נראה שם כשהוא לוחץ את ידו של שרון בשביעות רצון, כשלצדו בתו הדס בת ה-18. בתצלום אחר מאותו מפגש יושב לצדם דב ויסגלס, ראש לשכתו של שרון.

לשרון היה עוד איש סוד בעיתון: אליעזר פישמן, טייקון הנדל"ן והקמעונאות ששלט בעיתון הכלכלי "גלובס" והיה גם שותף בכיר של מוזס ב"ידיעות אחרונות" ובעסקי הכבלים. פישמן קיים מערכת יחסים ארוכה עם שרון עוד מימיו כטירון פוליטי. בשנות השבעים תרם פישמן כסף למפלגת שלומציון קצרת הימים, שבשורותיה רץ שרון לכנסת. העיתונאי המנוח אריה אבנרי, שפרש מ"ידיעות אחרונות" על רקע הצנזורה וגילויי השחיתות בצמרת העיתון, תיאר את התרומה כ"סכום כסף לא מבוטל".

בהמשך ייעץ פישמן לשרון באופן אינטנסיבי בתחומים שעליהם הופקד כשר בממשלות ישראל, וגם העניק לחוות השקמים הלוואות בסכומים שהיקפם המלא לא נחשף עד ימינו. הקשר ביניהם תואר בספרו של אבנרי "חידת פישמן".

מערכת היחסים המתהדקת עם שרון הכתיבה כללים מיוחדים לטיפול בו ובמפלגתו. את הוויכוחים והפשרות החליפו אט-אט הוראות חד-משמעיות שנאסר על העיתונאים לסטות מהן. במהלך מערכת הבחירות של 2003 הנחית משה ורדי על עובדי דסק החדשות הוראה חריגה: מעתה ואילך נאסר עליהם לפרסם על הליכוד ידיעות שמבוססות על מקורות אנונימיים. ההוראה יוצאת הדופן נגעה רק למפלגתו של שרון. היא נמסרה לעורכים ולכתבים על-ידי רון ירון, שהיה אז סגנו של ורדי וראש מחלקת החדשות. כמה עיתונאים התקוממו, אבל ירון הבהיר להם שההחלטה סופית ושעליהם לציית לה.

חרף האיתותים מלשכות המו"ל והעורך, בישורת האחרונה של מערכת הבחירות הצליחו עיתונאי המוספים של "ידיעות אחרונות" לפרסם עוד סדרה של כתבות תחקיר שחשפו חשדות לשחיתות אצל שרון ואנשיו. בסוף השבוע הראשון של ינואר 2003, שבועות אחדים לפני הבחירות, ראה אור גיליון מיוחד של מוסף "7 ימים" שנשא את הכותרת הקודרת "הזמן השחור".

גליון "הזמן השחור" היה מוצר עיתונאי מסוג נדיר: מוסף מיוחד שמוקדש כמעט כולו לתחקירי הון-שלטון-עולם תחתון. מיטב הכתבים החוקרים סיפקו שורה של גילויים על חדירה של גורמים עברייניים לזירה הפוליטית – ובייחוד לליכוד, מפלגתו של שרון. אחד הכוכבים היה דודי אפל מפרשת "האי היווני". כוכב אחר היה עמרי שרון, שפקד לליכוד אנשי פשע מאורגן משכונת ג'ואריש ברמלה. אותה שכונה שממנה הובאו בריונים שהיכו את עובדי הדפוס של "ידיעות אחרונות" שנתיים וחצי קודם לכן, כשמוזס יצא למבצע אלים לשבירת הוועד.

אבל ההישג לא היה שלם. לפחות אחת מהכתבות, זאת שעסקה בדודי אפל, ספגה צנזורה שהותירה בחוץ חלקים משמעותיים מהחומר שנאסף. בכתבה שפורסמה אז במגזין "העין השביעית" צוין שהיד המצנזרת היתה שייכת ל"גורמים בכירים מאוד" בעיתון. "הסבירו לאנשי '7 ימים' שלא כדאי עכשיו לריב עם אפל, ולא כדאי עכשיו לעצבן את שטייניץ (ח"כ יובל שטייניץ, שבדיוק קידם חוק לפירוק 'ידיעות אחרונות'; א"ב וא"פ), ובסוף צִנזרו אותם. גם ככה הם הצליחו להוציא מוצר שמסמן הרבה בעיות, אבל הם עברו ריכוך", ציין מרואיין אנונימי בשיחה עם הכתב ארן ליביו.

והיה עוד גילוי שנשאר מחוץ למוסף "הזמן השחור". יום לפני צאתו לאור, בגיליון יום חמישי, חשפו מרדכי גילת, גידי וייץ ומיכל גרייבסקי מסמך מרעיש ששפך אור חדש על פרשת "האי היווני": חוזה חתום שבו הבטיח אפל לשלם 3 מיליון דולר לגלעד שרון, בנו הצעיר של ראש הממשלה, תמורת שירותים עלומים שהתבררו בהמשך כגלישה באינטרנט. האבסורד זעק, ועורר ביקורת ציבורית חריפה.

אחר-כך התברר שהבן של ראש הממשלה לא היה זר לעסקי הייעוץ. באופן אירוני, גלעד שרון קיבל סכום כסף גדול עבור עבודת ייעוץ מעורפלת גם מ"ידיעות אחרונות". הגורם המקשר היה דוד ספקטור, בעל חברת חקירות שרכש את אמונו של מוזס בימי פרשת האזנות הסתר ובהמשך עבד עם העיתון על שורה של פרויקטים רגישים. אחד מאותם פרויקטים היה אותו מבצע לשבירת עובדי הדפוס, שיצא לפועל ביוני 2000.

ספקטור, שבאותה עת היה גם אחד מאנשי סודו של שרון האב, מסר לחוקרים שב"ידיעות אחרונות" שילמו לו על המבצע "הרבה מיליוני דולרים", ושמתוך הסכום הזה הוא שילם "ביד נדיבה" לכל הגורמים שהועסקו דרכו. אחד מהם היה גלעד שרון.

פרטי המקרה תוארו בדו"ח מיוחד שחיבר היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שבו סיכם את ממצאי החקירה והסביר מדוע החליט לא להעמיד לדין את אריאל וגלעד שרון בפרשת "האי היווני". לפי הדו"ח, גלעד קיבל מ"ידיעות אחרונות" קרוב ל-1.2 מיליון שקל עבור שלושה חודשי ייעוץ בנושאי "אבטחה ולוגיסטיקה", תחום שבו כלל לא היה לו ניסיון קודם. "ספקטור ציין כי זכה לסיוע רב מגלעד, שליווה אותו בכל שלבי התכנון וההיערכות של הפרויקט, וכי נעזר בידע ובהיכרויות של גלעד כקצין ביחידה מובחרת לצורך גיוס מאבטחים", כתב מזוז.

ספקטור, מנגד, טוען כיום שהדו"ח ההוא "רצוף שגיאות ופברוקים". לטענתו, גלעד שרון לא קיבל ממנו 1.2 מיליון שקל, אלא "סכום סמלי קטן". כמה קטן? "כמה מאות אלפי שקלים – עמלה מקובלת בקישור בין אנשי עסקים לספקים".

את רוב הפרטים האחרים, לרבות קשריו עם שרון האב, ספקטור מאשר. "במסגרת שביתת הייצור ב'ידיעות אחרונות', חברה בשליטתי העסיקה הרבה מאוד חברות אבטחה כדי לטפל באלימות של עובדים ושכירי חרב", מסר בתגובה לפניית "העין השביעית". "בין היתר הועסקה חברה שאותה תיווך גלעד שרון, בתקופה שבה העמדתי שירותים למשפחת שרון וגם ל'ידיעות אחרונות'. אין לכך שום קשר לפרשת 'האי היווני'".

פאטה מורגנה

בזמן אמת גרס דוד ספקטור שב"ידיעות אחרונות" כלל לא ידעו על העסקת בנו של ראש הממשלה. בין אם הקביעה הזאת נאמנה למציאות ובין אם לא, בעיתון של מוזס היה מי שעשה מאמץ מיוחד לגונן על גלעד. התחקיר על השכר השערורייתי שהעניק לו דודי אפל תמורת איסוף מידע באינטרנט החל את דרכו במערכת "7 ימים", הבימה הטבעית לכתבה מורכבת מהסוג הזה. ואולם, בסופו של דבר הוחלט לפרסם אותו דווקא בעמודי החדשות, ולא בגיליון סוף השבוע.

רותי יובל, עורכת המוסף, לא מכחישה שהתחקיר עבר מסלול חריג, אך מוסיפה פרט מפתיע לגבי עצם העיסוק בתככים שרחשו אז בליכוד. "הרעיון לעסוק בפריימריז בליכוד התחיל בכלל משיחה עם נוני מוזס", היא אומרת. "אלו היו הפריימריז שבהן היו מעורבים הגבריאלים והאלפרונים ומשפחת ג'רושי, ונדמה לי שגם נוני היה די מזועזע מהאופן שבו העולם העברייני ניסה להשתלב בשורות הליכוד".

יכול להיות שמוזס בעצם ניסה להשתמש בכם כדי לעזור לחברים שלו לנקות את הליכוד מהיריבים שלהם? לשרון, למשל.

יובל: "אין לי מושג מה היתה המוטיבציה שלו, וזה גם לא היה כל-כך נדיר שנוני הציע נושא. לא תמיד קיבלתי את ההצעות שלו, והוא מעולם לא הוריד נושא כהנחיה, אבל במקרה הזה, באופן טבעי, קפצתי על הרעיון. ישבתי עם הסגנים שלי ובנינו מתווה לתחקיר גדול. אלא שברגע שאתה מתחיל לתחקר ברצינות את הנושאים האלה, אתה מגיע לכל מיני מקומות לא צפויים. מה שיצא בסופו של דבר היה גליון 'הזמן השחור', שתיאר מציאות פוליטית שנגעה בעולם העברייני והתקרבה עד למקורבי שרון ולבניו. בתוך התהליך הזה צץ גם הסיפור על החוזה של גלעד שרון ודודי אפל, שהביאו התחקירנים מוטי גילת וגידי וייץ. היה ברור לי שאנחנו מתקרבים פה לסיפור ענק – חוזה שמוכיח שקבלן שקיבל הטבות מראש הממשלה משלם מיליוני שקלים לבן של ראש הממשלה.

"כדי ללכת על קרקע מוצקה ביקשתי מהתחקירנים לראות במו עיני את החוזה. הם העבירו אלי עותק עם חתימה אחת, רק של אפל, והיה ברור לנו שצריך להשיג עותק עם שתי החתימות, כדי שיהיה ברור שהעסקה אכן נחתמה. גידי ומוטי, שהם באמת תחקירני-על, הפכו את העולם והביאו עותק עם שתי חתימות. רק כשהיה לי עותק עם שתי החתימות הלכתי עם זה לוורדי".

ומה ורדי עשה?

יובל: "ורדי קרא לנוני, שקרא את הכתבה ועל השנייה הראשונה אמר בהתפעלות: 'זה פאטה מורגנה'. הוא היה מספיק עיתונאי כדי לקלוט שיש פה סיפור. אבל אז התחיל ויכוח. נוני לא הסכים שזה יתפרסם ב'7 ימים'. היו כל מיני טיעונים. זו היתה תקופה של פיגועי התאבדות, ועלתה הטענה שאם אחרי שהמוסף ירד לדפוס, ביום שלישי בבוקר, יהיה פיגוע, הסיפור ייבלע וניראה לא רלבנטיים. בסוף הגענו להסדר שלפיו אני והסגן שלי, שחר אלתרמן, נטפל בזה בעמודי החדשות".

החשיפה על ההסכם בין הקבלן המושחת לבנו של ראש הממשלה קיבלה אמנם כותרת ראשית ושלושה עמודים בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות", אבל נשארה מחוץ לגליון סוף השבוע רב-התפוצה ומחוץ לפרויקט "הזמן השחור". האפקט הוחלש, וגם היקף החשיפה.

"אחרי שפורסם הסיפור על החוזה, כל העולם דיבר על זה", נזכר עורך שעבד אז בדסק החדשות. "בתיאום עם עורכי המוסף והתחקירנים, הגענו כמה מאנשי הדסק אל ורדי למחרת כדי לתכנן את הפולואו-אפ לסיפור. אבל ורדי אמר לנו שלא יהיה לזה המשך, והצביע על החדר של נוני: 'משתוללים עליו עכשיו החברים מהשרוניאדה', הוא אמר, 'זה לא פשוט להיכנס בראש ממשלה מכהן. תהיו מרוצים מעצם העובדה שזה פורסם'".

עמוד 10, למטה

חמישה ימים אחרי צאת "הזמן השחור", כתב "הארץ" דאז ברוך קרא חשף שבמשטרה חוקרים את פרשת חברות הקש, הפרשה שנחשפה לראשונה ב"ידיעות אחרונות" אך הוצנעה בהוראה מלמעלה. החקירה העלתה שלאחר גילוי העברות הכספים החשודות, בני משפחת שרון גייסו איש עסקים בשם סיריל קרן, יהודי מדרום-אפריקה, שהזרים לחשבונם כ-4 מיליון שקל כדי לכסות את חובות הקמפיין.

הפרסום ב"הארץ" עורר הדים, וכבש למחרת גם את הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". ואולם, כשכתבי העיתון ניגשו לבצע עבודה עיתונאית משל עצמם ולפרסם כתבות המשך – הם נתקלו שוב ושוב בידו המסכלת של העורך הראשי ורדי, שדאג לעכב, להצניע ולהקהות את הגילויים.

העיתונאי מירון רפופורט היה אז ראש דסק ב"ידיעות אחרונות" וכתב ב"7 ימים". בשיחה עם "העין השביעית" הוא מספר כיצד פנה אליו הכתב בלונדון מודי קרייטמן וסיפר לו שאיש העסקים אריה גנגר, תורם וחבר ותיק של שרון, היה דירקטור בחברה של סיריל קרן. "זה היה גילוי מאוד משמעותי, מפני שגנגר היה מקושר לחברות הקש", מצטט רפופורט מתוך מזכר אישי שחיבר בזמן אמת.

"ורדי הסכים לפרסם את הידיעה, ובלבד שלא יהיה בה העוקץ", כתב רפופורט, "על-פי בקשתו המפורשת נמחק מהכתבה כל אזכור לכך שייתכן שהיתה כאן עסקה סיבובית, וגם הכותרות השתנו בהתאם. לאחר שִכתוב הכתבה, זה פורסם – ולא זכה לשום הדים".

למחרת, מוסיף רפופורט, הציג לו קרייטמן עוד עובדה חדשה ומעניינת: גנגר לא היה רק מעורב בחברה של סיריל קרן, הוא גם הלווה לו 750 אלף דולר לאחר שנקלע לקשיים. בתמורה, גנגר קיבל מקרן מחצית ממניות החברה ונעשה שותף שלו. "גנגר היה למעשה המממן של סיריל קרן", כתב רפופורט במזכר האישי, והוסיף: "הכתב גילה בנוסף שְקרן עזב את אנגליה בחוסר כל. החשד שהכסף שנתן קרן לראש הממשלה היה למעשה הכסף של גנגר התחזק מאוד".

רפופורט מספר שלקח את המידע על גנגר לוורדי – אך ורדי, באופן בלתי מוסבר, סירב לפרסם את הידיעה בגליון סוף השבוע רב-התפוצה. הידיעה התפרסמה לבסוף ביום ראשון, אחרי שוורדי ערך אותה במו ידיו. לדברי רפופורט, העורך הראשי מחק מהנוסח המקורי שורה של עובדות בעייתיות מבחינת שרון, כולל העובדה שלסיריל קרן היו עסקים בישראל והתעקשותו של גנגר לשמור על זכות השתיקה כשנחקר במשטרה. את מה שנותר מהחשיפה הצניע ורדי בין דפי החדשות, בידיעה קצרה בתחתית עמוד 10 שאפילו לא קיבלה הפניית שער.

חוות השיקמים פינת בוורלי-הילס

כששרון עלה לשלטון לראשונה, בינואר 2001, הוא ירש מנתניהו מפלגה מצומקת בת 19 ח"כים. השותפה הקואליציונית הבכירה של הליכוד, מפלגת העבודה, מנתה אז 23 ח"כים. בלעדיה, שרון לא יכול היה להזיז כמעט כלום. כעבור שנתיים, בינואר 2003, שרון עמד לבחירה מחודשת. עם תום ספירת הפתקים התברר שהחשיפות על השחיתות לא פגעו בפופולריות שלו. הליכוד הביס את מפלגת העבודה בראשות עמרם מצנע והכפיל את כוחו. כעת עמד שרון בראש סיעת ענק בת 38 מנדטים. כבונוס, במשך חצי שנה גם שמר לעצמו את תיק התקשורת.

בכל הנוגע ל"ידיעות אחרונות", שרון שמר לעצמו גם מנוף לחצים. הנקודה הרגישה של מוזס בעת ההיא היתה אחזקותיו הצולבות בשלל ענפי תקשורת – עיתונות מודפסת ומקוונת, טלוויזיה מסחרית וטלוויזיה בכבלים – שהולידה נסיונות להגביל את מעמדו בשוק. מוזס עלה לכנסת בעצמו כדי להיאבק ביוזמות החקיקה.

בתקופת ממשלת שרון הראשונה כבר עברו שני חוקים ממשלתיים שהציבו תאריך תפוגה למעורבות של מוזס בתחום הטלוויזיה. הצעת חוק שלישית, שזכתה לכינוי "חוק 'ידיעות אחרונות'", איימה להאיץ את תהליך ההפרדה של מוזס מענף הטלוויזיה ולהטיל שורה של מגבלות על שאר עסקיו.

הכוח המניע מאחורי ההצעה היה יובל שטייניץ, חבר מפלגתו של שרון. בסדרה של נאומים שנשא בכנסת טען שטייניץ שתחקירי ההון-שלטון של "ידיעות אחרונות", ובייחוד התחקירים שהתמקדו בנעשה בליכוד, הם חלק ממנגנון סחיטה שמפעיל מוזס כדי לשלוט במערכות השלטון בישראל. שטייניץ לא הצליח להוכיח באופן חד-משמעי את קיומו של מנגנון הסחיטה הזה. הוא דיבר בלהט ובחריפות, אבל לא סיפק מידע מפליל. עד מהרה התברר שגם את הצעת החוק שלו, שלכאורה נועדה להילחם בסחטנות, ניתן להפוך למכשיר סחיטה – ולהפנות אותו ל"ידיעות אחרונות".

"חוק 'ידיעות אחרונות'" אמנם עבר בקריאה ראשונה לפני הבחירות, אך עם פיזור הכנסת הוקפא הליך החקיקה. ואולם, בסביבת שרון דאגו להבהיר לאנשי "ידיעות אחרונות" שאם יהיה המשך לסדרת התחקירים – מיד אחרי השבעת הממשלה תתחדש החקיקה, וקבוצת מוזס תפורק.

עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" טענו כי שניים מבכירי קמפיין הבחירות של הליכוד, ליאור חורב ואיל ארד, מסרו להם שהיחס שיפגינו כלפי שרון יקבע האם החוק יתקדם או ייקבר. השניים הכחישו. כך או כך, המסר הגיע גם אל נוני. "למו"ל יש תחושה שפרסום תחקירים והתנגשויות עם הליכוד בתקופה הזאת מסכנים את העיתון, ולכן המגמה היא להרגיע ולווסת", התרשם עיתונאי אנונימי מ"ידיעות אחרונות" שהתראיין לכתבה שפורסמה אז במהדורה המודפסת של "העין השביעית".

אחרי הניצחון הסוחף של שרון, היחס של מוזס לתחקירים אכן נעשה יותר עוין. עיתונאים ומנהלים שעבדו בתקופה ההיא ב"ידיעות אחרונות" קושרים בין המגמה הזאת ובין האופק הכלכלי המקדיר של קבוצת התקשורת – המעבר ההדרגתי של הקוראים ותקציבי הפרסום לאינטרנט, לצד החוקים שאילצו את מוזס להיפרד מרוב אחזקותיו הטלוויזיוניות בתוך שנים אחדות.

"נוני ירש עסק משגשג. ההצלחה של 'ידיעות אחרונות' יצרה אתוס של עיתון חזק, שמחזיק את כולם בביצים – ולכן לא חייב כלום לאף אחד. בשנות האלפיים האתוס הזה השתנה. העיתון נחלש, ונוני נאלץ להתחיל להקשיב לאחרים", מאבחן גורם בכיר שעבד עם מוזס באופן צמוד.

עובדים אחרים ששוחחו עם "העין השביעית" מייחסים את שינוי הגישה של מוזס גם לתהפוכות שאירעו בחייו האישיים – הליך גירושין מכוער שבשלב מסוים אף איים על השליטה שלו ב"ידיעות אחרונות". בתחילת שנות התשעים התגורר מוזס בסביון עם אשתו הראשונה מיכל וארבעת ילדיהם: הדס, חן והתאומים גיא וקרן. בתחילת 1997 יצאו מיכל והילדים ללוס-אנג'לס לתקופה מתוכננת של 15 חודשים. נוני ביקר אותם מדי פעם, ומימן את שהותם בבית ששכר עבורם בפרבר היוקרה בוורלי-הילס.

הנישואין לא החזיקו מעמד, ומיכל מוזס פתחה בהליכי גירושין. השלמתם עלולה היתה לנתק את מוזס מילדיו. נוני האשים את אשתו בחטיפת הילדים, ובני הזוג נכנסו למסדרון משפטי מפותל שכלל הליכים בישראל ובקליפורניה, מחלוקת על משמורת, ניסיון לאסור על סיקור עיתונאי של ההליך, מאבק על חלוקת הרכוש ואפילו חקירת משטרה בחשד שנוני הסתייע באדמו"ר מפורסם בניסיון להשפיע על שופט בדרך פסולה. בשלב מסוים במאבק אף דרשה מיכל חלק מהמניות של נוני ב"ידיעות אחרונות" – דרישה שאיימה לנשלו ממקור העוצמה שלו.

הטיעון המשפטי של נוני היה מורכב. הוא האשים את אשתו בהפרת אמנת האג והחוקים המבוססים עליה, הנוגעים למקרים של חטיפת ילדים. אבל הקייס היה בעייתי. נוני אישר לילדיו ואשתו לצאת לאמריקה, ואף מימן את שהותם שם.

כדי לשכנע את הרשויות בארצות-הברית שהוא הצד הצודק, מוזס ניסה לגייס את מנגנוניה של מדינת ישראל. כששואלים את מקורביו מאותה תקופה כיצד בדיוק עשה זאת מקבלים גרסאות שונות, אם כי לא בהכרח סותרות. בעבר דווח שמוזס הצליח לשכנע את המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה להנפיק עבורו מסמך שסיכם את גרסתו כדי שיוכל להציגה למערכת המשפט האמריקאית. מקורב אחד, בשיחה עם "העין השביעית", טוען שאחד האנשים שסייעו במאבק היה חיים רמון – חברו של מוזס מנעורים, איש מפלגת העבודה.

"לנוני היו קשרים עם רמון, שהיה שר הפנים, אז הוא הצליח להשיג פספורטים חדשים לילדים שלו", מספר המקורב. "התוכנית היתה לפגוש אותם באמריקה, ואז בתום הביקור לעלות איתם על מטוס ולחזור לישראל. אבל זה לא יצא לפועל, כי ייעצו לו שזה עלול להתפרש כחטיפה". היוזמה נזנחה, ואחרי שמיכל מוזס והילדים שבו ארצה טופל סכסוך הגירושין בפסים משפטיים.

תקופת הוויסגלסים

אנשים שליוו את מוזס בתקופת גירושיו משוכנעים שזה הרגע שבו כרת ברית עם החצר הפוליטית של שרון, החצר שבשמה ריסק את מאחזי העיתונות החוקרת ב"ידיעות אחרונות". אבל כשמבקשים מהם הוכחה לקשר בין המאבק המשפטי לקשרים הפוליטיים – התבטאות, עדות, מסמך כתוב – המקורבים בדימוס מציינים שאין דבר כזה, ומייחסים זאת לחשאיות הקפדנית של הבוס.

"כשהתחיל כל הבלגן עם אשתו, עם הדיונים הבין-יבשתיים, נוני נעשה תלוי בכל עורכי-הדין האלה – אנשים מהסוג של דורי קלגסבלד, דובי ויסגלס", אומר עובד לשעבר ב"ידיעות אחרונות".

גורם בכיר שעבד עם מוזס באותן שנים מוסיף: "נוני הוא אדם נטול קשב ברמות מדהימות. הוא מסוגל להתרכז רק בדבר אחד בכל פעם – אבל הדבר הזה מעסיק אותו לחלוטין באותו זמן. זה ברמה שיכולת להיכנס אליו לחדר כשהוא היה בעיצומו של הליך משפטי – וכאלה היו המון – ולראות שם ערימה של תיקי בית-משפט מהרצפה ועד התקרה. והוא שולט בפרטים יותר מכל עורך-דין.

"הוא כל הזמן התעסק בעניינים משפטיים והעסיק חוקרים פרטיים. ככה הוא ניצח את כל מתחריו בתוך 'ידיעות', ככה הוא יצא מפרשת האזנות הסתר, וככה הוא טיפל בסכסוך עם אשתו. יכול מאוד להיות שככה הוא גם ייצא מ'תיק 2000'".

כתב שעבד אז בעיתון מרחיב: "כשמתחילה פרשת הילדים, נוני נהיה הרבה יותר חשדן ממה שהוא היה קודם, הוא נעשה אדם יותר קשה. ברגע שהוא התחיל לטפל בפרשה הזאת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, הוא התחיל להיות חייב להרבה אנשים שעשו לו טובות, ונעשה הרבה יותר רגיש למה שכותבים בעיתון. הוא נעזר בכל מי שיכול היה לעזור לו – אז התחילה תקופת הוויסגלסים".

דב ויסגלס, פרקליטו ואיש אמונו הקרוב של שרון, היה דמות מוכרת בביצה הפוליטית. הוא נודע כפרקליט מקושר שידו בכל, פונקציונר מהסוג שרוכש לעצמו מוניטין כמקף שמחבר בין ההון לשלטון. הוא הספיק לעבוד עם יצחק רבין ואהוד אולמרט, וייצג קציני צבא בכירים ואנשי ביון דוגמת רפי איתן ואהוד יתום. בשנות התשעים שכרו את שירותיו של ויסגלס אריה דרעי ואביגדור ליברמן, בשני תיקים נפרדים שבהם תבעו את "ידיעות אחרונות" בגין תחקירים על אודותיהם. באותן שנים עבד גם עם "ידיעות אחרונות" כשייצג את חיים רוזנברג, איש סודו של מוזס, בפרשת האזנות הסתר.

כשאריאל שרון עלה לשלטון ב-2001, המעמד של ויסגלס השתדרג. כעבור שנה הוא גם קיבל תפקיד רשמי – ראש לשכת ראש הממשלה. יחד איתו השתדרגה חבורה של עסקנים, יועצים אסטרטגיים, פרסומאים ובני משפחה שמותגו בחביבות כ"פורום החווה", גוף רשמי למחצה של אנשי אמון שליוו את כל מהלכיו של שרון. עד מהרה הפך מוזס לאחד הנכסים האסטרטגיים של מעגל המקורבים הזה.

"בתקופת שרון כראש ממשלה, עם משה ורדי כעורך העיתון, הקשרים של נוני ומשפחת שרון פתאום מתהדקים, נעשים מאוד חמים. היו גם שמועות שדובי לקח אותו לחווה", משחזר עיתונאי בכיר שעבד תחת מוזס. "זה השלב שבו נוני ומשה ורדי מתחילים להערים קשיים על כתבות וידיעות על שרון ומשפחתו. בשלב הזה מוזס כבר התחיל להגיד לעיתונאים, בכל מיני הזדמנויות, 'שלוש-ארבע-חמש פעמים בשנה מותר לי להתערב'".

"בנקודה הזאת הראש של נוני כבר לא היה בעיתונות, וגם הרבה יותר אנשים ניצלו אותו, את חולשתו", מוסיף עיתונאי אחר. "מצד שני, פתאום הנכס האסטרטגי שלו, העיתון, הכפיל את הערך שלו – הערך של להיות מחובר לפרקליטי צמרת, וכמובן לראש הממשלה. החברים החדשים של נוני שידרו לו ש'אתה פראייר, זה העיתון שלך, איך אתה לא משתמש בו לאינטרסים שלך?'".

"קשה להגדיר את זה כ'חברות'", מעיר עיתונאי שלישי. "נוני הוא לא אדם עם חברים או חיים חברתיים. בנופשים של העיתון באילת, למשל, הוא לא נהג להתרועע עם העובדים, לשיר או לרקוד איתם, או לשבת בבריכה. יש לו קושי ביחסי אנוש. סמול טוק זה דבר שהוא מגושם בו. הוא לא כל-כך מבין הומור. הוא לא אדם שנון כמו רוב האנשים שעובדים אצלו. הוא אדם רדוף, יש תחושה כזאת במבט ובהתנהגות שלו. הוא כל הזמן באי-נחת. כל הזמן חושב שקורה משהו שהוא לא יודע עליו – ושהוא צריך לדעת עליו. זאת תחושה שהתפתחה לאורך השנים: כשנוני היה יותר צעיר הוא היה יותר פתוח. אבל כשהוא מתבגר ומתחיל לחיות לבד, נוני נעשה זאב בודד".

"ידיעות" נגד כנופיית שלטון החוק

עובדים ששוחחו עם המו"ל שלהם בימי פורום החווה התרשמו שהיחסים עם שרון שינו את מוזס. לטענתם, ההתקרבות לא היתה רק מהלך תועלתני של מו"ל שמנסה להגן על עסקיו. "אני דווקא סבור שבנקודת הזמן הזאת נוני פעל כך גם מפני שהשתכנע מהטיעון של חבורת משפטני הצווארון הלבן שהקיפו אותו", אומר דורון גלעזר, עורך "7 ימים" לשעבר, בשיחה עם "העין השביעית". "אנשים כמו בעז אוקון ודניאל פרידמן, שטענו שמערכת המשפט היא מערכת קטנונית שמייצרת רגולציה מיותרת ובולמת את המשילות".

פרופ' דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל למשפט ולימים שר המשפטים בממשלת אולמרט, היה כותב קבוע ב"ידיעות אחרונות" וממובילי המאבק במילייה שכּוּנה בבוז "כנופיית שלטון החוק".

בעז אוקון הכיר את מוזס מימיו כעורך-דין במשרד ש' הורוביץ, שמלווה את הנהלת "ידיעות אחרונות" כבר עשרות שנים. כשעזב אוקון את המגזר הפרטי ומונה לשופט חלה התקרבות בינו לבין מוזס. "בשיח הפנימי במערכת, את השם של אוקון היה אסור להזכיר, כי בחלק מהזמן הוא עדיין היה שופט", מעיר עיתונאי שעבד אז בעיתון. בתום עשור ברשות השופטת, בגיל 47 ואחרי התקדמות מהירה בהיררכיה השיפוטית וכהונה בתפקיד הבכיר של מנהל בתי-המשפט, אוקון הודיע על פרישה. הוא הפך לבורר מבוקש בקרב האלפיון העליון, וגם נעשה פרשן ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות".

"נוני היה כמו תינוק שנשבה", טוען גורם שהיה מקורב למוזס באותן שנים. הקו שהחבורה המשפטית ביקשה לקדם באמצעות העיתון הנפוץ בישראל, אומר אחד העיתונאים, היה כזה: "הם רצו להרוג את 'מבחן בוזגלו', להחזיר את המערכת לימים שבהם אלי הורביץ ועו"ד אמנון גולדנברג מחברת טבע היו באים לבית-המשפט, וגולדנברג היה אומר, 'אני אמרתי לו לסדר ככה את הסדר המס', ואלי הורביץ היה יוצא בסדר. מי שעשה את כל הקישורים היה ויסגלס, האיש שגידל את אלדד יניב להיות מושחת. דובי חיבר בין הצד הפוליטי והצד המשפטי – כחלק מהמהלך לחיזוק הגישה הפרידמניסטית של החלשת בית-המשפט העליון".

"נוני לא רק חשב כמוהם, הוא ממש התחיל לדבר כמוהם", מוסיף דורון גלעזר, ומצטט מהזיכרון: "'אי-אפשר עם המשפטיזציה הזאת, ככה אי-אפשר לנהל מדינה או לעשות עסקים. בכל מקום יחכו לך בפינה היועצים המשפטיים האלה'. כמו"ל, כשאתה חושב ככה, הרבה מאוד מהתחקירים נראים לך כמו טהרנות קטנונית. אגב, בערך בתקופה הזאת גם הוצמד הביטוי 'כנופיית שלטון החוק' לעיתונאים ועורכים שסירבו לאמץ את תפיסת העולם הזו.

"הוא היה מהראשונים שהפנימו את האידיאולוגיה הזאת, של חבורת המשפטנים שהתחברה למשפחת שרון ואחר-כך לאולמרט", מוסיף גלעזר. "זו חבורה שיש לה תפיסה ברורה שלפיה בית-המשפט הוא לא הפרשן האחרון של החוק – הפרשן האחרון הוא הפרלמנט. זו תפיסה קצת פוסט-מודרנית, שאומרת שכאילו אין ערכים מוחלטים, אין איזונים ובלמים בין הרשויות – יש יחסי כוח פוליטיים, וזה מה שקובע".

שני עשורים אחר-כך, הרעיונות של פרידמן ודומיו יעברו הקצנה במאיץ החלקיקים של הימין הליברטריאני וייפלטו בחזרה אל אוויר העולם כתוכנית סדורה וחסרת תקדים שנועדה לרסק את מערכת המשפט – כל הדרך עד חילוץ בנימין נתניהו ממשפט השוחד שבו הוא עומד לדין לצד מוזס. נתניהו לא היה צריך להמציא כלום. היסודות הונחו מזמן באמצעות "ידיעות אחרונות", בשירותם של שני ראשי הממשלה הקודמים שהסתבכו בפלילים.

"השרונים והאולמרטים השתמשו בציניות בהלך הרוח הזה כדי להגן על עצמם מפלילים ולהילחם במנגנון אכיפת החוק – נגד הפרקליטות, נגד בתי-המשפט, נגד היועץ המשפטי לממשלה", מסכם גלעזר. "וכשאולמרט עלה לשלטון, הכל התלכד עוד יותר ונוני הפך להיות סוג של חייל במלחמה הזאת".

התקופה המגעילה

אבל המלחמה, כאמור, החלה עוד לפני עידן אולמרט. באופן לא מקרי, ההתגייסות של "ידיעות אחרונות" למאבק ל"החזרת המשילות" אירעה בדיוק כשתחקירים עיתונאיים וחקירות משטרתיות החלו להציף חשדות על התנהלות פלילית של שרון ובניו – ובדיוק כשנוני היה זקוק להם. עיתונאים שעבדו בעיתון בתקופת פורום החווה זוכרים אינספור מקרים של עיכובים וריכוכים, אבל מקפידים להדגיש שבעת ההיא פסילה מוחלטת של כתבה היתה מאורע נדיר, במיוחד אם הכתבה נועדה להתפרסם ב"7 ימים".

תקרית אחת ממחישה כיצד השתמש מוזס בעיתון לא רק כדי למנוע פרסומים לא-נוחים, אלא גם כדי לקדם אינטרס של המילייה החדש שלו.

בתחילת 2003 הבחינו עובדי "ידיעות אחרונות" שמוזס מגלה עניין במינויים העתידיים בבית-המשפט העליון. "זו היתה תקופה ממש מגעילה, שבה נזרעו הזרעים למיטוט מעמדו של העליון", נזכר אחד העיתונאים. "היו אז שתי כנופיות: מצד אחד פרידמן ואוקון, שצידדו במינוי של פרופ' נילי כהן לעליון – ומנגד דורית ביניש". ביניש כבר היתה אז שופטת בבית-המשפט העליון. שיטת המינויים המסורתית ייעדה אותה לתפקיד הנשיאה לאחר פרישת אהרן ברק.

על רקע העניין הגובר שגילה מוזס במינויי השופטים, גם ב"7 ימים" הוחלט לעסוק בסוגיה. המשימה הוטלה על כתבת המשפט טובה צימוקי וכתבת המגזין חן שליטא, והן החלו לראיין את המעורבים ומקורביהם. בניגוד לציפיות המו"ל, הן הוציאו תחת ידיהן כתבה ששִרטטה את שתי הקבוצות היריבות – ולא כזו שמתמקדת בביקורת על קבוצת ביניש. כשמוזס הבין שהכתבה עומדת להציג את שני הצדדים, הוא ביקש לקרוא אותה – ולאחר מכן פסל אותה לפרסום. מסכת התככים תוארה בהרחבה בכתבה שפורסמה בעיתון "העיר".

כשרותי יובל, עורכת המוסף, נשאלת מה בדיוק הפריע למוזס בכתבה המשפטית, היא מספקת תשובה מורכבת. "אני לא יכולה להגיד לכם מה בדיוק הפריע לו, אני יכולה לספר את העובדות", היא אומרת. "זמן קצר אחרי שצימוקי ושליטא התחילו לעבוד על התחקיר, התברר שיותר משמדובר במאבק על דמותו של בית-המשפט העליון, מדובר במאבק פרסונלי סביב המועמדות של פרופ' נילי כהן. הכתבה שִרטטה – אגב, בצורה לגמרי מאוזנת – את הכוחות המשפטיים והחברתיים שפעלו סביב המינוי.

"לנוני נודע על הכתבה, והוא ביקש לקרוא אותה לפני הפרסום. זמן קצר אחרי זה הוא ביקש להקפיא אותה עד שהתהליכים יתבהרו. הוויכוחים שלי ושל שני סגני, ניר בכר ושחר אלתרמן, עם מוזס, בניסיון להפשיר את הכתבה, נמשכו שבועות ארוכים, ובינתיים התפרסמו ב'ידיעות' כמה וכמה מאמרים, ביניהם גם של פרופ' פרידמן ושל נחום ברנע, וכולם עסקו בנושא שעמד במרכז הכתבה.

"המאמרים הללו כללו את המוטואים הקבועים – 'חבר מביא חבר', 'המועדון הסגור' – וכולם היו ביקורתיים כלפי השופטת ביניש וטיפלו בהתרחשויות סביב המינויים לעליון. כך שבסופו של דבר לכתבה ה'מוקפאת' כבר לא היה הרבה מה לחדש". ביניש, כעבור שנים, האשימה את "ידיעות אחרונות" – וספציפית את בעל הטור דניאל פרידמן ואת חיים רמון, מקורבו של מוזס – בניסיון לסכל את מינויה לתפקיד נשיאת בית-המשפט העליון. "היה קמפיין אדיר עם כותרות, כל יום, של פייק ניוז", טענה בראיון לסדרה התיעודית "שופטים בשר ודם".

כמה שנים לאחר מכן, ב-2006, מאבק הצללים בין החבורות היריבות פרץ לרגע אל אור השמש. דיווחים עיתונאיים מהעת ההיא גרסו שפרשת נילי כהן פגעה קשות ביחסים בין ביניש לאוקון, שעדיין כיהן אז כמנהל בתי-המשפט. כשביניש עמדה להתמנות לנשיאת בית-המשפט העליון, היא דרשה משר המשפטים להדיח את אוקון מתפקידו. שר המשפטים היה אז חיים רמון, מקורבם של אוקון ומוזס, והוא סירב לדרישה.

בסוף ביניש ניצחה. לקראת כניסתה לתפקיד, אוקון נכנע ופרש. מוזס מיהר לקלוט אותו ככותב קבוע ב"ידיעות אחרונות". רמון עזב בעל כורחו את משרד המשפטים מעט לאחר מכן, בעקבות העמדתו לדין באשמת ביצוע מעשה מגונה. הוא לא שב לכהן כשר, ותוך שנים אחדות נפלט מהכנסת והשתלב בקמפיין נגד מערכת המשפט כאזרח.

בקיץ 2006, הקיץ שבו מערכת המשפט פלטה את אוקון ורמון, המשטמה של מוזס כלפיה קיבלה ביטוי סמלי בהחלטה להוציא את "ידיעות אחרונות" ממועצת העיתונות. זה קרה לאחר בחירתה של דליה דורנר לתפקיד נשיאת המועצה. העילה הרשמית היתה התנגדות עקרונית למינוי שופטת בדימוס לתפקיד. לפי ההערכה הרווחת בעיתון, ההחלטה התקבלה גם בשל טינה אישית שרחש מוזס לדורנר, שהיתה השופטת שהתירה לפרסם פרטים מתוך דיוני המשמורת שלו ושל גרושתו מיכל.

הפרישה ממועצת העיתונות סיפקה המחשה נוספת למגמה שהלכה והתבססה אז בעיתון: תמה העמדת הפנים. "ידיעות אחרונות" אינו עיתון ככל העיתונים. ב"ידיעות אחרונות" יש רק בעל בית אחד. אך אנו מקדימים את המאוחר.

קורבן פומבי הראשון

ביוני 2003 עמדה להתפרסם ב"7 ימים" עוד כתבת תחקיר על חשד לשחיתות אצל שרון: קידום תוכנית נדל"ן שאמורה היתה להכניס סכום נאה לכיס של מקורבו דודי אפל. שוב נדל"ן, שוב דודי אפל – אבל הפעם לא בים האגאי אלא בעיר לוד. כפי שקרה עם פרשת "האי היווני", גם הפעם ניסה מוזס לפגוע בפרסום. בפגישה שהתקיימה בחדרו של העורך ורדי, בהשתתפות רותי יובל, שחר אלתרמן ומחבר הכתבה שחר גינוסר, מוזס הציע להם להתפשר: "למה חמישה עמודים? תעבירו אותה לחדשות, עמוד אחד מספיק".

"היה ויכוח, עמדנו על הרגליים האחוריות. היינו צריכים להסביר לנוני מה זה ניגוד עניינים", מספר אחד ממשתתפי הישיבה. "אחרי דיון ארוך הוא השתכנע ואמר: 'טוב, תפרסמו, אבל לא בשער'. בהמשך, אגב, הוא היה זה שבחר את הכותרת: 'פרשת לוד'".

מעט לאחר מכן זה קרה שוב, ובנסיבות זהות. בספטמבר 2003, עורכת "7 ימים" רותי יובל יצאה לחופשה ומינתה את ניר בכר לממלא מקום. בכר, שלימים הפך גם לעורך הקבוע של המוסף, העלה על הכתב את מסכת הלחצים שהופעלה על מערכת "7 ימים" בתצהיר מפורט שהגיש לבית-הדין לעבודה לאחר פיטוריו מהעיתון. הוא טען שמוזס ומשה ורדי לא הסתפקו בנסיונות לגנוז תחקירים על שרון ומקורביו, אלא ניסו גם להעניש את העיתונאים שנשלחו להכינם.

אחת הדוגמאות שהציג היא תחקיר של גידי וייץ על האחים עמרי וגלעד שרון. לטענת בכר, מוזס הטיל וטו על פרסום התחקיר וסירב לנמק מדוע. הכתבה הושמה בהקפאה. ואז, כעבור כמה שבועות, התברר שבעיתון אחר החלו לעבוד על כתבה דומה. וייץ ובכר פנו לוורדי בניסיון לגרום לו לשנות את דעתו של מוזס.

ורדי הצליח להסיר את הווטו, אבל ריכך באופן ניכר את הממצאים. הוא הכניס בכתבה שינויים וקיצורים, ופִרסם אותה בעמודי החדשות במקום ב"7 ימים". בדיוק כפי שהוצע במקרה של "פרשת לוד", ובדיוק כפי שנעשה עם הפולואו-אפים על פרשת סיריל קרן.

"בכל אותה עת", כתב בכר, "הביע המו"ל מוזס באוזני יובל את מחאתו על הפעולות שנקטתי לשם פרסום התחקירים הגנוזים, אשר הניחו תשתית עובדתית חשובה לפרשת 'האי היווני' ולהרשעתו בפלילים של עמרי שרון בפרשת עמותות הקש. המו"ל מוזס אף הודיע אז ליובל כי 'מישהו היה צריך להיות מפוטר' בשל הפעולה העיתונאית הזו, כאשר הוא מתכוון – כך הסיקה יובל – לסילוקי מן העיתון".

התיאורים של בכר מספקים הצצה לתקופה שבה הלחצים עדיין נעשו כחלק ממשא-ומתן. מוזס אמנם הגיע אליו מעמדת כוח מובהקת, אבל ההנחתות שלו עוד לא היו סוף פסוק – והוא ניסה לשלוט בפרסומים באמצעים של פשרה ושכנוע. "היתה קבוצה של עורכים בכירים ב'ידיעות אחרונות', כמו רותי יובל וניר בכר, שנלחמו על הסיפורים האלה", סיפר לימים גידי וייץ. "היה מאזן אימה, כי מוזס לא רצה שהעסק הזה ייצא החוצה, שהוא מצנזר. הוא רוצה שזה יישמר בסוד. לאחר מכן היתה הכחדה של קני הגרילה האלה".

באוגוסט 2003, קצת לפני התקרית שתיאר ניר בכר, קני הגרילה ספגו אבידה פומבית ראשונה: פיטוריו של הכתב והעורך מירון רפופורט. הטריגר הרשמי היה דו"ח חריף שפרסם מבקר המדינה אליעזר גולדברג. המבקר קבע שראש הממשלה שרון קיבל החלטה בנושא נדל"ן שעשויה להניב לו רווח כלכלי אישי, ואף הסתיר שפעל בניגוד עניינים. הפרשה עצמה, "פרשת כפר מל"ל", נשכחה מאז – אך בדסק החדשות של העיתון היא השאירה צלקת מכוערת.

דו"חות מבקר המדינה נמסרים לכלי התקשורת לפני מועד פרסומם, באופן שמאפשר לעיתונאים ללמוד אותם ולהחליט כיצד לסקרם ללא לחץ זמן. במקרה של "פרשת כפר מל"ל", הנחיות הסיקור ב"ידיעות אחרונות" היו חריגות: אף שהמבקר מתח ביקורת חריפה על שרון, בישיבת המערכת שקדמה לפרסום הורה העורך ורדי לרכך את הרושם החמור שעלה מהדו"ח.

בערב שלפני הפרסום התקבל בדסק מאמר פרשנות שחיבר מרדכי גילת. השורה התחתונה של גילת היתה ש"שרון לא דיבר אמת" – קביעה ששיקפה נאמנה את דו"ח המבקר. העורך מירון רפופורט, שהופקד על העמוד הרלבנטי, לקח את הקביעה של גילת ושיבץ אותה בכותרת המאמר. למחרת נמסר לו שהוא מושעה מעבודתו – ומקץ ימים אחדים פוטר. הסיבה הרשמית: "צמצומים".

רפופורט תבע את העיתון. הוא טען שב"ידיעות אחרונות" מתקיימת צנזורה שיטתית של פרסומים על שחיתות וקשרי הון-שלטון על רקע לחצים מצד שרון ואנשיו. התביעה אמנם הסתיימה בפשרה לפני שהטענות זכו להתברר בבית-הדין, אך קודם לכן הספיק ורדי להגיש תצהיר שבו אישר שאכן – ב"ידיעות אחרונות" ניתנה הוראה לאתרג את שרון. לטענת ורדי, רפופורט ביצע "הפרה בוטה של הוראתי המפורשת לתת כותרות 'רכות' לשני העמודים שעסקו בפרשת שרון".

לפי גרסתו של ורדי, ההוראה התקבלה ללא שום מחאה: "המושג 'כותרת רכה' היה ברור לכל משתתפי הישיבה, כמו גם למבקש [רפופורט], ומכל מקום המבקש לא שאל למה אני מתכוון ואף לא מחה על עצם ההוראה ועל הלגיטימיות שלה". לטענת ורדי, הוא הורה לנהוג כך בשרון כדי "לאזן" את עמדתו הביקורתית של גילת, כך שהקוראים לא יחשבו שהעיתון נוקט עמדה חד-צדדית.

פיטורי רפופורט סימנו התחלה של תהליך בן שנים אחדות שבסופו רוב העיתונאים שחקרו את פרשיות שרון מצאו עצמם מחוץ לעיתון. עיתונאים שהיו אחראים לכמה מהישגיו הבולטים ביותר של "ידיעות אחרונות" – גידי וייץ, גיא לשם, מרדכי גילת, רותי יובל, שחר אלתרמן ואחרים – בחרו לפרוש מתפקידיהם ולנסות את מזלם בכלי תקשורת אחרים. בערך באותה תקופה, במפתיע, גם העורך הראשי ששירת את מוזס ועשה להם חיים קשים נדרש לפנות את כסאו.

ק-ו-מ-ב-י-נ-ה

ותיקי "ידיעות אחרונות" זוכרים את משה ורדי כאיש אמון של מוזס, עורך ראשי תככן עם קשרים בחלונות הגבוהים, אבל גם כעיתונאי תאב סקופים שאמנם הקשה על פרסום תחקירים שהביכו את מקורבי המו"ל – אך בסופו של דבר בדרך כלל פִרסם אותם, גם אם באופן מרוכך. למוזס ולו היתה היסטוריה אישית ארוכה שידעה רגעי משבר ופיוס, אבל ב-2005 היא הגיעה לסיומה. ורדי נבעט לפנסיה, ומוזס הצניח בלשכת העורך איש מקצוע ממין אחר: רפי גינת. חבר של כבוד בברנז'ה העסקית-תקשורתית של משפחת מוזס, המגיש הכוכב של "כלבוטק", תוכנית התחקירים ששודרה בערוץ 2 בלילות של הזכיינית רשת של נוני ושותפיו.

בניגוד לקודמיו, גינת לא השתפשף בשוחות של המהדורה היומית. הניסיון שלו בעיתונות הכתובה הסתכם בעריכת "העולם הזה" למשך שנתיים, בתקופת הדעיכה של השבועון שפעם היה פורץ דרך.

הפיכתו לסמכות המקצועית העליונה ב"ידיעות אחרונות" עוררה חששות בקרב העיתונאים. "כשנוני מינה את גינת, באו אליו כתבים ועורכים ואמרו לו, 'סליחה, עיתונות זה מועדון שחברים בו אנשים כמו גרשום שוקן או חנה זמר – מה, הכרוז של מכבי תל-אביב יהיה עורך 'ידיעות אחרונות'?'", נזכרת עורכת שעבדה אז בעיתון. "נוני ענה: 'אז יש לו גיבנת. למי אין גיבנת?'".

באחת הידיעות שבישרו על המינוי צוטט "גורם המקורב למשפחת מוזס" שהסביר את הבחירה המפתיעה בגינת בכך שהוא "אוכל עם המשפחה צהריים כל שבת, ולכן זה אדם שאפשר לבטוח בו בעיניים עצומות". עיתונאי ששוחח אז עם "העין השביעית" השתמש בשפה בוטה יותר: "הוא משתף פעולה עם נוני באיזו קומבינה, ומה הקומבינה – אף אחד עוד לא יודע".

עיתונאי ותיק ב"ידיעות אחרונות" מגדיר את הקדנציה של גינת כתחילת המדרון שבסופו הגיעה ההתגייסות הטוטאלית למען אולמרט המסובך בפלילים ושיחות השוחד עם נתניהו. עיתונאים רבים מספור שעבדו אז אצל מוזס העידו שכעת האווירה כלפי תחקירים, ובמיוחד תחקירים על בעלי שררה מהזירה הפוליטית והכלכלית, הלכה ונעשתה חשדנית ומצננת אף יותר מבעבר. ובכל מקרה, רוב העיתונאים שהתמחו בתחקירים מהסוג הזה כבר החלו לאט-לאט להיפלט החוצה.

בין העוזבים היתה רותי יובל, עורכת "7 ימים" שידעה איך לדבר עם מוזס ולשנות את דעתו. עזיבתה החלישה את היכולת של העיתונאים להתנגד לדרישות מלמעלה, או לפחות לנהל עליהן משא-ומתן. המינוי של גינת שיקף צמצום נוסף של מרחב התמרון: עם כניסתו לתפקיד, אחד המהלכים הראשונים שביצע היה הכרזה על קץ האוטונומיה של "7 ימים".

גינת דרש לעבור על הכתבות שנועדו להתפרסם במוסף לפני שליחתן לדפוס. לעורך ראשי של עיתון יש זכות מלאה לעיין בכתבות לפני פרסומן, וניתן לטעון שזו אף חובתו. אבל במקרה של גינת הרקע היה אנטי-עיתונאי. הבחישה ההולכת וגוברת שלו ב"7 ימים" הסתיימה בפיטוריו של העורך, ניר בכר. התביעה שהגיש בכר, כמו תביעותיהם של מרדכי גילת ומירון רפופורט, סיפקה הצצה נדירה לקרביים של "ידיעות אחרונות".

בתצהיר שהגיש לבית-הדין לעבודה, בכר כתב על "מסכת לחצים, הערות ורמיזות שנועדו לגרום לי לסטות ממסלול עבודתי העיתונאית בשירות האינטרסים הכלכליים, החברתיים והאישיים של המו"ל מוזס". בכר ציין שהלחצים הללו היו קיימים גם כשעבד תחת משה ורדי, אך גברו עם כניסתו של גינת. לדבריו, בהשראת מוזס הציע גינת להמיר את התחקירים על פוליטיקאים ואנשי עסקים ב"תחקירים צרכניים ובריאותיים". כמו ב"כלבוטק".

זה לא היה משא-ומתן. כבר בשבוע הראשון לכהונתו ניסה גינת לטרפד תחקיר של גידי וייץ על שרת התקשורת דאז, דליה איציק, בתקרית שנחקקה כאבן דרך בתהליך חיסול החופש המערכתי ב"7 ימים". הגילוי המרכזי בתחקיר היה מה שנראה כמו ניסיון מאפיוזי של איציק לסחוט את מנכ"ל רשות הדואר דאז, יוסי שלי, ולאלצו להתפטר. "יש לך ילדים, יש לך משפחה, אני רוצה שתאמין לי – אילו רציתי... יש פה הרבה מאוד חומרים", צוטטה השרה. "אין לי עניין להזיק לך. אני רוצה שתאמין לי. יש לי פה כמה דברים שיהיו לא נעימים לך מאוד. מאוד לא נעימים לך".

לכאורה, חומר נפיץ שכל עורך היה שש לפרסם. אבל ב"ידיעות אחרונות" כבר לא התלהבו מחומרים כאלה. לימים סיפר וייץ על המתח שבו היה נתון: "זוגתי אמרה לי: 'מה אתה כל-כך לחוץ ועצבני, התעסקת כבר עם ליברמן ושרון, כולה דליה איציק'. אמרתי לה: 'את לא מבינה מה הולך לקרות'".

התחקיר פורסם בסוף, אבל איציק נפגשה עם מוזס וזכתה במתנת פיוס: ראיון מחניף עם תמונה מחמיאה שפורסם כעבור חודש ב"מוסף לשבת" – הזדמנות יקרת ערך לשפץ את תדמיתה ולהדוף את ההאשמות בלי להשיב לשאלות קשות. הכתבת, נחמה דואק, דאגה לציין שאיציק מתהדרת ב"תספורת קוצים חדשה ובגזרה משופרת, פרי עבודה יומית במכון כושר", ואף סימנה אותה כמתמודדת עתידית על ראשות הממשלה.

בכר טען בתצהירו שהמשנה לעורך דאז, יואל אסתרון (כיום מו"ל "כלכליסט", היומון הכלכלי של הקבוצה), הודה באוזניו שהראיון עם איציק נכפה על עורכי "המוסף לשבת" בהוראה ישירה של מוזס. עורך המוסף ששיתף פעולה עם הדרישה האנטי-עיתונאית היה רון ירון, חייל נאמן של מוזס שכעבור שנים אחדות יתמנה לעורך הראשי.

"זו לא היתה הפעם הראשונה שהשרה דאז קיבלה 'הגנה' ב'ידיעות אחרונות' בהיותה רגולטורית בענף התקשורת, הנדרשת להכרעות כלכליות הנוגעות למו"ל ולמקורביו", ציין בכר בתצהירו, ופירט: "עוד קודם כניסתו של גינת לתפקיד נדרשתי לא לפרסם פינת מעקב במוסף שדיווחה על סירובה של השרה דאז להשיב לקופת המדינה את שווי טובות ההנאה שקיבלה לכאורה בעת שהתארחה בחתונתו של המיליונר אהרון פרנקל במונאקו". לדברי בכר, גינת גם הורה לו לא לפרסם מכתבים למערכת שדנו בתחקיר על שרת התקשורת איציק.

על הכוונת: הרגולטורית

תקרית דליה איציק לא היתה אירוע בודד. בהתאם למדיניות של קודמו בתפקיד ולאינטרסים של מוזס, גם גינת ניסה לסכל את העיסוק התחקירי במשפחת שרון. בכר חלק דוגמה מסוף 2005. לדבריו, גינת עיכב תחקיר על התנהלות מעוררת חשד של ראש הממשלה ובנו עמרי. על-פי התחקיר המוקפא, שרון ובנו השתלטו על תקציבים של מועצות דתיות והשתמשו בהם לחלוקת מינויים פוליטיים לחברי מרכז הליכוד. לדברי בכר, גינת "הביע תרעומת" על עצם העיסוק בכך וטען שזו "התעללות בגוויה".

אבל בכר מצא דרך יצירתית לפרסם את התחקיר: כשגינת יצא לחו"ל, הוא העביר את הכתבה לאסתרון, המשנה לעורך, שאמר לו: "אם זה לא תחקיר, אני לא יודע מהו תחקיר". התחקיר פורסם, ובכר דאג גם לידיעה מקדימה ב-ynet – אך זו, לדבריו, הוסרה זמן קצר לאחר פרסומה בהוראה אישית ממוזס, וללא נימוק ענייני.

לצד היחס העוין לתחקירים פוליטיים, מוזס גם מנע טיפול עיתונאי בתחום שבו היו לו אינטרסים כלכליים ישירים. באפריל 2005 ערכה המדינה מכרז לחידוש זכיון השידורים בערוץ 2. במקום שלישיית הזכייניות שעמה נפתחו שידורי הערוץ ב-1993 – קשת, רשת וטלעד – בתום המכרז ימי השידור אמורים היו להתחלק בין שתי זכייניות בלבד.

עקב המעמד המונופוליסטי של "ידיעות אחרונות", מוזס נאלץ למכור את אחזקותיו בחברת רשת עד נובמבר 2005, מועד תום הזיכיון הישן. הסכום שעתיד היה לקבל מהמכירה היה תלוי באופן ישיר בהצלחתה של רשת במכרז. כישלון במכרז ואובדן זכיון השידורים היה מוביל לקריסת שווי החברה.

בתצהירו מספר בכר ששלח את הכתבת חן שליטא להכין תחקיר על הקבוצות השונות שהתמודדו במכרז – אך מיד נבלם. "התקשר אלי המו"ל מוזס ודרש ממני בטון תקיף שלא לעסוק יותר בנושא זה עד לבחירת הזוכים", כתב בכר. לדבריו, כשתהה באיזו הצדקה ניתן למנוע מהקוראים מידע חיוני על הסוגיה, מוזס השיב לו שכתבי "ידיעות אחרונות" לא יצליחו להבין את "מורכבות הסיפור". כעבור כמה שבועות, הוסיף בכר, מוזס הורה לכל העורכים הבכירים להימנע מסיקור המכרז.

מוזס כמובן לא התנגד לכל סוג של עיסוק ברגולציה. בערך באותה תקופה הוא וגינת ניסו ליזום כתבת חיסול על דוידה לחמן-מסר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אשת המקצוע שהובילה את היוזמה לפירוק הבעלויות הצולבות בתקשורת – האחראית הישירה להפרדת מוזס מאחזקותיו בענף הטלוויזיה.

זה קרה בסתיו 2005. בכר זומן לחדרו של גינת, שבדיוק סיים לשוחח עם מוזס. "מטון דיבורו [של גינת] ניכר היה תמריץ למצוא עליה חומר לא מחמיא", כתב בתצהירו. "לא היה עניין עיתונאי אמיתי באותה עת בעו"ד לחמן-מסר, למעט העובדה שהיא הובילה ומובילה במשך שנים את יוזמות החקיקה להגבלת הבעלויות הצולבות בתקשורת, ובכלל זה את מכירת האחזקות של 'ידיעות אחרונות' בערוץ 2 והגבלת הנוכחות המונופוליסטית של משפחת מוזס בענף התקשורת". הכתבה לא יצאה לפועל.

השקשוקה של רפי גינת

גינת לא רק מילא פקודות. מגיש "כלבוטק" שנעשה עורך "ידיעות אחרונות" הביא עמו לעיתון רשת שלמה של קשרים אישיים: מקורבים שהוא חפץ ביקרם, ומנגד גורמים שהיה לו אינטרס לפגוע בהם. בכמה מקרים, רשת הקשרים הזאת חפפה את זו של מוזס. אבל במקרים אחרים האינטרסים שגינת ביקש לקדם היו אישיים בלבד.

במקרה אחד פסל גינת תחקיר של "7 ימים" על שניים מחבריו האישיים, איל הספנות סמי עופר ויו"ר חברת החשמל דאז אלי לנדאו, פוליטיקאי שכיהן כראש עיריית הרצליה והיה ממקורבי שרון. באותה תקופה היה לנדאו מועמד לתפקיד יו"ר רשות השידור, מינוי פוליטי נטול הצדקה מקצועית. התחקיר צפוי היה לעורר ספק לגבי נקיון כפיו ולחבל במועמדותו. גינת פסל אותו. הנימוק: "חרא של תחקיר".

בתצהירו סיפק בכר הסבר אפשרי להגנה שנתן העורך ללנדאו: חקירה פלילית שנפתחה נגד גינת עשור וחצי קודם לכן. ב-1989, כשגינת מילא תפקידים בכירים ברשות השידור, המשטרה חקרה חשדות שלפיהם קיבל טובות הנאה משורה של גורמים עסקיים שעלו על הכוונת של "כלבוטק" וביקשו לשפר עמדות מול מערכת התוכנית. ערוץ 1 היה אז מדורת השבט. "כלבוטק" היתה אחת התוכניות המצליחות ביותר בערוץ, ואחזה בהשפעה ציבורית אדירה.

במשך שנתיים ליווה את גינת ענן כבד של חשדות: במשטרה הטיחו בו שהוא נוהג לקחת שוחד מגורמים שנחקרו על-ידי מערכת "כלבוטק". במקרים אחרים, כך נטען, גינת ניצל את תפקידו כמנהל בכיר ברשות השידור כדי להעניק זמן מסך לגורמים שהעניקו לו טובות הנאה – למשל המפיק חיים סלוצקי, שעל-פי החשד שנחקר אז סיפק זונות לגינת ולבעלי תפקידים אחרים בגוף השידור הציבורי.

המקרה שמשך את מירב תשומת הלב התקשורתית אירע בעקבות תחקיר "כלבוטק" שחשף התנהלות פלילית של חברה ללימודי אנגלית בשם אודיטרון. לאחר השידור, אנשי אודיטרון גייסו את אחד מחבריו של גינת, בעל חנות אופנועים בשם חיים אליהו, בניסיון לגרום ל"כלבוטק" לשדר אייטם חיובי שיתקן את הרושם הגרוע שיצר התחקיר.

דיווחים עיתונאיים מהתקופה ההיא גרסו שגינת הדף את הדרישה הזאת, אבל כאשר אליהו התייצב אצלו עם צמד זונות (בעיתונים דיווחו שכינוייהן היו "סיוון" ו"קיילי") – גינת אירח אותן ואת יבואן האופנועים בחדר המלון שלו ובילה עם אחת מהן. לאחר מכן התברר שאת שכרן של הזונות שילמה חברת אודיטרון.

הסרסור שהעביד את הזונות, שי אבריאל, התגאה במשלח ידו, התרברב שחוג לקוחותיו כולל שרים וח"כים וניסה למשוך את תשומת הלב של התקשורת ל"סוכנות נערות הליווי" שלו. הוא אפילו הגיש את הסוכנות לתחרות אות המוצר הנבחר של "ידיעות אחרונות" והתאחדות התעשיינים – וזכה. לאחר מכן התברר ששיקר למארגנים ותיאר את שירותי הזנות כ"עסק לדיילות".

גינת, להגנתו, טען שלא ידע ששתי הנשים הצעירות הן זונות, ולפיכך גם לא היה לו מושג שמישהו שילם להן. בסופו של דבר הוא הועמד לדין בגין קבלת שוחד בשתי פרשות צדדיות: קבלת הטבות כספיות אסורות בעת רכישת קטנועים (בין היתר מחברו חיים אליהו) ותווי חניה מראובן גרוס, "מלך החניונים" של תל-אביב. גינת טען שמותר לקבל מתנות מחברים וכפר באשמה. ב-1991 זיכה אותו בית-המשפט מכל האישומים.

ב-2005, כשגינת הגיע ל"ידיעות אחרונות", המשפט כבר היה הרחק מאחוריו – אבל הוא לא לגמרי השתחרר מההשלכות. נסיונו לחבל בתחקיר על אלי לנדאו וסמי עופר כיכב ב"שיטת השקשוקה", סרט הדוקו-אקטיביזם החלוצי של מיקי רוזנטל ואילן עבודי. ניר בכר, שהתראיין בסרט, סיפר שכשלנדאו התבקש למסור תגובה לגילויים של "7 ימים" הוא מיהר להתקשר לגינת וביקש ממנו לדחות את הפרסום עד אחרי מינויו לתפקיד יו"ר רשות השידור. גינת פנה מיד לבכר והעביר לו את הדרישה.

הכתבים שעמלו על התחקיר, גידי וייץ ונורית פלתר, כבר ידעו מה הרקע שככל הנראה עמד מאחורי הדרישה הפסולה. לפי תצהירו של בכר, כשהכתבים שוחחו עם לנדאו ועימתו אותו עם ממצאיהם, לנדאו סיפר שעשור וחצי לפני כן הוא הוזמן להעיד במשטרה ולספק מידע על החשוד רפי גינת – אבל סירב לשתף פעולה. לדברי בכר, וייץ בירר את הטענה מול גינת וקיבל ממנו אישור שאכן כך קרה.

בהמשך התברר שגינת אכן לא פעל במקרה זה בשם מוזס. כשבכר פנה למוזס וביקש ממנו לאשר לפרסום את התחקיר – המו"ל אישר, והתחקיר ראה אור. מעט לאחר מכן היועץ המשפטי לממשלה הורה למשטרה לפתוח בחקירה נגד לנדאו. כמצופה, מינויו לתפקיד יו"ר רשות השידור בוטל. גינת, כעבור שנים, טען שמעולם לא פסל תחקיר. לכתבה הזאת הוא סירב להתראיין או להגיב.

מתצהירו של עורך "7 ימים" עולה שלצד הניסיון של גינת לנצל את תפקידו כדי לגונן על חבריו, הוא ניסה להשתמש במוסף גם כדי להכפיש את יריביו. לפי בכר, בסוף 2005 הציע לו גינת להרים תחקיר על הניצב בדימוס סנדו מזור, שכיהן עד 2003 כשגריר ישראל ברומניה. העילה, כפי שהוצגה על-ידי גינת, היתה שלמזור יש "עסקים במזרח אירופה אשר ראוי לבדוק את כשרותם" ושפעילות עסקית של אשתו העמידה אותו ב"מצב של ניגוד עניינים חמור".

בכר פנה לכתבת שוש מולא, שמתמחה בסיפורי פלילים וכבר סיקרה את מזור קודם לכן, וביקש ממנה לתחקר את המידע של גינת. כעבור שבועיים חזרה אליו מולא ועִדכנה שאין ממש בטענות. לדברי בכר, במסגרת הבדיקה גילתה מולא שכאשר מזור שירת במשטרה הוא הופקד, בין היתר, על חקירתו הפלילית של גינת. כתבת החיסול לא יצאה לפועל.

התופעה הזאת, שבה אינטרסים אישיים של עורכים בכירים מובילים לסיכול או ייזום כתבות, אינה ייחודית לרפי גינת. אפשר למצוא אותה גם בעיתונים אחרים שבעל הבית שלהם ראה בהם מכשיר למימוש אינטרסים אישיים, למשל בעיתון "גלובס" בתקופת המו"ל אליעזר פישמן וב"מעריב" כשנשלט על-ידי משפחת נמרודי.

עיתונאי שעבד ב"ידיעות אחרונות" חולק שני סיפורים שנחקקו בזכרונו: "במקרה אחד, בעיתון עבדו על תחקיר על רופא מסוים. התחקיר לא פורסם. בשלב כלשהו התברר שהרופא הזה טיפל בבן של אחד העורכים הבכירים, שהיה ככל הנראה מעורב בגניזה. זה לא היה תחקיר חלש – הסיפור היה מספיק חזק כדי לצאת אחר-כך בגוף תקשורת מתחרה. במקרה אחר, אחד העורכים הבכירים בעיתון פסל באופן גורף תיאור ביקורתי של איש עסקים ידוע שהיה חבר אישי שלו – למרות שלא היתה מחלוקת על נכונות הדברים, שפורסמו קודם לכן בעיתון אחר.

"הזליגה של רוח המפקד מהרמה של נוני אל העורכים הבכירים היא אחת התופעות המעניינות ב'ידיעות אחרונות'", מסכם העיתונאי. "הרשימות השחורות והלבנות או האינטרסים הכלכליים הם רק צד אחד, שטחי, של ההתנהלות המושחתת. כשיש די-אן-איי ארגוני שבו לגיטימי שידיעה עיתונאית תשרת אינטרס אישי של המו"ל, הנורמה הזאת מחלחלת למטה. ובשלב מסוים, כשהעורכים הבכירים מפנימים שגם הם יכולים להטות את הסיקור בהתאם לאינטרסים האישיים שלהם – הדי-אן-איי שלהם משתנה, ונעשה דומה יותר לזה של נוני".

ההשלכות מורגשות גם בתחתית שרשרת המזון. "בסופו של יום", סיפר ניר בכר בסדרת התעודה "העיתונאים", "הפעולה של המו"ל והעורך הראשי נגד כוחות תחקיריים שפועלים בתוך המערכות היא פעולה שמשתקת את העבודה של כל המערכת, מפני שהיא מאותתת לאנשים הקטנים או לכתבים, כתבי השטח, התחקירנים, העורכים בדרגים הזוטרים, שמוטב להם שלא יחשבו על דברים פרובלמטיים שמתנגשים עם האינטרסים של המו"ל והחברים שלו, ועושים לו נאחס או כבד על הנשמה כשהם פותחים את העיתון ביום שישי".

תקופת דמדומים

במקביל לשינויים בקוד הגנטי של "ידיעות אחרונות", גם מחוץ לעיתון נשבו רוחות של שינוי. החלוקה הוותיקה בין שני הגושים הפוליטיים הדומיננטיים בימין ובשמאל הלכה והתמוססה. שרון הקים את מפלגת השעטנז קדימה, שחיברה יחד פוליטיקאים מהליכוד ומהעבודה והתכוננה כעת למערכת הבחירות הראשונה שלה.

כמה חודשים לפני כן, בקיץ 2005 – אחרי הרהביליטציה שהפכה את שרון מאדם מוקצה לגורם מאחד – הוא נעזר בסיעות השמאל כדי להעביר את תוכנית ההתנתקות. הפינוי הכפוי של יישובי גוש קטיף וצפון השומרון יצר קרע עמוק בימין הישראלי והאיץ עוד יותר את תהליכי השינוי שהתחוללו במערכת הפוליטית.

"ידיעות אחרונות" הלך והתקדם אל עבר עידן נטול מסכות. במשך עשורים, עוד לפני עידן נוני מוזס, בכירי העיתון ידעו לתחזק מערכות יחסים עם גורמים פוליטיים מגוונים, מימין ומשמאל, ושירתו אותם בדרכים עדינות שקשה היה לקלוט בעין בלתי מזוינת, בלי מידע פנים. אף אחד לא יכול היה לטעון ש"ידיעות אחרונות" הוא שופר של מנהיג מסוים, פשוט מפני שהוא נשף סימולטנית באינספור כיוונים – והקפיד גם למתוח ביקורת, ואפילו לפרסם תחקירים, על פוליטיקאים מרשימת המיוחסים.

התחקירים על שרון, שפורסמו בזמן שבכירי המערכת פועלים למען שרון, הם אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לשיטת הפעולה המתעתעת. התחקירים האלה מילאו תפקיד ציבורי חשוב, ולעתים גם קצרו הישגים בדמות חקירות משטרה וכתבי אישום. אבל לצד התועלת המובהקת הזאת היה להם גם תוצר לוואי. עצם קיומם סייע בטשטוש הקשרים בין מוזס, בעל הבית, למערכת הפוליטית. עם ההכחדה ההדרגתית של התחקירים הפוליטיים, גם תוצר הלוואי הזה, החיוני כל-כך לשימור התדמית העניינית של העיתון, הלך והתפוגג.

השינויים ב"7 ימים" המחישו זאת. עורך המוסף, ניר בכר, היה האחרון בשרשרת קצרה של עורכים לוחמניים שניסו לעשות את הבלתי אפשרי: לייצר מוסף המתמחה בתחקירי הון-שלטון, שרואה אור כחלק מעיתון מונופוליסטי שבעל הבית שלו מנהל יחסים קרובים עם פוליטיקאים ובעלי הון. אבל לקראת סוף 2005 התקלקלו סופית היחסים בינו לבין העורך הראשי גינת. בכר פוטר, והמוסף נכנס לתקופת דמדומים נטולת עורך קבוע. האיש שיחליף אותו בסופו של דבר יהיה ניר חפץ.

בצירוף מקרים סמלי, שלושה שבועות לאחר ההדחה הגיע לסיומו גם עידן שרון. בפתח השנה החדשה לקה ראש הממשלה באירוע מוחי חמור ונכנס לתרדמת ארוכה שממנה כבר לא קם. "ידיעות אחרונות", עיתון הבית שלו, כבר נערך לכרות ברית עם פטרון חדש.

תגובת נוני מוזס

לאחר נסיונות מאומצים ליצור קשר עם נוני מוזס, תגובתו נשלחה למערכת "העין השביעית" באמצעות עו"ד חגי דורון מפירמת עורכי-הדין ש. הורוביץ. להלן התגובה במלואה:

מרשינו, ידיעות אחרונות בע"מ ("ידיעות אחרונות") ומר ארנון מוזס, מילאו את ידינו להשיב לפנייתכם שבנדון, כדלקמן:

1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".

3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.

5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהן, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.

6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.

8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.

9. מבלי לגרוע מן האמור יודגש כי פרסום שקרי ומכפיש מעין זה, שמעיון ברשימת השאלות שהופנו למרשינו ברור כי בכוונתכם לפרסם, מהווה הוצאת לשון הרע, וגם חזרה בלבד על פרסומים מעין אלה לא תקנה למפרסמיהם ולגורמים האחראים והמאשרים פרסומים אלה חסינות מפני תביעות דיבה עתידיות, אם וככל
שיפורסמו.

10. למותר לציין כי אין באמור במכתב זה, או במה שלא נאמר בו, כדי להוות ויתור, הסכמה, כמו גם לגרוע או לפגוע בכל סעד, זכות או טענה של מרשינו בקשר לנושא שבנדון.

תגובת רון ירון

רון ירון ביקש למסור תגובה על תקרית המתוארת בכתבה, שבה מתוקף תפקידו כעורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" העביר לדסק החדשות הנחיה לא לפרסם על הליכוד כתבות שמבוססות על מקורות אנונימיים בזמן מערכת הבחירות.

דבר קיומה של התקרית פורסם לראשונה ב-2003 במהדורה המודפסת של "העין השביעית". ב-2018, במסגרת העבודה על "שיטת 'ידיעות אחרונות'", נשאל ירון על התקרית וטען שאינו זוכר אותה. כעת מסר את התגובה הבאה: "מעולם לא נתתי הוראה שלא לצטט הכפשות של גורמים אנונימיים כנגד אריאל שרון. אמרתי, וזו עמדתי הקבועה, שבתקופת בחירות (ובכלל) בעייתי לאפשר לגורמים אנונימיים לפרסם הכפשות כנגד מתחריהם מבלי שיעמדו מאחורי הדברים בשמם. וזה רלבנטי לכל הצדדים ולא לצד זה או אחר".

* * *

בפרק הבא: אהוד אולמרט הופך כמעט במקרה לראש ממשלה, ונוני מוזס מתאהב. המו"ל הכל-יכול רותם את ניר חפץ לחיסול המוצב האחרון של תחקירי ההון-שלטון ומרסק את מה שנותר מהעיתונות החוקרת ב"ידיעות אחרונות". כשהחבר מירושלים שוקע בחקירות פליליות, כוכבי העיתון מתגייסים לעזרתו