כבר מראשית ימיו של "כלכליסט" נדמה היה שהפעם נוני מוזס, הבעלים הכל יכול של קבוצת "ידיעות אחרונות", מוכן לעשות דברים אחרת. העיתון הכלכלי הופרד במופגן מספינת האם.

האחריות על הפרויקט נמסרה לידי העיתונאי הוותיק יואל אסתרון, המשנה לעורך "ידיעות אחרונות", שגויס שנתיים קודם לכן מקבוצת שוקן המתחרה. מוזס העניק לו תואר יוצא דופן: מו"ל "כלכליסט".

אסתרון לא באמת מוּנה למוציא לאור של העיתון ההולך ונרקם. "כלכליסט" הוקם מראש כחלק אינטגרלי מהקבוצה, ואפילו לא נרשם כחברה נפרדת. מבחינה מהותית, המו"ל היה ונשאר מוזס, אבל אסתרון קיבל ממנו סמכויות חריגות: חוץ מאחריות על התוכן הוענקה לו אחריות גם על הפן המסחרי. הוא קיבל גם נדוניה: גלית חמי, עורכת "ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", שהצטרפה כעורכת "כלכליסט".

השנה היתה 2007. צוות ההקמה התמקם ברחוב חומה ומגדל בדרום תל-אביב, בבניין שהיה שייך לקבוצת "ידיעות אחרונות", והחל לראיין מועמדים, לערוך מבחני כניסה ולרקוח את הפורמט של היומון שירחיב את ממלכת מוזס למחוז חדש.

לקראת סוף השנה, כשכבר נחתמו חוזים עם עשרות עובדים חדשים – רבים מהם מחוץ לשורות "ידיעות אחרונות" – נשכרו עבור מערכת "כלכליסט" משרדים נוצצים ורחבי ידיים בבניין חדש בצפון העיר, בקריית ההייטק והמדיה ברמת החייל.

בכירי "כלכליסט" ראו במרחק הפיזי ממערכת "ידיעות אחרונות" ביטוי לעצמאותם. האופן-ספייס המאורך וההייטקי למראה, ובו עמדות אחידות עבור הכתבים, המשכתבים והמעצבים – ומסביב משרדים פרטיים לבעלי התפקידים הבכירים – היה הצהרת כוח. לא רק כלפי חוץ אלא גם פנימה, מול שאר זרועות קבוצת התקשורת.

עיצוב הפנים והאבזור היו כאלה שרוב העיתונאים בארץ, גם אלה שעבדו קודם בבית "ידיעות אחרונות", היו מתקנאים בהם. בזמן שבמערכות אחרות בחשו קפה זול בכוסות קלקר, ב"כלכליסט" חולקו לעובדים ערכות שי עם ספלים ממותגים. את הקפה הנמס החליפה מכונת אספרסו. המחשבים היו חדשים ומהירים, ותנאי השכר היו טובים.

התפאורה השונה, החריגה, היתה חלק מהאתוס שאסתרון וחמי ביקשו ליצוק למערכת הצעירה. "כשיואל וגלית הקימו את 'כלכליסט', היה להם חשוב מאוד שהעיתון לא יהיה חלק מהתרבות הארגונית של 'ידיעות אחרונות'", מספר אחד מעיתונאי "כלכליסט". "זאת אחת הסיבות לכך שחיפשו שם מערכת נפרדת, פיזית".

בכירי "כלכליסט" לא יתבטאו באופן פומבי נגד "ידיעות אחרונות", ובוודאי שלא נגד נוני מוזס, אבל בשיחות שלא נועדו לפרסום היחס לאח הגדול והוותיק ברור למדי, ונע בין בוז שקט להכפשות של ממש. את מקביליהם ב"ידיעות אחרונות" הם לא יהססו להשמיץ בפה מלא. "אני לא צריך אותך שתסביר לי מה זה 'ידיעות אחרונות'", התבטא אחד מהם כשהואשם שפעל בשירות האינטרסים של מוזס.

הבוז, ולעתים שנאה ממש, לקולגות בתוך קבוצת התקשורת, אינם תופעה יוצאת דופן בקבוצת "ידיעות אחרונות", שמוזס מנהל זה שנות דור בשיטות של הפרד ומשול. התחרות בין חלקי הקבוצה היא לעתים קרובות עזה הרבה יותר מהתחרות מול שאר השחקנים בענף. אולם ביחס של "כלכליסט" ל"ידיעות אחרונות" יש הרבה מעבר לקנאת סופרים. בבסיסו עומדת היכרות אינטימית עם השחיתות המערכתית המגולמת בשיטת "ידיעות אחרונות".

אסתרון, "מו"ל 'כלכליסט'", כיהן כעורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" ומתוקף תפקידו נחשף אישית לנסיונות לנצל את העיתון למטרות זרות. ניר בכר, שהיה עורך מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות", העיד כיצד ניצל נסיעה לחו"ל של העורך המצנזר רפי גינת כדי להיעזר במשנה לעורך ולפרסם כתבה נפיצה על דליה איציק, אז שרת התקשורת. אותו משנה לעורך היה אסתרון.

ברבות השנים אסתרון מצא מטאפורה שמסכמת את דעתו בנושא. בשיחות סגורות הוא הדביק ל"ידיעות אחרונות" כינוי מעליב: "צפון קוריאה", הרודנות המסוגרת שמתעללת בנתיניה. את "כלכליסט" כינה "דרום קוריאה", השכנה הדמוקרטית והמתקדמת. בעיתון שלו, טען אסתרון, אין כניסה לתרבות המקצועית הפגומה שמשגשגת ב"ידיעות אחרונות". "כלכליסט" הוא עיתון אחר.

"ידיעות" קופץ למים הכלכליים

בעשור הראשון של המאה ה-21, כשניתן האור הירוק להקמת "כלכליסט", העיתונות המודפסת כבר הלכה ושקעה אל תוך משבר כלכלי כרוני. היה ברור שהציבור נוטש את העיתונים ועובר בהדרגה לרשת, ושהמפרסמים צועדים אחריו. פייסבוק בדיוק עשתה עלייה, בדרך להשתלטות שלה ושל שאר ענקיות הטכנולוגיה על שוק הפרסום. "ישראל היום", שהושק שנה לפני "כלכליסט", שבר לראשונה מזה שנות דור את המונופול של "ידיעות אחרונות" בתחום עיתונות הדפוס.

תמורות עומק התחוללו אז לא רק בתחום התקשורת. בכלכלה הישראלית הבשיל שינוי שיצר שווקים חדשים – ואיתם קוראים חדשים, ובעיקר מפרסמים חדשים. מוזס זיהה הזדמנות עסקית.

לקראת סוף 2005, בסיומו של מאבק ציבורי ממושך, נכנסה לתוקף רפורמה ממשלתית להפחתת הריכוזיות בשוק ההון, שגובשה על-ידי ועדה שבראשה עמד מנכ"ל משרד האוצר דאז יוסי בכר. הרפורמה שִחררה את הציבור מתלות ארוכת שנים בבנקים, שעד אז שלטו באופן כמעט מוחלט בקופות הגמל וקרנות הנאמנות וכעת אולצו למכור אותן לגופים חיצוניים. המהלך טרף את הקלפים בענף הפיננסים ויצר סקטור צומח של בתי-השקעות שהפכו לשחקנים מרכזיים במשק. ענף הקרנות זינק תוך שנה מהמקום ה-14 למקום השישי ברשימת המפרסמים. מגדל שוקי הון, לדוגמה, הגדילה את תקציב השיווק שלה מ-300 אלף שקל ל-16 מיליון שקל בתוך שלוש שנים.

השינויים העמוקים בכלכלה הישראלית התבטאו גם בפיתוחו של שוק ההון, ואיתו שכבה חדשה, הולכת וגדלה, של משקיעים. המסחר בבורסה הפך לנחלת הציבור הרחב – והציבור הזה היה זקוק לסוג חדש של עיתונות כלכלית.

כמו במקרים קודמים שבהם קבוצת "ידיעות אחרונות" התרחבה לשווקים חדשים, גם כאן את הצעד הראשון עשה עמוס שוקן, מו"ל "הארץ". רק לאחר שהמהלך הוכיח את עצמו קפצה פנימה קבוצת "ידיעות אחרונות", בעלת הכיסים העמוקים ואורך הנשימה, וכבשה את מעמד הבכורה.

כך היה עם לידתן של רשתות המקומונים. שוקן היה הראשון עם "כל העיר", "העיר" ושאר מקומוני הרשת שהקים. רק אחר-כך הגיע מוזס והקים את ידיעות-תקשורת, שחיקתה את המודל המצליח.

כך היה גם עם חדירת האינטרנט. "הארץ" נכנס לעסקי הרשת כבר ב-1995, עם הקמת IOL ולאחר מכן אתר "הארץ און ליין", שנים לפני שב"ידיעות אחרונות" השיקו את ynet.

וכך היה גם עם העיתונות הכלכלית החדשה. היומון הכלכלי הוותיק, "גלובס", פעל לבדו בשוק מאז 1983 ופנה לקהל יעד מקצועי ונישתי. עם היווצרותו של שוק חדש של מפרסמים וקוראים בסוף שנות התשעים, שוקן היה הראשון להגיב. ב-1 במאי 2000 עלה לרשת אתר TheMarker. ב-2005 "דה-מרקר" נולד מחדש כעיתון מודפס, ובלע את מדור הכלכלה של "הארץ". רק כעבור שלוש שנים הוקם "כלכליסט".

קצת לפני שמוזס קפץ למים הכלכליים, בסביבתו הכריזו שהמיזם העיתונאי החדש לא נועד להתחרות בכלכלונים הוותיקים, לפחות לא באופן ישיר. "הפוקוס שלנו, בניגוד למה שחושבים, הוא לא לקחת קוראים מ'דה-מרקר' ו'גלובס'", אמר אז לאתר "העין השביעית" אייל לינור, יועץ אסטרטגי שליווה את השקת "כלכליסט". "יש אוקיינוסים אדומים מדם, שם כל הדגים נושכים אחד את השני. אנחנו רוצים למצוא אוקיינוס כחול, כלומר למצוא קהלים חדשים ולהרחיב את השיחה הכלכלית לאנשים שלא היו שם קודם".

הצהרת הכוונות הזאת תומצתה בסלוגן שמתנוסס עד היום מדי בוקר בראש עמודי השער של "כלכליסט": "ישראל מתחברת לכלכלה".

הכותרת הראשית שהתנוססה על שער הגיליון הראשון, "רוצים מלחמה? yes!", נתפסה כקריצה למתחרה מרחוב שוקן. אבל בראשית ימיו נדמה היה שקברניטי "כלכליסט" אכן מנסים "למצוא אוקיינוס כחול", להתבדל מ"דה-מרקר" ובמידה מסוימת גם מ"גלובס", ולייצר עיתונות כלכלית אחרת. לא רק בגלל היומרה לפנות להמונים – שבאה לידי ביטוי בסיקור אינטנסיבי של תעשיית ההייטק הצומחת, עסקי ספורט ותרבות – אלא גם בזכות אימוץ טון סיקור חיובי, לא ביקורתי.

עיתונאים שעבדו ב"כלכליסט" בתקופת ההרצה, כשמדי יום הופק גיליון שלם שלא הופץ לקהל הרחב, זוכרים שהדבר נאמר בישיבות באופן מפורש. הם זוכרים גם שהובהר להם ש"דה-מרקר" אינו מודל לחיקוי, ושהיעד הוא ליצור אלטרנטיבה (אחד מהם היה איתמר ב"ז, ממחברי "שיטת 'ידיעות אחרונות'", שעבד ב"כלכליסט" במשך כחצי שנה).

המו"ל אסתרון והעורכת חמי רמזו לכך בגליון הבכורה, שבו הבטיחו ש"כלכליסט" ינסה לדבר ב"שפה רהוטה אך נגישה, מעודכנת אך לא מתנשאת, מקצועית אך לא מרתיעה, ביקורתית אך נטולת רשעות מכוונת".

הדברים נוסחו כפנייה לקוראים, אך באותה מידה ניתן להתייחס אליהם כאל פנייה למושאי הסיקור, שהם גם מקור ההכנסות העיקרי של העיתון: הבנקים, בתי-ההשקעות, הקונצרנים הגדולים, יבואני הרכב וחברות הנדל"ן. מעניין לציין כי במבט לאחור, בכירים בעיתון מאשימים דווקא את "דה-מרקר" בהנחלת תרבות של הערצת עושר, עם פרויקטים כמו דירוג "עשירי ישראל".

גליון הבכורה של "כלכליסט" ראה אור ב-18 בפברואר 2008. עד מהרה התברר שההימור של מוזס הצליח. "כלכליסט" דהר קדימה ועקף בתפוצתו את שני המתחרים הוותיקים.

המעמד המונופוליסטי של "ידיעות אחרונות" תרם לכך תרומה נכבדת. מערך ההפצה של עיתון האב העניק ל"כלכליסט" סיוע אגרסיבי: סוכני המכירות הציעו למנויים הקיימים לקבל את העיתון החדש בעלות סמלית, ולעתים ללא עלות כלל. גם הזרוע המקוונת של הקבוצה גויסה למאמצי ההחדרה. בדף הבית של ynet, שכבר אז היה אתר החדשות המוביל במדינה, הופקעה הפניה קבועה ובולטת ("חלון", בז'רגון המקצועי) לקידום תוכן של "כלכליסט". המעשה עורר תרעומת במערכת ynet, והיה סימן מטרים לכרסום בעצמאות האתר.

גבי קסלר, העורך הכלכלי של ynet, עבר עוד קודם לכן עם כפיפיו למערכת "כלכליסט". במשך חודשים ארוכים, עובדי ערוץ הכלכלה של ynet הפעילו את הערוץ מהדסק ברמת החייל. לאחר מכן, עם השקת אתר "כלכליסט", קסלר והעובדים סופחו רשמית לכלכלון. הצעד הותיר ב-ynet חור פעור שאילץ את אתר החדשות הפופולרי בישראל להסתפק במחלקה כלכלית מצומקת.

ב"ידיעות אחרונות" לא נוהגים לפרסם נתוני אמת לגבי תפוצת עיתוני הקבוצה, אבל סקר החשיפה TGI העלה ש"כלכליסט" עקף את "גלובס" הוותיק כבר בשנת קיומו הראשונה. ב-2010, אחרי שציין שנתיים להיווסדו, הותיר מאחור גם את "דה-מרקר".

מאז ועד ימינו, בקמפיינים פרסומיים מוצג "כלכליסט" כ"עיתון הכלכלי הגדול בישראל". העורכת הראשית, גלית חמי, מתייחסת אליו כאל העיתון השלישי בגודלו בישראל, כלומר כעיתון הנפוץ ביותר אחרי "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות".

"כלכליסט", לא מה שחשבתם

מאז השקתו ב-2008, "כלכליסט" רשם הישגים מרשימים בזירת התוכן ורכש לעצמו בדין מעמד של עיתון מעמיק, איכותי ועתיר חשיפות. עשרות מעובדיו בעבר ובהווה ששוחחו עם "העין השביעית" מתארים את "כלכליסט" כגוף תקשורת עם מערכת חזקה שמסוגלת לפרסם תחקירים וביקורת נוקבת גם על בעלי הון וגופים עסקיים שבעל הבית מוזס חפץ ביקרם.

"כלכליסט", הם מדגישים בזה אחר זה, הוא לא "ידיעות אחרונות". "כלכליסט" ממלא משבצת אחרת, שונה, באימפריית העיתונות של מוזס.

בעיתון מציינים את תהליך ההתבגרות וההתפכחות שעבר, במיוחד מאז המחאה החברתית של 2011, שהיתה לדעת בכירי העיתון קו פרשת מים עבור העיתונות הכלכלית כולה והשפיעה באופן עמוק גם על מערכת "כלכליסט". בעיתון גם מזכירים בגאווה פרוייקטים עיתונאיים כמו "דור בלי בית" ו"מעמד הבינתיים", שהקדימו את המחאה החברתית בכך שהצביעו על יוקר המחיה המאמיר ואי-השוויון בישראל.

מקור גאווה נוסף עבור אנשי "כלכליסט" הוא הטיפול בסוגיות מורכבות כמו התמלוגים המגיעים למדינה – כלומר לציבור – מאוצרות הטבע שבגבולותיה. בעיתון מציינים את סיקור ועדת ששינסקי, שקבעה את גובה התמלוגים שיתקבלו מתגליות הגז הטבעי, ואת סיקור המאבק על תמלוגי כריית האשלג בים המלח על-ידי חברת כימיקלים-לישראל (ICL) של עידן עופר.

סוגיה כלכלית-חברתית אחרת ש"כלכליסט" הוביל את הטיפול העיתונאי בה היא הנגשת תחום הפנסיה, שאף זיכתה את הכתב שאול אמסטרדמסקי בפרס סוקולוב. "בסדרת הכתבות 'בערבות הפנסיה' פרץ אמסטרדמסקי את חסמי המידע המפרידים בין האזרח לבין היכולות שלו להבין את האפשרויות העומדות לפניו, כדי להבטיח את רווחתו בגיל הפרישה", נכתב בנימוקי הפרס, "הסדרה הזאת משמשת דוגמה ומופת לעיתונות חוקרת ומעורבת בחברה".

בעיתון יודעים למנות הצלחות עיתונאיות בולטות נוספות שהתפרסמו בין דפיו, מסדרת הכתבות הביקורתית של ענת רואה על עו"ד שלמה נס ועד לחשיפת חומרי החקירה ב"תיק 4000" על-ידי תומר גנון וליטל דוברוביצקי. אך מה שחשוב לבכירי העיתון להדגיש הוא העמדה העצמאית שתפסו, לשיטתם, מול דמויות בולטות בעולם העסקים – נוחי דנקנר, שלמה אליהו, יצחק תשובה, פטריק דרהי ואחרים – והטורים הביקורתיים שפורסמו למורת רוחם.

אם במקרה נראה שהעיתון דווקא שירת את בעלי ההון והכוח, אומרים ב"כלכליסט", הרי שמדובר היה בטעות תמת לב בשיקול הדעת. ובכלל, גם אם יש נושאים שבעיתון לא יכולים לטפל בהם באופן חופשי בשל האינטרסים של המו"ל מוזס, הרי שהם ספורים. נוני, הם מזכירים, אינו טייקון כמו נוחי דנקנר או אליעזר פישמן, שהעיתונים היו רק חלק שולי מהאימפריות העסקיות שלהם.

"כלכליסט" גם מתאפיין בגישה ביקורתית כלפי ראש הממשלה הנצחי של ישראל, בנימין נתניהו, וממשלותיו ההולכות ומקצינות. מאז ינואר 2023 מתבלט "כלכליסט" בסיקור העקבי והתקיף של הפעולות שעושה ממשלת נתניהו השישית לשינוי שיטת המשטר בישראל.

עם זאת, הפרסום הבולט ביותר ב"כלכליסט" בשנים האחרונות, ולמעשה מאז היווסדו, היה דווקא סדרת תחקירים שנויה במחלוקת של תומר גנון שעסקה בשימוש ברוגלות במשטרת ישראל. גנון עשה שירות חשוב לציבור כשהעלה לראשונה לסדר היום את השימוש בכלי הריגול האימתניים נגד אזרחים ישראלים, אך הכתבות עצמן היו רצופות פרכות עובדתיות ונארזו באופן קונספירטיבי שהפך את "פרשת הרוגלות" לאחת התימות הפופולריות במכונת הרעל של נתניהו.

כסף ישן פוגש כסף חדש

עד הקמת "כלכליסט", קבוצת "ידיעות אחרונות" לא התבלטה בסיקור עולם העסקים. כל עוד הבימות הכלכליות של מוזס הסתכמו בעיתון היומי וב-ynet, השימוש האסטרטגי שניתן היה לעשות בהן נותר מוגבל. "ממון", המוסף הכלכלי היומי, התמחה בצרכנות. לערוץ הכלכלה של ynet היה מנדט דומה. הארסנל הכלכלי של מוזס הסתכם בקומץ של כתבים ופרשנים שהתרכזו בעיקר בסיקור שוטף – ולצדם הפרשן הבכיר סבר פלוצקר, מר כלכלה של "ידיעות אחרונות" ומעין שגריר של מוזס במסדרונות ההון.

השנים האחרונות של המאה ה-20, השנים שבהן העוצמה של "ידיעות אחרונות" היתה בשיאה, היו גם השנים של הפרטות הענק במשק. ממשלות ישראל הסירו חסמים, פתחו את השוק להשקעות זרות וערכו מכירת חיסול של נכסי הציבור. חברות ממשלתיות שעד לפני רגע שלטו על תחומי חיים שלמים הונחו על המדף ונמכרו בשוק הפרטי. פיסה אחר פיסה, הכלכלה הריכוזית של עידן מפא"י וההסתדרות הוחלפה בקפיטליזם נוסח אמריקה.

על סף המאה ה-21 התבסס במדינה מעמד חדש של בעלי הון. אנשי עסקים שלא הרוויחו או ירשו את רוב הנכסים שלהם, אלא כאלה שכוחם נגזר מהאשראי שהצליחו לגייס מהבנקים – ממליכי המלכים החדשים של המשק. בעלי ההון החדשים היו טייקונים על תנאי, ממונפים, שתודלקו בכסף של אחרים וביכולת לעורר אמון ולהשתמש בו כדי לגייס עוד כסף.

בסיס הכוח של הטייקונים הממונפים כרוך בתדמית הציבורית שלהם, וזו נשלטת במידה רבה על-ידי העיתונות הכלכלית. עיתונות מקצועית שלא מתיימרת לפנות להמונים, אלא אל מקבץ של קהלי יעד אליטיסטיים. עיתונות שמדברת בשפה של הרגולטורים, הבנקאים, אנשי הפיננסים והמשפטנים – ההפך הגמור מהקוד הגנטי והמיקוד המסורתי של קבוצת "ידיעות אחרונות", שמבוסס על פנייה להמונים.

הקמת "כלכליסט" אִפשרה לכסף הישן של מוזס להתחבר לכסף החדש של הטייקונים הממונפים. הוא עצמו הגיע, כאמור, מרקע אחר לגמרי. עשורים של שליטה בענף העיתונות הפכו את בני משפחת מוזס למולטי-מיליונרים שכיכבו ברשימות עשירי ישראל של העיתונות הכלכלית. רווחי העתק שנצברו בתור הזהב של הקבוצה – ובהמשך, מכירת המניות יקרות הערך – הניבו לכל אחד מהענפים המרכזיים במשפחה עושר מופלג שנאמד במאות מיליוני שקלים.

אחרי שירש את משרת המו"ל בשנות השמונים של המאה הקודמת, נוני נעשה חבר מכובד ורב-כוח במילייה של הטייקונים, והחל לחלוק איתם אינטרסים רוחביים, לעשות איתם עסקים ולעתים גם לבלות איתם.

"אנשים חושבים שנוני הוא אחד שבא מהתקשורת ונעשה חובב טייקונים, אבל זה לא מדויק. נוני היה טייקון בפני עצמו", מציין העיתונאי הכלכלי גדעון עשת, שעבד ב"ידיעות אחרונות" במשך 36 שנה. "'ידיעות אחרונות' היה עסק פורח, מכרה זהב, מכונת כסף, אימפריה, ונוני היה טייקון ענק. זאת המאטריה שלו, אלו האנשים שאיתם הוא גיהק ופיהק. הוא היה אחד מהם, והבין את הפוליטיקה הכלכלית בדיוק כמו שהם הבינו".

נוני לא נעשה עשיר. הוא נולד עשיר. מצד סבו, יהודה מוזס, היה נוני דור שלישי לעושר. סבתו מרים (פרנקל) מוזס היתה בעצמה נצר למשפחה עשירה של חסידי גור. סבו יהודה מוזס, תעשיין פולני, הגיע ארצה עם משפחתו ב-1924. הוא היה ממקימי חברת הטקסטיל המצליחה לודז'יה רוטקס ובעל קרקעות רבות במה שהפך לימים לגוש דן, המרכז המטרופוליני של ישראל. לזמן מה גם הפעיל בנק פרטי שהתמחה במתן הלוואות.

נכדתו, ג'ודי שלום-ניר-מוזס, תיארה אותו כ"איש עשיר מאוד". בספר "העיתון", שמגולל את ההיסטוריה של משפחת מוזס, מציינת המחברת עדי מרקוזה-הס כיצד רכש יהודה מוזס "מגרש בין חולות" בתל-אביב הצעירה, בנקודה שלימים הפכה לקרן הרחובות שדרות רוטשילד ונחמני. כיום ניצב במקום בניין משרדים, "בית מוזס", שעדיין מוחזק בידי בני המשפחה.

אל עסקי העיתונות הגיעה משפחת מוזס כמעט במקרה, ב-1939. אחד מבניו של יהודה, אלכסנדר, היה בעלים של בית-דפוס. אחרי שאחד מלקוחות הדפוס פשט את הרגל, אלכסנדר הסכים לוותר על החוב הכספי ולקבל במקומו את העיתון שקרס – "ידיעות אחרונות".

משפחת מוזס הפכה את "ידיעות אחרונות" מעסק כושל ליומון הנפוץ בארץ, אבל ב-1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, קמו במפתיע רוב העובדים ועזבו כאיש אחד בעקבות העורך הנערץ עזריאל קרליבך. ברקע לעזיבה עמדו מחלוקות קשות בין העיתונאים למו"ל, יהודה, שנהג לצנזר פרסומים שעלולים היו לפגוע בגופים שקיימו עם העיתון קשרים מסחריים.

הפוטש של קרליבך פגע קשות לא רק במוניטין של משפחת מוזס, אלא גם בכיסה. "מעריב", העיתון שהקימו קרליבך ופורשי "ידיעות אחרונות", נישל במהירות את המוזסים ממעמדם בענף העיתונות. "ידיעות אחרונות" החל להפסיד כסף, והמשפחה נאלצה למכור קרקעות כדי למנוע את קריסתו.

בשנים שלאחר מכן, לאט ובהתמדה, "ידיעות אחרונות" עשה את דרכו בחזרה למרכז הציבוריות הישראלית. אנשיו שיקמו את הקשרים עם הזירה הפוליטית והעסקית, וחזרו להרוויח כסף. לקראת סוף שנות השבעים, בהנהגת נח מוזס ובן המשפחה דב יודקובסקי, הדיחו את "מעריב" ממעמדו כעיתון הנפוץ בישראל. לכל אורך השנים הללו משפחת מוזס הרוויחה סכומים נאים משותפות שקטה עם מפלגת השלטון, מפא"י, ונתח נכבד מרווחי הטוטו, מפעל הימורי הספורט הארצי.

בשנות השמונים, כשנוני קיבל את העיתון, הוא כבר היה מונופול דה-פקטו. הקבוצה תִחזקה בריתות ארוכות טווח עם תעשיינים וגופים כלכליים גדולים כמו בנק הפועלים וקונצרן כלל, רגע לפני ששלחה זרועות גם לענף הטלוויזיה הצומח.

בניגוד להוריו, שהתגוררו בבית פרטי אך לא מנקר עיניים בשיכון ותיקים ברמת-גן, נוני מתגורר ביישוב היוקרתי סביון, בווילה גדולה עם נוף לשדות ברחוב הגדרות. הנכס רחב הידיים הוקם על מגרש מלבני בשטח חמישה דונמים, ובתצלומי אוויר ניתן להבחין שהוא כולל מגרש טניס, בריכה וחצי מגרש כדורסל – ענף הספורט שבו עסק מוזס באופן מקצועני בצעירותו, לפני שהתמסר לעסקי התקשורת.

בעבר, כשעסקי העיתונות היו יותר מצליחים, היו למוזס עוד שתי וילות ביישוב. את שתיהן מכר הרחק מהעין הציבורית: וילה אחת, ברחוב הגבעה, נרכשה ב-2015 על-ידי איל היהלומים והנדל"ן לב לבייב ב-10.5 מיליון שקל. עשור קודם לכן, בעסקה מ-2006, מוזס מכר וילה בשווי 22.5 מיליון שקל למשפחת זלקינד, בעלת השליטה בקונצרן הנדל"ן, הסחר והתחבורה אלקטרה, מהחברות הגדולות במשק הישראלי ושותפה עסקית של "ידיעות אחרונות".

שתי העסקאות לא נחשפו לציבור בזמן אמת. העסקה עם לבייב נחשפה באתר "העין השביעית", האחרת ככל הנראה לא דווחה עד כה. זה לא מקרה. מוזס לא נוהג לחשוף ביוזמתו את חייו הפרטיים, וגם לא את מערכות היחסים שלו עם אנשי עסקים אחרים. אבל בעל כורחו, בשנות החקירה הפלילית והעיסוק העיתונאי הגובר בו וב"ידיעות אחרונות" – הלכו ונחשפו עוד ועוד נקודות השקה בינו ובין עמיתיו הטייקונים.

נוני מזהה הזדמנות

הנרטיב הרשמי של מייסדי "כלכליסט" גורס שמוזס הקים את העיתון הכלכלי שלו ממניעים כלכליים טהורים, אחרי שהבחין בהצלחה המסחרית של "גלובס" ו"דה-מרקר" ובסכומים ששפכו עליהם המפרסמים. הם מעידים כי בבסיס ההחלטה להקמת "כלכליסט" עמד שוק המודעות החדש שנוצר בעקבות רפורמת בכר.

אבל מקרב עובדי "כלכליסט" יש גם מי שסבורים שלנסיבות ההקמה היה ממד נוסף, סמוי, ביטוי לבריתות שנכרתות גבוה מעל ראשי הקוראים, וגם מחוץ לטווח הראייה של העיתונאים. מוזס והנהלת "ידיעות אחרונות", הם מסבירים, זיהו את פוטנציאל הרווח, אבל הבחינו גם בכוח הציבורי שנלווה לעיתון כלכלי – שמסקר באופן יומיומי את האנשים החזקים במשק, ובתוך כך רוקם איתם מערכות יחסים ארוכות טווח.

את הרקע להקמת "כלכליסט" הם ממקדים לא ברפורמת בכר ובמפרסמים החדשים שיצרה, אלא בתמיכה של "הארץ" ו"דה-מרקר" ברפורמה ובלקח שנלמד אצל טייקוני ישראל – בעצמם מגזר חדש יחסית בכלכלה הישראלית – מההפסד הציבורי של הבנקים.

בנק הפועלים ובנק לאומי, דואופול הבנקאות של ישראל, ניהלו מאבק עז נגד ועדת בכר וההמלצות שאיימו לקרוע מהבנקים את ניהול כספי הפנסיה. איגוד הבנקים העלה קמפיין סרטונים שנפסל לשידור בערוץ 2 ונאלץ להסתפק במדיה חדשה: האינטרנט. גיבה אותו קמפיין מודעות רחב, שהחרים בתחילה את קבוצת "הארץ". הבנקים הציגו את המהלך ככזה שיפגע אנושות לא רק בעובדיהם, שגויסו גם הם למאבק, אלא בחסכונות של הציבור כולו.

אולם ההצלחה המשמעותית יותר של הבנקים במאבק הציבורי היתה האופן הרפה שבו טיפלה העיתונות בסוגיה. סיקור ועדת בכר ב"ידיעות אחרונות" היה ברובו שלילי, אבל בלט בעיקר בדלותו. כך היה גם ב"מעריב". העיתון הכלכלי הוותיק "גלובס" התנגד לרפורמה. הבעלים שלו היה אז הטייקון הממונף אליעזר פישמן, שהחזיק גם נתח מ"ידיעות אחרונות" ונזקק לחסדי הבנקים כדי לגלגל חובות עתק שסחב על גבו.

יוצאי דופן היו אתר "דה-מרקר" ומדור הכלכלה של "הארץ". העורך הכלכלי גיא רולניק הוביל קמפיין נגדי לזה של הבנקים, שהיה יוצא דופן, לפחות במונחי התקופה. הבנקים ניסו לאיים עליו, העיד רולניק לימים, אך הקמפיין של "דה-מרקר" נמשך.

ועדת בכר הגישה את המלצותיה, ואלו התקבלו ונחקקו: הבנקים איבדו את השליטה על ניהול חסכונות הפנסיה של הישראלים. בעלי הבנקים למדו את מגבלות כוחם.

טייקונים אחרים, אלו שהיו הלקוחות הגדולים של מחלקות האשראי של הבנקים, הביטו בעניין ובחשש על התבוסה של כמה מהגופים הכלכליים החזקים במדינה. הם הבינו ששיתוף הפעולה הפסיבי של העיתונות כבר לא מספיק. מול עמדה לוחמנית ולעומתית כמו זו שהציג "דה-מרקר" נדרש כלי חדש.

הקמת "כלכליסט" אִפשרה למוזס לשדרג את מערך הקשרים שלו עם מגזר ההון ולהטיס אותו למחוזות חדשים. אחרי עשורים שבהם נוני, ולפניו אביו וסבו, ניצלו את נכסי העיתונות המשפחתיים כדי לרקום בריתות אינטרסים עם שרים וראשי ממשלה, תעשיינים ועסקנים – כעת החזיק מוזס במחלקת עסקים נפרדת, עיתון שלם שדרכו ניתן לתחזק את השיח עם הזירה הכלכלית יום אחר יום, 24 שעות ביממה.

יש מי שסבור שזה לא היה תוצר לוואי של כניסת מוזס לעיתונות הכלכלית, אלא אחת התכליות הבסיסיות של המהלך. "מבחינה עסקית נטו, בהקמת 'כלכליסט' קבוצת 'ידיעות' התנהלה טוב. מוזס הבין שבעיתונות הכלכלית יש מפרסמים וכסף, ושמדובר בענף שלם שהוא לא נמצא בו", מנתח עיתונאי כלכלי שעבד הן ב"דה-מרקר" והן ב"כלכליסט".

"אבל הכניסה שלו לתחום לא היתה רק החלטה כלכלית", הוא מוסיף. "נוני תמיד היה סוחר כוח ממדרגה ראשונה. הוא היה רגיל לסחור בכוח מול פוליטיקאים – ובשלב מסוים זיהה שיש ריכוז כוח מאוד גדול בידי קבוצה מצומצמת של בעלי הון".

ההתחלה לא היתה חלקה. לרוע המזל, דווקא בחודשים שבהם מערכת "כלכליסט" שקדה במרץ על ההשקה היכה המשבר הפיננסי הגלובלי, שהחל בארצות-הברית וגרם לטלטלה ואי-ודאות גם במשק הישראלי. ההשקה עוכבה, אך המשבר העולמי סירב להתפוגג. להפך. הוא רק החריף. ב"כלכליסט" החליטו לצאת לאוויר העולם למרות התזמון המאתגר.

המפרסמים, שעד לא מזמן שפכו כסף על העיתונות הכלכלית כאילו אין מחר, החלו להסס. חלק מהתוכניות הגדולות שנהגו עבור היומון הצעיר הונחו בצד, עד שיתבהר המצב. העיתון שהודפס בפועל היה שדוף בהשוואה לפורמט שעליו עמלה המערכת בשבועות הארוכים שבהם הופקו גליונות הדמה.

האנטי-מרקר

יש מי שסבורים ש"כלכליסט" ממילא לא נועד להיות רק מגנט לתקציבי פרסום. "זאת היתה תקופת זריחתם של הטייקונים", ממשיך ואומר העיתונאי שצוטט לעיל, "והם כבר התחילו להיכנס לתקשורת – נוחי דנקנר, יצחק תשובה, יוסי מימן, עידן עופר, אודי אנג'ל, אילן בן-דב, חיים סבן. מוזס רוצה להיות שם ולתת קונטרה ל'דה-מרקר'. אפשר ממש לדמיין שיחה שלו עם אחד החברים הטייקונים שלו, שמקטר באוזניו: העיתון הזה, ה'מרקר', הורג אותי, אני ממילא מעביר כל-כך הרבה תקציבי פרסום ל'ידיעות אחרונות' – בוא תעזור לי".

"גלובס", הוותיק מבין שלושת הכלכלונים, תִפקד באופן מסורתי כעיתון של הקהילה העסקית. "דה-מרקר" הביא עמו עיתונות כלכלית מסוג חדש, שהתיימרה לפנות גם לציבור הרחב, ציבור הצרכנים. בהתאם לסיסמת קידום המכירות שאימץ, "זה הכל כסף", "דה-מרקר" הגדיר מחדש את מנעד הנושאים הכלולים בסיקור הכלכלי. פתאום הכל היה כסף. לא רק התחומים המסורתיים של מדורי הכלכלה – אלא גם פוליטיקה, ביטחון, בריאות ותקשורת.

הכלכלון הצעיר והירקרק אימץ לעצמו קמע חביב, דוב פנדה, ויצא למלחמה חזיתית ב"גלובס". במקביל השקיע "דה-מרקר" מאמצים ניכרים בפרסונליזציה של החדשות – פתאום, לכל גוף הוצמד פרצוף – ואגב כך מילא תפקיד מרכזי בטיפוח תרבות הסגידה לטייקונים. השונאים של "דה-מרקר" אוהבים להזכיר לוותיקיו, ובייחוד למייסד והעורך הראשי לשעבר רולניק, כיצד קיימו כנס במלון פלאזה של יצחק תשובה בניו-יורק, בוועידה מפוארת שבה שיבח רולניק את החושים העסקיים של הטייקון והזמין אותו לבמה. רשימת האורחים שכיבדו בנוכחותם את הוועידה ההיא של "דה-מרקר" כללה את כוכב הריאליטי ואיל הנדל"ן דונלד טראמפ ואת בנימין נתניהו, שהיה אז ראש האופוזיציה.

ב"דה-מרקר", מנגד, מעדיפים להדגיש את העובדה שהתארחו במלון על חשבונם, שמתחו ביקורת על עסקאות הנדל"ן של תשובה לפני הכנס (ועוררו פלצות במחלקה המסחרית), ושתקפו אותו לאחר הכנס, כשהתברר שהתחזית השלילית היתה מדויקת ותשובה ניסה לעשות "תספורת" לציבור המשקיעים. ובכלל, אומרים בכירי העיתון, מוקדי הכוח במשק מעולם לא רוו נחת מ"דה-מרקר", בלשון המעטה.

בתקופה שבה הוקם "כלכליסט", האופן שבו נתפס "דה-מרקר" בציבור כבר השיג את האופן שבו תפסו אנשי "דה-מרקר" את עצמם: כעיתונאים שנאבקים בטייקונים ובריכוזיות במשק, מעודדים רפורמות שייטיבו עם הצרכנים על חשבון בעלי ההון – ולא מהססים לתקוף אותם אישית גם כשהדבר מסכן את היציבות הפיננסית של קבוצת שוקן.

העיתונאי שצוטט לעיל, זה שעבד בשני הכלכלונים, סבור שהמאבק באג'נדה של "דה-מרקר" הוא חלק בלתי נפרד מהמודל הכלכלי של "כלכליסט". "הקשר הטוב בין נוני מוזס לטייקונים, והצורך לתת קונטרה ל'דה-מרקר', הם אחת הסיבות לכך שטייקונים מוכנים לשלם על פרסום ב'כלכליסט'", הוא מאבחן.

"זה עדיין לא אומר ש'כלכליסט' הוא לא עסק מסחרי", מבהיר העיתונאי, "אבל כשאתה קונה מודעה ב'כלכליסט' אתה לא קונה רק את גלגלי העיניים של הקוראים. אתה גם יודע שאתה מחזק את העיתון שמאזן את 'דה-מרקר'. האג'נדה היא חלק מהערך שהעיתון משיא למפרסמים, ויכול להיות שזה גם חלק מהביזנס".

ליריבות עם "דה-מרקר" יש גם יסוד אישי. יואל אסתרון, מו"ל "כלכליסט", העביר את חלק הארי של הקריירה שלו בקבוצת שוקן. במשך עשור דילג בין תפקידים בכירים ברשת המקומונים של הקבוצה וביומון המנוח שלה, "חדשות", שבו כיהן כעורך הראשי בשנות גסיסתו ועד סגירתו ב-1993. לאחר מכן עבר ל"הארץ", שם שימש כמשנה לעורך הראשי במשך 11 שנה.

ב"דה-מרקר" יש מי שמסבירים שביטול מדור הכלכלה של "הארץ" והקמת האתר לא באמת היו ניסיון לנצל הזדמנות עסקית של שוק מפרסמים חדש, אלא ביטוי לרצון להתנתק מהתרבות הארגונית והעיתונאית של "הארץ" הישן, שאסתרון היה אחד ממוביליה.

לקראת סוף ימיו ב"הארץ" צפה אסתרון ב"דה-מרקר" תופח ותופס מקום יותר ויותר מרכזי בקבוצה – תהליך שהוביל להתפטרותו של עורך "הארץ", ידידו חנוך מרמרי. אסתרון ציפה לרשת אותו בתפקיד. כשהתברר ששוקן מעדיף מועמד אחר, החליט לעזוב. אחרי 23 שנה בקבוצה, אסתרון עבר ל"ידיעות אחרונות". מהטינה שנטר לשוקן ועמיתיו לשעבר לא השתחרר עד היום.

מאז, בשיחות סגורות ובפומבי, אסתרון לא מסתיר את התיעוב שהוא חש כלפי "דה-מרקר" – ובמיוחד כלפי המייסד גיא רולניק. בראיון טלוויזיוני מ-2011 הגדיר אסתרון את העיתון המתחרה כ"כת" או "מפלגה" שמטיפה לקוראים מה לחשוב. "כלכליסט", טען, מבוסס על ריבוי דעות – ולא על אג'נדה מערכתית. בראיון אחר כינה אסתרון את רולניק, שכיהן כפרופסור חבר בבית-הספר היוקרתי לעסקים של אוניברסיטת שיקגו, "עוזר הוראה באוניברסיטה כלשהי בשיקגו". הדברים שיש לאסתרון לומר על שוקן, המו"ל שלו לשעבר, בוטים מכדי להיכתב כאן.

בכירי "כלכליסט" שוללים בתוקף את הניתוח שלפיו העיתון שלהם נועד לשרת את המילייה העסקי ולספק קונטרה לעיתונות הלוחמנית של "דה-מרקר". אבל דבר אחד אפילו אסתרון לא יוכל להכחיש: אם אחד מהמניעים של מוזס להקמת עיתון כלכלי אכן היה מאבק ברוח "דה-מרקר" – אסתרון הוא הליהוק המושלם.

מוזס ותשובה עושים עסקים

האם "כלכליסט" הוא בימה עיתונאית המגויסת לטובת ההון בישראל? כשמעמתים את בכירי "כלכליסט" עם הביקורת על יחס מיטיב לטייקונים שמקיימים עם מוזס קשר אישי, הדוגמה המרכזית שהם שולפים בניסיון להפריך זאת היא של יצחק תשובה, טייקון גז ונדל"ן שבכמה נקודות לאורך השנים גם היה ידיד ושותף עסקי של מו"ל "ידיעות אחרונות". העורכת גלית חמי, במסר ששיגרה בעבר למערכת "העין השביעית", התייחסה לטיפול של "כלכליסט" בתשובה כהוכחה לכך שהעיתון לא מגן על טייקונים.

מוזס עצמו, חרף נטייתו האדוקה לחשאיות, לא טרח להסתיר את עצם קיומם של קשריו עם תשובה. "אחרי שתשובה השתלט על חברת דלק ב-1998, הוא הסתובב ב'ידיעות אחרונות' כבן בית, החליף צ'פחות עם עורכים וכתבים והסתגר עם נוני במשרדו", מספר גורם שעבד באותן שנים ב"ידיעות אחרונות". "העיתון מאוד נזהר בכבודו, אבל האמת היא שגם העיתונים האחרים".

עיתונאי אחר, שהגיע ל"ידיעות אחרונות" בעשור הראשון של המאה ה-21, חולק רשמים דומים: "אני אישית הייתי רואה את תשובה במערכת, בבית 'ידיעות' הישן בתל-אביב, לפחות ארבע-חמש פעמים בשנה. כשהוא בא, הוא לא דאג להסתיר את הביקור – להפך, הוא היה עובר במסדרונות ומקפיד לוודא שכל העיתונאים רואים שיצחק תשובה בא לפגישה עם נוני מוזס. הוא בעצם אמר להם: 'שימו לב, אני חבר של בעל הבית'".

בין מוזס ותשובה אכן היתה מערכת יחסים אישית. בקיץ 2005, חודשיים לפני שמוזס התחתן עם אשתו השנייה, דלית בר, בני הזוג עלו על המטוס הפרטי של תשובה וטסו לטיול בארצות-הברית. דיווח שפורסם אז ב"דה-מרקר" גרס שהצטרפו אליהם שניים מילדיו של מוזס מנישואיו הראשונים, ושכאשר הגיעו לניו-יורק הם נפגשו שם עם תשובה.

הם שבו ונפגשו גם בחתונה של מוזס ובר, שהתקיימה במתכונת מצומצמת בסתיו של אותה שנה. מלבד תשובה, רשימת המוזמנים כללה אנשי עסקים דוגמת אליעזר פישמן ואלי עזור, השר דאז וחברו האישי של נוני חיים רמון, מנכ"ל חברת הכבלים Hot דאז רם בלינקוב, ויונה פוגל, שכיהן אז כסמנכ"ל בבנק לאומי והכיר את לשכת מוזס מבפנים. מקרב העיתונאים פקדו את האירוע יואל אסתרון, שכבר עבד אז ב"ידיעות אחרונות", העורך הראשי רפי גינת, סבר פלוצקר, ניר חפץ, נחום ברנע ונסים משעל.

תשובה היה הרבה יותר מחבר. הוא ומוזס היו שותפים בחברת הכבלים ערוצי-זהב, ושילבו ידיים גם ביוזמה פרטית שבמסגרתה ניהלו חשבון מט"ח משותף בבנק אגוד. הם עשו זאת באמצעות שתי חברות שכל אחד מהם החזיק באופן אישי: מוזס באמצעות חברה בשם "ה.ח.ק.ג.ח", שבעבר נקראה "נוני מ. בע"מ", ותשובה באמצעות "מרמייד ישראל", חברת נדל"ן שבעבר נקראה "יצחק תשובה בע"מ".

כששיתוף הפעולה האניגמטי נחשף באתר "העין השביעית", שניהם סירבו להשיב לשאלות בנושא, ועד היום לא ברור מה היה טיב השותפות. מה שכן ידוע הוא שהם ניצלו אותה כדי ליטול יחד הלוואה בהיקף בלתי ידוע.

כמצופה, היחס ההיסטורי של "ידיעות אחרונות" לתשובה ועסקיו מתאפיין בקו חיובי מובהק. כשתשובה ספג ביקורת ציבורית חריפה עקב מאמציו לפנות את תושבי שכונת העוני התל-אביבית גבעת עמל לשם הקמת מגדלי יוקרה, בעיתון של מוזס פִרסמו בהבלטה חשיפה שהציגה כמה מהתושבים כמיליונרים צבועים ואת תשובה כמעין פילנתרופ, שמתעקש לפצות אפילו מפונים שבית-המשפט פסק שאינם זכאים לפיצויים.

במקביל, בחלקים המגזיניים של "ידיעות אחרונות" פורסמו ידיעות יח"צ וראיונות מחניפים עם בתו של תשובה, גל נאור, שהיתה מעורבת בעסקי הנדל"ן שלו והחזיקה עבורו במניות של חברת הטלוויזיה קשת.

פעילים חברתיים האשימו את "ידיעות אחרונות" בתת-סיקור של פעולות מחאה נגד תשובה ועסקיו – נגד פינוי גבעת עמל, אבל בעיקר נגד מתווה הגז. חברת דלק קידוחים של תשובה (שב-2022 מיתגה את עצמה מחדש כ"ניו-מד אנרג'י") היא שותפה בכירה במונופול הגז הישראלי. החברה מחזיקה בחלק ממאגר הגז הימי הגדול ביותר שהתגלה מול חופי ישראל, לווייתן, ובעבר היו לה אחזקות במאגר תמר ובעוד שני מאגרים קטנים יותר, תנין וכריש.

אחרי שהוקם "כלכליסט", היחס של קבוצת מוזס לתשובה נעשה מורכב יותר. כאמור, מבחינת בכירי העיתון הכלכלי, האופן שבו הם מטפלים בתשובה מוכיח שאסתרון צודק כשהוא משווה את "כלכליסט" לקוריאה-הדרומית, שבה אפשר לפרסם דברים שבקוריאה-הצפונית, "ידיעות אחרונות", מסוכן אפילו לחשוב על אודותם.

כשהפולמוס הציבורי על הגז הטבעי עמד במרכז סדר היום הכלכלי, "כלכליסט" סיפק סיקור ביקורתי ועצמאי למראה שלא פעם עמד בניגוד לאינטרס הישיר של טייקוני הגז – לרבות תשובה. גם בהמשך, כשעסקיו של תשובה נקלעו למשבר חמור, ב"כלכליסט" לא חסכו ממנו ביקורת – וידעו גם לסובב את הסכין. זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בתחקיר רחב יריעה על אחת מקריסותיו שהתהדר באיור שער אכזרי שבו דמותו החצובה באבן של תשובה נסדקת ומתפוררת. מאחוריו שקעה השמש מעל אסדת גז ימית.

בכירים בעיתון נזכרים במעמד שהם מכנים "הפגישה המיוזעת", שהתרחש לדבריהם ב-2009 באחד החדרים במערכת העיתון ברמת החייל. תשובה הגיע כדי לדחוק בעורכים שיגנזו כתבה על פרויקט הנדל"ן העצום שהשקיע בו יחד עם נוחי דנקנר בלאס-וגאס, פרויקט שיסב בסופו של דבר הפסדים של מיליארדי שקלים. "בכל זאת פִרסמנו", הם אומרים.

בשיחות עם אותם בכירים הם גם מציינים בגאווה שהעיתון יצא נגד עסקאות בעלי עניין ו"תספורות" פיננסיות, נאבק כדי להציף את סוגיית התמלוגים על משאבי טבע והוביל קמפיין להורדת דמי הניהול. "כלכליסט", הם קובעים, הוא בפירוש לא בימה עיתונאית שמגויסת לטובת מגזר ההון הישראלי.

יש להם גם הוכחות: עשרות כתבות ודיווחים ביקורתיים על בכירי הטייקונים של ישראל שפורסמו לאורך השנים. לא רק תשובה אלא גם נוחי דנקנר, עידן עופר, שלמה אליהו ופטריק דרהי. גוף עבודה שמדגים, לשיטתם, את האופי הלעומתי של "כלכליסט" כלפי ההון הגדול.

אולם כשבוחנים לעומק את אוסף הכתבות והדיווחים שנועדו להוכיח את הפן הביקורתי ביחס של "כלכליסט" לטייקונים, המסקנות שונות.

כך למשל אם בוחנים את פריסת הסיקור הביקורתי (לפי הגדרת "כלכליסט") כלפי טייקון מסוים לאורך זמן, מגלים כי תדירות הפרסומים נמוכה, אפילו זניחה ביחס להיקף העסקים והסיקור של אותם טייקונים. נוחי דנקנר ויצחק תשובה "זכו" לאייטם ביקורתי אחד בחודש בערך. עידן עופר ושלמה אליהו – פעם בשלושה חודשים.

בנוסף, חלק גדול ממה שב"כלכליסט" מגדירים "סיקור ביקורתי" הוא למעשה כרוניקה חדשותית יבשה: ציטוט של הודעה לבורסה על הפסדים, למשל, שמטבעה מקבלת סיקור בכל גוף תקשורת כלכלי. בטורי הפרשנות, לעומת זאת, ניכר לעתים קרובות דווקא מאמץ לאזן ולהקהות את העוקץ.

מאפיין מעניין נוסף הוא העיתוי. הטון הביקורתי בסיקור מפעלותיו של נוחי דנקנר, למשל, צבר מאסה משמעותית רק בשנים 2011–2012, כשקריסת עסקיו כבר הגיעה לשלב הגלוי. רק אז, כשדנקנר נחלש, ב"כלכליסט" יישרו קו עם המתחרה הביקורתי מרחוב שוקן. וגם אז, אף אחד מהפרסומים השליליים אינו תחקיר.

מאפיין זה חוזר על עצמו גם ביחס לחלק מהטייקונים האחרים שב"כלכליסט" מתגאים בסיקור ביקורתי שלהם. תחקיר עיתונאי יזום המתמקד בעסקיו של טייקון הנמצא בשיא כוחו קשה למצוא בקלסר של "כלכליסט".

בכיס של נוחי דנקנר

ככל ש"כלכליסט" התבסס כגורם דומיננטי בגזרת העיתונות הכלכלית החלו להיערם עדויות על שימוש לרעה בכוח. מנקודת המבט של העיתונאים, התקריות הללו נדמו נקודתיות, כירורגיות, והאפקט שלהן טושטש על-ידי כל האייטמים הענייניים, הנקיים, שהקיפו אותן.

אבל כתבים ועורכים ששרדו שם מספיק זמן הצליחו לחבר בקו את התקריות ולזהות צמתים רגישים שאותם קשה הרבה יותר לסקר באופן חופשי. גם ב"כלכליסט", התברר, יש צנזורה ורשימות ערטילאיות של אויבים ובעלי ברית. גם ב"כלכליסט" יש עיתונאים מוחלשים ואכולי פחדים, שחושדים במניעי העורכים ששולחים אותם לשטח ויודעים שיש דברים שלעולם לא יצליחו לפרסם. בדיוק כמו ב"ידיעות אחרונות", בדיוק כמו ב-ynet, בדיוק כמו פעם.

בשיחות ארוכות, עמוסות פרטים ותרשומות אישיות, עיתונאי "כלכליסט" חלקו זכרונות מטרידים על טייקונים ותאגידים שזכו מהעיתון ליחס מיוחד, עורכים וכתבים חסרי אונים שבכל יום שעובר מתים מבפנים עוד קצת, ויד נעלמה שמרחפת במערכת, מרככת פרסומים מסוכנים וקוברת כתבות בלתי רצויות.

במשך שנים, הציר הבולט של הבחישה הזאת היה הטייקון נוחי דנקנר. דנקנר הוא כישלון עסקי מהדהד, שהותיר אחריו חובות של מיליארדי שקלים והורשע בפלילים בשל הרצת מניות. אולם בשיאה, הפירמידה העסקית שלו היתה אחראית לכ-5% מהתוצר המקומי הגולמי של ישראל – נתון יוצא דופן שהתקבל בזכות שליטתו בתשלובת אדירה של עסקים שכללה גופים כמו שופרסל, סלקום, כור תעשיות, כלל ביטוח, נטוויז'ן ומונופול המלט נשר. במשך כעשור דנקנר היה איש העסקים החזק בישראל. "ידיעות אחרונות" היה שם יחד איתו.

"בימים היפים של דנקנר, הוא ונוני היו נפגשים אחת לשבוע בעזריאלי", מספר מנהל לשעבר ב"ידיעות אחרונות". "נוחי אהב להיות קשור לאנשים חזקים, ונוני אהב להיות קשור לאנשים חזקים – אז זה הסתדר להם טוב".

גם אסתרון העריץ את דנקנר. עיתונאי שהשתתף בישיבות מערכת של "כלכליסט" מספר שאסתרון נהג להסביר לנוכחים שדנקנר הוא איש עסקים מצוין, ונאחז בדעה הזאת גם כשכבר היה ברור שהבועה של דנקנר עומדת להתפוצץ. "אני זוכר את עורך שוק ההון, גולן פרידנפלד, צוחק עליו ומסביר לו שנוחי הולך להתרסק", הוא משחזר. אסתרון, אגב, מכחיש. בתגובה מטעמו נטען שאסתרון "אינו נוהג להלל חושים כלשהם של אנשי עסקים כלשהם, ובכלל זה דנקנר".

עיתונאים אחרים, שנחשפו גם הם לטיפול של אסתרון בדנקנר, חושבים אחרת. "נוחי דנקנר זכה מאסתרון ליחס מטורף", אומר אחד מהם.

עורך שעבד בדסק החדשות של "כלכליסט" מוסיף: "לא משנה באיזה יום היית פותח את 'כלכליסט', היית יכול לראות דיווח בלעדי על דנקנר וקונצרן IDB, בדרך כלל של גולן חזני התותח – ובאמת, בלי ציניות, כל הכבוד לו על הסקופים. אבל הסקופים האלה בדרך כלל עסקו בדברים שוליים שהציגו את נוחי באור חיובי, והדגימו איך כולם מחזרים אחריו וכמה הקבוצה שלו נהדרת – גם כשהוא התחיל להסתבך עם ההשקעה הכושלת בבנק קרדיט-סוויס. את הסקופים על ההסתבכויות של דנקנר יכולת לקרוא ב'דה-מרקר', עיתון שאני אישית לא סובל, אבל במובן הזה עשה את העבודה. אגב, חשוב לציין שהתופעה הזאת לא היתה מוגבלת לנוחי. היא היתה טבועה בדי-אן-איי של 'כלכליסט'. בתקופה שבה אני עבדתי שם, היא חזרה על עצמה עם גופים גדולים אחרים כמו בנק הפועלים וקבוצת עופר – החברה לישראל, צים, כיל, מפעלי ים המלח – למרות שבשלב מסוים היה שינוי ביחס אליה".

בשונה מהמקרה של יצחק תשובה ומונופול הגז, במקרה של דנקנר הסיקור של "כלכליסט" תאם באופן מושלם את הקו של "ידיעות אחרונות". עורך שעבד עם גלית חמי ב"ידיעות אחרונות" מספר שבתפקידה הקודם, כעורכת "ממון", היא נצפתה יושבת עם עובדים נוספים במשרדו של מוזס לתדרוכים שבהם סוכם לתת יחס חיובי לדנקנר, שכבר אז היה אחד המפרסמים הגדולים במשק. חמי מכחישה זאת, אך מאשרת שלימים היא ושאר בכירי "כלכליסט" נפגשו באופן סדיר עם דנקנר ואנשיו.

דנקנר כיכב ב"ידיעות אחרונות" במשך שנים כסמל לאיש עסקים מבריק ופטריוט שמשתמש בממונו כדי להחזיר לקהילה. סוכן המיתוג הבולט ביותר שלו היה סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", שב-2006 תיאר אותו מעל דפי העיתון כ"נער תכול עיניים" ו"יפה תואר" שהפך ל"גבר עסקים קשוח". המאמר המחניף של פלוצקר נשא את הכותרת "פחות מדי נוחי דנקנרים" ונחתם במשפט "הלוואי עלינו עוד מאה נוחי דנקנרים; שרק ירבו".

כעבור ארבע שנים, בגליון ראש השנה, פלוצקר עלה לרגל אל דנקנר לראיון חגיגי וניסה לדחוק בו להכריז שהוא רואה בעצמו מועמד עתידי לראשות הממשלה.

מקרה שאירע ב"ידיעות אחרונות" אחרי שהאימפריה העסקית של דנקנר כבר החלה להתפורר מדגים את הצד השני של היחס המיוחד שניתן לנער תכול העיניים: הצנעה של סיקור שעלול להציג אותו באור שלילי. זה קרה ב-2014, ב"ממון", אחרי שדנקנר כבר הסתבך בפלילים. "במוסף אמור היה להתפרסם יומן הפגישות של נוחי עם בכירים במשק הישראלי, שממנו התברר שהוא נפגש עם נוני – וגם עם שלדון אדלסון, וביבי כמובן. זה היה כבר כשחקרו אותו בפרשת הרצת המניות", משחזרת עיתונאית שעבדה ב"ידיעות אחרונות".

"היומן היה הישג עיתונאי", היא אומרת, "אבל כדי להמחיש את זה היה צריך להסביר מה משמעות רשימת הפגישות מבחינת הפרשה שנחקרה. בסופו של דבר, בכתבה הופיע רק המידע היבש – רשימה שהציגה עם מי הוא נפגש, ומתי – ובלי פרשנות. ב'ממון' תִכננו לתת לזה הפניית שער בולטת, אבל בשלב מסוים מחקו אותה ושמו במקום זה הפניה לטור של פלוצקר בנושא אחר".

בקיץ 2011, הקיץ של מחאת האוהלים, הקשר המיוחד של בכירי "ידיעות אחרונות" עם נוחי דנקנר נחגג בגלוי באירוע של האלפיון העליון. כשבשדרות רוטשילד התכוננו למפגן הכוח הגדול ביותר של המחאה, בגן האירועים היוקרתי חוות רונית שבשרון נוחי דנקנר חיתן את בתו רונה. המקום רחש אישי ציבור ובעלי הון על פמליותיהם. ביניהם נצפו גם נוני מוזס, סבר פלוצקר, יואל אסתרון וגלית חמי.

"פעילים ספורים של המחאה החברתית עמדו בכניסה למגרש המכוניות של החווה, עם שלטים שעליהם התנוסס הכיתוב 'הון, שלטון, סירחון', וצעקו לעבר האורחים", דיווח כתב הרכילות העסקית של "כלכליסט". חמי הגיעה לחתונה רק כדי "להשיג סיפורים", אומרים בסביבתה, ומוסיפים: אולי בדיעבד זו היתה טעות.

חמי, זה המקום לציין, אינה זרה למילייה החברתי של עשירי ישראל. היא בת זוגו של המיליארדר אבי באום, בעל השליטה בקבוצת חילן, מה שהופך אותה לעיתונאית העשירה בישראל.

בקבוצת "ידיעות אחרונות" שמרו לדנקנר אמונים גם אחרי שפרת המזומנים הראשית שלו, סלקום, החלה להשתנק. אחרי שנים שבהן שלוש חברות הסלולר הוותיקות ניצלו את השבי הצרכני של הציבור כדי לגבות מחירים מנופחים, רפורמות ממשלתיות הכניסו לענף שחקניות חדשות שחתכו את התעריפים. רגע השבירה הגיע ב-2012, כשסלקום, פרטנר ופלאפון נכנעו ויישרו קו עם המחירים החדשים.

טאבו סלולרי

משרת כתב הטלקום היא אחת המשבצות הרגישות ביותר ב"כלכליסט". בזמן שכתבים מתחומים אחרים זוכים לחופש יחסי – כל עוד הם לא דורכים על האצבע הלא נכונה – עיתונאים ב"כלכליסט" ששוחחו עם "העין השביעית" העידו שכתבי הטלקום בעיתון חווים התערבויות חוזרות ונשנות בעבודתם וצנזורה בלתי מוסברת.

מהסיבה הזאת, רבים מהכתבים שאיישו את התפקיד לא שרדו בו לאורך זמן. "ב'כלכליסט' פשוט אי-אפשר להיות כתב תקשורת", מעיד אחד מכתבי העיתון. "זה התבטא ביחס מיוחד לסלקום, לדנקנר וליחצן שלהם רני רהב, בזמנם – אבל השפיע גם על האופן שבו סיקרו את המתחרים".

היחס שניתן לגולן-טלקום, החברה ששברה את השוק, מדגים זאת. זמן לא רב לאחר הקמת גולן-טלקום, כתבת התקשורת של "כלכליסט" דאז רותי לוי הכינה כתבה על מהלך שובר שוק שביצעה החברה ועל מצב התחרות בענף. כשמחלקת האינפוגרפיקה הכינה תרשים שיצורף לכתבה, שובץ בו תצלום קטן של מנכ"ל החברה דאז, מיכאל גולן – תוספת שגרתית ומתבקשת בכתבה מסוג זה. העורכת גלית חמי ראתה בכך מעשה בלתי מקובל. "בשעה מאוחרת, לפני הורדת העמודים לדפוס, גלית חמי נעמדה מאחורי עורך העמודים ושאלה: 'למה לא אמרת לי שיש צריבה (דיוקן נטול רקע; א"ב וא"פ) של מיכאל גולן מעל התרשים?'", סיפר עיתונאי ששהה בדסק באותה שעה. "הדיון היה מאוד מוזר, ומהר מאוד היא קבעה: 'כעונש – תורידו עכשיו את התמונה'".

ההוראה קוימה, והתמונה הוסרה. "כשהציעו לשבץ את התמונה של גולן בחלק אחר של העמוד, במקום תמונות של מנכ"לי הוט-מובייל או Youphone, שהיו פחות מהותיים לכתבה – חמי אסרה על כך", מוסיף העיתונאי. "זה לא היה מקרה יחיד. פשוט הנחו את עורכי העמודים שאסור לשים בעיתון תמונות של מיכאל גולן".

במועד אחר, כשחמי נשאלה באופן ישיר האם ישנו איסור כזה, היא הכחישה בתוקף. עצם הצגת השאלה גרם לכך שבידיעה שפורסמה למחרת, ובאופן חריג, שובץ תצלום מחמיא של גולן. בתגובה שנמסרה מטעמה חמי לא הכחישה את ההתרחשות, אך טענה שככלל היא אינה עוסקת בבחירת התמונות.

גם כשמתגלה כי סיקור עיתונאי הוטה בשל אינטרסים זרים, האינטרסים עצמם לרוב נותרים נסתרים. במקרה של דנקנר אפשר היה לחשוף לפחות חלק מהם. היחס המיוחד שהעניק "כלכליסט" לטייקון לא היה חד-כיווני.

בדיקה השוואתית של "העין השביעית" מ-2009 חשפה תופעה מעניינת שהחלה עם השקת "כלכליסט": כלל וסלקום, שתיים מהחברות הגדולות בקונצרן של דנקנר, בעלות תקציבי פרסום מהגדולים במשק, צִמצמו באופן מובהק את רכש המודעות מקבוצת "הארץ" – ובמקביל הפנו יותר תקציבים לעיתון הכלכלי של מוזס. הממצאים חיזקו טענות שהשמיע אז עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", שלפיהן דנקנר מחרים את עיתונו בעקבות הרוח הביקורתית שבה סוקרו עסקיו ב"דה-מרקר".

התופעה חזרה על עצמה עם עוד גוף מהגדולים והחזקים במשק: בנק הפועלים. גם במקרה הזה היה לכך קשר לאימפריית דנקנר.

בשירות בנק הפועלים

כמו כתבי הטלקום, גם כתבי הבנקים של "כלכליסט" לא נוטים להאריך ימים בתפקיד. הסיבה לכך היא בעיקר מערכת היחסים המסועפת של מוזס עם בנק הפועלים וההטיה האגרסיבית של הסיקור לטובת הבנק, שמחזיק את עורק החיים של "ידיעות אחרונות" – קו האשראי שלו.

ההיסטוריה המשותפת של "ידיעות אחרונות" ובנק הפועלים מתחילה הרבה לפני שלטון היחיד של נוני, כשהעיתון נוהל בידי אביו נח מוזס ודב יודקובסקי ונזקק להלוואות לשם השקעה בבנייה וציוד יקר.

ב-1983, במסגרת היחסים המיוחדים האלה, נח ויודקובסקי נענו לבקשת בנק הפועלים וגנזו תחקיר שעשוי היה לחשוף פרשת שחיתות כלכלית גדולה שבמרכזה עמד יו"ר הבנק לשעבר, איש הממסד המפא"יניקי יעקב לוינסון. הפרשה נחשפה בסופו של דבר בשבועון "העולם הזה" והובילה להתאבדותו של לוינסון. בהמשך, כשנוני נטל את המושכות, בנק הפועלים היה אחד משותפיו בחברת הטלוויזיה רשת במהלך תור הזהב של ערוץ 2.

כמו במקרה של נוחי דנקנר, גם כאן התופעה חזרה על עצמה ב"ידיעות אחרונות" וב"כלכליסט" גם יחד. וכמו במקרה של דנקנר, גם כאן כולל הסיפור לחצים סביב סיקור הסתבכויות פליליות של בכירי הבנק.

עיתונאי "כלכליסט", בהם גם כאלה שהתמחו בסיקור המערכת הבנקאית, התרשמו שהיחס המיוחד לבנק הפועלים מגיע מהדרגים הגבוהים ביותר. עורך לשעבר בעיתון, בשיחה עם "העין השביעית", סיפר על הרגע שבו נחשף לתופעה: "באחת המשמרות, כשערכתי ידיעה על בנק הפועלים, התייעצתי על משהו עם העורך שמעלי, והוא אמר לי שידוע שידיעות מסוימות על בנק הפועלים צריכות לעבור אישור אצל אסתרון, שקורא אותן בשבע עיניים. הוא אמר לי, אולי בהגזמה: 'מה, אתה לא יודע? יואל עובר עכשיו על הידיעה'".

ההתגייסות של "כלכליסט" למען הבנק הגיעה לשיאה הבוטה בתקופה שבה בקעו לאוויר העולם דפוסי הפעולה הפליליים של דני דנקנר, בן דודו של נוחי, שכיהן כיושב-ראש הדירקטוריון של בנק הפועלים.

הפרשה הסבוכה החלה להיחשף ב-2009, כשבנק ישראל והמפקח על הבנקים דרשו מבנק הפועלים להדיח את דני דנקנר מתפקידו עקב מה שהוגדר בעמימות כ"כשלים ניהוליים". בהמשך התברר שמאחורי הלשון הנקייה עמדו חשדות פליליים חמורים שהתעוררו סביב כמה מקרים שבהם דנקנר ניצל את מעמדו בבנק כדי להזרים מיליונים לכיסו הפרטי.

במקרה אחד, דני דנקנר הציג לבנק מצג כוזב לגבי שווי נכסיו הפרטיים כדי לקבל הלוואה בסך 3.4 מיליון דולר. מקרה אחר אירע במסגרת עסקה בינלאומית גדולה שבה רכש בנק הפועלים נתח מהבנק הטורקי פוזיטיף. דנקנר היה מעורב בעסקה, אך הסתיר מעמיתיו לדירקטוריון שהוא נתון בניגוד עניינים מובהק: היו לו קשרים עסקיים ענפים עם החברה שמכרה לבנק הפועלים את מניות הבנק הטורקי – והוא גם קיבל הלוואה אישית בסך 5 מיליון יורו מבנק אחר שהוחזק על-ידי אחד מבעלי בנק פוזיטיף, הליט צ'ינגלולו.

הפרשה, שנחשפה ב"דה-מרקר" במאי 2009, לא סוקרה כלל ב"כלכליסט" במשך חודשים ארוכים. במקום להרחיב את היריעה לגבי ההאשמות החריגות של הרגולטור והחקירה הפלילית, קו הפעולה שנבחר ב"כלכליסט" היה ניהול קמפיין אגרסיבי למען הבנקאי המושחת – ונגד נגיד בנק ישראל סטנלי פישר והמפקח על הבנקים רוני חזקיהו, שדרשו את הדחת דנקנר.

התפתחויות בלתי מחמיאות לגבי דנקנר הוצנעו, ובכירי העיתון פרסמו בחתימתם מאמרים שציירו אותו באור חיובי. אסתרון, שלא הרבה אז לפרסם טורים בעיתון, כתב טור שער שבו טען כי מדובר ב"הדחה מכוערת ולא מנומקת" ש"עלולה להותיר כתם" על המוניטין של הנגיד פישר. "אם יש אקדח מעשן, איפה הוא?", תהה אסתרון. "בעיני רבים, פישר וחזקיהו נראים כמי שטיפסו על עץ גבוה, ועכשיו אינם מוכנים לרדת ממנו".

בהמשך, גם העורכת גלית חמי פרסמה בשער "כלכליסט" מאמר שבו הצהירה שעדיין לא נמצא "אקדח מעשן" שיכשיר את הדחת דנקנר. "עכשיו כבר ברור למדי: דנקנר לא הוביל את הבנק לסיכונים שעִרערו את יציבותו, לא סיכן את כספי לקוחות הבנק ולבטח לא מעל בכספיו", טענה העורכת. חמי לא הזכירה אפילו ברמז את פרשת הבנק הטורקי, שנחשפה שלושה שבועות קודם לכן ובהמשך הובילה להרשעת דנקנר במרמה והפרת אמונים ובפגיעה בניהול התקין של הבנק.

בדיקת "העין השביעית" שבחנה את סיקור הפרשה במחצית הראשונה של 2009 העלתה שכ-87% מגליונות "כלכליסט" שעסקו בפרשה סיפקו סיקור ששירת את הצרכים התדמיתיים של דני דנקנר ובנק הפועלים. שאר הגליונות סווגו כניטרליים. אף לא גיליון אחד סווג כשלילי מבחינת הבנק ויושב הראש שלו. אפילו ב"ידיעות אחרונות" הסיקור היה פחות חד-צדדי.

פרשת דני דנקנר הבליטה את ההבדל בין מוסף הכלכלה הוותיק של "ידיעות אחרונות" והעיתון הכלכלי החדש של מוזס. ב"ממון" ביצעו תמרון הגנתי שהתבסס על הצנעת ההאשמות של בנק ישראל והבלטת הנרטיב של בנק הפועלים. ב"כלכליסט", אסתרון וחמי לא הזניחו את ההגנה – אך התמקדו בהתקפה. מרגע פרוץ הפרשה, "כלכליסט" התאמץ לזרוע ספקות בטוהר הכוונות של גורמי הפיקוח, ומשלב מסוים גם טפל עליהם מניעים זרים.

אחד מעיתונאי "כלכליסט", שדווקא מחזיק בדעה שלפיה סיקור בנק הפועלים בעיתון היה תקין בדרך כלל, מתאר את פרשת דנקנר כרגע של ליקוי מאורות. "אני לא יודע מה היה הדיל, אם היה משהו אישי בין דני דנקנר ליואל או משהו אחר, אבל שם באמת היו דברים חריגים", הוא אומר. "משהו ביסוד כל קבלת ההחלטות של אסתרון או של גלית חמי היה שגוי. אין לי מושג מי אחראי ולמה, אבל זה היה הזוי".

בצמרת "כלכליסט" יש מי שנזכרים בצער באופן שבו סיקר העיתון את דני דנקנר. בדיעבד, הם אומרים, התמיכה בו היתה טעות. "הטענה כאילו הדברים פורסמו משיקולים זרים ולא עיתונאיים הופכת עמדה שגויה לקנוניה, שלא היתה ולא נבראה", נטען בתגובה מטעם "כלכליסט". בכירי העיתון מתעקשים שהמניע שלהם היה טהור: חשבנו שהוא צודק. הוא הערים עלינו. יצאנו פראיירים.

לא חייבים להאמין להיגד האחרון. בדיקת "העין השביעית" העלתה שבזמן שבנק הפועלים קיצץ כמעט לחלוטין את רכישת המודעות בקבוצת "הארץ" העוינת, היקף הפרסום שרכש הבנק מ"ידיעות אחרונות" ו"כלכליסט" זינק בחדות.

עיתונאים ב"כלכליסט" מעידים שגם בשנים הבאות קיבלו הבנק ובכיריו יחס יוצא דופן. "הייתי מעורב במקרים רבים שבהם היה אִתרוג לבנק הפועלים", סיפר אחד מהם. "זה לא שלא נוגעים בהם בכלל – ברור, כשאין ברירה אז אין ברירה – אבל מעדיפים שבמקרים שבהם לא צריך, לא לגעת בהם. בוודאי שלא מעודדים לתחקר אותם. מתייחסים אליהם בכפפות של משי".

כמה מהעיתונאים התרשמו שהטיפול המסור התמקד לאו דווקא בבעלת השליטה דאז, יורשת המיליארדים שרי אריסון (כיום מתנהל הבנק ללא גרעין שליטה), אלא בצמרת הניהולית של הבנק – בעלי התפקידים שקובעים כמה אשראי יקבל כל לקוח ואיך תחולק עוגת ההוצאה על כנסים, מודעות וקמפיינים.

"היחס המיוחד לבנק הפועלים בא לידי ביטוי במיוחד בנקודות המעבר בין המנכ"לים", מחדד אחד העיתונאים. עיתונאי אחר, שמילא תפקיד מרכזי בעיתון, מסכם: "היה קשה מאוד לסקר בנקאות ב'כלכליסט'".

השותפים של נוני

נוחי דנקנר היה הטייקון החזק ביותר שהצמיחה האוליגרכיה הישראלית. בנק הפועלים הוא חצי מהדואופול שחונק את שוק הבנקאות בישראל. הטיפול של "כלכליסט" בדנקנר, בבנק ובבן הדוד שקישר בין שניהם היה ללא ספק פסול ואנטי-עיתונאי.

בקרב ההנהלה הבכירה של העיתון טוענים בדיעבד שגם אם בחלק מהזמן "כלכליסט" אכן העניק רוח גבית למה שהתברר כהתנהלות עבריינית, מדובר בשגגה, טעות בשיקול הדעת. עיתונאים שמאיישים את הדרגים שמתחתם מתעקשים שהמקרים של הבנק והדנקנרים הם רק דוגמאות לדפוס עקבי של עיתונות מושחתת, שמשרתת אינטרסים זרים – של הבעלים או של צמרת העיתון – במקום את האמת והציבור.

ויש להם גם דוגמאות.

יאיר לפיד, מהפובליציסטים הבולטים והבכירים של "ידיעות אחרונות" ומקורב אישי של נוני מוזס, נבחר לראשונה לכנסת כש"כלכליסט" היה בן חמש. המפלגה שהקים, יש-עתיד, נישאה על גבי גל ההדף שיצרה מחאת האוהלים והשיגה הישג אלקטורלי יוצא דופן – 19 מנדטים – שזיכה את לפיד בתיק האוצר ובמקום של כבוד בממשלת נתניהו השלישית. וגם ב"כלכליסט".

"ב-2013, כשלפיד נעשה שר אוצר, פתאום אסתרון התחיל לדבר עם כתבים ולשאול אותם בעדינות על כתבות שבהן הזכירו את לפיד", מספרת עיתונאית שעבדה אז ב"כלכליסט". בנקודת הזמן ההיא אסתרון עוד הקפיד על זהירות. "הוא לא ביקש במפורש שנפרגן לו", מדגישה העיתונאית, "אבל בפעם הראשונה נהיה מצב שבו אסתרון התערב – בנימוס, באדיבות, אבל באופן ישיר – בכתבות. זה היה חריג עבורו". אסתרון מכחיש, וטוען בתגובה שלפיד דווקא זכה מ"כלכליסט" ליחס ביקורתי.

למרות הרושם האישי שחולקת העיתונאית, גם בראשית ימיו של "כלכליסט" נרשמו מקרים של צנזורה בוטה. המקרה של עופר עיני, למשל. כשעיני עמד בראש ההסתדרות הוא היה חיה מוגנת בממלכת מוזס. לאורך השנים נשמעו טענות על מקרים שבהם צונזרו כתבות של "ידיעות אחרונות" ו-ynet שעלולות היו להזיק לו. ב-2008 זה קרה גם ב"כלכליסט".

בעיתון גילו שההסתדרות רכשה עבור עיני דירה בשכונת היוקרה התל-אביבית "כוכב הצפון", כדי שיוכל ללון בה במקום לחזור מדי ערב לבית משפחתו בבאר-שבע. אף שהמידע היה מהימן, ואף שהושקעו זמן ומשאבים בביסוסו, ב"כלכליסט" הוחלט לגנוז את הכתבה. בעיתון טוענים כי הגניזה היתה עניינית: עיני סיפק הסבר משכנע, וכתבות ביקורתיות אחרות עליו לא נגנזו. בסופו של דבר, המידע נחשף ב"הארץ".

שני מושאי סיקור אחרים שקיבלו יחס מיוחד מ"כלכליסט" היו בעלי ההון שלמה אליהו ופטריק דרהי, שלפי השמועות הבלתי מוכחשות סייעו למוזס להחזיר חובות של מיליונים שצבר בהימורים בשוק ההון בהשראת טייקון אחר, ותיק יותר, אליעזר פישמן.

פישמן היה במשך עשורים אחד מבעלי הברית הבכירים של מוזס בזירה העסקית. הוא היה אשף התדמיות: אף שנשא באחריות לכמה מההפסדים המהדהדים בתולדות המשק הישראלי וסיים את חייו כפושט רגל, יצא לפישמן שם של אשף פיננסי שתמיד מחזיר את חובותיו.

התדמית הזאת, שזכתה לכינוי "הילת פישמן", אִפשרה לו ללוות מיליארדים מהמערכת הבנקאית בישראל – סכומים שנתחים גדולים מהם שימשו להימורים בבורסה בניסיון להפיק רווח מהיר.

בהשפעת פישמן, גם מוזס התחיל להמר בשוק ההון. ההכנסות הגדולות של "ידיעות אחרונות" סיפקו לו כסף נזיל וגישה לאשראי נוח מהבנקים, אבל לא מזל. בהליך משפטי שהתנהל בשנים האחרונות התברר שמוזס הימר במשך למעלה מעשור על כספי "ידיעות אחרונות" – וצבר הפסדי עתק שנאמדו בכמעט מיליארד שקל, סכום שהעמיד בסכנה את מפעל החיים המשפחתי.

מוזס הימר גם על כספו האישי. בשלב מסוים צבר הפסדים אישיים שנאמדו בכ-205 מיליון שקל – נתון שנחשף ב-2018 על-ידי רביב דרוקר. מדובר בתמונה חלקית בלבד של הבור הכלכלי שאליו נקלע המו"ל, שעומקו טרם התברר סופית עד היום. את הכסף להימורים הלווה לו בנק הפועלים.

בהמשך דווח שכדי לכסות את חובו האישי נעזר מוזס בשלושה טייקונים שטיפחו עמו קשרים אישיים: המולטי-מיליארדר פטריק דרהי, שמוזס היה שותף זוטר שלו בחברת הכבלים; שלמה אליהו, בעל השליטה בחברת הביטוח מגדל; ויצחק תשובה. מוזס לא טרח להכחיש, וגם לא אליהו, דרהי או תשובה.

"שלמה אליהו, שעזר לנוני עם החובות, קיבל יחס מיוחד – אבל לא כל הזמן", מחדד עיתונאי שמילא תפקידים מרכזיים ב"כלכליסט". "היו תקופות שבהן אליהו היה חבר של נוני, והיו תקופות שלא. בהתאם לזה נשבה הרוח". ואכן, בכירים בעיתון מתגאים: "אנחנו יותר מכולם כתבנו שצריך לקחת לשלמה אליהו את מגדל". במקרה הזה, ראוי לציין, יש ממש בטענותיהם.

במקרה של דרהי, איל הכבלים והטלקומוניקציה הבינלאומי, הרושם שקיבלו העיתונאים היה יותר חד-משמעי. "כאשר עבדתי ב'כלכליסט' ידעתי שכל מילה שאני כותב על Hot עוברת בחינה של מוזס", טען העיתונאי אמיר טייג, שהיה כתב הטלקום של "כלכליסט" בעת שדרהי ומוזס עדיין היו שותפים בעסקי הכבלים, בטור שפורסם ב"דה-מרקר" על רקע משפט המו"לים.

היו גם מקרים של צנזורה בוטה. למשל, כתבה שעסקה ב-Hot בעקבות הוראה שחייבה אותה להציע ללקוחות חבילות ערוצים צרות – מהלך שהיטיב עם הציבור אך פגע בהכנסות של חברת הכבלים. "היה שם מהלך לא ברור: בהתחלה הפגינו התלהבות וביקשו שהאייטם יהיה באורך כפולת עמודים. אבל אז, לקראת הירידה לדפוס, החליטו שהוא יתפוס רק עמוד. ואז פתאום הוחלט לקצר אותו כך שיתפוס רק טור", מספר עיתונאי אחר שעבד ב"כלכליסט".

"חשבנו שבכך זה הסתכם", ממשיך העיתונאי, "אבל למחרת בבוקר, בעיתון, במקום האייטם הופיעה מודעה עצמית למהדורת האייפד של 'כלכליסט' – מסוג המודעות ששמים כשנתקעים עם עמוד ריק בגלל מפרסם שביטל מודעה ברגע האחרון, או כתבה שנפסלה לפרסום". עיתונאים שניסו לברר מה עלה בגורל הכתבה קיבלו תשובה שלא ניתן להגדירה אלא כמגוחכת: "המודעה הזאת היתה מאוד חשובה לאסתרון", נאמר להם.

הסיבה המיידית לרגישות סביב סיקור חברת הכבלים היתה העובדה שעד סוף 2012 למוזס היו בה מניות. בעת ההיא, כשדרהי קיים עם מוזס משא-ומתן על רכישת שארית אחזקותיו ב-Hot, הכתבים התבקשו להימנע מסיקור החברה. "אמרו לנו שכל עוד מתבצעת מכירת המניות של נוני ב-Hot, אסור לנו לכתוב על החברה שום דבר. פחדו לפגוע בעסקה", מספר כתב לשעבר. כשהעסקה אושרה סופית, ב"כלכליסט" דיווחו עליה – אבל בלי להזכיר את מוזס או את הסכום שקיבל עבור שארית מניותיו, שהסתכם ב-116 מיליון שקל.

למוזס ודרהי נותרו אינטרסים משותפים גם לאחר מכן. חוץ משיתוף פעולה ארוך טווח עם ynet, שבמסגרתו הוצגו באתר תכנים של Hot, דרהי הותיר למוזס חרך שדרכו יוכל לחזור לעסקי הכבלים – אופציה לרכוש בחזרה 3.8% ממניות החברה במחיר נוח. בהמשך שילם דרהי למוזס עוד כ-60 מיליון שקל כדי למנוע ממנו לממש את האופציה.

בני משפחת יודקובסקי, בהליכים המשפטיים שניהלו נגד מוזס כחלק ממאבק פנימי שפרץ לאחר פשיטת הרגל של פישמן, טענו שהעסקה עם דרהי מוכיחה את קיומו של הסכם סודי שפגע ב"ידיעות אחרונות" והיטיב עם מוזס אישית. על-פי הטענה שלהם, קבוצת "ידיעות אחרונות" היתה אמורה לקבל סכום גבוה בהרבה עבור האופציות שמכרה לדרהי – אך מוזס העניק לו "הנחת חברים" בלתי מוסברת בגובה כ-180 מיליון שקל.

לטענת היודקובסקים, מוזס עשה זאת משום שדרהי סייע לו בכיסוי חובותיו האישיים וגמל לו בעקיפין על ה"הנחה" באמצעות הזרמת עשרות מיליוני שקלים מ-Hot ל-ADD – חברת ההפקות של הדס מוזס, בתו של נוני, שמפיקה רבות מהסדרות המשודרות בכבלים. מוזס הכחיש בתוקף.

הדיסקונטאי שהפך לכלכליסט

תחום סיקור אחר שבו נרשמו בחישות חשודות מצד קברניטי "כלכליסט" הוא ההייטק. כבר בראשית הדרך, ב"כלכליסט" סימנו את ההייטק כתחום שראוי להפנות אליו משאבים מוגברים – בגלל מקומו המרכזי בכלכלה, בגלל העניין הציבורי הגלום בו, וגם בגלל הסכומים העצומים שמגלגל הענף, שזכה לכינוי "הקטר של המשק".

ב-2017 הקימו בעיתון את Ctech, אתר חדשות הייטק בשפה האנגלית שמכוון לקהל מחו"ל. עם הולדת המיזם נחשף גם בעל ברית חדש, שחתם עם "כלכליסט" על הסכם מסחרי ארוך טווח: טדי שגיא.

טדי שגיא היה אחד מכוכבי "פרשת הדיסקונטאים" – מסכת פלילית משנות התשעים שבמרכזה קבוצה של אנשי פיננסים שניצלו את תפקידיהם בבנק דיסקונט כדי להריץ מניות ולהרוויח כסף מהצד. שגיא, שהיה בשנות העשרים לחייו, היה אחד משני סוחרים שרכשו ניירות ערך, חיכו שערכם יזנק בעקבות פעילות ההרצה, ואז מכרו אותם וחילקו את הרווחים בין שותפי התרמית. הוא הורשע במתן שוחד, קבלת דבר במרמה ותרמית בניירות ערך, ונשלח למאסר.

אחרי שחרורו מהכלא שגיא עשה הון משירותי סליקה מקוונים, בין היתר לאתרי פורנו. הוא נעשה מיליארדר לאחר שהנפיק בלונדון את חברת פלייטק, המספקת שירותי תוכנה לאתרי הימורים. מאז העביר את עיקר השקעותיו לתחום הנדל"ן וניסה להתרחק מהתחומים שבזכותם הפך לבעל הון.

אחד המיזמים המושקעים שהקים בישראל הוא חברת Labs, שעסקה בהשכרת שטחי משרדים למיזמי הייטק וב-2022 נמכרה לקבוצת עזריאלי במאות מיליוני שקלים. שגיא החזיק כמה קומות בראש מגדל עזריאלי שרונה בתל-אביב, גורד השחקים הגבוה בארץ, שם נפתח גם משרד קטן שעל קירות הזכוכית שלו הודבקו הלוגואים של "כלכליסט" ו-Ctech.

גורם בעיתון סיפר שעובדי Ctech שלא רצו להגיע לבית "ידיעות אחרונות" באזור התעשייה של ראשון-לציון – לשם עברה מערכת "כלכליסט" ב-2016, יחד עם שאר גופי התקשורת של הקבוצה – הורשו לעבוד מהמשרד שהוקם במתחם היוקרתי.

הברית עם שגיא השתלמה ל"כלכליסט". במסגרת היחסים המיוחדים רכש שגיא חבילות פרסום ופרש חסות על אירועים של העיתון הכלכלי – מכנסים קטנים שהתקיימו במגדל בשרונה ועד אירוח ועידות בינלאומיות בלונדון, במתחם קמדן מרקט שבבעלותו.

כיאה לבעל ברית, שגיא ועסקיו קיבלו מ"כלכליסט" סיקור יחצני אינטנסיבי שכלל הדהוד של דברים שאמר בכנסים, קידום בוטה של מיזמי הנדל"ן שלו ("המתחם הייחודי מתאים לכל אירוע עסקי ומאפשר מודולריות עיצובית לצד נוף פנורמי עוצר נשימה הנשקף מכל זווית בלוקיישן הכי חם בתל-אביב"), כותרות בסגנון "טדי שגיא: קורא נכון את השוק ומוכר בזמן הנכון", וסשנים מצולמים דמויי ריאליטי שבהם מפתחי אפליקציות עלו אליו לרגל בתקווה שישקיע במוצריהם.

שגיא ניצל את ההזדמנות השיווקית והודיע על השקעות של מיליונים בהרף עין, מול המצלמה, אחרי דקות אחדות של פרזנטציה. "למרות שבמובנים רבים שגיא עונה על ההגדרה של איש עסקים 'כריש', ברמה הפרסונלית הוא נחשב לידידותי וחייכן, נעים ובלתי אמצעי, שמשרה אווירה נעימה ולא מלחיצה, והיזמים שנפגשו איתו הרגישו את זה היטב", הוסבר לגולשים.

עובדים ב"כלכליסט" מתארים את היחס לשגיא באותה תקופה כגלגול של היחס שהיה מנת חלקו של נוחי דנקנר בימי תפארתו. אחד מבכירי העיתונאים ב"כלכליסט" מתאר את מערכת היחסים עם שגיא כמעין תלות. "בתקופה שבה הוקם Ctech היה אפשר להבחין בשני אנשים ששולטים ביואל אסתרון – שני יחצנים שיושבים על התפר שממנו הגיע הכסף שמחזיק את 'כלכליסט'", הוא מספר.

"אחד מהם הוא אסף אזולאי, כשהיה סמנכ"ל השיווק של בנק הפועלים, והשני הוא בחור קצת פחות מוכר – הדן אורנשטיין, אחד משני המייסדים של משרד יחסי הציבור חושן-אורנשטיין, יחד עם איתמר חושן. הדן הוא האיש שתיווך בין יואל לטדי שגיא. המעמד הזה הפך את הלקוחות שלו, לא רק את טדי, לכאלה שיכולים להכניס ל'כלכליסט' כמעט כל אייטם מטעמם". בתגובה מטעמו, אסתרון מכחיש.

עיתונאים אחרים ב"כלכליסט" מדגישים שמעבר לאינטרסים המסחריים, והמקרה הנקודתי של שגיא, אין מקום להשוות את סיקור ההייטק בעיתון וב-Ctech לאופן שבו מסוקרים שם ענף הטלקום, המערכת הבנקאית או טייקונים מהמילייה האישי של מוזס.

ב"כלכליסט", הם מסבירים, רוח המפקד היא לפרגן להייטק הישראלי – החלטה אסטרטגית שנועדה לפתח את הקשרים עם היזמים והעובדים בענף, שהם גם קהל הקוראים שאליו מכוונים את הסיקור. הרוח המפרגנת משתלבת בנוחות עם ההסתמכות על תקציבי הפרסום והשיווק של חברות ההייטק, שאחראיות לנתח גדול מההכנסות של העיתון הכלכלי.

"בתוך המסגרת הזאת", אומר אחד העיתונאים, "יכולים להיות מקרים בוטים מהרגיל של פרגון או הגנה על מושאי סיקור מסוימים – אבל משום שמראש באים בגישה חיובית, מתוך כוונה 'להרים לתעשייה', המקרים האלה לא צורמים באוזן. וצריך לזכור שהיו גם מקרים הפוכים: ב'כלכליסט' פורסם התחקיר הראשון על הפעילות הבעייתית של NSO ותוכנות הריגול שלה. וזה היה ב-2012, עשר שנים לפני החשיפה השנויה במחלוקת על השימוש המשטרתי ברוגלות. גם במקרה של טדי שגיא, ב'כלכליסט' פורסמה כתבת פרופיל גדולה עם הרבה פרגונים, אבל גם ביקורת ותיאור מפורט של העבר הפלילי שלו".

עיתון עם מחיקון

כששואלים את עיתונאי "כלכליסט" מיהו האחראי העיקרי למקרים שבהם הכלכלון מגויס למימוש האינטרסים האישיים של מוזס, רובם מצביעים על אסתרון. "גלית חמי, העורכת, מעורבת ומעודכנת בהכל – אבל לפחות מנסה לתרץ את ההנחתות בנימוקים מקצועיים", אומר עורך לשעבר בעיתון.

"יואל כבר לא עיתונאי", פוסק עיתונאי שצבר שעות אסתרון רבות. "פעם הוא היה אומר ש'כלכליסט' מורכב מ-90% עיתונות עצמאית ו-10% עיתונות שנועדה לקיים את הבעלים ואת מקום העבודה שלנו. אבל גם הוא מודה שהחלוקה הזאת כבר מזמן לא משקפת את המציאות. המצב גרוע בהרבה. בעיתון מכנים אותו 'המחיקון'. יצא לו שם של מי שמסתובב בדסק עם טושים שחורים ומחסל כתבות למען נוני. וכשהוא רוצה לחסל מישהו – הוא מזמין נגדו כתבה". אסתרון, יש לציין, מכחיש את הציטוט המיוחס לו.

כשעיתונאי "כלכליסט" מתבקשים לציין מקרה שבו אסתרון הזמין כתבת חיסול, כמה מהם מצביעים על תקרית שאירעה ב-2016. הרקע היה עזיבתו של שאול אמסטרדמסקי, הכתב הכוכב של "כלכליסט", שצמח בעיתון ובשלב מסוים גם שימש כראש מערכת החדשות שלו. אמסטרדמסקי עשה את הבלתי אפשרי כשפיצח את אחד מתחומי הסיקור האפרוריים ביותר ביקום הכלכלי – פנסיה – והפך אותו לנהיר ומרתק גם עבור מי שאינם שוחים בתחום. ההכרה הגיעה במהרה: בגיל 32 זכה אמסטרדמסקי בפרס סוקולוב, שבדרך כלל ניתן לעיתונאים מבוגרים ומנוסים בהרבה.

"כששאול עמד לעבור לתאגיד השידור הציבורי, נקמו בו עם כתבה מכוערת על משכורות הטאלנטים בתאגיד. הכתבה הזאת התפרסמה רק בגלל יצר הנקמה של יואל", מספר אחד הכתבים. העיסוק במשכורות, באייטם שחיברו הכתבים אלירן מלכי ועמרי מילמן, היה חלק מכתבה גדולה יותר וביקורתית גם היא, שעליה היתה חתומה הכתבת דיאנה בחור-ניר. בשער העיתון תמצתו את המסר בארבע מילים: "תאגיד חדש, הרגלים ישנים". בשלב הזה התאגיד כלל לא החל את שידוריו, וגיוס העובדים – טאלנטים כזוטרים – היה בראשיתו. שנים אחר-כך יושרו ההדורים ואמסטרדמסקי חזר ל"כלכליסט" כבעל טור שבועי, במקביל לעבודתו בתאגיד.

אף שלכולם היה ברור שהכתבות ההן נועדו ליירט את הכתב הכוכב שהעז להפנות גב ל"כלכליסט" – אמסטרדמסקי עצמו כלל לא מוזכר בהן בשמו. את הסיבה לכך נועצים עובדי העיתון בתחכום שהם מייחסים לאסתרון. "'כלכליסט' זה לא 'ידיעות אחרונות'. ב'כלכליסט' הכל יותר עדין ומרומז. לכן גם לא יגידו לך ש'על זה אסור לכתוב'. יגידו שזה 'לא מעניין' או 'בעייתי מבחינה משפטית'. ככה הורגים כתבה ב'כלכליסט'", אומרת כתבת שכבר אינה עובדת בעיתון.

עיתונאי אחר חולק סיפור נוסף שמשקף, לדבריו, את האופי הנקמני של אסתרון. ב-2011 כתב הבנקים של "כלכליסט" דאז, תומר זלצר, קיבל הצעה להתמנות לתפקיד העוזר האישי של אלי יונס, שהיה אז מנכ"ל בנק מזרחי-טפחות. אחד מעמיתיו של זלצר סיפר שהכתב התלבט מה לעשות עם ההצעה של יונס, ומשום שהעורכת חמי בדיוק שהתה בחו"ל, החליט לשוחח על כך עם אסתרון – שהגיב בכעס.

אסתרון, סיפר אותו עיתונאי, התקשר לאלי יונס והטיח בו שאין לו זכות לפנות לעובד של העיתון ולהציע לו עבודה. יונס לא קיבל את הטענה, ובכל זאת גייס את זלצר לעבודה. "מאותו יום, כמעט כל כתבה שלילית על בנק מזרחי זכתה להבלטה, וכתבות חיוביות נקברו במשך שנים", טוען העיתונאי שנחשף לסיטואציה. "זה אסתרון קלאסי. לכאורה, אפשר היה להסביר את הטיפול בכל ידיעה כשלעצמה – אבל לא את המגמה".

"ב'כלכליסט' ב-98% מהזמן לא יתערבו לך בכתבות. אבל בשאר הפעמים הייתי מביאה סיפור על מישהו שקשור למוזס, והעורכים היו אומרים לי: 'נראה לך שניגע בו?'", מרחיבה העיתונאית שצוטטה קודם, זאת שעמדה על השוני בין "כלכליסט" ל"ידיעות אחרונות". "פעם אחת הבאתי סיפור טוב במיוחד על מקורב בכיר של מוזס – כל מי ששמע התלהב, הכתבה כבר היתה על העמוד, אבל אז הרגו את הסיפור. הוא לא פורסם, ובסוף העברתי אותו לכתב מכלי תקשורת אחר".

מקרים כאלה, שבהם ברור מה האינטרס שעומד מאחורי גניזה או ייזום של כתבה, נחוו אצל חלק מהכתבים כרע הכרחי. לדבריהם, מבחינה פסיכולוגית הרבה יותר קשה להתמודד עם מקרים שבהם האינטרס חמקמק ומוכחש. מקרים כאלה, לדבריהם, מעוררים תחושה עמוקה של חוסר אונים.

"מדי פעם הייתי מקבל סיפורים שהגיעו מגלית חמי", מדגים כתב לשעבר ב"כלכליסט". "לכאורה זה נורמלי – עורך נתקל בסיפור ומעביר אותו לכתב הרלבנטי. פעם אחת קיבלתי ממנה סיפור שהגיע מחברה בינלאומית גדולה. כתבתי את הכתבה, והיא אפילו היתה די טובה לדעתי. העניין הוא שהיחצן של החברה הזאת במקרה היה חבר טוב שלי. אחרי הפרסום הוא אמר לי: 'שתדע, שילמנו לעיתון על כך וכך כתבות, אני לא יודע אם יספרו את הכתבה הזאת כאחת מהן'. מכל הדברים שקרו לי ב'כלכליסט', זה היה הדבר שהכי זיעזע אותי. מה שחירפן אותי היה אי-הוודאות – ההבנה שאולי הדברים כל-כך מתוחכמים שאנחנו בכלל לא מודעים אליהם. ואז תהיתי מה היה הסיפור עם כל הכתבות האחרות שהגיעו מחמי, שעסקו בגופים שבהם אין לי חברים שיכולים לתת לי את סיפור הרקע".

כמה כתבים ששוחחו עם "העין השביעית" העידו שבמערכת שלחו אותם לראיין גורמים בתחומי הסיקור שלהם, ורק בדיעבד התגלה להם שהמרואיין או גוף שקשור אליו שילם עבור החשיפה העיתונאית. דוגמה אחת שנחשפה באתר "העין השביעית" היא ראיון עם ניר ברקת כשכיהן כראש עיריית ירושלים. גורם ב"כלכליסט" סיפר שבהנהלה לא עִדכנו את המראיין, הכתב הכלכלי הוותיק אמנון אטד, שהראיון עם ברקת התקיים מתוקף סעיף בהסכם חסות לכנס.

דוגמה אחרת היא עשרות ראיונות עם בכירי המנהלים במשק שהתפרסמו במימון המכללה למינהל. אחד המראיינים, דוד רפאלי, סיפר שרק כשהגיע לראיונות התברר לו שלמרואיינים הובטח מראש יחס חיובי. אחרי שכמעט פוצץ ראיון עם המשנה למנכ"ל חברת כימיקלים-לישראל דאז, דני חן, סירב העיתונאי להעביר את החומר למערכת. הוא פנה לגלית חמי ולראש מחלקת החדשות דאז נעמה סיקולר (כיום עורכת "גלובס") והודיע להן שהצטרף ל"כלכליסט" כדי להיות עיתונאי, ולא "יחצ"ן של חברות מסחריות".

לדברי רפאלי, חמי השיבה לו באיומי פיטורים ובמקביל אסרה עליו לשוחח עם אנשי המחלקה המסחרית, שניסו לברר איתו מה בדיוק קרה בראיון – המחשה נוספת לנוהג לסגור עניינים מעל ראשי העיתונאים, ובלי ידיעתם.

כתב אחר, שעבד ב"כלכליסט" וגם ב"דה-מרקר", מרחיב בנוגע להשלכות העמימות הזאת: "עבודת העיתונאי ב'כלכליסט' כרוכה בזה שאתה לא תמיד מבין מה האינטרסים שעומדים מאחורי עריכת העיתון. ב'דה-מרקר' אף פעם לא שמעתי 'בוא לא נפגע באיש הזה כי הוא חבר שלנו', או כי הוא מפרסם אצלנו.

"בקבוצת 'ידיעות', לעומת זאת, יש תחושה שקיימת קבוצה של אנשים שמקבלת טיפול פריבילגי – ומנגד קבוצה שמקבלת יחס הפוך, אנטי-פריבילגי. שיטת הרשימות המפורסמת.

"בניגוד למערכות אחרות שעבדתי בהן, ב'כלכליסט' היו מקרים שבהם פשוט לא הבנתי מה קורה. היו מקרים שבהם שלחתי ידיעה שנראתה לי סנסציונית או נורא-נורא חשובה, והעורך היה משקיט אותה ומשבץ אותה במקום שלא חשבתי שמתאים לה. קרה גם ההפך – הבלטה של ידיעות שלא הבנתי למה עושים מהן סיפור גדול. גם במערכות אחרות לא תמיד הסכמתי עם העורכים שלי, לפעמים גם התעצבנתי עליהם – אבל לפחות הסבירו לי מה עומד מאחורי כל החלטה. ב'כלכליסט' זה לא היה ככה.

"זה קשור לזה שמעמד העיתונאי ב'כלכליסט' הוא לא מאוד חזק, והכוח מרוכז במעט מאוד ידיים. והידיים האלה יודעות בדיוק מה מוזס רוצה או לא רוצה. העורך למטה לא בהכרח יודע מי מופיע ברשימה הלבנה ומי בשחורה. גלית ויואל יודעים. אני מניח שגם להם יש חילוקי דעות, שלאחד מהם יש ראייה יותר עיתונאית-ערכית והשני משמש יותר כידו הארוכה של המו"ל. אבל גם כך 'כלכליסט' הוא עיתון הרבה יותר צנטרליסטי. גלית עוברת על כל הידיעות, קוראת אותן, קובעת כותרות – וזה, אגב, גם אחד היתרונות של 'כלכליסט'. הוא הרבה יותר מהודק, יש זרימה טובה".

פרשת הפרוטקשן

לאחר חשיפת "תיק 2000" והחשד שבעל הבית, נוני מוזס, משתמש באימפריית התקשורת שלו בדרכים פליליות, נפרץ הסכר בכל הנוגע לעיסוק ביחסי הון-שלטון-עיתון בקבוצת התקשורת. אבל לא ב"כלכליסט".

בזמן שהכלכלונים המתחרים, "דה-מרקר" ו"גלובס", חפרו ב"תיק 2000" בהנאה גלויה – עם סיקור נרחב, חשיפות וטורי ביקורת חריפים – ב"כלכליסט" לא הרחיבו את היריעה. אפילו ב"ידיעות אחרונות", שם מוזס מכהן רשמית כ"עורך האחראי", הפרשה קיבלה סיקור נרחב יותר, אולי בניסיון לשמר את אמון הקוראים.

"כלכליסט" בקושי עסק בפרשה. הדיווחים השוטפים בדרך כלל נלקחו מ-ynet, ומעליהם טופטפה ספקנות ששירתה את האינטרס הישיר של מוזס. ימים אחדים לאחר חשיפת "תיק 2000", הפרשן המשפטי הוותיק משה גורלי כבר מסר לקוראי "כלכליסט" שכלל לא ברור אם למגעים של מוזס ונתניהו יש היבט פלילי, והתריע: "העמדה לדין, לפחות בעניין מוזס, תפתח תיבת פנדורה של יחסי עיתונות-פוליטיקאים, שלא בריא למשפט הפלילי לתחוב את אפו לתוכה".

ובכל זאת, האף נתחב. החקירה האיצה תהליך שבסופו של דבר סיפק הסברים למקרים שהעלו במערכת ריח רע שעד אז קשה היה להבין מה מקורו. עובדים שהבינו שמישהו השתמש בהם לרקימת עסקאות תן-וקח אנטי-עיתונאיות החלו לדבר על מה שראו וחוו במערכת המצוחצחת ברמת החייל, ולאחר מכן במרכז העצבים האימפריאלי שהקים מוזס בראשון-לציון. כמה מהם הגיעו למסקנה שניצלו אותם כדי לתחזק מנגנון מסועף שמבוסס על גביית דמי חסות.

ב-18 במאי 2021, בבית-המשפט המחוזי בירושלים, התובנה הזאת נכנסה באופן רשמי לרשומות של משפט המו"לים. זה קרה ביום הראשון לחקירתו הנגדית של אילן ישועה, מנכ"ל אתר החדשות "וואלה" לשעבר ועד המפתח ב"תיק 4000", פרשת יחסי השוחד שנרקמו בין נתניהו לטייקון שאול אלוביץ', ששלט בקבוצת בזק וב"וואלה".

ישועה, איש סודם של אלוביץ' ואשתו איריס, היה האדם שהופקד מטעמם על השחתת "וואלה". בבית-המשפט הוא התבקש להתייחס להתכתבות ווטסאפ שקיים עם שאול אלוביץ' ביולי 2016. במסר פרטי שנשלח בקבוצה סגורה ולא נועד להיחשף לעיניים זרות, אלוביץ' כתב לישועה על אולטימטום שלדבריו קיבל מ"כלכליסט" על רקע מעמדו כאיש החזק בבזק: "תנו לנו חסויות ב-400 אלף בשנה ולא נכתוב נגדכם".

ישועה, באותה התכתבות, טען בפני הבוס שלו של"כלכליסט" יש הסדר כזה גם עם Hot של פטריק דרהי ועם סלקום (שבשלב הזה כבר לא היתה שייכת לנוחי דנקנר). "נוני הורג אותם אם הם רק מעזים לא לשים אצלו חודש אחד את תקציבי הפרסום", טען ישועה במסרון.

"יחסי הסחיטה האלה מול 'כלכליסט' בוצעו", קבע ישועה כשנחקר על כך בבית-המשפט. "בזק עשתה את זה, ואחר-כך שאול ואיריס התלוננו ש'כלכליסט' לא מספקים את הסחורה".

ב"כלכליסט" מיהרו להכחיש. בתגובה שהופצה דרך חשבון הטוויטר של העיתון נטען שמדובר ב"שקר מתועב, חולני והזוי, שאין לו כל יסוד במציאות". בעיתון אומרים שגם אם היתה עסקה כזו או אחרת, הרי שהיא היתה מול מחלקת המודעות וכלל לא על דעתה של המערכת העיתונאית.

לראיה, ב"כלכליסט" ציטטו שיחה אחרת בין ישועה לבני הזוג אלוביץ', שממנה עולה שהעורכת גלית חמי מגלה עצמאות בכל הקשור לסיקור קבוצת בזק. אלא שבאותה שיחה העידו האלוביצ'ים שהם מקיימים קשר ישיר עם המו"ל אסתרון, ושהוא כביכול משתף איתם פעולה בניסיון לרכך את הסיקור השלילי.

במהלך השיחה דנו השלושה גם במעורבות של מוזס בהחלטה על אופי הסיקור של בזק ב"כלכליסט". "אני לא מסוגל להבין איך שני אנשים חכמים כמוכם חושבים ש'כלכליסט' יכול יום-יום לכתוב נגד בזק ושזה לא נוני", אמר ישועה בתגובה לבקשה כי יפנה לחמי בקשר לסיקור. "בסדר, אז כולם משקרים", הגיבה איריס אלוביץ'. "אני בטוח שזה נוני, אבל תעשה מה שאיריס אומרת", הוסיף שאול אלוביץ', ואשתו סיכמה: "אני גם אומרת שזה נוני, אבל אני רוצה להגיד שאני ככה מפרקת את כל המוקשים וכל השקרים לאט-לאט".

תחקירים בתפקיד אקדח על השולחן

בהמשך התברר שטענות על פרוטקשן הגיעו גם לחוקרי "תיק 2000". מידע מודיעיני בלתי מאומת שהגיע לידי המשטרה ונחשף במסגרת ההליך המשפטי גורס כי "לנוני יש שיטה קבועה מזה שנים: הוא מפעיל את התחקירנים של העיתון להכנת כתבות עומק על אנשי עסקים, חברי-כנסת ו/או שרים מכהנים מתוך אינטרס אישי שלו, וכשמוצאים 'שלדים בארון' בדמות קשרים אינטימיים מחוץ לנישואין או דברים שעלולים להביך או לפגוע בקריירה שלהם, הדברים מובאים אליו באופן אישי. הוא מחזיק תיק תחקיר על פוליטיקאים, ובדרך זו דואג להטיל עליהם פחד ומורא ולגרום להם לעשות כרצונו כמחוקקים".

"העולם הידיעות-אחרונותי הוא בהגדרה עולם של סחר בכוח, עולם שבו הראיון המפרגן הוא חלק בלתי כתוב בעסקה שבצד השני שלה נמצא חוזה פרסום", אומר העיתונאי שהועסק ב"כלכליסט" וגם ב"דה-מרקר".

"סוג הסחר הזה מכוון אותך באופן טבעי לעיתונות יותר חיובית. למה? כי את הדברים השליליים, את התחקירים, חיים רוזנברג (איש סודו של מוזס; א"ב וא"פ) שם בכספת שיש או אין לו. הם לא נועדו לראות אור יום, אלא לייצר את מנוף הכוח".

הטענה ש"כלכליסט" הוא חלק ממנגנון שמתבסס על יצירת מאזן אימה מול מושאי סיקור צצה בינואר 2017, ימים אחדים אחרי חשיפת פרשת השוחד. אסף לוי, כתב "7 ימים" שהפך לאחד העיתונאים החוקרים הבולטים של "כלכליסט" בשנותיו הראשונות, חלק עם הציבור מבט מבפנים על שימוש סחטני שלטענתו נעשה בכתבות תחקיר – ב"כלכליסט", וגם ב"ידיעות אחרונות". לפי עדותו של לוי, תופעת גניזת התחקירים לא נועדה רק להגן על מושאי סיקור מועדפים, אלא גם כדי לטפח מולם מעין מאזן אימה.

בפוסט חריף שפִרסם בעמוד הפייסבוק שלו מנה לוי כמה מקרים שבהם לטענתו נשלח להכין תחקירים שלאחר מכן נגנזו. תחקיר על בעל ההון לב לבייב, למשל, ותחקיר על השוק האפור שאחד מגיבוריו היה איש הפיננסים איתן אלדר, שמאוחר יותר הורשע ונשלח לכלא בגין חלקו בפרשת הרצת מניות. לוי הזכיר גם תחקיר על איש העסקים ומנהל רשות המסים לשעבר איתן רוב, שאמור היה להופיע ב"ידיעות אחרונות" ולדבריו נגנז.

"השיטה של קבוצת 'ידיעות' עובדת כך: כלבי התקיפה, התחקירנים, אוספים במהלך עבודתם העיתונאית כביכול שלל חומרים מביכים, מזיקים, לעתים פליליים, על אודות דמויות מפתח במשק ובזירה הפוליטית והעסקית בישראל. אלא שבעיתון של המדינה וגם בעיתון 'כלכליסט' לא באמת ממהרים לפרסם את הדברים. ממסמסים אותם, מורחים אותם, שמים אותם על המדף כמו אקדח שמונח על השולחן", האשים לוי.

"במילים אחרות: מדובר באיום שהוא יותר מרמז כלפי מושא התחקיר. העיתונאי החוקר, הוא פועל בתום לב ומתוך אמונה שהדברים ראויים לפרסום. אולם המו"ל והעורכים הבכירים שתחתיו, להם יש שיקולים אחרים", הוסיף.

לוי טען שהשיטה עובדת גם בכיוון ההפוך: "כאשר זה התאים לאינטרסים של המו"ל, עודדו אותי להמשיך ולחשוף גם כשלא באמת היה לי מה: במקרה של עו"ד יעקב וינרוט למשל, פרקליטו של נתניהו וגם פרקליטה של גרושתו של מוזס. בזמנו יצא לי לפרסם לראשונה ב'כלכליסט' את דבר החקירה הפלילית שנפתחה נגד וינרוט אי שם בשנת 2007, שממנה הוא יצא לבסוף זכאי.

"אני זוכר שהסיפור עורר התרגשות רבה בעיתון, זכה לכותרת ראשית, וגם זוכר סמס שקיבלתי מעורכת העיתון, גלית חמי, ובו היא מספרת שנוני מאוד מרוצה מהפרסום ורוצה שאכתוב פולו-אפ. הופתעתי מזה, שמו של מוזס כמעט ולא מוזכר בקרב העובדים בקבוצה. הוא שם כמו רוח רפאים.

"בכל אופן, אני זוכר שלא היה לי מה לחדש בסיפור של וינרוט, לא היו בידי עובדות חדשות, אז נתבקשתי לקשקש משהו שכבר פורסם יום קודם. העיקר שאפשר יהיה להמשיך לתת בראש".

גלית חמי ויואל אסתרון הכחישו נחרצות ואיימו להגיש תביעת דיבה. אסתרון אף התקשר לעורך "העין השביעית" וביקש ממנו לא לפרסם את הטענות. "אם תפרסמו את זה, זה ייגמר בבכי", אמר אסתרון, ואגב כך רמז שוב ושוב שאסף לוי, שקיבל ממנו אישית את אות הכתב המצטיין של "כלכליסט", אינו אדם אמין.

מדובר בנוהג קבוע של אסתרון, שנועד לפגוע במהימנות של עובדים לשעבר שהחליטו לחשוף את הנעשה בעיתון שהוא מנהל. האיומים, אגב, לא מומשו. הפוסט של לוי והדיווחים עליו נותרו באוויר.

אסתרון למען המיליארדר של ביבי

אסף לוי אינו העיתונאי היחיד ב"כלכליסט" שחווה צנזורה והסיק שמישהו בדרגים שמעליו משתמש בו כחייל עיוור על לוח השחמט של נוני מוזס. התובנה הזאת משותפת לעיתונאי שהתבקש לחקור שחקן מרכזי בתחום הסיקור שלו וגילה שהכתבה שהכין נעלמה בלי להותיר עקבות, לעורך שהבחין שמישהו עובר אחריו על העמודים ומטפל בהם באופן שלא ניתן להצדיק בנימוקים מקצועיים, ולכתב שנשלח לראיין דמויות בכירות וגילה בדיעבד שהוא ממלא חלק בעסקת תוכן שיווקי.

אחד ממקרי הצנזורה הבוטים ביותר שנחקקו בזיכרון הקולקטיבי של מערכת "כלכליסט" אירע ב-2015, לפני שהחלה שרשרת החקירות הפליליות שבסופה הועמדו לדין מוזס ונתניהו. הכתב החוקר שי אספריל הכין עבור "מוסף כלכליסט" כתבת תחקיר על ג'יימס פאקר, איל הון אוסטרלי מעורער בנפשו שירש מיליארדים וחיפש דרכים להשקיע אותם בישראל.

עבור הציבור בארץ, פאקר היה אז אדם אלמוני. רק בהמשך התפרסמו קשריו עם נתניהו והיותו דמות מפתח ב"תיק 1000", פרשת טובות ההנאה של המשפחה הראשונה.

הכתבה של אספריל עסקה במערכת היחסים של פאקר עם נתניהו, וספציפית במאמציו להשיג מעמד של תושב בישראל במסגרת הסדר שיעניק לו פטור מתשלום מסים – חלק ממסכת האירועים שנחשפה לאחר מכן בחקירה. הוזכר בה גם הקשר הקרוב שלו עם ארנון מילצ'ן, איש סוד של מוזס ומי שמילא את תפקיד המתווך בינו לבין נתניהו ב"תיק 2000".

אספריל הקדים את חוקרי המשטרה, אבל כשסיים את התחקיר והגיש אותו לעורכיו – הכתבה עוכבה באופן חריג במשך חודשים ארוכים. כשבירר מה עלה בגורלה, לרגע נדמה היה שהפקק נפתח. ב"כלכליסט" החליטו לערוך את הכתבה ולהכינה לפרסום. אבל אז, ללא נימוק, היא שוב נתקעה על פס הייצור.

"התחקיר היה מוכן, עורך המוסף אמיר זיו כבר אישר אותו – ובכל זאת הוא לא פורסם", מספר גורם במערכת. "מי שהחליט על הגניזה היה יואל אסתרון", מוסיף גורם שעבד אז באופן צמוד עם אסתרון. מקור אחר מציין שההוראה הגיעה מהדרג שמעל אסתרון, כלומר ממוזס. שנים אחר-כך, בתגובה לפניית "העין השביעית", ב"כלכליסט" טענו שהגניזה נעשתה מ"שיקולים ענייניים ומקצועיים". באופן לא רשמי מודים בעיתון שהתקרית הותירה במערכת צלקת.

כשהתברר שהכתבה נפסלה סופית, אספריל הודיע על התפטרותו. כעבור שנים אחדות התברר שבערך באותה תקופה פאקר, בשליחות נתניהו, ניהל מגעים לכניסה כשותף ב"ידיעות אחרונות".

לרגע אחד, הרבה לפני שמישהו בכלל יכול היה לדמיין את "תיק 2000", הכל התחבר: האינטרסים של מוזס, האינטרסים של נתניהו, חשבון הבנק של "ידיעות אחרונות" והנכונות לחבל בעשייה העיתונאית כדי לתחזק אותם.

"כלכליסט", "דרום-קוריאה" של יבשת "ידיעות אחרונות", העיתון הצעיר והמתוחכם שנוסד כאלטרנטיבה לצפון המסואב והמסוגר, התגלה כחלק אינטגרלי מהמנגנון. לרגע אחד התפזר הערפל וניתן היה להבחין שהגבול המבוצר בין שתי הקוריאות בעצם בכלל לא קיים.

תגובת "כלכליסט"

ב"כלכליסט" מסרו תגובה מפורטת שבה הוכחשו חלק ניכר מהעדויות המופיעות בכתבה. מעבר להכחשת עצם האפשרות שמניעים זרים ישפיעו על עבודת המערכת, בעיתון אף מרחיקים לכת ומצהירים כי "מערכת 'כלכליסט' אינה מכירה את קשריו העסקיים של בעלי 'ידיעות אחרונות', למעט פרסומים רשמיים פומביים", טענה מעוררת גיחוך כשהיא באה ממערכת של עיתון כלכלי.

"מאז הקמתו ב-2008 פועל 'כלכליסט' בעצמאות, במקצועיות ובנחישות, ואלה הפכו אותו בתוך שנים מעטות לעיתון הכלכלי המוביל והגדול בישראל ולאחד העיתונים החשובים והמשפיעים ביותר. המוניטין שרכש לעצמו לאורך השנים הושג בזכות צוות עיתונאים מקצועי ונטול פניות, ומערכת ערכית ורבת ניסיון", נמסר מ"כלכליסט".

"'כלכליסט' מדווח ללא מורא, בכלים ביקורתיים, על כל מוקדי הכוח וההשפעה בישראל: הממשלה והכנסת, המשטרה ומערכת המשפט, רגולטורים, תאגידים, אנשי עסקים ומנכ"לים. אנחנו ניצבים כל העת בפני לחצים והתנכלויות מצד השלטון, בשל מאבקנו הבלתי מתפשר בנסיונות לפגוע בדמוקרטיה, ואנו מותקפים ומאוימים על-ידי מי שאנחנו חושפים את עוולותיהם, במגזר הציבורי והעסקי כאחד.

"בשנתיים האחרונות במיוחד ניצב 'כלכליסט' בחזית המאבק נגד ההפיכה המשטרית ונגד כל ניסיון לפגוע ביסודות הדמוקרטיה בישראל. מאבק זה זוכה להכרה ציבורית רחבה ביותר.

"כל טענה אחרת נגד 'כלכליסט' היא הוצאת דיבה ולשון הרע, משום שהיא משוללת יסוד ואפשר להפריך אותה באינספור דוגמאות של כתבות, פרשנויות ותחקירים שפורסמו ב'כלכליסט'. מהשאלות שהעברתם אלינו עולה שהכתבה המסתמנת היא ניסיון לפגוע במאות עיתונאים ועורכים ב'כלכליסט', שלאורך שנים עשו ועושים עבודה חשובה וערכית.

"חלק לא מבוטל מהטענות שאתם מעלים בכתבה מתייחסות לאירועים שהתרחשו לפני למעלה מעשור, ואף לפני 15 שנים, וקשה יותר להתמודד נגדן ולהפריכן. חלקן הונעו והוזנו על-ידי עובדים בעיתיים שסיימו את עבודתם בעיתון לפני שנים רבות".

בנוסף לכך מכחישים ב"כלכליסט" שיש תחומים שבהם חופש הפעולה של העיתונאים מוגבל, וכן גם את הטענה שבתחילת הדרך נאמר לעובדים שהמטרה היא ליצור עיתון "חיובי" באופיו. כמו כן מכחישים ב"כלכליסט" שאסתרון נוהג בנקמנות כלפי עיתונאים ומושאי סיקור. גם עדותו של הכתב לשעבר דוד רפאלי על הכתבות הקנויות הוכחשה.

בנוגע לטענותיו של אסף לוי נמסר מ"כלכליסט" כי הכתבה על בנו של לבייב לא הבשילה בשל שיקולים הקשורים למצבו של מושא הכתבה, וכי בעיתון התפרסמו כתבות ביקורתיות רבות על לבייב. לגבי הכתבה על השוק האפור נטען כי היא לא התפרסמה משיקולים מקצועיים, ועל רקע משבר אמון שהתגלע בין לוי למערכת.

לצד הדברים הללו נמסרו מ"כלכליסט" עוד כמה התייחסויות ממוקדות למידע שמופיע בכתבה. במקרים שהיה בכך עניין, ההתייחסויות נלקחו בחשבון או הובאו כלשונן במקומות הרלבנטיים. במקרים אחרים, טענות שנכללו בתגובת "כלכליסט" התבררו כשקריות – למשל הכחשת המעורבות של העיתונאים בכתיבת ידיעות קנויות (תוכן ממומן), והטענה חסרת הבסיס שלפיה העיתון מסקר באופן שוטף את ההתפתחויות ב"תיק 2000".

תגובת נוני מוזס

לאחר נסיונות מאומצים ליצור קשר עם נוני מוזס, תגובתו נשלחה למערכת "העין השביעית" באמצעות עו"ד חגי דורון מפירמת עורכי-הדין ש. הורוביץ. להלן התגובה במלואה:

מרשינו, ידיעות אחרונות בע"מ ("ידיעות אחרונות") ומר ארנון מוזס, מילאו את ידינו להשיב לפנייתכם שבנדון, כדלקמן:

1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".

3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.

5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהן, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.

6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.

8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.

9. מבלי לגרוע מן האמור יודגש כי פרסום שקרי ומכפיש מעין זה, שמעיון ברשימת השאלות שהופנו למרשינו ברור כי בכוונתכם לפרסם, מהווה הוצאת לשון הרע, וגם חזרה בלבד על פרסומים מעין אלה לא תקנה למפרסמיהם ולגורמים האחראים והמאשרים פרסומים אלה חסינות מפני תביעות דיבה עתידיות, אם וככל
שיפורסמו.

10. למותר לציין כי אין באמור במכתב זה, או במה שלא נאמר בו, כדי להוות ויתור, הסכמה, כמו גם לגרוע או לפגוע בכל סעד, זכות או טענה של מרשינו בקשר לנושא שבנדון.