הרגעים האחרונים של המאה ה-20 זימנו לעיתונאי "ידיעות אחרונות" התפכחות כואבת. רק שנים אחדות קודם לכן, בעל הבית נוני מוזס השקיע משאבים ניכרים בחיזוק האגפים התחקיריים בעיתון ובניסיון למצב אותו מחדש כגוף תקשורת ביקורתי וחופשי. כזה שלא מתמקד רק בשורת הרווח, אלא גם מציב לעצמו משימה ציבורית נאצלת: מאבק בשחיתות ובניצול לרעה של שררה.

מוזס וגם העיתון היו זקוקים למהפך התדמיתי הזה. כדי להתנער מדימוי הצהובון שמתחנף להמונים ומשרת קומץ אליטיסטי של פוליטיקאים ואנשי עסקים, אבל בעיקר כדי להשכיח את הרושם המסואב שיצרה פרשת האזנות הסתר – מסכת פלילית מסועפת שהושיבה על ספסל הנאשמים את העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" וכמעט עלתה גם למוזס בכתב אישום.

מהפכת האיכות של "ידיעות אחרונות" אמנם שירתה אינטרס ציני של בעל הבית, אך למשך כמה רגעים בשנות התשעים נדמה היה שיש לה גם בסיס מוצק. שהעיתון הישן של משפחת מוזס באמת השתנה. אבל האופוריה התפוגגה במהירות. ברגעי הדמדומים של העשור ההוא ניצל מוזס את המוניטין המשודרג כדי לבצר את המעמד האבסולוטי שלו בקבוצת התקשורת המשפחתית.

קלף העיתונות החוקרת והחופשית סייע למוזס לגייס את העיתונאים לצדו כשביצע שני מהלכים אגרסיביים שהושלמו במהלך השנה הראשונה של האלף החדש: הכנעת ועד העיתונאים החזק של העיתון ושבירת עובדי הדפוס. אבל לפני כן, מוזס ניגש להדיח את העורך הראשי.

אלון שליו נחת בלשכת עורך "ידיעות אחרונות" ב-1996. קודמו בתפקיד, משה ורדי, אולץ לפרוש עקב מעורבותו בפרשת האזנות הסתר. הפרישה הכפויה של ורדי עוררה מרמור בקרב רבים מהעיתונאים. למרות יחסי האנוש הגרועים שלו, ולמרות הכתם הפלילי, ורדי נחשב אז לעורך בעל חושים עיתונאיים חדים ולאחד האחראים המרכזיים לשגשוג של "ידיעות אחרונות".

בית "ידיעות אחרונות" הישן בתל-אביב, בעשור הראשון של המאה ה-21 (צילום: Itayba, רישיון CC BY-SA 3.0)

בית "ידיעות אחרונות" הישן בתל-אביב, בעשור הראשון של המאה ה-21 (צילום: Itayba, רישיון CC BY-SA 3.0)

המרמור על עזיבת ורדי התפוגג במהירות. מחליפו, אלון שליו, היה אהוד בקרב העיתונאים. הוא הוחזר לעיתון אחרי קדנציה קצרה כמנכ"ל הראשון של חברת החדשות של ערוץ 2, שבעת ההיא היתה בבעלות חלקית של מוזס.

עיתונאי "ידיעות אחרונות", בשיחות עמם, מתארים את שליו כמשב רוח מרענן ומרגיע אחרי הקדנציה האינטנסיבית של ורדי והחקירה הפלילית שקטעה אותה. לא עורך דומיננטי או משפיע במיוחד, אלא כזה שמאציל סמכויות ומאפשר לכתבים ולעורכים שמתחתיו מרחב פעולה. ראש מערכת שמתבלט בעיקר כמנהל שקול ויעיל, ולא כאוטוריטה מקצועית. בתקופתו, הגישה הזאת אִפשרה ל"ידיעות אחרונות" לרשום כמה מההישגים העיתונאיים הבולטים בתולדותיו, וקבוצת התקשורת המשיכה להתחזק ולהניב רווחים.

אבל למרות ההצלחה, ולמרות אהדת הכפיפים, הקדנציה של שליו נקטעה בטרם עת, אחרי שלוש שנים וחצי.

המשפט של משה ורדי הסתיים ב-1998. התוצאה היתה כמעט אופטימלית מבחינתו: הוא אמנם הורשע בפלילים, אבל רק בשתי עבירות פעוטות של האזנה להקלטת סתר. העונש שנגזר עליו היה קל מאוד לכל הדעות – קנס זעום בסך 4,000 שקל ושני חודשי מאסר על תנאי.

בשנה שלאחר מכן החליט מוזס שהגיע הזמן להחזיר את ורדי ללשכת העורך. בעיתון היו מי שהאמינו שהמינוי המחודש הוא תולדה של עסקה סודית בין השניים. אחרים סיפרו לעצמם סיפור סנטימנטלי: ורדי היה האב המקצועי של נוני, האיש שלימד את מוזס הצעיר את רזי המקצוע מתחת לאף של עורך-העל דב יודקובסקי וסייע לו לחתור תחתיו ולהשתלט על האימפריה.

משה ורדי עם מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: משה שי)

נוני מוזס עם העורך הראשי החדש-ישן, משה ורדי (צילום: משה שי)

ורדי רכש לעצמו שונאים ומעריצים. אלון שליו, לעומת זאת, לא עורר כאלה אמוציות. הוא לא היה עורך מיתולוגי. רחוק מזה. למעשה, אחרי שהודח הוא נעלם לגמרי מנוף העיתונות הישראלית ופנה לעסקים. ולמרות זאת, ההחלטה של מוזס להיפטר ממנו היתה קו פרשת מים בתולדות העיתון. זאת היתה הפעם האחרונה שבה בכירי העיתונאים התאגדו יחד כדי לקרוא תיגר על הבוס. הכישלון החרוץ שנחלו חשף את האופי האמיתי של כל המעורבים במאבק. המו"ל שהתגלה כדיקטטור, הקרנפים שנופפו בקרן רק כדי להרכין לבסוף את הראש – ואלו מבין העיתונאים שלא הסכימו לוותר על העקרונות, ועזבו.

זה יכול היה להיות סיפור פשוט. הרי רק שנים אחדות לפני כן התרעמה המערכת על ההחלטה של מוזס להיפטר מוורדי. חזרתו היתה יכולה להיתפס כצעד טבעי, לאחר שנפטר ממטען המשפט הפלילי. אלא שמוזס, במגעיו עם העיתונאים, התעקש שהמינוי המחודש של ורדי לא נובע מעסקה בין השניים. נוני טען שהפיטורים של שליו כלל לא קשורים לרצונו להחזיר את ורדי, אלא מבעיות בתפקוד המקצועי של העורך הנוכחי. אבל מה בעצם היה פגום בתפקודו המקצועי של אלון שליו? העיתון הרי שיגשג, מקצועית וכלכלית.

נראה שגם שליו עצמו לא הצליח להבין מה הבוס רוצה. "הוא לא העלה שום טענה קונקרטית, ושפת הגוף שלו במהלך השיחה היתה מאוד לא נוחה", אמר על מוזס "עיתונאי מקורב לשליו" שהתראיין לכתבה שפרסמו אז ענת באלינט וברוך קרא בכתב העת "העין השביעית". "התחושה היתה שהוא לא ממוקד בשום טענה, ובסוף הוא גם אמר: 'אני עייף, חבל שאנחנו מדברים היום'". שליו יצא משם ולא שב למערכת.

אלון שליו, עורך "ידיעות אחרונות" במחצית השנייה של שנות התשעים (צילום: משה שי)

אלון שליו, עורך "ידיעות אחרונות" במחצית השנייה של שנות התשעים (צילום: משה שי)

גם עיתונאים אחרים ששוחחו עם מוזס לא הצליחו להבין מה בדיוק הסיבות לחוסר שביעות הרצון של המו"ל. מוזס, מצדו, לא הצליח להבין מדוע הוא צריך בכלל להסביר את עצמו. כשם שהעיף את ורדי למורת רוחם של אנשי המערכת, כך התכוון כעת להיפטר משליו חרף מחאתם. המערכת תססה. שני העיתונאים הבכירים ביותר ב"ידיעות אחרונות" איימו בהתפטרות. המפורסם מבין השניים היה נחום ברנע. הוא פנה אל מוזס בכתב ואיים להתפטר אם ההדחה תצא לפועל. כדי להמחיש את תוקף האיום, ברנע פתח בשביתת כתיבה. המעשה של ברנע היה חריג, אבל לא כולם הופתעו ממנו. "זה לא סתם שנחום התנגד להדחה", מספר עיתונאי שעבד אז בעיתון, "אלון שליו הפך אותו לאדם הכי חזק בעיתון, מעין עורך צללים שבמידה רבה קבע את הכותרות הראשיות".

מיקי רוזנטל, ראש מערכת החדשות וסגנו של שליו, פנה גם הוא למוזס. כמו ברנע, גם רוזנטל התריע שהדחת העורך הראשי תגרום לו לשקול את מקומו בעיתון. אבל רוזנטל לא הסתפק בכך. בניסיון לעצור את המהלך החד-צדדי של המו"ל הוא כינס קבוצה של עיתונאים בעלי מעמד. חוץ ממנו ומברנע נכללו בה הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר, הפרשן הבטחוני רון בן-ישי, העורך לעתיד שילה דה-בר, עורך "המוסף לשבת" דאז רם לנדס והעיתונאים מישאל ועקנין, ענת טלשיר ושמעון שיפר.

"בחרתי אותם אחד-אחד", מספר רוזנטל בשיחה עם "העין השביעית". "הם לא צדיקים, אף אחד מהם לא קדוש, אבל כולם היו במעמד כזה שנוני לא היה יכול לעשות להם כלום. מה, הוא יזרוק את נחום ברנע? את סבר? את רם לנדס? כולם היו יכולים לעבוד בכל כלי תקשורת אחר".

כתבי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע ושמעון שיפר. תל-אביב, 22.9.2003 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

כתבי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע ושמעון שיפר, 2003 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

מוזס הסכים להיפגש עם התשיעייה בתיווכה של מרים (מימי) נופך-מוזס – אשת בן דודו, בעלת מניות ומנהלת בכירה בקבוצת העיתונות המשפחתית. הם נפגשו בביתה בהרצליה פיתוח. מוזס הקשיב לעובדיו במשך שלוש שעות. הוא ניסה להסביר להם את מניעיו, אבל הבהיר שהוא לא מתכוון לחזור בו. הפגישה הסתיימה. המאבק דעך. "כשלנו, לא הצלחנו להשפיע", מודה רוזנטל.

כשלון המאבק עורר תגובות סותרות בקרב חברי התשיעייה. רוזנטל החליט לארוז את חפציו וללכת הביתה. כמה מעמיתיו עזבו גם הם אחרי זמן מה. ברנע, אחרי חודש של שביתה, קיפל את הבריקדה ושב לכתוב כרגיל.

"המפגש הבוטה בין הכוח האולטימטיבי והאוטומטי שיש לנוני מול הערכים שיש לנו כעיתונאים היה מאוד קשה", אמר אז אחד מחברי התשיעייה בשיחה עם "העין השביעית". "העיתונאים למדו שהם עובדים בעסק שהוא בעייתי מבחינת אינטגריטי ושקיפות, אחרת לא יכול להיות שיש להם עורך ששומר על עיתון יציב ומודח לאור היום ללא סיבה מוצדקת. הם הבינו מהפרשה עד כמה המו"ל שלהם רואה בהם בעצם כלי משחק, ולא אנשים עם עקרונות וערכים".

מותו הזוחל של ועד העיתונאים

הדחת העורך הראשי בידי מוזס היתה רק קדימון להכנעת יריב חזק בהרבה – ועד העיתונאים של "ידיעות אחרונות". החל מאמצע שנות השמונים, מוזס הלך ודחק החוצה בני משפחה שהחזיקו במניות ובמשרות ניהול ואיימו על ההגמוניה שלו. התרחבות הקבוצה לעולמות הטלוויזיה הפכה אותו לטייקון המדיה החזק במדינה. אבל למרות העוצמה חסרת התקדים שבה אחז מוזס, בתוך המערכת עדיין נותרו כמה מאחזים שמנעו ממנו שליטה מוחלטת.

אחד המאחזים הללו היה מוסף הדגל "7 ימים", שאנשיו ידעו שמצופה מהם לחקור ולחשוף בלי לפזול לצדדים. אבל "7 ימים" היה הבייבי האישי של מוזס, ונהנה מגיבוי בהתאם. מוזס היה זה שגייס את העורך, דורון גלעזר, והוא זה שאישר לו לצרף למוסף שורה של עיתונאים חוקרים מקבוצת "הארץ" – "השוקניסטים" – שהזריקו למחזור הדם של "ידיעות אחרונות" חומר גנטי מסוג חדש, מרענן ובלתי מתפשר.

מאחז אחר היה ועד העיתונאים, ששלט באגפים האחרים של העיתון, ובראשם מערכת החדשות. הוועד ייצג באותה תקופה בעיקר את העיתונאים הוותיקים ב"ידיעות אחרונות", אלה שהכירו את העיתון עוד מהתקופה שבה נוהל בידי דב יודקובסקי ונח מוזס, אביו של נוני. כמו נוני, גם יודקובסקי ומוזס האב הנהיגו ב"ידיעות אחרונות" משטר ששילב צנזורה וסיוע למקורבים. אבל אצלם היחס לעיתונאים היה טוב יותר. רבים מהעובדים שזכרו את התקופה ההיא הסתייגו מההתנהלות הריכוזית והחשדנית של היורש נוני מוזס.

בעבר, בשנות השמונים, ועד העיתונאים היה גורם חזק שכמעט השבית את העיתון כשנוני הצעיר ניסה להמליך את ורדי על המערכת. אחרי התקרית ההיא, שזכתה לכינוי "ליל הברווזים", מוזס הבין שכדי להגיע לשליטה מוחלטת ב"ידיעות אחרונות" יהיה עליו להכניע גם את מוקד ההתנגדות הזה.

נח מוזס (מימין) עם דב יודקובסקי באירוע לרגל יום הבסטיליה בבית שגריר צרפת. 14.7.1984 (צילום: סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

נח מוזס (מימין), אביב של נוני, עם העורך דב יודקובסקי. 1984 (צילום: סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

בדרך שבה שבר מוזס את ועד עיתונאי "ידיעות אחרונות" לא היו רגעי דרמה או פיצוצים יוצאי דופן. זה היה כרסום זוחל בעוצמה של הוועד, שנבעה מסולידריות של מי שלבדם לא היה להם כוח או מעמד מול המעסיק.

מוזס איתר מוקדים של חמדנות ואנוכיות בקרב העובדים המאוגדים, וניצל אותם כדי לפורר את ההתאגדות מבפנים. ביד אחת הוא קירב אליו את ראשי הוועד המתחלפים, בין היתר באמצעות הטבות אישיות דוגמת שליחויות לחו"ל. ביד השנייה הוא החתים את הוועד על הסכמים תקופתיים שהעניקו לחבריו עוד ועוד תוספות שכר.

התמורה שנדרשה מחברי הוועד היתה ויתור הדרגתי על כוח: כל הסכם שכר שהעניק הטבות לעובדים הוותיקים כלל היתר לצרף לעיתון עוד ועוד עיתונאים בחוזים אישיים, שנותרו מחוץ לוועד. מדי כמה שנים נחתם הסכם חדש שכזה – עד שבשנת 2000 רוב העיתונאים ב"ידיעות אחרונות" כבר היו בלתי מאוגדים.

ברגע הזה הוועד נשבר סופית ואיבד את כוח המיקוח שלו. "הרגע שבו הוועד התמוסס היה נקודת השבר הגדולה של החופש העיתונאי ב'ידיעות אחרונות'", אומר עיתונאי שעבד אז בעיתון.

מיקי רוזנטל, בשיחה עמו, מסמן את שבירת הוועד כאחד משלושה תהליכים שהתחוללו באותה תקופה והעניקו למוזס את מעמד העל שבו הוא אוחז עד היום. אחד מהם היה פירוק התשיעייה שהובילה את ההתנגדות להדחת אלון שליו. תהליך אחר, שהחל עוד קודם לכן, היה הפיכתו ההדרגתית לבעל המניות החזק בקבוצה ונטרול כוח המיקוח של שותפיו.

מיקי רוזנטל, 2009 (צילום: מרים אלסטר)

מיקי רוזנטל, 2009 (צילום: מרים אלסטר)

"כשהתחוללה פרשת האזנות הסתר, נוני התעניין רק בה", מסביר רוזנטל. "כשהפרשה נגמרה, נוני הצליח להשיג שליטה מוחלטת בעיתון באמצעות רכישת מניות מהשותפים ושינויים בתקנון החברה. זה לא היה בעבר. פעם הוא היה צריך להתחשב בשותפים ממשפחת נופך-מוזס, באחיות שלו, במשפחת יודקובסקי – אבל האחזקות של כולם צומצמו, והוא השתלט על העניין".

שבירת העבודה המאורגנת ב"ידיעות אחרונות" היתה התהליך השלישי שהעניק למוזס שליטה מוחלטת על האימפריה. "הוועד לא היה רק גוף שמעורב בשאלה כמה כסף נקבל, אלא נתן גם הגנה מקצועית", מאבחן רוזנטל. "אם מוזס היה בא ואומר 'תכתוב שחור', ואנחנו היינו אומרים לו 'אבל זה לא שחור' – והוא היה בא ככה שלוש פעמים – היינו הולכים לוועד ומבקשים ממנו להגן עלינו. היתה משמעות למושג עבודה מאורגנת. אבל ברגע שהרוב המוחלט של העובדים ב'ידיעות אחרונות' היה חתום על חוזים אישיים – הם מצאו עצמם חסרי אונים מול הדרישות של המו"ל, ולא היה מי שיגן עליהם".

הוועד התרוקן מתוכן, אבל לא נמחק לגמרי. הוא עדיין היה שם כדי לדאוג לזכויות הסוציאליות האישיות של ותיקי העיתונאים בשנים שנותרו להם עד הפנסיה. שירת הברבור שלו הלמה את התהליך הרקוב שבו התפרק מכוחו: שנים אחר-כך, בעשור השני של שנות האלפיים, מוזס ישתמש בקליפה הריקה של הוועד הישן בניסיון לסכל יוזמה להחייאת העבודה המאורגנת בעיתון, שאותה הוביל הדור החדש של עיתונאי "ידיעות אחרונות".

ההתארגנות החדשה, שהוקמה בחסות ארגון העיתונאים בישראל, דרשה תנאים משופרים והסכם עבודה קיבוצי. מוזס וההנהלה, בתגובה, מצאו דרך לנצל את הוועד המזדקן והמצומק, שפעל תחת אגודת העיתונאים התל-אביבית. הם סירבו להכיר בוועד החדש ונימקו את הסירוב בכך שב"ידיעות אחרונות" כבר יש ועד עיתונאים, ואין מקום לוועד נוסף.

פרסומת ל"ידיעות אחרונות" בשמי נתניה, 28.3.2000 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

פרסומת ל"ידיעות אחרונות" בשמי נתניה, 2000 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

לבסוף, בעקבות הוראה של בית-הדין הארצי לעבודה, מוזס נאלץ להכיר בוועד הצעיר, אבל זה לא מנע ממנו להערים קשיים על ההתארגנות גם בהמשך. עצם הקמת הוועד החדש יש מאין היתה הישג ראוי לציון של עיתונאי "ידיעות אחרונות", אבל הם נכשלו כמעט בכל היתר. העיתונאים כשלו במניעת שורה של סבבי פיטורים וקיצוצים, לא הצליחו למנוע ממוזס להדק את אחיזתו בקבוצה דרך עסקת מניות מורכבת שהושלמה בסוף 2020, ואפילו לא ניסו לאלצו להתפטר או להשעות את עצמו עקב העמדתו לדין ב"תיק 2000".

ההנהלה אמנם הכירה רשמית בוועד כבר ב-2014, וגם חתמה עם נציגיו על כמה הסכמי ביניים סביב גלי הפיטורים התקופתיים, אך עד היום טרם נחתם הסכם קיבוצי רחב שמסדיר את זכויות העיתונאים מן הבסיס.

אחת הסיבות לכך היא כנראה ההתעקשות של נציגי העובדים לעגן בהסכם את מעמד תקנון האתיקה של מועצת העיתונות. סעיף כזה אמור להגן על עיתונאים מפני פיטורים במקרים שבהם יסרבו לקיים הוראה שנוגדת את האתיקה המקצועית – ובעצם יגביל את הסנקציות שמו"ל יכול להטיל על עובדים שלא מוכנים לשתף פעולה עם התנהלות מושחתת. בגופי תקשורת אחרים סעיף כזה כבר נכנס לתוקף. אבל לא בקבוצת "ידיעות אחרונות".

נוני מכריז מלחמה על עובדי הדפוס

הכלי המרכזי שבאמצעותו חנק מוזס את ועד העיתונאים הישן היה גיוס העיתונאים מבחוץ, בין היתר "השוקניסטים" מ"7 ימים". במהלך שבירת ועד העיתונאים היה להם תפקיד פסיבי: הם היו חלק מהקבוצה ההולכת ותופחת של עובדים בלתי מאוגדים, שדיללה את מניין העובדים המאוגדים. לצעד הבא של מוזס במסע לשבירת העבודה המאורגנת כבר התגייסו רוב העיתונאים – המאוגדים והבלתי מאוגדים גם יחד.

היריב שסימן נוני היה ועד עובדי הדפוס החזק של "ידיעות אחרונות", הגוף שהחזיק בכוח לעצור את מכונות ההדפסה הלכה למעשה. "אחרי חיסול העבודה המאורגנת אצל העיתונאים, נוני ריסק את הוועד של עובדי הדפוס", משחזר מיקי רוזנטל. "עובדי הדפוס אמנם היו נבלות, הם עשו הרבה דברים נוראיים, אבל העובדה שהם היו מאורגנים הקרינה על כל תהליכי קבלת ההחלטות בעיתון. זה לא היה קשור לתוכן, אלא ליכולת של נוני להחליט שהוא עושה מה שהוא רוצה בעיתון".

עיתונאי אחר, שעזב מאז את "ידיעות אחרונות" אך נשאר במקצוע, מוסיף: "בשנות התשעים, ועד העיתונאים כבר היה חלש – הם היו הזקנים, האנשים הלא-חשובים בעיתון. הוועד החזק היה זה של הדפוס, וזה פשוט מאוד – אם אתה רוצה שליטה מלאה בעיתון, אתה צריך לרסק את הוועד החזק".

בית-הדפוס של "ידיעות אחרונות" ומאחוריו בניין הקבוצה הנמצא בהקמה, אזור התעשייה בראשון-לציון, 25.3.15 (צילום: אורן פרסיקו)

בית-הדפוס של "ידיעות אחרונות" ומאחוריו בניין הקבוצה (בהקמה). ראשון-לציון, 2015 (צילום: אורן פרסיקו)

במאי 2000 היחסים בין עובדי הדפוס להנהלה הגיעו לנקודת רתיחה. מוזס ויעקב כפיר, המשנה למנכ"ל ואחד האנשים החזקים בקבוצה בעת ההיא, התכוננו לרגע הזה מראש. כמה חודשים לפני כן פקע תוקף הסכמי השכר של עובדי הדפוס, והצדדים החלו לדון בחידושם. מוזס וכפיר הציבו לעובדים דרישה נפיצה: החלפת תוכנת העימוד הישנה והמסורבלת במערכת חדשה, שתייעל את העבודה ותשפר את המוצר העיתונאי. הם דרשו מהוועד להסכים לשדרוג הטכנולוגי ללא תנאים כבסיס לדיונים על חידוש הסכמי השכר.

ייעול העבודה צפוי היה לייתר חלק מעובדי הדפוס. הוועד, כצפוי, סירב בתוקף. אנשיו החלו לשבש את עבודות ההדפסה וההפצה, והכריזו על סכסוך עבודה – צעד ראשון בדרך להשבתה.

המשנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות" יעקב כפיר, בבית הדין האזורי לעבודה (צילום: "העין השביעית")

המשנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות" יעקב כפיר, 2009 (צילום: "העין השביעית")

מוזס וכפיר שלפו קודם. באותה תקופה רוב הגליונות כבר הודפסו בבית-הדפוס הגדול של העיתון בראשון-לציון, ומיעוטם בקומת הדפוס בבית "ידיעות אחרונות" בתל-אביב. במוצאי השבת הראשונה של חודש יוני, עובדי הדפוס שהגיעו לבניין בתל-אביב גילו שדרכם חסומה. ההנהלה שכרה מאבטחים חמושים באלות ובמוטות ברזל והציבה גדרות תיל כדי למנוע מהם להיכנס למתחם. מחזה דומה חזר על עצמו גם בראשון-לציון.

יעקב כפיר ליווה את תהליך פירוק העבודה המאורגנת בענף מימיו הראשונים. הוא החל בקבוצת "הארץ", שם כיהן כמנכ"ל משנת 1986. העיתונות המודפסת בארץ הופגשה לראשונה עם החוזים האישיים אצל משפחת שוקן, תחילה ביומון "חדשות" ובהמשך ב"הארץ". כפיר היה שם וניהל את המשא-ומתן מול העובדים. ב-1992 עבר ל"מעריב". הוא מונה למנכ"ל וסייע לקדם בעיתון תהליך דומה. כעבור פחות משנתיים עזב ועבר ל"ידיעות אחרונות". במידה רבה, כפיר הובא לעיתון של מוזס כדי לשחזר את הצלחותיו בצמד העיתונים המתחרים.

"לכפיר לא היו שום עכבות. שום סנטימנטים למסורת. הוא היה איש רצוי לפי הגישה של נוני. איש שדורך על חיים ומתים", העיד ישראל שלו, שכיהן במשך עשורים כמנהל המסחרי של העיתון, בשיחה עם עדי מרקוזה-הס, מחברת הספר "העיתון" על ההיסטוריה של "ידיעות אחרונות" ומשפחת מוזס.

תפקיד מפתח נוסף במבצע לשבירת עובדי הדפוס מילא דוד ספקטור, בעל משרד חקירות ואיש אמון של מוזס שתִפקד כמעין שילוב של מומחה אבטחה, מנהל משברים ויועץ אסטרטגי. השימוש בחוקרים פרטיים היה נפוץ אז בעיתון, בעיקר במשימות עיתונאיות שהצריכו מעקב אחר מושאי סיקור. כתבי "ידיעות אחרונות" הכירו את ספקטור כאחד מכמה בעלי מקצוע חיצוניים שאספו עבורם מידע וסיפקו דו"חות שלאחר מכן הפכו ל"תחקירים".

למוזס היה ניסיון מוצלח בעבודה עם ספקטור: שנים אחדות לפני כן, בפרשת האזנות הסתר, ספקטור סייע לו לחשוף את ההאזנות הבלתי חוקיות שבוצעו למען העיתון המתחרה "מעריב". כחלק מהמאמצים לאיתור חפרפרות, החברה של ספקטור גם התקינה בבית "ידיעות אחרונות" מצלמות נסתרות שתיעדו את העובדים ללא ידיעתם. כעת שכר אותו מוזס למה שהוגדר כ"פרויקט אבטחה ולוגיסטיקה".

"שכרתי הרבה מאוד חברות אבטחה כדי לטפל באלימות של עובדי הדפוס", ציין ספקטור בשיחה עם "העין השביעית". בעדות שמסר במסגרת חקירה של פרשה אחרת הגדיר ספקטור את הסכום שקיבל מ"ידיעות אחרונות" בימי ההשבתה הגדולה כ"הרבה מיליוני דולרים".

שער "ידיעות אחרונות" מ-4 ביוני 2000, ועליו הפנייה הישירה לקוראים. לחצו להגדלה (צילום: "העין השביעית")

שער "ידיעות אחרונות" מ-4 ביוני 2000 ועליו הפנייה הישירה לקוראים. לחצו להגדלה (צילום: "העין השביעית", מתוך גיליון השמור בארכיון ספריית בית-אריאלה בתל-אביב)

החלק השני של התוכנית לשבירת הוועד לא כלל גדרות תיל ובריונים חמושים, אך היה דרמטי לא פחות. הוא הרים את המסך מעל מערכת הבריתות החשאית של המו"לים הישראלים והוכיח שהמצגים על תחרות מסחרית ואפילו איבה אישית הם בעיקר העמדת פנים. מסך עשן שמתנדף ברגע שבו מונח על השולחן אינטרס כלכלי משותף.

מוזס הצליח למנוע מעובדי הדפוס להגיע למקום עבודתם, אבל לא היו לו עובדים חלופיים שיפעילו את המכונות. כדי לנצח במאבק היה עליו למצוא דרך יצירתית להדפיס את העיתון. הפתרון שלו היה להכניס לפעולה רשת של קשרים שרקם מבעוד מועד.

לאורך שנות התשעים, מוזס תיחזק קשרים עסקיים עם המו"לים של העיתונים המתחרים "הארץ", "גלובס" ו"מעריב". כן, אפילו "מעריב". למרות האיבה ההיסטורית בין משפחת מוזס ל"מעריב" - העיתון שקם ב-1948, כשעובדי "ידיעות אחרונות" נטשו את המערכת בן לילה ויצאו לדרך חדשה - ולמרות התחרות הפרועה שהניבה את פרשת האזנות הסתר והחקירה הפלילית, שני העיתונים שיתפו פעולה בעסקאות בינלאומיות לרכישת נייר עיתון ומכונות דפוס. כעת שבו לעבוד יחד כדי לאפשר למוזס להביס את עובדי הייצור.

סמליל המוסף הכלכלי של "גלובס" שצורף ל"ידיעות אחרונות" בתקופת ההשבתה

סמליל המוסף הכלכלי של "גלובס" שצורף ל"ידיעות אחרונות" בתקופת ההשבתה

הקשרים עם עמיתיו המו"לים, עופר נמרודי מ"מעריב", עמוס שוקן מ"הארץ" ואליעזר פישמן מ"גלובס", סייעו למוזס להיערך להשבתה היזומה של הדפוס.

במקום להדפיס את "ידיעות אחרונות" בבתי-הדפוס של "ידיעות אחרונות", העיתון הודפס אצל המתחרים: דפוס "הארץ" של שוקן, ששנים אחדות לפני כן קיבל ממוזס הלוואה גדולה בתנאים נוחים; דפוס "גלובס" של פישמן, שכבר היה אז שותף מרכזי של נוני בבעלות על "ידיעות אחרונות"; ואפילו דפוס "מעריב" של נמרודי, שעדיין הוחזק אז במעצר בגין חלקו במסכת הפלילית שהחלה בהאזנות הסתר לבכירי "ידיעות אחרונות". חלק מהעותקים אף הודפסו ברמאללה, בבית-הדפוס של העיתון הפלסטיני "אל-איאם".

המו"לים המתחרים, שעל פניו היו אמורים לנצל את המשבר הפתאומי ב"ידיעות אחרונות" כדי לגרוף את הקוראים וכספי המודעות, סייעו למוזס גם בתחום התוכן. המלחמה בעובדי הדפוס שיבשה את עבודת המערכת העיתונאית, ומנויי "ידיעות אחרונות" קיבלו לבתיהם מהדורות משונות, דקיקות ודלות תוכן. כפיצוי, הן כללו מדי פעם מוספים, טורים וכתבות מבית היוצר של "גלובס" ו"הארץ".

ארנון (נוני) מוזס עם עמוס שוקן בכנסת, בישיבה של אחת מוועדותיה. ירושלים, 7.6.1995 (צילום: פלאש 90)

נוני מוזס עם עמוס שוקן בכנסת, 1995 (צילום: פלאש 90)

מוזס לא היה חייב להסתמך על עיתונאים מבחוץ. המהלך האגרסיבי קיבל גיבוי מערכתי שהוכן מבעוד מועד. העורך הראשי של רשת מקומוני "ידיעות אחרונות", ניר חפץ, התגייס יחד עם הכתבים והעורכים שעבדו תחתיו. במקביל הורתה ההנהלה על השקת בזק של ynet, אתר החדשות של קבוצת "ידיעות אחרונות". "עד משבר הדפוס הריצו שם אתר שלם בלי לפרסם כלום", מציין עיתונאי שעבד אז בקבוצה. "כשהגיע המשבר, בלי תכנון מוקדם, ורדי ונוני רצו שיהיה משהו בחוץ – וכך הושק ynet".

העיתונאים למען ההנהלה

עיתונאי "ידיעות אחרונות" מילאו תפקיד מרכזי במאבק של ההנהלה. המשנה למנכ"ל יעקב כפיר, אדריכל המבצע, זיהה מראש את התסכול שגרמו החיכוכים המתמשכים בין מחלקת הדפוס למערכת. כפיר שִכנע כמה מהעיתונאים הבולטים בעיתון שהמאבק לא מסתכם בשיפור מנגנון העבודה המסורבל – אלא קשור ישירות גם לאיכות העבודה העיתונאית. כך קרה שימים אחדים לאחר תחילת ההשבתה קיבלה ההנהלה חיזוק ציבורי מבכירי העיתונאים.

דורון גלעזר, שכבר פינה את מקומו כעורך "7 ימים" אך נותר בתפקיד בכיר בעיתון, הוזעק מחופשה כדי לנהל את מסע ההסברה של העיתון. גלעזר, ועמו רותי יובל שהחליפה אותו בעריכת מוסף הדגל, שיכנעו עורכים אחרים להתגייס למאבק בעובדי הדפוס.

דורון גלעזר, 2013 (צילום: "העין השביעית")

דורון גלעזר, 2013 (צילום: "העין השביעית")

בקרב עמיתיהם יש מי שראה בכך הסבר מאוחר להחלטה הבלתי אופיינית של מוזס לגייס לעיתון את ה"שוקניסטים". "דורון ורותי הפכו את '7 ימים' לפינה אליטיסטית, 'שוקנית', שמאל יותר רדיקלי", מסביר עיתונאי שמילא אז תפקיד בכיר בעיתון. "ברמה האישית, העיתונאים הוותיקים של 'ידיעות' היו יותר ימנים, אבל ימין ישן כזה. לא דתי, חרות כזה. ליברלים. '7 ימים' היה נטע זר, ונוני היה מאוד מקורב אליהם. החיבור של נוני לחבורה של גלעזר היה בעיני חיבור ציני, לא חיבור אמיתי. נוני כנראה עשה מהלך ארוך טווח שנועד לשבור את המבנה הארגוני בעיתון. זה היה ניסיון להביא את העיתונאות של שוקן, אבל גם את ההתנהלות הארגונית של שוקן, עם החוזים האישיים, לתוך 'ידיעות אחרונות'".

ההתכתשות הפנימית ב"ידיעות אחרונות" הפכה במתכוון למאבק ציבורי – מהלך שכיום, על רקע החשאיות שאופפת את התנהלותו של מוזס, נראה כמעט דמיוני. במסיבת עיתונאים שנערכה בבית-סוקולוב הוצגה גלריית הבכירים שנלחמו עבורו: איש התחקירים גלעזר, העורך הראשי החדש-ישן משה ורדי, יו"ר ועד העיתונאים יוסף ("ג'קסי") ג'קסון ונציגי ההנהלה מרים (מימי) נופך-מוזס וינון אנגל.

גלעזר הקריא מכתב שחיבר אחד הגרפיקאים בעיתון, שבו הואשמו עובדי הדפוס בהתעמרות באנשי המערכת. מוזס עצמו נותר מאחורי הקלעים.

"זהו לא מאבק בין הנהלה לעובדים, אלא מאבק על הכנסת טכנולוגיה חדישה. זהו לא מאבק של עשירים נגד עניים, אלא מאבק למען עתיד העיתון הגדול והטוב במדינה", צוטטה נופך-מוזס בידיעה בלתי חתומה על מסיבת העיתונאים שהופיעה בעיתון.

מרים נופך-מוזס, 2021 (צילום: אורן פרסיקו)

הקוראים כבר הכירו את דף המסרים הזה. "גליון 'ידיעות אחרונות' שהגיע אליכם הבוקר הוא מקוצץ ולוקה בחסר, ואנו מתנצלים על כך מעומק לבנו", נמסר בשער העיתון יומיים קודם לכן. "בעשרים השנים האחרונות פותחו בעולם טכנולוגיות חדשות ומהפכניות לייצור והדפסת עיתונים. טכנולוגיות אלה מאפשרות להדפיס את העיתון מהר יותר, יעיל יותר, ויפה להפליא בצורתו.

"במרבית ארצות המערב הביאה הכנסת טכנולוגיות אלה לפיטורי אלפי עובדי דפוס בעיתונים. אך הנהלת 'ידיעות אחרונות', החרדה – חרדה באמת, ואין זו מליצה – לשלומם ולרווחתם של אנשי העיתון, בחרה בדרך אחרת. היא חתמה, עוד לפני שנים, על הסכם עם העובדים שלפיו הובטחה עבודתם עד גיל 65.

"לצערנו, מצאנו עצמנו בשנים האחרונות במצב שבו אנשי הדפוס אינם מאפשרים לנו להפעיל את הציוד הטכנולוגי החדיש. מחשבים וציוד דפוס שנרכשו בכסף רב מונחים כאבן שאין לה הופכין. נסיונותינו להפעיל ציוד זה בדרך הנאותה עלו בתוהו". על החתום: "הנהלת 'ידיעות אחרונות'".

עיתונאי בולט שלא חשש לחתום בשמו על דף המסרים היה הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר. כעורך לשעבר של היומון הסוציאליסטי "על המשמר", ההתגייסות של פלוצקר למען ההנהלה נשאה משמעות מיוחדת. הוא הציג את עמדת ההנהלה בראיון לרשת ב', ופִרסם אותה גם בעיתון, במאמר שנשא את הכותרת "אי-אפשר לעצור את הקִדמה".

סבר פלוצקר, 10.11.2015 (צילום: אורן פרסיקו)

סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", 2015 (צילום: אורן פרסיקו)

"לכל מירוץ טכנולוגי יש מחיר אנושי, לפעמים קשה מנשוא", כתב פלוצקר. "השאלה היא האם אנחנו, כולנו, עובדים במקום עבודה שבו שולט קפיטליזם שלוח רסן, המפטר את העובד שכישוריו התיישנו במירוץ הטכנולוגי וזורק אותו הביתה, או שאנחנו עובדים במקום עבודה שבו ההפנמה וההטמעה של הטכנולוגיה נעשית בדרך אנושית, ידידותית, תוך הבטחת פרנסה, הכשרה ושכר מכובד למי שעלולים להיפגע. על-פי מיטב שיפוטי ומצפוני, 'ידיעות אחרונות' היה והינו מקום עבודה מהסוג השני. מבחינה זו, מעסיק למופת".

כתב "ידיעות אחרונות" בני ברק, 2013 (צילום: אורן פרסיקו)

כתב "ידיעות אחרונות" בני ברק, 2013 (צילום: אורן פרסיקו)

למחרת מסיבת העיתונאים המשותפת של נציגי המערכת וההנהלה, כמאה עובדי דפוס התייצבו מול הווילה של מוזס ביישוב סביון עם לפידים ושלטי מחאה. כשסיימו להפגין שם המשיכו אל ביתו של אליעזר פישמן, שותפו הבכיר. אבל עיתונאים שניסו למחות על המהלכים הכוחניים של מוזס נבלמו. לירון לונדון, שכתב מאמר ביקורתי נגד ההנהלה, הובהר שדבריו לא יראו נייר. העיתונאי הכלכלי גדעון עשת מתח ביקורת על הסתרת חילוקי הדעות בקרב העיתונאים ברשימה שפִרסם בפורום פנימי של המערכת, אך זו נמחקה כעבור יממה.

בשיחה עם "העין השביעית", עורך בכיר סיפר כיצד הקולגות שלו שִכנעו אותו שראוי לוותר על סולידריות עם עובדי הדפוס משום ש"נוני בעד תחקירים ובעד עיתונות אמיתית, ולכן אנחנו צריכים להתגייס בשבילו". הכתב בני ברק שלח מכתב חריף לג'קסי, יו"ר ועד העיתונאים: "התגליתם כוועד מתרפס של מלחכי פנכה, ולו על רקע זה טוב היה לו הייתם מתפטרים".

לימים, בראיון לאתר "העין השביעית", סיפר ברק שאת המאבק בין ההנהלה לעובדי הדפוס אי-אפשר היה לראות כאירוע נקודתי, שלא ישפיע על שאר זרועותיה של קבוצת "ידיעות אחרונות". "אני וגדעון עשת יצאנו אז נגד ועד העיתונאים, כי הבנו מה שהם כנראה לא הבינו, שבעצם מדובר בשבירת העבודה המאורגנת בעיתון", אמר.

זכוכיות מנופצות ועצמות שבורות

סבר פלוצקר, הסמכות הכלכלית העליונה במערכת "ידיעות אחרונות", אמנם הבטיח לקוראים ולעובדי הדפוס שההנהלה מעוניינת לפתור את המשבר בדרך אנושית וידידותית, אך הקביעה הזאת היתה מסולפת עוד לפני שבקעה מבין אצבעותיו המקלידות.

מיד אחרי שהורתה ההנהלה על השבתת בתי-הדפוס, עובדי הדפוס יצאו למלחמה עיקשת: הם הקימו מטה פעולה, השיגו מידע על נקודות הפצה מאולתרות ונפגשו בלילות כדי לתכנן איך לחבל בחלוקת העיתון. הם נענו באלימות קשה מצד המאבטחים ששכרה ההנהלה. "הביאו אנשים מג'ואריש שבאו להרביץ לנו", נזכר עובד דפוס לשעבר בשיחה עם "העין השביעית", וממהר להבהיר: "אנחנו קיבלנו מכות – אבל גם נתָנו מכות".

ב"ידיעות אחרונות" תיווכו את האירועים באמצעות סיקור מגמתי שאף עיתונאי לא היה מוכן לחתום עליו. בידיעה אחת דווח על הצתת משאית שהובילה עיתונים ליד הדפוס בראשון-לציון. לקוראים נמסר כי עובדי הדפוס עוקבים אחרי המשאיות כדי להשתלט עליהן ולשבש את ההפצה. "סמוך למימדיון בתל-אביב התנפלו מספר עובדים על משאית הפצה והבריחו את הנהג מהמקום. בירושלים השתלטו העובדים על משאית נוספת", נכתב שם. בסך הכל, נמסר מטעם ההנהלה, השמידו עובדי הדפוס עשרות אלפי גליונות.

מנחם אהרוני, מראשי ועד עובדי הדפוס, הכחיש בתוקף. "כל הטענות הן סתם הכפשות", צוטט בידיעה. "לא היינו מעורבים בשום שריפת משאית, ולא ידוע לי על עובדים ששרפו עיתונים". ההכחשה נקברה במעמקי הדיווח.

מתחם קבוצת "ידיעות אחרונות" בראשון-לציון ממעוף הציפור, אפריל 2018 (צילום: מתניה טאוסיג)

מתחם קבוצת "ידיעות אחרונות" בראשון-לציון ממעוף הציפור, 2018 (צילום: מתניה טאוסיג)

במסיבת העיתונאים שזימנה ההנהלה הסביר המנכ"ל ינון אנגל ש"מי שהוצבו לשמור על בניין 'ידיעות אחרונות' אינם 'בריונים' – כפי שטענו עובדי הדפוס – אלא יוצאי יחידות קרביות בצה"ל", ושהם הוצבו שם אחרי ש"חמומי מוח אחדים" איימו לשרוף את הבניין, "שברו את כל לוח גלאי השריפות, ניפצו את כל מצלמות הטלוויזיה שמסביב לבניין ואיימו לפגוע בבני משפחתו של עובד בכיר ביותר בעיתון". דבריו נדפסו בעיתון.

הצד של עובדי הדפוס הוצג בכתבה שפורסמה ב"כל העיר", העיתון הקודם של ה"שוקניסטים". הוצגו בה עדויות של עובדים שהוכו לצד תצלומים של גופיהם החבולים. הכתב, אלון הדר, שוחח עם עובד בשם שלמה סבג שסיפר לו על תקרית שאירעה בראשון-לציון: "ראיתי שכל בית-הדפוס מגודר בגדרות תיל. אחד העובדים ניסה מבחוץ לפרק את הגדר, והשומרים לקחו את צינורות כיבוי האש והתחילו להתיז עלינו מים.

"נרטבתי והסתתרתי מאחורי מכונית חמישים מטר מהשער. פתאום התנפלו עלי עשרה אנשים, זרקו אותי לרצפה וגררו אותי לתוך המפעל. הם כיסו לי את הפנים בחולצה שלי כדי שלא אראה, ובעטו בי כל הדרך. כל הזמן צעקתי: 'תעזבו אותי, למה אתם מרביצים לי? אני לא ילד קטן, אני בן 58'".

ההכאה נמשכה גם בתוך שטח בית-הדפוס. "הם המשיכו לבעוט בי בכל הגוף", סיפר סבג, "גם בראש. ישבתי חצי מעולף במפעל עם הפנים ברצפה והם המשיכו להרביץ". לאחר מכן פרצה קטטה בין עובדי הדפוס למאבטחים, וכמה מהמשתתפים נזקקו לטיפול רפואי.

בסיקור המגמתי שפורסם ב"ידיעות אחרונות", ההנהלה חסכה מהקוראים את התיאורים הללו. סבג, נטען שם, רק "נעצר" לאחר ש"על-פי החשד השליך לבנה וניפץ זגוגיות בבית-הדפוס".

שער "כל העיר" (פרט) עם ההפניה הראשית לכתבתו של אלון הדר, 16.6.2000

שער "כל העיר" (פרט) עם ההפניה הראשית לכתבתו של אלון הדר, 16.6.2000

עובד אחר סיפר על נסיון דריסה שהסתיים בפציעתו במהלך הפגנה שהתקיימה לא רחוק מבית-הדפוס בראשון-לציון – מול דפוס "גלובס" הסמוך, שהשתתף בהדפסת "ידיעות אחרונות". "פתאום יצאו שני רכבים עם גז חזק, ולידם רצו שמונה שומרים בכל כיוון", סיפר העובד, מוריס אלישקוב, בראיון ל"כל העיר". "אחד הנהגים ראה שיש אנשים על הכביש ועלה על המדרכה, הוא נסע במהירות לא נורמלית. פתאום חבר שלי צעק: 'מוריס, תיזהר'.

"מהר הסתובבתי, ולמזלי רק היד שלי נתקעה בתוך המראה ונשברו לי שתי אצבעות וכף היד. הסתכלתי על האצבע שיצאה מהמקום, ופתאום בא אלי שומר ואמר, 'מה אתה עומד, יא בן זונה'. השתגעתי שהאצבע לא במקום ולא עניתי לו. דפק לי בעיטה בבטן".

כשבוע לאחר תחילת ההשבתה נרשמה עוד תקרית אלימה: ההנהלה קבעה נקודה מאולתרת להפצת גליונות בפארק הלאומי ברמת-גן. כשהדבר נודע לעובדי הדפוס, הם יצאו לשם כדי לשבש את חלוקת העיתונים. כשהגיעו לפארק נתקלו שוב במאבטחים, ואלו מנעו מהם את הגישה פנימה.

אחד העובדים, זולטן לנדו, סיפר למקומון הירושלמי כיצד תפסו אותו עשרה מאבטחים בעת שהחנה את מכוניתו, עוד לפני שהתקרב לחבילות העיתונים: "הם נתנו לי מכות עם אלות ובעטו בי ברגליים. אין מקום בגוף שלא קיבלתי מכה. בעיניים שלהם היתה שנאה, רק להרוג. אני איש גדול, אבל הרבה ציפורים מפילות גם סוס. אחר-כך הם לקחו מפתח גלגלים של אוטו ונתנו לי בראש".

בקטטה בפארק הלאומי נרשמו תשעה פצועים. בדיווח הבלתי חתום שפורסם ב"ידיעות אחרונות", דווקא עובדי הדפוס היו אלה שנשאו בידיהם אלות.

סמליל "ידיעות אחרונות" על חומת בניין המערכת הישן בתל-אביב. 31.3.2016 (צילום: איתמר ב"ז)

סמליל "ידיעות אחרונות" על חומת בניין המערכת הישן בתל-אביב, 2016 (צילום: איתמר ב"ז)

כתב "כל העיר" ציין שכאשר הגיע לילה אחד לבית "ידיעות אחרונות", הצלם שנלווה אליו הותקף על-ידי אחד המאבטחים. העיתונאי העריך את מספרם בכ-200. על המדרכה ממול, ציין, נצפו "כמה בחורות במיני ונעלי עקב" שהמתינו למאבטחים. "אל תשאל מה הולך פה", אמרה לו מפגינה שאיישה את סוכת המחאה של עובדי הדפוס. "לפני כמה ימים עשינו תורנות לילה בסוכה וראינו מצעד של בחורות בלונדיניות, חצי עירומות, נכנסות לבניין. הבנו מהמאבטחים הוותיקים שהשומרים החדשים הזמינו נערות ליווי. סדום ועמורה הם עשו בתוך הבניין. הם שיכורי כוח".

אחרי שלושה שבועות של מאבק, בעזרת ההסתדרות ובית-הדין לעבודה, הושגה הפסקת אש. בעזרת גדודי בריונים ששברו את עצמותיהם של העובדים השובתים, וגדודי עיתונאים שגיבו מוראלית ותפעולית, המהלך של מוזס לשבירת עובדי הדפוס הוכתר כניצחון גדול.

טכנולוגיית הדפוס שודרגה, תנאי העובדים שונמכו ונאסר עליהם להשבית את העבודה עד שנת 2099. זו לא טעות הקלדה. ההסכם נחתם לתקופה של 99 שנים – עד אחרי מותה המשוער של עיתונות הדפוס. בשם העיתונות החופשית הצליח מוזס להשתלט על עוד מוקד התנגדות, בדרך לשליטה טוטאלית בעיתון.

באיסוף החומר הארכיוני סייע פלאי מאיר, במסגרת לימודיו בחוג לתקשורת של אוניברסיטת חיפה

תגובת נוני מוזס

לאחר נסיונות מאומצים ליצור קשר עם נוני מוזס, תגובתו נשלחה למערכת "העין השביעית" באמצעות עו"ד חגי דורון מפירמת עורכי-הדין ש. הורוביץ. להלן התגובה במלואה:

מרשינו, ידיעות אחרונות בע"מ ("ידיעות אחרונות") ומר ארנון מוזס, מילאו את ידינו להשיב לפנייתכם שבנדון, כדלקמן:

1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".

3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.

5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהן, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.

6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.

8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.

9. מבלי לגרוע מן האמור יודגש כי פרסום שקרי ומכפיש מעין זה, שמעיון ברשימת השאלות שהופנו למרשינו ברור כי בכוונתכם לפרסם, מהווה הוצאת לשון הרע, וגם חזרה בלבד על פרסומים מעין אלה לא תקנה למפרסמיהם ולגורמים האחראים והמאשרים פרסומים אלה חסינות מפני תביעות דיבה עתידיות, אם וככל
שיפורסמו.

10. למותר לציין כי אין באמור במכתב זה, או במה שלא נאמר בו, כדי להוות ויתור, הסכמה, כמו גם לגרוע או לפגוע בכל סעד, זכות או טענה של מרשינו בקשר לנושא שבנדון.

* * *

בפרק הבא: בפתח המילניום, כשקבוצת "ידיעות אחרונות" נמצאת בשיא כוחה, המערכת הפוליטית מתעוררת ומאיימת לפרק את אימפריית התקשורת שבנה נוני מוזס. נוני עולה לכנסת, מתריע מפני הפגיעה בחופש העיתונות ומהלל את תחקירי ההון-שלטון שפרסם. בקרב הח"כים, לעומת זאת, טוענים שהתחקירים הם חלק ממנגנון סחיטה שבאמצעותו שולט מוזס בפוליטיקאים

* * *

שיטת "ידיעות אחרונות", סדרת הכתבות המלאה