"תיק 2000" הפך את השם מוזס למילה נרדפת לעיתונות מושחתת. איל עיתונות כוחני שמנצל את עיתונאיו למימוש אינטרסים אפלים. מוציא לאור שברצותו רותם את אימפריית העיתונות שלו כדי לרסק ראש ממשלה שהוא סבור שפוגע בו כלכלית, וברצותו מציע לאותו ראש ממשלה עסקה הפוכה: נחליף אג'נדה ונשרת אותך כדי שתישאר בשלטון לתמיד.

לאורך כל הקריירה שלו כמו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס הקפיד להימנע מחשיפת חייו האישיים. עם חשיפת הפרשה הפלילית שלו ושל בנימין נתניהו, כל המדינה קיבלה הצצה אל צפונות נפשו. ככל שהתקדמה החקירה יצאו לאור גם הצעדים שנקט מוזס כדי להישאר בצללים – והשיטות המתוחכמות שפיתח כדי לשלוט בממלכת העיתונות שלו מבלי להותיר סימנים.

החקירה המשטרתית אילצה את מוזס לאשר שמועה ישנה אך עיקשת: יש פגישות שהוא מקפיד לא לתעד ביומנו כלל – והיתר נרשמות בעיפרון, "באופן המובן לו בלבד", ונמחקות לאחר קיומן. אגב כך התברר שהוא נוהג לשוחח באופן קבוע משמונה מספרי טלפון שונים ומחזיק לפחות שני מכשירים סלולריים. אחד לשיחות רגילות ואחד לשיחות רגישות עם שרים וח"כים, שהוחזק בכספת ליד מיטתו.

בסדרה של שיחות עם "העין השביעית", עובדים שבאו במגע עם נוני לאורך שנותיו בעיתון סיפרו שבגלל נטיית האופי החשדנית שלו (שאצל מוקיריו מתוארת כביישנות או מופנמות, ואצל שונאיו כפראנויה), המו"ל שלהם נזהר לא לחתום על כלום – וכשהוא צריך לתת הוראה מפורשת הוא מעדיף לעשות זאת בארבע עיניים, או דרך שליחים נבחרים שנהנים מאמונו.

התמרונים האלה, שמוזס מקפיד עליהם כבר עשורים, הם חלק בלתי נפרד מהאליבי שלו. הם סייעו לו להציג את עצמו כמוציא לאור שאינו מדבר עם עיתונאים ובטח שלא מושך בחוטים כלשהם, גלויים או סמויים. אדם שגם אם הבטיח מה שהבטיח לנתניהו, ודאי לא היה מוצא דרך לקיים.

מיד לאחר חשיפת "תיק 2000" והפגיעה הקשה במוניטין של "ידיעות אחרונות", התזה הזאת בקעה בצרורות מהפיות והמקלדות של בכירי העיתונאים בעיתון של מוזס, שיצאו להגן על הבית ועל הדרך הגנו גם על בעל הבית. המוטיב החוזר: "נוני לא דיבר איתי". כפי שניתן היה לנחש כבר אז, בהמשך התברר שמדובר לא רק בספין אפולוגטי אלא גם באלמנט בסיסי בקו ההגנה המשפטי שגיבש מוזס בניסיון להיחלץ מהאישום החמור של הצעת שוחד לראש ממשלת ישראל.

אבל האמת היא שזה לא תמיד היה ככה. מוזס תמיד היה אדם דיסקרטי, אבל הוא לא תמיד היה עד כדי כך דיסקרטי. עיתונאים שעבדו איתו בעבר יודעים לספר שהיתה תקופה שבה המו"ל והעורך האחראי שלהם ניהל מערכות יחסים אישיות עם עובדיו, פִטפט איתם והציע להם רעיונות לכתבות ותחקירים, וגם עבר על כתבות ואישר (או פסל) אותן.

חלקם זוכרים אותו באור חיובי. או לפחות את נוני שזכו להכיר בתקופה הקצרה ההיא, בשנות התשעים. בכמה וכמה מקרים, נזכרים העיתונאים ששוחחו עם "העין השביעית", מוזס אפילו הגן על החופש העיתונאי שלהם כשניסו לפרסם תחקירים על גופים ואישים רבי כוח – וגם נהנה מזה. חלקם נשבעים שלמשך זמן מה מוזס אפילו חש שכך הוא מגשים את ייעודו כבן לשושלת עיתונאית.

התקופה ההיא, שלא נמשכה יותר מכמה שנים, היא פרק יוצא דופן במסע לעוצמה של נוני מוזס. נקודה בזמן שבה ניסה למצב את עצמו כמו"ל שוחר חופש עיתונות – ללא מורא וללא משוא פנים – ולא רק נתן גב לעיתונאים חוקרים, אלא גם נטל חלק פעיל בתהליך הגיוס שלהם וסיפק להם תנאי עבודה מעוררי קנאה. אבל זה לא קרה בחלל ריק.

נוני למען חופש העיתונות

נקודת המפנה שהובילה לתור הזהב העיתונאי של "ידיעות אחרונות" הגיעה מיד אחרי רגע השפל הגדול ביותר בקריירת המו"לות של מוזס עד אז: פרשת האזנות הסתר, שחשפה בעיתון מאפיינים של ארגון פשע וגרמה לשבר ביחסיו של נוני עם בעל הברית והחונך המקצועי שלו, העורך משה ורדי.

בשנות השמונים, כשנוני פילס את דרכו במעלה ההיררכיה הארגונית, הגווארדיה הוותיקה בעיתון ניסתה להצר את צעדיו. אביו של נוני, נח מוזס, כבר סימן אותו כיורש העצר – אבל במערכת ובהנהלה הבכירה לא מיהרו להתיישר עם התוכנית. משה ורדי, שהיה אז עורך החדשות, זיהה הזדמנות: הוא הפר הוראות מפורשות, הכניס את מוזס הצעיר לדסק ולימד אותו איך עושים עיתון.

ב-1985 נהרג נח בתאונת דרכים מחוץ לבית "ידיעות אחרונות" בתל-אביב. נוני תפס את מקומו. אחרי ארבע שנים של מאבקים פנימיים מרים, ב-1989 ביסס נוני את מעמדו בעיתון והחל לעצב אותו מחדש. הנאמנות של ורדי השתלמה. מוזס מינה אותו לעורך הראשי. בתהליך עיקש שנפרש על פני שנים אחדות, הצמד דחק החוצה עובדים ותיקים שסומנו כנאמנים של המשטר הישן – והוביל את "ידיעות אחרונות" לשגשוג כלכלי חסר תקדים.

אבל ב-1996 נקטעה דרכם המשותפת. הנסיבות: פליליות. מוזס, איש סודו חיים רוזנברג ומשה ורדי נחקרו באזהרה בגין מעורבותם במסכת מפותלת של מעקבים וציתותים שרחשה סביב היריבות העסקית עם "מעריב". בחקירה התברר שחוקרים פרטיים שמומנו מתקציב "ידיעות אחרונות" עקבו לא רק אחרי המתחרים, אלא גם אחרי עובדי העיתון של מוזס ובעלי מניות שסומנו כיריביו הפנימיים. מוזס כמעט הועמד לדין – אבל לבסוף, ובניגוד להמלצת המשטרה, התיק נסגר מחמת חוסר ראיות.

במישור האישי, הזהירות הקיצונית של מוזס וההקפדה על שימוש במתווכים השתלמו. היריב העסקי שלו, מו"ל "מעריב" עופר נמרודי, הועמד לדין ונשלח לכלא. נגד נוני, כאמור, אפילו לא הוגש כתב אישום. אבל הניצחון לא היה שלם. משה ורדי הועמד לדין, ועמו רכזת הכתבים רות בן-ארי, בת הזוג שלו באותם ימים.

פרשת האזנות הסתר צבעה את העיתון בצבעים עכורים: "ידיעות אחרונות" הצטייר כגוף מושחת שבכיריו מנהלים את מאבקיהם בשיטות של העולם התחתון ותוך מעורבות פעילה של המערכת העיתונאית.

המשפט שעמד בפתח איים להחריף את הנזק. בית-המשפט אמנם הרשיע לבסוף את ורדי ובן-ארי רק בעבירות קלות של שימוש והאזנה להקלטת סתר (העונש: מאסרים על תנאי וקנס זעיר), אבל זה קרה רק ב-1998. כאשר כתב האישום רק הוגש, האישומים היו חמורים יותר וכללו הזמנת האזנות סתר. מוזס ועמיתיו להנהלה אותתו לוורדי שעליו לקחת אחריות ולהתפטר – והוא נאלץ ללכת.

הפרישה הכפויה של ורדי שידרה לעולם שמו"ל "ידיעות אחרונות" לא מקל ראש בהתנהגות עבריינית, ושבעיתון מוכנים לקחת אחריות. מוזס, העורך האחראי, מצא את עצמו במצב חדש. "אחרי העזיבה של משה ורדי, נוני מרגיש לראשונה בחייו שהוא לבדו אחראי ל'ידיעות אחרונות'", מאבחן בכיר לשעבר בעיתון. "ולכן, בניגוד לעבר ובניגוד לשנים מאוחרות יותר, באותן שנים הוא כן ניסה להיות 'עיתונאי אמיתי'. צריך לזכור שזו תקופה שבה עיתונות טובה מוֹכרת – והמו"ל תמיד בעד מכירות חזקות".

במקום ורדי הביא מוזס את אלון שליו, עיתונאי אהוד שבעשור הקודם עבד כעוזרו של העורך רב ההשפעה דב יודקובסקי – הוגה נוסחת ההצלחה של "ידיעות אחרונות", בן לאחד מענפיה של משפחת מוזס ובשלב זה כבר יריב מובס של נוני במאבקי השליטה הפנימיים.

לפני שאלון שליו מוּנה לתפקיד הבכיר, הוא הספיק לכהן כמנכ"ל הראשון של חברת החדשות של ערוץ 2, שהיתה אז בבעלות חלקית של משפחת מוזס הודות לאחזקותיה בזכיינית רשת. בעיני רבים מהעובדים, הבחירה בו בישרה על שינוי מבורך. ורדי, קודמו, נתפס כעורך בחסד אך גם כנציג נאמן של המו"ל, בוס קפריזי שלא מהסס לעלוב בעיתונאים ולצעוק עליהם. שליו הגיע מהקוטב ההופכי. "אלון שליו הביא מזור לעיתון", נזכר אחד הכתבים. "הוא היה שקט, קשוב, הילר. הג'ו ביידן שבא לאחות את הקרעים אחרי התקופה הקשה של ורדי".

חילופי הגברי בלשכת העורך היו רק השלב הראשון בשינוי האסטרטגי שיזם מוזס. השלב השני היה נועז יותר. נוני הסתנן אל מעבר לגדר, אל קבוצת "הארץ", סימן איש מפתח והעביר אותו צד: דורון גלעזר, העורך לשעבר של המקומון הירושלמי "כל העיר", שנחשב אז לעיתון חזק, מקורי ופורץ דרך גם בקנה מידה ארצי.

כשעבד ב"כל העיר", גלעזר יזם את אחד הנסיונות העיתונאיים הנדירים לחשוף את מערך הבריתות של בכירי "ידיעות אחרונות" עם הזירה הפוליטית והמגזר העסקי, שהיה אחראי להגבלה עקבית של מרחב הפעולה של העיתונאים. התוצאה היתה כתבה מקיפה שפורסמה ב-1992. חלק ניכר ממנה עסק בעסקאות וקשרים שנרקמו עוד בימי נח מוזס ויודקובסקי – אבל ב"כל העיר" לא חסו גם על נוני, וסימנו אותו כממשיך דרכם. את הרושם הזה ביקש נוני לשנות.

"מוזס התקשר אלי מיד לאחר העזיבה של ורדי וביקש ממני לבוא ל'ידיעות'. אני חושב שהוא הרגיש שהעיתון זקוק לתגבור עיתונאי", נזכר גלעזר בשיחה עם "העין השביעית". "כשנפגשנו בבית-קפה, סיפרתי לו שאני יזמתי, ליוויתי וערכתי את הכתבה החריפה ההיא, שנשאה את הכותרת 'הצנזור של המדינה'. אמרתי לו שאסכים להגיע ל'ידיעות' רק תמורת חופש עיתונאי ועריכתי מלא. מוזס הגיב במילים האלו: 'הכל מותר, חוץ מהמשפחה שלי'. חשבתי שזה הוגן, והסכמתי להגיע ל'7 ימים'".

"7 ימים", מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות", נמסר לידי גלעזר לקראת סוף 1996. "לזכותו של מוזס ייאמר שלאורך כל תקופת כהונתי במוסף הוא עמד במילה שלו", הוא מצהיר. המהלך הראשון שגלעזר עשה ב"7 ימים" היה לפרק את המוסף. העורך החדש נפרד מרוב הצוות הישן והחל לגייס כתבים חוקרים ועורכים שמורגלים בטיפול בחומרי נפץ עיתונאיים. במסדרונות הדביקו להם כינוי: "השוקניסטים", על שם משפחת שוקן, מו"לית "הארץ". רובם ככולם אכן נשלפו מקבוצת "הארץ": רותי יובל, שמונתה לסגנית של גלעזר, שחר אלתרמן, גידי וייץ, עינת ברקוביץ', יגאל מוסקו, שוש מולא ועוד. מוזס, שהפך לפטרון של גלעזר בתוך העיתון, אישר את כל המינויים באופן אישי.

במקביל, מערכת המוסף גייסה למצבת הכותבים גם עיתונאים חוקרים מתוך "ידיעות אחרונות": מיכל גרייבסקי, ענת טלשיר, צדוק יחזקאלי, גיא לשם ואחרים – בהם מרדכי גילת ומלי קמפנר, שהיו אחראים לסדרת התחקירים ההיסטורית שחשפה את פרשת השוחד של אריה דרעי שנים אחדות לפני כן.

בתקופה ההיא, מוזס הקפיד להראות לעיתונאיו הבכירים שהוא מעריך אותם ועוקב אחר עבודתם. שגרת העבודה שלו כללה ביקורים אישיים בלשכותיהם. "מוזס היה יוצא בבוקר מהחדר שלו ומתחיל לטייל במסדרונות הקומה השלישית", נזכר עיתונאי ותיק.

"הוא היה נכנס למוטי גילת ומדבר איתו איזה שעה. הוא אהב לדבר עם מוטי – בהתחלה מאוד, אם כי אחר-כך הוא התחיל יותר ויותר להתווכח איתו. אחרי מוטי, נוני היה עובר לדבר עם המנהלים שלו, יעקב כפיר וינון אנגל. משם הוא היה ממשיך לעורך '7 ימים' דורון גלעזר, ואחר-כך לסגניתו רותי יובל. הוא היה מסיים אצל דובי איכנולד מהוצאת הספרים, שישב בקצה המסדרון".

גם בעלי תפקידים פחות בכירים קיבלו יחס מהמו"ל, אם כי במקרה שלהם ניכר שהוא נזהר יותר. "לנוני היה מנהג להסתובב במסדרון ולא לדבר עם אנשים, רק להסתכל עליהם", נזכר עיתונאי אחר שעבד במחיצתו. "לפעמים, כבדרך אגב, הוא היה שואל איזה כתב איך הוא מתקדם עם הסיפור שהוא עובד עליו.

"הוא כל הזמן שידר שהוא צופה בנו, אבל בקטע נחמד. ותמיד היתה תחושה שהוא אומר משהו אחד אבל מתכוון למשהו אחר. כשהוא רצה לדבר עם מישהו לגמרי ביחידות, בצורה בטוחה, הוא היה עולה לגג של בית 'ידיעות אחרונות' הישן. העלייה היתה דרך מדרגות חירום, בדרך לשם הכל היה נראה מרופט, תעשייתי – אבל אז, כשהגעת למעלה, פתאום נפרשת לפניך תל-אביב כולה".

כשמוזס לא טייל במסדרונות או שהה על הגג הוא נהג להסתגר ארוכות בחדרו, כשאת האורחים והשיחות מסננת מזכירתו הנצחית ורדית סימני. "נוני, מטבעו, הוא לא איש נורא אמיץ. הוא מתבצר מאחורי הלא-לדבר ולא-לפתוח-את-הדלת – והדלת שלו תמיד נעולה במפתח", טוען עיתונאי שלישי שעבד עמו בשנים ההן. "אי-אפשר לתאר כמה הוא חשדן. זה בנאדם שכשדואר רשום היה מגיע, לא היה מוכן לחתום שהוא קיבל אותו".

החשדנות העמוקה של מוזס עוררה בקרב העובדים תחושה שתמיד יש לו מה להסתיר. אבל יותר מקומץ עיתונאים טוענים שבנקודת הזמן ההיא, המו"ל שלהם ניסה באמת ובתמים לקחת את הצהובון העממי שקיבל בירושה ולהפוך אותו לעיתון חופשי ונשכני.

סיירת "7 ימים" יוצאת להילחם במושחתים

הלב הפועם של "ידיעות אחרונות" החדש היה "7 ימים". המוסף השבועי, שעד אז התאפיין בקו בידורי ובמינון גבוה של כתבות יחסי-ציבור, החל לשנות את פניו – ונוני היה מרוצה. "נוני אהב אותם באופן בסיסי, רק אחר-כך התחילו כאבי הראש", מציין עובד לשעבר ב"7 ימים", וחולק סיפור על האופן שבו הגיב המו"ל לאיום בחרם מודעות.

זה קרה כשבמוסף הכינו כתבת תחקיר על חברת אל-על, מפרסמת גדולה שלימים תעבור לשליטת אחת משתי אחיותיו של נוני, תמי מוזס-בורוביץ'. "זה היה עוד לפני ימי תמי באל-על, כשגלעזר ערך את '7 ימים'", מדגיש העובד. "בשלב כלשהו אל-על איימו בחרם מודעות, ואני זוכר שנוני נכנס אז למערכת, סתם לביקור שגרתי. גלעזר, שבדיוק שמע מהכתב שהכין את הכתבה על האיום של אל-על, סיפר על זה לנוני. נוני עשה תנועת ביטול כזאת עם היד. הוא היה מאוד בסדר בעניין הזה".

דורון גלעזר מאשר שהכיר את הצד הזה של מוזס. "אני הייתי בר מזל. נוני היה אז פרטנר מעולה. הוא התנהג כמו עיתונאי – ולדעתי גם נהנה מהקטע הזה", הוא אומר. "הרגשנו את זה כמעט בכל התחומים. החל בעזרה בגיוס עיתונאים טובים ל'7 ימים', עבוֹר בכך שהוא הסכים לדרישתי לשנות את היחס בין עמודי המערכת למודעות לטובת המערכת, וכלה בחופש העיתונאי שניתן לנו.

"כשהגיעו תלונות על תחקירים, ש'7 ימים' בתקופתי הִרבה לעשות, הוא נהג לתת לנו גיבוי מלא. זה קרה כשהכנו תחקירים נפיצים על ראשי ממשלה, כשהתעמתנו עם הצבא בפרשת הסרטן בשייטת, וגם כשחקרנו מפרסמים חשובים – יעקב ברדוגו, למשל, שמילא אז תפקידים בכירים במפעל הפיס ובחברה למשק וכלכלה של מרכז השלטון המקומי. אפילו כשאחרים בעיתון היו מוכנים, בתחקירים מסוימים, להתפשר – נוני דווקא תמך בי. היה לו משפט קבוע: 'אל תתרגשו מהתגובות. בשביל זה הבאתי אתכם לכאן'".

עיתונאית שעבדה אז בעיתון והכירה את מוזס מייחסת לגישה החדשה של המו"ל היבט כלכלי מובהק. "נוני נקלע למצב מאוד מפתה. מצד אחד זה כאב ראש גדול כי מטלפנים אליו אנשים ומציקים לו, ומצד שני תחקיר זה דבר נפלא, כי הוא גורם להמון אנשים לקנות את העיתון", היא אומרת.

"בתקופה ההיא", היא מרחיבה, "נוני השלים עם התחקירים וזרם איתם. הוא פחות התעניין בעיתונות. זה לא היה הצד החזק שלו – לחשוף עוולות, לשפר את חיי האזרחים או לשנות דפוסי שחיתות בשלטון. נוני רצה לדעת אם בשורה התחתונה נמכרו יותר עותקים ביום שישי. אם סיפור שיורד לדפוס יביא יותר קוראים, ואיך הוא יביס את 'מעריב' באותו סוף שבוע. ובתקופות מסוימות, התחקירים באמת היו מביאים המון קוראים. ולכן לא היה אכפת לו שיתפרסמו תחקירים על שחיתות שלטונית".

הגישה הזאת לא הוגבלה לגזרת התחקירים. "מוזס נהג כך גם בדברים שוליים לכאורה", מספר דורון גלעזר. "כשגיל ריבה הופקד על מדור הרכילות של '7 ימים', 'שליחות קטלנית', הוא היה מביא סיפורים על האנשים הכי בכירים, פוליטיקאים ואנשי עסקים, סיפורים ששיגעו אותם. האנשים האלה היו מתקשרים לנוני – ונוני היה פשוט מתעלם מהם, כאילו הם לא קיימים. הוא תִפקד כמו שמוציא לאור אמור לתפקד".

היחס הזה, מוסיף אחד מעיתונאי "7 ימים", חזר על עצמו באופן קבוע כשהגיעו תלונות על תחקירים. "בהתחלה, נוני היה ממש בסדר", הוא מדגיש. "זה היה איש אחר, איש שאיכשהו לתקופה של כמה שנים החליט שהוא רוצה להיות עיתונאי – וגם נורא נהנה מהקטע הזה. הוא היה מתהלך במערכת מאושר. זה פרק קטן שלא מכירים בביוגרפיה של נוני".

התיאורים הללו מחמיאים לא רק למוזס, אלא גם לעיתונאים שעבדו תחתיו בשנים ההן. כשהם מעידים על הפרק היפה בביוגרפיה של הבוס, הם מעידים גם על פרק בביוגרפיה האישית שלהם. למרות החופש היחסי שממנו נהנו חלק מעיתונאי "ידיעות אחרונות", לכל אורך שנות התשעים המשיכו לצוץ עדויות על תרבות הרשימות הלבנות והשחורות – פוליטיקאים, אנשי עסקים וגופים שזכו להגנה וקידום, ומנגד אויבים שדינם תקיפה או התעלמות.

אבל בשורה התחתונה, הארכיון תומך בתזה על תור הזהב של העיתונות החוקרת ב"ידיעות אחרונות". החל מהמחצית השנייה של שנות התשעים, ולמשך שנים אחדות, באמת ניתן היה לפרסם בעיתון דברים שבתקופות אחרות היו נבלמים מלמעלה.

נוני נגד ביבי: שורשי האיבה

שטף התחקירים, שהתחזק עם שדרוג "7 ימים" וביסוס הדומיננטיות של השוקניסטים, העניק ל"ידיעות אחרונות" תדמית חדשה, נקייה יותר. עיתון שלא מסתפק בשיתוף פעולה עם השלטון – אלא מבקש לשנות את השלטון, לכפות עליו נורמות תקינות ואולי אפילו לתקן עולם. חילופי השלטון שחלו בשנים ההן הביאו לקדמת הבמה דמויות חדשות, נטולות קשרים היסטוריים עם העיתון, וסיפקו מצע נוח להאצת המגמה.

משפחת מוזס לדורותיה ידעה לתחזק קשרים עם בעלי ברית מגוונים מכל הקשת הפוליטית, אבל הקשר העמוק מכולם היה עם מפלגת השלטון מפא"י וגלגוליה המאוחרים – המערך ומפלגת העבודה. בשנים שלאחר קום המדינה, מפא"י היתה שותפה סודית בעסקי העיתונות של המוזסים. היחסים שנטוו אז בין המערכת לאנשי מפתח במפלגה נשמרו עד ימי נוני מוזס. אבל החל משנות השבעים, ההגמוניה של תנועת העבודה הלכה והתמוססה בהתמדה.

ב-1996, בבחירות שלאחר רצח רבין, עלה לשלטון בנימין נתניהו, יו"ר הליכוד. נתניהו, שהחל את הקריירה המדינית שלו בארצות-הברית, נתפס כאאוטסיידר, נטע זר במערך הקשרים המסועף של הפוליטיקה והעיתונות. התקשורת הישראלית כולה עשתה לנתניהו חיים קשים בקדנציה הראשונה והכושלת שלו, שהסתיימה טרם זמנה. "ידיעות אחרונות" מילא תפקיד מרכזי במאבק התקשורתי נגדו, במה שניתן לתאר כעיתונות במיטבה – אבל גם כהצהרת נאמנות לבעלי הברית הוותיקים. משמאל, ומימין.

מערכת היחסים המורכבת בין "ידיעות אחרונות" ונתניהו החלה עוד לפני שנעשה ראש ממשלה. בתחילת 1993, כשהתמודד על ראשות הליכוד, פרצה לתודעה הציבורית פרשת הקלטת הלוהטת. נתניהו, שהיה אז בן 43, כבר היה נשוי לאשתו השלישית, שרה. ב-14 בינואר, במופע חסר תקדים במושגים של הפוליטיקה הישראלית, הוא התייצב באולפן "מבט" של הערוץ הראשון – מדורת השבט של הימים ההם – והודה שבגד בה.

נתניהו הפנה אצבע מאשימה ליריביו בתוך הליכוד. הוא טען שמנסים לסחוט אותו כדי לפגוע בסיכוייו בפריימריז. חקירת המשטרה שנפתחה לא איתרה אשמים, וגם לא את "הקלטת הלוהטת" שעליה סיפר בווידוי הטלוויזיוני, שבה כביכול תועד בסצנה אינטימית עם האשה האחרת.

אבל רומן היה בהחלט. שבוע וחצי אחרי הראיון ב"מבט" נחשפה ב"ידיעות אחרונות" זהותה של המאהבת: רותי בר, פסיכולוגית ויועצת תדמית שעבדה עם נתניהו ומפלגת הליכוד באותן שנים. איתן עמית, רכז הכתבים ואחד מנאמניו של מוזס במערכת, הצליח להקליט אותה מודה בקיומו של הרומן.

במערכת התגאו בחשיפה והעניקו לה הפניה בולטת במיוחד בגליון סוף השבוע. לדברי עמית, באותו יום הופצו יותר מ-680 אלף עותקים של "ידיעות אחרונות" – וכולם נמכרו. "אני זוכר שהיתה באותו ערב מסיבה אצל ג'ודי [מוזס] בבית. נוני מוזס בא וחיבק אותי, ואמר: 'איזה סיפור, לא נשאר עיתון אחד'", סיפר בראיון לערוץ הספורט כעבור 26 שנה.

חשיפת המאהבת של נתניהו לא היתה מעשה יוצא דופן. במובן מסוים, היא היתה רק קדימון לכתבות עם גילויים חריפים בהרבה, שראו אור כשנתניהו כבר היה פוליטיקאי מהליגה העליונה. ביולי 1999, שבועיים אחרי שפינה את לשכת ראש הממשלה, חשפו הכתבים מרדכי גילת, מיכל גרייבסקי ומלי קמפנר את פרשת עמדי – השימוש של בני משפחת נתניהו בכסף ציבורי למימון הוצאות אישיות, שהוביל לחקירה והמלצה משטרתית להעמדתם לדין.

שנתיים קודם לכן, בדצמבר 1997, התפרסמה ב"7 ימים" כתבת שער ארוכה ומפורטת על חיבתה של נתניהו למתנות יקרות ערך, התפרצויות אלימות ויחס מתעמר לעובדים שמקיפים אותה – אחת החשיפות הראשונות של התופעה, שלימים תעסיק גם את בתי-המשפט.

בעיתון העניקו לכתבה ההיא את משבצת הקידום הנחשקת ביותר: מתחת ללוגו, בשער גליון סוף השבוע. "היא השליכה נעליים על עובדת אחרי שהצחצוח לא נראה לה. היא דרשה מעובדים בלשכה לטעום יין כדי לוודא שהוא לא הורעל. היא היתה מקבלת מתנות בניגוד למותר. היא ביקשה להפוך את בנה של מזכירתה הדתית ל'גוי של שבת'", נכתב שם. "שרה נתניהו, הסיפור האמיתי", חרצה הכותרת.

טענה בלתי מוכחת שחוזרת על עצמה בשיחות עם עובדי "ידיעות אחרונות" מהעת ההיא גורסת בתוקף שהגיליון עם הכתבה על שרה נתניהו נותר עד היום הגיליון הנמכר בתולדות העיתון.

היחס העוין שספג נתניהו בראשית הקריירה הפוליטית שלו התניע מהלך מגלומני שנועד לרסק את ההגמוניה של כלי התקשורת הוותיקים, ש"ידיעות אחרונות" היה נציגם הדומיננטי. המטרה שהציב לעצמו היתה לשרטט מחדש את מפת התקשורת כך שתישלט על-ידי קומץ טייקונים שוחרי טובתו. המהלך הצליח באופן חלקי בלבד, ובתוך כך הוביל אותו ואת מוזס אל ספסל הנאשמים.

מוזס הופך את ברנע לכוכב

ההשקעה בעיתונות איכותית לא נעשתה בחלל ריק. במידה מסוימת, מוזס האיץ תהליך שהחל עוד לפני בואם של השוקניסטים והבריאה המחודשת של "7 ימים" כבית-חרושת לתחקירים. כמה מהנכסים שבהם התגאה "ידיעות אחרונות" החדש התקבלו בירושה, מהתקופה שבה שלט במערכת דב יודקובסקי, יריבו של מוזס.

ב-1989, בתום מאבק פנימי עז, מוזס הצליח לגרום ליודקובסקי לפרוש מתפקידיו הניהוליים ב"ידיעות אחרונות". יודקובסקי, שבמשך עשורים היה הדמות המקצועית הדומיננטית בעיתון, שמר על חלקו בבעלות על "ידיעות אחרונות" אך איבד את רוב ההשפעה שהיתה לו על ניווט קבוצת התקשורת. אחד מאחרוני המהלכים המשמעותיים שהשלים היה גיוסו של הכוכב העולה נחום ברנע, שבדיוק סגר את השבועון "כותרת ראשית" בעריכתו.

"כותרת ראשית" נחקק בזיכרון הקולקטיבי של הענף כדוגמה לעיתונות איכותית ובלתי מתפשרת. הגיליון הזכור ביותר הגיש לקוראים מקבץ רשימות של דויד גרוסמן על השליטה הישראלית בפלסטינים – "הזמן הצהוב" – וניבא את פרוץ האינתיפאדה הראשונה.

אבל מבחינה כלכלית "כותרת ראשית" היה כישלון. השותפים של ברנע, קונצרן כלל, העיתון ההסתדרותי "דבר" ו"ידיעות אחרונות", האריכו את חייו באופן מלאכותי – ובסופו של דבר הגיעו למסקנה שאין לו היתכנות כלכלית. המגזין נסגר בדצמבר 1988, אחרי שש שנות קיום בלבד. ברנע עבר ל"ידיעות אחרונות".

ההצטרפות של ברנע נשאה נופך אירוני. עשור קודם לכן, כשעבד ב"דבר", העיתונאי המוערך והביקורתי כתב על הקשרים הקרובים מדי בין "ידיעות אחרונות" לשלטון וכינה את העיתון של המוזסים "מכונה עיתונאית משומנת" שתכליתה הראשית היא הגנה על האינטרסים הכלכליים האישיים של בני המשפחה. כעת, עם הילת האיכות שהעניקה לו האפיזודה ב"כותרת ראשית", התברג ברנע בלב המכונה המשומנת.

גיוסו סייע במיתוג "ידיעות אחרונות" כעיתון שלא רק מצליח לקלוע לטעם הקהל הרחב, אלא גם מספק מינון הולך וגובר של עיתונות עילית. תחת נוני מוזס, ברנע חתך אל לב המיינסטרים והתמתג לימים כבכיר עיתונאי ישראל. מתבונן חריף שחי בשטח ונהנה מנגישות נדירה לבכירי הבכירים – ולא מפחד מהם.

ברנע הביא ל"ידיעות אחרונות" יוקרה וארומה של כנות חתרנית, וגם קוראים "איכותיים" – יודקובסקי היה מכנה אותם "רבינוביצ'ים" – כאלה שנרתעו מהתדמית הצהובה של הטבלואיד. כחלק מהחבילה, הוא קיבל חופש מפני התערבות של עורכים. בטורים של נחום, יודעים במערכת ומחוצה לה, לא נוגעים בלי רשות. בעיתון שנבנה כ"עיתון של עורכים", ולא של כתבים, זה לא דבר של מה בכך.

ההשפעה של ברנע חרגה מתחומי הטורים והרפורטז'ות שהוציא תחת ידיו. "ברנע הוא הגורם המשפיע בכל מקום שבו הוא נמצא", אמר עליו בהערכה מרירה עיתונאי בכיר מעיתון מתחרה, שהפך לאחד מיריביו האישיים המובהקים.

"ברנע הוא עיתונאי גדול, בעל סגולות רבות – מקושר, רהוט, נבון בצורה בלתי רגילה – והרבה פעמים הוא משפיע לא רק במה שהוא עצמו כותב, אלא על הכיוון של כל המערכת", מספר בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות". "הוא מזין את העורכים הבכירים בחומרים שהוא אוסף, וכמו מין חזאי אומר להם לאן נושבת הרוח באותו שבוע – מה הולך לקרות, ומה צריך לעשות עם זה.

"והיתה לו נגישות גדולה לנוני. הוא היה מעין אורקל, וכל מה שהוא אמר היה משול למעמד הר סיני. דמות איקונית, מיתולוגית, העיתונאי הכי מוערך ומתוגמל בעיתון, ששרד את כל העורכים וכל הפיכות החצר. אבל לא זכור לי שהוא השתמש במעמדו הרם כדי להשתתף במהפכות או לתקן תופעות פסולות שמתרחשות בעיתון".

כתב-כוכב אחר שאחראי לשינוי במעמד הציבורי של "ידיעות אחרונות" הוא מרדכי גילת, שנטל את לפיד העיתונות החוקרת מתחקירן כוכב אחר, ברוך נאדל, לאחר שנאדל צונזר ועזב את העיתון. בימי יודקובסקי, גם גילת נהנה מחופש עיתונאי שלא היה לאחרים. אבל הוא לא היה מהעיתונאים המועדפים על נוני, שבשלב מסוים אף שקל לפטר אותו. המצב הזה החל להשתנות ביוני 1990, כשגילת ומלי קמפנר החלו לפרסם את סדרת כתבות התחקיר על אריה דרעי – שר הפנים הכריזמטי ממפלגת ש"ס, מטאור פוליטי שגישר בין ימין ושמאל ובין חילונים לדתיים ושיגר את החרדיות הספרדית מהשוליים למרכז.

העיתונות החוקרת של "ידיעות אחרונות" הנחיתה פטיש כבד על הקריירה של דרעי. "שר הפנים מעורב בשורה של מעשי מרמה חמורים לצורך העברת מיליונים רבים של שקלים למוסדות שהוא חפץ ביקרם", חרצה הכותרת, בלי ספקות ובלי סימני שאלה. המציאות הוסיפה את סימן הקריאה: דרעי נחקר, הועמד לדין, הורשע בלקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים, נשלח למאסר והורחק מהזירה הפוליטית לפרק זמן ממושך. בעיני רבים, תחקירי דרעי היו ונותרו ההישג העיתונאי הגדול בתולדות "ידיעות אחרונות".

מוזס העריך את גילת, בכיר הכתבים החוקרים בעיתון, והעמיד לרשותו לשכה פרטית, תחקירנים ומזכירה (תמי שינקמן, כיום יחצנית בכירה). עיתונאי שעבד אז ב"ידיעות אחרונות" מגדיר את הלשכה של גילת "ממלכה קטנה". גם הוא זוכר את הביקורים התכופים של נוני. "נוני היה מגיע לשם פעם או פעמיים ביום לפחות. הוא היה פותח את הדלת, מתייעץ, שואל שאלות, מתעניין מי יושב אצל מוטי", נזכר העיתונאי.

"רוח הביקורים היתה ידידותית", הוא מדגיש. "הגיעו לשם גם מרואיינים או מקורות עיתונאיים, שדיברו והוקלטו. כמו אביו נח, נוני מאוד העריך את מוטי. עיתונאים אחרים היו מוזמנים אליו למשרד לשיחה, אבל את מוטי הוא היה עולה לבקר".

הכבוד שרחש מוזס לגילת בא לידי ביטוי גם בין עמודי העיתון. בתקופה ההיא, במערכת דאגו שהחשיפות של גילת יקבלו תהודה מרבית. כדי שגילוי עיתונאי ייקלט בעין הציבורית וישפיע, עליו לקבל נפח שחורג מהפרסום הבודד, חזק ומובלט ככל שיהיה. לטיפול בתוצרת של גילת היה נוהל: התחקיר עצמו, באורך כמה אלפי מילים, נדפס בגליון סוף השבוע רב התפוצה. יום או יומיים לפני כן התפרסמה ידיעה שהגישה את תמציתו במקום בולט בעמודי החדשות. עבור הקוראים שאין להם זמן אפילו בשביל ידיעה קצרה, במערכת דאגו שכל תחקיר חשוב יקבל כותרת שער בולטת עם עיקרי הממצאים.

"התוצאה היתה שביום שישי, לא משנה מה, כולם כבר יודעים במה מדובר", מספר כתב שעבד אז בעיתון. לימים, כשתשתנה הרוח בסביבת מוזס, תאמץ המערכת גישה הפוכה שתתאפיין בקבירת תחקירים בעמודים אחוריים, עם מינימום קדימונים, כותרות שער ו"פולו-אפים".

אבל לפני שזה קרה, "ידיעות אחרונות" הספיק לצבור הישגים עיתונאיים מהמעלה הראשונה. עיתונאים שעבדו לצד מוזס בשנות התשעים נותנים לו קרדיט אישי על כך. כמה מהם מאמינים שהוא באמת נדבק בחיידק העיתונות.

"אחרי התחקיר על דרעי התחילו ב'ידיעות אחרונות' שמונה-תשע שנים יפות, עם תחקירים באינספור נושאים", אומר כתב שעבד אז בעיתון. לביקורים של מוזס בחדרו של בכיר הכתבים החוקרים הוא מייחס תכלית תמימה, אידיאליסטית. "נוני היה מביא אורחים לחדר של גילת, מתגאה בו. אפשר להגיד שהוא רצה לומר להם 'תראו, יש לי פה שוט, אל תרגיזו אותי' – אבל לדעתי הוא לא עשה את זה כדי להפחיד אותם, אלא מתוך גאוות יחידה".

"ידיעות" נגד הדינוזאורים

תחושת החופש חרגה משמורות הטבע של גילת, ברנע והשוקניסטים. "יש סיפור על איך שבסוף שבוע אחד בתחילת שנות התשעים, הצוות של 'ממון' פִרסם כתבה שתקפה את הגילדה של התאחדות התעשיינים. בשער שמו איור של דינוזאור", מספר עיתונאי שעבד אז ב"ידיעות אחרונות". התאחדות התעשיינים, גוף הלובי המרכזי של התעשייה הישראלית, טיפח יחסים חמים עם "ידיעות אחרונות" עוד מהימים שבהם אביו של נוני, נח, שלט בעיתון.

"זאת היתה כתבה חריגה ביחס לתמהיל הרגיל – ובהתאם, קמה מהומת אלוהים. תלונות לנוני, למשה ורדי. כל המעורבים זומנו לפגישה עם ורדי ונוני במשרדי התאחדות התעשיינים. הגיעו לשם גם אנשים כמו דן פרופר מאֹסם, ודייוויד פדרמן, ומנכ"ל כרמל-מזרחי. העיתונאים של 'ממון' הגנו על הכתבה, כצפוי, אבל אז לשמחתי נוני ומשה ורדי פתחו פה והגנו על המערכת בתקיפות".

כמה מעובדי העיתון בתקופה ההיא מייחסים את החוסן המערכתי לשגשוג הכלכלי של "ידיעות אחרונות" בשנים ההן. "יצא לי לראות רשימת מפרסמים של 'ידיעות' בחודש מסוים, ואז הבנתי את העוצמה של העיתון. זה היה מבוזר מאוד: לא היה גורם אחד שהחזיק את 'ידיעות' בביצים", מסביר עורך שעבד שם באותן שנים. "נוני יכול היה להרשות לעצמו להיכנס למלחמה עם כל אחד, וזה לא היה מורגש ברמת ההכנסות".

איש תקשורת שמילא תפקיד ניהולי בכיר ב"ידיעות אחרונות" בשנות פריחת הפרינט חולק דוגמה: "יום אחד התפרסם בעיתון תחקיר על חברת הסיגריות דובק", הוא נזכר. "דובק היתה אז מפרסם ענק – והם החליטו לעצור את פרסום המודעות בעיתון. נוני אמר: 'זה לא מעניין אותי'. העיתון היה מספיק חזק כדי לא להתרגש".

שלמה אברמוביץ', מהכתבים החוקרים הבולטים של "ידיעות אחרונות" באותן שנים, מחזק את דבריו של המנהל הבכיר. "היה לנו חופש מוחלט. עסקנו בנושאים הרגישים והמסוכנים ביותר – למערכת וגם לי אישית – ובכל התקופה הזאת קיבלנו גיבוי מלא. לא רק מבחינה מערכתית, אלא גם מבחינה כספית, לוגיסטית ומשפטית", הוא אומר בשיחה עם "העין השביעית".

"עבדתי ב'ידיעות אחרונות' משנות השמונים עד 2000, ולא חוויתי אפילו מקרה אחד של צנזורה או עיכוב תחקירים. אפילו לא כשפִרסמתי ב'מוסף לשבת' כתבה ביקורתית על התנהלות הזכיינים של ערוץ 2", מוסיף אברמוביץ'. מוזס באותה תקופה עדיין היה בעל מניות מרכזי בחברת רשת, אחת משלוש הזכייניות שהפעילו את הערוץ.

"המקרה היחיד שבו הוטל צל על כתבה שלי היה כשהכנתי סדרת תחקירים על שמחה דיניץ, שהיה אז יו"ר הסוכנות היהודית", אומר אברמוביץ'. "מישהו אמר לי שדיניץ ומשה ורדי הם חברי ילדות ושיש ביניהם אהבת נפש. אבל ברגע שהגשתי את התחקיר עם כל האסמכתאות הנלוות – הוא פורסם מיד. התחקירים היחידים שלא פורסמו נבלמו על-ידי המדינה, בגלל איסור פרסום של הצנזורה הצבאית או בית-המשפט, או כשגורמים כאלה ואחרים ידעו להגיע למקורות שלי וכך למנוע את הפרסום".

עיתונאים אחרים מחזקים את דבריו. "כשהתחלתי לעבוד ב'ידיעות' הוזהרתי שיש שם צנזורה. התחזית הזאת התבדתה – למעט 'שניים-שלושה' חברים של יודקובסקי, שאליהם מוטב היה לא להתקרב", נזכרת עיתונאית שעבדה בעיתון באותן שנים. "בשנות השמונים והתשעים היה אפשר לעשות ב'ידיעות אחרונות' עיתונות אמיתית. הפרינט היה בפריחה, מחירי המודעות היו בשחקים, העיתונים היו בשיא ההשפעה שלהם – ולא היה מי שיעצור סיפור טוב מלהתפרסם, במיוחד אם היה סיכוי שהוא יגיע גם ל'מעריב'".

היד הנעלמה מפילה חללים

מה גרם למוזס למרוד בקוד הגנטי של "ידיעות אחרונות" ולהקים בתוכו שמורות טבע של עיתונות חופשית וחוקרת? האם היה זה מהלך ציני, יחצני, שנועד לשקם את התדמית שלו ושל העיתון, שנפגעה קשות בפרשת האזנות הסתר? האם ניסה לאותת למערכת אכיפת החוק שהוא בעצם בצד של הטובים, ולדחוק בה להסיר את החבל מעל צווארו?

ואולי העיתונות החוקרת היתה בסך הכל דרכו של מוזס להניף שוט מעל ראשי המפרסמים והפוליטיקאים, בדרך לאילופם? ומה אם פשוט הניח שעיתונות חופשית טובה לשורת הרווח? והאם ייתכן שמדובר באידיאולוגיה נטו, ללא מניעים נסתרים?

כל אחת מההשערות האלה צברה קהל מסוים של מאמינים בקרב עובדי "ידיעות אחרונות" שנחשפו לאפיזודה הנשכחת הזאת בתולדות העיתון ושוחחו עליה עם "העין השביעית". אבל כשמשקללים את התשובות אפשר לגבש מסקנה כוללת: כל התשובות נכונות – ובה בעת שגויות.

בקריאה ראשונה זה אולי נראה מבלבל, אבל אין באמת סתירה בין הדברים. שמורות הטבע שטיפח מוזס, המתחמים המגודרים שבהם התאפשר לעיתונאים לעסוק בעיתונות חוקרת עם מינימום צנזורה, הם חלק חסר תחליף במנגנון המתוחכם שפיתח כדי לרתום את העיתון לקידום האינטרסים האישיים שלו. העיתונות החוקרת משתלבת בשיטת "ידיעות אחרונות" באופן מושלם.

המחשבה שניהול מושחת של עיתון יתבטא בהכרח רק בצנזורה וכתבות תדמית היא אשליה נאיבית. יעיל הרבה יותר לפתח את העיתון כגוף רב עוצמה, נשכני ומרתיע – ולאפשר לו להכאיב למושאי הסיקור החזקים ורוכשי המודעות הגדולים. כשיבואו חבולים למוציא לאור ויבקשו תשובות, ניתן יהיה לפצות אותם בכתבה אוהדת או ריכוך קל ולקבע את מעמדם כשותפים אסירי תודה.

כשכתב חוקר מצהיר שאצלו נוני לא התערב – הוא לא בהכרח משקר. אבל הוא גם לא בהכרח יודע מה קרה לקולגה שלו מדסק החדשות, או לעורך שמעליו – שאיתם כן דיברו, ולהם כן גנזו. גם בשנים ההן, בתור הזהב, ב"ידיעות אחרונות" המשיכו לצנזר. לעתים עשה זאת מוזס בעצמו, במקרים אחרים פעל דרך מתווכים שטִשטשו את מעשה הצנזורה ואת זהותו של מי שנתן את ההוראה. ולפעמים בכלל לא ניתנה הוראה, והספיקה "רוח המפקד" שנשבה מלמעלה.

מוזס אמנם דאג לטפח את האגפים המגזיניים של העיתון, אבל במערכת החדשות נשבו עדיין רוחות ישנות. בזמן שב"7 ימים" ובמוסף הפוליטי התפרסמו טורים חסרי מורא ותחקירים שהרעידו את המדינה, עיתונאים שלא נהנו ממעמד של כוכבים קמו לעבודה ביקום מקביל שבו האינטרסים הזרים הם בני בית, והצנזורה מעולם לא עזבה.

הדוגמה הבוטה ביותר – שבה ניתן היה להבחין גם בלי מידע פנים, באמצעות קריאת העיתון בלבד – היתה הדיווחים השוטפים על פרשת האזנות הסתר, שהתפרסמו בקונטרס החדשות אבל תִפקדו כמעין אקס-טריטוריה. מיקי רוזנטל, שמילא אז שורה של תפקידים בכירים במערכת החדשות, סיפר שמבחינה קונספטואלית הוא התייחס אליהם כאל מודעה. הטקסטים היו מגיעים מבחוץ, אחרי שעברו אישור אצל נוני או גורם כלשהו מטעמו – ופורסמו כמו שהם, לעתים קרובות תוך טיפול גרפי ולשוני רשלני שביטא מעין מרד שקט. התוכן, באופן טבעי, היטיב עם נוני והבליט את מפלתו של עופר נמרודי, המו"ל היריב.

התערבויות אחרות היו מתוחכמות יותר. ההסתמכות ההולכת וגוברת של מוזס על מתווכים, שהשתלבה ביכולת להתוות אג'נדה בלי להותיר טביעות אצבע, הפכה לשם דבר בעיתון. עיתונאים אמנם שמו לב שאיפשהו בשרשרת העריכה הטקסט הנפיץ שלהם רוכך, קוצץ או פשוט נעלם – אבל כשהתלוננו על כך, לא פעם נמסר להם שמדובר בהחלטה של עורך בדרג ביניים, בטעות תמימה או באילוצי מקום.

"דברים קרו בדפוס, ולא מעט פעמים נראה בדפוס גם נוני מוזס. בעיקר לקראת סוף השבוע, בזמן הרוטט שלפני פרסום סיפורים חשובים", אומר בזהירות עיתונאי שעבד אז בעיתון. "אחר-כך נוני צִמצם את הביקורים בדפוס, אבל עדיין היו מעלים אליו את הכתבות אחרי עימוד".

מיקי רוזנטל זוכר שאפילו השליחים של מוזס הפגינו מידה יוצאת דופן של זהירות. "חשוב להבין שנוני לעולם לא מעביר הוראות כאלה בצורה ישירה. גם לא אלי, ואני הייתי אז במעמד של שותף סוד", סיפר רוזנטל בראיון לאתר "זמן ישראל". "הוא עוד פחד אז פחד מוות מפרשת האזנות הסתר, ואם היו לו הנחיות, הן היו עוברות בשיחות מסדרון כאילו מקריות כאלה, עם חיים רוזנברג או דובי איכנולד, שהיו ניגשים ואומרים לך משהו כמו 'אנחנו קצת הגזמנו בביקורת נגד ביבי, לא?'. ואתה, בתור עורך, כבר היית אמור להבין לבד מה צריך לעשות".

נעמי לויצקי, שכתבה ב"ידיעות אחרונות" לאורך שנות התשעים, הצליחה לקבל הצצה אל מאחורי הקלעים של תהליך הצנזורה. בתחילת דרכה בעיתון, כתבה לויצקי בספרה האוטוביוגרפי "ילדה רעה", היחסים שלה ושל מוזס היו מצוינים, ואף הוצגו לראווה. "בכל פעם שהיה הולך לצדי במסדרון, היה מניח את ידו על כתפי במעין חיבוק אבהי, וכולם ראו", כתבה. "כן, זהו הסוד. כולם יודעים מה הבוס רוצה, יש לו דרכים, לא תמיד שגרתיות, להביא לכך שיידעו. די שיעווה את פניו למשמע שמו של אדם, והוא מחוסל בעיתון".

ואולם, כתבה לויצקי, מדי כמה חודשים היא נתקלה במה שתיארה כ"התערבות בוטה" בטוריה. היא חשדה שמקור ההתערבות היה מוזס, אבל לא היתה בטוחה. יום אחד, כשהעורך הישיר שלה יצא לחופשה, מוזס החליף אותו. לדבריה, נוני ביקש ממנה לוותר על שני קטעים שנכללו בטור פוליטי שכתבה, ובסוף הסכים להתפשר: לויצקי ויתרה על קטע אחד, והשני פורסם.

בהמשך מוזס החליף טקטיקה. "יום אחד", כתבה בספרה, "כתבה שלי כבר ערוכה ובדרכה לדפוס, העורך מתקשר אלי. 'תשמעי, יש פִסקה בכתבה שאת חייבת לרכך'. אני מרימה את הכתבה על הצג לפִסקה האמורה וקוראת. 'מה יש לרכך כאן, זה כבר הכי רך שאפשר, סיפור עובדתי, לא יותר, וכל מילה אמת', אני אומרת. 'את חייבת', הוא אומר, וטון דיבורו כבר מזדעף. אני שואלת למה, והוא אומר בתקיפות: 'כי נוני רוצה'. אני מתעקשת, והשיחה מסתיימת בתחושת חמיצות. ביום שישי אני פותחת את המוסף הפוליטי והפִסקה כולה נעלמה מהכתבה כלא היתה". כעבור כמה ימים גילתה לויצקי שבדרך אל הדפוס מישהו סימן בטוש איקס גדול על הפִסקה שנמחקה.

לויצקי לא ויתרה, וכעבור זמן מה השחילה את הפִסקה המצונזרת בטקסט אחר. "'כך מתנהגים?', יגיד לי נוני בשיחת מסדרון. 'לא השארת לי שום ברירה. מחקת לי בברוטליות קטע חשוב מאוד במאמר וללא כל הצדקה, תוך רמיסת המקצוע וכבודי העיתונאי. זו לא עריכה לגיטימית, זו צנזורה, ועשית את זה אך ורק בגלל שהאיש חבר שלך', אני עונה לו, ומרגע זה כבר לא יתבדח איתי, לא יזמין אותי לקפה בחדרו ולא יניח יד מחבקת על כתפי במסדרון. וגם את זה כולם יראו וכולם יפנימו. סר חני".

הקונספציה קורסת

ההצלחה המסחרית של "ידיעות אחרונות" בשנות התשעים סיפקה למערכת עמידות מפני לחצים של מפרסמים גם כשמדובר היה בגופים החזקים במשק, אבל היו גורמים שבכל זאת זכו ליחס מיוחד. כאלה שלמוזס היו מערכות יחסים אישיות עם בכיריהם, וכאלה שהיה בכוחם להשפיע על מהלך הרחבת האימפריה שהוביל באותן שנים. למשל, שרי התקשורת והמנגנונים השלטוניים שהופקדו על מלאכת העיצוב והפיקוח על שוק המדיה המתפתח. והבנקים, ששלטו על ברז האשראי שבלעדיו קשה היה לממש את תוכניות ההתרחבות.

באופן מסורתי, המערכת הכלכלית של "ידיעות אחרונות" ייצרה עיתונות דלה וכנועה ביחס לשאר אגפי העיתון, עם עיסוק מוגבר בצרכנות ויחס מעריץ לטייקונים ולמנהלים הבכירים שלהם. בעיתון ניתן היה לפרסם תחקירים על נבחרי ציבור, או על חברות ומותגים שכל ישראלי מכיר מעגלת הקניות שלו – אבל היה קשה עד בלתי אפשרי לתקוף גורמים מסדר גודל אחר, תמנוני.

גופים פיננסיים כמו הבנקים הגדולים – בנק הפועלים או בנק לאומי, למשל – וקבוצות אחזקה גדולות דוגמת קונצרן כלל, שקשריהן הכלכליים עם המוזסים חרגו מעסקאות פרסום ובאו לידי ביטוי גם בהלוואות ושותפויות מסחריות. היה בכך ממד של תלות, אבל גם של סימביוזה: קבוצת "ידיעות אחרונות" נזקקה לגב פיננסי כדי להצליח בעסקי הכבלים, שהצריכו השקעות עתק בתשתיות. הגופים הפיננסיים, מצדם, נזקקו ל"ידיעות אחרונות" המונופוליסטי כדי לשמור על מעמדם הציבורי ולאפשר לעצמם שקט תעשייתי.

"המערכת לא קיבלה הוראה או הנחיה לנהוג בבנקים באופן מיוחד, אבל לא היה נהוג לתקוף אותם. היה ברור שהם נהנים ממעמד מיוחד ונגישות מיוחדת לנוני", נזכר עורך שעבד בעיתון בשנות התשעים. "בתקופה שלי אני זוכר את יונה פוגל, אז דובר בנק לאומי (ובהמשך סמנכ"ל; א"ב וא"פ), בביקורים דחופים אצל נוני".

על העמדה הנפשית של מוזס ביחס לתאגידים מסחריים גדולים ניתן ללמוד גם מעדות נדירה של עובד בענקית הטבק הבינלאומית פיליפ-מוריס. הליך משפטי היסטורי שנוהל בארצות-הברית אילץ את החברה לחשוף מיליוני מסמכים פנימיים. אלו שירטטו את האופן שבו הצליח תאגיד הסיגריות, בין השאר הודות לשיתוף פעולה עם התקשורת, לדחות בעשרות שנים את קיבוע הקונצנזוס הרפואי לגבי הקשר הישיר בין עישון טבק למחלות קשות ומוות בטרם עת.

הנציג של פיליפ-מוריס, סטיג קרלסון, תיאר במכתב כיצד נפגש עם מוזס בכנסת ביוני 1995 על רקע יוזמת חקיקה שנועדה להחמיר את ההגבלות על פרסום סיגריות. תקציבי הפרסום של חברות הטבק היו אז מקור רווח חשוב לעיתונים, ומוזס, מתוקף מעמדו כמו"ל מונופוליסטי ובעלים של עיתון יומי, רשת מקומונים ושלל מגזינים, גרף את הנתח המובחר.

קרלסון ציין שמוזס ביקש ממנו לספק טיעונים שניתן יהיה להציג לשם סיכול החקיקה. המשימה הוטלה על לוביסט-העל בוריס קרסני, הבעלים של חברת "פוליסי", שייצגה את פיליפ-מוריס במשך עשורים.

כמו במגעים עם השדה העסקי, גם בשדה הפוליטי התחקירים היו רק צעד אחד בריקוד המורכב שרקד מוזס עם מושאי הסיקור הבכירים. היחס לנתניהו מדגים זאת. בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה "ידיעות אחרונות" אמנם התבלט כעיתון ביקורתי כלפיו, אבל גם הואשם בפרגון בוטה מדי.

לא רבים זוכרים, אבל ב-1997, חודשים אחדים לפני הכתבה המהדהדת על ההתעמרויות של שרה נתניהו, בני הזוג העניקו ראיון זוגי לגליון ראש השנה של "ידיעות אחרונות". העיתון של מוזס העמיד לרשותם את כתבת השער של מוסף החג וסיפק להם הזדמנות להדוף שלל טענות שרדפו אותם – על היחס מהתקשורת, על המעורבות של שרה במינוי בעלי תפקידים במערכת הפוליטית, על הרומן שהוליד את פרשת הקלטת הלוהטת ועוד.

ב"ידיעות אחרונות" הסכימו למסור את המלאכה לעיתונאי שנבחר מראש על-ידי בני הזוג, רמי טל, ידיד שלהם שאף ערך את ספרו של נתניהו "מקום תחת השמש", שראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות".

בראיון, שנשא את הכותרת "ביבי ושרה ומלחמתם בשמועות", טל מנה את ה"שמועות" אחת אחרי השנייה, ולכל אחת מהן צירף הסברים והכחשות תפורות היטב מפי בני הזוג נתניהו. בכתבה שפורסמה בגיליון 12 של "העין השביעית" נחשף שחוץ מלבחור מראיין נוח, שאף העיד על עצמו שהוא נהנה מ"רמת אינטימיות מיוחדת" עם ראש הממשלה, בעיתון גם העניקו לבני הזוג זכות לצנזר חלקים מהראיון שבדיעבד לא מצאו חן בעיניהם.

"השניים ביקשו להכניס בה לא מעט שינויים", ציינה העיתונאית מזל מועלם, שתיארה את האפיזודה בספרה "צופן נתניהו". "חלקם היו זעירים – להחליף מילה מסוימת באחרת; אחרים דרמטיים – מחיקה של פסקאות שלמות. בחלק מהשינויים ניכר הצורך להדגיש את מקומה המשמעותי של שרה בחייו של בעלה".

הברית עם ראש עיריית רמת-גן

היו גם שיתופי פעולה מובהקים יותר, ששרדו עשורים. למשל, מערכת היחסים החמה והממושכת של העיתון עם עם צבי בר, ראש עיריית רמת-גן, עיר ילדותו של מוזס. העיתונאי אריה אבנרי, מהכתבים החוקרים שמוזס ירש בעל כורחו כשהשתלט על "ידיעות אחרונות", תיאר בספרו האוטוביוגרפי "אומץ לב" כיצד התגייס ב-1989 למען קמפיין הבחירות שבסופו כבש בר את עיריית רמת-גן. הניצחון ההוא היה תחילתה של קדנציה ארוכה, בת 24 שנים, שנקטעה עקב פרשה פלילית ששלחה את בר לכלא.

בתום קמפיין הבחירות המוצלח של 1989, שכלל כתבה גדולה ומחמיאה במוסף "7 ימים", אבנרי ערך בביתו ארוחה חגיגית לכבוד בר, שאליה התייצבו מלבד ראש העירייה הטרי גם נוני מוזס, יד ימינו חיים רוזנברג והעורך משה ורדי. אבנרי היה אופטימי, אבל כעבור כמה שנים שינה את דעתו על בר. בספרו תיאר כיצד הגיע לידיו מידע שהצביע על התנהלות מושחתת של ראש העירייה, אך כשניסה לפרסם זאת ב"ידיעות אחרונות" – נחסם מלמעלה.

"תמיד צִנזרו, תמיד לא נתנו לפרסם הכל", אמר אבנרי על "ידיעות אחרונות" בראיון מהשנים ההן שהוביל להשעייתו (העורך שהשעה אותו, ורדי, דאג להפיץ את מכתב ההשעיה בקרב העובדים כאות אזהרה). "יכולתי רק להכות על חטא על כך שהקשר שנרקם בין ברון התקשורת נוני מוזס לבין צבי בר נולד באותה ארוחת ניצחון בביתי", כתב לימים.

אבנרי לא היה העיתונאי היחיד שנחשף לברית עם צבי בר. בוקי נאה, כתב פלילים ואחד מכוכבי "ידיעות אחרונות" בעשורים ההם, סיפר שלאורך שנות התשעים הוא הצליח לפרסם כתבות ביקורתיות על בר רק בזכות "תרגילים חכמים" שביצע בסיוע "עורכים אמיצים" מהדרגים שמתחת לעורך הראשי.

מעט לאחר מכן, בשנת 2003 או 2004, ניסה שוב לדווח על התנהלות בעייתית של בר וחווה תקרית בוטה של צנזורה. נאה נקרא לשיחת נזיפה במשרדו של העורך ורדי, וכשהגיע הופתע למצוא שם את ראש העירייה. "הם ישבו שם על הכורסאות ודיברו על קונצרט לפסנתר, ואחרי זה התפנו אלי ועשו לי מין משפט שדה שבסיומו קיבלתי הוראה שחוץ ממה שקשור למשטרה – אסור לי לכתוב על רמת-גן", נזכר נאה בשיחה עם "העין השביעית". העורך וראש עיריית רמת-גן הטיחו בעיתונאי שהמניע שלו הוא נקמה על כך שקיבל דו"ח על "קקי של כלב" בזמן שטייל בפארק הלאומי בעיר. "יצאתי משם בוכה, מבויש ומושפל", סיפר נאה.

כעבור עשור וחצי, כשצבי בר הועמד לדין, הורשע בלקיחת שוחד ונשלח למאסר בפועל, ב"ידיעות אחרונות" הסתפקו בסיקור מינורי בלבד. בניגוד לעיתונים אחרים, כשבר התייצב בכלא מעשיהו כדי לרצות את עונשו – ב"ידיעות אחרונות" לא פִרסמו תמונות מהמעמד וחסכו לו את הקלון.

האיש בשלוחה 477

ויש עוד עדויות. שאול פרץ, שעבד ב"ידיעות אחרונות" כעיתונאי חוקר בשנות התשעים, האשים את מוזס אישית בצנזורה בוטה. לטענתו, מוזס ומשה ורדי צִנזרו תחקירים על גלריה רחבה של אישים בכירים. הוא מנה כמה מהם: ראש הממשלה לעתיד אהוד אולמרט, המפכ"ל דאז יעקב טרנר, היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש ושר התחבורה ישראל קיסר. במקרה אחד, טען פרץ, עיכבו העורך והמו"ל תחקיר על שר הדתות אבנר שאקי במשך חודשים ארוכים.

פרץ פרש מ"ידיעות אחרונות" ועבר למתחרה "מעריב" בעיצומו של משפט האזנות הסתר. העדות שלו פורסמה ב-1997 בכתבת שער של מוסף הדגל של "מעריב", "סופשבוע", כחלק מהמאבק העז בין שני היומונים. פרץ תיאר בה מצב קפקאי שבו דווקא המחויבות של "ידיעות אחרונות" לתחקירים המהדהדים שפורסמו בין דפיו מנעה את פרסומם של תחקירים אחרים, שעלולים היו לפגוע באימפקט הציבורי הרצוי.

הדוגמה שלו היתה כתבה שהכין על היועץ המשפטי יוסף חריש. לטענת פרץ, משה ורדי הסביר לו שהכתבה לא תתפרסם ב"ידיעות אחרונות" משום שחריש בדיוק עומד להכריע בנוגע להגשת כתב אישום נגד דרעי, בפרשה שנחשפה בתחקיריהם של מרדכי גילת ומלי קמפנר. "אנחנו לא רוצים להרגיז אותו עכשיו", ציטט פרץ את העורך המנוח. בסופו של דבר, הסיפור על חריש נחשף ב"גלובס".

בהמשך, טען פרץ, מוזס צִנזר במו ידיו תחקיר על היועץ המשפטי שהחליף את חריש, מיכאל בן-יאיר. אחד הגילויים בתחקיר נגע להצעה של בן-יאיר לסגור את תיק החקירה שנפתח לסגן שר השיכון אלי בן-מנחם, שנחשד בתקיפה פיזית של נערות. התחקיר נועד להתפרסם בשער המוסף היומי "24 שעות". בערב שבו תוכנן להוריד לדפוס את הכתבה, כתב פרץ, הוא ירד לקומת הגרפיקה והמסדרה כדי לבדוק אם הוכנסו בטקסט שינויים. "מיד עם כניסתי הבחנתי באחד מבכירי המחלקה מסתובב כשבידיו העמוד המוכן לדפוס עם הכתבה. הצגתי את עצמי בפניו, אמרתי לו שמדובר בכתבה שלי, ושאלתי אותו בתמימות האם התעוררו בעיות ביחס אליה", כתב העיתונאי.

"לתדהמתי אמר לי איש המסדרה בגילוי לב שנוני מבקש להכניס שינויים בכתבה. התעשתתי מיד וביקשתי ממנו שיאפשר לי לצלם את העמוד המוכן לדפוס שבידיו. הוא לא הבין מדוע, אבל מסר לי את העמוד. רצתי במהירות למכונת הצילום הקרובה, צילמתי כמה העתקים, החזרתי לו את העמוד המוכן לדפוס ופניתי לחדרי כדי לבדוק אילו שינויים נערכו בכתבה. עד מהרה התברר לי כי מישהו, ללא ידיעתי, מחק והורה לשנות, לעדן ולרכך את כל המשפטים הביקורתיים על היועץ המשפטי לממשלה בן-יאיר. הכתבה הביקורתית שהכנתי נאנסה ונהפכה לכתבה פושרת וצמחונית".

בתחתית הדף, ציין פרץ, נרשם בכתב יד מספר של שלוחה פנימית במרכזיית "ידיעות אחרונות": 477. "התקשרתי מיד למספר הזה ומצדו השני של הקו ענתה לי ורדית, מזכירתו של ארנון מוזס. כעבור כחצי שעה קישרה ורדית בין מוזס לביני", כתב. "'נוני', שאלתי בזהירות, 'אתה מחקת את הקטעים הביקורתיים בכתבה על בן-מנחם?'. 'כן', השיב ארנון מוזס קצרות. ניכר בקולו שהוא כועס על שהעזתי לטלפן אליו, והוא החל לשאת באוזני נאום חוצב להבות מדוע הכתבה לא היתה צריכה להיות ביקורתית כל-כך.

"'יש לי רק שאלה אחת', אמרתי לו, 'מדוע לא יידעת אותי לפני כן?'. לארנון מוזס לא היתה תשובה. הוא ידע היטב שלא נהוג, לא מקובל ואף פסול שבעל המניות של העיתון מצנזר חלקים מכתבות – ועוד עושה זאת כגנב בלילה, מתחת לאפם של הכתב ושל עורכי הכתבה והמוסף – מה גם שלכל דברי הביקורת היה בסיס עובדתי מוצק, לאחר שהכתבה נבדקה ואושרה".

לדברי פרץ, כששיגר למוזס מכתב מחאה ובו פירוט של התקרית, מוזס קרא לו למשרדו, נזף בו ורמז לו שהוא מסתכן בפיטורים. "את השיחה הקצרה סיים במילים: 'אני קורע את המכתב ואני מבקש שלא יהיו עוד מכתבים כאלה'".

דרעי חוזר מהדלת האחורית

אחרי אחד ממעשי הצנזורה, כתב פרץ, הוא החליט לפנות לעיתונאי הנערץ עליו, מרדכי גילת, ולבקש את עצתו. "הוא ניסה להרגיע אותי ונתן לי עצה שתמציתה: 'אי-אפשר להילחם בכל המושחתים בעת ובעונה אחת. צריך לפעול בתחכום'", כתב פרץ. לטענתו, גילת הסביר לו שעיתונאי המעוניין לפרסם "כתבה רגישה" ב"ידיעות אחרונות" צריך לקחת בחשבון ש-50% מהעבודה תושקע בהשגת החומר, והיתר יוקדש למאבקים הפנימיים שבלעדיהם הכתבה לא תגיע לכדי פרסום.

גילת עצמו, ראוי לציין, הסתייג מהתיאור הזה וטען שאינו מדויק. אבל בתוך כמה שנים גם הוא, הכתב הכוכב שחתום על סדרת התחקירים ההיסטורית שהפלילה את דרעי, החל לחוש על בשרו את התמרונים המורכבים שבאמצעותם ניסה מוזס לשלוט על עבודת המערכת.

זה קרה בסוף 1998 או תחילת 1999, לכאורה בשיא תור הזהב של העיתונות החוקרת ב"ידיעות אחרונות". ב"קללת דרעי", ספרו של גילת על פרשת השוחד, הוא תיאר כיצד בעיצומו של משפט דרעי הציע לו מוזס לקיים עם הנאשם ראיון גדול, "ללא תנאים מוקדמים", שיפורסם ב"7 ימים". "לך על זה", ציטט גילת את מוזס, "תוכל לשאול אותו הכל. אתה ודרעי ליד שולחן אחד מדברים על כל מה שהיה באופן חופשי, מקצועי – מה יכול להיות גדול מזה?".

עצם פרסומה של שיחה פתוחה עם העיתונאי שחשף את מעשי השחיתות צפויה היתה להיטיב עם תדמיתו של דרעי ולהזריק גוונים של אפור לממצאים החד-משמעיים שעלו מהתחקירים. גילת דחה את ההצעה, בטענה שהדבר ייראה כמו ניסיון פסול להשפיע על ההליך המשפטי. "אמרתי למוזס שאין לי בעיה לראיין את דרעי, אבל רק אחרי הכרעת הדין", כתב גילת. "חידדתי את הדברים: דרעי זקוק עכשיו למכונת כביסה ולחיבור עם 'ידיעות אחרונות'. יש סיבה לחיזור שלו אחר העיתון".

כמה ימים אחרי הסירוב של גילת, העורך הראשי אלון שליו חזר באוזניו על ההצעה. לאחר מכן התברר שבקבוצת "ידיעות אחרונות" בדיוק שקדו על ספר ביוגרפי על דרעי שחיבר העיתונאי יואל ניר, ממקורבי השר – ושהדבר הוסתר מגילת כדי שלא יסכל את היוזמה.

"לא העליתי בדעתי שייעשה דבר כזה בלי לשתף אותי בהחלטה. בלי להזמין אותי לדיון בשאלה עקרונית פשוטה – האם ראוי שעיתון יילחם בעצם בתחקיר של עצמו, ואם כן, מתי לפרסם ספר כזה. שהרי ברור מדוע מבקשים דרעי והמחבר שהספר יתפרסם דווקא עכשיו ודווקא בהוצאת 'ידיעות אחרונות'", כתב גילת בספרו.

בסופו של דבר, במקום ראיון גדול, דרעי קיבל ממוזס מתנה אחרת: זמן לא רב לפני הכרעת הדין פורסם בהבלטה ב"7 ימים" פרק מתוך הספר, שעסק במשפחת דרעי ובילדותו במרוקו, ארץ מולדתו. כך יכלו הקוראים – והשופטים – להיחשף לצדדים האנושיים בדמותו של הנאשם, במעין קדימון לטיעונים לעונש.

סיפור היחסים בין דרעי למוזס יכול לשמש משל מהודק לחידת תור הזהב של נוני. גם בזמן שבעיתון פעלו מרכזים של עיתונות חוקרת ונושכת, היד הנעלמה המשיכה לבחוש. הפנייה של מוזס לגילת היתה רגע נדיר שבו ניתן היה להבחין בפעולתה. היא חשפה כיצד מוזס ושלוחיו עושים עסקים גם עם מי שכיכב כארכי-נבל במיתוס של "ידיעות אחרונות" כעיתון חוקר.

עם הזמן, גם גבולותיהן של שמורות הטבע הלכו והצטמצמו. לימים, אחרי שסיים דרעי לרצות את עונש המאסר הממושך שנגזר עליו, הוא השתלב ברשימת המיוחסים של מוזס ו"ידיעות אחרונות".

על סף המאה ה-21, מוזס עוד אִפשר לעיתונאים החוקרים של "ידיעות אחרונות" לעשות את עבודתם, אבל תוך בחישה הולכת וגוברת ונגיסה הדרגתית בחופש העיתונאי. בנקודת הזמן ההיא העיתון עדיין הניב רווחים יפים ונהנה מחוסן כלכלי שסיפק עמידות בסיסית בפני לחצים. אבל המצב הזה עמד להשתנות. ככל שעבר הזמן והצרכים של מוזס הלכו ונעשו מורכבים יותר התברר שהעניין שלו בעיתונות חוקרת וביקורתית היה בעיקר אינסטרומנטלי.

רגע לפני שניגש להשמיד את מעוזי האיכות שטיפח, הוא ניצל אותם למהלך מתוחכם שאִפשר לו להדק עוד קצת את אחיזתו באימפריה.

* * *

בפרק הבא: נוני נגד העובדים. מו"ל "ידיעות אחרונות" משתמש בעיתונאים שטיפח ובבריתות שכרת עם עיתונים מתחרים כדי להכניע את ועד עובדי הדפוס, בדרך לשליטה טוטאלית בעיתון. מבחוץ מתגייסים למענו המו"לים המתחרים – נמרודי, שוקן ופישמן. במערכת פנימה מסייעים לו בכירי העיתונאים, שהפסידו בקרב נגד הדחת העורך הראשי והחליטו לצדד בהנהלה

תגובת נוני מוזס

לאחר נסיונות מאומצים ליצור קשר עם נוני מוזס, תגובתו נשלחה למערכת "העין השביעית" באמצעות עו"ד חגי דורון מפירמת עורכי-הדין ש. הורוביץ. להלן התגובה במלואה:

מרשינו, ידיעות אחרונות בע"מ ("ידיעות אחרונות") ומר ארנון מוזס, מילאו את ידינו להשיב לפנייתכם שבנדון, כדלקמן:

1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".

3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.

5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהן, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.

6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.

8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.

9. מבלי לגרוע מן האמור יודגש כי פרסום שקרי ומכפיש מעין זה, שמעיון ברשימת השאלות שהופנו למרשינו ברור כי בכוונתכם לפרסם, מהווה הוצאת לשון הרע, וגם חזרה בלבד על פרסומים מעין אלה לא תקנה למפרסמיהם ולגורמים האחראים והמאשרים פרסומים אלה חסינות מפני תביעות דיבה עתידיות, אם וככל
שיפורסמו.

10. למותר לציין כי אין באמור במכתב זה, או במה שלא נאמר בו, כדי להוות ויתור, הסכמה, כמו גם לגרוע או לפגוע בכל סעד, זכות או טענה של מרשינו בקשר לנושא שבנדון.