יובל שטייניץ הגיע למסקנה שמישהו מנסה לסחוט אותו. בסדרה של נאומים חוצבי להבות שנשא בכנסת טען שטייניץ שגורם רב עוצמה אוחז בו בגרון ומאיים לתפור לו תיק פלילי. הוא דיבר על נוני מוזס. השנה היתה 2001, ושטייניץ היה חבר-כנסת צעיר מהליכוד עם רקורד צנוע של שנתיים בכנסת, עדיין עם הילת הדוקטור לפילוסופיה שהפשיל שרוולים וקפץ למדמנה הפוליטית. והוא גם היה הפרצוף של "חוק 'ידיעות אחרונות'". יוזמת חקיקה חריגה שקראה תיגר על אימפריית התקשורת של מוזס בשיא כוחה ואיימה לפרק אותה לגורמים.

שטייניץ התבטא בחרדה גלויה. "חברי-הכנסת פה מפחדים פחד מוות מהמשפחות השולטות, וממשפחת מוזס מ'ידיעות אחרונות' על אחת כמה וכמה", אמר באחד הנאומים. "יש כאן עיתון אחד, 'ידיעות אחרונות', שכולנו רועדים ממנו", הצהיר בהזדמנות אחרת. "אני רועד ממנו. אני מפחד, ומתגבר על הפחד. הוא לא צריך אפילו להטיח בנו כל מיני האשמות בדבר שחיתויות ופלילים – אם הוא ינמיך פרופיל לגבי אחד מאיתנו בדיווחים שלו עליו, זה מספיק כדי לפגוע קשה בקריירה הפוליטית של אותו אדם".

נוני מוזס שלל את התיאורים האלה בתוקף. בניגוד גמור לדפוס שאימץ מאז, במקרה הזה הוא לא הסתפק במתווכים. היום זה נשמע כמו מחזה סוריאליסטי, אבל זה באמת קרה: המו"ל אפוף החשאיות של "ידיעות אחרונות" עלה לכנסת והתייצב בעצמו בפני הח"כים כדי להיאבק על שמו הטוב. כמתבקש, הוא תיאר מציאות הפוכה. מוזס טען שדווקא הכוח הרב שצבר, מושא החרדה של שטייניץ ועמיתיו, הוא מה שמאפשר לו ולעיתון שלו לשרת את הציבור.

"ידיעות אחרונות", גרס מוזס, הוא בית-חרושת לעיתונות איכותית שגולת הכותרת שלה היא תחקירים שחשפו מציאות מושחתת בזירה הפוליטית. לדבריו, זו הסיבה האמיתית שבגינה הפוליטיקאים כה מפחדים מהעיתון שלו. את ההאשמות בדבר סחיטה באיומים מוזס דחה בבוז. גם את תיאורו כממליך מלכים פוליטי. בעיניו, המהלך של שטייניץ היה עוד אחד מהנסיונות הפסולים של המערכת הפוליטית לפגוע בעצמאותה של העיתונות הישראלית ולשלוט בה.

חלק גדול מהפוליטיקאים, התעקש מוזס, כלל לא יזהו אותו אם יחלוף על פניהם במסדרון. "רוב הדיון הוא על 'ידיעות אחרונות' – שאנחנו מונופול, לוקחים יותר מ-50%, מריצים ראש ממשלה, משפיעים על חברי-הכנסת", התלונן. "אני חושב שיש כל-כך הרבה חברי-כנסת שבכלל לא יודעים מי אני, לא מכירים אותי, שלא דיברתי איתם בחיים שלי".

יובל שטייניץ במליאת הכנסת, דצמבר 2009 (צילום: מרים אלסטר)

יובל שטייניץ במליאת הכנסת, דצמבר 2009 (צילום: מרים אלסטר)

העוצמה של קבוצת "ידיעות אחרונות" היתה אז בשיאה. היא החזיקה בעיתון הנפוץ בארץ, מונופול מוכרז בתקופה שבה הענף עדיין היה מקור לרווחים מעוררי קנאה. נוני, הבוס הגדול, בדיוק הקים את ynet, שהפך במהירות לאתר החדשות החזק והמשפיע בישראל. סדר הכוחות שלו כלל עוד שלל גופים: רשת מקומונים, כתבי עת ועיתונים מגזריים, הוצאת ספרים גדולה, אחזקות בעסקי הכבלים, שהלכו וכבשו את הארץ – אבל בעיקר דריסת רגל בערוץ 2, הערוץ של המדינה. קבוצת "ידיעות אחרונות" היתה בעלת מניות מרכזית בחברת רשת, אחת משלוש הזכייניות שהפעילו את הערוץ המסחרי.

ההצעה של שטייניץ היתה אחת מכמה יוזמות חקיקה שהסתובבו אז בכנסת ואיימו על ההגמוניה של מוזס. גם במשרד המשפטים זיהו את ריכוז הכוח המסוכן וניסו להגביל אותו. יוזמה ממשלתית אחת ביקשה להוציא את מוזס מערוץ 2. יוזמה ממשלתית אחרת ביקשה להסדיר מחדש את המסגרת החוקית והכלכלית שבה פעלו חברות הכבלים, ואיימה להפריד את מוזס לגמרי מעסקי הטלוויזיה שלו. עצם קיומה של אימפריית "ידיעות אחרונות" היה נתון בסכנה.

בתקופה ההיא, קבוצת מוזס היתה לא רק עסק כלכלי מצליח ששרוי בתנופת התרחבות – אלא גם מכשיר השפעה שאין שני לו. בשיחות אישיות, נוני מוזס אפילו התרברב בכך. "נוני התגאה ביכולת שלו לקרקס את כל הפוליטיקאים", סיפר בן דודו זאב מוזס, מנכ"ל "ידיעות אחרונות" ובעל מניות לשעבר. "זה היה ביטוי לצורך בכוח, בשליטה, בלי שום כיוון פוליטי. נוני תמיד דיבר במונחים של כוח. איזה כוח יש לו כלפי הפקידות הממשלתית, כוח כלכלי".

זאב, בעל ברית לשעבר של נוני שהסתכסך עמו על רקע מאבקי השליטה בעיתון, אמר את הדברים בשיחה עם עדי מרקוזה-הס במסגרת עבודת התחקיר על ספרה "העיתון", המגולל את ההיסטוריה של שושלת מוזס ו"ידיעות אחרונות".

הציטוט, שמתפרסם כאן לראשונה, מספק הצצה לצד השני במכבש הלחצים של נוני: במישור הגלוי, בכנסת, "ידיעות אחרונות" תואר כמכשיר דמוקרטי שאסור להפקיר בידי הפוליטיקאים. לעומת זאת, בחדרי חדרים תִפקד העיתון כחלק ממנגנון שנועד לשלוט במערכות השלטון ולוודא שימשיכו לשרת את האינטרס האישי של בעל הבית.

כשמוזס עלה לכנסת, הוא עשה זאת לא רק כדי להיאבק ביוזמות שביקשו לכפות עליו למכור נתחים מאימפריית התקשורת שלו. הוא נאבק גם בתובנה – החוצפנית, לדידו – שלפיה מפעל החיים שלו כולל אגף אפל, שבו אפילו העיתונאים הבכירים והמפורסמים ביותר הם בסך הכל פיונים על לוח משחק שמתנהל לפי חוקים שאיש לא מודה בקיומם.

עיתונות של מקל וגזר

על סף האלף החדש, בזמן שבכנסת הכריזו מלחמה על מוזס, מעמדו בחזית הביתית היה נוח מאי פעם. רוב בני המשפחה האחרים, שבעבר תבעו השפעה על הניהול, כבר התקפלו ומכרו חלקים גדולים מאחזקותיהם. נתח נאה מהמניות הוחזק כעת בידי אליעזר פישמן, בעל ברית של מוזס ואחד משותפיו בחברת הכבלים ערוצי-זהב, ששילם סכום עתק עבור הזכות להיות שותף גם בעיתון של המדינה.

פרשת האזנות הסתר, שרק שנים אחדות קודם לכן כמעט הובילה את מוזס למשפט פלילי, כבר היתה הרחק מאחוריו. המתחרה הישיר שלו, עופר נמרודי, הועמד לדין ונשלח לכלא – והעיתון שלו, "מעריב", הלך ודעך. העורך החדש-ישן של "ידיעות אחרונות", משה ורדי, היה איש אמון ותיק ואסיר תודה של נוני, אדם שאפשר לגנוב איתו סוסים. ועד העיתונאים, שפעם איים על חופש הפעולה של המו"ל, היה כעת מצומק וצייתן. ועד עובדי הדפוס החזק רוסק ואולף. והעסקים היו טובים.

גם במערכת שרר אז סוג של שאננות. החופש העיתונאי ב"ידיעות אחרונות" הגיע אז לנקודת השיא שלו. במושגים של "ידיעות אחרונות", כמובן. מוזס מעולם לא הפסיק לנצל באופן פסול את גופי התקשורת שלו לתחזוקת בריתות פוליטיות ומסחריות, אבל בעיתון שִגשגו אז כמה שמורות טבע שבהן לא הִרבה להתערב.

משה ורדי עם מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: משה שי)

נוני מוזס עם עורך "ידיעות אחרונות", משה ורדי (צילום: משה שי)

עורכים וכתבים שעבדו שם במחצית השנייה של שנות התשעים וברגעים הראשונים של שנות האלפיים מתעקשים שבשנים ההן מוזס העניק גב יציב לעיתונות חוקרת, חסרת מורא, שהניבה כמה מהחשיפות החשובות והאמיצות של התקופה – וגם הקצה לכך משאבים נדיבים. מוזס, הם מעידים, הדף את הלחצים ועודד אותם להמשיך, ועשה זאת באופן אישי ובלי להתחבא מאחורי מתווכים.

אבל ככל שהעיתון צעד עמוק יותר אל תוך האלף החדש, האידיליה היחסית הזאת החלה להתקלקל. כשמשוחחים עם עיתונאים ובעלי תפקידים אחרים שעבדו אז תחת מוזס, הם חוזרים ומצביעים על הרגע הזה כעל קו פרשת המים, הנקודה ההיסטורית שבה המו"ל שלהם הפסיק לבנות את העיתון ככלי תקשורת עצמאי וחופשי, לפחות למראית עין – והחל לבחוש בו במידה הולכת וגוברת של אגרסיביות.

כששואלים את העובדים של מוזס מה הוביל לכך, הם משיבים בהערכות, ניחושים וספקולציות. חלקם סבורים שמוזס החליט להדק את האחיזה בעיתון כחלק מהמאמצים לסיכול היוזמות לפירוק קבוצת "ידיעות אחרונות". אחרים תולים זאת בקשר ההולך ומתהדק שלו עם חוג המקורבים הפנימי של ראש הממשלה הטרי אריאל שרון. שתי האופציות לא בהכרח סותרות זו את זו.

העיתונאים הבחינו בהתקרבות בין בעל הבית שלהם לראש הממשלה. ובכל זאת, בשנים הראשונות של האלף פורסמו ב"ידיעות אחרונות" כמה מהתחקירים הבולטים על פרשיות השחיתות שאפפו אז את מפלגת השלטון, הליכוד, בדגש על אריאל שרון וחוג מקורביו. החשיפות הבלעדיות והביקורת הנוקבת הצביעו על חשדות לפלילים ובכמה מקרים גם התניעו חקירות משטרה.

אריאל שרון ובנימין נתניהו במליאת הכנסת (צילום: פלאש 90)

אריאל שרון ובנימין נתניהו במליאת הכנסת (צילום: פלאש 90)

בעיני העיתונאים שעבדו על התחקירים הללו, העובדה שהם פורסמו בבימות היוקרתיות ביותר של "ידיעות אחרונות" ממחישה שאכן היה זה תור הזהב של העיתון. שטייניץ, לעומת זאת, תיאר את תחקירי השחיתות כחלק ממנגנון הסחיטה שעליו התלונן. גם שתי הגרסאות הללו לא בהכרח סותרות זו את זו. מוזס ידע להשתמש בעיתונאים ובתוצריהם לצרכיו גם מבלי שהיו מודעים לכך.

אחת הדוגמאות שהציג שטייניץ היתה התחקירים על בנימין נתניהו, ראש הממשלה הקודם של הליכוד. בספטמבר 1999, חודשיים אחרי תום תקופת הכהונה הראשונה של נתניהו כראש ממשלת ישראל, נחשפה בעיתון של מוזס "פרשת עמדי" – ניסיון פסול לגלגל על תקציב המדינה הוצאות פרטיות של משפחת נתניהו בהיקף של מאות אלפי שקלים.

על התחקיר היה חתום בכיר הכתבים החוקרים של "ידיעות אחרונות", מרדכי גילת, יחד עם העיתונאיות החוקרות מיכל גרייבסקי ומלי קמפנר. הגילוי הדרמטי, שנחגג בכותרת הראשית של העיתון, הוליד חקירה פלילית והמלצה על הגשת כתב אישום.

שנתיים קודם לכן פורסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה רחבת יריעה, עשירה בפרטים, שתיארה את החיים בתוך המעגל הקרוב של משפחת נתניהו כסיוט פסיכוטי. היתה זאת אחת החשיפות הראשונות על חיבתה של שרה נתניהו למתנות יקרות ערך וכסף ציבורי, לצד יחסה המתעמר לעובדים – דפוס שלימים יתגלגל לבתי-המשפט ויניב לאשת ראש הממשלה הרשעה פלילית.

בנימין ושרה נתניהו ב-1997, במהלך כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, בנסיעה לניו-יורק (צילום: משה מילנר, לע"מ)

בנימין ושרה נתניהו בניו-יורק ב-1997, במהלך כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה (צילום: משה מילנר, לע"מ)

שטייניץ טען בלהט שפרסומים מהסוג הזה, שבתוך "ידיעות אחרונות" וגם מחוצה לו נתפסו כהישגים מקצועיים יוצאי דופן, הם משהו אחר לגמרי. לדבריו, העוצמה של מוזס היתה כה מצמיתה, שאפילו ח"כים שחשבו כמוהו שנעשה לנתניהו עוול, חששו להתבטא בפומבי נגד העיתון. נתניהו עצמו פרש קודם לכן מהכנסת ומהנהגת הליכוד עקב ההפסד הצורב לאהוד ברק בבחירות 1999, כך שקשה לפרש את מניעיו של שטייניץ כחנופה לבוס.

"כשאני בזמנו יצאתי עם הודעת גינוי ל'ידיעות אחרונות' בפרשה של רדיפת נתניהו, שנראתה לי חמורה מאין כמותה – כי זה היה כבר דפוס של כמה שנים, שמנסים להדביק האשמות פליליות לפוליטיקאי מוביל אחד – אף חבר, כולל מסיעתי, כולל תומכים של אותו אדם וכולל אנשים מסיעות אחרות שהזדהו איתי לחלוטין, לא הסכים לחתום על מכתב שמגנה את 'ידיעות אחרונות'", טען שטייניץ באחד מנאומיו.

"זה היה שבועיים אחרי כניסתי לכנסת, וחברי הטובים לקחו אותי הצדה ואמרו לי: אתה מתאבד פוליטית. 'ידיעות אחרונות' יחסלו אותך. או שהם יחסלו אותך ברע, כי פתאום מוטי גילת וצוותו יתמקדו בך וימצאו משהו – סכסוך שכנים, סכסוך גירושים, או סטודנטים שהתלוננו שהפלית אותם. או שבמקרה הטוב הם ישתקו לגמרי וינמיכו לך פרופיל, ויתנו עדיפות לחברים צעירים אחרים ממפלגתך באותו מעמד".

שטייניץ אִפיין את שיטת השליטה של "ידיעות אחרונות" כדינמיקה של מקל וגזר: מצד אחד "מערכת של לחצים קשים מאוד" שמופעלת על שרים וח"כים עוינים, ומצד שני "מערכת של פיתויים" למקורבים. אליבא דשטייניץ, פוליטיקאים שמשרתים את האינטרסים של מוזס מקבלים מהעיתון סיקור תכוף, בליווי תמונות מחמיאות, על כל התבטאות שהם משחררים. מנגד, האשים, מי שמסרב לשרת את מוזס נמחק מסדר היום התקשורתי – ובמקרים מסוימים אף מופלל על לא עוול בכפו דרך כתבות תחקיר וטורי ביקורת.

גוז'נסקי לא מפחדת

שטייניץ לא היה לבד. על הגרסה המקורית של "חוק 'ידיעות אחרונות'" חתמו מלבדו עוד 11 ח"כים – חברי קואליציה ואופוזיציה, ימנים ושמאלנים, חרדים וחילונים, נציגי מפלגות עולים וגם חבר-כנסת ערבי אחד. השותפה המרכזית ליוזמת החקיקה היתה תמר גוז'נסקי מסיעת חד"ש.

המאבק במעמד המונופוליסטי של מוזס יצר נקודת מפגש נדירה בין הניאו-ליברליזם של שטייניץ והקומוניזם של גוז'נסקי. מבחינתה, ענף התקשורת נקלע להידרדרות מואצת שבסופה אדם אחד בלבד ישלוט דה-פקטו בשיח הציבורי.

"בכל פעם שמספרים לנו שתהיה תחרות בין כמה גורמים, לא עוברות אלא כמה שנים וגורמים אלה מצליחים להתאחד בהסכמת הממשלה, וכמובן עוד לפני שהם קיבלו היתר רשמי להתאחד, הם בעצם כבר מאוחדים במיליון דברים", אמרה גוז'נסקי באחד הדיונים. "אני לא אתפלא אם תוך חמש עד עשר שנים בעצם יהיה בעלים אחד לכל אמצעי התקשורת, וכל היתר יהיו בובות או כאילו-שותפים, כשבעצם יהיה בעלים אחד".

ח"כ תמר גוז'נסקי נואמת במליאת הכנסת, דצמבר 2000 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

ח"כ תמר גוז'נסקי נואמת במליאת הכנסת, דצמבר 2000 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

בשיח הציבורי, על דרך השנינה, תוארו יעדי הצעת החוק כפירוק קבוצת "ידיעות אחרונות" לשני חלקים: "ידיעות" ו"אחרונות". הרעיון הבסיסי היה להפריד בין נכסי העיתונות של מוזס לנכסי הטלוויזיה שלו, ובנוסף להגביל את כוחו המונופוליסטי בענף העיתונות הכתובה.

בנוסח הרשמי טושטשה המהות הפרסונלית של החוק. "מונופוליזם וקרטליזם מסוכנים לחופש המסחר ולתחרות החופשית, לכן שומה על המחוקק למנוע אותם", נכתב בדברי ההסבר. שיתוף פעולה הדוק מדי בין בעלי העיתונים, צוין שם, "מסכן ישירות את הדמוקרטיה ומאפשר הפעלת לחצים מסוכנים על פוליטיקאים ואנשי ציבור".

החוק המוצע, הוסבר, נועד "להבטיח פלורליזם בתקשורת, ביזור של הכוח התקשורתי ותחרות וביקורת הדדית בין גופי התקשורת המרכזיים, וזאת על מנת להציל את הדמוקרטיה הישראלית מהידרדרות".

המילים "ידיעות אחרונות" לא הופיעו שם, אבל כל מי שעיין בהצעה יכול היה להבחין שהיא נתפרה למידותיו של מוזס. הנוסח המקורי הוגש ב-19 ביוני 2000, בעיצומה של השבתת הדפוס היזומה של הנהלת "ידיעות אחרונות", מבצע מורכב ואלים שנועד לשבור את ועד הדפסים החזק. מוזס הסתייע לשם כך בבעלי "מעריב", "גלובס" ו"הארץ" – המתחרים הישירים שלו – שהסכימו להדפיס את "ידיעות אחרונות" אצלם בזמן ההשבתה. "גלובס" ו"הארץ" גם סיפקו לו תוכן מערכתי.

המבצע סיפק תצוגת תכלית של רשת הקשרים העבותה שטווה מוזס ביעילות ובנחישות לאורך שנות התשעים. הח"כים ביקשו למנוע ממצב כזה לחזור על עצמו בעתיד. אחד מסעיפי ההצעה אסר באופן גורף על "תיאום מערכתי כלשהו בין בעלים, עורכים או עורכי משנה של גוף תקשורתי אחד למשנהו מבין הגופים התקשורתיים המרכזיים בכל נושא הקשור לקו המערכתי, לסיקור החדשות או לנושאי שיווק ומסחר". תחום הדפוס הוזכר באופן מפורש, כולל הגבלת שיתופי הפעולה בין עיתונים מתחרים.

בית "ידיעות אחרונות" הישן בתל-אביב, בעשור הראשון של המאה ה-21 (צילום: Itayba, רישיון CC BY-SA 3.0)

בית "ידיעות אחרונות" הישן בתל-אביב, בעשור הראשון של המאה ה-21 (צילום: Itayba, רישיון CC BY-SA 3.0)

סעיף אחר אסר על גוף תקשורת מרכזי להעניק הלוואות או תמיכה כלכלית לגוף תקשורת מתחרה. גם ההוראה הזאת הִדהדה מהלך אסטרטגי של מוזס – הלוואה בסך 10 מיליון דולר בתנאים נוחים במיוחד שנתן לקבוצת "הארץ" בשנות התשעים. הממונה על ההגבלים העסקיים, שנדרש לסוגיה, קבע שההלוואה יצרה "זיקה ארוכת טווח" בין שני העיתונים וציין בהקשר זה סיכום פסול שבמסגרתו הסכים מו"ל "הארץ" עמוס שוקן להגביל את סיקור פרשת האזנות הסתר. ההצעה החדשה ביקשה למנוע מקרים כאלה בעתיד.

שטייניץ טען שיעצו לו לסגת, לגנוז את הקמפיין ולחסוך לעצמו פגיעה בקריירה. אבל למרות האזהרה, הוא המשיך לקדם את החוק. באחת מישיבות ועדת הכלכלה הסביר הפרלמנטר הצעיר שכאשר בעל הון מחזיק במונופול בתחום הפלדה, למשל, הנזק הפוטנציאלי מסתכם בעליית מחירים, בפגיעה בתחרות ובחופש הצריכה. לא טוב, אבל לא נורא – ממשל מתפקד לא יתקשה להגביל מונופול כזה ולמנוע את נזקיו.

במונופול מהסוג של "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, הרבה יותר קשה לטפל. "אם מישהו מחזיק מונופול אפקטיבי בתקשורת", אמר שטייניץ לעמיתיו, "לעולם לא תוכל לתקן את המצב באמצעים דמוקרטיים בעתיד, מכיוון שכאן הוא מחזיק בגרון לא רק את תעשיין הפלדה האחר – אלא את נבחרי העם, את אנשי הציבור, את הפקידים, ואפילו במידה מסוימת יש לו כוח לעשות דה-לגיטימציה למערכות משפטיות. גם מערכת משפטית תיזהר מהתנגחות ישירה עם התקשורת".

לטענת שטייניץ, הסכנה הזאת לא היתה תיאורטית. הוא הודיע שידוע לו על ח"כים שתומכים בהצעה לפירוק "ידיעות אחרונות" בלִבם, אך חוששים להתייצב בכנסת – המגרש הביתי שלהם – ולהצהיר זאת בקולם. "אני אומר באחריות שאין לי ספק שחלק מאיתנו יימצאו בעניין הזה תחת סחיטה ואיומים, ואין לי ספק שכל אחד מאיתנו חרד לכתבה עליו ולתמונה שלו בעיתון", הצהיר באחד מדיוני ועדת הכלכלה.

יובל שטייניץ במליאת הכנסת, 2005 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

יובל שטייניץ במליאת הכנסת, 2005 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

"אני רוצה להזהיר אזהרה שאינה משתמעת לשתי פנים", התריע שטייניץ. "אותם שרים או חברי-כנסת שהתלהבו מהחוק ופתאום כנראה קיבלו קריצה או הערה מאחד מברוני התקשורת או מאחד מהאנשים הקשורים אליהם, מהעורכים או מקרובי המשפחה, שמוטב להם להתנגד או לשים מקלות בגלגלים ולעכב את העניין הזה, אני – ואני מקווה שגם חלק מחברי – נחשוף את השחיתות הזו ואת הכניעה לסחיטה ואיומים כאן מעל במת הכנסת".

מפתה לפטור את התיאורים הפטאליסטיים האלה כדמגוגיה של פוליטיקאים, אלא שמשיחות עם עיתונאים שהועסקו בתקופה ההיא ב"ידיעות אחרונות" עולה ששטייניץ דווקא דייק. "חברי-כנסת שפעלו נגד העיתון היו מבחינתנו אויבי הציבור", מאשר אחד מאותם עיתונאים, שעבד אז כעורך בכיר אצל מוזס. "שניים מהאויבים האלה היו שטייניץ – ותמר גוז'נסקי".

העיתונאי ירמי עמיר, שמילא שורה של תפקידי עריכה ב"ידיעות אחרונות" במשך 20 שנה, סיפק דוגמה מאותן שנים. בטור שפִרסם באתר "העין השביעית" שִחזר עמיר מקרה שבו העורך משה ורדי הורה לו למחוק מפרסום עתידי קטע שעסק בגוז'נסקי. לדברי עמיר, כשביקש הסברים ורדי אפילו לא טרח להסתיר את הסיבה: "כי היא פועלת נגדנו".

גוז'נסקי עצמה, שכיהנה בכנסת לאורך כל שנות התשעים ועד 2003, מחזקת את התיאורים הללו. בשיחה עם "העין השביעית" היא מדגישה שהיחס של "ידיעות אחרונות" לפוליטיקאים לא נובע מאידיאולוגיה, אלא ממניעים תועלתניים גרידא. "מוזס לא ברר מפלגות", היא אומרת. "הוא שאל רק מי נאמן לו, ולא התעניין בעמדה הפוליטית של חבר-הכנסת. העמדות שלי לא הפריעו לו. אם הייתי מוכנה לשרת אותו – הייתי יכולה לעשות כל פוליטיקה שרציתי".

גוז'נסקי היתה ח"כית חריגה, ולא רק משום שכיהנה בכנסת מטעם מפלגה קומוניסטית בסיעה שרוב חבריה הם נציגי החברה הערבית. בניגוד לח"כים אחרים, היא לא חששה לאחוז בשור בקרניו. וכאופוזיציונרית נצחית, גם היה לה פחות מה להפסיד. "לי אולי אין אומץ לב כמו שיש לחברת-הכנסת גוז'נסקי. אני כן פוחד", הכריז שטייניץ באחד מנאומי התוכחה שלו על "ידיעות אחרונות".

שטייניץ כנראה עדיין פוחד. יותר משני עשורים לאחר מכן, כשמאחוריו כמה כהונות כשר בכיר בממשלות ישראל, הוא מסרב להשקיף אחורה ולדבר על יוזמת החקיקה שהוביל או על ההתבטאויות החריפות שלו, שרק נעשו יותר אקטואליות ככל שנקפו השנים. אבל בזה שטייניץ לא לבד.

שלי יחימוביץ' בכנסת, 2014 (צילום: מרים אלסטר)

שלי יחימוביץ' בכנסת, 2014 (צילום: מרים אלסטר)

שורה של פוליטיקאים מכל הסוגים והמינים – ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים, מכהנים ולשעברים, ח"כים ותיקים וח"כים קצרי יומין, כאלה שנעשו לשרים בכירים וכאלה שמעולם לא הצליחו לפרוץ מהשוליים ולהותיר חותם – התבקשו לשוחח עם "העין השביעית" על האופן שבו חוו את מוטת ההשפעה של מוזס ו"ידיעות אחרונות". אף שכיום קבוצת מוזס כבר רחוקה משיא כוחה, בוודאי לאחר ההעמדה לדין של נוני באשמת הצעת שוחד לנתניהו – למעט גוז'נסקי וקומץ קטן של לשעברים, כולם השיבו בסירוב או התחמקות.

אפילו נבחרי ציבור שבעבר כבר מתחו ביקורת פומבית על מוזס מסרבים כעת להתבטא בעניין. הסירוב הצורם ביותר הוא זה של שלי יחימוביץ': העיתונאית הלוחמנית שהלכה לפוליטיקה והגיעה עד ראשות מפלגת העבודה סבלה במשך שנים מיחס עוין ואפילו חרם חלקי ב"ידיעות אחרונות". אחרי פרישתה הפכה יחימוביץ' לכותבת קבועה בעיתון של מוזס. כשפנינו אליה מסרה: "יש לי פטור לעשור הקרוב".

לנהל תקשורת

נוני מוזס שלל בתוקף את תמונת המציאות הקודרת שתיארו שטייניץ ושותפיו. בכמה מועדים לאורך השנים הראשונות של האלף עלה מו"ל "ידיעות אחרונות" לירושלים, התייצב בפני הח"כים ותיאר את עצמו אחרת לגמרי. לא כטייקון תאב כוח שמתגאה בקִרקוּס פוליטיקאים, אלא יותר כמו עריץ נאור. שליט של ממלכה מקבילה שנבחרי הציבור צריכים להימנע מהתערבות בענייניה. הוא זרע ספק לגבי עצם היכולת שלו להשפיע על ח"כים ולהמליך ראשי ממשלה, וטען שאם יש מישהו שחורג מהמנדט שלו ומנסה למשוך בחוטים של אחרים – זה לא הוא, אלא הפוליטיקאים.

בדיון של ועדת הכלכלה שהתקיים ביולי 2001 טען מוזס שהאנשים שיושבים מצדדיו ומאחוריו – הח"כים והמשפטנים שמטיחים בו כעת דברי ביקורת – הם לא יותר מ"עורכים מתוסכלים" שרוצים לקבוע מה ייכנס לעיתון והוזים תככים שכלל אינם קיימים. למה הם עושים זאת? "או שיש להם תפיסת עולם מסוימת, או שהם מנסים לראות איזו מזימה מסתתרת מאחורי פרסום או אי-פרסום של ידיעה מסוימת", קבע מוזס. "למרבית האנשים אין הבנה במה שקורה, ואיך עיתון עובד", הוסיף.

בניין הכנסת ממעוף הציפור, 2017 (צילום: גידי אבינערי)

בניין הכנסת ממעוף הציפור, 2017 (צילום: גידי אבינערי)

מוזס כפר בתזה שלפיה הוא ו"ידיעות אחרונות" מסכנים את הדמוקרטיה. הוא לא הכחיש את העוצמה יוצאת הדופן שבה אחז, אך ניסה לשכנע את הח"כים שהשימוש בה מנותב לאפיקים חיוביים. בעצם, טען מוזס, מי שמנסים להחליש את תשלובת העיתונות שלו הם אלה שפוגעים באינטרס הציבורי. כהוכחה נופף בתחקירים הרבים שהתפרסמו ב"ידיעות אחרונות", בדגש על אלה שחשפו התנהלות מושחתת בזירה הפוליטית.

"עם כל הכבוד לנסיונות להטיל מגבלות כאלה או אחרות, אני חושב שגם צריכים לחשוב על מעמדה של העיתונות המודפסת, שעושה דברים לא כל-כך רעים בשנים האחרונות, הן מבחינת התחקירים והן מבחינת הצורך לשמור על העצמאות. שלא נהיה סמוכים על שום שולחן, לא של ועדה ולא של ממשלה", אמר מוזס בדיון שהתקיים במרץ 2001. "אני חושב שנסיון העבר, הן בכבלים והן בערוץ השני, מראה שאין לחלוטין שום בעיה בבעלויות הצולבות".

ב"ידיעות אחרונות", טען מוזס, לא חושבים רק על שורת הרווח. "ישנם מדורים בעיתון שאין להם בכלל רייטינג, אבל אנחנו נותנים אותם. לשלושת עמודי הספרות אין רייטינג גבוה, אבל אנחנו נותנים אותם, כי אנחנו מתייחסים לכלי התקשורת לא רק כאמצעי להרוויח כסף".

כשנטען בפניו ש"ידיעות אחרונות" מסקר באופן לא הוגן את חברת yes, המתחרה שלו בתחום הטלוויזיה הרב-ערוצית, מוזס הכחיש בתוקף: "כל הניסיון ליצור איזה אינואנדו כאילו ישנם אינטרסים צרים הוא פתטי וחסר בסיס". האמירה הזאת היתה מופרכת כבר בזמן אמת: עם השקת שידורי הטלוויזיה בלוויין ביולי 2000, בעיתון של מוזס הקפידו לא להדפיס את לוח השידורים של ערוצי yes. החרם נמשך שנתיים וחזר על עצמו גם ב-2002, עם השקת ערוץ 10, המתחרה הישיר של ערוץ 2.

ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", אוגוסט 1994 (צילום: פלאש 90)

נוני מוזס, 1994 (צילום: פלאש 90)

בכל אופן, הודיע מוזס לח"כים, בקרוב לכל הדיון הזה לא תהיה שום משמעות. עוד מעט ממילא תשתנה כל מפת התקשורת, וכך גם יחסי הכוחות המסורתיים בה. "אנחנו עכשיו עומדים בתחילתו או בעיצומו של עידן האינטרנט, שבו זרימת המידע תהיה כזאת שלא בן אדם אחד ולא שניים ולא עשרה יוכלו לחסום זרימת מידע", פירט המו"ל. "המידע יהיה כל-כך חופשי וזמין, ערוצי האינטרנט יהיו כל-כך רבים, שזרימת המידע תהיה כזאת ששמה כמעט ללעג ולשנינה את כל הנושא של הבעלויות הצולבות".

"לנהל תקשורת", הטעים מוזס, "זה לא דבר של לנהל ביסקוויטים, זה לא כמו לנהל דבר אחר". 13 שנה אחר-כך ישתמש מוזס באותו ביטוי, "לנהל תקשורת", בסיטואציה שונה בתכלית. לא מעל בימה פומבית, בניסיון להסביר לפוליטיקאים את הייחוד המקצועי של העיסוק בעיתונות, אלא בחשאי, בשיחת סתרים עם פוליטיקאי, כחלק ממשא-ומתן על עסקת שוחד.

הפוליטיקאי, ראש הממשלה נתניהו, דאג להקליט את השיחה בסתר. אחרי שהמשטרה תפסה את ההקלטה, היא הפכה לבסיס של כתב האישום שהוגש נגדו ונגד מוזס ב"תיק 2000". בעסקה שנידונה בין השניים נתניהו אמור היה להחליש את המתחרה העיקרי של "ידיעות אחרונות" – ומוזס, באמצעות "ידיעות אחרונות", ידאג שנתניהו יהיה ראש ממשלה "כמה זמן שירצה".

כשמאזינים להקלטה ניתן להבחין שמוזס חוזר שוב ושוב על הביטוי הזה, "לנהל תקשורת", על נגזרותיו השונות. ההקשר חושף את המשמעות האמיתית של המונח: "ניהול תקשורת" היא המיומנות לתמרן עיתונאים כך שישרתו אינטרסים זרים של בעל הבית, אבל בלי שהעיתונאים יבחינו שהם ממלאים תפקיד בעסקה מושחתת ובלי שהעיתון יאבד את מסכת הלגיטימיות שלו. אותה מסכה שאִפשרה לבעליו לעלות לכנסת ולהטיף לנבחרי הציבור שהם פוגעים בדמוקרטיה ושאין להם מושג מה זה "לנהל תקשורת".

רפי גינת, עלה תאנה

העיסוק האינטנסיבי של המערכת הפוליטית בתופעת הבעלויות הצולבות בענף התקשורת, וספציפית בריכוז העוצמה בידיו של נוני מוזס, החל עקב מהלך שדווקא אמור היה לשדרג אף יותר את מעמד-העל שלו. ענף הכבלים נשלט אז על-ידי חמש משפחות הון: משפחת רקנאטי, משפחת פישמן, משפחת דנקנר, משפחת נמרודי ומשפחת מוזס. בקיץ 1999 הודיעו חברות הכבלים שהן ערוכות לספק ללקוחות לא רק שירותי טלוויזיה – אלא גם חיבור לאינטרנט מהיר וקו טלפון ביתי. מימוש היוזמה צפוי היה להניב לבעליהן רווחי עתק.

במקביל ביקשו חברות הכבלים להתאחד. עד אז, כל אחת מהן נהנתה ממעמד מונופוליסטי בשטח גיאוגרפי שהוגדר מראש. כעת הן ביקשו להפוך למונופול אחד גדול שיתפרש על כל פני הארץ.

בנימין בן-אליעזר, 2007 (צילום: יוסי זמיר)

בנימין בן-אליעזר, 2007 (צילום: יוסי זמיר)

למועד היתה משמעות קריטית עבורן. חברת yes, שבעלת המניות הדומיננטית בה היתה קבוצת בזק, בדיוק התכוננה לצאת לדרך. הצטרפות השחקן החדש לשוק השידורים איימה על המונופול הוותיק. לפיכך, מוזס ושאר בעלי חברות הכבלים השקיעו מאמצים בניסיון למנוע את כניסת yes לשוק.

הניסיון להוסיף לסל המוצרים של חברות הכבלים גם שירותי אינטרנט וטלפוניה צפוי היה לאפשר להן להדק את אחיזתן במנויים – ולהפוך את הנטישה ל-yes לבלתי אטרקטיבית בעליל מבחינת קהל הלקוחות. במילים אחרות, בזמן שחברות הכבלים ביקשו לשבור את המונופול של בזק בתחום תשתיות התקשורת, הן ניסו לבצר את המונופול של עצמן בתחום הטלוויזיה הרב-ערוצית.

בשלטון אחזה אז ממשלת אהוד ברק קצרת היומין. אנשיה נטו לתמוך ביוזמה. הגורם הרלבנטי, שר התקשורת בנימין (פואד) בן-אליעזר, מיהר להודיע שבכוונתו לתת לבעלי חברות הכבלים רשיונות לאספקת שירותי תקשורת. הוא נבלם על-ידי היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין והמשנה שלו, עו"ד דוידה (דידי) לחמן-מסר.

אליקים רובינשטיין, 2004 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

אליקים רובינשטיין, 2004 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

רובינשטיין ולחמן-מסר הבהירו לשר התקשורת שאין לו סמכות לחלק על דעת עצמו רשיונות מסוג זה, ושאם ברצונו לקבל סמכות כזאת עליו לקיים דיון ציבורי מעמיק, כולל התייחסות לסוגיית הבעלויות הצולבות – ולאחר מכן להכניס תיקונים ב"חוק הבזק" (כיום: "חוק התקשורת"), החוק עב הכרס שמתוקפו פועלים שידורי הטלוויזיה הרב-ערוצית בישראל. תהליך החקיקה הזה היה העילה הרשמית לעלייתו של מוזס לכנסת.

במקביל לתהליך החקיקה הזה, שנולד דווקא מתוך רצון להיטיב עם מוזס ושותפיו, במשרד המשפטים התגבשה יוזמת חקיקה שאיימה לנתק אותו מערוץ 2. את המהלך הזה הובילה המשנה ליועמ"ש לחמן-מסר. עשור קודם לכן, לאחר מאבק עז, הצליחה לחמן-מסר להגביל את שיעור האחזקות של מוזס בערוץ המסחרי החדש. כעת עלה בידה לשכנע את הדרג הפוליטי שהגיע הזמן להשלים את העבודה.

תקופת הזיכיון הראשונה של ערוץ 2 עמדה להסתיים בתוך שנים אחדות, ולחמן-מסר קיוותה שהזכיונות החדשים יימסרו למפעילים חדשים. "היום, ל'ידיעות אחרונות' ול'מעריב' יש מניות בערוץ 2, ושניהם יחד עם פישמן מחזיקים כ-30% מחברת הכבלים המאוחדת. בסיטואציה הזאת למעשה יוצא ששני העיתונים נמצאים בכל מקום", התריעה לחמן-מסר בדיון שהתקיים בוועדת הכספים של הכנסת בינואר 2000. כדי שהמציאות הזאת תשתנה היה עליה לשכנע מספיק ח"כים לתקן את חוק הרשות השנייה, החוק שמתוקפו פועלים השידורים המסחריים בישראל.

רפי גינת, שמעון שיפר (בגבו) ונחום ברנע. משרד ראש הממשלה, טקס פרידה מיועץ התקשורת אסי שריב, 2007 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

רפי גינת עם כתבי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע ושמעון שיפר (בגבו) במשרד ראש הממשלה, 2007 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

נוני מוזס חלק עליה בתוקף. "לגבי הבעלות הצולבת, אני יודע שזה נושא טעון, אבל ניסיון של שבע שנים בערוץ השני מוכיח שכל החששות וכל הטיעונים שהיו בנקודה הזאת אין להם ידיים ורגליים, אין לזה שום בסיס", טען באותו דיון. גם במקרה הזה שלף מו"ל "ידיעות אחרונות" את קלף העיתונות האיכותית: "אם לעיתונים היה חלק יותר גדול בערוץ השני, הרמה בערוץ היתה להערכתי יותר גדולה, כי לעיתונים ישנה מחויבות לתת מוצר שלא מיועד רק להרוויח כסף".

בזכות הבעלות של "ידיעות אחרונות", אמר מוזס, יש בערוץ המסחרי תוכניות תחקירים דוגמת "כלבוטק". "לעיתונים יש מסורת של ידע איך לטפל בחומר תקשורתי, וההיסטוריה מוכיחה זאת", טען. "אני לא חושב שזה במקרה שדווקא רשת היא זאת שתשדר את התוכנית של רפי גינת".

דוידה (דידי) לחמן-מסר, 2022 (צילום: "העין השביעית")

דוידה (דידי) לחמן-מסר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (צילום: "העין השביעית")

מבחינת לחמן-מסר, כמות התחקירים העיתונאיים היתה דווקא אחת העילות להרחקת מוזס מערוץ 2. "כלבוטק" של רפי גינת, מקורב ותיק של משפחת מוזס ולימים גם עורך "ידיעות אחרונות", היתה אמנם פצצת רייטינג ואחד מעמודי התווך של רשת – אבל התחקירים ששודרו בה התמקדו בדרך כלל בעוולות צרכניות ובעבריינים קטנים, ולא בטייקונים ותאגידים מצמרת המשק הישראלי.

לטענת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, זה לא היה מקרה. "בערוץ השני אין כתבות תחקיר כלכליות, כי יש בעלי אינטרסים כלכליים", חרצה לחמן-מסר בדיון שהתקיים בכנסת בפברואר 2002. "מה אומר השילוב בין בעלי אינטרסים כלכליים – עלית, שטראוס ו'ידיעות אחרונות' – למי שיודע שהבעלים של 'ידיעות אחרונות' שותף עם עלית ושטראוס בזכיינית רשת? מה הוא אומר לתחקירנים ב'ידיעות אחרונות'?".

ברנע בולע דף מסרים

מוזס לא יצא למערכה לבד. הוא שכר לוביסטים ויועצי תקשורת, הסתייע בשותפיו לעסקי הטלוויזיה ונעזר גם בסמנכ"ל הנאמן ינון אנגל, שפיתח מומחיות בהשפעה על נבחרי ציבור וייצג אותו בדיונים בכנסת גם בעשורים הבאים. אדם נוסף שסייע לו היה עמוס שוקן, מו"ל "הארץ" ושותף של "ידיעות אחרונות" למאמצי לובינג עד ימינו. "אני מאמין שלאורך זמן, כוחות השוק מסדירים את המצב בצורה משביעת רצון", אמר שוקן בשיחה עם כתב "העין השביעית" דאז ארן ליביו, שביקש ממנו להסביר את התגייסותו למען מוזס. "'ידיעות' הרי מפסיד מהכוח שלו", נימק שוקן.

במקביל לנסיונות הקדחתניים להוריד את הפוליטיקאים מהסוגיה, צבא הלוביסטים של מוזס סימן גם גורמים בחברה האזרחית שנטלו חלק בשיח הביקורתי על הבעלויות הצולבות.

ארנון (נוני) מוזס עם עמוס שוקן בכנסת, בישיבה של אחת מוועדותיה. ירושלים, 7.6.1995 (צילום: פלאש 90)

ארנון (נוני) מוזס עם עמוס שוקן בישיבה של אחת מוועדות הכנסת, יוני 1995 (צילום: פלאש 90)

פרופ' ירון אזרחי, ממייסדי "העין השביעית" ואיש המכון הישראלי לדמוקרטיה, היה אחד ממובילי המאבק לפירוק הכוח המונופוליסטי של "ידיעות אחרונות". אזרחי הלך לעולמו ב-2019, בגיל 78. בשיחה עם "העין השביעית" שהתקיימה לפני מותו סיפר אזרחי שלקראת אחד הדיונים בכנסת הגיעה אליו משלחת מטעמו של מוזס. לדברי אזרחי, חברי המשלחת ביקשו ממנו לא להציג את דעתו לח"כים, משום שהמהלך שהוא מקדם "יפגע בעיתונות". בערך באותו זמן, ציין הפרופסור, התקשר אליו העורך משה ורדי והציע לו להתחיל לכתוב טורים ב"ידיעות אחרונות".

חוקרת התקשורת ד"ר ענת באלינט, שסיקרה אז את המאבק ככתבת "הארץ" לענייני תקשורת, סיפרה שקיבלה מוורדי הצעה דומה. כמו אזרחי, גם באלינט אחזה בעמדה ביקורתית כלפי המעמד הריכוזי של "ידיעות אחרונות".

"את יודעת מה יקרה בסוף? אנחנו פשוט נציע לך עבודה", ציטטה את ורדי. בטור שפרסמה כעבור עשור וחצי ציינה באלינט שברגע הראשון ההצעה העלתה חיוך על שפתיה, אבל מיד אחר-כך נמחק החיוך וגופה נשטף צינה. "הבנתי היטב את מה שאמר: אנחנו נקנה אותך כדי להשתיק אותך. ב'ידיעות' תקבלי שכר טוב יותר, ותיאלמי", כתבה. כמו אזרחי, גם באלינט השיבה בשלילה.

פרופ' ירון אזרחי (צילום: אסטבן אלתרמן)

פרופ' ירון אזרחי (צילום: אסטבן אלתרמן)

לקמפיין של נוני מוזס היה עוד שותף בזירת התודעה: נחום ברנע, הכוכב הראשי בנבחרת החלומות של "ידיעות אחרונות". בעבר הרחוק, לפני שהצטרף לקבוצת מוזס, ברנע מתח ביקורת נוקבת על הסימביוזה הפסולה בין העיתון לשלטון והצביע על המניעים הכלכליים הציניים שמאחוריה. מקץ 20 שנה דעתו השתנתה. "בניגוד לכל העיתונים האחרים, 'ידיעות אחרונות' לא ניסה אף פעם לנהל את המדינה", טען כעת ברנע. "הוא גם לא הניח למדינה לנהל אותו. העצמאות הזאת, החירות הזאת – יש אנשים שרואים בה יוהרה – מוציאה את הפוליטיקאים מכליהם".

דבריו של ברנע התפרסמו ביולי 2002 במהדורה המודפסת של "העין השביעית", שבה היה לו אז טור קבוע. כתב העת, שראה אור בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, סיפק במה לכמה ממובילי המאבק בבעלויות הצולבות. ברנע השתמש בבימה הביקורתית כדי לתת להם קונטרה ולהדהד את דף המסרים של מוזס. "ידיעות אחרונות", גרס ברנע, הוא עיתון מיוחד שמתאפיין ב"חופש של הכותבים לכתוב מבלי שעורכיהם ישתפו אותם בגודש המחאות, הלחצים והתלונות שמגיעים אל פתחם" – וגם ב"חופש של המו"ל לעשות ברכושו כעולה על רוחו, מבלי לתת דין וחשבון לעובדיו או לעם ישראל".

כתבי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע ושמעון שיפר. תל-אביב, 22.9.2003 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

כתבי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע ושמעון שיפר, 2003 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

בדיוק כמו מוזס, ברנע טען שהח"כים בעצם מנסים לחסל את "ההצלחה יוצאת הדופן" של "ידיעות אחרונות", ש"יצרה תשתית של ביטחון עצמי ויכולת לעמוד מול לחצים פוליטיים וכלכליים". וממש כמו אצל מוזס, הדוגמה של ברנע היתה העיתונות החוקרת: "לא במקרה אין באמצעי תקשורת אחרים בארץ עיתונאי חוקר מסוגו של מרדכי גילת. עיתון מוחלש, מפוצל, מין ערוץ 10 מודפס, לא יוכל להעז ולהסתכן כפי ש'ידיעות אחרונות' נוהג היום".

האזכור של גילת הוותיק והמוערך מעורר בדיעבד טעם לוואי חמוץ. באותו זמן שבו מוזס וברנע התגאו בחופש העיתונאי שניתן לכתבים החוקרים של "ידיעות אחרונות", חברי-הכנסת קיבלו המחשה לכך שהחופש הזה מתקיים בעירבון מוגבל בלבד.

מרדכי גילת (צילום: "העין השביעית")

מרדכי גילת, בכיר הכתבים החוקרים של "ידיעות אחרונות" לשעבר (צילום: "העין השביעית")

גילת סיפר בעבר כיצד מיד אחרי אחד הדיונים בכנסת, בקיץ 2002, פנה אליו הסמנכ"ל ינון אנגל וטען באוזניו שהחקיקה שעומדת על הפרק היא בעצם נקמה על תחקיריו שחשפו התנהלות בעייתית בקרב חברי-הכנסת – למשל אצל יו"ר הכנסת אברהם בורג, שתמך במוצהר ביוזמה לפירוק "ידיעות אחרונות", ואצל פוליטיקאים מהליכוד.

למחרת, ציין גילת, פנה אליו העורך משה ורדי והודיע לו שהוחלט להפסיק לפרסם את טורו השבועי – הבימה הקבועה שהיתה לו במוסף הפוליטי, שבה עקב אחרי התפתחויות שחלו בעקבות החשיפות העיתונאיות שלו, ניתח אותן ודאג להשאירן על סדר היום הציבורי. מעתה, נאמר לגילת, יהיה עליו להסתפק בפרסום כתבות בלבד. בשלב מסוים התברר לו שההוראה הגיעה ישירות ממוזס. גילת יצא לחופשת מחאה.

השביתה שגילת גזר על עצמו עוררה הדים שהגיעו עד לכנסת. מבחינת הח"כים שהיו מעורבים בחקיקה שעמדה על הפרק, המהלך החריג חיזק את התובנה שאת "ידיעות אחרונות" צריך לרסן. נראה שגם בצמרת העיתון הבינו זאת, והתקפלו. מקץ כמה שבועות שב גילת לפרסם את המדור. לדבריו, כפי שההחלטה להוריד את המדור הגיעה ממוזס – גם ההחלטה להחזירו הגיעה מהמו"ל, שעשה זאת למורת רוחו של ורדי.

יוסי שריד, יו"ר האופוזיציה, נושא דברים במליאת הכנסת ב-2001. לצדו: היו"ר אברהם בורג (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

יוסי שריד, יו"ר האופוזיציה, נושא דברים במליאת הכנסת ב-2001. לצדו: היו"ר אברהם בורג (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

בטווח הקצר, העיתונות ניצחה. אבל בטווח הארוך כל מי שעקב אחרי הנעשה ב"ידיעות אחרונות" יכול היה להבחין בסדק שנוצר במעמדו של בכיר העיתונאים החוקרים בעיתון. "מראית העין שנוצרה היתה שהחליטו להקריב את מוטי גילת כדי לרצות מחוקקים", אמר אז יו"ר האופוזיציה יוסי שריד, מנהיג מפלגת מרצ, בראיון לכתב העת "העין השביעית".

שטייניץ סיכם: "אם הטור הופסק כדי להשפיע על הצבעה של חבר-כנסת, מדובר במעשה חמור מבחינה אתית וציבורית. אם, לחלופין, הפסקת הטור היתה ניסיון לשבש את הדיון הציבורי בחוק, גם אז מדובר בצעד חמור מבחינה אתית. ואם זו היתה החלטה מקצועית, אז למה הוא הוחזר? דבר אחד ברור: מישהו עורר ספין תקשורתי סביב הנושא הזה, כדי להשפיע על הדיון בחוק. לא ברור לי מי זה היה".

חבר במשרד התקשורת

הדיונים על עתיד שוק השידורים הישראלי עברו אט-אט לפסים אופרטיביים. אחרי שנים שבהן מוזס ועמיתיו בחברות הכבלים וערוץ 2 נהנו מהיעדר תחרות, המפה החלה להשתנות. ערוץ 10 התחמם על הקווים, ושידורי הלוויין כבר הביאו את בשורת הטלוויזיה הרב-ערוצית לכל קצות הארץ. אבל דווקא כשנדמה היה שהשוק עומד להיפתח – היו מי שחששו מפני העמקת השליטה של בעלי הבית הישנים.

ממשלת ברק כבר נפלה. ראש הממשלה החדש, אריאל שרון, הקים ממשלת אחדות לאומית. פואד בן-אליעזר, שר התקשורת שכמעט הגשים את החלום הרטוב של חברות הכבלים, עבר למשרד הביטחון. תיק התקשורת והטיפול ביוזמה שקידם פואד נמסרו לידי ראובן (רובי) ריבלין, חבר-כנסת ותיק מהליכוד שלראשונה בקריירה שודרג והפך לשר.

ראובן ריבלין, שר התקשורת הנכנס, עם קודמו בתפקיד בנימין בן-אליעזר. מרץ 2001 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

ראובן ריבלין, שר התקשורת הנכנס, עם קודמו בתפקיד בנימין בן-אליעזר. מרץ 2001 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

ב-4 ביולי 2001, כשיצא מאחד הדיונים על "חוק הבזק", שמע ריבלין צעקה. לפני שהבין מה קורה הוטחה בפניו עוגת קצפת. היד שהטיחה את העוגה היתה של ארבל גל, אקטיביסטית בת 18 שנטלה חלק במאבק הציבורי נגד הריכוזיות בשוק השידורים. צוות של ערוץ הנוער "ביפ", שהוזמן מראש, תיעד את התקרית – שחזור מקומי נדיר של פעולת מחאה נגד אישי ציבור שסרחו, שנפוצה בחו"ל בשנים ההן.

האקטיביסטית עוכבה לחקירה. ריבלין ההמום נקלט במצלמת הטלוויזיה כשהוא מנקה שיירי קצפת ממשקפיו וממלמל שאין לו מושג מה עשה שזה מגיע לו.

התשובה נמסרה בכרוז שחולק לנוכחים בחסות ההמולה. הוסבר שם שריבלין, שכונה "פקיד ציבור מושחת", הרוויח עוגת קצפת בפרצוף משום שהעדיף את האינטרסים של חמש משפחות הון על פני אלו של הציבור, וביצר את הדואופול של חברות הכבלים ובזק. "השר מורח את זכותם החוקית של אזרחי ישראל לתקשורת פלורליסטית ודמוקרטית, ודוחף קדימה את קרטל הכבלים", נכתב שם. על החתום: גוף פיקטיבי בשם "המיליציה הישראלית של בריגדת זורקי העוגות" ו"אינדימדיה", ארגון תקשורת אנרכיסטי גלובלי שפעילי הזרוע הישראלית שלו יזמו את השלכת העוגה.

פעולת המחאה לא גרמה לריבלין לשנות את עמדתו, שאכן התיישרה עם האינטרס של מוזס ושותפיו הטייקונים. העמדה הזאת לא היתה מובנת מאליה. ריבלין היה אחד מכמה פוליטיקאים שכיכבו בתחקירים של מרדכי גילת על השחיתות במפלגת הליכוד. ב"ידיעות אחרונות" נחשפו קשריו האישיים עם העבריין דודי אפל ומעורבותו בפרשת "האי היווני" – מערכת יחסים שפִרנסה חקירת משטרה שאמנם הסתיימה ללא כתב אישום, אך לזמן מה הטילה צל על הקריירה הפוליטית של ריבלין. לפיכך, לא היה מפתיע להיתקל בו במעגל התומכים של יוזמות החקיקה שנועדו לפרק את האימפריה של מוזס.

ראובן ריבלין, שר התקשורת, אחרי שהושלכה עליו עוגת קצפת במחאה על תמיכתו בחברות הכבלים. הכנסת, 2001 (צילום מסך מתוך שידורי ערוץ ביפ)

ראובן ריבלין, שר התקשורת, אחרי שהושלכה עליו עוגת קצפת במחאה על תמיכתו בחברות הכבלים. הכנסת, 2001 (צילום מסך מתוך שידורי ערוץ ביפ)

אלא שבמקרה של ריבלין, העמדה הנחרצת נגד מוזס השתנתה ברגע שבו דרך במשרד התקשורת. לפי הגרסה שלו, הוא פשוט נחשף למידע שלא הונח בפניו בעבר – והשתכנע. "כשהתמניתי לתפקיד שר התקשורת וקיבלתי את הבדיקה והסקירה על המטלות העומדות על הפרק, נדהמתי לראות עד כמה חוק הבזק הוא בעל חשיבות עצומה", אמר ריבלין בראיון לכתב העת "העין השביעית" חודשים אחדים לאחר מינויו.

כשהתבקש להסביר את עצמו, ריבלין שלף את דף המסרים של מוזס. "עשו מהם דמונים בלי כיסוי. מסתובבים עם סיסמאות שאין להן ביטוי בשטח", אמר השר על בעלי חברות הכבלים. "המפלצות האלה, כפי שציירו אותן, לא עשו דבר רע הלכה למעשה ולא הזיקו לחופש הדיבור או לפלורליזם. ביקשתי לשאול איפה אנחנו מוצאים סימנים להשתלטות בעשר השנים האחרונות, ולא מצאתי לכך שום ביטוי בתחום השידורי".

המראיין אבנר הופשטיין, שכתב אז במקביל ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות", העיר באוזני השר: "נשמע כאילו בעלי חברות הכבלים ממש מדברים מגרונך".

חדר בקרה של אחת ממפעילות הטלוויזיה בכבלים. תל-אביב, 1997 (צילום: נתן אלפרט, לע"מ)

חדר בקרה של אחת ממפעילות הטלוויזיה בכבלים. תל-אביב, 1997 (צילום: נתן אלפרט, לע"מ)

בפרספקטיבה היסטורית, ההתהפכות של ריבלין לא ממש מפתיעה. השר הטרי, שעד אז נודע בעיקר כבדחן של הכנסת, היה החוליה החדשה בשרשרת ארוכה של שרי תקשורת – עוד מלפני ימי שלטון היחיד של נוני – שהבינו שעם משפחת מוזס עדיף לשתף פעולה.

"שרי התקשורת לדורותיהם, חוץ מאלה שהפנו עורף ל'ידיעות אחרונות', כולם היו עם מנת המשכל של איינשטיין ועם היכולות המופלאות של ברק אובמה – לפחות. רובם היו אנשים די בינוניים, אבל ב'ידיעות אחרונות' הם צוירו בקווים של גאוני הדור", סיפר מיקי רוזנטל, שמילא שורה של תפקידים בכירים במערכת העיתון בשנות התשעים.

במקרה של ריבלין, הברית עם "ידיעות אחרונות" נמשכה הרבה אחרי שפינה את משרד התקשורת ואת לשכת יו"ר הכנסת והפך לנשיא המדינה. העיתון של המדינה ליווה את כהונתו באמצעות ראיונות נוחים, "מוכרחונים" על מעמדים טקסיים חסרי חשיבות, פרסום מאמרים פרי עטו – והצנעה קבועה של הביקורת שהוטחה בו מכיוון האגפים הביביסטיים של הימין.

מוזס מקבל תאריך תפוגה

מסע הלובינג של מוזס נשא פרי. "חוק 'ידיעות אחרונות'", החוק של שטייניץ וגוז'נסקי, עבר בכנסת בקריאה טרומית ברוב גדול בדצמבר 2000. בפברואר 2002, אחרי שפוצל לשתי הצעות נפרדות, המליאה אישרה את שתיהן בקריאה ראשונה, ושוב ברוב גדול. לאחר מכן אוחדו מחדש והוכנו להצבעה הבאה. אבל לקראת סוף 2002 החלה הממשלה להתפורר, הבחירות הוקדמו ועבודת החקיקה הופסקה. היוזמה הרדיקלית של שטייניץ וגוז'נסקי נקברה.

התיקון ל"חוק הבזק", החוק שעסק בשידורי הכבלים, עבר בקריאה שלישית ביולי 2001. במקום להטיל מגבלות על קבוצת "ידיעות אחרונות", הגרסה שהתקבלה חיזקה אותה עוד יותר. חברות הכבלים, כולל חברת ערוצי-זהב של מוזס ושותפיו, קיבלו היתר להתאחד ולקצץ עלויות. הזכיונות הזמניים שלהן הפכו לרשיונות קבועים, ללא הגבלת זמן, וגם אושר להן לספק ללקוחות קווי טלפון ואינטרנט.

צלחות לוויין של yes ב-2001, זמן לא רב לאחר תחילת השידורים (צילום: משה מילנר, לע"מ)

צלחות לוויין של yes ב-2001, זמן לא רב לאחר תחילת השידורים (צילום: משה מילנר, לע"מ)

אבל במקרה של מוזס, ההטבות מרחיקות הלכת ניתנו כשבצדן כוכבית: לראשונה, המערכת הפוליטית ושומרי הסף המשפטיים הצמידו תאריך תפוגה להגמוניה של קבוצת "ידיעות אחרונות" בשוק התקשורת. החוק המתוקן הקפיא את המצב הקיים למשך שמונה שנים, אך קבע שבתום תקופת החסד הזאת ייאלץ מו"ל "ידיעות אחרונות" לבחור בין עסקי הכבלים שלו לאחזקותיו בערוץ 2 ובעיתונות הכתובה. הלכה למעשה, החוק חייב את מוזס לצאת מהכבלים ב-2009. בהמשך קיבל דחייה נוספת, שאִפשרה לו להמשיך להחזיק במניות של חברת הכבלים המאוחדת Hot עד סוף 2012.

בחזית השלישית, החזית של ערוץ 2, נחל מוזס הפסד צורב. במרץ 2002 אישרה הכנסת את היוזמה שקידמה המשנה ליועמ"ש דידי לחמן-מסר. התיקון החדש לחוק הרשות השנייה קבע שב-2005 יתקיים מכרז חדש להפעלת הערוץ המסחרי – ושבעלי עיתונים יוכלו להיות בעלי מניות זוטרים בלבד בזכייניות שייבחרו, באופן שלא יקנה להם כמעט השפעה. בהמשך הוחמרו עוד יותר ההגבלות על המו"לים, ולקראת מועד המכרז נפטר מוזס מכל אחזקותיו בזכיינית רשת.

ההפרדה החזיקה מעמד. מאז ועד היום, נוני מוזס הוא שחקן משני בלבד בענף הטלוויזיה. ב"ידיעות אחרונות", הנכס העיקרי שנותר בידיו, החלו בינתיים לחוש את שינויי העומק.

"שיטת 'ידיעות אחרונות'", היכולת לשרת את המו"ל וגם לשמור על פסאדה של עיתון "אמיתי", שִגשגה במשך שנים בזכות השילוב הזהיר בין עיתונות חופשית וצנזורה. כעת, הכרסום של מוזס בחופש הפעולה של המערכת הלך והתעצם. המגעים הממושכים עם המערכת הפוליטית, ובעיקר התלות שפיתח מוזס בהכרעותיה, סימנו את קץ תור הזהב של "ידיעות אחרונות". מערכת היחסים שפיתח מוזס עם ראש הממשלה החדש, אריאל שרון, תכתיב את אופיו של עידן חדש בעיתון.

* * *

בפרק הבא: אריק שרון עולה לשלטון, ומצרף לכוורת את העיתון של המדינה. בזמן שבדסק החדשות מסייעים לו להפוך מ"הקצב מביירות" לסבא חביב עם כבשה – העיתונאים החוקרים של "ידיעות אחרונות" מפרסמים רצף של תחקירים נפיצים בכיכובו, שאחד מהם גם ישלח את בנו לכלא. נוני מוזס בוחר צד

תגובת נוני מוזס

לאחר נסיונות מאומצים ליצור קשר עם נוני מוזס, תגובתו נשלחה למערכת "העין השביעית" באמצעות עו"ד חגי דורון מפירמת עורכי-הדין ש. הורוביץ. להלן התגובה במלואה:

מרשינו, ידיעות אחרונות בע"מ ("ידיעות אחרונות") ומר ארנון מוזס, מילאו את ידינו להשיב לפנייתכם שבנדון, כדלקמן:

1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".

3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.

5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהן, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.

6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.

8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.

9. מבלי לגרוע מן האמור יודגש כי פרסום שקרי ומכפיש מעין זה, שמעיון ברשימת השאלות שהופנו למרשינו ברור כי בכוונתכם לפרסם, מהווה הוצאת לשון הרע, וגם חזרה בלבד על פרסומים מעין אלה לא תקנה למפרסמיהם ולגורמים האחראים והמאשרים פרסומים אלה חסינות מפני תביעות דיבה עתידיות, אם וככל
שיפורסמו.

10. למותר לציין כי אין באמור במכתב זה, או במה שלא נאמר בו, כדי להוות ויתור, הסכמה, כמו גם לגרוע או לפגוע בכל סעד, זכות או טענה של מרשינו בקשר לנושא שבנדון.

* * *

שיטת "ידיעות אחרונות", סדרת הכתבות המלאה