כולם מפחדים מנוני מוזס. עיתונאים בכירים ומנהלים ב"ידיעות אחרונות", גם כאלה שכבר מזמן עזבו את הקבוצה ואפילו את המקצוע, חוששים לדבר עליו בגלוי. נבחרי ציבור מכל קצות הקשת הפוליטית שומעים את השם "מוזס" ומגמגמים במבוכה שאין להם דעה. במשפט המו"לים נשמעה עדות שלפיה שאול אלוביץ', כשעוד היה טייקון אימתני ששלט בבזק, פחד ממוזס יותר משפחד מבנימין נתניהו, ראש הממשלה. נתניהו ורעייתו שרה השוו את מוזס ל"וולדמורט", הנבל רב העוצמה מספרי "הארי פוטר" שאין להגות את שמו.

במהלך העבודה על "שיטת 'ידיעות אחרונות'" שמענו מגוון תירוצים מאנשים שלא הסכימו לדבר על מוזס. אבל יש בישראל לפחות אדם חי אחד שיכול לספר על מקרה שבו מוזס פגע בו פיזית. זה קרה בסיטואציה שבה מעמדו של נוני כשליט העליון של אימפריית "ידיעות אחרונות" הועמד במבחן.

התקרית אירעה בתחילת שנות התשעים, בבית-הדפוס של העיתון בראשון-לציון. זאב מוזס, בן דוד של נוני ובעל מניות בחברה, היה אז אחד המנהלים הבכירים ב"ידיעות אחרונות". בעבר, הוא ונוני היו בעלי ברית ושיתפו פעולה במאבקים הפנימיים שבסיומם הוכתר נוני לאיש החזק בקבוצת התקשורת המשפחתית. אבל הזמנים ההם חלפו.

זאב מוזס, שהיה אחראי על ניהול מערך הדפוס, נתן הוראה להתניע את אחת המכונות כדי להדפיס בה את אחד המקומונים. נוני מוזס, מסיבה שכבר נשתכחה באבק הזמן, רצה להשתמש במכונה המסוימת הזאת דווקא להדפסת "ידיעות אחרונות".

"הוא נכנס לדפוס וצעק: 'תעצרו את ההדפסה!'", נזכר זאב מוזס בשיחה עם עדי מרקוזה-הס, שריאיינה אותו במסגרת עבודת התחקיר לספרה "העיתון". "אני אמרתי: 'ב'ידיעות אחרונות' אף אחד לא עוצר מכונת דפוס פועלת! אבא שלך היה מתבייש במעשיך'".

כשהוויכוח בבית-הדפוס הלך והסלים, סיפר זאב למרקוזה-הס, אחד העובדים הבכירים לקח אותו ואת נוני לחדר צדדי כדי ששאר העובדים לא יחזו בריב. "בחדר הסגור", שיחזר זאב, "נוני התנפל עלי וניסה לחנוק אותי עם הידיים. הוא איבד את העשתונות. שני העובדים שהיו שם איתנו, הדפס הראשי ומהנדס בית-הדפוס, הפרידו בינינו. אחר-כך במשך שבוע או יותר הלכתי עם התקן על הצוואר. לדעתי, לא באמת הפריע לנוני מה מדפיסים במכונה – מה שהפריע לו היה שבעיתון שלו יש עוד מישהו שמתעקש על דעתו". נוני מוזס סירב להגיב לגופם של הדברים; התגובה שכן שלח מובאת בסוף פרק זה.

הסצנה הזאת, של שני בני הדודים מתגוששים בחדר צדדי בבית-הדפוס הענק, מגלמת בתוכה את סיפור השתלטותו של נוני מוזס על אימפריית העיתונות – מסע עקשני שהסתיים בדחיקת קרובי משפחתו ממוקדי הכוח ויצירת משקעי תיעוב שממשיכים לבעבע גם עשרות שנים אחר-כך.

המבנה התאגידי הסבוך של "ידיעות אחרונות" חילק את הבעלות על החברה בין ענפיה השונים של משפחת מוזס. לכולם היו נציגים בשדרות הניהול והעריכה. המצב יצר מערכת מסועפת של בריתות ואינטרסים, אבל כל עוד נח מוזס, אבא של נוני, היה בחיים – הסדר נשמר. לכולם היה ברור שהוא הסמכות הניהולית העליונה. יחד עם שותפו להנהגה, בן המשפחה דב יודקובסקי, שהמציא והוציא לפועל את נוסחת העיתונות שהפכה את "ידיעות אחרונות" למונופול חסר תקדים, נח התמחה בתחזוקת מערכות יחסים עם גורמים פוליטיים ועסקיים ודאג שהקופה לא תפסיק לצלצל.

כמו אצל נוני, "ידיעות אחרונות" היה כל עולמו של נח מוזס. זאב מוזס תיאר את נח כאדם שהיה "נשוי לעיתון". לכל אורך חיי הנישואים האלה, נח ניסה להכין את נוני ליום שבו יתפוס את מקומו. היום הזה הגיע במפתיע ובנסיבות טרגיות באוקטובר 1985, כשנח נהרג בתאונת דרכים מחוץ לבית "ידיעות אחרונות" בתל-אביב.

נח לא הספיק להשלים את העברת השרביט. נוני, שהיה בן 32 בלבד, ירש ממנו רק חלק מהסמכויות ומניות בהיקף שלא הקנה לו שליטה בעיתון. את היראה והכבוד שרחשו לאביו היה עליו להרוויח. "ידיעות אחרונות" כבר היה אז ארגון גדול, עם מוקדי כוח פנימיים שנבנו במשך שנות דור. חלוקת האחזקות והתפקידים העניקה לשורה של בני משפחה יכולת להשפיע על ניווט החברה, וגם נתח מההכנסות ההולכות ותופחות.

מותו של נח מוזס יצר חלל בהנהלה, ונוני לא היה היחיד שניסה לנצל את ההזדמנות כדי לשדרג את מעמדו. אף שהתפקיד יוּעד לו מילדוּת, נוני לא נתפס כמחליף טבעי לאביו. בתוך כמה שנים הוא הצליח להסתכסך עם יודקובסקי ועם חלק ניכר מבני המשפחה. רבים מהעיתונאים, בעיקר הוותיקים שבהם, ראו בנוני נטע זר שלא מבין בעיתונות או בניהול גוף תקשורת, שלא לדבר על יחסי אנוש.

אבל בניגוד לכל התחזיות, היה זה דווקא נוני מוזס – ולא יודקובסקי או מישהו מהעורכים והמנהלים המקצועיים שאיישו את צמרת "ידיעות אחרונות" – שהצליח לקחת את העיתון למחוזות חדשים ולהרחיב את מוטת ההשפעה שלו הרבה מעבר למידתה בימי אביו. הדרך לשם כללה ריסוק אגרסיבי של מוקדי הכוח הישנים – וגם הטמעה של תרבות חשאית, מעקבים והאזנות סתר שהובילו להסתבכות הראשונה של נוני בפלילים כאדם בוגר.

משל הזונות של נוני מוזס

המאבק של נוני ביודקובסקי, שתואר בהרחבה בפרק הראשון של "שיטת 'ידיעות אחרונות'", ארך ארבע שנים והוכרע לקראת סוף 1989. מיד לאחר מכן ניגש נוני להמציא מחדש את העיתון. המערכת הלכה והזדקנה, ורבים מהעיתונאים עדיין העריצו את יודקובסקי ושמרו לו אמונים. כדי להשיג שליטה מוחלטת במערכת, מוזס היה צריך לשבור את הנאמנות הזאת.

נוני מינה שורה של נאמנים לתפקידי מפתח, ובראשם העורך החדש משה ורדי, שתפס את מקומו של יודקובסקי. הוא וידא שהשינוי יורגש גם בכיס. "במשך שנים, המשכורות ב'ידיעות אחרונות' היו צמודות למשכורות של עיתונים כמו 'דבר', 'על המשמר' ו'למרחב' – שהיו מאוד נמוכות, כי מדובר היה בעיתונים מפסידים – ובהנהלה פיצו על זה בבונוסים", נזכר עיתונאי שעבד אז בעיתון.

"כשנוני סיים להשתלט על 'ידיעות', הוא חתך בלי להודיע את המשכורות של כל 'ילדי יודקובסקי', העיתונאים שנחשבו מקורבים לדב. הם הבינו את זה כשהם קיבלו את הלוקשים שלהם. נוני ומשה ורדי נימקו את זה בטיעון שהם 'לא האמינו' שיודקובסקי שילם להם משכורות כל-כך גבוהות".

במקרה אחר מוזס העביר להם את המסר באופן ישיר. "היה מקרה שלא נכחתי בו, אבל שמעתי עליו מעובדים אחרים. נוני אסף את הכתבים בחדר של רכז הכתבים ואמר להם ככה: 'אתם רואים פה את הגדר בחוץ? יכולה לעמוד שם זונה אחת שלוקחת 200 שקל בשביל השירות שלה, ויכולות לעמוד שם מאה זונות שכל אחת תיקח שני שקלים. קחו בחשבון שבמקום כל כתב שחושב שהוא פרימדונה אני יכול להביא מאה כמוהו ברבע מחיר'", מספר אותו עיתונאי.

גם ורדי הביא עמו רוח חדשה. "ורדי התאפיין בטמפרמנט שונה לחלוטין מדב", מספרת עורכת שעבדה אז ב"ידיעות אחרונות". "דב היה מין ג'נטלמן בלגי בחליפות וחפתים. ורדי הוא אמנם בן לאצולת עיתונות (הוא היה בנו של הרצל רוזנבלום, הפובליציסט הוותיק שנשא בתואר הסמלי עורך 'ידיעות אחרונות' עד 1986; א"ב וא"פ), אבל היה לו טמפרמנט מחריד: חם מזג, צורח, משתולל, מעשן בשרשרת, מעליב, בלי שליטה על מה שיוצא לו מהפה.

"הוא יכול היה להתהפך בשנייה, כמו השלטים בכבישים בשלג בשווייץ – הסיבובים נורא מסוכנים. ורדי חשב שעל-ידי צעקות והשפלות הוא יחזיק קצר את העיתונאים, וככה הם יתנו לו תנובה יותר טובה. כמובן שזה לא יכול לקרות, כי תחת דיכוי עיתונאים לא יכולים לעבוד. אגב, נוני כל הזמן היה מנסה לסדר את ורדי, 'מציק' לו וסוגר דברים עם עיתונאים מאחורי הגב שלו – מה לסקר, מתי ואיפה יתפרסמו הכתבות וכדומה. פחות מיקרו, יותר מקרו. זה קרה הרבה, וכשוורדי היה מגלה את זה הוא היה משתגע. הוא הבין שהמו"ל מקטין אותו מול העיתונאים".

הכתב הבכיר והוותיק ישעיהו (שייקה) בן-פורת נמנה עם נאמני יודקובסקי והכיר את נוני מאז ילדותו ("הייתי לוקח אותו לעשות פיפי", נזכר פעם). בן-פורת תיאר את תקופת חילופי המשטר ככר פורה לפראנויה. "אקלים הפתיחות והדלתות הפתוחות, שהיה מסימני ההיכר של המערכת בעידן יודקובסקי, פינה את מקומו לאווירה של סגירוּת, אטימות וחשדנות שחִלחלה מלמעלה והתפשטה בבניין", כתב באוטוביוגרפיה שלו, שראתה אור ב-1994.

בן-פורת פרש מ"ידיעות אחרונות" תוך הטחת האשמות אישיות במוזס עקב פגיעה במעמדו ובשכרו. "תחושת השותפות והקולגיאליות נהרסה במהירות. הרגשת הכל היתה ששני הקברניטים החדשים אינם נותנים אמון באיש מלבד מזכירתם המשותפת, וחושדים בכל האחרים שהם סוכניו המושתלים כביכול של יודקובסקי", איבחן בספרו. "נוני וּורדי הסתגרו בחדריהם מאחורי סוללה של מזכירות בראשות עוזרת-משגיחה ששירתה את שניהם והקיפה אותם בחומה בלתי חדירה לפניות העיתונאים".

עם השנים, ההסתמכות של מוזס על מתווכים ואנשי סוד הלכה והעמיקה. במחצית הראשונה של שנות התשעים, כשמוזס עדיין עמל על ביסוס השליטה שלו ב"ידיעות אחרונות", עורכים וכתבים ידעו שהם יכולים לפנות אליו בעניינים מערכתיים. רמת המידור שלו היתה נמוכה יחסית, והוא הרשה לעצמו להעביר הנחיות ישירות לכתבים ולעורכים מדרגי הביניים. אבל כבר אז הקפיד להיזהר.

"השיטה של נוני, שעמדה בתוקף ברוב שנותיו בעיתון, היתה שהוא אף פעם לא אמר למישהו 'תכתוב כך או אחרת'", גורס איש תקשורת בכיר שעבד עמו. "הוא היה עובר במערכת וכאילו כבדרך אגב אומר למישהו, 'תשמע, זה וזה הוא תולעת', או מפטיר איזושהי הערה. אם אתה חלש אופי, אתה מתיישר לפי ההערה הזו. אני לא נתקלתי במצב שבו הוא קרא למישהו והורה לו מה לעשות במפורש – אבל נתקלתי הרבה בהערות אגב שלו, מה שקוראים 'רוח המפקד'".

עיתונאי שעבד ב"ידיעות אחרונות" בשנות התשעים, שמבקש להדגיש כי לא חווה צנזורה על בשרו, מסביר את הרציונל: "עיתונאים הם עם רגיש, אם לוחצים עליהם יותר מדי – זה יוצא החוצה. סוד ההצלחה של מוזס היה שילוב בין חשאיות לסלקטיביות. זה בא לידי ביטוי בשימוש עדין ב'מעברים בטוחים' – עורך בכיר שנאמן למו"ל ומשמש כמעין משפך ממוקד, למשל. חוליה מושחתת במערכת, שיכולה להתערב בנקודות הרגישות".

העיתונאי מדגיש שהשיטה התפתחה עוד בימים שלפני שלטון היחיד של נוני. "זה נמשך דורות", הוא מציין, "אבל הגיע לשיא בוטה בזמן פרשת האזנות הסתר. ריכוז הסיקור בנושא הוטל על סגן העורך איתן עמית (ממקורבי מוזס, שהכירוֹ מגיל צעיר; א"ב וא"פ), שניסח את הדיווחים במשותף עם נוני – שהוא, כזכור, אחד החשודים בפרשה".

"אם נוני היה מנסה לכפות את ההתערבות על הדסק בכוח, בגלוי, זה לא היה עובד", מסביר העיתונאי. "כשעופר נמרודי, למשל, נתן הוראה כזאת ב'מעריב' – תוך כמה שעות כבר דיווחו על זה בגל"צ. אותו דבר קרה בהמשך ב'וואלה', ב'תיק 4000'. מי שלא יודע לעשות את זה בצורה עדינה, זה מתפוצץ לו בידיים".

המו"ל מייסד משטר מעקבים

בדברי ימי העיתונות הישראלית, פרשת האזנות הסתר נחקקה כמזימה מושחתת שהמחולל שלה הוא עופר נמרודי, המוציא לאור והעורך של "מעריב", עבריין מורשע שצולם אוכל מסמך בחדר החקירות. אבל בזמן אמת, האפשרות שבתא המאסר הצמוד אליו יישבו נוני מוזס ומבחר מאנשי סודו לא נראתה מופרכת כלל ועיקר.

ככל שקבוצת "ידיעות אחרונות" התרחבה ושלחה זרועות אל כל קצות מפת התקשורת, מלאכת השליטה במכונת המזומנים והכוח נעשתה מורכבת ומאתגרת יותר. שנות התשעים היו שנים נהדרות לעסקי העיתונים – אבל מי שהביט קדימה כבר יכול היה לחזות באיום של הטלוויזיה על הדומיננטיות של עיתוני הדפוס, ואולי גם לנחש את המשמעויות הטמונות בשחקן החדש על המגרש: האינטרנט.

בשנים שלפני המהפכה הדיגיטלית, הסכנה המרכזית למעמדו של "ידיעות אחרונות" נשקפה מ"מעריב" של הנמרודים, שעבר מתיחת פנים, גייס כשרונות והחל למשוך קוראים חדשים. מוזס זיהה גם סכנות מבית. הוא אמנם הצליח לדחוק את קרובי משפחתו מעמדות המפתח בקבוצה, אבל בשלב הזה הם עדיין החזיקו במניות – וחלקם גם בתפקידים ניהוליים. הפתרון שלו לשתי הסכנות האלה, מבפנים ומבחוץ, הביא אותו כפסע מהרשעה פלילית ומאסר.

בתחילת שנות התשעים החל מוזס לחשוד שמידע רגיש מ"ידיעות אחרונות" דולף באופן שיטתי אל "מעריב". ב"מעריב" ניסו באותם ימים לחקות את "ידיעות אחרונות" כדי לנגוס בנתח השוק שלו. זו לא מטאפורה. לעתים קרובות, עיצוב עמוד השער של "מעריב" היה כה דומה לזה של "ידיעות אחרונות", שהתופעה עוררה תהיות בקרב הקוראים וזכתה להתייחסות גם מחוקרי התקשורת, שהבחינו בכך בזמן אמת.

מוזס סיפר על כך לחוקרי המשטרה כששאלו אותו על נהלי האבטחה ב"ידיעות אחרונות". "במשך כל שנת 1992, למעשה מהחצי השני של השנה, שמנו לב שיש דמיון מפתיע בצורה של חלק מהעמודים ב'ידיעות' וב'מעריב'", אמר מוזס. "בנוסף, היינו לעתים מופתעים מכך שמידע מסחרי סודי דלף החוצה".

הריגול התעשייתי היה הדדי, והחל הרבה לפני עידן נוני. "ל'ידיעות' תמיד היו מרגלים בתוך 'מעריב'", מספר זאב גלילי, שעבד אז ב"ידיעות אחרונות", בשיחה עם "העין השביעית". "בישיבות מערכת ידענו מראש מה תהיה הכותרת של 'מעריב'. נח היה מרים טלפון למישהו – ומישהו היה מעביר לו. אבל לעבור על החוק ולבצע האזנות? בשביל זה צריך להיות אידיוט. אבל הרבה שוכחים שלא רק ב'מעריב' האזינו – היתה גם האזנה נגדית מטעם 'ידיעות'. ולא רק נגד 'מעריב'".

דליפת המידע מ"ידיעות אחרונות" ל"מעריב" הדאיגה את מוזס. האמצעי שבחר כדי לבדוק את החשדות היה לרגל אחר עובדיו. בן הדוד זאב מוזס, שעדיין היה אז שותף בכיר בחברה וגם כיהן כמנכ"ל העיתון, קיבל מכמה עיתונאים תלונה על כך שבגלאי העשן של בית "ידיעות אחרונות" הותקנו מצלמות נסתרות שצילמו את העובדים ללא הפסקה. כשהתחקה אחר מקור הכבלים, הגיע לחדר קטן ליד דסק החדשות שבו ישב עובד שתפקידו היה לצפות בווידיאו.

זאב מוזס פנה לחיים רוזנברג, איש מפתח בקבוצת "ידיעות אחרונות" שהגדרת התפקיד הרשמית שלו היא מנהל המשק והאחראי על הביטחון. עוד נחזור אליו. זאב מוזס הניח שרוזנברג הוא הכתובת בעניין המצלמות, וביקש ממנו לפרק אותן; כמנכ"ל, זאב חשב שיש לו סמכות לדרוש זאת. אבל רוזנברג, מהאנשים הקרובים ביותר לנוני בעיתון ומחוצה לו, לא נקף אצבע.

זאב מוזס הניח שנוני אחראי לכך. בשיחה עם עדי מרקוזה-הס טען שבזמן שמשפחת נמרודי קיימה משא-ומתן על רכישת "מעריב", נוני עודכן בזמן אמת בכל פרטי המגעים בזכות הקלטות סתר. כעת חשד שאותם אמצעים בדיוק מופעלים נגד עובדי העיתון. בהמשך, כשנוני ורוזנברג נחקרו במשטרה, הם אישרו שנוני היה הגורם שהורה להתקין את המצלמות הנסתרות וציינו כי את ההתקנה בפועל ביצעה חברת ספקיוריטי של דוד ספקטור.

בדיקה שערך זאב מוזס העלתה שהעיתון שילם לספקיוריטי כמיליון שקל. בעדותו במשטרה, זאב תיאר את הנתון הזה כ"סכומים שעבורם רוצחים אנשים". הוא שיגר לנוני פנייה חריפה. "נקיטת אמצעים שכאלו גורמת להשלטת פחד ואימה בציבור העובדים והעיתונאים בפרט, יוצרת אווירה של 'האח הגדול רואה הכל', שהינה הרסנית לקיום עיתון חופשי ופורה, שלא לדבר על הנזק האדיר שיכול להיגרם לתדמית העיתון כגוף האמון על חופש הביטוי", כתב במכתב מאוקטובר 1993 שצוטט בספרה של מרקוזה-הס. כמו רוזנברג, גם נוני התעלם מהבקשה. זאב שלח את עוזרו האישי לפרק את המצלמות.

זאב מוזס הוא דמות מפתח להבנת תהליך צבירת הכוח של נוני. רק שנים אחדות לפני כן סייע זאב לנוני להשתלט על "ידיעות אחרונות" מבפנים ולדחוק החוצה את יודקובסקי. כעת, על רקע תקרית המצלמות ולנוכח מחלוקות קשות בנוגע לתפעול בתי-הדפוס, שהובילו בין היתר לתקרית האלימה שתוארה כאן קודם, יחסיהם החמיצו. בשלב מסוים, רוזנברג אף הטיל על משרד החקירות "תשבץ", שעבד עם העיתון, לעקוב אחר זאב, שכאמור כיהן אז כמנכ"ל "ידיעות אחרונות".

בחקירתו טען רוזנברג שהיתה זו יוזמה עצמאית שלו שנועדה לטפל במשבר בדפוס, ושכאשר נוני עודכן הוא דרש להפסיק את המעקב אחר בן דודו.

ספרה של מרקוזה-הס מתאר כיצד ניגש זאב לנוני ודרש תשובות על ההיפוך שחל ביחס אליו, ונענה במתקפה: "אני צריך לדעת שכל מה שקורה בעיתון נעשה על-פי החלטה שלי", צוטט שם נוני, "לא אכפת לי מה אתה חושב, לא אכפת לי אם אתה מסכים לדעתי או לא. אני חייב להיות הקובע". בתום התכתשות משפטית מהירה, נוני הדיח את זאב מהדירקטוריון ובהמשך גם מהמנכ"לוּת, אך בן-הדוד עדיין נותר אחד מבעלי המניות המרכזיים בקבוצה.

בינתיים, החשדות שלפיהם גם גורמים חיצוניים מאזינים לשיחות של בכירי "ידיעות אחרונות" הלכו והתחדדו. אחת הדרכים שבאמצעותן ניסתה ההנהלה לאתר את נקודות החולשה של המערכת היתה דרישה חריגה שהוצבה בפני עובדים חדשים: כתבים, עורכים, צלמים, מפיקים ובעלי תפקידים אחרים שגויסו לעיתון התבקשו לעבור בדיקות פוליגרף.

העובדים נשאלו האם אי פעם גנבו דבר מה, האם הם נוהגים להשתמש בסמים והאם אי פעם הדליפו מידע על מעסיקיהם. "זו היתה פרקטיקה מקובלת בעיתון, שהמשיכה גם שנים אחר-כך", נזכר עיתונאי שעבד אז בדסק ועבר בעצמו בדיקת פוליגרף. רוזנברג, אגב, טען בחקירת המשטרה שהוא "לא מאמין במכשיר הזה", וסירב להיבדק.

בדיקות הפוליגרף הוכנסו לשימוש בעקבות דליפה קיימת, אך נועדו גם כדי להרתיע מדליפים בפוטנציה – כאלה שאולי שקלו להעביר מידע למתחרים או לחשוף מעשים פסולים שנעשו בקבוצת מוזס. במקום כלשהו ב"ידיעות אחרונות" נשמרו, ואולי עדיין נשמרים, דו"חות רגישים ואישיים על עובדים בעבר ובהווה, עם מידע על מעידותיהם ומהימנותם. "אם אני ביבי נתניהו, הייתי שמח מאוד להחזיק היום בדו"ח פוליגרף של ניר חפץ", מסכם זאת עורך לשעבר בקבוצה.

צעדי המודיעין המסכל של נוני ורוזנברג הצליחו. החוקרים הפרטיים שגייסו גילו שהמתחרים מ"מעריב" אכן מאזינים להם בסתר, ובניגוד לחוק. "נמרודי לקח את דוד רונן, סגן ראש השב"כ לשעבר, שהפעיל אנשים בשיטות של השב"כ – מה שנקרא ח"סינג, חדירות סמויות", משחזר גורם ב"ידיעות אחרונות".

"בתקופה ההיא לא היה סייבר", הוא מוסיף. "המחשבים לא היו מחוברים לאינטרנט. כדי לגנוב מידע היית צריך להכניס מישהו פיזית, שישתיל אמצעים אלקטרוניים, שילחץ על הכפתור במחשב – וזה מה שנמרודי עשה ב'ידיעות'. ולא רק כדי לגנוב מידע, אלא גם כדי לסחוט אנשים. בסוף, אגב, תפסו את כל השתולים".

הכספת של חיים רוזנברג

גם נוני נתפס, אבל הצליח לצאת מהפרשה ללא כתב אישום. האיש שעזר לו בכך, בדרכים שכאילו נלקחו מסרט מאפיה זול, היה חיים רוזנברג, שליחו למשימות מיוחדות. רוזנברג התקבל לעבודה ב"ידיעות אחרונות" באמצע שנות השישים. הוא החל כפועל דפוס, אך התקדם בסולם הדרגות עד שהפך למנהל המחלקה, שעובדיה המאוגדים ניהלו יחסים מורכבים עם ההנהלה. ב-1989 מוזס העביר אותו צד.

באופן רשמי, התואר שניתן לרוזנברג הוא מנהל המשק והאחראי על הביטחון. אבל בפועל הוא הרבה יותר מזה. רוזנברג הוא אחד האנשים הקרובים ביותר לנוני, האיש שלו למשימות מיוחדות ואיש קשר עם גורמים בעיתון ועם דמויות רבות כוח במרחב שמחוצה לו.

הכתבים למדו להיעזר ברוזנברג בתחקירים ובמגעים עם מושאי סיקור בפרופיל גבוה. נוני סמך עליו בביצוע עסקאות הענק לרכישת נייר – אחד מסעיפי ההוצאה הגדולים בכל עיתון, עם משמעויות קריטיות לשורת הרווח – וגם הטיל עליו לרכז את הטיפול בשורה של משרדי חקירות וחברות אבטחה שעבדו עם "ידיעות אחרונות".

במקביל, רוזנברג החל לתפקד כמעין שליח של מוזס שמתאם עבורו פגישות רגישות, בוחש בחשיפה התקשורתית של מקורבים ולעתים יורד עד רמת הטקסט והתמונה. ניר חפץ, עורך "7 ימים" לשעבר ועד מדינה במשפט המו"לים, הגדיר את רוזנברג בעדותו כ"יד ימינו" של מוזס – מונח שחוזר על עצמו אצל מכרים נוספים של השניים. אחד מהם, עיתונאי לשעבר בקבוצה, מגדיר את רוזנברג כ"איש סוד מהמעלה הראשונה. סוג של קונסיליירי מטעם נוני, שתפקידו להזיז את החיילים מצד לצד על הלוח".

מונח שחוזר על עצמו שוב ושוב בשיחות עם עובדי "ידיעות אחרונות" הוא "הכספת של חיים רוזנברג". עצם קיומה לא שנוי במחלוקת – רוזנברג אישר זאת בעצמו כשנחקר במשטרה – אבל לחומרים שנשמרים בה נקשרו שלל שמועות ותיאוריות קשר. מהימנותן מעולם לא הוכחה. מבחינת האפקט, ייתכן שאין בכך צורך: מספיק שאדם יאמין בקיומה של הכספת כדי שמאזן האימה יעמוד בתוקף. אחד מאותם אנשים היה כנראה נתניהו. בתחקיר של "הארץ" מ-2016 הובאה עדות של פוליטיקאי אנונימי שלפיה נתניהו משוכנע שלמוזס יש "כספת עם תיקים על פוליטיקאים, ושבאמצעות התיקים האלה הוא מפעיל את הפוליטיקאים כדי להפיל אותו".

השמועה על קיומה של הכספת נצרבה בתודעה הציבורית בזכות סדרת סרטונים שצילם אלדד יניב ב-2013 כחלק מקמפיין הבחירות של מפלגת המחאה הכושלת "ארץ חדשה". יניב, עורך-דין בהכשרתו, היה עיתונאי ברשת המקומונים של "ידיעות אחרונות" בשנות התשעים, ובעשור שלאחר מכן מילא תפקיד בקמפיינים של אהוד ברק ומפלגת העבודה. בין לבין עבד במשרד עורכי-הדין של דב ויסגלס – מקורב של נוני מוזס, מבכירי פורום החווה של אריאל שרון ובשלב מסוים גם עורך-דינו של חיים רוזנברג.

כעבור עשור ניסה יניב להיבחר לכנסת על טיקט המאכער הפוליטי שהתפכח והחליט לחשוף את מערך הכוחות הסמוי שמניע את הכלכלה והפוליטיקה הישראלית.

יניב תיאר את רוזנברג כאדם החשוב ביותר ב"ידיעות אחרונות". "על נחום ברנע שמעת? הוא פחות חשוב", טען יניב באחד מסרטוני התעמולה, ואז תיאר מה שנראה כטקס קבוע שנועד למסד יחסי שליטה: כשפוליטיקאים מגיעים לביקור בבית "ידיעות אחרונות", רוזנברג מארח אותם ומציג להם את דסק החדשות, ואת הארכיון, ואז מוביל אותם אל כספת גדולת מידות.

"הם שואלים אותו, 'הכספת של המדינה? פה זה כל התחקירים הבטחוניים של 'ידיעות אחרונות' שנפלו בצנזורה?'. הוא מסתכל עליהם ככה בדוֹק של זלזול, ואומר: 'לא... פה מונחות הביצים של בכירי המדינה. של בכירי הפוליטיקאים בישראל'". בסביבת מוזס, חשוב לציין, הכחישו זאת – ולפחות מבחינה פיזית בית "ידיעות אחרונות" ההוא נהרס עד היסוד ב-2018. אבל עצם קיומו של מנגנון סחיטה מהסוג הזה עלה גם בפורומים פחות קונספירטיביים.

אסף לוי, כתב חוקר לשעבר ב"ידיעות אחרונות" וב"כלכליסט", פרסם ב-2017 עדות אישית מעוררת הדים. במרכזה עמדה טענה שלפיה הדרג שמעליו ניצל את עבודתו העיתונאית לצורכי סחיטה. את השיטה אִפיין לוי כך: "כלבי התקיפה, התחקירנים, אוספים במהלך עבודתם העיתונאית כביכול שלל חומרים מביכים, מזיקים, לעתים פליליים, על דמויות מפתח במשק ובזירה הפוליטית והעסקית בישראל. אלא שבעיתון של המדינה וגם בעיתון 'כלכליסט' לא באמת ממהרים לפרסם את הדברים. ממסמסים אותם, מורחים אותם, שמים אותם על המדף כמו אקדח שמונח על השולחן. במילים אחרות: מדובר באיום שהוא יותר מרמז כלפי מושא התחקיר".

הרווח האפשרי שמוזס עשוי להפיק מכך נחשף במסגרת משפט השוחד שלו. שאול אלוביץ', הבעלים לשעבר של בזק ואחד הנאשמים במשפט, טען שב"ידיעות אחרונות" נוהגים לאיים על מפרסמים גדולים שאם יעצרו את הזרמת תקציבי הפרסום – מוזס "יהרוג אותם". במסרון שנחשף במשפט הודה אלוביץ' כי הסכים לשלם ל"כלכליסט" מקבוצת "ידיעות אחרונות" 400 אלף שקל בשנה מתקציב בזק – כביכול עבור "חסויות", אך בפועל כמעין פוליסת ביטוח נגד פרסומים שליליים.

"עובדתית זה בוצע, יחסי הסחיטה האלה מול 'כלכליסט' בוצעו", טען העד אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה" לשעבר, שעבד עם אלוביץ' באופן צמוד. ב"כלכליסט", ראוי להדגיש, הכחישו בתוקף את העדות, וגם את דבריו של הכתב לשעבר על האקדח והשולחן. אבל חרף רצף של איומים חריפים שהשמיעו אז בעיתון הכלכלי, השנים נקפו ותביעת דיבה מעולם לא הוגשה.

רוזנברג עצמו מסרב להתייחס לשמועות. הוא אמנם לא מוזכר בשתי העדויות שצוינו לעיל, אך כששואלים אותו על הכספת הוא אפילו לא טורח להכחיש. המעורבות שלו בתחזוקת רשת הקשרים של מוזס לאורך השנים נחשפה בהבזקים, וגם אז נזהר רוזנברג לא לאשר את מה שהתגלה.

חשיפה של "העין השביעית" העלתה שב-2017 נפגש רוזנברג עם הפוליטיקאי אלי כהן, שהיה אז שר הכלכלה. הם נפגשו מיד אחרי שכהן ישב לשיחה עם עורכת מוסף "ממון" דאז אילאיל בן-צור וסגנה (ולימים יוֹרשה בתפקיד) אסי חיים. כעבור שלושה חודשים נפגשו שוב השר ואיש הצללים. בתגובה שמסר לאתר "העין השביעית", כהן טען שפגישותיו עם רוזנברג התקיימו על רקע חברי. רוזנברג, נאמן לחשאיות, טען שהוא בכלל לא זוכר שנפגש עם שר בממשלת ישראל.

טפח נוסף ממלאכת החיבורים של רוזנברג נחשף בחקירתו הפלילית של אפי נוה, יו"ר לשכת עורכי-הדין לשעבר. קצת לפני שנוה נבחר לתפקיד, בעיתון של מוזס גנזו תחקיר גדול על אודותיו. אחרי שניצח בבחירות, נוה זכה לסיקור מיטיב מ"ידיעות אחרונות" – ולשכת עורכי-הדין הזרימה לקבוצת התקשורת תקציבי פרסום נדיבים. מהחקירה עלה שנוה שמר על קשר קרוב עם כתבת המשפט הוותיקה טובה צימוקי ושימש מקור שלה. רוזנברג עמד בקשר עם שניהם, כמעין עורך צללים שברצותו מכריע לגבי אופי הסיקור הרצוי.

"לכתבים ברור שכשחיים רוזנברג אומר משהו, הוא מדבר בשם נוני", מדגיש עיתונאי שעבד ב"ידיעות אחרונות" בעשור הקודם. "חיים מחובר למערכת העריכה, והוא יכול להרים טלפון לעורך של מוסף ולפקוד עליו לשנות כיוון או להסיר תמונה של מישהו. במקרים אחרים מגיעים ממנו חומרים שאמורים אחר-כך להפוך לידיעה. וככל שהעורכים של 'ידיעות אחרונות' הלכו ונחלשו, חיים נעשה יותר ויותר חזק – עד כדי יכולת להכתיב קו".

בצד של מושאי הסיקור מאפיינים את רוזנברג כאדם חביב ונגיש שאפשר לפנות אליו במקרה שהמגעים עם העורכים לא נושאים פרי. "חיים הוא האיש הכי סבבה", אומר אחד מהם, "אבל אחרי שהוא עוזר לך אתה מרגיש שאתה חייב לו. זו המאפיה. גם במאפיה הרי תמיד עוזרים לך".

"מנהל המשק והאחראי על הביטחון", התואר שניתן לרוזנברג, נועד להסתיר הגדרת תפקיד שלא רצוי, או אי-אפשר, לתת לה שם פורמלי. אבל נוני מוזס לא המציא יש מאין את התפקיד, הוא המשיך מסורת שהתווה אביו המנוח. בניגוד לנוני, מוזס האב לא גידל לתפקיד הקונסיליירי עובד דפוס מצטיין. הוא בחר בראש יחידת המחסלים של המוסד.

באמצע שנות השבעים, נח מוזס גייס לתפקיד מנהל המשק והאחראי על הביטחון ב"ידיעות אחרונות" את נחמיה מאירי, איש ביון שעמד בראש אגף "קיסריה" של המוסד, פיקד על יחידת החיסולים "כידון" וביצע בעצמו התנקשויות מחוץ לגבולות ישראל, עד שפרש מהארגון בנסיבות עגומות.

אחד המבצעים שעליהם פיקד מאירי היה הפעולה הכושלת בעיירה הנורבגית לילהאמר ב-1973, שבה חוליית מוסד ניסתה להתנקש בטרוריסט עלי סלאמה, איש ארגון ספטמבר השחור. אנשי המוסד, ומאירי בתוכם, הרגו בטעות את אחמד בושיקי, מלצר מרוקאי חף מפשע. הפיאסקו יצר משבר דיפלומטי חמור והוביל למעצר ומשפט של כמה מהסוכנים שנטלו חלק ברצח. זמן לא רב לאחר מכן פרש מאירי מתפקידו וגויס ל"ידיעות אחרונות". בהמשך פורסם שבמקביל לעבודתו אצל המוזסים נשלח מדי פעם למשימות חשאיות בחו"ל מטעם המוסד.

"מאירי שימש למעשה כקצין הביטחון והמבצעים, והיה מעורב בשורה של 'פרשות' פנימיות" ב"ידיעות אחרונות", כתב עליו העיתונאי אריה אבנרי, שהכירוֹ מעבודתם המשותפת בעיתון. "עד יום מותו נצר אותן בלִבו ולא חשף אותן".

מה עושה קצין ביטחון ומבצעים של עיתון? טפח קטן תואר בדיווח שהופיע בעיתון "חדשות" בשנות השמונים. מאירי וקבוצה של אנשי אבטחה הגיעו לביתו של יו"ר ועד המובילים של העיתון, שלמה קובה, בניסיון לאיים עליו ועל אשתו כדי להפסיק עיצומים שבהם נקט הוועד. בתגובה, יו"ר הוועד המאוים ירה לעברם ברובה. התקרית, שאירעה ב-1984, עלתה למאירי בהרשעה פלילית ועונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי. על היו"ר המתבצר הוטל קנס בסך 500 שקל.

כשנוני השתלט על "ידיעות אחרונות" הוא הדיח את מאירי והחליף אותו באיש אמונו, רוזנברג. במסכת האזנות הסתר שבאו אחר-כך רוזנברג היה המוציא לפועל: האיש ששכר את החוקר הפרטי שניהל את ההאזנות הבלתי חוקיות, הפעיל אותו, שילם לו סכומי עתק במזומן – וחצץ בינו לבין מוזס.

פרשת האזנות הסתר

פרשת האזנות הסתר נחשפה לציבור ב-1994. חקירת המשטרה שנפתחה באותה שנה שלחה למאסר את מו"ל "מעריב" עופר נמרודי וכמה מאנשיו ואיששה את החשדות של מוזס. ב"מעריב" אכן צותתו לקווי הטלפון והפקס של רוב צמרת "ידיעות אחרונות": נוני מוזס עצמו וכמה מאנשי אמונו הקרובים ביותר – רוזנברג, העורך הראשי משה ורדי והסמנכ"ל דאז ינון אנגל, בין היתר.

אחד הצידוקים שנתן נמרודי להאזנות הפליליות היה שב"ידיעות אחרונות" מפעילים לחץ פסול על מפרסמים כדי למנוע מהם לקנות מודעות ב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" האשימו את "מעריב" באותו הדבר בדיוק.

אבל החקירה המשטרתית העלתה עוד משהו. התברר שבזמן שנמרודי האזין למוזס ואנשיו, חוקר פרטי שקיבל סכומי עתק מ"ידיעות אחרונות" ביצע האזנות פליליות לאנשי "מעריב", כולל דב יודקובסקי ורעייתו לאה – וגם ליריביו של מוזס בתוך "ידיעות אחרונות".

החוקר הפרטי, זאב לאופר, מסר לחוקרי המשטרה עדות מפורטת. הוא סיפר שהחל לבצע האזנות סתר מטעם "ידיעות אחרונות" במחצית השנייה של 1993, בערך בתקופה שבה הותקנו המצלמות הנסתרות במערכת העיתון. הוא הסתייע לשם כך במשרד החקירות אג"ם של שניים מאנשי המפתח בפרשה, החוקרים הפרטיים יעקב צור ורפי פרידן. בהתחלה, סיפר לאופר, הוא החליט בעצמו למי להאזין, אך בהמשך קיבל שמות ספציפיים והכוונה מחיים רוזנברג, חבר ילדות שלו שגדל איתו בקיבוץ אפעל.

לאופר טען בפני חוקרי המשטרה שרוזנברג "התרשם מאוד מאיכות המידע" שסיפק לו, והתעניין מהיכן השיג אותו. "עניתי לו: 'אין שואלים את האופה איך הוא אופה לחם'". לאופר הוסיף כי כשסיפר בהמשך שהמידע מגיע מהאזנות סתר, רוזנברג "חש מאוד לא נוח".

גם אם רוזנברג אכן חש לא נוח, הוא המשיך לעבוד עם החוקר הפרטי. "לקראת המשך העבודה המשותפת, חיים ביקש למקד אותי בדברים או בגורמים שהם מרכזיים בקבלת החלטות, אם זה ב'מעריב', בתחום השיווק ו/או כל מידע מפי, או אודות, עופר נמרודי", אמר לאופר לחוקרי המשטרה.

"מעריב", כאמור, לא היה המטרה היחידה. לאופר האזין גם למנכ"לי "ידיעות אחרונות" לשעבר עודד וזאב מוזס, לעורכי-דינם, למעדניית "דונה שולה" של אשתו של זאב מוזס, למנהל הבכיר ינון אנגל, לחברי ועד פועלי הדפוס, לבעל המניות אורי קורת, וגם לשתי אחיותיו של נוני. "שמתי האזנה לג'ודי מוזס ותמי מוזס, אלה היו הראשונות, וכשהתברר לחיים שאני מאזין להן הוא ביקש ממני מיד להוריד את ההאזנה כי הן אינן יריב", אמר בחקירה.

ב"מעריב", חוץ מלהאזין לעופר נמרודי, הושתלה האזנה גם לעורך הראשי יעקב ארז, לעורך הבכיר אמנון רבי ועוד. לאופר סיפר ששתל עובד במחלקת ההפצה של "מעריב" כדי לגלות נתוני אמת על היקף המכירות, אבל נכשל בהשגת המידע. חוקר פרטי אחר, שככל הידוע פעל במסגרת החוק, נשכר על-ידי "ידיעות אחרונות" כדי לבצע תצפיות ומעקבים אחר נמרודי.

לדברי לאופר, הוא נהג להיפגש עם חיים רוזנברג בדירת מסתור קטנה בקומה ה-12 של אחד ממגדלי דוד בתל-אביב, ליד בית-החולים איכילוב. בדירה הצמודה גרה חמותו ברוניה גרייף, שמדי פעם אירחה אותו ואת רוזנברג. רוזנברג סיפר בחקירה שלאופר תיאר את יחידת הדיור כ"חדר המלחמה" שלו, שבו הוא שומר תיעוד משיחות של "כל גדולי המשק". "היו מאות קלטות", נזכר רוזנברג, "אני זוכר כמות אדירה".

לאופר סיפר שהוא ורוזנברג ישבו שם ליד הטייפ והאזינו יחד. גם חמותו העידה שנכנסה פעם כדי להגיש כיבוד בזמן ששניהם האזינו לדבר מה, וחשה מבוכה מהסיטואציה. רוזנברג הכחיש.

"שיא העבודה היה בחודשים ינואר-פברואר 1994, ועד לפיצוץ [הפרשה] באפריל 1994", סיפר לאופר. "בינואר היה חיים יושב איתי במקום המסתור, שנקרא לו 'הבור', ושומע איתי מספר קלטות כמעט מדי יום. במשך חודש ימים שמענו עשרות קלטות. חיים הפך לדעתי למכור לעניין, כפי שקורה אצל לקוחות אחרים במקרים דומים. זה סוג מידע שקשה בלעדיו, ברגע שמתחילים".

פגישות אחרות התקיימו במכונית, במגרש חניה או תוך כדי נסיעה. השניים נפגשו גם בבית-החולים תל-השומר. בשלב מסוים ביקש רוזנברג מלאופר להעביר את הפגישות למחלקה האורולוגית בבית-החולים אסף הרופא.

מטעמי זהירות, שני אנשי הצללים התייחסו לבכירי "ידיעות" ו"מעריב" בשמות קוד. הכינוי שניתן לנוני היה "50". נמרודי היה "התרנגול".

בשני מקרים, טען לאופר, רוזנברג לקח עמו קלטות כדי להשמיען לנוני מוזס. במקרה אחד היה זה תוצר של ציתות אסור לזאב מוזס, ובמקרה אחר שיחת טלפון בין נמרודי ליעקב קדמי, מנהל השיווק של "מעריב". במקרים אחרים העביר למפעילו דו"חות על ההאזנות.

החקירה העלתה שלאופר קיבל מרוזנברג בתמורה לשירותיו קרוב ל-400 אלף דולר, סכום גבוה שבאופן חריג הועבר במזומן. הכסף הגיע במקור מ"ידיעות אחרונות", אך תכליתו האמיתית לא צוינה בספרי החברה. במקום זה, התשלומים נרשמו כהלוואות שלקח רוזנברג לכיסו, ואלו כוסו באמצעות "מענקים" שקיבל מהנהלת העיתון.

חלק מהכסף שעבר דרך רוזנברג הוסווה כהלוואה מחברה אחרת, "עורק", שהיתה שותפה של משפחת מוזס בעסקי הכבלים. אחד הבעלים של "עורק" היה הטייקון שמואל מיתר, ממייסדי ענקית התוכנה אמדוקס, שכיהן במקביל כחבר בוועדת הביקורת הפנימית של הנהלת "ידיעות אחרונות". כשנקרא לעדות, מיתר סיפר לחוקרים שמוזס ביקש ממנו אישית לטפל בהלוואה. הוא ציין שהיה זה צעד חריג; חברת "עורק" נהגה לתת הלוואות רק לעובדיה, ורוזנברג לא נמנה עמם. ובכל זאת, מיתר נעתר לבקשה. הסיבה שמסר לחוקרים היתה יחסי החברות שלו עם מוזס.

הסכום הכולל שהוציאה קבוצת מוזס על ההפעלה של לאופר נאמד בכ-1.1 מיליון שקל. חלק מהכסף, קרוב ל-400 אלף שקל, הועבר לו הרבה אחרי פתיחת החקירה. במשטרה חשדו שלא מדובר בתשלום על עבודה אלא בדמי שתיקה, אתנן שנועד לוודא שלאופר לא ידבר על יחסיו עם "ידיעות אחרונות".

השטרות חולקו לחבילות שנעטפו בנייר עיתון ונמסרו בשעות הלילה. כדי להסוות את התשלום ביקש רוזנברג מבתו לימור להעביר את חבילות המזומנים בשמו דרך גיסתו של לאופר, גאולה. "כשקיבלתי את החבילות ושאלתי אותו במה מדובר", אמרה הבת לחוקרי המשטרה, "הוא אמר שזה שום דבר, ואז ביקש שרק אני אעביר את החבילות, ועדיף שאני לא אדע ממי זה ולמי זה". דבריה צוטטו בכתבה רחבת יריעה שפרסמה ב"הארץ" אורית שוחט.

העבודה מול חוקרים פרטיים לא הוגבלה למאבק הכוחות מול העיתון המתחרה. גם כתבי "ידיעות אחרונות" נהגו להסתייע בשירותים הללו, ולפעמים קיבלו תיקים שלמים שמשרדי החקירות הכינו על מושאי סיקור. חלקם השתמשו במידע כחומר גלם לתחקירים, אחרים פשוט פרסמו את החומר אחרי טיפול קוסמטי קצר שטִשטש את מקורו.

השימוש בחוקרים פרטיים היה כה נפוץ, שפעם אחת הוא הוליד סיטואציה אפרים-קישונית שבמהלכה מחלקה אחת בעיתון השתמשה במשרד חקירות שעבד במקביל עבור העיתון המתחרה. כך קרה שהמשרד עבד עם "ידיעות אחרונות" – ובמקביל ריגל אחריו. "בעיתון היו עובדים הרבה עם משרדי חקירות", נזכר גורם שעבד ב"ידיעות אחרונות" ונחשף לתחום מתוקף תפקידו, "מוטי גילת עבד באופן קבוע עם חברת תשבץ של אביב פישביין – תחקיר דרעי, זאת היתה עבודה של תשבץ. גם חיים רוזנברג עבד איתם. חברה אחרת, מור-טל חקירות, עבדה עם משה ורדי ורותי בן-ארי, רכזת הכתבים".

אלא שחברת מור-טל, התברר, עבדה במקביל גם עם אנשי "מעריב". "במקרה אחד", ממשיך הגורם, "האנשים של מור-טל שתלו בחורה בחברת תשבץ שעבדה עם גילת – והיא הדליפה משם את כל החומר, כולל מעקבים אחרי 'מעריב' ותחקירים של מוטי גילת".

מוזס היה מודע לפעילות הזאת. בחקירתו במשטרה הוא ציין שהוא זה שחתם על הצ'קים שהועברו לחברת מור-טל. לדבריו, הוא הורה להפסיק לעבוד עם החברה אחרי שהתגלה לו שאנשיה עובדים במקביל עם "מעריב". הגורם דלעיל מסכם: "כשמדברים על כספת במרתף של בית 'ידיעות אחרונות' שבה כביכול שמורים חומרים רגישים על אנשים חשובים, מדברים על החומרים שאספו החוקרים הפרטיים, ששמורים כביכול בכספת של חיים רוזנברג".

הבניין עצמו, הוא מדגיש, "כידוע כבר לא קיים".

הצצה אל מתחת למכסה הביוב

חוקרי פרשת האזנות הסתר זימנו את מוזס ורוזנברג לחקירה באזהרה. הגרסאות שמסרו השניים לא היו עקביות. באחת החקירות טען רוזנברג שמעולם לא ביקר בדירת המסתור. בחקירה אחרת הודה שלא אמר אמת. בשלב מסוים טען ששמו של החוקר הפרטי זאב לאופר, חבר הילדות שקיבל ממנו יותר ממיליון שקל במזומן, מוכר לו רק מקריאת עיתונים.

מוזס שמר על זכות השתיקה כשנשאל על דמי השתיקה ששולמו ללאופר, אבל בהמשך הוא ורוזנברג אישרו שאכן העסיקו את החוקר הפרטי, ששילמו לו במזומן ושפעלו להסתרת הקשר ביניהם. עם זאת, שניהם הכחישו שהזמינו האזנות סתר או דרשו ממנו לבצע פעולה בלתי חוקית כלשהי.

החקירה הפלילית סוקרה בהבלטה בכל כלי התקשורת – אבל המו"לים סיכמו שלפחות אצלם היא לא תובלט יותר מדי. חקירה של רשות ההגבלים העסקיים העלתה שבקיץ 1994 נפגשו מוזס, נמרודי ועמוס שוקן, מו"ל "הארץ", לרצף של פגישות תיאום שבמסגרתן הוחלט שסיקור הפרשה יוגבל להליכים המשפטיים בלבד. המשמעות: העיתונים יימנעו מחפירה עצמאית בפרשה והסתעפויותיה. ב"הארץ" המערכת התמרדה נגד המהלך האנטי-עיתונאי. ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" צייתו. מוזס ונמרודי, כל אחד בעיתונו, דאגו שגם הסיקור המשפטי הדל יחסית ימוסגר באופן שישרת את האינטרסים שלהם.

מוזס היה מעורב בניסוח הדיווחים, אבל נזהר לא לפלוש לדסק ולהפוך את הבחישה לבוטה מדי. "בדסק ידעו שהידיעות על פרשת האזנות הסתר מקבלות יחס מיוחד ובדרך כלל גם מחייבות אישור חתום, בפקס, או שיחת טלפון לפני פרסום, עם מוזס או גורמים מטעמו", מספר הפעיל החברתי שבי גטניו, שבשנים ההן עבד בדסק כשליח. "אני זוכר את העורכים מחכים להנחיות, ולפחות בחלק מהמקרים הידיעות השתנו בעקבות שיחה או תיקון בכתב".

הטיית הסיקור לא הוגבלה לדיווחים על פרשת ההאזנות. בדומה לתופעה שצצה שנים אחר-כך, בימי "תיק 2000", עצם ההסתבכות של המו"ל ובכירי העיתון בחקירה פלילית הקרינה על סיקור מערכת אכיפת החוק בכללותה.

"נוני מוזס הערמומי הקפיד לשמור על יחסים טובים עם ראשי הגופים לאכיפת החוק, בהנחה שאלו יעזרו לו ביום צרה כשיתחילו לסרוק ולחשוף את מעלליו השונים", כתב העיתונאי אריה אבנרי בספרו "אומץ לב". היתה לו גם דוגמה.

במקביל לעבודתו ב"ידיעות אחרונות", אבנרי היה פעיל חברתי וניהל קמפיינים נגד שחיתות שלטונית במסגרת עמותת "אמיתי", ולאחר מכן בעמותת "אומ"ץ". לקראת סוף 1996 פנה אבנרי ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לעכב את מינוי קצין המשטרה הבכיר סנדו מזור לתפקיד ראש אגף החקירות. העילה: התבטאות של שופטת שלפיה מזור לא אמר אמת בבית-המשפט.

לדברי אבנרי, "ידיעות אחרונות" היה העיתון היחיד שבו הוחלט לא לדווח על כך. במקום לפרסם ידיעה, מוזס זימן את אבנרי למשרדו ודרש שהעמותה תיסוג מעמדתה ותאפשר למזור להתמנות לתפקיד ללא הפרעות. התיק נגד מוזס בפרשת האזנות הסתר עוד היה פתוח אז. לפי הניתוח של אבנרי, באמצעות ההגנה על מזור קיווה מוזס לצבור נקודות חיוביות בדרך להיחלצות מהעמדה לדין. אבנרי ציין כי סירב לשתף פעולה.

במשטרה, בכל אופן, לא קנו את הגרסאות של מוזס ורוזנברג והמליצו להעמידם לדין. החוקרים שניהלו את התיק הניחו שלא סביר שרוזנברג, עובד שכיר ב"ידיעות אחרונות", יקבל לכיסו מאות אלפי דולרים בלי שהמוציא לאור, האיש שרוצה לשלוט בכל מהלך ומהלך שמבצע העיתון, יידע בדיוק לשם מה נועד הכסף. במשטרה חשבו גם שלא סביר שלאופר המציא לבד את רשימת היעדים להאזנות הסתר, בלי הנחיה של גורם כלשהו מתוך "ידיעות אחרונות". הם האמינו שהגורם הזה היה רוזנברג, ושרוזנברג פעל בשליחות נוני.

זאב מוזס, כשנחקר כעד במסגרת משפטו של נמרודי, השמיע מסקנה זהה. האם ייתכן מצב שבו רוזנברג יורה על ביצוע מעקבים והאזנות לבעלי מניות ובכירים ב"ידיעות אחרונות" ללא הוראה מפורשת של נוני? "לא", השיב זאב. הוא טען שהתיאור של רוזנברג כ"איש אמונו, איש סודו ועושה דברו של נוני" חוטא לעומק המחויבות של רוזנברג לנוני, שראויה יותר להגדרה "ציות עיוור". רוזנברג, טען זאב מוזס, יבצע כל משימה שנוני יטיל עליו.

נאמנותו של רוזנברג למוזס עמדה למבחן במהלך הפרשה, ולא רק בחזית המשטרתית. כשהחקירה התקדמה, לאופר המסובך בפלילים ניסה להעביר את רוזנברג צד ולגרום לו להעיד נגד נוני.

ב-3 באוגוסט 1996, בשעה עשר בלילה במוצאי שבת, הגיע שליח אל ביתו של רוזנברג. הוא מסר לו מכתב ארוך בכתב יד שבסופו שורבט שם הקוד של לאופר – אפ', קיצור של אפעל, הקיבוץ שבו גדלו השניים. לאופר הזהיר את רוזנברג (שם קוד: ד"ר) שנוני עומד "לזרוק אותו לכלבים", והציע לעזור לו. הוא טען שאם רוזנברג יסכים להעיד נגד מוזס ולהפליל אותו תימצא דרך להשאירו ב"ידיעות אחרונות" עד הפנסיה. "צריך להבטיח את עתידך הכלכלי והמקצועי במקום עבודתך", כתב לאופר.

שתי המילים האחרונות, "במקום עבודתך", הודגשו בקו. הרמז העבה הזה הוביל את נוני להסיק שלאופר פועל מטעם יריביו מקרב בעלי המניות של "ידיעות אחרונות" – כנראה זאב מוזס ומשפחת יודקובסקי, ושהם מסתייעים בנחמיה מאירי, מנהל המשק והביטחון הקודם של "ידיעות אחרונות". רק עם גב כזה יכול היה לאופר לתת לרוזנברג הבטחה כזאת. אבל רוזנברג דיווח על המכתב לפרקליטות ונשאר נאמן לנוני, שמצידו דווקא לא זרק אותו לכלבים.

גם מאירי, קודמו של רוזנברג בתפקיד הרגיש, הוזמן להעיד במשטרה במסגרת חקירת האזנות הסתר. עדותו סיפקה הצצה לסוג המידע שהחזיק בידיו. מאירי אישר שהוא עומד בקשר עם יריביו של נוני במשפחת מוזס, וחלק עם החוקרים שמועה לגבי רומן של נוני עם רכזת הכתבים רותי בן-ארי. "יש למשפחה של נוני תחושה שרותי מחזיקה את נוני בביצים", אמר מאירי על בן-ארי, שהיתה ידועה בשנים ההן דווקא כבת זוג של העורך משה ורדי.

כשנוני הוזמן לחדר החקירות, הוא הכחיש בתוקף. "מאירי כועס על כך שנאלץ לעזוב את מקום עבודתו ב'ידיעות אחרונות', בין היתר בגללי", אמר בחקירה, "הוא מנסה להעליל עלי שקרים כדי להכפיש את 'ידיעות אחרונות' ולעזור לזאב מוזס במאבקים המשפחתיים". לטענת נוני, מאירי קיים "קשרים הדוקים" עם דוד רונן – בכיר השב"כ בדימוס שעבד עם עופר נמרודי ובסופו של דבר הורשע עמו בפרשת ההאזנות.

החוקר, שמעון שרביט, הקשה על נוני. הוא הזכיר לו שבן-ארי היתה קורבן להאזנת סתר, וטען שהרקע להאזנה האסורה היה "ניתוק קשרים אישיים בינך ובין רותי". נוני שאל את החוקר למה הוא מתכוון כשהוא אומר "קשרים אישיים", ונענה שהכוונה ל"קשרים רומנטיים".

נוני, שהיה נשוי אז לאשתו הראשונה מיכל, הכחיש בתוקף. "זהו מידע שקרי, מבולף, מצוץ מן האצבע, שנועד כמו מידעים נוספים לנסות ולהכפיש את אנשי 'ידיעות אחרונות' במעורבות כלשהי בפרשת האזנות הסתר. לא היו לי שום קשרים אישיים או רומנטיים כפי שציינת בשאלתך, ואשקול המשך תגובה בנושא בעתיד. כמו כן, לא הזמנתי מעולם שום האזנת סתר בלתי חוקית על רותי בן-ארי".

הפרקליטות מצילה את נוני

המשטרה אמנם המליצה להעמיד לדין את מוזס ורוזנברג, אבל אחרי שזומנו לשימוע בטרם הגשת כתב אישום הוחלט בפרקליטות לסגור את התיק. הנימוק: מחסור בראיות. במשטרה אמנם הגדירו את עדותו של לאופר מהימנה, אך מהימנותו נפגעה קשות כשהסכים לקבל 600 אלף דולר מנמרודי כדי להעיד נגד אנשי "ידיעות אחרונות". בפרקליטות הגדירו את עדותו של לאופר "בעייתית, חלקית וסלקטיבית", וטענו שהיא לא נתמכת בראיות מספיקות.

"איזה מין טיעון זה שהעד אינו אמין?", תהה גורם מקורב לחקירה ששוחח עם כתבי "העין השביעית" דאז ענת באלינט וברוך קרא. "לאופר מסר עדות לחוקרים עוד לפני שנקנה על-ידי 'מעריב', ואז האמינו לו ורצו להפוך אותו לעד מדינה. אחר-כך הוא חיזק את העדות בראיות. היועץ המשפטי אישר את זה שהעדות שלו תוכל להתקבל, אז איך זה שפתאום העדות שלו בעייתית? יש פה פרדוקס".

הגורם, שזהותו לא נחשפה בכתבה, הפנה אצבע מאשימה אל פרקליטת מחוז תל-אביב דאז, מרים רוזנטל, ידידה ותיקה של מרדכי גילת, בכיר העיתונאים החוקרים ב"ידיעות אחרונות". רוזנטל אישרה את עצם הידידות במקרה אחר, כשפסלה את עצמה מעיסוק בחקירה שנפתחה נגד גילת, רוזנברג ומוזס בחשד ששיחדו עובד של מינהל מקרקעי ישראל כדי שישיג מידע חסוי על בעל ההון יעקב נמרודי, אביו של מו"ל "מעריב". גם התיק הזה נסגר ללא כתב אישום. רוזנטל, מצידה, הכחישה כי שוחחה עם ידידה גילת על התיק הפלילי של מוזס ורוזנברג.

מבחינת מוזס ורוזנברג, פרשת האזנות הסתר הסתיימה על הצד הטוב ביותר. עופר נמרודי, היריב העסקי של "ידיעות אחרונות", הועמד לדין ונשלח לכלא. גם לאחר תום תקופת מאסרו לא הצליח לשחזר את מעמדו בענף התקשורת. החוקר הפרטי לאופר נשפט גם הוא ונשלח למאסר בפועל. מוזס שמר על מעמדו. השימוש במתווכים הרחיק אותו מהעסקאות והעניק לו מרחב הכחשה. "נוני היה הרבה יותר מתוחכם מנמרודי", סיכם זאב מוזס בשיחה עם עדי מרקוזה-הס.

תיק החקירה נגד נוני ורוזנברג נסגר רשמית באפריל 1998. עתירה לבג"ץ שהגיש נמרודי בדרישה להעמידם לדין לא הועילה. אבל הפרשה בכל זאת גבתה קורבן בצמרת "ידיעות אחרונות" – משה ורדי, האיש שלימד את מוזס איך עורכים עיתון וקיבל ממנו את משרת העורך הראשי.

בפברואר 1996, במוצאי שבת, התכנסה קבוצה של עיתונאים בכירים בחדרו של ורדי לפגישה שטיבה לא הוסגר מראש. ורדי כבר ידע בשלב זה שבקרוב יעמוד לדין בגין חלקו בפרשת ההאזנות, וביקש להציג לעמיתיו את הגרסה שלו לאירועים. כמו מוזס ורוזנברג, גם הוא טען שמעולם לא הזמין האזנות סתר, ושבכל מקרה מוזס לא ידע על ההקלטות שהגיעו לידיו. לדבריו, הוא הסתבך בגלל חוקרים פרטיים שהפילו אותו בפח. את הפגישה כינס כדי לשמוע מה יש לעמיתיו לומר על כך.

הכתב הבכיר שמעון שיפר, מעריץ של מוזס, ביקש לשמוע "מה אומר הצ'יף". נוני, שנכח בישיבה, אמר בחיוך: "אני רוצה לשמוע אתכם". העיתונאי יגאל מוסקו, שתיאר את הפגישה המתוחה בכתבה נרחבת שפורסמה בגיליון השני של "העין השביעית", כתב שבין הנוכחים השתררה הסכמה על כך שוורדי לא צריך להשעות את עצמו מתפקיד העורך הראשי.

כמה ימים לאחר מכן, אחרי הגשת כתב האישום (מלבד ורדי הועמדה לדין גם רכזת הכתבים רותי בן-ארי), ורדי כינס לשיחה את כל המערכת. הנוכחים התבקשו שוב להביע את דעתם, ושוב – רוב גורף תמך בהישארותו. אחד אחרי השני לקחו העובדים את המיקרופון והביעו את אמונם בעורך שלהם. אחרי שסיימו, העיתונאית יעל גבירץ ביקשה לדעת מה דעתו של מוזס.

"מוזס סירב לדבר", כתב מוסקו, "ואז אמר ורדי: 'הנה לכם, זו הסיבה להתפטרותי'. באותו רגע הבינו הנוכחים שוורדי לא הולך הביתה בגלל הלחץ הציבורי, אלא משום שההנהלה לא מעניקה לו גיבוי, והוא למעשה מודח. באולם גבר והלך הלחץ על נוני מוזס שיאמר את דברו, ואחרי דקות ארוכות של היסוס הוא ניגש למיקרופון, אמר 'ורדי יודע את האמת', ואז נשבר קולו והוא הודיע שאינו יכול להמשיך".

ורדי, איש אמונו של מוזס, המחליף של דב יודקובסקי האגדי, הלך הביתה. ונוני ניגש לבצע מהפכה במערכת.

* * *

בפרק הבא: תור הזהב של נוני מוזס. מיד אחרי הטראומה של פרשת האזנות הסתר, "ידיעות אחרונות" הופך לבית-חרושת לתחקירי הון-שלטון. עובדים מתארים את מוזס כמו"ל שמטפח עיתונות חוקרת, מפטפט עם עיתונאים במסדרונות, עולה איתם לגג ומתגאה בהם בפני אורחים מבחוץ. אחרים התוודעו גם לצדו האחר. וגם: ביבי נתניהו, פוליטיקאי צעיר ומבטיח, נכנס לראשונה לתמונה

* * *

תגובת נוני מוזס

לאחר נסיונות מאומצים ליצור קשר עם נוני מוזס, תגובתו נשלחה למערכת "העין השביעית" באמצעות עו"ד חגי דורון מפירמת עורכי-הדין ש. הורוביץ. להלן התגובה במלואה:

מרשינו, ידיעות אחרונות בע"מ ("ידיעות אחרונות") ומר ארנון מוזס, מילאו את ידינו להשיב לפנייתכם שבנדון, כדלקמן:

1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".

3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.

5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהן, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.

6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.

8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.

9. מבלי לגרוע מן האמור יודגש כי פרסום שקרי ומכפיש מעין זה, שמעיון ברשימת השאלות שהופנו למרשינו ברור כי בכוונתכם לפרסם, מהווה הוצאת לשון הרע, וגם חזרה בלבד על פרסומים מעין אלה לא תקנה למפרסמיהם ולגורמים האחראים והמאשרים פרסומים אלה חסינות מפני תביעות דיבה עתידיות, אם וככל
שיפורסמו.

10. למותר לציין כי אין באמור במכתב זה, או במה שלא נאמר בו, כדי להוות ויתור, הסכמה, כמו גם לגרוע או לפגוע בכל סעד, זכות או טענה של מרשינו בקשר לנושא שבנדון.