באליטה הזעירה של ברוני התקשורת הישראלים והמנהלים הבכירים שמשרתים אותם, כולם יודעים שלנוני מוזס יש אבקת קסמים. כוח פלאי, רך ובלתי נראה שמופעל במורד ההיררכיה של אימפריית "ידיעות אחרונות" ומאפשר לה להמשיך לנוע: לייצר באופן יומיומי עיתונות שמשרתת את בעל הבית – ובאורח קסם לא להשאיר סימנים.

המנגנון המתוחכם הניב לנוני עוצמה פוליטית, יוקרה ושגשוג כלכלי, אבל הוא לא המציא אותו בעצמו. הוא ירש אותו מאביו וסבו, המו"לים הקודמים, שִכלל אותו והוביל את האימפריה למחוזות שקודמיו רק חלמו עליהם. אבל ב-8 בינואר 2017, היום שבו נחשפה לציבור הפרשה המכונה "תיק 2000", המנגנון ספג מכה קשה.

אחרי עשורים של עדויות שנדחו בבוז כ"עלילות של עובדים ממורמרים", התברר שהמציאות עולה על כל דמיון. תמלילי השיחות שקיים מוזס עם בנימין נתניהו, ראש הממשלה, הוכיחו ש"ידיעות אחרונות" אינו עיתון חופשי, אלא כלי נשק רב-עוצמה שבאמצעותו נוני מתגמל מקורבים ומעניש יריבים לפי מפה סודית של עסקאות ואינטרסים.

אגב כך נחשף כיצד תופס מוזס את העיתונאים שלו: אוסף של שכירי חרב שניתן לתמרן כך שיתקפו או יגוננו על כל אדם, גוף או רעיון בהתאם לצרכים המתחלפים של הבוס ואפילו לא יחשדו שמנצלים אותם, מונהגים בידי קומץ נאמנים שימלאו כל פקודה, גם אם היא רק נרמזת. היום הם מכרסמים בקרסוליו של ראש הממשלה? מחר בבוקר יתחילו לנשק את כפות רגליו.

כשמוזס הציע לרתום את המנגנון למען נתניהו, ואף התרברב שיש בכוחו לדאוג שיישאר בשלטון כמה זמן שירצה, הוא הסגיר שזה התפקיד שממלא "ידיעות אחרונות" בציבוריות הישראלית מקדמת דנא. שיתוף הפעולה שמונח על השולחן כבר התקיים בעבר, עם מנהיגים קודמים, ואם נתניהו יסכים לתנאים – הוא יוכל לקרות גם איתו, בעתיד.

השליטה של מוזס בעיתונאים לא הושגה מיד. בתחילת דרכו הוא נאלץ להתמודד עם יוזמות מרד תקופתיות. זה עלה כסף ודרש נכלוליות, התחככות בפלילים ואפילו אלימות, אבל כעבור שלושים שנה, בנקודת הזמן שבה צעד אל תוך המעון בבלפור, המערכת כבר היתה מאולפת.

"הבעלים צריכים לדעת לנהל אמצעי תקשורת, לא לשים כסף ולבוא בשמונה", הסביר מוזס לנתניהו באחת משתי השיחות שהוקלטו. "זה קל, אתה חושב, לנהל את העיתונאים, כל אחד טאלנט עם החזה הנפוח שלו? צריך לדעת לעשות את זה", התגאה.

ניר חפץ, סוכן השחתה שמילא תפקיד מפתח במנגנון של מוזס ולימים הפך לעד מדינה במשפטו, תִמצת זאת כך באוזני חוקריו: "ברחוב נח מוזס יש שער שאתה נכנס, והוא נסגר לאט-לאט, ואז כשהוא נסגר ואתה עובר את השער פנימה, אתה נמצא במקום שבו יש קודקס חוקים עם משפט אחד: רצונו של נוני. נחום ברנע יודע לזהות את זה, סימה [קדמון], כולם יודעים לזהות את זה... זהו, לא צריך להגיד להם כלום".

עבור מו"לים אחרים, זה היה אפקט נחשק. שאול ואיריס אלוביץ', שנאשמים לצד מוזס ונתניהו במשפט המו"לים, ניסו לייבא את השיטה ל"וואלה" בתקופה שבה שלטו באתר. "נוני יודע למנות אנשים שיודעים מה לעשות בלי שיגידו להם. אתה לא יודע", הטיח אלוביץ' במנכ"ל שלו, אילן ישועה. "אתה לא מספיק חכם כדי לנהל מערכת שהעיתונאים בה יידעו מה לכתוב מלכתחילה. אם היית חכם, מערכת 'וואלה' היתה מנוהלת על-ידי אנשים כמו ניר חפץ".

ב-2017, הטריגר הפלילי אילץ את עיתונאי "ידיעות אחרונות" להתמודד עם החשיפה שהם מתפקדים כברגים במנגנון מושחת. חלקם, בייחוד הכותבים המפורסמים והמתוגמלים ביותר, נאחזו בהכחשה ותרמו את שלהם למלאכת הטיוח של המו"ל. אבל עבור אחרים סיפקה הפרשה גושפנקה לדבר לראשונה על מה שעשו וראו במהלך עבודתם בתשלובת המדיה של מוזס. קשר השתיקה נשבר.

כתב האישום שלבסוף הוגש העמיד סימן קריאה פלילי מעל שיטת "ידיעות אחרונות" כשקבע כי הטיית סיקור תמורת סיוע פוליטי היא שוחד. סיקור עיתונאי שווה כסף, עוצמה והשפעה, ולפיכך מי שסוחר בו מציע טובת הנאה מובהקת.

למעלה ממאה מעובדי הקבוצה בעבר ובהווה, עיתונאים, אנשי ניהול ותפעול, שוחחו עם "העין השביעית". הסיפורים, המסמכים, התובנות והתחושות שחלקו פתחו צוהר אל מעמקי המנגנון ואִפשרו לשרטט לראשונה את שיטת "ידיעות אחרונות": לידתה, תהליך השתכללותה והאופן שבו נספגה בדי-אן-איי המקצועי של העיתונאים עד שהפכה בלתי נראית.

הפרק הזה, האחרון בסדרה, חושף את הוראות ההפעלה של השיטה.

"נוני לא דיבר איתי"

הוא מכהן בתפקיד בכיר ב"ידיעות אחרונות". לא אדם אלמוני, לא אדם שצריך לחשוש למעמדו או כיסו. ובכל זאת, אפילו כשהוא מבקש ללמד סנגוריה על מקום עבודתו – איש התקשורת הבכיר מפחד לעשות זאת בפנים גלויות.

"אין לי קשר עם נוני. נוני מעולם לא התקשר אלי, בחיים לא שמעתי ממנו מילה טובה – אבל גם לא מילה רעה", הוא אומר. "כש'תיק 2000' התפוצץ – זאת היתה הפתעה מוחלטת. מהציטוטים אפשר היה לחשוב שהעורך שלנו, רון ירון, הוא איש הביצוע של נוני – אבל אני אומר לכם באחריות מלאה שגם רון לא ידע על זה כלום. אין על מה לדבר".

העדות הזאת נשמעת חריגה, אבל היא לא. מיד אחרי חשיפת המגעים הסודיים של מוזס ונתניהו התרחשה ב"ידיעות אחרונות" תופעה משונה. בזה אחר זה, בכירי העיתונאים הצהירו בפני המדינה כולה שלמרות השיחות שנחשפות בטלוויזיה, למרות התמלילים המרשיעים ולמרות שהתמונה נראית חד-משמעית – הם מכירים מציאות שונה לחלוטין. העיתון שהם מכירים לעולם לא היה נותן יד לעסקה מושחתת בין המו"ל לראש הממשלה. עסקאות כאלה, לטענתם, פשוט לא יכולות להתקיים בעיתון כמו "ידיעות אחרונות".

באופן אירוני, מצעד ההכחשות לא היה לגמרי יוזמה עצמאית של בעלי הטור. בכמה מקרים זו היתה היענות לבקשה שהגיעה מלמעלה. היו כאלה שבחרו להימנע, אבל נחום ברנע לא היה אחד מהם. בטור שפִרסם עם פרוץ הפרשה, בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות" הכריז שהוא עובד בעיתון כבר שלושה עשורים, ושמוזס מעולם לא הציע לו למחוק או לדחוף משהו לטוריו – ואפילו לא אמר לו מה דעתו עליהם. למיטב ידיעתו, טען, כך נהג מוזס גם עם אחרים.

"אני מכיר לו תודה: לא כל מו"ל היה נוהג כמוהו", שיבח ברנע את בעל הבית.

סימה קדמון הצטרפה אליו. גם במקרה שלה, טענה קדמון, מוזס מעולם לא התקשר. למעשה, הוסיפה בעלת הטור הבכירה, בכל שנותיה בעיתון נתקלה בו פעמים אחדות בלבד, וגם זה באקראי. "האם אני מיתממת? התשובה היא לא", כתבה. "האם אני תמימה? יכול להיות. אבל לא יותר מאלה שמאמינים שאצלם המערכות נקיות, שהעיתונאים עצמאיים ושמאחורי גבם לא נעשות עסקאות של תן וקח".

הפובליציסט בן-דרור ימיני, שהיה אז רכש חדש בעיתון, הצהיר שמוזס דיבר איתו פעם אחת בלבד – ובה אמר לו שהוא חופשי לכתוב מה שהוא רוצה. בעל הטור הוותיק רענן שקד כתב שמוזס מעולם לא דן איתו על אג'נדה פוליטית. סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר, הכריז שהגילויים מעוררים בו חלחלה וקרא למוזס לוותר על תפקידו כ"עורך האחראי" – אך בתוך כך טען שהמערכת ממילא היתה מונעת מהמו"ל למלא את חלקו בעסקת השוחד.

המסר הזה – שנוני בכלל לא נוהג לדבר עם העיתונאים, ושגם אם הבטיח להטות את עבודת המערכת לא היה בכוחו לקיים – השתלב לימים בקו ההגנה הרשמי של מוזס במשפט השוחד. "למוזס היתה מעורבות מצומצמת, בעיקר בנוגע לצורך בבדיקת אמיתות פרסומים ולצורך באיזון התכנים, כחלק מהחזון של להיות 'העיתון של המדינה' ומתן ביטוי למגוון הדעות של כל הקשת הפוליטית", טען צוות ההגנה של מוזס בתגובה לכתב האישום.

בימים ובשבועות שלאחר חשיפת הפרשה, במערכת "ידיעות אחרונות" היו יכולים לבחור באחת משתי דרכי פעולה: להכיר במציאות המכוערת, לנסות לתקן אותה, אולי אפילו להציב למוזס אולטימטום – או לצאת למסע יחסי-ציבור שיסביר לכולם שהרושם המטריד שנוצר פשוט אינו נכון.

הפתרון שמצאו שם היה שילוב מניפולטיבי של השניים. מסע יחסי-ציבור שהוצג כניקוי אורוות, או כפי שפובליציסט גנרי של "ידיעות אחרונות" היה מתפתה לכנות זאת: "ללכת עם, להרגיש בלי".

מצד אחד, כשבטלוויזיה "תיק 2000" פתח מהדורות – גם ב"ידיעות אחרונות" מרחו את הפרשה על השער, כולל תמונות של מוזס. מצד שני, בעיתון נמנעו מעבודה עיתונאית עצמאית, שעלולה היתה לחשוף מידע חדש שיזיק לבעל הבית, ובעיקר סיכמו דיווחים של אחרים. וגם, לא כל הדיווחים קיבלו הד בעיתון. העדויות על מקרים קודמים שבהם מוזס ניצל לרעה את כוחו לא סוקרו. גם לא התלונות מימין על עוינות בלתי עניינית כלפי נתניהו, שכעת קיבלו פרשנות חדשה: לא אג'נדה פוליטית, אלא חלק ממבצע סחיטה.

בכירי הטוראים אמנם שחררו הצהרות פומביות שקראו למוזס להשעות את עצמו, אולם שום מהלך משמעותי לא התארגן. לצד הקריאות הריקות, אותם בעלי טור מצאו לנכון להצהיר שמוזס מעולם לא אמר להם מה לכתוב, ושממילא אף אחד לא היה מאפשר לו לסובב את הספינה. אגב כך נחשף הבלוף: אם אכן אין לו כל השפעה על המערכת, מה זה משנה אם ישמור על הטייטל או יוותר עליו?

מוזס, בכל אופן, התעלם מהקריאות והוכיח, למי שעדיין לא קלט, שהוא השליט היחיד של ממלכת "ידיעות אחרונות". ברנע, פלוצקר, קדמון, ימיני וכל השאר, אפילו ועד העובדים הצעיר שקם בעיתון והחל לעשות צרות להנהלה – לא נקפו אצבע.

המעמד המיוחד של נחום ברנע, חתן פרס ישראל ופרס סוקולוב, האיש שכולם מחשיבים כמי שזוכה לעצמאות חריגה בעיתון, הפך אותו למועמד האידיאלי להכרזה על מרד. הוא כבר עשה זאת בעבר הרחוק, כשנדמה היה לו שמוזס מנווט את העיתון לכיוון בעייתי (גם אם התקפל לבסוף). אבל הפעם ברנע עשה את ההפך הגמור.

בטורים ובראיונות, ברנע ניסה להסביר לקוראים שהגילויים על מה שקרה בחדרי החדרים של נוני וביבי אמנם מעוררים אי-נוחות – אבל אין להם היבט פלילי. למעשה, טען, בכל אמצעי התקשורת עושים עסקאות כאלה. זו דרכו של עולם.

במקרה אחד, כשהסוגיה עלתה בפאנל פומבי, ברנע הסיט בגמלוניות את הדיון לנושא אחר. במקרה אחר ביקש משומעיו להמתין לפני שהם שופטים את "ידיעות אחרונות". במקרה שלישי הכחיש ברנע שבעיתון שלו יש רשימות שחורות ולבנות של מושאי סיקור, ואף אמר שהוא מעריך את מוזס על כך שהוא נלחם כדי להציל את הבית.

"מה שהודלף משיחות נתניהו-מוזס הוא מסמך שעיתונאים לא יכולים לחיות איתו. אבל כניסת החוק הפלילי לתכנים של עיתון וליחסים בין השלטון למו"לים בעייתית", טען ברנע באחד הטורים. הוא לא חזר בו גם לאחר הגשת כתב האישום, ואפילו לא כשהתברר שמוזס בעצמו הודה בחקירה שגניזת כתבות בהתאם לבקשות של פוליטיקאים היא עבורו נוהג שגרתי.

הפרשה הפלילית חשפה את ברנע כגדול הקרנפים במערכת העיתון. אבל בצמרת "ידיעות אחרונות" היו עוד מתמודדים על התואר. בכיר כפיפיו של מוזס היה אז העורך הראשי, רון ירון. הם עמדו בקשר יומיומי בענייני תוכן ומינויים, אבל חקירת "תיק 2000" גילתה שירון עסק גם בעניינים אחרים.

ירון סייע לבוס במאמצי הלובינג לקידום "חוק 'ישראל היום'", שעמד במרכז המגעים החשאיים עם נתניהו. בין השאר קיים קשר רציף עם איתן כבל, חבר-הכנסת שנבחר להוביל את החקיקה. בשיחות שקיימו מוזס ונתניהו, ירון גם הוזכר כאחד משני עורכים ראשיים ש"יסובבו את הספינה" וינצחו על הטיית הסיקור אם וכאשר תצא העסקה לפועל (השני היה ערן טיפנברון, אז עורך ynet).

מול המערכת, ירון ניסה לבדל את עצמו מהבוס ומפרשת השחיתות. בטור שפִרסם בשער העיתון שבוע ימים אחרי חשיפתה הכריז שהיה מעדיף להתפטר ולא לקיים את חלקו המיועד בעסקת "תיק 2000". אם מישהו היה מנסה לכפות על העיתון אג'נדה חיצונית, טען ירון, הוא היה קם והולך – וכל המערכת היתה נוטשת איתו. האיוּם הִִדהד את "הפוטש של קרליבך", מאורע היסטורי טראומתי בתולדות שושלת מוזס שכמעט קבר את העיתון ב-1948.

"כשנחשף 'תיק 2000', רון ירון התחיל לזמן כתבים לשיחות ואמר להם שהדברים שנחשפו בלתי נתפסים ומעלים חשדות לפלילים, ושכעת העיתון ישתנה לגמרי", מספרת עיתונאית לשעבר ב"ידיעות אחרונות".

"אני זוכרת שיח שהתפתח אז בקבוצת ווטסאפ פנימית של הכתבים: כולם התחילו לכתוב שם ש'אני מעולם לא נחשפתי אישית ללחצים' – גם כתבים שאני יודעת על לחצים שהופעלו עליהם, ושחוו צנזורה. זה היה ממש מגוחך. רובם העדיפו להאמין, או לפחות להצהיר, שכלום לא קרה.

"כדי לגשר על הדיסוננס הקוגניטיבי הזה, עיתונאים מנסים לשכנע את עצמם שהם, בגזרת הפעילות הצרה שלהם, עדיין בסדר – ואומרים לעצמם שגם ב'דה-מרקר', נגיד, יש שחיתות, וש'כך עושים כולם'. האופציה השנייה היתה להודות. להגיד, 'כן, אני הייתי שותף להתנהלות פסולה'. אני מעדיפה להודות בזה – כן, היו דברים פסולים, ואני לקחתי בזה חלק. גם אותי שלחו לעשות כתבות בשירות האינטרסים של נוני מוזס".

כמה וכמה מקרים שחלקה עיתונאית זו מתוארים בפרקים קודמים של שיטת "ידיעות אחרונות".

מגדלור או משת"פ

התופעה המטרידה של הכחשת המציאות דווקא מפי אלו שאמורים לשקף אותה כהווייתה מלווה את קבוצת מוזס הרבה לפני חשיפת "תיק 2000". משיחות עם עובדי הקבוצה מצטיירת תופעה משונה: "ידיעות אחרונות" הוא יצור דו-קוטבי. שני עיתונים שכל אחד מהם שונה בתכלית מרעהו, המתקיימים במקביל באותו מימד ובאותה נקודת זמן. "ידיעות" של מעלה, "אחרונות" של מטה.

אם תשאלו את בכירי העיתון, אלה שמשכורתם נמדדת בעשרות אלפים וששמותיהם מתנוססים בגדול בשער כשיש להם משהו להגיד, "ידיעות אחרונות" הוא מגדלור של דמוקרטיה, עיתון חופשי שהבוס הגדול שלו לא כופה דבר על איש. אבל כשמשוחחים עם עובדים אחרים בעיתון – עורכים, כתבים ופועלי עיתונות המופקדים על התפעול היומיומי – מתקבל רושם ש"ידיעות אחרונות" הוא בעצם כלי קיבול לאינטרסים המשתנים של בעל הבית, משת"פ של המפרסמים הגדולים ושל רשימה אקסקלוסיבית של מושאי סיקור מיוחסים.

זה נראה בלתי אפשרי, אבל שתי תפיסות המציאות האלה יכולות להתקיים זו לצד זו בלי לעורר צרימה. זה חלק מסוד העוצמה של "ידיעות אחרונות", מרכיב בסיסי בנוסחת ההצלחה של השיטה: העובדה שתמיד יהיו מי שיכחישו את עצם קיומה.

"האמירה הכי מטופשת בכל פרשת 'תיק 2000' היא 'נוני מעולם לא דיבר איתי', או 'שוחחנו רק לעתים רחוקות'", מסביר עיתונאי שמילא תפקיד מרכזי בקבוצה. לדבריו, גם אם כל עורך ובעל טור שמצהיר שמוזס אף פעם לא דיבר איתו יתברר כדובר אמת, להצהרות האלה אין שום משמעות.

"באיזה גוף מאפיוזי נותני ההוראות באים ונותנים את ההוראה כלשונה? למה שמישהו יחשוב שנוני מסתובב במסדרונות ומכתיב כותרות, או דורש ממישהו, 'עכשיו אתה תכתוב נגד ביבי'? זה הרי מגוחך", הוא אומר. "האמירה 'לא דיברו איתי' היא זריית חול. כי נוני לא מדבר עם אף אחד. נוני הוא אוטיסט. להגיד 'לא דיברתי עם נוני' זה כמו להגיד 'לא דיברתי עם אל קאפונה' – להבדיל. נוני בנה מערכת מאוד יעילה שלא צריכה אותו בשביל לשנות סיקור".

מכונת ההכחשה כמובן לא נולדה עם "תיק 2000". מקהלת הפרשנים שיצאה להגנת המו"ל היא רק הקצה הגלוי שלה, זה שעצם חשיפתו מבשרת על קריסת הפסאדה. החתירה הקפדנית לטשטוש האינטרסים טבועה עמוק בקוד הגנטי של העיתון. כדי להבין כיצד היא התפתחה יש להתעכב על הנוסחה שהפכה את "ידיעות אחרונות" להצלחה חסרת תקדים.

בהיסטוריוגרפיה של העיתונות העברית מכנים אותה "נוסחת יודקובסקי", על שם עורך-העל דב יודקובסקי, שפיתח אותה ובמשך עשורים ניצח על הממד המערכתי שלה: כתיבה בהירה בגובה העיניים, כזו שתובן על-ידי הקורא הפשוט ביותר אבל לא תעליב את האינטליגנציה של כל היתר.

צהובונים זולים, מהסוג שמעולם לא הצליח בישראל, מתבססים על פנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר. נקודת המוצא של "ידיעות אחרונות" שונה, ומחייבת שמירה עיקשת על רמה מסוימת של מכובדוּת. גישה מעין ממלכתית, כזו שמאפשרת ואף מעודדת ריבוי קולות – כל עוד הקולות האלה לא מערערים את הסדר הקיים.

כחלק בלתי נפרד מהנוסחה, בעיתון הקפידו על מעקב צמוד אחר טרנדים וכשרונות עולים, ואימצו צורה של פטריוטיזם שהתבטאה בכבוד עמוק לשלטון באשר הוא שלטון. המאמץ לזיהוי טעמיו המשתנים של ההמון אִפשר ל"ידיעות אחרונות" לא רק לאתר את נקודת הקונצנזוס המוחלטת של החברה הישראלית. ברגע שהעיתון הצליח להתלבש על הקונצנזוס ולקחת עליו בעלות, הוא החל לעצב אותו, להפיק ממנו תועלת כלכלית ולנצלו לצבירת עוצמה.

זה היה הממד הסמוי של "נוסחת יודקובסקי": מיצוי כוח ההשפעה של העיתון כדי לכרות בריתות מניבות עם גורמים רבי כוח מכל הסוגים והמינים.

יודקובסקי ונח מוזס, אביו של נוני, תִחזקו מערכות יחסים כאלה עם פוליטיקאים מהליכוד ומתנועת העבודה, וגם עם נציגים מהמפלגות הקטנות. העיתון, כמוצר, גילם בתוכו את מערך הבריתות ואת היריבויות שנלוו לו. "ידיעות אחרונות" תמיד תקף ושירת גורמים בהתאם לאינטרסים של בעליו – אבל בדרך כלל, הגורמים האלה הגיעו מכל רוחב הקשת הפוליטית, ולכן קשה היה לשייך את העיתון למחנה כלשהו בעין בלתי מזוינת.

העיתון היה א-פוליטי בכך שהמערכת לא תקפה או קידמה תפיסת עולם של קבוצה פוליטית מסוימת. אבל הוא היה אולטרה-פוליטי בכך שתקף וקידם שחקנים ספציפיים – ללא קשר לאידיאולוגיה שאיתה היו מזוהים, אלא בהתאם למערך הבריתות.

התוצאה היא מצג של פלורליזם. זהו אחד האלמנטים הקריטיים בנוסחה. ב"ידיעות אחרונות" תמיד טיפחו גלריה מגוונת של כותבי מאמרים, עם ייצוג לימין ולשמאל והקפדה על "איזון". כך התאפשר לעיתון להנהיג קו א-פוליטי במופגן. הסלוגן הוותיק, "העיתון של המדינה", לא רק חגג את העובדה שבשנות הזהב שלו "ידיעות אחרונות" באמת נקרא על-ידי כמעט כל המדינה – הוא ייצג גם את היומרה לייצג את כל המדינה בין הדפים, בכתבות ובטורים.

בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, כשמוזס תפס את המושכות ודחק החוצה את יודקובסקי, הוא אימץ את הנוסחה ושיכלל אותה. כל עוד שמר על מעמדו כשליט הבלתי מעורער של העיתונות הישראלית, נוני הצליח להשאיר את העסקאות מאחורי הקלעים, לתחזק קשרים בכל המחנות ולספק לעצמו אופק בהיר גם למקרים של חילופי שלטון.

במשך רוב הזמן הוא גם הצליח לשמר את התדמית של "ידיעות אחרונות" כהתגלמות כתובה של הקונצנזוס. "אנחנו העיתון של המדינה", הסביר נוני לחוקריו. "מבחינתי, אני רוצה שהעמדות של כל המפלגות תהיינה".

אבל ברגע אחד בינואר 2017 היכה הברק. להרף עין, הציבור כולו נחשף לתיעוד מהחדרים הכי פנימיים, החדרים שבהם תופרים את השיטה. מיד אחר-כך נטרקה הדלת והחלה עבודת הטיוח. הניסיון לשכנע את כולם שמדובר בפטה-מורגנה. ובכל זאת, ההלם והזעזוע עשו משהו גם למחסום הפחד שסכר את פיהם של הפועלים שבלעדיהם השיטה לא יכולה היתה להתקיים. בזכותם ניתן כעת לשרטט את קווי המתאר שלה. ספר ההדרכה למו"ל המושחת.

את שיטת "ידיעות אחרונות" אפשר לחלק לארבעה אלמנטים שמשלימים זה את זה. קריסה של כל אחד מהם תעמיד בסכנה את קיומו של כל המנגנון. האלמנט הראשון הוא מערכת עיתונאית מוחלשת, שהמסגרת ההיררכית בה מגבילה מראש את חופש הפעולה של הכתבים והעורכים.

האלמנט השני הוא הטמעה של "רוח המפקד" באופן שמצמצם את הצורך בהוראות ישירות ומפחית חיכוכים בזכות צנזורה עצמית. ובכל זאת, לעתים יש צורך בהוראה מפורשת: האלמנט השלישי עוסק בצינורות שדרכם מחלחלות מטה ההנחיות שנתפרו לצורכי המו"ל. על המלאכה הזאת מופקדת קבוצה מצומצמת של שותפי סוד נאמנים – מתווכים, מנהלים ועורכים בכירים שנהנים מאמונו של בעל הבית. האלמנט הרביעי והאחרון הוא הכחשה מתמשכת של השיטה, תוך טיפוח תדמית שתטשטש את עצם קיומה.

בפסקאות הבאות נפרק את השיטה לגורמים ונדגים כיצד היא פועלת.

השיטה #1: עיתונאים מוחלשים

התשתית שעליה בנוי המנגנון היא מעמדם המוחלש של העיתונאים. המודל שחושל עוד בימי יודקובסקי בנה את "ידיעות אחרונות" כ"עיתון של עורכים". התמהיל, השפה והרוח הכללית לא נקבעים על-ידי הכתבים ובעלי הטור, אלא על-ידי סיירת של משכתבים שעליהם מפקדים העורכים הבכירים, עושי דברו של המו"ל. הם לא מחליטים רק מה תהיה הכותרת הראשית אלא גם מה יהיה כתוב בפסקה התשיעית בכתבה, איזה מרואיין לתגמל ואת מי צריך מעכשיו להשתיק.

המכבש הזה, שדרכו עובר כל התוכן לפני שחרורו אל הדף, הוא חלק מרכזי במנגנון. באמצעותו מכבסים את שיטת הרשימות השחורות והלבנות וגורמים לה להיראות כמו קו עריכה ענייני. ynet ו"כלכליסט", שהוקמו עשורים רבים אחרי "ידיעות אחרונות", נבנו על בסיס אותו מודל.

הצד השני של המטבע הוא עצמאותם המוגבלת של הריפורטרים. כתבי החדשות שעובדים 24/7 ומופקדים על אזור גיאוגרפי או תחום סיקור ספציפי, בשר התותחים של הדסק.

בניגוד לגופי תקשורת אחרים, שבהם הכתב ממלא תפקיד מרכזי בקביעת המסגור של דיווחיו – הריפורטרים של קבוצת "ידיעות אחרונות" הם בעיקר ספקים של חומר גלם שמישהו אחר מחליט כיצד ואם בכלל יוגש לקוראים. התוצאה: גמישות מקסימלית ביכולת של העורכים לעצב את הסיקור לפי צרכיו המשתנים של המו"ל.

דוגמה בוטה לכך עלתה בשיחות השוחד של מוזס ונתניהו: דיווח יבש של ynet על סוגיה משולי סדר היום החדשותי – מעונות יום לילדים – נארז מחדש כידיעת חיסול נגד פוליטיקאי, נפתלי בנט, ושוגר לכותרת הראשית בזמן גלישת שיא. מוזס הציג זאת לנתניהו כמעין תצוגת תכלית של השירות שראש הממשלה עשוי לקבל אם ימלא את חלקו בעסקה.

רבים מהעיתונאים ששוחחו עם "העין השביעית", גם כאלה שכבר מזמן לא מועסקים אצל מוזס, עדיין חוששים לדבר בשמם על מה שראו ועשו במערכת. הנימוק הקבוע הוא חשש להישרף בתעשייה, אבל זה רק חלק מהסיפור. אפילו עובדים שכבר עזבו את הענף או יצאו לפנסיה מפחדים לדבר על מוזס. לעתים קרובות, הם כלל לא יודעים להסביר ממה בדיוק הם חוששים.

"באופן כללי, עיתונאי 'ידיעות אחרונות' הם העיתונאים הכי מפוחדים והכי חלשים שיש. לא סתם הם כל-כך מפחדים לדבר על מה שקורה שם. מדובר כמעט באווירת שב"כ", מעיד כתב לשעבר ב"ידיעות אחרונות". אף שההישגים המקצועיים שלו זיכו אותו במוניטין של עיתונאי אמיץ – כולל דיווח מאזורי מלחמה ועימותים חזיתיים עם אישים רבי עוצמה – גם הוא, כמו עמיתיו, מעדיף להישאר אנונימי.

"במערכת פלורליסטית אפשר לומר דברים ולהחליף דעות. אבל לא ב'ידיעות אחרונות'", הוא אומר. "ב'ידיעות אחרונות' לא מקובל שכתב רב עם העורך שלו. לפחות לא על דברים עקרוניים. על מה כתב כן יכול לריב עם העורך? על זה שצריך להכניס תמונה של מקור לידיעה, או להבליט אותה, לתת לה הפניה מהשער. כתבים עם עמוד שדרה בדרך כלל נפלטים מ'ידיעות אחרונות'. וכשזה קורה, ב'ידיעות' מלכלכים עליהם. וכשזה המצב, ברור שנוני מוזס יכול להבטיח מה שהוא רוצה לראש הממשלה".

עיתונאי אחר, שמילא תפקיד מרכזי ב"ידיעות אחרונות", מסביר כיצד מנוצל מעמדם המוחלש של הכתבים. הדוגמה שלו לקוחה מתחום הסיקור הפוליטי, אבל באותה מידה יכולה היתה לעסוק בכלכלה, צרכנות או ספורט. "באיזשהו שלב, פוליטיקאים לומדים את העסק ומתחילים לסגור סיפורים עם העורך הראשי, נגיד. ואז כתב יכול לבוא בבוקר לעבודה ולשמוע ש'יש לנו סיפור כזה וכזה מהשר הזה, שייכנס כך וכך עם תמונה של השר'", מעיד העיתונאי.

התפקיד של הכתב הוא לחתום על הסיפור שהונחת עליו מלמעלה. "אין לזה אח ורע בעיתונות הישראלית", הוא פוסק. "זו מערכת עיתונאית שבה אנשי הניהול מתעסקים גם בתוכן, ובתור כתב אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה בא.

"אגב, זה לא רק בתחום הפוליטי – זה קורה בכל תחום כמעט. אין כתב שלא מכיר את המצב שבו פתאום 'מגיעים סיפורים' לעיתון. כיוון ש'העיתון' הוא גוף עמום, וכל-כך חזק, לכתב קשה לגשת למקור ולהגיד לו 'בוא, תעבוד דרכי'. מה הבעיה עם זה? שלפוליטיקאי נוצר אינטרס לעבוד 'מול העיתון' ולעקוף את הכתב. כי אז הוא יכול לסגור איך תצא הכתבה. לכתבים הרי אין יכולת לקבוע כותרות ומיקומים. ב'ידיעות אחרונות', הכתב הוא רק פיון.

"במקרים קיצוניים, כשכתב מתעקש, יראו לו את הכותרת דקה לפני הירידה לדפוס. הכתב יכול לתת הערות ובקשות, אבל אינספור פעמים יגיע מישהו מלמעלה, דמות בלתי ידועה, וישנה את הידיעה – הוא יחליט להוריד את התמונה של פוליטיקאי א', ולשים במקומה תמונה של פוליטיקאי ב', שאותו אנחנו אוהבים. גם הטקסט יכול להשתנות, לעתים קרובות ללא הכר, למרות שבדרך כלל יעשו את זה בצורה אלגנטית".

השיטה #2: רוח המפקד

לא פשוט לבנות מערכת עיתונאית מושחתת, אבל גם לא פשוט לנהל אותה. עיתונאים שחשים שבכל רגע מישהו משתמש בהם כדי לבגוד במקצוע ולשרת כוחות חיצוניים עלולים להתקומם. כששאול ואיריס אלוביץ' השחיתו את "וואלה", בפרשה שזכתה לכינוי "תיק 4000", העיתונאים התמרדו: הם גררו רגליים, ניסו להתחכם, הדליפו לקולגות מגופי תקשורת אחרים ושיתפו פעולה עם התחקיר העיתונאי שהוביל לפתיחת החקירה הפלילית.

עיתונאים הם עם גאה. כדי שניתן יהיה לנצל אותם לאורך זמן צריך לאלף אותם, לגרום להם להאמין שהם פועלים בתוך מסגרת ששומרת על כללי המקצוע. סט של נורמות שאפשר לציית להן בלי לחוש צרימה, ולהצדיק באמונה שלמה בשיחות עם הקולגות – וגם מול עצמך, מול המראה.

המונח שחזר על עצמו בשיחות עם עובדי "ידיעות אחרונות" הוא "רוח המפקד". זה ה"שער" שעליו דיבר ניר חפץ, שהעיתונאים שעוברים דרכו יודעים לזהות את רצונו של מוזס גם בלי שיוציא מילה. שילוב בין צנזורה עצמית והתכווננות פנימית על-פי מפת האינטרסים המשוערים של הבוס.

כשהמכונה מתחזקת את עצמה נוצר מרחב הכחשה הרמטי שמפריד בין המו"ל למנגנון שמשרת אותו. זהו האליבי המושלם.

כשמוזס היה מו"ל צעיר, הוא נהג להכווין את העיתונאים בשיח לא פורמלי: לזרוק מילה במסדרון, להחמיא על טור, לעשות פרצוף או לרמוז שגורם כלשהו הוא "תולעת" ושכעת ראוי להיכנס בו. כך הנחיל בהם את רוח המפקד. כשהתבגר, נסוג לצללים וצִמצם את קשריו הישירים עם העיתונאים.

כתבת שאיישה תפקיד מרכזי באחד מעיתוני הקבוצה מרחיקה לאסוציאציה קיצונית: "קראתם את הביוגרפיה של איאן קרשו על היטלר? אחד הדברים המעניינים שם הוא שבהרבה מקרים לא הצליחו למצוא הוראות ישירות של היטלר לבצע מעשי זוועה, ובפועל הדברים בוצעו כמעין יוזמות של אנשים שהיו כפופים לו וניסו 'לכוון לדעת הפיהרר'.

"אז ברור שזה שונה להחריד, נוני מוזס הוא לא היטלר, אבל הדינמיקה דומה: כשעבדתי שם, הרגשתי לפעמים שגם אם לעורכים בדרגי הביניים לא אמרו שאסור לגעת במישהו – יכולת להרגיש שהחלטות מסוימות הן חלק מתעשייה של ניחושים. מנסים לשער במי מותר לגעת ובמי לא, ולנחש מהי רוח המפקד".

ניר חפץ חיזק את הרושם הזה בעדותו בבית-המשפט. "ארנון מוזס לא יושב ואומר לאף אחד 'תתקוף את בנימין נתניהו'", אמר חפץ. ובכל זאת, הדגיש, איכשהו לכולם ב"ידיעות אחרונות" היה ברור שבעל הבית לא אוהב את ביבי. "רוח המפקד שורה על האופי של העיתון ועל התוכן שלו", הסביר. "האם הוא ביומיום מתעסק עם הידיעות, מפעיל כתבים, אומר לעורכים מה לעשות? התשובה היא לא. אבל האם יש לו השפעה? ברור שכן".

לעורכים הבכירים יש חלק מרכזי בהנחלת הרוח. "העורכים ב'ידיעות', כשהם מצנזרים, לעולם לא יגידו 'אנחנו פועלים כדי לממש אינטרס'. הם נותנים לך להבין שכדאי לשתף עם זה פעולה", מסביר עורך בכיר שעבד באופן צמוד עם מוזס ועם כמה מאנשי אמונו הבולטים. "רון ירון היה אלוף בזה", מפרט העורך הבכיר. "יש מרחב גדול מאוד בין מה שנוני יכול להגיד לבין מה שרון ירון יכול להבין. אפשר לגרום לעורך הבכיר ולעיתונאי להגיד, 'אני החלטתי, לא נגעו לי'. אפשר לעורר אצלם שכנוע עצמי כזה שיאפשר להם לבנות את הנרטיב שנוח להם. אנשים כמו רון ירון, או יון פדר וערן טיפנברון מ-ynet, יגידו לך שאותם לא צינזרו אף פעם, ושמדובר בהחלטות עיתונאיות סבירות. ברור שזה לא נכון, אבל זה סיפור שהם מספרים לעצמם. וזו תופעה מדהימה".

הרציונליזציה הזאת באה לידי ביטוי גם בהוראות ההפעלה הבסיסיות של המערכת. ב"ידיעות אחרונות", הציפייה מריפורטר היא לא בהכרח לאתגר את מושאי הסיקור שלו – אלא קודם כל למצוא דרך להתחבר אליהם, ולדאוג שיעבירו אליו, ולא למתחרים, כל פיסת מידע נחשקת. מילת המפתח היא נגישות. להיות בתוך החדר כשכל הכתבים האחרים נשארים בחוץ, ולקבל ראיון או תדרוך אישי בזמן שכל היתר מסתפקים בהודעה לעיתונות.

זה נשמע כמו מושכלות יסוד במקצוע, אבל כשמציבים את הנגישות מעל לכל – יש לכך מחיר. התוצאה היא עיתונות מנוונת, שמשרתת את מושאי הסיקור הגדולים והחזקים, אלו ששולטים על ברז המידע ויכולים לנהל עם העיתונאים יחסים של תן-וקח. כך קרה עם ראשי הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט, וכך קיווה מוזס לעשות גם עם נתניהו.

כדי לתחזק את הקשר עם מושאי הסיקור החזקים התפתח ב"ידיעות אחרונות" אתוס של זנות. זה לא גידוף. זה ציטוט מדויק מפיו של אחד העורכים הבכירים, בן טיפוחים של מוזס, שמעיד על עצמו אישית שהוא "זונה של סיפורים". ושלא נטעה, הוא מבהיר בשיחה עמו, גם "ידיעות אחרונות" הוא "זונה של סיפורים".

רון ירון התייחס לכך באופן מעודן יותר בחדר החקירות: "אני סוכן של סיפורים", התגונן, "אני, בשם העיתון, חי מסיפורים. מה שמעניין אותי זה לא מי יהיה ראש ממשלה ומי לא – אני רוצה שיהיו לי סיפורים טובים בעיתון".

עשרות עיתונאים שעבדו ועודם עובדים בקבוצה אמנם העידו על קיומן של רשימות שחורות ולבנות, אבל העורך הבכיר והאנונימי שצוטט לעיל טוען בתוקף שמדובר באשליה. לטענתו, כל מקור שיביא סקופ חזק יקבל אוזן קשבת בנוגע לדרך שבה יוצג הסיפור, וגם הבלטה מקסימלית שתסייע לו בהפצת המסר. הסיבה פשוטה: "לא נושכים את היד שמאכילה אותך", מסביר הבכיר.

בעיני העורכים הבכירים לא מדובר במתכון לסיאוב כי אם מנגנון שמייצר עיתונות עניינית שאינה תלויה באג'נדה, קשרים או דעות אישיות – אלא בזרימת המידע. גרסת "ידיעות אחרונות" למושג אובייקטיביות עיתונאית. יתנו? יקבלו. לא יתנו? לא יקבלו. כולם שווים בפני העיתון.

נחום ברנע התייחס למנגנון הזה ב-2012, כשהעיתון כבר היה שקוע במאבק הצללים נגד נתניהו אך עדיין נהנה מתדמית עניינית. "אל תמעיט בחשיבותה של נגישות בעבודה העיתונאית", אמר בראיון לאתר "העין השביעית". "הקוראים שלא במקצוע חושבים שיושב אחד [שמעון] שיפר או ברנע או רון ירון ומגרד את בית השחי וכותב את מה שבא לו, אז אם הוא אוהב התנחלויות הוא כותב בעד ואם הוא שונא הוא כותב נגד. אני לא פובליציסט. אני יודע, ואני גאה בזה, להעריך ולשלם גם מחיר מסוים על נגישות, למרות שאני יודע שזה מקטין משהו מההרואיזם שקיים אצל עיתונאים אחרים".

בקבוצת מוזס יש עיתונאים שמאמינים שאפילו היחס העוין שספג נתניהו הוא בסך הכל תולדה של משחק הורדות ידיים מול מקור שהחליט לנתק מגע – ולכן ראוי להענישו. "אם לביבי היה קצת שכל, הוא היה מדבר איתנו, אולי עושה תדרוך שבועי – המון דברים שאנחנו חושבים אפשר לשנות תוך כדי שיחה", אומר עיתונאי בכיר בקבוצה.

גם מוזס, כשנדרש להסביר את עצמו מול חוקריו, טען שבסך הכל ניסה לשדל את נתניהו להסיר את החרם שהטיל על "ידיעות אחרונות", ולחזור להתראיין ולהזרים מידע. אם היה עושה זאת, אמר נוני לחוקרים, באופן טבעי העמדות שלו היו מקבלות ביטוי בסיקור – והעיתון היה "מתאזן".

יד ימינו רון ירון התלונן על כך בחדר החקירות. "העובדה שלשכת ראש הממשלה החרימה אותנו גרמה לעיתון נזק מקצועי גדול", אמר. "היתה ביקורת גדולה על הדרך שבה 'ידיעות' מסקר את מערכת הבחירות. אני לא מסכים לביקורת הזאת, אבל ברור שהתנהלו שיחות בעיתון אם היא מוצדקת, אם היא פוגעת בנו, אם צריך לעשות משהו אחרת. הנראוּת היא דבר מאוד חשוב עבורי ועבור העיתון, ולכן מאוד תִסכל אותי שסיפורים בלעדיים שהבאנו תויגו כאג'נדה נגד ראש הממשלה ולא כעבודה עיתונאית אמיצה".

מוזס, ירון וכל השאר עושים לעצמם חיים קלים כשהם משכנעים את עצמם ששיטת המקורבים מסתכמת בתחזוקת מקורות. מי שפוטר את "ידיעות אחרונות" כ"זונה של סיפורים" מתעלם מהצד האפל של מערך הבריתות. הצד שהכתבים והעורכים הזוטרים כלל לא אמורים להיחשף אליו. הצד שמוזס קיווה שהחוקרים יסיטו ממנו את המבט.

כשפוליטיקאי, טייקון, רגולטור או מנכ"ל של גוף גדול מקבל סיקור מחניף ומגונן ממערכת עיתונאית, אפשר לצפות ממנו להחזיר טובה במישור הפוליטי, המסחרי או הרגולטורי. זאת בדיוק עסקת השוחד שהונחה על השולחן בבלפור. העיתונאי אולי רוצה להאמין שהוא רק עוסק ב"תחזוקת מקורות", אבל בדרך הוא גם מספק למו"ל מנוף השפעה.

החרם של נתניהו לא באמת יצר חלל שחסך מקוראי "ידיעות אחרונות" את עמדותיו. החרם הוצג כתירוץ ליחס העוין שקיבל נתניהו, אבל בפועל נבע היחס העוין ממקור אחר: המאמץ המתמשך של מוזס ללחוץ על נתניהו כדי שיחליש את המתחרה, "ישראל היום". שלדון אדלסון, המו"ל המולטי-מיליארדר של החינמון, היה חסין ללחצים, ונתניהו ובני משפחתו סומנו כחוליה החלשה.

התרמית הזו, כאילו מערכות היחסים המושחתות הן בסך הכל הפנים הלא נעימות אך הלגיטימיות של עבודת מקורות עיתונאית, כאילו הרשימות השחורות והלבנות הן מחירה ההכרחי של נגישות, באה לידי ביטוי באופן הבוטה ביותר בגרסאות ההגנה של המו"ל מוזס והפוליטיקאי נתניהו.

שניהם השתמשו בתעתוע הזה כדי להצדיק את עסקת השוחד שבבסיס כתב האישום ב"תיק 2000". שניהם, בגרסאות שהציגו בבית המשפט ובמסרים ששתלו אצל מקורביהם, הציגו את השיחות ביניהם כהתמקחות בין עיתונאי למקור. לדאבונם, השיחות הוקלטו, התגלגלו למשטרה ונחשפו לעין כל. הן אינן עוסקות אפילו לרגע בסקופים או מידע בלעדי אלא אך ורק בכוח, כסף ושליטה: כיצד לשבור מתחרים, לתמרן עיתונאים ולהנדס בוחרים.

ובעיקר, ההסבר שלפיו לא מדובר במקורבים אלא ב"מקורות עיתונאיים" פשוט לא עומד במבחן המציאות. לא פעם המיוחסים שמקבלים מ"ידיעות אחרונות" יחס מלכותי הם לאו דווקא מסוקרים נחשקים, אלא פשוט פונקציונרים למיניהם. כאלה שיכולים לסייע בהשגת תקציבי פרסום ולהשפיע על הליכי חקיקה ורגולציה – או אנשים כמו אביגדור ליברמן, שלאף עיתונאי לא ברור מה הדיל שעשו עם המו"ל, אבל לאיש אין ספק שדיל כלשהו היה גם היה.

ההתייחסות אליהם כאל ספקי סקופים משרתת את הצורך של העיתונאים בתירוץ שיצדיק את יחסי התן-וקח במונחים מקצועיים – בדיוק כפי שהצנזורה שמגיעה מלמעלה מגובה תמיד בנימוקים כאלה.

"בדרך כלל, עיתונאי ב'ידיעות אחרונות' לא יגיע למצב שבו מצנזרים לו כתבה מוגמרת. לעתים קרובות, תחקירים נעצרים עוד בשלב הרעיון", מסכמת עיתונאית לשעבר בעיתון. "אני זוכרת למשל מקרה של חברה ישראלית גדולה שהסתבכה בפרשת שחיתות בחו"ל – מקרה שסוקר בכל כלי התקשורת. הניסיון להרים על זה כתבה ב'ידיעות' נחסם. אחר-כך ראיתי שהחברה הזאת נתנה חסות לפרויקט גדול של העיתון. רוב העיתונאים, כתבים כעורכים, הפנימו את רוח המפקד ולמדו כבר מה עובר ומה לא. בשנים האחרונות המערכת נמנעת מלגרום מבוכה לבעל הבית".

השיטה #3: המתווכים

יש מקרים שבהם בכל זאת מתעורר צורך בהוראה מפורשת שתתגלגל במורד שרשרת הפיקוד ותגיע עד לדרגי השטח. במקרים כאלה, מוזס למד להסתייע במתווכים. שותפי סוד עם נאמנות קשיחה ועמוד שדרה רך. עורכים בכירים שנהנים מאמונו או פונקציונרים שמתפקדים כשגרירים המחברים בינו לבין העולם שמחוץ למערכת – ואז חוזרים למערכת ומסדרים את העניינים.

מוזס תמיד היה אדם מסוגר וחשאי, אבל עם השנים, ובעיקר אחרי שהסתבך בפרשת האזנות הסתר בשנות התשעים, הסגירוּת הקצינה והוא עבר להסתמך יותר ויותר על מתווכים. אדם מסביבתו הקרובה מתאר זאת כטבע שני עבורו. "נוני אוהב להשתין דרך הזין של אחרים", הוא אומר. עיתונאי בכיר שעבד לצד מוזס מאשר: "זה משפט שנורא נכון לו, כי נוני לא משאיר טביעות אצבעות".

במשך עשורים, האיש של מוזס למשימות מיוחדות היה חיים רוזנברג, "מנהל המשק והאחראי על הביטחון" של העיתון, שהפעיל עבורו רשת של חוקרים פרטיים וגם היה אחראי לכספת מסתורית שבה נשמר מידע נפיץ שלעתים הועבר לכתבים, לצורך פרסום – ולעתים נגנז לנצח בנסיבות עלומות.

רוזנברג שיחק על כל המגרש: הוא ייצג את מוזס בפגישות עם גורמים רמי דרג, דחף את "חוק 'ישראל היום'", סיפק לעיתונאים סיפורים וחיבור למקורות נחשקים, פתח דלתות ועזר לעובדים בנושאים רפואיים וסוציאליים. כשהיה צריך גם הוריד הערות עריכה לדסק. "כל מי שרוצה משהו מנוני – הולך לחיים", העיד עיתונאי אנונימי ששוחח ב-2017 עם כתבת "וואלה" דאז נועה פרייס. "אפשר להגיד שאחרי נוני, חיים הוא הבנאדם הכי חשוב ב'ידיעות', מהדבר הכי קטן ועד לדבר הכי גדול". עובדים ששוחחו עם "העין השביעית" מעידים כי מאז צִמצם רוזנברג את פעילותו.

מתווך אחר הוא דב איכנולד, מנכ"ל הוצאת "ידיעות אחרונות" ושותפו של מוזס בעסקי הספרים. בניגוד לחיים רוזנברג, שנשאר בצללים, איכנולד הוא דמות ציבורית. הוא מככב מעל דפי העיתון בתצלומים עם פוליטיקאים, ידוענים ואינטלקטואלים שהוציאו אצלו ספרים, ומדי פעם גם מפרסם רשימות פרי עטו.

חקירת "תיק 2000" חשפה שאיכנולד ממלא תפקיד ייחודי באקוסיסטמה של "ידיעות אחרונות". במשך שנים טיפח איכנולד מערכת יחסים קרובה עם משפחת נתניהו שכללה הוצאת ספרים לו, לאביו ולאביה של אשתו שרה. ב-2013 ניצל את קשריו כדי לארגן למוזס סבב של פגישות חשאיות עם נתניהו. הם דנו בשיפור הסיקור של נתניהו ב"ידיעות אחרונות" והגבלת התפוצה של "ישראל היום". בדיוק כמו בסבב שיבוא אחריו, ב-2014, ויוליד את כתב האישום.

כמו במקרה של רוזנברג, גם איכנולד מעורב במה שקורה בתוך המערכת. ב"ידיעות אחרונות" יודעים שאיכנולד יכול להשיג את המרואיינים הנחשקים ביותר – ופוליטיקאים יודעים שאפשר לפנות אליו כשהם זקוקים לאוזן קשבת בעיתון. בבית-המשפט העיד איכנולד שבמקרים כאלה הוא מעביר את המסרים ישירות למערכת, בלי לעבור דרך מוזס. בחקירתו של מוזס עלה שהיו גם מקרים אחרים, שבהם איכנולד דווקא כן עירב אותו.

העורכים הבכירים, אלה שנהנים מאמונו של מוזס ועומדים איתו בקשר יומיומי, משלימים את מערך התיווך. עורכים ראשיים כמו משה ורדי ורפי גינת התבלטו כאנשי ביניים שמעבירים הלאה הנחיות מלשכת המו"ל. ניר חפץ תיווך בין נוני לביבי כשעדיין כיהן כעורך "7 ימים", והמשיך לתווך ביניהם כשעבר לעבוד עם ראש הממשלה. באחת משיחות השוחד עם נתניהו נקב מוזס בשמותיהם של עוד שניים: רון ירון וערן טיפנברון. מוזס הבהיר שאם נתניהו יסכים לעסקה – זה הצמד שאליו צריך לפנות כדי להוציאה לפועל. הם אלה שידאגו לרתום את המערכות של "ידיעות אחרונות" ו-ynet למשימה החדשה: סיקור אינטרסנטי בתפירה עילית שיאפשר לנתניהו להישאר בשלטון כמה זמן שירצה.

השימוש במתווכים מאפשר לטשטש את העקבות במקרים בוטים של בחישה, כמו צנזורה או שתילה של פרסומים שנועדו לשרת מטרות חוץ-עיתונאיות. הכתבים והעורכים מהדרגים הנמוכים, אלה שיטפלו בכתבה בפועל, עשויים להבחין שמעורבת בכך יד חיצונית – אבל יתקשו לפענח אם מדובר בהוראה של המו"ל או יוזמה עצמאית של עורך בכיר יותר שהפנים את רוח המפקד.

אחד התפקידים הרגישים של המתווכים הוא סיכול פרסומים שעלולים לפגוע באינטרסים של מוזס. לאורך השנים התפתחו ב"ידיעות אחרונות" דרכים מניפולטיביות לגניזה או ריכוך פרסומים ביקורתיים, ובעיקר תחקירים. המכנה המשותף לכולן הוא טשטוש הסיבות האמיתיות שמאחורי מעשה הצנזורה.

השיטה הקלאסית היא עיכוב או פסילה של תחקיר מנימוקים משפטיים. היועצים המשפטיים של הקבוצה לא פוסלים תחקירים. התפקיד שלהם הוא לבחון כתבות לפני פרסומן ולהצביע על נקודות חולשה שחושפות את המערכת לתביעה. מי שמחליטים מה לעשות עם הייעוץ המשפטי הם העורכים הבכירים.

עבור עורך מושחת, כזה שמעמיד לנגד עיניו קודם כל את האינטרסים של בעל הבית, חוות דעת משפטית היא התירוץ המושלם לסיכול תחקירים. העורך יכול לשלוח את הכתב לבצע השלמות, להשמיט או לרכך פרטים נפיצים – והוא יכול גם להשתמש בחוות הדעת המשפטית כתירוץ לגניזה מוחלטת של הכתבה.

עיתונאים חוקרים שעבדו ב"ידיעות אחרונות" סיפרו על מקרים שבהם נשלחו לסבבים אינסופיים של בירורים ובקשות תגובה. התכלית: התשה, או קניית זמן. בזמן שהכתב עמל על מטלות הסרק, האדם שעומד במרכז התחקיר עשוי לצלוח משוכה קריטית כמו בחירות, מינוי לתפקיד ציבורי או השלמה של עסקה גדולה, וכך לחמוק מהאימפקט השלילי המשמעותי של הפרסום. במקרים אחרים, העיכוב יוביל לכך שהמידע יתגלגל לכלי תקשורת אחר – שיחשוף אותו קודם ויספק לעורכי "ידיעות אחרונות" תירוץ לגניזה סופית של הכתבה.

שיטה מתוחכמת יותר לריכוך תחקירים היא לתפוס אותם כשהם עוד קטנים. דרך אחת לעשות זאת היא שיטת הפרטנר המרכך: לצרף לעיתונאי החוקר כתב שמקורב למושא התחקיר או לעורך, שידאג שהתוצאה תהיה "מאוזנת". במקרים אחרים, בעיקר אצל כתבים מתחילים שאינם בעלי כוח מיקוח, הריכוך יהיה בוטה יותר ופשוט יתבטא ביד נעלמה שתמחק את החלקים הנפיצים בדרך אל הדפוס.

אחת משיטות הריכוך הנפוצות היא פרסום התחקיר – אך קבורתו בעמודים האחוריים של אחד המוספים, עם הפניית שער זעירה או ללא הפניה כלל. גרסה קיצונית יותר היא נטילת תחקיר מגזיני ארוך וקיצוצו לכדי ידיעה תמציתית שתשובץ בעמודי החדשות ביום חול – במקום בגליון סוף השבוע רב התפוצה. במקרים כאלה, העיתונאי לא יכול להתלונן שהסיפור צונזר, אבל ההשפעה הציבורית שלו מצטמצמת למינימום.

בכל השיטות האלה מי שמטפלים בכתבות בפועל הם העורכים הבכירים. למעט כמה מקרים נדירים שדלפו בדיעבד, מוזס הצליח לא להותיר טביעות אצבע.

השיטה #4: מכונת ההכחשה

האלמנט שמשלים את השיטה הוא מכונת ההכחשה: המאמץ העקבי לשוות לעבודה העיתונאית בקבוצת "ידיעות אחרונות" תדמית אובייקטיבית, נקייה, מקצועית והישגית. זה כנראה האלמנט המורכב והחמקמק ביותר במנגנון שפיתח מוזס. המרכיב הסודי שגורם למו"לים המתחרים להוריק מקנאה בלי שבכלל יבינו איך הוא פועל. הסיבה לכך שהמנגנון עובד היא שלסנגורים של "ידיעות אחרונות" תמיד יש על מה להתבסס.

ב"ידיעות אחרונות" התפתחו לאורך השנים שמורות טבע של איכות ומקצוענות עיתונאית, שהקרינו על כל שאר הממלכה. כשאלו נכחדו, נותרו עלי תאנה בדמות כתבים חוקרים עם רזומה רצוף הישגים. וכשגם אלו נעלמו, אפשר היה עדיין להציג בעלי טור מפורסמים שלהם מותר לכאורה לכתוב מה שלאחרים אסור: ברנע, קדמון ופלוצקר, שמעון שיפר, ובשנים האחרונות גם נדב איל. הם הפנים של "ידיעות אחרונות", אלה שיכולים להתייצב מול הציבור ולומר באמונה שלמה שהם לא מקבלים פקודות מאף אחד, בטח לא מבעל הבית.

שאר העיתונאים מגויסים באופן קבוע למלאכת תחזוקת ה"איזון". מצג של עיתונות מגוונת, א-פוליטית, שנועדה לשדר ש"ידיעות אחרונות" הוא לא עיתון ימני ולא עיתון שמאלני. הוא העיתון של המדינה. כל המדינה.

בניגוד ל"ישראל היום", שהוקם כעיתון שמדבר בקול אחד, "ידיעות אחרונות" הוא עיתון שמדבר בקולות רבים. סופרמרקט של דעות שבו כמעט כל אחד יכול למצוא מה לקרוא. גוף שמשרת פוליטיקאים שמקיימים יחסי קרבה עם המו"ל – אבל גם כאלה שהמו"ל רוצה להתקרב אליהם.

כדי להסתיר את ההטיה הפרסונלית, במשך שנים עמלו שם על פיתוח תדמית ניטרלית. בכירי "ידיעות אחרונות", ממוזס ומטה, מתעקשים שהעיתון הוא צינור עיוור שמגיש לקוראיו את כל מה שחשוב ומעניין – בלי אג'נדה.

הקמפיינים של "ידיעות אחרונות" הם כמעט אף פעם לא כאלה שנועדו לחולל שינוי חברתי. כשהם כן, כמו במקרה של מחאת יוקר המחיה של 2011, בסוף מתברר שמדובר בעוד קמפיין פרסונלי בכסות כוזבת. בשנות המונופול, ולמעשה עד הכרזת המלחמה של נתניהו, הקבוצה ניזונה משימור הסטטוס קוו ונזהרה לא לעשות תנועות חדות מדי.

ניר בכר, עורך "7 ימים" שפוטר על רקע התעקשותו לפרסם תחקירי הון-שלטון, סיפק המחשה לכך בתביעה שהגיש נגד העיתון. בכר תיאר בתצהיר ישיבה סגורה של עורכים וכתבים שהתקיימה לקראת בחירות 2006. לדבריו, הוא ניצל את הישיבה כדי להזכיר לנוכחים שתפקידו של עיתון הוא לקבוע סדר יום ציבורי ולהילחם בשחיתות. מה שנראה לבכר כמו המשימה הבסיסית של העיתונות נשמע לאחרים כמו צלם בהיכל. "ל'ידיעות אחרונות' אין ולא תהיה אג'נדה'", חרץ העורך דאז רפי גינת, לטענת בכר. "'ידיעות אחרונות' זה לא עיתון רדיקלי כמו 'כל העיר', ב'ידיעות אחרונות' אין סדר יום'", צוטט משתתף אחר, שלא זוהה בשמו.

ל"ידיעות אחרונות" יש כמובן סדר יום, וגם אג'נדה פוליטית. אלא שהאג'נדה הזאת אינה אידיאולוגית אלא פרסונלית. לכן היא גם אף פעם אינה מוחלטת. "לנוני אין נטייה פוליטית. יש לו רק אינטרסים כלכליים", הסביר מיקי רוזנטל בראיון לאתר החדשות "זמן ישראל". "גם יודקובסקי פעל באותו אופן. אם יש הערכה שפרס מנצח, הולכים עם המנצח, אבל גם תמיד לוקחים בחשבון שהוא יכול להפסיד, אז נזהרים. אם יש הטיה לצד כזה או אחר, היא לא תהיה הטיה של 80 אחוז. היא תהיה הטיה של 20–30 אחוז".

השילוב בין עריכה אולטרה-ריכוזית, הטיה מדודה ופלורליזם כפוי הופך את "ידיעות אחרונות" למוצר עיתונאי מורכב, כזה שדרושות שנים של קריאה ביקורתית כדי ללמוד לפענח את הקודים שלו.

"מטבעו, 'ידיעות אחרונות' הוא מוצר מאוד מבלבל", מסביר עיתונאי שעבד שם בזמן פרשת "תיק 2000". "ההבדל בין 'ידיעות אחרונות' ל'ישראל היום' הוא ש'ישראל היום' לא התיימר להיות עיתון. 'ידיעות' הוא לא פמפלט. ב'ידיעות' יש פעילות עיתונאית אמיתית, ולצדה גם פעילות פושעת. יש תחקירים אמיתיים – ויש תחקירים שבאים לעולם ממניעים פסולים. כשאתה פותח את 'ידיעות אחרונות' אתה רואה שמות של עיתונאים עם רזומה אדיר – נחום ברנע – וכתבות מקצועיות לגמרי. אבל מדי פעם מכפיפים את המקצועיות הזאת לאינטרס זר.

"התחכום בסיקור של 'ידיעות אחרונות' לא בא לידי ביטוי בזה ששולחים כתבים לפרסם ידיעות חסרות בסיס. לידיעות כמעט תמיד יש בסיס, והן שוות פרסום – אפילו פרסום נרחב. העניין הוא שכשאתה מקבל חומר מהעורך שלך, שקיבל אותו ממקורותיו או מחיים רוזנברג, החומרים איכשהו תמיד יתיישרו עם האינטרס של המו"ל, או נגד מישהו שמסומן כרגע כאויב שלו. למשל, פרסומים נגד ביבי. או נגד ירון זליכה בתקופת פרשות אולמרט. או תחקיר הכדורים הפסיכיאטריים ב'אח הגדול', שפגע בחברת קשת. מה, אין לזה הצדקה עיתונאית? ברור שיש. וזה הכוח של 'ידיעות אחרונות'".

כשמוזס התגאה באוזני נתניהו בכישרון שלו "לנהל" עיתונאים, הוא דיבר על היכולת לתת להם לעבוד, לתגמל אותם בקרדיט מחמיא ותנאי שכר. לגדר את מרחב הפעולה שלהם באופן מתוחכם בלי לגרום להם לחוש שמנצלים אותם. לפתות אותם למזג את המוניטין שלהם עם המוניטין של העיתון.

מערכת חזקה, שמסוגלת לפרסם תחקירים שמרעידים את המדינה, היא הנכס המושלם למו"ל שמבסס את מערכות היחסים שלו עם העולם על דינמיקה של פרוטקשן. זאת דרכו לדבר איתם ברכּוּת בזמן שהוא אוחז בידו במחבט גדול. נתניהו תמצת זאת בחקירתו כ"שיטת המקל והגזר".

עובדים לשעבר מספרים שבעיתון דואגים לשתול מדי פעם פרסום ביקורתי על אחד ממקורבי המו"ל, או אייטם מחניף על אחד מיריביו. יש לכך שתי תכליות. תכלית אחת היא כסת"ח. "הוכחות" שניתן לשלוף ולהציג למלעיזים כדי לשכנע אותם שהם טועים, ושב"ידיעות אחרונות" אף אחד לא נהנה מיחס מיוחד. כך עשו שם כשניסו להדוף טענות על אִתרוג של אולמרט המסובך בפלילים, וגם כשזהבה גלאון טענה שהוחרמה כי התנגדה ל"חוק 'ישראל היום'".

התכלית השנייה היא שימור מאזן האימה. איתות שמסמן ליריבים שהדלת למשא-ומתן תמיד פתוחה, ומבהיר לבעלי הברית ששיתוף הפעולה אף פעם אינו מובן מאליו. כך גורמים להם לחוש על בשרם שאם יפסיקו לספק את הסחורה – העיתון יודע גם להעניש. זה המקל שבו מנופפים מעל ראשו של המקורב בזמן שהוא מכרסם את הגזר.

עדות אחת שנשמעה במשפט המו"לים משקפת את המורכבות הזאת: על-פי העדות, שלא אומתה, נתניהו סיפר שבשלב מסוים הגיע עם מוזס ל"סיכום עקרוני" שלפיו העיתון יוסיף לתקוף אותו – אבל ynet יפסיק, ויתחיל לשרתו.

"'ידיעות אחרונות' זה מקום מאוד מושחת, אבל תמיד תופסים אותו על הדברים הלא נכונים. למשל, אירועים מקריים שנתפסים כחלק מדפוס גדול. הגאונות של 'ידיעות אחרונות' היא היכולת לעשות את הדברים האלה כך שתמיד ניתן יהיה להסביר אותם", אומר עיתונאי שעבד שם בזמן פרשת "תיק 2000".

"תמיד היתה שחיתות, אבל היא לא היתה מהמקפצה. היא היתה מוסתרת. יאיר לפיד, למשל, לא היה איזה עניין גדול. נזהרו לא לשרת אותו, כי כולם ידעו שיסתכלו על 'ידיעות אחרונות' ויבדקו איך הוא מסקר את לפיד. לפיד דאג להאכיל את הכתבים של 'ידיעות' בסיפורים, הוא ידע לדאוג לעצמו".

אתם לא מבינים כלום, אמר המו"ל

השיטה, שיטת "ידיעות אחרונות", לא נחשפה גם כשהגיעה לחדרי החקירות במשטרה, לכתב האישום שחובר בפרקליטות ולדוכן העדים בבתי המשפט המחוזיים בירושלים ובתל-אביב. היא היתה מורכבת מדי, מסועפת מדי, קבורה בתוך קשר שתיקה רחב ועתיק.

ב-4 בינואר 2017, כשמוזס התיישב לראשונה מול חוקרי להב 433, הוא הטיח בהם שאין להם מושג איך עובדת התקשורת. החוקרים ניסו לגרום לו להודות שהיה בכוחו לקיים את הצד שלו בעסקה עם נתניהו ו"להזיז את הספינה". נוני הכחיש. "אתם לא מבינים איך הדברים האלה עובדים בכלל", אמר לחוקרים. "אתם חושבים שיש עיתונאים שאומרים להם מה לכתוב? לנחום ברנע? לסבר פלוצקר?".

רק אחר-כך גילו לו החוקרים ששיחותיו עם נתניהו הוקלטו. "מה אתה אומר על זה?", שאל אותו ראש צוות החקירה, נצ"מ מומי משולם.

מוזס שתק, ואז השיב: "מעדיף לשמור את זה לעצמי".

תמלילי החקירות של מוזס מחזיקים למעלה מ-1,500 עמודים. החוקרים בילו איתו שעות ארוכות, בסדרה של ימי חקירה שנמתחה על פני שנה וחצי. הם קיבלו הזדמנות לשאול הכל את האיש שטען באוזניהם שהוא אף פעם לא מתראיין. הם לא הצליחו לפצח את המנגנון, אבל מתוך אמירותיו, חלקן סותרות, ביצבצה תמונת ההשפעה שלו על עבודת המערכת.

החקירה אימתה את העדויות על שימוש במתווכים מהמערכת ומחוצה לה, על האחריות האישית של מוזס לצנזורה, ועל מעורבותו הפעילה במינויים – כולל גיוס פובליציסטים שתולים שנועדו לשרת פוליטיקאי מסוים. לא רק את נתניהו.

החוקרים הרבו לעקוץ את מוזס על נטייתו לדיסקרטיוּת ועל נסיונותיו להצטנע ולהסיר מעל ראשו את כל הכתרים שנקשרו לו. למשל, התואר "רב אמן" שנתן לו נתניהו בזכות כישורי המשיכה בחוטים שלו. רפ"ק דני יופה הציע לו כתר נוסף, שהושאל ממותחן פשע שהציטוט הידוע ביותר מתוכו הוא "התחבולה הגדולה ביותר שהגה השטן היא לשכנע את העולם שהוא לא קיים".

"אתה מכיר את הקייזר סוזה? ראית את 'החשוד המיידי'?", שאל יופה.

מוזס הגיב בצקצוק לשון.

"לא ראית את הסרט הזה? אתה חייב", המשיך החוקר. "בחייך, אתה לא מבין, תקשיב: מביאים צילומים שלו מאחרי או לפני עשרים שנה – הבנאדם לא רואים אותו. אתה מבין? הרואה ואינו נראה". נצ"מ מומי משולם השלים אותו: "אתה לא איזה אחד שמוחצן, זה החוכמה. שאפו. באמת שאפו".

"היתה פעם שהתקשרת לאיזה כתב ואמרת לו: 'תכתוב על זה, תתקוף את זה'?", שאל אותו כורש ברנור, ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה ובכיר חוקרי "תיק 2000", ביום החקירה הראשון.

"למיטב זכרוני לא, כי אני לא מדבר עם הכתבים", השיב מוזס.

ברנור הגיב בפקפוק: "בכל הקריירה שלך ב'ידיעות אחרונות', לא הרמת טלפון לאיזה כתב ואמרת, 'תתקוף את כורש, את משה, את יוסי'?".

"אני לא יודע אם 'תתקוף', 'תתקוף' אני לא חושב", השיב מוזס. אבל ברנור לחץ עליו, ומוזס התרכך. הוא הסכים לומר מה הוא עושה במקום לפנות לכתב ולהטיל עליו להכין כתבת חיסול: "אני מדבר עם העורך. העורך של העיתון".

ברנור דרש ממוזס תשובה ישירה לשאלה האם אי פעם הזמין ממישהו בעיתון כתבת חיסול. מוזס ענה בזהירות: "שאני אבקש ש'מחר תוציאו כתבה נגד מישהו'? אני לא חושב. לגבי טון סיקור, איך לסקר, מדיניות – יכול להיות שכן".

החוקר הבכיר שוב פִקפק. "מה זה 'טון סיקור'? נוני, משום מה אני נוטה לא להאמין לך עכשיו. הרי אתה כמה עשרות שנים בעיתון. אתה רוצה להגיד לי שמעולם לא הרמת טלפון לאיזה פרשן, לעורך ראשי, עורך משני, לכל אלה, ואמרת: 'תקשיב, מחר בסוף שבוע אני רוצה כמה מילים בסגנון שלילי, סגנון חיובי'? אתה רוצה להגיד לי שלא התערבת?".

"לא, אני כן התערבתי", הודה לבסוף מוזס.

"יפה", הגיב ברנור.

"כן, כן, כן, כן התערבתי", חזר מוזס, ואז הסגיר כיצד הוא עושה זאת: "אם אתה קורא לזה התערבות, אז כן – לדבר עם העורך של העיתון. כן".

לאורך חקירותיו תיאר את עצמו מוזס כמעין שר חוץ של "ידיעות אחרונות". לא רק מוציא לאור ו"עורך אחראי", אלא גם מאכער-על שתפקידו לעמוד בקשר עם הזירה הפוליטית ולשמור על הקשר התקין בינה ובין הדרג העיתונאי. הדברים שאמר לנתניהו בנוגע להטיית הסיקור, טען בהמשך בפני בית-המשפט, "נאמרו כחלק משיח נהוג, לגיטימי ומקובל בין פוליטיקאים וגורמים ציבוריים לבין אנשי תקשורת". מבחינתו, כמו גם מבחינת נתניהו, כך עושות כולן.

"התפקיד שלי הוא לוודא שהעיתון מאוזן כלפי כל המפלגות, ואם יש טענות של מי מהפוליטיקאים – להעיר על כך, ולבקש מהעורכים שיבדקו את הטענות ויחליטו אם הן מוצדקות", הסביר בחקירה אחת. בחקירה אחרת אמר מוזס שנתניהו מדמיין שהוא מנהל "מועצת חכמים" שבה העיתונאים יושבים סביבו והוא מחלק ביניהם את העבודה. "אין דברים כאלה", חרץ המו"ל.

"אני כבר ארבעים שנה בעיתון", אמר. "אני לא יודע איך להגיד לכם את זה, אבל המגעים עם ראשי השלטון – אני מעביר את זה ממני לעורכים של אמצעי התקשורת השונים שלנו. כשמדברים איתי אנשים פוליטיים, אני אומר: אל תדברו איתי, דברו עם העורך של העיתון, עם עורך ynet, עם העורך של 'כלכליסט'" (ל"כלכליסט" יש עורכת, גלית חמי, ולא עורך. מוזס התכוון כנראה ליואל אסתרון, שנושא בתואר "מו"ל כלכליסט" ואחראי להיבטים העיתונאיים וגם המסחריים של היומון הכלכלי).

במקרה של נתניהו, מוזס אמר לו שבמקרים דחופים שקשורים לפרסומים שעולים ב-ynet הוא יכול לפנות אליו ישירות – אבל בערבים, בבקשות שנוגעות לעיתון, עדיף שידבר עם העורך רון ירון.

המספריים של מוזס

מוזס לא הכחיש שהוא מעורב אישית במקרים של צנזורה. להפך. לא היה צריך ללחוץ עליו כדי שיודה שצנזורה היא עניין קבוע. "אני רוצה לציין שבעבודה מול אנשי ציבור, ח"כים ושרים ופקידים בכירים, קורה שמבקשים מאיתנו לא לפרסם ידיעה מסוימת ואנחנו מקבלים את בקשתם. זה לא משהו חריג", אמר בחקירה.

הוא אפילו חלק עם החוקרים דוגמה. יום אחד פנה נתניהו לדב איכנולד, המקורב המשותף שלו ושל מוזס, וביקש לצנזר מראש ידיעה מסוימת על שרה נתניהו. "דוֹבי אמר שכדאי לתת הזדמנות לדיאלוג שמתקיים עם נתניהו", אמר מוזס. לדבריו, הוא לא זוכר את תוכן הידיעה – אבל כן זוכר שקיבל את העצה של איכנולד. מהתיאור עולה שמוזס ביקש לעכב את פרסום הידיעה, אבל העורך שטיפל בה כנראה פירש את ההנחיה באופן מחמיר – וגנז אותה לגמרי.

"אני רוצה להוסיף שלעתים לא קרובות ישנן בקשות כאלה מצד אנשי ציבור ברמות השונות. לעתים נעתרים לבקשותיהם", שב ואמר מוזס. בניגוד לחקירה שהתקיימה יום קודם לכן, שבה תיאר צנזורה בנסיבות הללו כ"לא משהו חריג", הפעם ביקש מהחוקרים להאמין לו שבעצם "זה אינו מצב שכיח".

אבל בהחלט היו עוד מקרים כאלה. חלק קטן מאוד מהם גם נחשף. למשל המקרה שבו סייע מוזס לארי הרו, מקורבו של נתניהו, לגנוז תחקיר שעשוי היה לחשוף את "פרשת 3H" – הפרשה הפלילית שחשיפתה הובילה להפיכתו לעד מדינה ולמסירת הקלטות "תיק 2000". הרו, ראש הסגל של נתניהו לשעבר, היה המתווך הראשי במגעים הסודיים. מוזס נהג לשוחח איתו בטלפון סלולרי ייעודי ששמר בכספת שנמצאת בחדר השינה שלו בווילה בסביון.

בחודש מאי 2015 קיבל הרו שאילתא מאיתמר אייכנר, כתב "ידיעות אחרונות". מנוסח הפנייה ברור שלאייכנר היה מידע מפורט על "פרשת 3H". הרו בשלב זה אפילו לא נחקר על כך במשטרה. הוא פנה למוזס, והתחקיר נגנז. כשכתבת "המקום הכי חם בגיהנום" רויטל חובל ביקשה מאייכנר הסברים, הוא ניסה להטעות אותה ולטעון שדווקא כן דיווח על כך – ולבסוף השיב שאינו זוכר דבר. הפרשה עצמה נחשפה רק למעלה משנה אחרי הפנייה המקורית של אייכנר, על-ידי כתב "הארץ" גידי וייץ.

במקרה שלישי הצליח מוזס לחנוק במו ידיו תחקיר עוד לפני שקרם עור וגידים. ב-2016, בערך בתקופה שבה נפתחה החקירה הסמויה נגד מוזס ונתניהו, החלו להתרוצץ שמועות על כך שיאיר נתניהו נוהג להתארח בדירת יוקרה ששכר המיליארדר האוסטרלי ג'יימס פאקר – אחד משני בעלי ההון שבמרכז "תיק 1000", פרשת טובות ההנאה של ראש הממשלה.

כמה עיתונאים הגיעו למקום, מלון רויאל ביץ' על חוף תל-אביב, בניסיון להשיג הוכחות. מוזס שמע על כך, וביקש להזהיר את בנו של ראש הממשלה. המתווכת שבחר היא הדס קליין, העוזרת האישית של פאקר וארנון מילצ'ן.

"נוני הרים לי טלפון ואמר לי: 'תשמעי, הילד על הכוונת בדירה הזאתי, עושים עליו תחקיר עיתונאי. אני אומר לך בתור חבר. אל תיתנו לו את הדירה, כי העיתונאים פה עטים על זה'", סיפרה קליין לחוקרים.

לאחר מכן העבירה את המידע לפאקר, וגם ליאיר ושרה נתניהו. העיתונאים שנשלחו למלון לא הצליחו להשיג תמונה מפלילה; עוד סקופ פוטנציאלי של העיתון ש"חי מסיפורים" הוקרב על מזבח מערכות היחסים הסודיות של המו"ל. עצם השימוש בדירה נחשף רק כעבור כמה חודשים על-ידי רביב דרוקר בערוץ 10.

התקרית הזאת ממחישה לא רק עד כמה עמוקה המעורבות של מוזס בסיכול פרסומים נפיצים, אלא גם עד כמה מורכב היה היחס שלו לנתניהו. כל מסכת האירועים התרחשה אחרי שנתניהו כבר יצא נגד מוזס בפומבי ותיאר אותו כתמנון זדוני שיביא להשמדת המדינה. ובכל זאת, מוזס לא ויתר על התקווה להסדיר את מערכת היחסים עם נתניהו והקריב הישג עיתונאי מובהק כדי לאותת שלמרות הכל – הם עוד יכולים לשתף פעולה.

המנגנון מתחיל לחרוק

חוקרי "תיק 2000" הצליחו לבסס את הקשר בין ההצעות של מוזס לרתום את העיתון למען נתניהו והנכונות של נתניהו לקדם חקיקה שתחליש את "ישראל היום". אבל ככל שהתקדם משפטם הפלילי של המו"ל והמדינאי ניכר שאפילו חוקרי המשטרה והפרקליטים שהגישו את כתב האישום לא באמת הצליחו לפצח את השיטה.

"אני קורא את 'תיק 2000'. יש שם תיאורים של כל מיני ידיעות, אירועים שקרו בזמן שאני עבדתי בעיתון. אפילו חוקרי המשטרה לא הצליחו לפענח את המנגנון – ואולי הם לא באמת רצו, כי הם לא פנו לאנשים שהיו מעורבים בו", מספר עיתונאי שמילא תפקיד מרכזי ב"ידיעות אחרונות".

"הם חקרו את רון ירון, שהיה העורך הראשי, אבל 'ידיעות אחרונות' זה מקום שהדסק הוא הממלכה בו – ולא כל ערב העורך נמצא שם. ההוראות הרבה פעמים עברו בערוצים מקבילים, בלי ידיעתו.

"ב'ידיעות' חלק מהמנגנון שפותח הוא מנגנון מקביל. לא אדם אחד עשה את זה. אנשים כמו חיים רוזנברג או גורמים אחרים שצברו כוח במערכת. המנגנון הזה לא נחשף במלואו אפילו בחקירה, ובגלל זה 'ידיעות' ונוני מסתובבים בתחושת ניצחון. לכאורה, הגיע הנורא מכל – אבל בסוף שום דבר לא קרה".

ובכל זאת, החקירה הפלילית האיצה כמה תהליכים הרסניים.

המוניטין של מוזס כמוציא לאור ששולט באנשיו דרך רשת עדינה של קורים יצא למרחוק. הוא החזיק מעמד במשך עשורים והתנפח לממדים מיתיים – אבל בשלב מסוים המנגנון החל לחרוק. "ישראל היום", התחרות הגוברת בדיגיטל והשינויים בהרגלי צריכת המדיה שחקו במהירות את בסיס הרווחים של קבוצת "ידיעות אחרונות". יחד איתו נשחק כושר העמידה של מוזס.

ב-2015, במהלך מערכת הבחירות, שיטת "ידיעות אחרונות" ספגה מכה שממנה לא השתקמה. זה הרגע שבו נתניהו הוציא את מוזס מהארון והציג אותו כאויב העל של מחנה הימין – האיש שלטענתו רקם קנוניה חובקת עולם שכוללת שיתוף פעולה עם ממשלות זרות, ארגונים וטייקונים שזוממים להחליף את השלטון בישראל ולצאת לדרך הרסנית שבסופה תקום מדינת טרור פלסטינית ואיראן תחזיק בנשק גרעיני.

נתניהו, כדרכו, לא סיפק הוכחות או נשען על עובדות, אבל האימפקט נוצר. עשורים של מיתוג החלו להתפורר. המיצוב הממלכתי של "ידיעות אחרונות" הפך מנכס לנקודת תורפה. קשה לשכנע את הציבור שאתה פטריוט שמייצג את הקונצנזוס בזמן שראש הממשלה בעצמו קורא לציבור להפגין נגדך. אי-אפשר להיות "העיתון של המדינה" ובאותו זמן האויב האולטימטיבי של ראש המדינה.

גם למוזס יש מניות יסוד בתהליך הקריסה של האימפריה. הניצול הבוטה של העיתון כדי לפגוע בנתניהו, עוד לפני שהתברר הממד הפלילי שבו, הזיק אנושות למעמד של קבוצת התקשורת. הנוסחה המנצחת איבדה מרכיב קריטי: היכולת לומר ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון אמיתי שנאמן לערכי המקצוע, ושגם אם הוא לפעמים חוטא בצהבהבות או חיבה לסנסציות – כשמקלפים את שכבת הצבע מגלים שבכל זאת יש בו את כל מה שצריך להיות בעיתון.

את התדמית הזאת קל לטפח כשהמכונה משומנת, מתודלקת ולא מפסיקה להדפיס מזומנים. ככל שהעיתון חזק ומשפיע יותר, כך עולה ערכן של התשורות שניתן לספק דרכו לקאדר המובחר של פוליטיקאים, בעלי הון ופונקציונרים. וככל שהעיתון חזק יותר, כך כואבות יותר המכות שניתן להנחית באמצעותו על כל מי שלא מוכן לשחק את המשחק.

כשנוני והעיתון היו בשיאם, מאזן האימה הזה נשמר. כל עוד יש כסף בקופה ולגיטימציה ציבורית קל לכרות בריתות, לפתוח דלתות ולרכוש השפעה – ובמקביל לשמור על ייצוג רחב של מגזרים ודעות ולטפח עלי תאנה שיסתירו את השחיתות. בשנים שבהן נקלעה הקבוצה למשבר כלכלי נעשה הרבה יותר קשה לתחזק את התדמית.

"'ידיעות אחרונות' סבל באופן קבוע מסכיזופרניה", מאבחן דורון גלעזר, שכיהן כעורך "7 ימים" וסגן עורך "ידיעות אחרונות" בשנות התשעים. "עורכי העיתון הקפידו לשמור על יחסים טובים עם השלטון, אבל במקביל העסיקו עיתונאים מצוינים, שרצו לעשות עיתונות חוקרת וביקורתית. האיזון בין שני הקטבים האלה היה תמיד תלוי במצבו הכלכלי של העיתון.

"כשהעיתון שִגשג, הוא אִפשר לעיתונאים חוקרים כמו ברוך נאדל, מוטי גילת, וגם לנו ב'7 ימים', לעשות עיתונות חוקרת ונטולת פניות. כשהעיתון או המו"ל נקלעו למצוקה, הם חזרו לפלרטט עם השלטון. בעשור האחרון, אחרי הקמת 'ישראל היום' ואובדן תקציבי הפרסום לגוגל ופייסבוק, המצוקה הכלכלית הפכה מבחינתו לסכנה קיומית. בעיני, זה ההסבר להתנהגות של נוני ב'תיק 2000'".

נוני ורון, הסוף

המצב החדש שנכפה על קבוצת "ידיעות אחרונות" הציב אותה בטריטוריה בלתי מוכרת. גם האילוצים המשפטיים תרמו את חלקם: לנוכח החשדות, כדי למנוע שיבוש הליכים, נאסר על מוזס לשוחח עם בכירי הקבוצה – המתווכים הנאמנים שעליהם הסתמך כדי לשלוט באימפריה.

בסופה של חקירה שהתקיימה ב-24 בינואר 2017 פנה מוזס לחוקרים וביקש מהם לעזור לו. "קשה לי עם דבר אחד", אמר המו"ל, "שאני לא יכול לדבר עם רון. אז רציתי לשאול, מתי אני אוכל לדבר עם רון? יש דברים בעבודה שלא שייכים לגמרי לחקירה".

מוזס דיבר כמובן על רון ירון, העורך. הבקשה המחישה עד כמה היה חשוב לו לקיים קשר ישיר עם ירון, שבאותם ימים הזיע קשות על הרגעת התסיסה במערכת ותיקון התדמית הציבורית של "ידיעות אחרונות".

ירון היה אחד המקורבים הנאמנים ביותר למוזס בתקופה הרגישה ביותר בחייו, אבל בקיץ 2018 – אחרי שנוני סיים להיחקר – יצאה ההודעה. אחרי 26 שנה בעיתון, רון ירון הולך הביתה.

גווארדיית הפרשנים שמרה אמונים לעורך המודח, שלא עבד מעולם בכלי תקשורת אחר. סימה קדמון ונחום ברנע השתפכו בטורי סוף השבוע שלהם. סבר פלוצקר, בפורום פנימי, טען שמעל הדחתו מתנוסס דגל שחור. "נוני מוזס ביצע פה אונס של המערכת. הוא הולך להציב בתפקיד העורך מישהו שיעשה את דברו", קונן עובד בכיר שהתראיין בעילום שם ל"דה-מרקר".

ירון מילא כמובן תפקיד מרכזי בתהליך ההשחתה של העיתון – מפתיחת הדלת למכירת סיקור בכסף, עבור בהחלשת העיתונות החוקרת וכלה בקידום "חוק 'ישראל היום'". כשנקרא לחדר החקירות, ירון אף ניסה לטייח את המעורבות של מוזס בתפירת הצעת החוק. כל זה לא מנע מבכירי הכותבים לבכות את לכתו. אך כרגיל, שאט הנפש לא גובּה במעשים וכולם נאחזו במשרותיהם.

השנים נקפו, ירון עבר לחדשות 12 ונעשה עורך "אולפן שישי", אבל הנאמנות נשארת: הוא מעולם לא דיבר בפומבי על אחורי הקלעים של "תיק 2000" או על מערכת היחסים האישית שקיים עם מוזס. ירון נשאל על-ידי "העין השביעית" האם חתם על הסכם סודיות, אך סירב להשיב.

מוזס מינה במקומו את נטע ליבנה. ליבנה הגיע לעיתון ב-2012 אחרי שמילא תפקידים בכירים ב"מעריב" בתקופה שבה נשלט בידי נוחי דנקנר, שהיה אז הטייקון החזק במדינה. דנקנר השתמש ב"מעריב" כדי להכפיש אנשי תקשורת ואקטיביסטים שמתחו עליו ביקורת, וניסה להדוף את ההתרעות מפני קריסתו הפיננסית המתקרבת. בראש האופרציה הציב את יועצו הקרוב ניר חפץ. ליבנה היה ראש מערכת החדשות ועורך המוסף השבועי.

כשדנקנר וחפץ עזבו והותירו מאחור מערכת מרוסקת ועיתון בהקפאת הליכים, גם ליבנה עזב. הוא דילג ל"ידיעות אחרונות" והתמנה לראש מערכת החדשות. עבור רבים בעיתון, קידומו לתפקיד העורך הראשי סימן את קץ תקופת העמדת הפנים.

שחר גינוסר, גיא ליברמן ואמיר שואן, שלושה מכתבי התחקירים האחרונים שעוד נותרו בעיתון, עזבו בזה אחר זה. גינוסר פִרסם לאחר מכן ב"הארץ" מאמר חריף שבו סיפר שהחליט לעזוב לאחר שהאחריות על תחקיריו – כולל תחקיר שחשף שחיתות בקידום מתווה הגז – הועברה לידי "עורך שהמדור שלו התבלט בהעלמת תחקירים". גינוסר לא נקב בשמו של העורך, אבל כל מי שהכיר את העיתון מבפנים הבין שהוא מתכוון לנטע ליבנה וליחסו לתחקירים בכובעו כראש מערכת החדשות.

האינטרסים משתלבים

חילופי העורכים הביאו עמם תופעה מעוררת תהיות: היד העדינה שפעם צלבה את נתניהו והגחיכה את משפחתו החלה ללטף אותם. הקוראים הולעטו בעוד ועוד תצלומים מחמיאים של שרה נתניהו, מוכרחונים נוטפי דבש וידיעות ריקות מתוכן על פגישותיו של המנהיג עם מדינאים מכל קצוות תבל.

"נטע הוא בוודאי עורך יותר זהיר, ממלכתי, 'מאוזן' כלפי ביבי, לעומת רון ירון", איבחן כתב ותיק ובכיר ב"ידיעות אחרונות". "גם רון נחשב עורך מרכך, אבל נטע יותר. הוא יותר פרו-ביבי, וזה ניכר בערך מכניסתו לתפקיד".

ככל שהחקירה הפלילית התקדמה והעמיקה, האינטרסים של מוזס ונתניהו השתלבו יחד. העיתון שינה את פניו בהתאם. מיד לאחר חילופי העורכים גויס ל"ידיעות אחרונות" עמית סגל, הפרשן הפוליטי של חדשות 12, העיתונאי המשפיע בישראל וכנראה השחקן המתוחכם מכולם ביקום הביביסטי.

בדיוק אז הודיע נחום ברנע שהוא לוקח הפסקה מפרסום טורו השבועי. הוא חזר בו בהמשך, אבל השינויים לא נעצרו. בשלב מסוים סימה קדמון פינתה את כפולת העמודים שלה במוסף הפוליטי ועברה לפרסם טור שבועי קצר בעמודי החדשות. הרושם שנוצר היה שהשינוי נכפה עליה.

לפני שנשכר על-ידי מוזס, בשיחות עם קולגות, סגל מתח ביקורת נוקבת על "ידיעות אחרונות" ותיאר את מוזס כאדם מושחת. כשנחשף "תיק 2000" צייץ: "מה בעצם נוני מוזס עוד עושה כמו"ל 'ידיעות אחרונות'?". אבל אחרי שמוזס שכר אותו, לפי הערכות בשכר גבוה במיוחד, חדל סגל מלאתגר את בעל הבית – כמו אחרוני העובדים המפוחדים בתחתית שרשרת המזון המערכתית.

בהמשך הצטרף סגל לכמה כותבים בכירים שאיווררו מעל דפי העיתון יוזמה נועזת: לתת לנתניהו חנינה עוד לפני פתיחת המשפט, בהתאם לתקדים "קו 300". נחום ברנע ונדב איל העלו הצעות דומות. במאמרים אחרים הוצעה עסקת טיעון שתכלול נסיגה מהאישומים ב"תיק 2000". אף לא אחד מהכותבים ציין בפני הקוראים שהתוצאה תשפר גם את מצבו המשפטי של מוזס.

ב"ידיעות אחרונות" גם נמנעו כמעט לגמרי מחקירה עצמאית של פרשות נתניהו. להימנעות מחשיפת מידע חדש על "תיק 2000" הצטרף שקט מטריד גם בגזרת התיק המשיק לו, "תיק 1000", ופרשות שחיתות אחרות שלא הניבו כתבי אישום. העיתון שפעם התיימר להוביל את סדר היום של ישראל ויתר על האפשרות להשפיע על אחת החזיתות העיתונאיות המרכזיות של התקופה.

בסביבת נתניהו הבחינו ביחס המשתנה. ראש הממשלה אמנם הלך והקצין את מסע ההסתה שלו נגד התקשורת הישראלית – אבל הוציא את מוזס ו"ידיעות אחרונות" מרשימת החיסול. בשלב זה כבר לא נותרה לו סיבה לתקוף את מוזס. מוזס כבר פרק את הנשק.

שביתת הנשק קיבלה חותמת רשמית בדצמבר 2018, כשנתניהו התייצב בעצמו בבית "ידיעות אחרונות" בראשון-לציון בעיצומה של החקירה הפלילית. על הנייר, נתניהו הוזמן כדי לשאת דברים לזכר העיתונאי נח קליגר. לפני ואחרי החלק הרשמי של האירוע הוא הסתובב במקום עם המתווך המתמיד דב איכנולד.

כשהאולם רחב הידיים כבר היה מלא, מול כולם, הוא לחץ את ידו של העורך הטרי ליבנה. לאחר מכן התיישב בשורה הקדמית לצד בעלת המניות מימי נופך-מוזס והעיתונאית איריס ליפשיץ-קליגר, בתו של נח. נוני נשאר הרחק מאחור.

הקדנציה של נטע ליבנה בתפקיד העורך הראשי נמשכה חמש שנים. הוא עזב בקיץ 2023 וכמו רון ירון נקלט במהרה בערוץ 12. ליבנה הותיר אחריו עיתון רזה ומוחלש – עדיין שחקן משפיע במפת התקשורת, אבל הרבה פחות.

עם לכתו, התפקיד עבר פיחות. הטייטל "עורך 'ידיעות אחרונות"' הפך למשרה כמעט טכנוקרטית. את מקומו של ליבנה בלשכת עורך העיתון תפסה עורכת אנונימית מהמקומונים, סיגל בוכריס-רגב. מעליה מונה "עורך על" שאחראי לעיתון ול-ynet, שהפך לנכס העיקרי של הקבוצה. התפקיד נמסר לאבי משולם, שהגיע ל"ידיעות אחרונות" בלי ניסיון קודם בעיתונות מודפסת למעט קדנציה בת תשעה חודשים כעורך "מעריב" באחד משלבי גסיסתו.

משולם עזב אחרי שנתיים, ביוני 2025. חודש לאחר מכן הוחלט למנות לתפקיד את אלעד טנא, עורך "מקור ראשון" ובעברו הלא-רחוק איש הסברה ממשלתי. המינוי היה סמלי: לעורך העיתון שפעם היה הנפוץ והמשפיע במדינה מונה עורך של שבועון מגזרי של הציונות הדתית, ועוד כזה שנמצא בבעלות מרים אדלסון, מו"לית "ישראל היום", הנמסיס הגדול.

קבוצת "ידיעות אחרונות" לא הפכה לשופר של ראש הממשלה. הקוד הגנטי שלה לא היה מאפשר זאת. אבל הכתבים, העורכים והמקורות שלהם יודעים לקרוא את כיוון הרוח. בשנים שחלפו מאז חשיפת "תיק 2000" ממשיכים כלי התקשורת של מוזס לפרסם ביקורת על נתניהו, על משפחתו ועל מפלגתו, וזו אף החריפה על רקע חוקי ההפיכה המשטרית, מחדל 7 באוקטובר, המלחמה והשבר החברתי העמוק שמעיב על עתידה של מדינת ישראל. אבל כל עיתונאי שעובד אצל מוזס יודע שיש פיסות אדמה שעדיף לא להפוך.

העובדים של מוזס יודעים שהמערכות העיתונאיות שלהם לוקות בעיוורון סלקטיבי שגורם להן לא לגעת בתופעת רוחב שקבוצת "ידיעות אחרונות" היא בשר מבשרה: השחיתות שמשגשגת בתפרים שבין הפוליטיקה, עולם העסקים והתקשורת. התפרים שבתוכם חי בעל הבית. בעידן אחר, שבו העיתון של מוזס היה השער העיקרי של הישראלים למה שקורה סביבם, ההשלכות החברתיות היו הרסניות. אבל בינתיים, המציאות השתנתה.

אפילוג על סף תהום

נוני מוזס התייצב בשערי בית-המשפט בשעתו הקשה ביותר. האימפריה שבראשה עמד במשך רוב חייו הבוגרים ירדה מגדולתה. לראשונה מאז הפוטש של 1948, העסק המשפחתי נאבק על חייו. הבכורה בענף עברה לקבוצת קשת, מפעילת ערוץ 12 ומגנט הקליקים mako, שנהנית מגב כלכלי רחב המאפשר לה לצמוח גם כשכולם מקצצים. הסמליות מכאיבה: "ידיעות אחרונות" הודח מהפסגה בידי גוף התקשורת שחשף את תמלילי "תיק 2000".

לא רק מפת התקשורת השתנתה. הזירה הציבורית כולה הקצינה, התבהמה ונפרדה במהירות מהעמדות הפנים.

נתניהו המסובך בפלילים החל לאבד לגיטימציה בקרב קהל הולך וגדל של ישראלים. כדי להציל את עצמו כרת ברית תועלתנית עם עסקני המגזר החרדי והאגף הקיצוני של הימין הדתי, ויצא למלחמת חורמה נגד מערכת אכיפת החוק. נוני ו"ידיעות אחרונות" סבלו גם מזה.

הרשתות החברתיות הפכו לשחקן החזק והמשפיע ועיצבו את התקשורת בדמותן. הקיטוב, השבטיות ומלחמת התרבות האיצו את תופעת האטומיזציה בתקשורת. על אזורי המחיה של הלווייתנים הגדולים השתלט בהדרגה ערב רב של גופי תקשורת קטנים ובינוניים, חלקם מגזריים במוצהר, שמסביבם רוחש נחיל תזזיתי של תועמלנים, משפיעני רשת וישויות פיקטיביות. בניגוד לעיתונות של פעם, הם אפילו לא מעמידים פנים שהם מצייתים לסטנדרטים של המקצוע, ולא מבקשים למצוא חן בעיני מי שאינו כמוהם.

בישראל של היום אין יותר מקום ל"עיתון של המדינה". גופים כמו "ידיעות אחרונות", שמתיימרים לשמש מדורת שבט גדולה שמסביבה יכולים להתגודד כל חלקי העם, הם כעת זן בסכנת הכחדה. המנגנון המתוחכם שפיתח מוזס איבד רלבנטיות. במידה מסוימת, הוא אשם גם בזה.

במשך שנות דור, כלי התקשורת החזק והמשפיע בישראל לימד את השחקנים המרכזיים בפוליטיקה ובמשק כיצד להשתמש בפסאדה מהוגנת וסנטימנט פטריוטי כדי לטשטש שחיתות. מוזס הדגים, והם הפנימו: הפוליטיקאים והטייקונים למדו מ"ידיעות אחרונות" איך לסחור במידע ותקציבים כדי לקבוע סדר יום. המו"לים המתחרים ניסו ללמוד מנוני איך "לנהל תקשורת". העיתונאים של מוזס למדו שיעור ציני על כך שבמקצוע שלהם אין אידיאלים. ש"כלב שמירה" או "שומר סף" הם לא יותר מתחפושות מתוחכמות שבאמצעותן צוברים הון וכוח.

כשגוף התקשורת המשפיע במדינה מועל בתפקידו ומנצל לרעה את מעמדו, ההשלכות בלתי נמנעות. שנה אחר שנה, מערכת החיסון הציבורית הוחלשה. אמון הציבור במוסדות השונים, ובתוכם התקשורת, הלך והתערער. כשביבי החליט שהוא משנה את החוקים כדי להימלט ממשפטו הפלילי, הוא מצא אוזן קשבת בקרב חלקים נרחבים בציבור.

עוד קודם לכן, השליטה העמוקה של "ידיעות אחרונות" בשוק הולידה את "ישראל היום". הביביתון בא לעולם כתמונת מראה של "ידיעות אחרונות" – עיתון שלם שמשרת אדם אחד ומעמיד פנים שהוא משרת את הציבור. אבל בניגוד ל"ידיעות אחרונות", "ישראל היום" לא הצליח להשתלט על השיח הציבורי. הוא כן הצליח להכניס את מוזס למשבר כלכלי ודחף אותו למשא-ומתן שלומיאלי שהסתיים באישום פלילי.

"ישראל היום" נכשל במאבק על קביעת סדר היום, אבל שינה את הנוף התקשורתי לעד. הוא הוליד מוטציות פרועות וסקטור ביביסטי שלם במפת העיתונות. בראשו עומד כיום גוף שידורים מגויס, ערוץ 14, שהסטארים הבכירים שלו משרתים בגאווה במערך תעמולה חוצה פלטפורמות שמתמחה בקונספירציות, חדשות כזב, הסתה וקידום דף המסרים הממשלתי. את המומחיות שלהם אפשר לתמצת כוואטאבאוטיזם ממוסד. במקום לשחק בריבוי דעות – לרסק את עצם היכולת להסכים על עובדות ולהפליל מראש כל ביקורת על המנהיג.

דרך הפעולה שלהם הפוכה לזו שפותחה ב"ידיעות אחרונות": במקום להסתיר את הקשרים עם מוקדי הכוח – הם חוגגים אותם. זה עולם חדש, כאוטי וחסר בושה, שבו כבר לא מספיק להסתמך על יד נעלמה שבוחשת בעדינות מאחורי הקלעים או "רוח מפקד" אבסטרקטית שמנשבת בלחש בין מסופי העריכה.

שיטת "ידיעות אחרונות" מבוססת על אקוסיסטמה שלמה של איזונים וניגודים, משחק עדין בין לחיצת יד עם האליטות וליטוף עורפו של ההמון. ארכיטקטורה מפוארת של תעתועים שמאפשרת לפנות לשר ולנהג, וגם לעוזרת, למוסכניק ולרופא שלהם – ולגנוב את הדעת של כולם.

בדרך למטה, נתניהו ריסק גם את זה. מוזס הציע לנתניהו ללכת בעקבות ראשי הממשלה שקדמו לו ולשתף פעולה, אבל נתניהו לא היה מעוניין בעסקה עם השטן, הוא רצה להחליף אותו. היעד שלו היה להדיח את מוזס מתפקיד העורך של המדינה, לתפוס את מקומו, ואז לפרק את מפת התקשורת ולבנות אותה מחדש בתצורה שתאפשר לו להישאר בשלטון כמה זמן שירצה – ובלי טובות מאף אחד.

ב-24 במאי 2020 ביבי ונוני שבו ונפגשו בירושלים, ברחוב צלאח א-דין. נתניהו הופיע לבית-המשפט מוקף שרים, ח"כים ויועצים – עם חיזוק של כמה מאות אוהדים שרופים שהפגינו מחוץ למבנה.

רגע לפני שנעמד מול שלושת שופטיו, ראש ממשלת ישראל הפקיע לעצמו פיסת מסדרון בתוך בית-המשפט ונשא נאום הסתה קונספירטיבי. התפקיד שבעבר מילא מוזס בתיאוריית הקשר הודבק כעת למשטרה, לפרקליטות, ליועץ המשפטי לממשלה ול"תקשורת", שאותם האשים נתניהו בניסיון לחולל "הפיכה שלטונית בניגוד לרצון העם". באותה נשימה הודיע שאין לו מה להסתיר ודרש להעביר את המשפט בשידור חי – רגע מזוקק של הפגנת שרירים שנחקק במהרה כאבן דרך בתהליך התפוררותה של הדמוקרטיה הישראלית.

באותן דקות ממש הגיע מוזס לבניין עם מסכת מנתחים ושלוש עורכות-דין. בזמן שכל העיניים היו על ראש הממשלה, הוא חצה במהירות את אולם הכניסה, עלה במדרגות ונבלע באולם. לבסוף, כשתם הדיון ונוני יצא מהבניין, הרחוב כבר היה כמעט ריק. הוא ברח מהר, בלי להוציא מילה, מהעיתונאי היחיד שנותר לתעד אותו, נכנס למונית ונסע. את המסכה הוא לא הוריד אפילו לרגע.

תגובות

רון ירון מסר בתגובה כי אינו מתכוון להתייחס לשמועות ולעדויות אנונימיות בנוגע לתפקודו כעורך "ידיעות אחרונות". כמו כן מסר שחלק מהשאלות שנשלחו אליו כללו "שקרים, עיוותים וסתם עלבונות, שחלקם לא ראויים לתגובה וחלקם עשויים להוות עילה לתביעת לשון הרע". עם זאת, ירון נמנע מלציין אילו פרטים מתוך המידע שהוצג לו הם שקרים, לשיטתו.

במקום להתייחס למידע קונקרטי בחר ירון למסור את הדברים הבאים: "כותרת הסדרה היא 'שיטת 'ידיעות אחרונות', אבל למעשה מדובר ב'שיטת העין השביעית', שלפיה כל פעולת עריכה היא 'גניזת סיפור ממניעים לא ענייניים', כל פעולה שגרתית של עורך ראשי היא 'צמצום אוטונומיה של עורכי מוספים', כל תקלה היא 'מזימה מטעמים פוליטיים', כל טעות או סתם רשלנות שנעשו בלחץ זמן של סגירת עיתון 'נועדו להעשיר את כיסיו של המו"ל', וכל אייטם שאינו עוסק בפיזיקה גרעינית או במחקר חדש על מדעי המוח חשוד מראש כ'צהוב ורכילותי'".

יצוין כי למעט ציטוט אחד, על צמצום האוטונומיה של עורכי המוספים, כל הציטוטים שמופיעים בקטע זה מתגובתו של ירון הם פרי דמיונו וכלל לא מופיעים בבקשת התגובה של "העין השביעית" או בסדרת הכתבות.

ירון סירב להתייחס לחלק ניכר מהעובדות והטענות שהוצגו לו בנוגע לקשר שלו ל"תיק 2000". הוא מסר בהקשר זה את הדברים הבאים: "מעולם לא הסתרתי את המאבק שלי ושל חברי העיתונאים ב'ידיעות אחרונות' כנגד תופעת 'ישראל היום', להבדיל מ'חוק ישראל היום'. בניגוד לרושם שאתם מנסים ליצור, לא היה כאן שום דבר סודי או בעייתי. אמרתי את זה שוב ושוב – ובגלוי – ולכל מי שרצה לשמוע. אגב, עד היום אני משוכנע ש'ישראל היום' הוא החטא הקדמון שהוליד את התופעות הבעייתיות שאנחנו עדים להן היום בתקשורת הישראלית.

"לא היתה לי שום נגיעה ל'תיק 2000'. למסקנה הזאת הגיעו גם כל הרשויות שבדקו אותה. האסמכתה היחידה שמצא אתר 'העין השביעית' כדי לחבר אותי ל'תיק 2000' היא משפט עמום של היועץ המשפטי לממשלה, שכביכול 'לא שלל' קשר בין קידום הצעת החוק לשינוי הסיקור בעיתון.

"נכון, הוזמנתי לתת עדות במשטרה, מאחר שמילאתי תפקיד בכיר בעיתון באותן שנים. אבל כפי שהוסבר לי במפורש, מתן העדות הזאת דומה לאזרח תמים שנקלע לאירוע שעלול להיות פלילי ומתבקש לספר מה ראה, אם בכלל. בסופו של דבר שמי הוסר מרשימת העדים בתיק, ולא נדרשתי להעיד במשפט שמתנהל בימים אלה".

נטע ליבנה בחר לא להגיב לפניית "העין השביעית".

תגובת נוני מוזס

לאחר נסיונות מאומצים ליצור קשר עם נוני מוזס, תגובתו נשלחה למערכת "העין השביעית" באמצעות עו"ד חגי דורון מפירמת עורכי-הדין ש. הורוביץ. להלן התגובה במלואה:

מרשינו, ידיעות אחרונות בע"מ ("ידיעות אחרונות") ומר ארנון מוזס, מילאו את ידינו להשיב לפנייתכם שבנדון, כדלקמן:

1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".

3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.

5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהן, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.

6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.

8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.

9. מבלי לגרוע מן האמור יודגש כי פרסום שקרי ומכפיש מעין זה, שמעיון ברשימת השאלות שהופנו למרשינו ברור כי בכוונתכם לפרסם, מהווה הוצאת לשון הרע, וגם חזרה בלבד על פרסומים מעין אלה לא תקנה למפרסמיהם ולגורמים האחראים והמאשרים פרסומים אלה חסינות מפני תביעות דיבה עתידיות, אם וככל
שיפורסמו.

10. למותר לציין כי אין באמור במכתב זה, או במה שלא נאמר בו, כדי להוות ויתור, הסכמה, כמו גם לגרוע או לפגוע בכל סעד, זכות או טענה של מרשינו בקשר לנושא שבנדון.