מתוך היכל המשפט ברחוב צלאח א-דין יצא גבר מבוגר בסריג כחול ומסכה רפואית והביט סביב. נוני מוזס לא אמר מילה. היה ברור שהוא לא שש לפגוש את קומץ הצלמים והכתבים שחיכו מחוץ לשערי בית-המשפט המחוזי. קשה היה לקשר בין האיש שנחשב לאימת התקשורת, הפוליטיקה וההון בישראל לבין הדמות השקטה שיצאה לרגע אל הרחוב המזרח-ירושלמי. אחרי שלושה צילומים ושאלה אחת, שנותרה ללא מענה, הוא הסתובב על מקומו וחמק חזרה פנימה, למחסה המגונן של מבואת בית-המשפט.

מוזס, איש הצללים שמיעט בהופעות פומביות והתרגל לפעול באמצעות שליחים ושותפי סוד, הפך לפתע בעל כורחו למושא סיקור וביקורת. במשך שנים לא ניתן היה למצוא תצלום עדכני שלו בסוכנויות הצילום. כעת, הניסיון הבוטה שלו לשחד ראש ממשלה הציב אותו בטווח עדשות הצלמים, אבל כשסוף-סוף הגיע לשם התברר שהם בקושי התעניינו בו. דקות אחדות אחרי שביצע פניית פרסה התפזרו אחרוני העיתונאים ועזבו את המקום. מבחינתם, ההליך הפלילי הזה הוא של נתניהו, לא של מו"ל "ידיעות אחרונות".

עברה כחצי שעה עד שמוזס החליט לצאת פעם נוספת מן ההיכל. רק כתב "העין השביעית" נותר מול השער. הוא עקב אחרי מוזס כשנכנס למונית שחיכתה לו ותיעד אותו עושה דרכו מההופעה הפומבית הנדירה בחזרה אל אחורי הקלעים. מוזס נראה כמעט מופתע מתשומת הלב.

נוני מוזס הוא האדם היחיד בקבוצת "ידיעות אחרונות" שעומד לדין לצד בנימין נתניהו במשפט המו"לים, אבל הוא לא באמת לבד. יחד איתו עומדים לדין שלושה דורות של אנשי תקשורת – בני משפחה, בעלי מניות, מנהלים, עיתונאים וכוורת שלמה של עסקנים חסרי פנים שהפעילו יחד מונופול עיתונאי אימתני שאחז בנתח שוק חסר תקדים במונחים של מדינות דמוקרטיות. כל אחד מהם מילא את חלקו בהקמה ותפעול של אימפריה כוחנית שהתבססה על רתימת העיתונות לעגלה מתחלפת של אינטרסים. נוני לא המציא כלום, הוא רק נטל מסורת משפחתית משגשגת ושיגר אותה למחוזות חדשים.

חומרי החקירה, העדויות והאישומים החמורים משרטטים את דמותו כמקיאווליסט חסר בושה. מוציא לאור שמתעלם מהתפקיד חסר התחליף שיש לעיתונות במרקם החיים הדמוקרטי, בז לעיתונאים שהוא מעסיק ומציע את האג'נדה המערכתית כשוחד למי שיכול לסייע לעסקיו.

אבל פרשת השוחד של "תיק 2000" היא רק רגע אחד בסאגה של "ידיעות אחרונות", אחד מאותם רגעים שבהם מתברר שלמסורת המשפחתית עשויה להיות משמעות פלילית. במהלך חקירותיו במשטרה הודה מוזס ביובש: בעבודה מול פוליטיקאים, קורה שגונזים כתבות לפי בקשתם. "הדברים האלה לא חריגים", אמר. במילים אחרות, מדובר בשיטה.

ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" יוצא מבית-המשפט המחוזי בירושלים. 24.5.2020 (צילום: אורן פרסיקו)

נקודת הזמן שבה צעד מוזס אל תוך המתחם המבוצר של מעון ראש הממשלה, כשהוא יודע שהוא עומד להציע לנתניהו עסקה, היא נקודת הסיום של תהליך בן 40 שנה שבסופו הצליח להשתלט על כל מעוזי ההתנגדות בעיתון. בדרך אילף ורתם לשירותו כמה מהעיתונאים החזקים והמשפיעים שהעמידה התקשורת הישראלית. בנקודה הזאת, מוזס באמת ידע שהוא יכול להבטיח לראש הממשלה: אם רק תסכים לעסקה – אני ואימפריית "ידיעות אחרונות" כולה נדאג שתישאר בתפקיד "כמה זמן שתרצה".

חשיפת המסכת המושחתת של "תיק 2000" הוציאה את נוני מוזס מהצללים, אבל הוא נותר חידה. שוחרי טובתו מתארים אותו כאדם ביישן, רגשן ופגיע. אחדים מהם שומרים לו חסד נעורים ואף טוענים שלזמן מה ניסה להפוך את "ידיעות אחרונות" לעיתון עצמאי שמאתגר באומץ את מוקדי הכוח. אבל רוב העיתונאים שעבדו מולו והסכימו לשוחח עם "העין השביעית" גיבשו דעה אחרת. בעיניהם, מוזס היה ונשאר בעל בית אגרסיבי, נקמן, נטול חמלה ואכול חשאיות, שסִפסר בעיתון ובעובדיו באופן בוטה וציני.

תחקיר "העין השביעית", שמתבסס על שיחות עם למעלה ממאה עובדי קבוצת "ידיעות אחרונות" בעבר ובהווה לצד מידע ומסמכים שתוכנם מתפרסם כאן לראשונה, משרטט את מסעו של מוזס אל העוצמה, את תהליך ההשחתה שהנהיג בסיוע קבוצה של עורכים וכתבים אומרי הן, ואת הבגידה שלו ושל נאמניו בשליחות הציבורית שבלב מקצוע העיתונות.

מוזס עצמו לא שיתף פעולה עם התחקיר. במשך כמה חודשים ניסינו ליצור קשר עם האיש שכמעט מעולם לא התראיין. דרך המזכירה האישית הוותיקה. דרך עורכת-הדין המייצגת אותו במשפטו הפלילי. דרך העורך הראשי של "ידיעות אחרונות". לא זכינו לתגובה. הצענו שיפנה אותנו לאנשים מטעמו, שייצגו אותו מבלי שיצטרך לדבר איתנו ישירות. לא נענינו.

"'ידיעות אחרונות' ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח ולחזק"

לבסוף שלחנו סדרת שאלות ממוקדת. חיכינו. תזכרנו. נענינו לבקשה לארכה. ואחר-כך לעוד אחת. לבסוף קיבלנו מכתב ממשרד עורכי-דין גדול ובו הכחשה כללית של כל הטענות.

באמצעות עורך-דינו נקב נוני מוזס בזהותם של מי שמפיצים, לגרסתו, "שמועות חסרות שחר" על אודותיו: "עיתונאים מתוסכלים" שפיטר. בני משפחה ובעלי מניות שניצח במאבק השליטה על העיתון. כלי תקשורת מתחרים. פוליטיקאים אשר "אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם".

"'ידיעות אחרונות' ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם", הוסיף עורך-הדין. "ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח ולחזק".

המכתב הסתיים באיום בתביעת דיבה.

הנסיך

"ידיעות אחרונות" הוא עיתון משפחתי עם היסטוריה ארוכה של מאבקים פנימיים. הוא נוסד ב-1939. מתחילת הדרך, המנהלים הבכירים ובעלי המניות הגדולים בעיתון ייצגו ענפים שונים של משפחת מוזס. המוציא לאור שקדם לנוני היה אביו, נח מוזס. לפניו אחז בתפקיד יהודה מוזס, אביו של נח.

ליהודה מוזס היו עוד שלושה בנים, כולם מבוגרים מנח. ראובן מוזס, הבן הבכור, היה עורך-הדין של העיתון בעשורים הראשונים לקיומו. מאיר מוזס הסוציאליסט עבד בעיתון המפלגתי "למרחב". הוא בז ל"ידיעות אחרונות", אך אחרי סגירת "למרחב" מחל על כבודו וביקש מאחיו הצעיר נח לקבל אותו לעבודה. הוא הועסק ב"ידיעות אחרונות" כמגיה. אלכסנדר מוזס היה מו"ל העיתון בראשית ימיו והבעלים של בית-הדפוס שבו ראה אור, אך המו"לות נלקחה ממנו על-ידי אביו יהודה ב-1940 – ואז, בהדרגתיות, נפסק גם השימוש בשירותי הדפוס שלו. המהלך הזריק דם רע שהעכיר את מערכת היחסים במשפחה במשך עשורים.

יהודה מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" וסבו של נוני מוזס (צילום: נחלת הכלל)

בשנות החמישים של המאה ה-20, בסוף ימיו, יהודה מוזס יכול היה להעביר את המושכות לכל אחד מארבעת בניו. הוא בחר בנח, בנו הצעיר. על ההיבטים העיתונאיים של העסק המשפחתי הופקד דב יודקובסקי, דודן מדרגה שנייה. יודקובסקי, ששימש בפועל כעורך ראשי, נאלץ להסתפק בתואר "מְרַכֵּז המערכת".

באופן רשמי, הבעלות על העיתון התחלקה בין כל בני המשפחה, אבל הסמכות העליונה להתוות את דרכו הוחזקה בידיו של אדם אחד בלבד. "ישנה שרשרת – יהודה-נח-נוני", הסביר בעבר אברהם גבע, שכיהן כסמנכ"ל משאבי האנוש של העיתון בעשורים שבהם בעל הבית היה נח מוזס. "נח, בשיחות האישיות בינינו, אמר: 'אני רוצה שתהיה דינסטיה. תשמור לי על נוני, כדי שהתנים, או הצבועים, לא יטרפו לי אותו'. ונוני כבר מילדות גדל כיורש העצר".

גבע אמר את הדברים לעדי מרקוזה-הס במסגרת עבודתה על ספרה "העיתון", שמתאר באופן חסר תקדים את ההיסטוריה של "ידיעות אחרונות" ואת מאבקי הכוח במשפחת מוזס. מרקוזה-הס, בת דודה של נח מוזס, ריאיינה שורה של בעלי תפקידים ב"ידיעות אחרונות", אך עד כה לא פורסם תוכן השיחות. רבים ממרואייניה כבר הלכו לעולמם; חלקם מעולם לא דיברו בפומבי על הרשמים שצברו במהלך שנות עבודתם בעיתון. חלק מדבריהם מובאים כאן ובפרקים הבאים של שיטת "ידיעות אחרונות".

נח מוזס ביקש מגבע להגן על נוני כשיגיע זמנו לעמוד בראש העיתון, אבל הוא אולי הבין שמישהו יצטרך להגן גם על העובדים מפני נוני. "בכל מה שנוגע ליחס לעובדים, לנח היתה תפיסה בסיסית שלפיה שלום בית מועיל מבחינה כלכלית", הסביר גבע. "אבל נוני תמיד היה הכי מיליטנטי שאפשר נגד העובדים – עיתונאים ועובדי ייצור כאחד. הנצלנות טבועה בנפשו – כלפי האחיות שלו וגם כלפי העובדים. הוא היה בעיניהם פרסונה נון-גרטה".

נח מוזס עם נוני בן ה-18, ינואר 1972 (צילום: סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, רישיון CC BY 4.0)

זקני "ידיעות אחרונות", אלו שהכירו את נוני מילדות, מייחסים את הגישה הכוחנית והמסתגרת שלו לשתי טרגדיות שאירעו בצעירותו וליחס שקיבל מהוריו בעקבותיהן. אליהן ניתן להוסיף טרגדיה שלישית, מאוחרת יותר. שלוש טרגדיות, שלוש תאונות דרכים: אחת הפכה את נוני ליורש העצר, השנייה עיצבה את דמותו והשלישית הושיבה אותו בטרם עת על כיסא אביו.

באביב 1959 שכלה משפחת מוזס בתאונת דרכים את גלעד, בנם הבכור של נח ואשתו פולה. זה קרה לא רחוק מבית המשפחה ברמת-גן, כשהילד היה כמעט בן שמונה. בעיתון "העולם הזה" דווח שהתאונה קרתה כשגלעד וכמה מחבריו ירדו אל הכביש ברחוב ז'בוטינסקי, ליד בית-החרושת לשוקולד של חברת עלית, כיום בית-הספר לאמנות של מכללת שנקר, כדי לאסוף קלפים של שחקני כדורגל שהיו מוטלים על הקרקע. אוטובוס של חברת אגד עבר במקום ודרס אותו.

גלעד מוזס נפגע באורח קשה, אושפז, ואחרי ארבעה שבועות מת מפצעיו. הוא נקבר חמישה ימים אחרי יום הולדתו השישי של נוני. המשפחה קראה על שמו את בית-הדפוס של העיתון.

"בעקבות האסון של גלעד, נוני גדל בתוך צמר גפן. הוא היה כמו נסיך", מספר עיתונאי ותיק, מכר של המשפחה עוד מתקופת ילדותו של נוני. "פינקו אותו וגידלו אותו להיות יורש העצר – והוא עשה את זה בלי שום רחמים ומעצורים". כמו רבים מהעיתונאים האחרים שהתראיינו לסדרת הכתבות של "העין השביעית", גם הוא סירב לדבר בשמו למרות מרחק השנים.

האסון השני אירע כעבור שמונה שנים, בספטמבר 1967, שוב ליד הבית. בשעת בוקר, סמוך לבית משפחת מוזס בשכונת שיכון ותיקים הרמת-גנית, נוני בן ה-14 ואביו נח נכנסו למכונית השברולט של המשפחה יחד עם שניים מחבריו של נוני ללימודים. הנער נוני ביקש מאביו לנהוג במכונית. המסלול המתוכנן היה קצר – מבית המשפחה ועד בית-הספר, בנתיב שאורכו פחות מקילומטר. נח הסכים.

זמן קצר לאחר שהחלו בנסיעה, מסיבה לא ברורה, נוני סטה שמאלה בפתאומיות, עלה על המדרכה ודרס למוות את רחל שבי, ילדה בת תשע שהתגוררה בשכונה והיתה בדרכה לבית-הספר היסודי ניצנים, בית-הספר שבו למד נוני בילדותו.

רחל שבי, הילדה בת התשע שדרס נוני מוזס בנערותו, בתצלום שפורסם בשבועון "העולם הזה" ב-1967

"המכונית המשיכה בנסיעתה, ירדה מן המדרכה לכביש, חצתה את רחוב רתמים ברמת-גן, עלתה שוב על המדרכה וחדרה לחצר אחד הבתים, לאחר שפרצה גדר בלוקים ורשת", צוין בידיעה קצרה ובלתי חתומה שפורסמה בעיתון המתחרה "מעריב". בשבועון "העולם הזה" דווח שנח, שישב לצד נוני במכונית, פתח בזעקות היסטריות: "אני פושע! קחו אותי למשטרה! אוי ואבוי לי!".

ההליך המשפטי היה מהיר. נח ונוני הועמדו לדין יחד, אך רק האב נענש. כתב האישום המקורי ייחס לו גרימת מוות ברשלנות. אביה של הילדה, המהנדס יוסף שבי, עתר לבג"ץ ודרש להחמיר את סעיף האישום. הוא טען שמערכת אכיפת החוק הקלה עם נח מוזס באופן בלתי סביר בגלל מעמדו. "לא ייתכן כי דינו של אדם כמו מר נ' מוזס יהא שונה מדינו של כל אדם אחר, ולא ייתכן להפלות בין נאשם לנאשם רק משום שמעמדו החברתי של האחד הוא רם ביותר מבחינה ציבורית", צוטטה העתירה ב"מעריב".

סעיף האישום אמנם הוחמר לבסוף בעקבות העתירה, אבל העונש שנגזר על נח היה קל: בדצמבר 1967 הוא נשלח לשנת מאסר בכלא מעשיהו. אפילו רשיון הנהיגה שלו נשלל רק לחמש שנים. היועץ המשפטי לממשלה דאז, משה בן-זאב, עִרער על קלות העונש – אבל כעבור כמה שבועות חזר בו. העיתונות סיקרה את המשפט ביובש ובתמצות, ולא סיפקה הסבר להתקפלות של ראש התביעה.

בסופו של דבר, נח לא ריצה אפילו שנה אחת בכלא. הנשיא זלמן שז"ר, איש מפלגת השלטון מפא"י, המתיק את עונשו והוא השתחרר אחרי חמישה חודשי מאסר בלבד, לקראת חג השבועות של 1968. בעבר הלא רחוק, עד תחילת שנות השישים, אנשי מפא"י קיימו קשרים קרובים עם נח מוזס ואף היו שותפים סמויים ב"ידיעות אחרונות".

"נח הלך לבית-הסוהר – אבל בתנאים מיוחדים", נזכר העיתונאי הוותיק שצוטט לעיל. "הוא קיבל ביקורים, חברי-כנסת עלו אליו, וכידוע גם עונשו קוצר. אבל משפחת מוזס שוב נכנסה לטראומה". משפחתה של הילדה רחל שבי, שלצד טראומת אובדן הבת נאלצה להתמודד גם עם העלבון שגרם העונש הקל שריצה האדם שהיה אחראי להריגתה, עזבה את הארץ והתיישבה באנגליה.

קברה של רחל שבי בבית-העלמין על גבול חולון ובת-ים (צילום: מור עמר, "העין השביעית")

מכרים אישיים של משפחת מוזס מצביעים על התאונה הקטלנית שביצע נוני כעל רגע קריטי בתהליך התבגרותו. שם עוצבו קווי האישיות שלימים באו לידי ביטוי במאבקי הכוח בתוך העיתון, מול בני המשפחה ומול העובדים. "הילדה שנוני הרג לא היתה אדם זר. היא היתה הבת של השכנים. כשהוא דרס אותה, המכונית המשיכה עד החומה הנמוכה של אחד הבתים, והיא נשארה הרוסה במשך הרבה זמן", סיפר אחד ממכרי המשפחה בשיחה עם מרקוזה-הס.

"איך זה משפיע על ילד, שיודע שאבא שלו הלך בגללו לבית-סוהר, ובכל פעם שהוא יוצא מהבית מקבל תזכורת ויזואלית לילדה שהרג? למשא הכבד הזה היתה כנראה השפעה מרחיקת לכת על נוני. הוא פיתח הגנות, שריון ששום דבר לא יכול לחדור אותו. חומות ההגנה שהוא בנה אז הן החומות שנמצאות שם עד היום", הוסיף המכר.

דב יודקובסקי, ממציא "נוסחת יודקובסקי" שהפכה את "ידיעות אחרונות" מעיתון כושל למונופול רב-עוצמה, אמר למרקוזה-הס כי להתרשמותו האישית, מותה של הילדה בת התשע "השפיע על נח – לא על נוני". יודקובסקי הכיר היטב הן את האב נח והן את הבן נוני. עם נח היתה ליודקובסקי שותפות ארוכת שנים; עם נוני הוא ניהל מאבק ממושך שבסופו הובס ואיבד את מעמדו. נוני, טען יודקובסקי, הוא "איש מנוכר מכל התחשבות במישהו".

מה יש למוזס לומר על הניתוחים הפסיכולוגיסטיים הללו? אין לדעת. נוני, כאמור, לא מתראיין. בתחילת שנות השמונים הוא השחיל תשע מילים בראיון שנתנו אביו ויודקובסקי ל"מוניטין". ב-1984 נוני התראיין קצרוֹת לקול-ישראל. כשפנו אליו ב-1986 כדי לראיינו לכתבת פרופיל בעיתון "חדשות", הוא התחמק: "אני לא שווה כתבה. עוד לא עשיתי כלום בחיים שלי". באותה שנה התייצב פעם או פעמיים באולפן "ערב חדש", תוכנית האקטואליה של הטלוויזיה החינוכית, כדי לייצג את עמדת "ידיעות אחרונות" על רקע תחקירים של העיתון על שחיתות בחברת אגד. במרוצת השנים אבד כל זכר להקלטות, ונוני הלך והסתגר.

נוני נוסע לאמריקה ומגלה את חופש העיתונות

נח מוזס הכשיר את נוני לתפקיד המו"ל כבר מגיל צעיר, אבל הציבור הישראלי הכיר אותו קודם כל כשחקן כדורסל – בהתחלה בקבוצת הצמרת מכבי רמת-גן, עירם של בני משפחת מוזס, ובהמשך ביריבה העירונית הפועל. "בין החבר'ה, נוני היה מאוד פתוח וחברותי", סיפר שמוליק יעקבסון, שאימן את מוזס במכבי רמת-גן, בכתבת הפרופיל שפורסמה ב"חדשות" ב-1986. "מחוץ לקבוצה היה סגור ומופנם. הוא היה מתאמן כל יום שלוש שעות. לא החסיר אף פעם אחת".

העיתונאית שהכינה את הכתבה, ענת מידן (לימים כתבת ב"ידיעות אחרונות"), ציינה שאוהדי הקבוצה נהגו לעודד את מוזס בפזמון "אין כמוני, יש לי נוני". "תמיד היו סביבו מעריצות, כאלו שבאו במיוחד לראות אותו", סיפר לה המאמן יעקבסון. "כשחקן, היה לו כושר מנהיגות. אני זוכר שב-1974 שיחקנו באיטליה ומהיציעים התחילו לזרוק עלינו מטבעות וחפצים. היינו בטוחים שזו התקפת מחבלים. נוני ריכז את החבר'ה באחת הפינות והסביר לכולם שאסור להראות פחד".

נוני מוזס במדי מכבי רמת-גן (מספר תשע, חולצה בהירה), במשחק ליגה שהתקיים בשנות השבעים (צילום: אלכסנדר זיסקינד, ארכיון "מעריב")

מוזס שיחק כדורסל מקצועני לאורך שירותו הצבאי, שאותו העביר כמדריך נוער בגדנ"ע בבסיס קרוב לבית (ב"חדשות" דווח כי שם הכיר פקידה בשם רינה מור, שבמהלך שירותה הוכתרה למלכת היופי של ישראל בתחרות שמפיקה קבוצת "ידיעות אחרונות". לאחר מכן הפכה לזמן מה לבת זוגו של מוזס). מוזס המשיך לשחק כדורסל גם בתקופת לימודיו באוניברסיטת תל-אביב, בחוג למדע המדינה. הוא סיים את הקריירה אחרי חמש עונות בלבד, ב-1977, בגיל 24. קבוצתו בעונת הפרישה, הפועל רמת-גן, סיימה את עונת המשחקים במקום השני, אחרי האלופה הנצחית מכבי תל-אביב.

באותה שנה יצא נוני ללימודים באוניברסיטת בוסטון. "ידיעות אחרונות" כבר היה אז העיתון הנפוץ והחזק במדינה, מוצב אסטרטגי ברשת של קשרים שחיברה בין פוליטיקאים, אנשי עסקים ופונקציונרים שאיכלסו את האזור האפור שבין ההון לשלטון.

במהלך שהותו בבוסטון נתקל נוני בעיתון סטודנטים עצמאי בשם The Daily Free Press, ששם לו למטרה לבקר את האוניברסיטה ללא מורא וללא משוא פנים. בטור שבנו של מו"ל "ידיעות אחרונות" שיגר מאמריקה הוא העלה על נס, מתוך כל הנושאים האפשריים שבעולם, דווקא את חופש העיתונות. תחת הכותרת "על חופש הביטוי" ציין נוני את "יחסם השמרני" של הסטודנטים בישראל כלפי הממסד, והצביע על כך שעיתוני הסטודנטים בארץ זוכים לתמיכה כלכלית מהאוניברסיטאות. הסטודנטים של בוסטון, ציין בטורו, בחרו אחרת.

"סירבנו לעצת האוניברסיטה להעניק לנו תמיכה כספית כי איננו רוצים לאבד את עצמאות הביטוי ולהיות כפופים לשופרות הרשמיים של האוניברסיטה", ציטט מוזס את עורך עיתון הסטודנטים הבוסטונאי. הטור נחתם במסקנה בת שבע מילים: "נו, אז אין לנו סיבה לקנא בהם?".

נוני מוזס עם אביו, מו"ל "ידיעות אחרונות" נח מוזס, ב-1977 (צילום: יוסי רוט, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

עד מהרה הוא שב ארצה. "אני זוכר שנוני טס ללמוד, לבוסטון, אבל הוא לא גמר אפילו שנה. הוא חזר אחרי שני סמסטרים", נזכר עיתונאי שעבד אז ב"ידיעות אחרונות". עם שובו, אביו נח ביקש לשלב אותו בדסק החדשות, מרכז העצבים של העיתון – אך נתקל בהתנגדות מצד העורך בפועל יודקובסקי. חילוקי הדעות לגבי מסלול ההתקדמות של היורש המיועד החריפו בהמשך והציתו מאבק מר שבער במשך למעלה משלושה עשורים.

נח שלח את נוני ללמוד איך מסקרים ספורט מחוץ ל"ידיעות אחרונות", בעיתון המנוח "חדשות הספורט". "כשנח פנה אלי", אמר ל"חדשות" עורך "חדשות הספורט" יהודה גבאי, "אמרתי לו: 'הרי יש לכם מדור ספורט. למה הוא צריך לכתוב אצלי?'. נח אמר שנוני צעיר מדי בשביל 'ידיעות'. אמרתי 'בסדר'. הוא כתב אצלנו כמה פעמים. הייתי צריך לשכתב אותו".

"ארנון מוזס, יומן אולימפי". מתוך מדור הספורט של "ידיעות אחרונות", 1984

כשהגיעה העת להחזיר את נוני הביתה, ל"ידיעות", יודקובסקי הערים קשיים. לבסוף הוחלט שנוני יתחיל את עבודתו במחלקת הספורט. "נח רצה להכניס את נוני להנהלת העיתון, אבל דב התנגד בתוקף. המקסימום שהוא היה מוכן זה שנוני יעבוד בספורט ובדפוס", נזכר זאב גלילי, שעבד אז כעורך בדסק החדשות של "ידיעות אחרונות".

הקוראים, שהכירו את השם "ארנון מוזס" מתקצירי משחקי הכדורסל, החלו להיתקל בו גם בשורת הקרדיט. בארכיון "ידיעות אחרונות" ניתן למצוא כמה טורים שחיבר מוזס סמוך למשחקים מעוררי עניין. המוטיב הבולט בהם הוא מליצה רגשנית ומנה גדושה של פטריוטיזם זול. "היינו כחולמים. קודם הסנסציה מול יוגוסלביה ואמש הניצחון על ספרד – ומי יהיה נביא ויחזה את שמכינים לנו כדורסלנינו בהמשך", כתב ב-1979 בטור ששיגר מאיטליה אחרי הצלחותיה של נבחרת ישראל באליפות אירופה. "כפי שהאמנו עד כה ביכולתם, נמשיך לבטוח בבחורינו שיידעו להתעלות על עצמם גם מחר", פילל בן המו"ל.

"כל עוד נח חי, נוני נתפס בעיתון כילד. ילד מפונק, קפריזי, מהנערים של מדור הספורט. לא היתה כלפיו שום הערכה. בהחלט לא ייחסו לו אז את היכולות והכשרונות שהוכיח", סיפר הסמנכ"ל אברהם גבע. "היום אנשים יודעים שנוני הוא איש אינטליגנטי ובעל תפיסה מהירה. אבל הוא הקריב המון למען שלטון היחיד שלו".

טבילת אש משפילה

כמו שאר בני המשפחה, גם נוני חונך על ברכי העיתון. בטור נדיר שפִרסם ב-2009 הוא תיאר כיצד עשה את צעדיו הראשונים ב"ידיעות אחרונות" בחופש הגדול של כיתה ג', במחלקת ההפצה. "שאול כהן, שהיה הבוס שלי, היה אחראי למשלוח של העיתון לכל קצות הארץ והפעיל אותי בסחיבת עיתונים ממקום למקום בחצר שממנה הופצו העיתונים ליעדיהם", כתב מוזס. "עבורי היה ברור מאז ומעולם ש'ידיעות אחרונות' הוא הדבר החשוב ביותר בבית".

במאמר, שראה אור בגיליון חגיגי לציון 70 שנות "ידיעות אחרונות", נוני תיאר את אביו המנוח כאדם שהעיתון היה כל חייו. יום אחד, אם היורש או היורשת של נוני יכתבו על המורשת שהותיר אחריו, הם יוכלו להגיד עליו דברים דומים.

"הוא נמצא בעיתון משמונה בבוקר עד אמצע הלילה. בסרט או בהצגה לא ראו אותו כבר שנים", נכתב ב"חדשות" על נוני בן ה-33, "פעם בשנה הוא נוסע לשווייץ, לנוח, לא סקי ולא חיים טובים. חופש של זקנים. הבחור היפה שהיה יכול בקלות להיות פלייבוי, לא מעשן ולא שותה. הפינוק הכי גדול שלו הן מסעדות".

נח מוזס (במרכז) מארח את אברהם (בומה) שביט, נשיא התאחדות התעשיינים, בדפוס "ידיעות אחרונות". 1979 (צילום: רבקה פריוולד, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, רישיון CC BY 4.0)

"באופן טבעי, הוא העיתון. העיתון הוא ממש בשר מבשרו – ולהפך", העיד 35 שנה אחר-כך איש אמונו לשעבר ניר חפץ בבית-המשפט. "אין בן אדם שהוא לא מכיר במסדרון ויודע בדיוק מי המשפחה שלו ומי ההורים. העיתון זה הוא. זה הרבה מעבר לעסק כלכלי עבורו, זה מפעל חייו. זה חלק מהזהות שלו ומהאישיות שלו. המילה מוזס ו'ידיעות אחרונות' זה כמעט אותה מילה". מוזס, נאשם מס' 4, ישב באולם ולא הסגיר את דעתו על ניתוח האופי.

העיתון הוא נוני, אבל מהו העיתון עבור נוני? עם מה בעצם הזדהה הילד שצמח בין מכונות הדפוס? האם עיתון היה עבורו שליחות חברתית ומאבק על חופש הביטוי, כמו אצל הסטודנטים הבוסטוניים שמהם התפעל? או עסק משפחתי, רווי אמוציות ומסורות, שאינו שונה בהרבה ממפעל ברגים או רשת מספרות? בתוך שנים לא רבות, כולם בעיתון יכולים היו להסיק לבד את התשובה.

נח מוזס (מימין) עם דב יודקובסקי באירוע לרגל יום הבסטיליה בבית שגריר צרפת. 1984 (צילום: סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, רישיון CC BY 4.0)

נוני החל להתמקצע במחלקות השונות של "ידיעות אחרונות" כחלק מתהליך משיחתו לממשיך דרכו של אביו. נסיונותיו להשתפשף בכתיבה ועריכה סוכלו חלקית על-ידי העורך יודקובסקי, שמראש זיהה אותו כגורם מאיים. למרות הניסיון שצבר נוני במחלקת הספורט, יודקובסקי אסר עליו להשתלב במערכת החדשות. אבל נוני התעקש.

ותיקי העיתון זוכרים כיצד פעם אחת עבר יורש העצר הצעיר מסכת משפילה כשהגיע לדסק החדשות בשעת לילה וביקש להשתלב בעבודה. "ראש הדסק העביר לו דיווחים של כמה כתבים בעניין מסוים, וביקש ממנו לנסח לו ידיעה וכותרת", צוין בכתבה שפורסמה בשבועון "העולם הזה". "נוני הנרגש ביצע את המוטל עליו. ראש הדסק התבונן בתוצר, טען שזה טיפול לא נכון, והעביר אותו לזאב גלילי, לניסוח מחודש. נוני נשך את שפתיו והלך הביתה".

זאב גלילי ב-2014 (צילום: אורן פרסיקו)

גלילי זוכר את המקרה. "זה קרה כשדב יודקובסקי נסע לחוץ לארץ", הוא מספר בשיחה עם "העין השביעית". "העורך משה ורדי – שחתר אז תחת דב – ניסה להכניס את נוני לדסק והושיב אותו לידי. אחרי חצי שעה אמרתי לו: 'שמע, נוני, זה לא המקצוע שלך. העתיד שלך לא פה. לא בדסק. יש לך עתיד גדול, אבל לא בדסק'". מוזס הקשיב, אבל דחה את העצה.

משה ורדי, ראש מערכת החדשות, היה בתקופה ההיא אחד מאנשי אמונו הקרובים ביותר של יודקובסקי. "דב ואני עובדים כמו יד וכפפה", הצהיר ורדי בראיון למגזין "מוניטין", "הגענו למצב שבמבט עין אנחנו מבינים זה את זה". אבל בלילות, כשיודקובסקי לא היה בבניין, ורדי החזיר את נוני לדסק ונתן לו שיעורים בעיתונות. למערכת היחסים הקרובה שנרקמה בין השניים היתה השפעה מרחיקת לכת על גורלם האישי, וגם על גורלו של העיתון.

כדי להיכנס לנעלי אביו, לא די היה להתלמד בהיבטים המערכתיים של ענף העיתונות. במקביל למאמציו להשתפשף בכתיבה ועריכה, מוזס הצעיר החל לשלוח יד גם בתחומי ההנהלה, הדפוס ומכירת המודעות – ולבסוף התנסה בכל השלבים של הפקת עיתון. עד מהרה החל להשתתף גם בישיבות הנהלה וקיבל אחריות על חלק ממערך הדפוס וההפצה.

אביו נח דאג לתגמל אותו: בפרוטוקול של ישיבת בעלי מניות מחודש יוני 1983, בעלת המניות מרים (מימי) נופך-מוזס התלוננה בשם שאר השותפים על העלאה חסרת פרופורציה בשכרו של נוני. נח מוזס, בתשובה, הסביר לה שהשכר הגבוה שנתן לבנו נועד לחזק את מעמדו מול המנהלים הבכירים של "ידיעות אחרונות". שנים אחר-כך תהיה מימי מוזס בעלת ברית מרכזית של נוני, בן-דודו של בעלה, במאמציו לחתור תחת יודקובסקי ולהשתלט על העיתון.

תקופת החניכה של נוני הסתיימה בנסיבות טרגיות. שוב נסיבות טרגיות. שוב תאונת דרכים. ב-6 באוקטובר 1985 חצה נח מוזס את הכביש מחוץ לבניין המערכת הישן בתל-אביב ונדרס על-ידי אוטובוס של חברת דן. הוא נפצע אנושות ומת למחרת. לבני המשפחה זה נראה כמו תעתוע אכזר של הגורל. מוזס האב מצא את מותו בדיוק באותו אופן שבו נהרג בנו הבכור גלעד. לבן הצעיר, נוני, התאונה ודאי הידהדה את האסון שהוא עצמו גרם בנערותו, כשישב מאחורי ההגה לצד אביו.

נוני מוזס ואמו פולה (מימין: הבת ג'ודי) בהלוויית נח מוזס, 1985 (צילום: הנס אנגלסמן, ארכיון "מעריב")

"בשעה 11 לפני הצהריים הוצב ארונו של נח מוזס בחצר בית העיתון בדרך פתח-תקווה בתל-אביב", דיווחו בעיתון המתחרה "מעריב". "אלפים רבים עברו על פני הארון. ראש הממשלה, שרים, חברי-כנסת, מאות עיתונאים, ספורטאים, אנשי קולנוע, תיאטרון, זמרים, אנשי עסקים, ראשי היישוב, שופטים, עורכי-דין, קצינים בכירים בצה"ל ובמשטרה, פוליטיקאים מימין ומשמאל".

"הלווייתו של נח נראתה כהלוויה של שליט מדינה", כתבה לימים עדי מרקוזה-הס בספרה "העיתון". "המכובדים הרבים עברו בסך, לחצו ידיים והשמיעו מילות ניחומים. הם לחצו את ידה של פולה, האלמנה ההמומה, ואת ידו של הבן ארנון, נוני, שעמד לצדה – היורש? – תהו בסתר לבם".

על ברווזים וזוחלים

התשובה התבררה במהירות. מיד לאחר מות אביו פתח נוני בסדרה של מהלכים שאפתניים שנועדו להציבו בעמדת שליטה בעיתון. בתוך ארבע שנים הצליח לסלק מדרכו את מתחריו – רובם ככולם בני משפחה – ולהפוך לאיש החזק של אימפריית "ידיעות אחרונות". דב יודקובסקי, מר עיתונות שהסתכל על נוני בעין עקומה, נפלט מהעיתון. מוזס הצעיר מינה במקומו את נאמנו משה ורדי, וניגש לעצב מחדש את העיתון שירש. אבל זה לא בא בקלות.

נוני התמנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות" מיד אחרי מות אביו, אבל נאלץ לחלוק את התואר עם בן הדוד עודד מוזס. יודקובסקי, שבנה את מערכת "ידיעות אחרונות" קומה אחר קומה ונהנה מנאמנות כמעט עיוורת בקרב העיתונאים, היה עדיין הדמות הדומיננטית בעיתון. יחסיו עם נוני התלקחו תוך זמן קצר.

העילה הרשמית צצה באביב 1986, עם פרישתו לגמלאות של הפובליציסט הוותיק הרצל רוזנבלום. מסיבות היסטוריות שעוד יתוארו בהמשך, התואר "עורך 'ידיעות אחרונות'" ניתן לאורך כל השנים לרוזנבלום, ולא ליודקובסקי, אף שיודקובסקי היה העורך בפועל ויצק את העיתון בדמותו. כעת, אחרי שנות דור, רבים ציפו שיודקובסקי, שאחז כל השנים בהגדרת התפקיד הצנועה "מרכז המערכת", יזכה בתואר העורך הראשי.

הרצל רוזנבלום, הפובליציסט שנשא בתואר "עורך 'ידיעות אחרונות'" ואביו של העורך משה ורדי (צילום: משה שי)

אלא שבמציאות המסוכסכת של "ידיעות אחרונות", מה שהיה יכול להיות מהלך טבעי התקבל בשלילה בשני הצדדים. יודקובסקי חשש שאם יוותר על תוארו המקורי, נוני ימצא דרך לסובב זאת כך שהמשמעות תהיה הדחתו ממעמד העורך בפועל. לפיכך דרש יודקובסקי לשאת את שני התארים במקביל – עורך העיתון, וגם מרכז מערכת.

יודקובסקי לא טעה. אלו בדיוק היו התוכניות של מוזס. הוא אכן תִכנן למסור את תפקיד מרכז המערכת לאדם אחר, ולא סתם אדם אחר. המועמד שלו היה משה ורדי. גם המהלך הזה יכול היה להיתפס כהתפתחות טבעית בכל ארגון אחר. ורדי הרי היה ראש מערכת החדשות. היו לו את הכישורים הנדרשים, ואת הניסיון, ואם לא די בכך – הוא גם היה בנו של הרצל רוזנבלום. אלא שוורדי היה גם מי שלימד את נוני את רזי העריכה החדשותית חרף הוראה מפורשת של יודקובסקי להימנע מכך – מעשה שגרם ליודקובסקי, שוורדי היה בעבר בן טיפוחיו, להאשימו בבגידה ובכפיות טובה. הכוונה למסור דווקא לידי ורדי את תוארו של יודקובסקי נתפסה על-ידי האחרון כתקיעת אצבע בעין וכהתגשמות חששותיו מדחיקתו הצידה על-ידי הבן היורש.

התוכנית של מוזס נכשלה. מינוי ורדי נחסם בתצוגת תכלית של נאמנות מצד העיתונאים של יודקובסקי. העורך הוותיק והמקושר גייס את ועד העיתונאים, וזה נעמד לצדו במפגן כוח שזכה לכינוי "ליל הברווזים": בלילה שבין 9 ל-10 באפריל 1986 התייצבו במערכת עשרות עיתונאים והודיעו למוזס שאם לא יאפשר ליודקובסקי לשמור על מעמדו – "ידיעות אחרונות" יושבּת, ובבוקר לא ייצא עיתון. מוזס התקפל. ורדי, איש אמונו, איבד את הקידום ויצא לגלוּת ב"הארץ".

משה ורדי עם מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: משה שי)

זה היה ההפסד הגדול האחרון של נוני במערכה על השליטה בעיתון. ייתכן שהמפלה הזו גרמה לו להבין שהדרך לשליטה מוחלטת באימפריה שירש לא מסתכמת במאבקים המתנהלים בצמרתה, אלא דורשת ריסוק של כל מוקדי הכוח האחרים, במערכת ובמורד שרשרת הייצור. יעברו שנים ארוכות עד ששיטת הפעולה המושחתת של "ידיעות אחרונות", שעוצבה על-ידי הדורות הקודמים של המוזסים בסימביוזה עם מוקדי הכוח האחרים בעיתון, תלבש את דמותו של נוני כשליט יחיד.

במכתב שמצוטט בספרה של מרקוזה-הס, יודקובסקי תקף במילים חריפות את נוני ואת בן דודו זאב מוזס, שסייע לו בנסיון הנפל של מינוי ורדי: "מעורבותכם בסוגיית ורדי אין לה כלום עם טובת העיתון. היא נובעת אך ורק משיקולי תועלת אישית שנוני מקווה להפיק מכך".

קריאת התיגר הבוטה של נוני ותגובת הנגד המרתיעה חשפו לעין כל את הקונפליקט בינו לבין יודקובסקי. "אחרי מות נח הערכתי שהניהול יעבור לדב, אבל זה עלה לדב לראש", אמר הסמנכ"ל אברהם גבע בשיחה עם מרקוזה-הס. "אם הוא היה מטפח את נוני ומקרב אותו אליו, לא כאב חורג אלא כאב מאמץ, אז האמוציה של נוני נגד דב היתה עדיין מתפתחת – אבל לא בקצב ולא בעוצמה כפי שהתפתחה בפועל. נוני היה מתוסכל במערכת, ומראש חש טינה כלפי דב. ובסוף נוני הלך על העניין של שלטון יחיד, כי 'זה היה העיתון של סבא שלי, ושל אבא שלי, ועכשיו זה העיתון שלי'. בדרך הוא גרם לעצמו נזק כספי ותדמיתי".

פולה מוזס, דב יודקובסקי, ג'ודי ונוני מוזס, בהלוויית אבי המשפחה נח מוזס. בית-העלמין קריית-שאול בתל-אביב, 1985 (צילום: הנס אנגלסמן, ארכיון "מעריב")

ההתנהלות הזאת תחזור על עצמה גם שנים רבות אחר-כך. מוזס, שלאורך כל השנים היה להוט לבצר את שליטתו בעיתון, עשה זאת גם כשהדבר בא על חשבון האיתנות הפיננסית ושלום הבית. כך יקרה כשיתלבט כיצד להשתמש ברווחי העתק של "ידיעות אחרונות" בשנות התשעים, וכך יקרה שוב ב-2020, כשינצל את שארית המזומנים בקופה המידלדלת כדי להשתלט על עוד מניות ולהוריד מעל הפרק באופן סופי את האפשרות שיודח מתפקידיו עקב העמדתו לדין, כפי שנתאר כאן בהרחבה בהמשך.

בשנים הראשונות שלאחר מות נח מוזס, ועד העיתונאים המשיך לשמור אמונים ליודקובסקי. אייל ארליך, כתב "העולם הזה" שפרסם ב-1989 כתבה נרחבת על המאבקים הפנימיים ב"ידיעות אחרונות", תיאר מקרה שאירע בינואר 1988, כשמוזס ביקש להיכנס לחדר של אביו המנוח ולהתחיל לעבוד משם. "ביום שישי, בשעת אחר-הצהריים, כשהבניין היה ריק, נכנס נוני לחדר והכין אותו לשימוש", נכתב שם. "ביום הראשון שלאחר מכן, 20 בינואר, התכנס ועד העיתונאים והחליט להטיל חרם על נוני. הוועד גם הורה על ביטול המסיבה שנועדה לציון שבירת מחסום 500 אלף העותקים בימי שישי".

יוסף ג'קסון (ג'קסי), 1994 (צילום: גדעון מרקוביץ, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

אבל הפעם ההצלחה של "ליל הברווזים" לא חזרה על עצמה. בשלב הזה הוועד כבר לא הציג חזית אחידה. ההחלטה על הטלת החרם התקבלה בעת שראש הוועד, הגרפיקאי וכתב התיירות יוסף (ג'קסי) ג'קסון, שהה בחו"ל. ג'קסון, שייצג בוועד את האינטרסים של מוזס, הוזעק ארצה ותוך ימים אחדים הצליח לפרק את ההתנגדות. החרם בוטל.

"דב יודקובסקי הצטער מאוד וכעס לא פחות על אנשיו כששמע על ביטול החרם. יותר מאוחר הוא אמר לאחד ממקורביו כי התחלת השחיקה בתמיכה של העיתונאים בו היתה עם ביטול החרם", כתב ארליך.

הבחירות הבאות לוועד התקיימו באפריל 1988. כשהגיעו התוצאות התברר שהיוצרות התהפכו – כעת, לראשונה, נאמני מוזס עלו במספרם על נאמני יודקובסקי. "התורים, שפעם היו ללשכתו של דב, עברו ללשכתו של נוני, ממול", ציין כתב "העולם הזה". "בעיתון מדברים עתה על תופעת 'הזוחלים': כל אותם מקורבים של יודקובסקי שפתאום הפכו את עורם והחלו להתרפס בפני נוני. מדובר על עיתונאים בכירים, חלקם מוכרים ומפורסמים. מסיבות הומניטריות לא אנקוב בשמותיהם".

נוני נגד המשפחה

מוזס לא פעל רק בנתיב אחד. זהות העורך היא חלק חשוב ממערך הכוחות הפנימי בעיתון – אבל מעליו יושבים המנהלים ובעלי המניות, שקובעים את המדיניות ומחלקים את התקציבים. אחרי מות אביו, נוני יצא למסע רכש ארוך ומאומץ שכל שלב בו קירב אותו עוד קצת לשליטה באימפריית התקשורת המשפחתית.

את הצעד הראשון עשה נוני ב-1986, כשרכש עם בן דודו זאב את רוב אחזקותיו של בעל מניות המיעוט אורי קורת, בן משפחה נוסף. המהלך העניק לשני הרוכשים דריסת רגל גדולה יותר במוסדות המנהלים של החברה. לימים, אחרי שנוני וזאב הסתכסכו והגיעו לבית-המשפט, התברר שחלק ניכר מהמימון לעסקה גוּלם בשכר ובמענקים כספיים שהגיעו מקופת "ידיעות אחרונות", במקום מכיסם של צמד הרוכשים. שנים אחר-כך, אחד מקרובי משפחתו של מוזס בצמרת הנהלת העיתון סיפר שלנוני היתה מערכת יחסים אינטימית עם אחת מאנשי אמונו של קורת במהלך המשא-ומתן.

בקיץ 1987 סימן לעצמו נוני מטרה נוספת: בן דודו עודד, המנכ"ל המשותף, שכמוהו החזיק בנתח גדול ממניות החברה.

גם הפעם מי שסייע לנוני היה בן דודו זאב. השתלשלות המבצע מזכירה משחק שחמט: על המהלך הראשון היו חתומים נוני, אמו פולה וזאב, שביקשו להעביר בגוף המנהל של "ידיעות אחרונות" החלטה שתעניק למנהלים הבכירים בחברה זכות לחתום על הסכמים בלי אישור מבעלי המניות. עודד מוזס, כמנכ"ל, אמור היה לקבל זכות חתימה – אבל כך גם נוני ושלושה מנהלים בכירים שזוהו כנאמניו. עודד ראה בכך ניסיון לדחוק אותו ממעמדו.

בית "ידיעות אחרונות" הישן ברחוב מוזס בתל-אביב (צילום: יעקב נחומי)

המהלך השני של מוזס איים לפגוע ביריב דרך כיסו, ובדיעבד התברר כפעולת הסחה מתוחכמת. לצד תפקידו כמנכ"ל ודירקטור ב"ידיעות אחרונות", עודד מוזס החזיק באותם ימים בדפוס גרפוליט, שסיפק לקבוצה שירותי הדפסה. החוזה המרכזי שלו עם קבוצת "ידיעות אחרונות" נגע להדפסת המגזין המצליח "לאשה". רוני מוזס, מנכ"ל "לאשה", פנה לעודד והתלונן שתעריפי ההדפסה שלו גבוהים מדי – פי 2.5 מהתעריפים שגובים בתי-דפוס חיצוניים. כשעודד סירב להפחית את התעריפים, מנכ"ל "לאשה" עצר את ההדפסה והעביר אותה לבתי-דפוס אחרים, זולים יותר.

עודד מוזס פנה לפסים משפטיים, אבל המהלך נכשל. בדרך לכישלון, עודד הצליח לקומם עליו את שאר בני המשפחה, שסלדו מכיבוס הכביסה המלוכלכת בחוץ. השופט שדן בתיק, שאול אלוני, נמנע מלהתערב לטובת התובע, ואגב כך מתח עליו ביקורת והצביע על בעיה במבנה התאגידי של הקבוצה: עודד מוזס כיהן כדירקטור בחברת "ידיעות אחרונות", ובמקביל סיפק לה שירותים כקבלן דפוס עצמאי. המשמעות: יריבו של נוני היה בניגוד עניינים מובהק.

"זו היתה ההזדמנות שנוני ציפה לה. כאשר התחדש הדיון בבית-המשפט הודיעו באי כוח הצדדים לשופט כי הגיעו להסדר ביניהם 'בדרכי שלום'", כתבה מרקוזה-הס בספרה. "נוני הסכים לחדש את הדפסת 'לאשה' בדפוס גרפוליט, ואפילו הסכים לשלם לעודד את המחיר שביקש; בתמורה דרש וקיבל רק דבר אחד: ויתור של עודד על כהונתו כדירקטור".

עודד שמר על ההכנסה הקבועה מ"לאשה", אבל מצא עצמו רחוק מעמדת השפעה בקבוצה, רגע לפני שתתרחב למחוזות חדשים. בפרוטוקולים של הגוף המנהל של "ידיעות אחרונות" עודד מאשים את בן דודו נוני ברקימת "קנוניה מכוערת" ובביצוע "מעשה נבלה".

חודשים אחדים לאחר הקרב המשפטי העקר, עודד ויתר גם על תפקידו כמנכ"ל משותף. נוני הפך למנכ"ל יחיד. בהמשך חלק בתואר עם בעל בריתו זאב, אבל ידע כיצד להזיז גם אותו מדרכו.

דב יודקובסקי, ארנון (נוני) מוזס, ג'ודי שלום-ניר-מוזס ופולה מוזס על שער "העולם הזה", 1989

בנקודת הזמן הזאת, היריב המרכזי של נוני היה ונשאר דב יודקובסקי, מר "ידיעות אחרונות". ככל שמעמדו של יודקובסקי הלך ונחלש, המהלכים של נוני נעשו יותר אגרסיביים. הוא החזיר מהדלת האחורית את משה ורדי, הסדין האדום של יודקובסקי, ומינה אותו למנהל פרויקטים מיוחדים. בהתחלה ישב ורדי מחוץ לבית "ידיעות אחרונות", בבניין סמוך, אבל בהמשך העביר אותו מוזס ישירות לקומה של יודקובסקי.

"בתקופת דב ונח היתה ב'ידיעות אחרונות' הנהלה שידעה להעריך מסירות, חריצות ונאמנות. ואז בא נוני עם משה ורדי", מספר עיתונאי שעבד אז בעיתון. "ורדי יצק מים על רגליו של דב, וביום אחד בגד בו. ברקע לזה היה סיפור שדב הלך לניתוח לב פתוח ומשה כבר התיישב אצל נוני – הם כבר 'הרגו' אותו, הם בנו על זה שהוא לא יחזור מהניתוח. כמובן, זה לא היה נכון. דב חזר והמשיך לעבוד".

בקיץ 1989, נגד רצונו של יודקובסקי, מוזס הצליח לחטוף ממנו אגף גדול: המקומונים יצאו מחזקתו ועברו לאחריותה של חברה נפרדת, ידיעות-תקשורת. הנימוק הרשמי היה הכישלון המתמשך מול רשת המקומונים של משפחת שוקן, ששיגשגה באותם ימים.

מהצד השני של המתרס, גם יודקובסקי ניסה לצבור הישגים. כבן משפחה, הוא החזיק בנתח ממניות "ידיעות אחרונות" – אחזקה שהקנתה לו סמכויות ניהול וגישה ישירה לשאר בעלי המניות.

"כשדב הגיע למריבה טוטאלית עם נוני בשנים שאחרי מותו של נח, הוא חיפש דרכים להעיף את נוני מ'ידיעות'", נזכר עידו דיסנצ'יק, שהיה אז עורך העיתון המתחרה "מעריב", בשיחה עם "העין השביעית". אחת הדרכים הללו היתה ניסיון כושל לגייס את בעל ההון הבריטי רוברט מקסוול, הבעלים של קבוצת מירור, כמשקיע שידלל את אחזקותיו של נוני ב"ידיעות אחרונות".

טייקון המדיה הבריטי רוברט מקסוול. ירושלים, 1990 (צילום: צביקה ישראלי, לע"מ)

נישואים של שני קרובי משפחה רחוקים של מקסוול ויודקובסקי תרמו ליצירת הקשר הראשוני ביניהם. בספרה, מרקוזה-הס מתארת כיצד יצאו יודקובסקי ואשתו לאה לכנס עיתונות בברזיל, ובדרך חזרה לישראל עצרו אצל מקסוול בלונדון לארוחת ערב.

יודקובסקי הציע למקסוול להיעזר בשירותיו של עו"ד יעקב נאמן, ומסר לו את שמותיהם של בעלי המניות שלהערכתו ישמחו למכור את חלקם בעיתון. מקסוול נענה, והעביר הצעת מחיר – אבל הסכום היה נמוך מדי, ולא עורר התלהבות בקרב המוזסים. "נוני שלח אותו קיבינימט", מסכם דיסנצ'יק.

במקביל, תמרוני הנגד של מוזס החלו לשאת פרי. בתהליך הדרגתי עלה בידו לגייס לצדו את שאר בעלי המניות, ולקראת ראש השנה הוחלט להדיח את יודקובסקי ממועצת המנהלים. מבחינת העורך הוותיק, בנקודה הזאת הוכרע המאבק. דב יודקובסקי, הוגה הנוסחה שהפכה את "ידיעות אחרונות" לעיתון של המדינה, החליט לחתוך.

אחרי החגים כינס יודקובסקי את הכתבים הקרובים אליו ומסר להם את החדשות. לאחר מכן הוציא מכתב פרידה רשמי שהופץ לכלל העובדים. הוא לא נקב במפורש בשמו של מוזס, אבל גם לא היה צורך. לכולם היה ברור את מי הוא מאשים: "כל המאמצים למצוא מודוס ויוונדי לא צלחו, והמצב רק החריף והלך", נכתב שם.

"נוני אף פעם לא הפסיד. גם אם פיגר בסיבוב הראשון, בשני שלף מאיפשהו עוד חרצני משמש ושבר את כולם. עד היום הוא שונא להפסיד", איבחן חבר הילדות יעקב אגמי, שסיפר ל"חדשות" על חוויותיו ממשחק בגוגואים עם מוזס בשכונה ברמת-גן. "אם אתה רוצה לגרום לו אושר, הצג לו מאזן רווחי. הוא מצליחן מילדות. מאז שאנחנו קטנים הרגשנו שהוא מעלינו. לא בגלל שגדל בבית עשיר. בשיכון ותיקים ברמת-גן היו הרבה משפחות עשירות, ובכל זאת נוני בלט. כילדים לא ידענו להסביר למה. כשהתבגרנו הבנו. הוא נולד פרינס".

סדר חדש

כצפוי, מיד אחרי תבוסת יודקובסקי מסר מוזס את התפקיד שלו לנאמנו משה ורדי, שפתח במסע טיהורים במערכת. אז גם קיבל מוזס את התואר הרשמי שבו הוא מחזיק עד היום: "העורך האחראי". מוזס המשיך לשאת את התואר כשהיה חשוד בפלילים בפרשת האזנות הסתר בשנות התשעים, וגם כשהפך לנאשם בשוחד ב"תיק 2000".

יודקובסקי לא התכוון לצאת לגמלאות. הוא חבר למקסוול והתמנה למנהל של קבוצת ה"מירור" בישראל. למעבר היה פן סמלי מהדהד: מקסוול רכש את השליטה ב"מעריב", האויב המושבע של משפחת מוזס ומי ש"ידיעות" של יודקובסקי זינב בו במשך שנים עד שהדיח אותו ממעמד הבכורה שלו בעיתונות הישראלית.

יודקובסקי לא הצליח בנסיונותיו לגייס קבוצה של עיתונאים מ"ידיעות אחרונות"; אלו מיהרו להפנות לו עורף ברגע שעזב, וביתר שאת משהתברר שפניו ל"מעריב". רק עיתונאי אחד ערק איתו: אדם ברוך, עורך בכיר וכותב מחונן, שנחשב למפצח של פורמטים עיתונאיים חדשניים.

דב יודקובסקי, 1985 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

למהלך של יודקובסקי היה פוטנציאל דרמטי. אחרי הכל, הוא היה האיש עם הנוסחה, האדם שהפך את "ידיעות אחרונות" לעיתון החזק במדינה. אבל להיסטוריה היו תוכניות אחרות.

שנתיים בלבד אחרי שיודקובסקי חבר למקסוול, גופתו של איל העיתונות הבריטי נמצאה צפה בלב ים באזור האיים הקנריים, סמוך ליאכטה שלו. מיד לאחר מכן נחשף שמקסוול מעל בכספי הפנסיה של עובדי קבוצת התקשורת הבריטית שלו וגנב מהם מיליוני לירות שטרלינג בניסיון לכסות חובות עתק שצבר. במשפחתו טענו בתוקף שאין סיכוי שהתאבד, אך נסיבות מותו מעולם לא פוענחו. התוכניות הגרנדיוזיות להחזיר את "מעריב" למעמד העיתון הנפוץ במדינה נקברו יחד איתו.

משפחת יודקובסקי המשיכה להשפיע על "ידיעות אחרונות" בעקיפין, בזכות מניות המיעוט שהיו לה בחברה, אבל דב יודקובסקי כבר לא חזר לעמדת כוח מהסוג שהיה לו קודם. אחרי האפיזודה הקצרה ב"מעריב" הוא הפסיק לעסוק בעיתונות באופן פעיל, ויצא לפנסיה.

"נוני הפך את המצב לבלתי נסבל", סיכם יודקובסקי בראיון ל"הארץ" שני עשורים לאחר מכן. "איני יודע אם רצה שאשאר עורך ללא כוח וללא סמכות ניהולית, או אם רצה שלא אהיה עורך כלל. אבל אני לא יכולתי לחיות עם פגיעה בסמכויות ועם אובדן יוקרה. חשבתי שהיה בכך חוסר הגינות".

המראיין, ארי שביט, שאל את יודקובסקי האם חש שנוני מוזס כוחני מדי. יודקובסקי השיב במילה אחת: "כן".

נוני מוזס, 1994 (צילום: פלאש 90)

מוזס, מצדו, לא שכח ולא סלח לעורך רב העוצמה שניסה למנוע ממנו את הירושה שהובטחה לו. למרות שבלעדיו "ידיעות אחרונות" לא היה הופך לעיתון של המדינה, עד היום קשה למצוא ליודקובסקי זכר בפרסומים החגיגיים שמוציא העיתון לרגל ימי ההולדת העגולים שלו.

גם אחרי הניצחון על יודקובסקי נוני לא נח על זרי הדפנה. הבא בתור ברשימת הסיכול היה בעל בריתו, המנכ"ל המשותף זאב מוזס, מי שעד אז סייע לו במלחמות הפנימיות. בשיחה עם מרקוזה-הס, זאב אמר שמרגע שיודקובסקי נפלט מהעיתון – נוני שינה את יחסו אליו והחל לדחוק גם אותו החוצה.

בשנים הראשונות של שנות התשעים, זאב מוזס תפקד כמעין אופוזיציה פנימית בעיתון ובין היתר חשף מעקבים פולשניים אחר העובדים שבוצעו עבור נוני – מהסימנים המטרימים של פרשת האזנות הסתר. התשובה של נוני לתלונה בנושא זה, שהובאה מפי זאב בספר "העיתון", שידרה בוז מזוקק: "אני צריך לדעת שכל מה שקורה בעיתון נעשה על-פי החלטה שלי. לא אכפת לי מה אתה חושב, לא אכפת לי אם אתה מסכים לדעתי או לא. אני חייב להיות הקובע".

ב-1994 פרץ סכסוך בין השניים על רקע השליטה על הדפוס. נוני גייס בעלת ברית אחרת שלו בעיתון – בעלת המניות מימי נופך-מוזס – והסתייע בה כדי להדיח את זאב מהדירקטוריון. לאחר מכן הודח זאב גם מתפקידו כמנכ"ל. כמו עודד לפניו, גם זאב פנה לערכאות. בית-המשפט הכיר בכך שנעשה לו עוול והורה לחשוף מסמכים פנימיים של החברה, וכך התגלה הסכם סודי בין מימי לנוני שבו היא מתחייבת לתמוך בהחלטותיו בדירקטוריון.

מרים (מימי) נופך-מוזס, 2021 (צילום: אורן פרסיקו)

אבל מבחינה אפקטיבית ההליכים המשפטיים של זאב מוזס לא הועילו, והוא לא שב לכהן בתפקיד ניהולי ב"ידיעות אחרונות". הוא נפטר ממניותיו ב-1998, כשמכר אותן במאות מיליוני שקלים לבני דודו ממשפחת מוזס ולטייקון אליעזר פישמן, שותף חדש שנוני גייס מחוץ לשורות המשפחה. עודד מוזס מכר את אחזקותיו לשותפים הנותרים ב-1999, באקט נוסף שביצר את מעמדו של נוני כאיש החזק ב"ידיעות אחרונות".

במקביל לדחיקתם של שני בני הדודים, נוני הסתכסך גם עם תמי מוזס-בורוביץ', אחת משתי אחיותיו, שמילאה תפקידי ניהול ב"ידיעות אחרונות". כמו זאב ועודד, גם תמי ניצלה את הכניסה של פישמן ואת האשראי הנדיב שקיבל מהבנקים, וב-1998 מכרה לו את מניותיה. כעבור שנה חברה מוזס-בורוביץ' לבני משפחת נמרודי, הבעלים של העיתון המתחרה "מעריב", והקימה איתם את שבועון הבידור "רייטינג".

"היו שיחות שבהן אמרתי לנוני, 'תראה מה אתה עושה לזאבי. תראה מה הצלחתם לעשות ביחד, איך הצלחתם להדיח את דב ולהשתלט על העיתון'", נזכר הסמנכ"ל אברהם גבע בשיחה עם מרקוזה-הס. "ונוני תמיד היה עובר לשפה חביבה, פורמלית. 'מר גבע, אני יודע שאתה חכם ושיש לך כוונות טובות. אבל לא הכל אתה יודע או מבין'.

"נוני היה יותר אמוציונלי מזאבי. המלחמה הזאת עלתה לנוני בהרבה דמים, גם במאבקים משפטיים, בנזקים שנגרמו ליחסים שלו וגם בנזקים שנגרמו לעיתון. כמו זאבי, גם עודד היה יכול לתת לעיתון תרומה ענקית". לדברי הסמנכ"ל לשעבר, הרחקת זאב מוזס בעל הניסיון המקצועי בתחום הטכנולוגי והחלפתו במימי מוזס, עושת דברו של נוני, היתה "הדבר הכי מטומטם שקרה שם. נוני, בשביל שלטון היחיד שלו, מוכן להקריב הכל".

* * *

תגובת נוני מוזס

להלן התגובה המלאה שנשלחה מטעם נוני מוזס לאחר נסיונות רבים ליצור איתו קשר. המכתב נשלח על נייר של פירמת עורכי-הדין ש. הורוביץ, ונחתם על-ידי עו"ד חגי דורון.

מרשינו, ידיעות אחרונות בע"מ ("ידיעות אחרונות") ומר ארנון מוזס, מילאו את ידינו להשיב לפנייתכם שבנדון, כדלקמן:

1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".

3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.

5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהן, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.

6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.

8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.

9. מבלי לגרוע מן האמור יודגש כי פרסום שקרי ומכפיש מעין זה, שמעיון ברשימת השאלות שהופנו למרשינו ברור כי בכוונתכם לפרסם, מהווה הוצאת לשון הרע, וגם חזרה בלבד על פרסומים מעין אלה לא תקנה למפרסמיהם ולגורמים האחראים והמאשרים פרסומים אלה חסינות מפני תביעות דיבה עתידיות, אם וככל
שיפורסמו.

10. למותר לציין כי אין באמור במכתב זה, או במה שלא נאמר בו, כדי להוות ויתור, הסכמה, כמו גם לגרוע או לפגוע בכל סעד, זכות או טענה של מרשינו בקשר לנושא שבנדון.

* * *

בפרק הבא: ענף התקשורת משנה את פניו. הציבור הישראלי מתחבר לטלוויזיה בכבלים ונכבש בקסמיו של ערוץ 2, הערוץ המסחרי הראשון. נוני מוזס, אחד הבעלים, נכנס לתקופת המפץ הגדול של הטלוויזיה הישראלית כאיש החזק ב"ידיעות אחרונות" – ומגיח ממנה כטייקון המדיה החזק במדינה.