"סוג העיתונות שהעלה את נוני מוזס לרמת הכוח והשררה שבה הוא נמצא עכשיו צריך להפחיד כל מי שעיניו בראשו. אין לנו עניין להתעסק כאן עם נשמת אפה של הדמוקרטיה, אבל היה נורא נחמד מצד מישהו אם היה טורח לספר את הסיפור האמיתי על מסעי הלחצים המכוערים, על ההישענויות והבחישות הפוליטיות, על מבצעי העוקץ המתוחכמים, על הבילושים והעיקובים ועל הדרך הנפתלת והארוכה שהפכה את נוני מוזס למלך ישראל".

הכותבים: אמנון דנקנר ורון מיברג, כשעוד עבדו ב"חדשות", היומון האופוזיציוני שבו היה מותר לכתוב בחופשיות על ענף התקשורת. השנה היא 1993, רגע לפני השקת ערוץ 2, הערוץ המסחרי הראשון, שישנה את מפת התקשורת הישראלית לעד. מוזס היה אחד מקומץ בעלי הון שקיבלו לידיהם את המפתחות למה שיהפוך תוך זמן קצר לערוץ של המדינה. "המירוץ לערוץ השני חשף את כל הרע, המשחית, המסריח והדוחה במאפיה התקשורתית", קבעו ב"חדשות".

נוני מוזס נכנס לשנות השמונים כבן-של נח מוזס, פרח מו"לות עם ייחוס משפחתי וכישורים בינוניים, אבל יצא מהעשור כאיש החזק ביותר בעיתון הגדול והמשפיע במדינה. "ידיעות אחרונות" שלט כבר אז בעיתונות המודפסת, אבל נוני רצה יותר. על התפר שבין שנות השמונים והתשעים, הבן-של-מוזס כונן קשת רחבה של בריתות עם גורמים עסקיים ופוליטיים, ולאחר מכן ניצל אותה כדי להרחיב את גבולות האימפריה.

הוא פרץ אל ענף הטלוויזיה, שעמד בפני מפץ שיפקיע אותו לראשונה מהמונופול הממשלתי, והשיג אחזקות אסטרטגיות ברשת הכבלים המתפתחת ובערוץ 2. בדרך לשם, מוזס תימרן פוליטיקאים ורגולטורים, שִכלל את השימוש בכלי התקשורת שברשותו לקידום יעדיו העסקיים, צבר אויבים מרים מבית ומחוץ ולראשונה סומן כסכנה לדמוקרטיה.

"שוכחים את זה, אבל מי שהפך את 'ידיעות אחרונות' מעוד עיתון שהרוויח יפה לאימפריה היה נוני. לא אבא שלו", מזכיר אחד ממקורביו של נוני באותן שנים.

"72% מהאוכלוסייה קוראים 'ידיעות'". שלט חוצות, גוש דן, 1992 (צילום: זיו קורן, לע"מ)

"72% מהאוכלוסייה קוראים 'ידיעות'". שלט חוצות, גוש דן, 1992 (צילום: זיו קורן, לע"מ)

תקופת שלטון היחיד של נוני ב"ידיעות אחרונות" החלה רשמית בשלהי 1989, כשהצליח לדחוק החוצה את דב יודקובסקי, העורך הדומיננטי שאחראי לנוסחת העריכה שהפכה את העיתון למונופול. זה היה גם הרגע בהיסטוריה שבו נטל לעצמו נוני את תואר "העורך האחראי", שמאז ממשיך להתנוסס מדי בוקר בראש עמוד השער, גם אחרי שהפך לנאשם בפלילים.

אביו של נוני, נח, השלים את יודקובסקי בצד המסחרי של עסקי העיתונות המשפחתיים והתמחה בתחזוקת הקשרים הפוליטיים שסייעו בהפיכת העיתון להצלחה חסרת תקדים. ב-1985, כשנח נהרג בתאונת דרכים מחוץ לבית "ידיעות אחרונות" הישן בתל-אביב, נוני ירש מכונה משומנת שהתבססה על שיטה שאביו שִכלל יד ביד עם יודקובסקי במשך עשורים.

לשיטה הזאת היו שני מישורים. במישור הגלוי, צבא העיתונאים של "ידיעות אחרונות" התמחה במעקב קדחתני אחר טעם הקהל. המערכת עיבדה את חומרי הגלם והפיקה מדי בוקר מוצר מבדר וקל לעיכול שיתאים לחתך הרחב ביותר של החברה הישראלית.

הוגה הנוסחה, יודקובסקי, כינה זאת "עיתון של עורכים" – מערכת עיכול מפותלת ומתוחכמת שמסוגלת לעבד חומרים מכל הסוגים ולפלוט אותם בדיוק בגודל ובצורה שמירב הקוראים ירצו לבלוע. בשיטה הזאת, רוב הכתבים הם פועלי תוכן עם יכולת השפעה שולית בלבד על התוצר הסופי שעליו יוחתמו.

דב יודקובסקי, 1985 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

דב יודקובסקי, 1985 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

במישור הסמוי, המוזסים והמנהלים הבכירים של העיתון פיתחו מיומנות יוצאת דופן בזיהוי צמתים של כוח ציבורי, וטיפחו יחסי תן-וקח עם שחקנים פוליטיים וכלכליים. ב"ידיעות אחרונות" ידעו לעבוד עם הגורמים הללו באמצעות שילוב מתוחכם של פיתויים ואיומים שהתבסס על עוצמת העיתון. היכולת להכפיף את עבודת המערכת לצרכים המסחריים והפוליטיים של המוזסים השתלבה בצורה הרמונית עם האתוס של "נוסחת יודקובסקי". "ידיעות אחרונות" היה עיתון של עורכים – ושל המנהלים שאומרים להם מה לעשות.

הנוסחה עבדה, והנחילה לעיתון הצלחה מסחרית בקנה מידה כמעט בלתי נתפס. "ידיעות אחרונות" נהנה מנתח שוק חסר תקדים בהשוואה לעיתונים במדינות דמוקרטיות אחרות. סקרים שנערכו עבור העיתון על סף שנות התשעים העלו שלמעלה מ-70% מהציבור בישראל נחשף אליו באופן קבוע. תפוצתו הסתכמה בכ-400 אלף עותקים בימי חול, ובסוף השבוע קפצה ל-600 אלף.

כדי להבין את משמעות הנתונים יש לזכור שבישראל היו אז רק 1.2 מיליון משקי בית – נתון שכולל גם אוכלוסיות מחוץ לקהל היעד המיידי של "ידיעות אחרונות" דוגמת המגזר הערבי, חרדים ועולים חדשים יוצאי ברית-המועצות ואתיופיה שרק החלו ללמוד עברית. למרות הנתונים הללו, רשות ההגבלים העסקיים הכריזה רשמית על העיתון כמונופול רק ב-1995. מבחינה אפקטיבית, "ידיעות אחרונות" היה מונופול מובהק בתחום העיתונות המודפסת שנים לפני כן, כנראה כבר בסוף שנות השמונים.

לדברי אחד ממקורביו של נוני באותן שנים, אחת הסיבות להצלחה המסחרית יוצאת הדופן של "ידיעות אחרונות" היתה כשרונו של המו"ל הצעיר בטוויית רשתות השפעה. "אתה לא מגיע למספרים כאלו אם אין יחסי הון-שלטון", הוא אומר. "לא מספיק לעשות עיתונות טובה".

"ידיעות אחרונות" הופך לתמנון

השנים הראשונות של הניינטיז היו נקודת מפנה באבולוציה של שוק התקשורת הישראלי. אלו היו השנים של השקת ערוץ 2 ופריצת הטלוויזיה הרב-ערוצית. למוזס היה חלק בשניהם. בסנכרון מושלם, זוהי בדיוק התקופה שבה התבסס מעמדו בתוך קבוצת התקשורת המשפחתית. בתוך שנים אחדות הפך נוני את "ידיעות אחרונות" מעיתון – נפוץ, משפיע ורווחי, ובכל זאת רק עיתון – לתמנון עם דריסת רגל בטלוויזיה, וגם בענפי הפרסום והבידור.

גם מחוץ לעיתון חלו תמורות עומק. "מעריב", המתחרה הוותיק והמאובן, הכניס ב-1988 משקיע חדש – איל ההון הבריטי רוברט מקסוול, שהשקיע הון בעיתון שפעם היה הנפוץ במדינה וגייס את יודקובסקי בניסיון לשקם את מעמדו.

תוך שלוש שנים מת מקסוול מוות מסתורי בלב ים, אבל זה לא עצר את מאמצי השיקום. "מעריב" עבר לידי משפחת נמרודי עמוקת הכיסים, בעלת חברת האחזקות הגדולה הכשרת-היישוב. לראשונה מזה שנים, "מעריב" שוב קרא תיגר על "ידיעות אחרונות".

דב יודקובסקי עם איל ההון הבריטי רוברט מקסוול (משמאל) ואהרן דברת במעמד מכירת הוצאת כתר לקבוצת מקסוול, 1990 (צילום: רוני שיצר, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

דב יודקובסקי (במרכז) עם איל ההון הבריטי רוברט מקסוול (משמאל) ואהרן דברת, מנכ"ל כלל, במעמד מכירת הוצאת כתר של כלל לקבוצת מקסוול, 1990 (צילום: רוני שיצר, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

עיתונים אחרים שאיימו על ההגמוניה של משפחת מוזס התפוררו וקרסו: "חדשות", היומון הצהוב והנשכני של קבוצת "הארץ", הלך וגסס; הוא נוסד ב-1984 כבייבי של עמוס שוקן למורת רוחו של אביו, מו"ל "הארץ" גרשום שוקן, אך בנובמבר 1993 נסגר אחרי עשור בלבד של פעילות. "העולם הזה", השבועון הוותיק שניסח מחדש את חוקי עיתונות ההמון הישראלית ומתח את גבולותיה, דעך גם הוא. שניים מאחרוני היומונים המפלגתיים, "דבר" ו"על המשמר", פרפרו ותוך זמן לא רב הלכו לעולמם.

בענף נוצר חלל, ומוזס זיהה אותו. האתגר שלו היה לוודא שהקוראים, המנויים בפוטנציה, לא יעברו ל"מעריב". במקביל החל להכין את קבוצת "ידיעות אחרונות" למיקסום ההכנסות מהפיצוץ הרב-ערוצי המתקרב. הדרך שבה פעל הזכירה תנועת מלקחיים: מצד אחד הקמה של עיתונים חדשים בתוך הקבוצה, ומצד שני שליחת זרועות לקבוצות תקשורת מתחרות והפיכתן למעין שותפות – בכוח או בפועל.

בסוף שנות השמונים, רגע לפני המפץ הטלוויזיוני, השיגה קבוצת "ידיעות אחרונות" דריסת רגל בעולם הזוהר שעמד לעשות עלייה לארץ הקודש. שבועון הבידור "פנאי פלוס" הושק – בהתחלה כמוסף של "לאשה", ובהמשך כמגזין עצמאי. מוזס נכנס גם לשותפות בחברת המוזיקה NMC – בימים ההם עוד עשו כסף ממכירת אלבומים – וגם החזיק בנתח מחברת שילוט החוצות נור.

בחזית אחרת, של בני הנוער, הקימו ב"ידיעות אחרונות" את "ראש 1", שנלחם ראש בראש בשבועון הוותיק והמצליח "מעריב לנוער".

בחזית שלישית, כדי לתפוס את שטף העולים ממדינות ברית-המועצות לשעבר, הוקם העיתון "וסטי". הדרך שבה נוסד הצליחה לעורר בבית "ידיעות אחרונות" תחושה של צדק פואטי. ב-1991 השיקה קבוצת "מעריב" עיתון ברוסית בשם "ורמיה". הכסף של מקסוול סייע בכך, אבל לפני שהעיתון הצעיר הספיק להתבסס, מקסוול נעלם בלב ים וקבוצת "מעריב" נקלעה לאי-ודאות.

כשמשפחת נמרודי תפסה את מקומו של מקסוול, עובדי "ורמיה" התבשרו שההנהלה עומדת לקצץ את שכרם. במקום לקבל את רוע הגזירה, העיתונאים פנו לנוני מוזס, המתחרה הישיר של נמרודי, והציעו לו להקים איתם עיתון חדש.

עופר ויעקב נמרודי בוועידת הנשיא בירושלים, 2008 (צילום: פלאש 90)

עופר נמרודי עם אביו, יעקב נמרודי. ירושלים, 2008 (צילום: פלאש 90)

"נוני הביע הסכמה עקרונית לשיתוף פעולה, אבל היה לו חשוב שלא יתפרש שהיוזמה באה ממנו", סיפר לימים שותפו של מוזס למיזם, רולנדו אייזן, בראיון לעיתון "מקור ראשון". "הוא אמר שאם עובדי העיתון יעזבו את 'מעריב' באופן עצמאי, הוא ישקול בחיוב הקמת עיתון ברוסית". וכך קרה. נמרודי ו"מעריב" ניסו להיאבק במהלך בכלים משפטיים, אך נכשלו – וכך נסללה הדרך להקמת "וסטי", עיתון ישראלי ברוסית מבית "ידיעות אחרונות".

להרבה אנשים המהלך הזכיר את "הפוטש הגדול" של 1948. רגע היסטורי בתולדות העיתונות העברית שבו כמעט כל עובדי "ידיעות אחרונות" נטשו את עבודתם ביום אחד והקימו את "מעריב". צעד שכמעט קבר את העיתון של משפחת מוזס. הפעם התחלפו היוצרות: "מעריב" ננטש, ומשפחת מוזס הקימה עיתון חדש. העובדה שאחד ממייסדי "ורמיה" היה דב יודקובסקי, יריבו המודח של מוזס, המתיקה את הניצחון. גם העובדה ש"וסטי" הפך לעיתון הנקרא ביותר בקרב ישראלים דוברי רוסית.

ג'ודי שלום-ניר-מוזס, 1989 (צילום: ישראל סימיונסקי, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

ג'ודי שלום-ניר-מוזס, 1989 (צילום: ישראל סימיונסקי, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

"מעריב" היה הדמון הגדול של משפחת מוזס מאז "הפוטש הגדול". "בילדותי, בכל פעם שעברנו ליד בית 'מעריב', נהגנו לירוק", סיפרה לימים ג'ודי שלום-ניר-מוזס, אחותו של נוני ובעלת מניות ב"ידיעות אחרונות". "שנאנו את העיתון הזה, שמקימיו תקעו לסבי יהודה סכין בגב". אבל השנאה התהומית והתחרות הפראית היו רק חלק מהסיפור. מאחורי הקלעים, הרחק ממדורי הרכילות והברנז'ה, רחשו בין "ידיעות" ל"מעריב" מגעים קרטליסטיים שהיו ידועים רק למתי מעט.

אחרי שעופר נמרודי נכנס ל"מעריב" יזם נוני מוזס שותפות עסקית שנועדה "להועיל לשני העיתונים" – כך סיפר זאב מוזס, מנכ"ל "ידיעות אחרונות" דאז, כשהעיד במשפט האזנות הסתר. לדבריו, אחד המהלכים שנידונו היה הקמה של מרכז ייצור משותף ל"מעריב" ול"ידיעות אחרונות", שהיו אז שני העיתונים הנפוצים בישראל. "חבל שחלק מהרעיונות לא קרם עור וגידים", אמר זאב מוזס, "היינו יכולים להרוויח הרבה כסף ביחד". שיתוף פעולה אחר, שכן יצא לפועל באותן שנים, כלל עסקאות בינלאומיות לרכישת מכונות דפוס ונייר עיתון.

ההתנהלות החשאית הזו אִפיינה את דרך הפעולה של נוני מוזס מאז ועד היום, אולם טמונה בה משמעות עמוקה יותר מהניסיון להשיג יתרון כלכלי.

להסתרת המגעים עם מתחרים עסקיים יש היגיון מסחרי ברור, גם אם ספק חוקי. חוקי ההגבלים העסקיים מגבילים שיתופי פעולה בין מתחרים; אצל נוני מוזס, החשאיות הסתירה גם חריגה מהתדמיות הגלויות שטיפחה המשפחה.

כך היה עם עופר נמרודי, שהוצג כאויב מס' 1 של העיתון בזמן שהתקיימו איתו שיתופי פעולה מגוונים – וכך היה שנים אחר-כך, בפרשה שהושיבה את מוזס על ספסל הנאשמים. ב"תיק 2000", החקירה הפלילית חשפה את נסיונותיו של נוני לרקום עסקה חשאית עם בנימין נתניהו ודרכו עם הבעלים של "ישראל היום", שלדון ומרים אדלסון, הדמונים שהחליפו את "מעריב" במיתולוגיה של משפחת מוזס.

ארנון (נוני) מוזס עם עמוס שוקן. ירושלים, 12.3.1995 (צילום: פלאש 90)

ארנון (נוני) מוזס עם עמוס שוקן. ירושלים, 1995 (צילום: פלאש 90)

בתחילת שנות התשעים, בתקופת ההתרחבות של "ידיעות אחרונות", מוזס ניסה לקנות אחיזה גם בקבוצת "הארץ". משחק התדמיות המתעתע חזר על עצמו גם כאן. "הארץ" היה העיתון האליטיסטי שלכאורה פעל במרחב אחר מזה של עיתון ההמונים "ידיעות אחרונות" והשקיף עליו בהתנשאות.

בזירות אחרות ניטש בין שני העיתונים מאבק עז: רשתות המקומונים של "הארץ" ו"ידיעות" נאבקו על דומיננטיות, ו"חדשות" של "הארץ" ניסה לתת פייט ליומון של מוזס. בפועל, מאחורי המצג של בידול גמור מחד ותחרות עיקשת מאידך, בין הצדדים נכרתה ברית.

ב-1990, על רקע הקשיים הכלכליים של "חדשות", ניסה עמוס שוקן לגייס משקיע חיצוני. באותה תקופה ירש שוקן מאביו את המפתחות לממלכת "הארץ" ובדק אופציות לשיתוף פעולה עם יודקובסקי ומקסוול מ"מעריב". מוזס, אם משום שזיהה הזדמנות לברית אסטרטגית ואם משום שחשש מהתהוות של חזית יריבה, הציג לשוקן הצעה קורצת: "אם אתה מעוניין בהשקעה, בוא קבל כסף בתמורה להנפקת מניות 'הארץ'".

שוקן העדיף את ההצעה של מוזס על פני זו של "מעריב". העסקה נחשפה רק ארבע שנים אחר-כך, ב"מעריב". בתחילה, כשפנו אליו לתגובה, שוקן שיקר והצהיר שאין שום עסקה. הוא הודה רק בקיומם של "קשרים חברתיים עם ארנון מוזס". מאוחר יותר חשף את השתלשלות הדברים: הוא ומוזס סיכמו ש"ידיעות אחרונות" ישלם 10 מיליון דולר תמורת 16.7% ממניות "הארץ", אך לבסוף הוחלט שהכסף יועבר ל"הארץ" כהלוואה, בתנאים חריגים – בצמוד למדד, אך ללא בטחונות וללא ריבית, ולתקופה לא-קצרה של עשר שנים.

לימים הכחיש שוקן שהיתה לכך השפעה כלשהי על היחס שניתן למוזס מעל דפי "הארץ". הממונה על ההגבלים העסקיים דרור שטרום חשב אחרת. הוא בחן את העסקה, וקבע שההלוואה יצרה "זיקה ארוכת טווח" בין העיתונים ותלות של "הארץ" במוזס.

בית "ידיעות אחרונות" הישן ברחוב מוזס בתל-אביב (צילום: יעקב נחומי)

עיתונאי שנחשף למערכת היחסים של מוזס ושוקן טוען שההלוואה לא היתה מהלך כלכלי בלבד. "זה עזר לנוני להרגיש שהוא בצד הנכון, עם עמוס, עם הטובים", מעיד העיתונאי, שמגדיר את הקשר בין שני המו"לים באותה תקופה כ"ידידות מסוימת". במקביל, מוזס ושוקן גם עלו יחד לכנסת ושיתפו פעולה במהלכי לובינג שנועדו להגן על האינטרסים העסקיים שלהם. שיתוף הפעולה החזיק מעמד גם בשנים שאחרי חשיפת "תיק 2000" והפיכתו של מוזס לנאשם בפלילים.

לצד הקשרים החשאיים עם המו"לים המתחרים נמרודי ושוקן, מוזס ניהל מערכת יחסים סודית גם עם מו"ל שלישי, הטייקון אליעזר פישמן. פישמן היה הבעלים של "גלובס", אז היומון הכלכלי היחיד בישראל – עיתון הבית של המילייה העסקי שצמח בארץ מאז שנות השמונים. מוזס רכש 27% מ"גלובס" מידי גליה אלבין, אך בזמן אמת הוסתרה העסקה מהציבור. המניות נרשמו בנאמנות באופן שהסווה את אחזקותיו. רק שנים אחר-כך, ב-2017, חשף כתב "המקור" איתי רום את השותפות.

הקשר עם "גלובס" הוליד גם יוזמה גלויה: ב-1993 רכש מוזס עם חיים בר-און, שותפו של פישמן לבעלות על "גלובס", את השלד של "העולם הזה", וחילץ אגב כך את מקורבו רפי גינת מהשקעה כושלת בעיתון. הם השתמשו בשלד כדי לייסד שבועון אקטואלי חדש בשם "שישי". העיתון צורף ל"גלובס" והוצע למכירה בדוכנים, אבל עד מהרה איבד את מוזס כשותף, נכשל מסחרית – וכבר ב-1994 הוא נסגר. השותפות עם פישמן, לעומת זאת, תשחק תפקיד מפתח בהמשך מאבקי השליטה של מוזס ב"ידיעות אחרונות".

לא אסטרטג, טקטיקן

"בשנות התשעים 'ידיעות' נעשה רווחי בצורה בלתי רגילה – כשפישמן נכנס כשותף לעיתון, הוא עשה את זה לפי שווי של 750 מיליון דולר – אצל נח היו מספרים כאלה?", אומר אחד ממקורביו של נוני באותן שנים. ההצלחה הכלכלית של מוזס היא עובדה שאין עליה עוררין. ובכל זאת, בניגוד לתדמית הטייקון הכל-יכול שנוצרה לו בקרב מבקריו ויריביו, כמה מהעובדים שאיישו את שדרת הניהול של הקבוצה מסתכלים עליו כעל מנהל עם יכולות מוגבלות. אדם שהכישרון המרכזי שלו היה להיוולד למשפחה הנכונה ולרשת אימפריה קיימת בדיוק כשהגיעה לשיאה, וכשהשוק הגיע לנקודת מפנה.

נוני מוזס, 1989 (צילום: ורד פאר, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

נוני מוזס, 1989 (צילום: ורד פאר, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

אחת החולשות המובהקות של מוזס היא יחס חשדני ומרוחק לעובדים, גם לבכירים מביניהם, שבאים איתו במגע יומיומי. סמנכ"ל משאבי האנוש לשעבר אברהם גבע הצביע על כך בראיון שקיים עם עדי מרקוזה-הס, מחברת הספר "העיתון" על "ידיעות אחרונות" ושושלת מוזס. לדברי גבע, הקושי של מוזס לעבוד בהרמוניה עם עמיתיו בהנהלת העיתון גרם לחברה נזק והרחיק ממנה מנהלים מוכשרים.

"נוני הוא לא אדם קל, אין לו גבולות כשהוא רוצה להשיג מטרות. הוא פועל בצורה מתוחכמת, אבל הוא לא אסטרטג. הוא טקטיקן", חורץ אדם שעבד עם מוזס באופן צמוד בעשור האחרון של המאה ה-20. התובנה הזאת מקבלת ביטוי באופן שבו פתר מוזס דילמה שהתגלגלה לפתחו בשנים ההן. "נוני, מתוקף תפקידו כמוציא לאור של 'ידיעות אחרונות', ישב אז על הר של מזומנים", מספר מנהל לשעבר בקבוצה. אחד האנשים שהתבקשו לייעץ למוזס מה לעשות בכסף היה שמואל סלבין. כשסלבין הגיע ל"ידיעות אחרונות", הרזומה שלו כלל שורה ארוכה של תפקידים ניהוליים בכירים בשירות המדינה. מוזס גייס אותו ב-1992, אחרי שסיים את תפקידו כיועץ בכיר לראש הממשלה יצחק שמיר.

סלבין מוּנה למשנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות" וקיבל סמכויות במגוון תחומים – ערוץ 2, הכבלים, רשת המקומונים ועוד. הוא עזב את התפקיד ב-1994, אבל חזר למלא תפקידים שונים בסביבת מוזס גם לאחר מכן. "במסגרת העבודה שלו ב'ידיעות', סלבין התבקש להכין עבודת מחקר ולהמליץ איך להשקיע את הכסף הגדול", מספר המנהל שצוטט לעיל. "הוא חזר עם שתי הצעות: לקנות את בזק או את IDB".

שמואל סלבין, 1997 (צילום: עינת אנקר, לע"מ)

שמואל סלבין, 1997 (צילום: עינת אנקר, לע"מ)

חברת בזק היתה אז מונופול ממשלתי בתחום הטלקומוניקציה, אך היא עמדה לעבור תהליך הפרטה. IDB, חברת האחזקות של בנק דיסקונט, החזיקה בשורה של חברות בתחומי התעשייה והפיננסים ולימים הפכה לקונצרן החזק בישראל. השתלטות על כל אחת מהן היתה הופכת את מוזס מאיל תקשורת מצליח לטייקון מהליגה הראשונה – כזה שלא רק שולט בתודעה הציבורית, אלא גם אוחז בתשתיות שבלעדיהן שום דבר במשק לא יכול לנוע. כוח המיקוח שלו מול הפוליטיקאים והרגולטורים היה משתדרג, והיו נפתחים בפניו מקורות רווח חדשים, נרחבים בהרבה מענף התקשורת.

המנהל ששוחח עם "העין השביעית" ציין כי למרבה אכזבתו, מוזס לא בחר באף אחת משתי האופציות המבטיחות שהוצעו לו. "נוני מִסמס את ההחלטה, ובסוף השתמש בכסף כדי להשתלט על העיתון ולהעיף ממנו את בני הדודים שלו", הוא נזכר, ומאבחן: "יש לזה יסוד נפשי – חוסר היכולת לסבול שותפים, שהפך לתאוות שליטה בלתי מוגבלת".

ההסתייגות של מוזס משותפים אינה עקרונית. כשצריך, הוא יודע להשתמש בהם באופן אינסטרומנטלי. כך קרה במחצית השנייה של שנות התשעים, כשגייס את השותף החדש אליעזר פישמן – איש עסקים הרפתקן שנודע ביכולתו להיקלע למשברים פיננסיים מסדר גודל קולוסאלי, ואז להיחלץ מהם.

פישמן היה אחראי לאחד האסונות הכלכליים הזכורים בהיסטוריה של מדינת ישראל: התמוטטות קרנות הנאמנות "רונית" ו"ענת" בשנות השמונים. אחרי הקריסה קם פישמן כעוף החול והיה לאחד מה"אוליגרכים" הישראלים הבולטים, אנשי עסקים שעשו הון אדיר מהשתלטות על נכסים ציבוריים בתקופת ההפרטה הגדולה של סוף המאה ה-20. שר האוצר שמעון פרס היה חתום מצד הממשלה על העסקה שבה רכש פישמן את חברת "כלכלית ירושלים", הבסיס להפיכתו לאחד מאילי הנדל"ן החזקים בישראל. בשיאו החזיק גם בעסקי תקשורת, עיתונות, קמעונאות ועוד.

איש העסקים אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס", יולי 2012 (צילום: משה שי)

איש העסקים אליעזר פישמן, 2012 (צילום: משה שי)

פישמן היה מומחה לא רק בהתחבבות על דמויות מפתח בשלטון, אלא גם על קניית לִבם של האחראים על האשראי בבנקים הגדולים. שנים רבות אחר-כך ישתמשו הבנקאים בתירוץ הפסיכולוגי של "אפקט ההילה" כדי להסביר לוועדת חקירה פרלמנטרית מדוע המשיכו להלוות לפישמן מיליארדי שקלים גם אחרי שהפסיד אותם בסיטונות, בין השאר עקב תחביבו להמר בסכומי עתק על שערי מט"ח – תחביב שמוזס אימץ בעצמו בהמשך.

פישמן היה סמל לטייקון ממונף, ובסוף דרכו העסקית הפך לפושט הרגל הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל. חובותיו הסתכמו ביותר מ-4 מיליארד שקל. כמו בהרפתקאות אחרות, גם את הכניסה ל"ידיעות אחרונות" בשנות התשעים הוא לא מימן מכיסו. פישמן נזקק לשם כך למאות מיליוני שקלים, ושוב הלך לבנק.

אחד הדירקטורים החיצוניים בבנק הפועלים באותה תקופה היה עידו דיסנצ'יק, עורך "מעריב" לשעבר. בשיחה עם "העין השביעית" הוא נזכר כיצד מוזס התקשר אליו בדיוק בתקופה שבה דן הבנק בהלוואה שביקש פישמן כדי לרכוש נתח מ"ידיעות אחרונות". "נוני טִלפן אלי ושאל מה הסיכוי שהדבר הזה יעבור. אמרתי לו: 'שמע, נוני, אני לא יכול לדבר איתך על מה שקורה בבנק. וגם אם הייתי יודע, לא הייתי אומר לך'", מספר דיסנצ'יק.

עורך "מעריב" עידו דיסנצ'יק (מימין) ומו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, 1989 (צילום: משה שי)

נוני מוזס ב-1989 עם עידו דיסנצ'יק, שהיה אז עורך "מעריב" (צילום: משה שי)

אבל לנוני היה עוד מכר בדירקטוריון של בנק הפועלים – צבי קסלר, העורך הכלכלי של "ידיעות אחרונות" לשעבר ולימים לוביסט בחברת "פוליסי" של בוריס קרסני, שבמשך עשורים היה הגורם הדומיננטי בישראל בתחום הלובינג.

במידה מסוימת, קסלר המנוח היה לוביסט עוד בהיותו עיתונאי. "חוץ מלהיות עיתונאי הגון מאוד, צבי קסלר שימש כמוציא והמביא של 'ידיעות אחרונות' מול השרים הכלכליים עוד מהתקופה של נח מוזס", מנסח זאת העיתונאי הכלכלי גדעון עשת, שעבד אז בעיתון. "כלוביסט, קסלר טיפל בין היתר בדרישה להטבות מהממשלה סביב הקמת בית-הדפוס של 'ידיעות' בצפון, ליד כרמיאל. בכל פעם שהיו צריכים משהו מהממשלה, צבי היה מסדר את העניין", אומר עשת בשיחה עם "העין השביעית".

צבי קסלר, 1988 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

צבי קסלר, 1988 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

דיסנצ'יק הציע למוזס לברר עם קסלר לאן נושבת הרוח בבנק הפועלים. "אבל נוני אמר: 'לא, אנחנו רבנו נורא, ואם הוא מעורב באשראי – הוא יטרפד את כל העסק. הלך העסק'", נזכר דיסנצ'יק. "אבל בסוף הבנק אישר את העסקה. פישמן עדיין נחשב אז לקוסם הכי גדול של שוק ההון הישראלי, 'ידיעות אחרונות' היה מבצר כספי משוכלל שהרוויח עשרות מיליוני דולרים בשנה – עוד לא היה אינטרנט, ועוד לא היה אדלסון, ועוד לא היה שום דבר. ובאותו זמן זה נראה כמו עסקה מצוינת".

הכניסה של פישמן ל"ידיעות אחרונות" היתה עוד שלב בחיזוק השליטה של מוזס בעיתון. מצד אחד, היא סייעה בדילול אחזקותיהם של בני המשפחה הנותרים. מצד שני, הודות לתקנון המסועף והייחודי של החברה – אף שפישמן אחז בסופו של דבר בכשליש מהמניות, נתח נכבד, לא היתה לו השפעה ממשית על ניהולה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

במהלך השנים רשם בנק הפועלים עוד ועוד נתחים מהחוב של פישמן כאבודים. ב-2017, אחרי שפישמן פשט את הרגל, הבנק נאלץ להשתלט על המניות, שהיו הבטוחה להלוואה. לבסוף, הבנק מכר בחזרה את המניות של פישמן – לנוני מוזס. רבע מאה אחרי אותה "עסקה מצוינת" שהלוואת העתק סידרה לפישמן, בנק הפועלים רשם הפסד של מאות מיליוני שקלים. פישמן יצא מהתמונה, ומוזס חיזק עוד יותר את שליטתו בקבוצה, בזכות מניות שקנה בשבריר ממחירן המקורי.

המבחן האתי הראשון של העורך מוזס

הבריתות העסקיות שכרת נוני מוזס בעידן הרחבת האימפריה יצרו חיכוך קבוע עם מוקדי הכוח בתוך העיתון ואיימו על שלמותה של "החומה הסינית" – המונח האידילי שמתאר את ההפרדה הרצויה בין המערכת העיתונאית למחלקה המסחרית – שבמקרה של "ידיעות אחרונות" היתה רעועה מלכתחילה.

ב-1989, בשלהי עידן יודקובסקי, הועלתה ב"ידיעות אחרונות" יוזמה מערכתית חריגה. היוזמת היתה מרים (מימי) נופך-מוזס, אשת בן-דודו של נוני, בעלת מניות והעורכת האחראית של "לאשה". "מימי חרגה מסמכויותיה והחליטה שהיא מוכרת את השער של 'זמנים מודרניים' לפולגת. העסקה היתה פשוטה: פולגת יתנו כסף, ובשער המוסף ישימו מישהו עם חליפה של פולגת", מספר עיתונאי שעבד אז בעיתון.

מרים (מימי) נופך-מוזס, 2021 (צילום: אורן פרסיקו)

מרים (מימי) נופך-מוזס, 2021 (צילום: אורן פרסיקו)

באקלים התקשורתי של ימינו, שבו פרסום סמוי הפך למודל כלכלי מרכזי ונפוץ, ייתכן שעסקה כזו לא נראית כה שערורייתית. אבל בימים ההם האפשרות שגוף מסחרי לא ירכוש מהעיתון פרסומת אלא תוכן עיתונאי, ועוד כזה שיתפוס את עמוד השער, לא תאמה את הסטנדרטים המקצועיים הנהוגים, אפילו לא ב"ידיעות אחרונות". כדי להבין טוב יותר את המורכבות, צריך לזכור שחברת האופנה פולגת לא היתה סתם גוף מסחרי. היא היתה חלק מהפורטפוליו העסקי הרחב של קונצרן כלל, התאגיד החזק במשק הישראלי באותה תקופה.

בכירי כלל נכללו ברשימת המיוחסים של "ידיעות אחרונות", וגם היו שותפים של המוזסים בעסק צדדי קטן, כושל מסחרית אך עתיר מוניטין: השבועון "כותרת ראשית". ובכל זאת, היוזמה של מימי נופך-מוזס היתה כה חריגה שהדרג העיתונאי הצליח לסכל אותה. "בלה אלמוג, שערכה אז את 'זמנים מודרניים', התלוננה אצל דב יודקובסקי – ודב מנע את זה", מספר העיתונאי שצוטט לעיל. "אבל אחר-כך דב כבר לא היה בעיתון, והעסקה כנראה יצאה לפועל בדרך אחרת".

זה קרה בגיליון שיצא בתום חג הסוכות של 1990. במקום שער ב"זמנים מודרניים", פולגת וקונצרן כלל קיבלו את שער "7 ימים", המוסף המגזיני המרכזי של "ידיעות אחרונות". במקום דוגמן או דוגמנית הודפסה שם תמונתו של אהרן דברת, מנכ"ל קונצרן כלל, לבוש "חליפת 'ואן דייק' אפורה עם פסי סיכה בגוני טבק ולבן". מכיס החזה שלו בצבצה מטפחת צהובה.

המראיינת, נורית בת-יער, הביאה מפי דברת ציטוט זחוח: "כל מנהל חייב לעשות כל שביכולתו כדי לקדם את ענייני החברה שלו, גם אם אין הדבר לרוחו. אני, למשל, איני נוהג לא להצטלם ולא להתראיין. אבל פולגת של כלל, כמו כל חברה, זקוקה לעידוד". לקוראים לא נמסר האם החברה שילמה על החשיפה המחמיאה.

אהרן דברת, מנכ"ל כלל, בשער "7 ימים", 12.10.1990

אהרן דברת, מנכ"ל כלל, בשער "7 ימים", 12.10.1990

חליפת ה"ואן דייק" בשער "7 ימים" אותתה על סדיקת הנורמות האתיות ב"ידיעות אחרונות", אבל זהותו של האיש שלבש אותה היתה אות לדבר מה חמור יותר: רתימת העיתון לטובת המילייה העסקי שאליו השתייך המו"ל מוזס. גם אם המנכ"ל דברת היה מופיע על שער מוסף הדגל בפיג'מה, המשמעות היתה נותרת זהה. לא בגלל מה שלבש, אלא בגלל מה שלא נשאל.

הרגע שבו כבש דברת את שער "7 ימים" הגיע בסיומה של אחת מחקירות השחיתות הכלכלית המהדהדות של אותן שנים. במשך חודשים ארוכים קשה היה לדמיין את דברת מככב בשער של עיתון נפוץ ללא אזכור, לפחות, של הפרשה הפלילית ההיא, שנודעה בכינוי "פרשת כלל". הפקת האופנה של "7 ימים" ניערה את הפרשה מדש החליפה של המנכ"ל.

פרשת כלל פרצה לתודעה הציבורית על התפר שבין עידן יודקובסקי לעידן נוני מוזס ב"ידיעות אחרונות". שבועות אחדים לאחר שסיים להשתלט על המערכת, מוזס מצא את עצמו בצומת דרכים. בפניו עמדו שתי אפשרויות: להמשיך את המסורת המושחתת שהנחילו הדורות הקודמים של משפחתו ולהשתמש בעיתון כדי לשרת את בעל הברית האסטרטגי, במקרה זה קונצרן כלל – או לפעול בהתאם לאינסטינקט העיתונאי ולנצל את העוצמה של "ידיעות אחרונות" כדי להשתחרר מהברית הישנה ולשרת את האינטרס הציבורי. מוזס בחר לדבוק במסורת.

יואב יצחק (צילום: יוסי זמיר)

יואב יצחק (צילום: יוסי זמיר)

קונצרן כלל שלט אז בגופי נדל"ן, פיננסים, ביטוח, בריאות, אופנה, הוצאה לאור ועוד. כמעט כל ישראלי בא עמו במגע בחיי היומיום שלו. ב-1989, כתב "מעריב" דאז יואב יצחק החל לפרסם סדרה של דיווחים על חשדות להתנהלות פלילית של בכירי הקונצרן. התגובה של המנכ"ל אהרן דברת היתה להטיל חרם מודעות על "מעריב".

קונצרן כלל חלש על תקציבי פרסום עצומים, ו"מעריב" היה העיתון השני בגודלו בארץ. בחדר הפיקוד שלו כבר התמקמו יודקובסקי והעורך המוערך אדם ברוך, שחצה עמו את הקווים מ"ידיעות אחרונות". עצירת תקציבי הפרסום פגעה ב"מעריב" ופִרנסה את כל המתחרים – וגם את "ידיעות אחרונות". חרם המודעות אותת לעיתונים שלאופן שבו יסקרו את הפרשה יהיו השלכות ישירות על שורת הרווח.

סדרת החשיפות של "מעריב" על כלל הובילה לפתיחת חקירה ברשות ניירות ערך. לקראת סוף השנה הסתיימה החקירה, וממצאיה הועברו לפרקליטות. קוראים שניזונו רק מ"מעריב" בתקופה ההיא קיבלו רושם שמדובר במסכת אירועים סבוכה ומסואבת שסופה לקפד את ראשם של כמה מהמנהלים הבכירים במשק. אך המאורעות התגלגלו אחרת. בכירי כלל נוקו מרוב החשדות שהטיח בהם יואב יצחק, אם כי ברשות החוקרת בכל זאת המליצו להעמיד לדין את המנכ"ל דברת בגין עבירה אחת על חוק ניירות ערך.

דברת ראה בכך זיכוי, או כך לפחות ביקש לשווק את החלטת הרשות. ב"ידיעות אחרונות" של נוני מוזס נרתמו להדהוד המסר.

הידיעה על הכוונה להעמיד לדין את דברת פורסמה ב"מעריב" ב-27 בדצמבר 1989. אדם שתואר כ"מקור מהימן" מסר ל"מעריב" שבקרוב יועמדו לדין לא רק מנכ"ל כלל, אלא גם בעלי תפקידים נוספים בקונצרן וכמה מהגופים המרכיבים אותו. ידיעה נלווית של העיתונאי הכלכלי אורי גינוסר סובבה את הסכין: צוין בה שדברת עצמו סירב להגיב, בנימוק ש"גזר על עצמו שתיקה מאז תחילת הפרשה".

סבר פלוצקר, 2005 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

סבר פלוצקר, הפרשן והעורך הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", 2005 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

דברת לא באמת גזר על עצמו שתיקה. את המשבר התקשורתי שאליו נקלע ניהל בשמו הפרסומאי מושיק תאומים, שנהנה מקשרים מצוינים בבית "ידיעות אחרונות". תאומים הצליח לטשטש את החשדות שריחפו מעל הלקוח הבכיר שלו ולהציב בקדמת הבמה את התאגיד שבראשו עמד.

יומיים לאחר שדווח ב"מעריב" על כתבי האישום המסתמנים הופיעה בשער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" תמונת מראה של הדיווח בעיתון המתחרה. הכותרת היתה חד-משמעית: "החקירה ב'כלל': זיכוי מלא". הכתב הכלכלי הדר חורש דיווח שברשות ניירות ערך מעריכים שעם סיום החקירה "יגיע גם הקץ לפרשה זו על כל היבטיה" ו"לא תיפתח כל חקירה משטרתית". לפי הדיווח של "ממון", גורם בכיר ברשות הבהיר לראשי כלל ש"אין כל אמת" בפרסומים שלפיהם דו"ח החקירה כולל המלצות להעמדה לדין או להרחבת החקירה.

הדו"ח עצמו היה אסור בפרסום באותה עת. כשרשות ניירות ערך פרסמה לבסוף את תמצית הממצאים התברר שבשני העיתונים לא דייקו: ברוב הסוגיות שנבדקו אכן לא נמצאו מספיק ראיות שיצביעו על התנהלות פלילית. עם זאת, הרשות לא ניקתה לגמרי את הקונצרן והעומד בראשו. בכמה מקרים נמצאו ראיות מספיקות, והומלץ להגיש כתבי אישום – כולל נגד המנכ"ל דברת.

"ידיעות אחרונות" מדווח בשער על ההחלטה להעמיד לדין את אהרן דברת, ינואר 1990

"ידיעות אחרונות" מדווח בשער על ההחלטה להעמיד לדין את אהרן דברת, ינואר 1990

דברת הגיב בספין: הוא הכריז שמדובר בעצם בזיכוי, ושחטאו היחיד הוא ביצוע "עבירה טכנית". מערכת "ידיעות אחרונות" שוב נעמדה לימינו של המנכ"ל החשוד בפלילים ואימצה את הטרמינולוגיה המניפולטיבית שהופצה מטעמו: בכותרת שער בולטת דווח לקוראים שאם יוחלט בסופו של דבר להגיש כתב אישום נגד דברת, זה יהיה רק "על עבירה טכנית". בכותרת, ההגדרה הנוחה לא יוחסה לדברת אלא הוצגה כקביעה אובייקטיבית של העיתון. עובדה שאין עליה עוררין.

להפניה צורף ציטוט מפי דברת, שהגדיר את המסקנות בעניינו "תוצאה מחמיאה" והביע תקווה לסגירת התיק. גם כאן, כמו בכל הפרסומים האחרים, הזיקה של "ידיעות אחרונות" לפרשה – הקשר ארוך השנים עם הקונצרן והרווח מחרם המודעות שהוטל על "מעריב" – כלל לא הוזכרה. בעיתון של מוזס הוסיפו שלפי "מקורות" ברשות, "אין קשר בין הפרסומים שהיו נגד דברת באחד העיתונים לבין ממצאי החקירה".

סבר פלוצקר, העורך הכלכלי של "ידיעות אחרונות", הכתיר את התוצאה כ"זיכוי בגדול" וחזר שוב על המסר של מנכ"ל כלל. בטור פרשנות טען פלוצקר שדברת "יוצא נקי מכל ההאשמות שהועלו נגדו בפרסומים עיתונאיים", למעט "חשד לעבירה טכנית, חסרת משמעות ביחס לרוב האזרחים. אין בה קלון, אך יש בה הזנחה שלא היתה צריכה לקרות למנכ"ל מהקליבר של דברת".

אהרן דברת (צילום: פלאש 90)

אהרן דברת (צילום: פלאש 90)

מסכת הטיהור נמשכה בגליון סוף השבוע, אז הוקדש שער המוסף הכלכלי לכתבת מגזין שהתמקדה בחגיגות הניצחון של דברת ועמיתיו להנהלת כלל. "ביום רביעי השבוע, אחרי פרסום המלצות רשות ניירות הערך בעניין כלל ודברת, השיקו כוסיות בקומה ה-21 של בניין כלל בתל-אביב", דיווח חורש בחגיגיות, והוסיף במה שנראה כפליטה פרוידיאנית: "כפי שמתברר עכשיו היה דברת חף יותר מכפי שהעלה על דעתו-הוא".

לקוראי "ידיעות אחרונות" נמסר שהנוכחים במסיבה ביקשו מדברת לשאת דברים, ואילו הוא "בחר לעסוק דווקא בעיתונות: 'חופש העיתונות הוא נכס חשוב מאוד לדמוקרטיה הישראלית', אמר, 'אבל הסכנה האמיתית בחופש הזה היא כאשר נעשה בו שימוש על-ידי אנשים חסרי בגרות וחסרי משקל סגולי'".

העורך הכלכלי פלוצקר שב ואימץ את המסר של דברת וחזר עליו בטור תוכחה שנשא את הכותרת הדרמטית "לא רוצה להתבייש במקצוע". פלוצקר שיבח את התפקוד המקצועי של דברת ויצא נגד עיתונים פזיזים שמשתמשים ב"כוח הפרסום האדיר" שלהם למטרות פסולות. כמו דברת, גם פלוצקר לא נקב בשם "מעריב" – אך היה ברור למי הוא מתכוון.

טור התוכחה של סבר פלוצקר, העורך והפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", ינואר 1990 (לחצו להגדלה)

טור התוכחה של סבר פלוצקר, העורך והפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", ינואר 1990 (לחצו להגדלה)

"העיתונות פעלה במכה אחת, כחוקר, כקטיגור, כשופט וכמבצע גזר הדין – ולכן מעדה", כתב פלוצקר. "בשורה של כתבות סנסציוניות באחד העיתונים היומיים הואשם דברת במסכת ארוכה של פשעים כלכליים מהחמורים שאפשר לייחס למנהל כללי של קונצרן ככלל. [...] על סמך פרסומים אלה, שנשפכו מעל דפי העיתון ללא הגבלה והסבירו בצורה חד-משמעית לכל כי דברת פושע וכלל חוטאת, החלה רשות ניירות ערך לנבור בבני המעיים של הקונצרן ומנהליו".

בסופו של דבר הסתיימה הפרשה ללא כתבי אישום. פרקליטות המדינה החליטה לסגור את התיק בעילת חוסר עניין לציבור. כמה שנים לאחר מכן הגיש יואב יצחק תביעת דיבה נגד "ידיעות אחרונות", נגד מוזס ונגד הכתבים הכלכליים פלוצקר וחורש, אך גם היא נדחתה.

התפוגגות ההאשמות בתום ההליך תאמה את רוח הדיווחים של "ידיעות אחרונות". מהפרשה המסואבת שתוארה ב"מעריב" באמת לא נותר כמעט כלום. אבל ההתגייסות הבוטה של "ידיעות אחרונות" למען קונצרן כלל החלה הרבה לפני זה, בטרם הוגשו הממצאים וניתנו ההחלטות. הבחירה להתייצב לימין הקונצרן רב-העוצמה, בנקודת הזמן ההיא, מלמדת על התפקיד שייעד מוזס לעצמו ולעיתונו במערך הכוחות של המשק הישראלי.

בדצמבר 1990, חודשיים לאחר שדברת הופיע בחליפה של פולגת בשער "7 ימים", הוא הודיע על פרישתו מניהול הקונצרן. באופן טבעי, את ראיון הפרישה הבלעדי העניק לסבר פלוצקר. על החיבור עם מוזס הוא השכיל לשמור: העיתון המשיך ללוותו עד פרישתו עם ידיעות נוטפות חנופה והערצה – וגם לאחר מכן, כשדברת יצא לדרך עצמאית והקים חברת השקעות.

כעבור שנים אחדות חזר דברת לשתף פעולה עם "ידיעות אחרונות", כשהצטרף למוזס כשותף בחברת הטלוויזיה רשת, זכיינית ערוץ 2.

האזרח נון מם ומלחמתו ברגולטור

הפריצה של אימפריית "ידיעות אחרונות" אל ענף הטלוויזיה המתפתח הדליקה נורות אזהרה. זה התחיל באקדמיה. באוקטובר 1992, שנה לפני השקת ערוץ 2, פרסם חוקר התקשורת דן כספי בעיתון "חדשות" מאמר מכונן שהתריע מפני העוצמה הכלכלית של מוזס והקשרים ההולכים ומסתעפים בינו לבין השרים שמופקדים על ענף התקשורת.

פרופ' כספי היה דמות יוצאת דופן בנוף האקדמי. הוא הגיע ארצה עם משפחתו מרומניה בגיל 14, ולמרות שיתוק המוחין שבו לקה היה לאחד מחוקרי התקשורת הבולטים בישראל. הוא נמנה עם מקימי המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון, שבראשה גם עמד, וחיבר רבים מספרי הלימוד בתחום. בניגוד לרבים מעמיתיו באקדמיה, כספי לא היסס לעסוק בנושאים אקטואליים ולהתבטא בחריפות נגד תופעות כמו ריכוזיות, שחיתות וקשרי הון-שלטון-עיתון.

דן כספי, 2005 (צילום: פלאש 90)

דן כספי, 2005 (צילום: פלאש 90)

במאמרו כינה כספי את מוזס "האזרח נון מם", על משקל "האזרח קיין", המו"ל המסואב ושיכור הכוח מסרטו הקלאסי של אורסון ולס. "האזרח נון מם הוא בעל העיתון הנפוץ ביותר במדינה, המגיע בסופי שבוע לכ-600 אלף עותקים, לבתיהם של שלושה מתוך ארבעה קוראים. עיתון שיש לו מדינה!", כתב. "כמו אימלדה מרקוס, שהשקיעה ממונה בנעליים, אוסף סביבו האזרח נון מם ממיטב השדרים וכוכבי הרדיו והטלוויזיה: דורי בן-זאב, דן שילון, דודו ויצטום, מוטי קירשנבאום ועוד. פנקס השיקים פתוח. סיסמה חדשה מנסרת בחלל השידור בארץ – האזרח נון מם קְנה אותי!

"כך עוברת תהילתם של כוכבי השידור המהוללים דרך חשבון הבנק ותלוש המשכורת החודשי. כך מנוטרלים קולות צלולים בדיון הציבורי על התופעה של בעלות צולבת על מספר אמצעי תקשורת, כנגד המיזוג המופלא בין שלוש המערכות – התקשורתית, הבנקאית והפוליטית. החיבור בין תקשורת לבין כסף ופוליטיקה אינו מרשם לזרימה חופשית של מידע. אף אדם לא קם. לא בתקשורת, לא באקדמיה, לא בציבור. איש אינו מוטרד מכוחו המתעצם של האזרח נון מם, מהשפעתו הכלכלית והפוליטית".

חץ מושחז במיוחד שלח כספי אל עבר האוניברסיטה העברית, כשהזכיר "סכום בן שבע ספרות דולריות" שהועבר בתמורה לקריאת המחלקה לתקשורת ועיתונות על שם אביו המנוח של נוני, נח.

הניתוח של כספי היה חד ומדויק, ואחרי מות הפרופסור בינואר 2017 – שבועיים לאחר חשיפת "תיק 2000" – הוא הופץ מחדש כהמחשה לחוש ראיית הנולד של מחברו.

יעקב אילון, מגיש מהדורת החדשות של ערוץ 2, במשדר הבכורה של הערוץ. 4.11.1993 (צילום מסך)

יעקב אילון, מגיש מהדורת החדשות של ערוץ 2, במשדר הבכורה של הערוץ. 4.11.1993 (צילום מסך)

בזמן אמת, הטור של כספי היה רדיקלי לא רק משום שהעז לצאת באופן חזיתי נגד המו"ל של המדינה, אלא גם משום שהקהל הרחב בקושי היה מודע לדיונים הקדחתניים שהתקיימו סביב פתיחת שוק הטלוויזיה. לאורך שנות השמונים, בממשלה ובמגזר העסקי התחבטו ארוכות בנוגע לדרך הרצויה להרחיב את היצע השידורים בישראל, שכלל עד אז ערוץ אחד בלבד. לקראת סוף העשור הענף כבר עמד בפני מהפכה: ימי הערוץ היחיד הגיעו לסיומם עם השקת הטלוויזיה בכבלים וההכנות להקמת ערוץ 2.

ב"ידיעות אחרונות" חששו שתקציבי הפרסום ינדדו אל הערוץ החדש, שכבר החל בשידורי ניסיון, ואולי גם ישנו את דיאטת צריכת התוכן של הציבור. הפתרון שהגו היה תקיעת מקלות בגלגלי היוזמה לפתיחת שוק השידורים.

בניגוד לעיתונות המודפסת, ששיגשגה עוד לפני קום המדינה, ענף הטלוויזיה בישראל עוצב כך שיהיה נתון לפיקוח ממשלתי. פקידים ומחוקקים קבעו כמה פרסומות יהיה אפשר לשדר בערוץ 2, מה יהיה תמהיל התכנים וכמה כסף יידרשו הזכייניות להשקיע בהפקות, כמה יעלה לצרכנים חיבור לכבלים ובאיזה יישובים יחויבו החברות לפרוש תשתיות. על רקע זה, ב"ידיעות אחרונות" החלו לפתח קשרים מיוחדים עם שרי התקשורת.

שר התקשורת גד יעקבי מלווה את דב יודקובסקי ועורכת "דבר" חנה זמר בסיור מקצועי (צילום: ישראל סימיונסקי, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

שר התקשורת גד יעקבי (במרכז) מלווה את דב יודקובסקי ועורכת "דבר" חנה זמר בסיור מקצועי (צילום: ישראל סימיונסקי, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

כפי שאיבחן פרופ' כספי בזמן אמת, בשנים הקריטיות שבהן עוצב מחדש שוק התקשורת מעמדם המיוחד של השרים שעסקו בהרחבת ענף הטלוויזיה שיגר אותם אל ראש רשימת המיוחסים של "ידיעות אחרונות". שר התקשורת במשך רוב תהליך חקיקת החוק שמתוקפו הוקם ערוץ 2 היה גד יעקבי – בעל ברית ותיק של בכירי "ידיעות אחרונות", שזכה לסיקור מחמיא והגנה מפני פרסומים שליליים, ומעת לעת גם פרסם בעיתון רשימות פרי עטו. השר שהחליף אותו, רפאל פנחסי מש"ס, זכה גם הוא ליחס מיוחד.

ערוץ 2 והכבלים נחלו הצלחה מסחררת. אחרי ארבעה עשורים שבהם שלטה מדינת ישראל בכל גופי התקשורת המשודרת שפעלו בגבולותיה, המונופול הממשלתי נופץ. "בכל יום מצטרפים מנויים חדשים בכל הארץ, וזה מוכיח שהציבור היה זקוק לטלוויזיה בכבלים", הכריז השר פנחסי באחד מטקסי הענקת הזיכיון. "מדיניות המשרד היא לבטל מונופול שהיה בעבר, ולעודד תחרות טובה והוגנת".

השר לשעבר רפאל פנחסי, 1988 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

השר לשעבר רפאל פנחסי, 1988 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

שר התקשורת אמנם דיבר על תחרות הוגנת, אבל בפועל הרפורמה ההיסטורית בענף הטלוויזיה היתה תפורה מראש. נח מוזס, אביו של נוני, ידע שקבוצת "ידיעות אחרונות" תיהנה ממעמד מיוחד בענף. "הובטח לנו שבעניין הכבלים, העיתונים יהיו בפנים", אמר נח בישיבת בעלי מניות מ-1982, שבע שנים תמימות לפני תחילת השידורים.

לנוכח החשש מאובדן תקציבי פרסום, נח מוזס מסר לעמיתיו שגם הסוגיה הזאת טופלה מראש: בטלוויזיה בכבלים פשוט לא יהיו פרסומות. בתרשומת מהישיבה, שנשמרה בידי עדי מרקוזה-הס, לא נכתב מי בדיוק הבטיח זאת ל"ידיעות אחרונות" – אך איש לא פִקפק בהבטחה. ב-1989, כשהחלו שידורי הטלוויזיה בכבלים, קבוצת "ידיעות אחרונות" החזיקה בערוצי-זהב, אחת משלוש המפעילות הגדולות. שותפיה לאחזקה היו בעל ההון מוריס קאהן והאחים שמואל וצבי מיתר, ממייסדי ענקית המחשוב אמדוקס. ההסדר שנקבע אז חילק את מדינת ישראל לאזורים. כל חברת כבלים קיבלה לידיה מקבץ של שטחים שבהם זכתה לבלעדיות, ולמעשה היתה מונופול. וכפי שהובטח לנח מוזס, אכן נאסר על ערוצי הכבלים לשדר פרסומות.

שר עוין לא יתראיין

השלב הבא בפריצה של נוני מוזס אל ענף הטלוויזיה היה המאבק על מבנה השליטה בערוץ 2. אחרי חלוקת הנתחים מעוגת הכבלים, מוזס ובכירי "ידיעות אחרונות" לחצו על הממשלה בניסיון לדחות את מועד העלייה לאוויר של הערוץ החדש. "ל'ידיעות אחרונות' היה מאוד ברור שחלק הארי מהכנסותיו ילך לטובת הערוץ הזה, ו'ידיעות אחרונות' בחש אצל שר התקשורת כדי שיעכב את ערוץ 2", סיפר מיקי רוזנטל, שבאותן שנים עבד ב"ידיעות אחרונות", בשיחה עם "העין השביעית".

מאמצי הדחייה השתלמו: שידורי הערוץ המסחרי החלו רק בנובמבר 1993 – כארבע שנים לאחר חקיקת חוק הרשות השנייה ושבע שנים אחרי תחילת שידורי הניסיון.

השר לשעבר רוני מילוא, 1981 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

השר לשעבר רוני מילוא, 1981 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

אחד השרים שמילאו תפקיד מרכזי בהקמת הערוץ היה רוני מילוא. בתחילת שנות התשעים כיהן מילוא כשר המשטרה, אך הופקד גם על הטיפול בערוץ 2. דן כספי, במאמרו על "האזרח נון מם", מזכיר את מילוא (בלי לנקוב בשמו) כאחד הפונקציונרים שקיבלו יחס מיוחד מהעיתון של מוזס בשל תפקידם. מילוא עצמו, בדיונים הפומביים שהתקיימו בכנסת, לא הסתיר שהוא מעוניין לסייע לעיתונים במסעם אל מחוזות הטלוויזיה.

בשנים שלפני השקת ערוץ 2 הפעילה אותו המדינה במתכונת נסיונית, ללא כוונות רווח וללא מעורבות של הזכייניות המסחריות שהפעילו אותו בהמשך. נציגי הזכייניות רצו להשיג דריסת רגל בערוץ המתרקם עוד לפני סיום הליכי המכרז. המשימה הוכתרה בהצלחה. השר מילוא, מתוקף סמכותו, החליט להדיח את מנהל ערוץ 2 הנסיוני, אורן טוקטלי, שכיהן בתפקיד מאז הקמת המינהלת שהפעילה את שידורי הניסיון. האיש שנבחר להחליפו היה העיתונאי נסים משעל, מקורב משותף של מילוא ומוזס.

עובדי מינהלת ההקמה של הערוץ, הקולגות של טוקטלי, ראו בכך פגיעה מובהקת בעצמאות השידורים. הם חיברו מכתב ושיגרו אותו לשר מילוא. "אנו נתונים בעיצומו של תהליך שסופו עלול להיות רע. יש לנו בסיס לחשוש מפני החדרתן של מערכות שיקולים לא ענייניות לערוץ 2", צוטטו העובדים בכתבה שפורסמה ב"חדשות". "מכתב זה נכתב תוך תחושת חרדה", הבהירו העובדים, "חרדה לשמירת חופש הביטוי והעצמאות המוחלטת של ערוץ 2".

נסים משעל, 2016 (צילום: ניצן הפנר, רישיון CC BY-SA 4.0)

נסים משעל (צילום: ניצן הפנר, רישיון CC BY-SA 4.0)

גם בעיתון "ירושלים", המקומון הירושלמי של "ידיעות אחרונות", התכוונו לסקר את ההדחה. במערכת המקומון הכינו כתבה שבה נמתחה ביקורת על ההחלטה של מילוא, אך פרסומה נבלם. במקומון המתחרה "כל העיר" דווח שהצנזורה התבצעה בהוראה ישירה של מוזס. המחאה, בכל אופן, לא הועילה. נסים משעל קיבל לידיו את ניהול הערוץ. שנים אחדות לאחר מכן ניסה מוזס למנות את משעל גם לתפקיד מנכ"ל חדשות ערוץ 2, אך נחסם על-ידי שותפיו לשליטה בחברת החדשות.

מקרה אחר של צנזורה בוטה התרחש בעיתון "ידיעות אחרונות" עצמו. בהוראה מלמעלה בוטל ראיון עם דן מרידור, שר המשפטים דאז, כעונש על עמדתו בדיונים על מבנה הערוץ המסחרי. מרידור התנגד להצעה לאפשר למו"לים להחזיק בשיעורי בעלות גבוהים בזכייניות ערוץ 2 – עמדה שפגעה באינטרס הכלכלי של מוזס. כתב "ידיעות אחרונות" שייקה בן-פורת התכוון לראיין את מרידור, הפרטים היו סגורים, אבל אז הגיעה ההוראה: אין ראיון.

בן-פורת, מכוכבי "ידיעות אחרונות", היה אחד העיתונאים המפורסמים של התקופה, שליח העיתון לפריז לשעבר, כתב ופרשן פוליטי שריאיין מדינאים בכל רחבי העולם. כשנה אחרי תקרית הצנזורה הוא פרש מהעיתון בטונים צורמים ותוך הטחת האשמות בנוני מוזס. לאחר פרישתו התייצב באולפן "פופוליטיקה" של הערוץ הראשון וחלק עם הצופים את הסיבה לביטול הראיון: "נאמר לי בצורה מפורשת – 'לא בא בחשבון, כי דן מרידור לוחם נגד העיתון בעניין מתן המניות בערוץ 2'".

דן מרידור, 2012 (צילום: נועם מושקוביץ)

"דוגמה קלאסית לבעלים של עיתון שמנצל את כוחו העיתונאי כדי לקדם אינטרס כלכלי". דן מרידור, 2012 (צילום: נועם מושקוביץ)

דן מרידור, בשיחה עם "העין השביעית", מאשר זאת. לדבריו, שמע על כך בזמן אמת מעיתונאי שעבד ב"ידיעות אחרונות". "כששייקה חשף את הסיפור ב'פופוליטיקה' זה סגר עבורי את המעגל", הוא אומר. "זאת היתה דוגמה קלאסית לבעלים של עיתון שמנצל את כוחו העיתונאי כדי לקדם אינטרס כלכלי".

יותר חזק מראש הממשלה

הקרב על השליטה בערוץ 2 היה ארוך, סבוך ומורכב – ואפילו עם סיומו לא היה לגמרי ברור מי יצא ממנו כשידו על העליונה. הצעת החוק שמתוקפה הוקם הערוץ הונחה לראשונה על שולחן הכנסת ב-1986. הנוסח המקורי לא כלל הגבלה כלשהי על אחזקות המו"לים בזכייניות שיפעילו את הערוץ. בעיני המו"לים, בעלי העיתונים שתִכננו להתרחב לענף הטלוויזיה, זה היה המצב הרצוי. הדרג המקצועי במשרד המשפטים, לעומת זאת, הריח סכנה – ויצא לשנות את החוק לפני שיהיה מאוחר מדי.

האחריות על תיקון החוק הוטלה על עו"ד דוידה (דידי) לחמן-מסר, שכיהנה אז כמנהלת המחלקה לתאגידים ותקשורת במשרד המשפטים. כמו דן כספי, לחמן-מסר היתה אחת הדמויות הציבוריות המעטות שהתריעו אז מפני העוצמה המוגברת שהלכה והצטברה בידי המו"לים.

דוידה (דידי) לחמן-מסר, 2022 (צילום: "העין השביעית")

דוידה (דידי) לחמן-מסר (צילום: "העין השביעית")

"פוליטיקאי לא יכול להתקדם בלי במה, ולכן מי ששולט בבמות בעצם שולט בפוליטיקאים", מסבירה לחמן-מסר בשיחה עם "העין השביעית". "התפיסה שלי היתה שריכוז גדול של כוח בתחום התקשורת הוא בעייתי לדמוקרטיה – כמו שריכוז של כוח כלכלי גדול מדי יוצר בעיות בתחומים אחרים, וכמו שריכוז של כוח בידי גורם פוליטי פוגע לא רק בתקשורת, אלא גם בדמוקרטיה".

לחמן-מסר מספרת שהשרים מרידור ומילוא אישרו לה לפנות לח"כים כדי לשכנע אותם שיש להגביל את אחזקות המו"לים בערוץ 2. המאמצים נשאו פרי: במקום נוסח החוק המקורי, שהתיר למו"לים להחזיק 100% ממניות הזכייניות, הצעת חוק מתוקנת שעברה בכנסת ב-1990 אִפשרה להם להחזיק לכל היותר 10%. המשמעות: לפי הנוסח הזה, המו"לים יכלו להיות רק שחקני משנה בערוץ המסחרי, כמעט ללא השפעה על ניהול הזכייניות, ולגרוף נתח מצומצם בלבד מהרווחים.

את מה שקרה בעקבות העברת החוק מגדירה לחמן-מסר כ"סוג של מלחמת עולם" שחוללו המו"לים, ובראשם מוזס. ערוץ 2 טרם הוקם, ועוד לא נבחרו הזכייניות שיפעילו אותו, כך שמבחינת המו"לים הכל עדיין היה פתוח. בתום שנה של לחצים ושתדלנות ממוקדת, השר מילוא והממשלה הסכימו לרכך רטרואקטיבית את נוסח החוק: המו"לים יורשו להחזיק עד 24% ממניות ההצבעה בזכייניות, ועד 49% מהזכות לרווחים.

"זה היה ניצחון של בעלי העיתונים, ושל נוני מוזס בפרט", אומרת לחמן-מסר. הגרסה החדשה של החוק, שהתקבלה ב-1992, לא רק אִפשרה למו"לים להחזיק בכרבע מהמניות, אלא קבעה שמגבלת ההחזקה הזאת תחול על כל שאר השותפים – גם אם הם אינם בעלים של עיתון. "המשמעות המעשית התבררה רק לאחר מכן: קבוצת 'ידיעות אחרונות' של מוזס החזיקה אמנם רק 24% מהמניות של הזכיינית רשת, אבל אף אחד משותפיו לא הורשה להחזיק בנתח גדול יותר. במצב כזה, היה ברור שמוזס שולט דה-פקטו בזכיינית", מבארת לחמן-מסר.

החוק המתוקן כלל עוד הטבה לענף העיתונות המודפסת: פיצויים עבור אובדן תקציבי פרסום בשנים הראשונות לקיומו של הערוץ המסחרי. במקרה זה "ידיעות אחרונות" לא נהנה מההטבה, בשל סעיף שהחריג מתוכנית הפיצויים עיתונים שהחזיקו בזכייניות.

הגבלת אחזקות המו"לים בזכייניות ערוץ 2, 1986–1992. עיצוב: אוהד סטון, "העין השביעית"

עיצוב: אוהד סטון

"בדיעבד", אומרת לחמן-מסר, "הגעתי למסקנה שההגבלות הללו אמנם חשובות, אבל צריך להכיר בכך שאם אתה בעלים של עיתון או כלי תקשורת אחר, עדיין יהיו לך אינסוף שיטות לשלוט בתחומים רבים – באמצעות העיתונאים, ועצם האפשרות לפרסם או לא לפרסם מידע. ב-1990 חשדתי, אבל לא הבנתי את עוצמת כוחו של מוזס בכל התחומים הפוליטיים והכלכליים. בדיונים שהתקיימו בכנסת בשנים שלאחר מכן הבנתי לגמרי את עוצמת כוחו, וניסיתי בכל יכולתי לצמצם אותו במאבקים קשים, עם תמיכה רבה מאחרים, ובראשם פרופ' ירון אזרחי ז"ל ופרופ' מרדכי קרמניצר".

חברת רשת של מוזס ושותפיו צלחה את המכרז והפכה לאחת משלוש הזכייניות שחילקו ביניהן את ימי השידורים של ערוץ 2. ההודעה על כך יצאה במאי 1993, בתקופת ממשלת רבין. "נוני מוזס הוא החל מהשבוע האיש החזק במדינת ישראל, פחות או יותר", חרצו אמנון דנקנר ורון מיברג בטור העוקצני שפִרסמו ב"חדשות". "יבוא מישהו ויטען כי רק ליצחק רבין יש הזכות להחליט לחמש את הטילים ולעשות מעשה קיצוני, אבל רק סוג העיתונות שאותה מנהיג מוזס יכול לדרדר את המצב להיסטריה שרבין יידחק למעשה נמהר כזה".

מאמציה של לחמן-מסר, בסיוע המאבק הציבורי שהובילו אנשי האקדמיה, בכל זאת הובילו להגבלת העוצמה שצבר מוזס. הוא אמנם החזיק בשיעור מניות השליטה הגבוה ביותר שמתיר החוק, ועוד כ-30% מהזכות לרווחים, אבל החוק אילץ אותו לחלוק את הבעלות על רשת עם ארבעה שותפים עתירי ממון: בנק הפועלים, ובעלי ההון דייוויד פדרמן, ששלט בענקית הקפה והממתקים עלית, מיכאל שטראוס מקבוצת שטראוס והטייקון הנוסק צדיק בינו.

אנשי העסקים (מימין לשמאל) צדיק בינו, דייוויד פדרמן ומיכאל שטראוס, שותפיו של מוזס לזכיינית ערוץ 2 רשת בתחילת ימיה (צילומים: משה שי ויוסי זליגר)

אנשי העסקים (מימין לשמאל) צדיק בינו, דייוויד פדרמן ומיכאל שטראוס, שותפיו של מוזס לזכיינית ערוץ 2 רשת בתחילת ימיה (צילומים: משה שי ויוסי זליגר)

הציבור הישראלי התאהב במהירות בערוץ החדש, שסיפק אלטרנטיבה קלילה ומסחרית לערוץ 1 הכבד והמיושן – וזכייניות הטלוויזיה גרפו רווחים של מאות מיליוני שקלים ממכירת פרסומות. לפחות בשנים הראשונות, התחזיות הקודרות של המו"לים לגבי אובדן כספי המודעות לא התממשו: הכסף הגדול ששפכו המפרסמים על ערוץ 2 לא בא על חשבון העיתונות המודפסת. עוגת הפרסום תפחה, ונוני מוזס היה שם כדי לקחת ממנה עוד פרוסה.

"העיתונים הרי לא הגיעו לטלוויזיה בשם עשייה טלוויזיונית איכותית; הם גם לא יישארו בה בשם אותה עשייה", כתבו דנקנר ומיברג, "אנשי המעשה האמיתי, אנשי הכספים, ישקיעו את מרצם בכריכת המפרסם והפרסומאי בקורי זהב דביקים. מי שירצה למשל לפרסם ב'ידיעות אחרונות' ביום שישי, אפיק פרסום אטרקטיבי לכל הדעות, ודאי יתבקש לתרום גם משהו לימי השידור בערוץ 2 שבהם 'ידיעות' שותף. הצגת הדברים אינה צריכה להיות ברוטלית, היא צריכה להיות עניינית ושקטה, כמו כל הצעה שאי-אפשר לסרב לה".

עוצמה חסרת תקדים

כפי שחששו האקדמאים והרגולטורים שמוזס הביס בדרך אל שוק הטלוויזיה, בתוך כמה שנים הוא אכן הצליח לרכז בידיו עוצמה חסרת תקדים, וגם עשה בה שימוש לרעה. "בראשית שנות האלפיים, קבוצת 'ידיעות אחרונות' היתה פרושה בצורה מדהימה על פני כל ענפי התקשורת", מסביר פרופ' עמית שכטר, מבכירי חוקרי התקשורת בישראל, שלאורך השנים כיהן בשורה ארוכה של ועדות ציבוריות שעסקו בעיצוב רגולציית התקשורת בארץ.

פרופ' עמית שכטר (צילום: עמית שכטר, רישיון CC BY-SA 4.0)

פרופ' עמית שכטר (צילום: עמית שכטר, רישיון CC BY-SA 4.0)

"במחקר שעשינו על הריכוזיות בתקשורת בארץ הראינו שקבוצת 'ידיעות אחרונות' החזיקה אז ביותר מ-50% משוק העיתונות הכתובה במונחים של תפוצה, ויותר מ-30% משוק המגזינים. בשוק הטלוויזיה, הם החזיקו בשליש מהזכיינית רשת בזמן שערוץ 2 משך למעלה מ-61% מקהל הצופים. חברת הכבלים, בבעלות משותפת של 'ידיעות אחרונות', החזיקה לפני כניסת הלוויין ביותר מ-90% מהטלוויזיה הרב-ערוצית – וגם היתה הבעלים של 20% מהערוצים. המשמעות של זה היא של'ידיעות אחרונות' היתה תפוצה כמעט חסרת השוואה בעולם המערבי, עם בעלויות צולבות כמעט בכל הענפים".

המחקר אישש את הניתוח החלוצי מ"האזרח נון מם" של דן כספי, עמיתו של שכטר למחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון. "לפרישׂה של 'ידיעות אחרונות' היו כל מיני השלכות על הכוח המסחרי שלהם, וגם על הכוח הפוליטי", מציין שכטר. "במישור המסחרי, השליטה באה לידי ביטוי בנסיונות לפגוע ביריבים דרך ערוצי ההפצה שלהם. חוץ מהמקרה של אי-פרסום לוח השידורים של ערוץ 10 כמה שנים אחר-כך בנימוק של 'חוסר עניין לציבור', 'ידיעות אחרונות' גם הפעיל לחצים על בעלי נקודות המכירה כדי ש‎‏לא ימכרו את 'מעריב'.

"במישור הפוליטי, החשש היה שבמקום לשרת את הקוראים, העיתון ישתמש באינפורמציה כדי לקדם בקרבם תפיסת עולם מסוימת. וכשכלי תקשורת נזקק למערכת הפוליטית כדי להתקיים – למשל, כדי למנוע חקיקה נגד בעלויות צולבות – ברור שהוא עלול להימנע מפרסום מידע מסוים, או לאיים בפרסומים של מידע אחר, כדי לשרת בעלי אינטרסים".

החששות הללו, כאמור, התאמתו. לאורך שנות התשעים, שנות ההתעצמות של מוזס בשוק, נשמר שיווי המשקל המסורתי ב"ידיעות אחרונות" – האיזון בין עבודת המערכת העיתונאית לשימוש שעשתה בה משפחת מוזס לשם מימוש אינטרסים חיצוניים. נוני, בשלב מסוים, אף ניסה למצב את "ידיעות אחרונות" כעיתון חופשי, כזה שלא חושש לפרסם תחקירים על גורמים חזקים בפוליטיקה ובזירה הכלכלית. למשך כמה שנים הוא אף הצליח לתחזק תדמית כזו.

נוני מוזס עם ראש הממשלה יצחק רבין (צילום: אלי דסה, ארכיון "מעריב")

נוני מוזס עם ראש הממשלה יצחק רבין (צילום: אלי דסה, ארכיון "מעריב")

אבל בעשור הראשון של המאה ה-21 החל מוזס לכרסם בנחישות ובשיטתיות בעצמאותם של העיתונאים שהתעקשו לחקור שחיתות פוליטית – ובמקביל העמיק את ההתגייסות של "ידיעות אחרונות" למען פוליטיקאים שניהלו איתו יחסי קרבה.

בשלב כלשהו זה כבר לא הספיק. הרפורמות בשוק הטלוויזיה אילצו את מוזס לצאת מעסקי הכבלים ולהיפטר מאחזקותיו בערוץ 2. שנים אחר-כך, "ישראל היום" שבר את המונופול שהיה לו בענף העיתונות. שינויים בדפוסי הצריכה הציבו את העיתון, המגזינים והמקומונים בסכנה קיומית. את חלקם הוא נאלץ לסגור. בית "ידיעות אחרונות", זירת הקרב שבה הכניע מוזס את כל יריביו והשתלט על הממלכה המשפחתית, נמכר לחברת נדל"ן ונהרס עד היסוד.

וקרה גם עוד משהו. "תיק 2000". אחרי עשורים של בריתות מוצלחות עם ראשי המדינה עלה לשלטון פוליטיקאי שהעז לקרוא תיגר על מוזס. בנימין נתניהו. מוזס ניסה להציל את מה שנותר בדרך היחידה שהוא מכיר – כריתת ברית, ורתימת העיתון למימושה – אבל גילה שבינתיים החוקים השתנו. מה שפעם היה נורמה מקובלת, מסורת משפחתית שאיש לא חולם לפתוח בגללה חקירת משטרה, קיבל שם חדש: שוחד.

* * *

תגובת נוני מוזס

לאחר נסיונות מאומצים ליצור קשר עם נוני מוזס, תגובתו נשלחה למערכת "העין השביעית" באמצעות עו"ד חגי דורון מפירמת עורכי-הדין ש. הורביץ. להלן התגובה במלואה:

מרשינו, ידיעות אחרונות בע"מ ("ידיעות אחרונות") ומר ארנון מוזס, מילאו את ידינו להשיב לפנייתכם שבנדון, כדלקמן:

1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".

3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.

5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהן, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.

6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.

8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.

9. מבלי לגרוע מן האמור יודגש כי פרסום שקרי ומכפיש מעין זה, שמעיון ברשימת השאלות שהופנו למרשינו ברור כי בכוונתכם לפרסם, מהווה הוצאת לשון הרע, וגם חזרה בלבד על פרסומים מעין אלה לא תקנה למפרסמיהם ולגורמים האחראים והמאשרים פרסומים אלה חסינות מפני תביעות דיבה עתידיות, אם וככל
שיפורסמו.

10. למותר לציין כי אין באמור במכתב זה, או במה שלא נאמר בו, כדי להוות ויתור, הסכמה, כמו גם לגרוע או לפגוע בכל סעד, זכות או טענה של מרשינו בקשר לנושא שבנדון.

* * *

בפרק הבא: עיתונאי "ידיעות אחרונות" מתייצבים בבית-המשפט ומעידים על צנזורה, פוליטיזציה, רשימות שחורות ולבנות וטקסטים שנעלמים בלי הסבר בדרך אל הדפוס – ב-1948, תחת ניהולו של יהודה מוזס, סבו של נוני. כשהיחס נעשה בלתי נסבל, העיתונאים נוטשים בן לילה ומקימים את "מעריב". הפוטש כמעט קובר את המוזסים כלכלית, אך הם מאתרים שותף אסטרטגי שיציל אותם: השלטון.

שיטת "ידיעות אחרונות", סדרת הכתבות המלאה