בשבוע שעבר הכריע בית המשפט בתביעת הדיבה שהגיש ח"כ שמחה רוטמן (הציונות-הדתית) בעקבות הפרסום במהדורה המרכזית של חדשות 12, אודות אמירתו כי "דם הנרצחים בחווארה אדום מדם הנרצחים ב-7 באוקטובר".

באופן טבעי התמקדו הפרסומים בקביעת בית המשפט כי רוטמן אכן אמר את הדברים הקשים, ובחגיגת ניצחונם של גיא פלג וחדשות 12 על נציג בכיר של הקואליציה המסיתה נגדם חדשות לבקרים. ואכן, כל ניצחון של גוף עיתונאי על פוליטיקאי המנסה להשתיק ולשלוט בשיח מהווה הישג של התקשורת החופשית כולה, וכפועל יוצא מחזק את חופש הביטוי הפוליטי.

הגשת התביעה על ידי רוטמן כנגד חדשות 12 התגלתה כאסטרטגיה שגויה, אשר רק הובילה לחשיפה בין כתלי בית המשפט של שורת עדויות כנגדו מצד נציגי משרד המשפטים שמולם הטיח את דבריו המזוויעים, וסייעה בהפיכת הדיווח החדשותי לאמת משפטית נחרצת.

אלא שנדמה כי בסיקור הפרשה נשכחה השפעה מורכבת יותר ושלילית בהרבה של ההליך ביחס לזכות לחופש הביטוי - תוצאתו למול ארבעת הנתבעים הנוספים, אזרחים אשר שיתפו ברשתות החברתיות את הדיווח הראשוני, או למצער התבססו עליו בפרסומים עצמאיים, לצורך כתיבה ביקורתית אודות רוטמן, הקואליציה והממשלה.

בלב הטיעון על הפגיעה שגרמה התביעה לחופש הביטוי, חרף העובדה שנדחתה ביחס לכלל הנתבעים, עומד חוסר הסימטריה המובנה בין הצדדים השונים בהליך – תובע אסטרטגי מצד אחד, הרשאי להשתמש במשאבי ציבור במהלך ההליך, נתבע מרכזי שהינו תאגיד רב ממון עם מחלקה משפטית מיומנת, לעומת אזרחים פרטיים שנאלצו לממן את הגנתם מכיסם ולהקדיש משאבים חומריים ורוחניים במהלך ניהול ההליך כחלק מסדר יומם, ולהתמודד עם אי הוודאות המובנית בכל הליך משפטי.

תביעתו של רוטמן כנגד ארבעת האזרחים נדחתה גם היא, ובית המשפט אף קבע כי פרסומיהם כלל לא היוו לשון הרע מלכתחילה, במנותק מסוגיית אמיתות הפרסום החדשותי המקורי או מתחולת ההגנות הקיימות בחוק כדוגמת "אמת דיברתי". קרי, מבחינה דוקטרינרית טהורה, הייתה אמורה להיות ההגנה על האזרחים פשוטה יותר ומהירה יותר.

אלא שהקביעות היפות הללו נותרו כמילים ריקות בלבד בפסק הדין, שבהיותו פסיקה של ערכאת שלום אינו מהווה תקדים מחייב, וגם לא השליכו על פסיקת הוצאות או על אופן ניהול ההליך ביחס לארבעה.

כך שלמעשה, חרף העובדה כי בית המשפט קבע שארבעת האזרחים לא פרסמו כל עוולה של לשון הרע ומימשו את זכותם להביע ביקורת ביחס לדמות ציבורית, הם מצאו עצמם נגררים להליך ארוך ויקר ובלתי שוויוני בעליל. כאשר בסיומו, מלבד גושפנקא משפטית על תקינות פרסומיהם, הם יצאו בידיים ריקות, אחרי שעברו התשה נפשית וכלכלית. התוצאה הזאת צריכה להטריד כל מי שחופש הביטוי יקר לליבו.

פסיקת ההוצאות היא כלי מרכזי הנתון בידי בתי המשפט על מנת לחנך תובעים אסטרטגיים או חסרי תום לב, המנצלים את ההליך השיפוטי כאמצעי לנגישה ולא מתוך מאבק כן על מיצוי זכותם.

כידוע, תחום לשון הרע מצוי באופן פרטיקולרי בסיכון גבוה לתופעה של תביעות השתקה, אשר מוגשות בדיוק לשם הפעלת לחץ וניסיון למשול בשיח הציבורי. אף לפי המבחנים המחמירים יחסית שהציבו בתי המשפט בישראל להגדרת תביעת השתקה – יחסי הכוח בין הצדדים, חשיבותו הציבורית של ההליך, דרישת פיצוי גבוהה או בלתי פרופורציונלית ביחס לנתבע הקונקרטי – חוצה תובענותו של רוטמן  כנגד ארבעת האזרחים את הרף האסור.

אלא שבית המשפט בחר לזקוף את התנהלותם הדיונית של הנתבעים לחובתם תוך היפוך של חובת תום הלב בין הצדדים, חרף העובדה כי החשיפה המשפטית נכפתה עליהם ותוך התעלמות מפערי הכוחות בין האזרח הפרטי לתובע הציבורי.

תמוהה במיוחד ההאשמה שמפנה השופט נגד הנתבעים אשר "האריכו לשווא את הדיון בהגשת תצהירים זהים בעיקרם", כאשר לבית המשפט עמדה סמכות לדחות את התביעה על הסף נגד הנתבעים האזרחים בהיעדר עילה משפטית של התובענה.

הצבת המשוכה של התנהלות הנתבע אולי הגיונית בהליכים אזרחיים-כספיים רגילים, בהם הסכסוך בין הצדדים נסוב לרוב על התנהלות או מחויבות כלכלית קודמת. אך בתביעות לשון הרע, ודאי כאלו הנסובות על פרסומים ואמירות מהשדה הציבורי-פוליטי, העמסת הנטל על הנתבע מטה את הכף לטובת תובעים אסטרטגיים בעלי כיסים עמוקים, והופכת את האסטרטגיה של תביעות השתקה למשתלמת במיוחד.

חדשות 12 ישרדו גם בלי כספי ההוצאות של רוטמן, אך עבור ארבעת האזרחים היעדר הזכייה בהם משולה להפסד.

מעבר לנזק הפרטני שנגרם לכל אחד מהנתבעים בעצם ניהול ההליך, יש לתוצאה העגומה אליה הגיע בית המשפט השפעה מבנית עמוקה יותר בדמות אפקט מצנן על חופש הביטוי. די שאדם אחד – חבר, קולגה, צייצן סקרן – נחשף להגשת התביעה וחשש למצוא עצמו בנעליהם של הנתבעים בעתיד, על מנת להביא לצנזורה עצמית פסולה.

העובדה כי נדמה שח"כ רוטמן, כתובעים אסטרטגיים אחרים, שלה באקראיות את הנתבעים מתוך קבוצה גדולה בהרבה של מי שהתייחסו לפרסום של חדשות 12, רק מגבירה את החשש של מפרסמים או מדברים פוטנציאליים אחרים.

בהיעדר עקרון מארגן ביחס להיתכנות של חשיפה לתביעה כספית, הפגיעה העקיפה ב"מדברים הפוטנציאליים" מחריפה ומשתרשת ביחס לכל מי שלמד כי ביקורת פוליטית על נבחר ציבור עלולה לגרור אזרח לחקירה נגדית על ידי בא כוחו בבית המשפט. בכך מכרסמות תביעות ההשתקה במעמד החוקתי של חופש הביטוי, והופכות אותה אט אט מזכות אפקטיבית להשתתפות בשיח הציבורי, לזכות תיאורטית שמימושה מותנה בנכונות לשאת בעלות הפוטנציאלית של חשיפה משפטית.

כמובן שאותו אפקט מצנן פוגע בצורה קשה יותר במי שמלכתחילה נמצא בעמדת נחיתות – כלכלית, מעמדית, לאומית וכיוצא בזאת – בשיח הציבורי. בכך, נפגם שוק הדעות הזמין בשיח הציבורי, והרכיב שהוא משרת בבירור האמת הופך מוגבל ודל יותר.

אלא שיתכן שהנזק העמוק ביותר של תביעות ההשתקה של פוליטיקאים נגד אזרחים כלל אינו מתמצה באפקט המצנן על המפרסמים הפוטנציאליים, אלא בפגיעה האנושה במרחב הציבורי בו מתממש חופש הביטוי הפוליטי.

מי שתהה מדוע בחר רוטמן לשרבב את שמם של ארבעה אזרחים לכתב התביעה כנגד ענקית התקשורת חדשות 12, צריך לחזור ליסודות התיאורטיים של המחשבה הליברלית. הפילוסוף עמנואל קאנט מבחין במאמרו "מהי הארה" בין "שימוש פרטי בתבונה", הכפוף למרות ולתפקיד, לבין "שימוש ציבורי בתבונה", אשר "לבדו יכול להביא הארה בקרב בני האדם [...] וחייב להיות חופשי תמיד".

התנאי להארה, כלומר ליציאת האדם ממצב של אי בגרות המזוהה עם ציות וכניעות, מותנה בקיומו של מרחב ציבורי שבו התבונה יכולה לפעול בחופשיות מוחלטת, ללא סנקציה על תוצאותיה.

כך נחשף ההגיון המארגן מאחורי האסטרטגיה המשפטית הפסולה: הכנעת התנאי המבני ההכרחי לקיום שדה פוליטי המבוסס על אוטונומיה. בהיעדר מרחב קונקרטי, במקרה זה האינטרנט והרשתות החברתיות, שבו התבונה האוטונומית של הפרט תוכל לבוא לידי ביטוי בחופשיות, לומדים האזרחים שהפוליטיקה אינה מבוססת על חירות המחשבה וחתירה לרציונליות של הדעת, אלא על כפיפות וצנזורה עצמית.

המנגנון ההישרדותי של הצנזורה - לומר רק את מה שלא יסכן אותי - הוא למעשה היעד אותו ביקש רוטמן, בין אם הבין זאת ובין אם לא, להחדיר לתוך הקהילה הפוליטית באמצעות תביעת ההשתקה.

ועל כן, גם כאשר ההליך המשפטי מסתיים בניצחון משפטי טכני עבור הנתבעים, הנזק לתנאי הרקע של השיח הציבורי, למבנה של הקהילה הפוליטית ולחירות עצמה כבר נגרם. טוב לחגוג את הפסדו של רוטמן בתביעה, אך האמת העגומה היא שעוד ניצחון כזה ואבדנו.

אמנון ברונפלד שטיין הוא עורך דין המתמחה במשפט זכויות אדם