ארנון (נוני) מוזס, נאשם מספר 4 במשפט המו"לים, ישב אתמול (28.12) על כיסא שחור פשוט בקומה השלישית של בית-המשפט המחוזי בירושלים והאזין לחקירה הנגדית שערכה הסנגורית שלו, עו"ד איריס ניב-סבאג, לעד המדינה ניר חפץ.

זו בוודאי לא היתה חוויה נעימה לאיל התקשורת, אולם על פניו של מוזס לא ניכרה שום מצוקה. בהפסקות שוחח מחויך עם עורכות-דינו ועם עורכי-הדין של הנאשמים האחרים, ומדי פעם אף התייחס בהומור לשאלות שעיתונאים ניסו להפנות אליו. במהלך החקירה הנגדית רשם לעצמו הערות בפנקס קטן שהביא עמו, ומדי פעם עבר להתעסק בטלפון הנייד. האיש, שחפץ תיאר מעל דוכן העדים כאדם סגור שלא מביע את רגשותיו או מחשבותיו, הצדיק את תדמיתו.

רק כשעו"ד ניב-סבאג הודיעה בשלב מסוים לעד המדינה חפץ כי היא "רוצה להראות" באמצעותו ש"הוא [מוזס] לא נהג להשפיע על התכנים, הוא לא מתערב בתכנים, זה לא סוג ההתערבות שלו כמו"ל", מוזס הסגיר סימן קל של מצוקה אפשרית, וגירד בעורפו.

היה זה קו חקירה נועז למדי של הסנגורית ניב-סבאג, בהתחשב בשלל העדויות שהצטברו לאורך השנים על האופן שבו הסיקור בקבוצת "ידיעות אחרונות" מסתדר בהתאם לאינטרסים של המו"ל. אך נראה שלסנגורית לא היו הרבה ברירות, שהרי כתב האישום, המתבסס על הקלטות ארוכות של מוזס עצמו, מייחס לו הצעת שוחד מפורשת: הטיית הסיקור בקבוצת התקשורת שבשליטתו כדי לסייע לנתניהו לשמור על שלטונו, בתמורה לפגיעה ב"ישראל היום", המתחרה העיקרי שלו בענף העיתונות המודפסת.

אם מוזס לא באמת משפיע על התכנים בקבוצת התקשורת שבה הוא שולט, הצעת השוחד ממילא מתרוקנת מכל תוקף, גם אם עודנה נותרת בעלת משמעות פלילית.

ארנון (נוני) מוזס משוחח עם עו"ד איריס ניב-סבאג באולם משפט המו"לים. מלפנים: עורכי-הדין ז'ק חן (מימין) ועמית חדד, 28.12.2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

ארנון (נוני) מוזס, אתמול, משוחח עם עו"ד איריס ניב-סבאג באולם משפט המו"לים. מלפנים: עורכי-הדין ז'ק חן (מימין) ועמית חדד (צילום: אוליבייה פיטוסי)

כדי לפרוע את השטר שהציגה לחפץ ולבית-המשפט, ולאור העדויות הישירות בחומר הראיות על מקרים שבהם התערב העורך האחראי של "ידיעות אחרונות" בתכנים, התמקדה ניב-סבאג בהימנעותו של מוזס מהתערבות בוטה וישירה. בעוד הנאשם שאול אלוביץ' הפעיל על מערכת "וואלה" לחץ מאסיבי שהותיר אחריו שובל של ראיות מפלילות שזכו למקום של כבוד בדיונים על "תיק 4000", מוזס היה מאז ומתמיד מו"ל זהיר, שמכוון את המערכות העיתונאיות שתחת שליטתו באמצעות רמזים כלליים או הוראות ממוקדות למספר מצומצם של שליחים הזוכים לאמונו. בניגוד למה שקרה עם "וואלה", תוכן הטלפונים הניידים שלהם לא הגיע למשטרה.

"ברחוב נח מוזס", סיפר חפץ לחוקרי המשטרה, "יש שער שאתה נכנס והוא נסגר לאט-לאט. ואז, כשהוא נסגר ואתה עובר את השער פנימה, אתה נמצא במקום שבו יש קודקס חוקים עם משפט אחד. יש בו משפט אחד – רצונו של נוני. נחום ברנע יודע לזהות את זה, סימה [קדמון], כולם יודעים לזהות את זה בלי... זהו, לא צריך להגיד להם כלום".

השיטה הזאת, שאלוביץ' התקנא בה ונתניהו כינה את מוזס "רב-אמן" בזכותה, איפשרה את קו ההגנה הנועז שהציגה הסנגורית של מו"ל "ידיעות אחרונות". חפץ היה בן זוג מוצלח לטנגו הזה: במהלך הקריירה העיתונאית שלו, שהגיעה לשיאה כשהיה עורך "מעריב", התבלט כמי שנכון לדרוס את את הערכים והעצמאות של העיתונאים שהיו תחת מרותו כדי לשרת את האינטרסים של הבוס התורן.

חפץ מגדיר מחדש את המושג "חופש מערכתי"

"אני לא חולקת חלילה על מה שאמרת בחקירה הראשית", הבהירה עו"ד ניב-סבאג לחפץ, "על איך שהדברים מתנהלים ב'ידיעות אחרונות' במובן הזה של 'רוח המפקד', אבל אני רוצה להראות לך שמחוץ לנושא של 'רוח המפקד' אנחנו טוענים שמוזס לא מכתיב את התכנים ב'ידיעות', לא בעיתון ולא באתר, ואנחנו טוענים שמוזס מאמין במתן חופש לאנשי המקצוע ומשתדל לתת עצמאות לכתבים שלו ולעורכים".

בחקירתו הראשית טען חפץ כי כשערך את רשת המקומונים של "ידיעות אחרונות" הוא נהנה מ"חופש פעולה כמעט מוחלט מצדו של המו"ל", למעט מקרים נקודתיים, למשל בזמן מערכת בחירות, כשמוזס ביקש ממנו ליידע אותו לפני שהוא מאשר לפרסם בסינדיקציה בכל מקומוני הרשת כתבות בנושאים פוליטיים. בעדותו הראשית טען חפץ כי לאחר מכן, כשמוזס מינה אותו לתפקיד עורך מוסף הדגל "7 ימים", הוא לא נדרש כלל לצנזר כתבות פוליטיות משום שממילא שינה מן היסוד את אופי המוסף ועקר מתוכו כל תוכן פוליטי משמעותי, וזאת בהתאם ל"הוראה" שלפיה כל הכתבות הפוליטיות יעברו ל"מוסף לשבת".

ניר חפץ: "רוח המפקד שורה גם על האופי של העיתון והתוכן שלו. האם ביומיום הוא מתעסק בידיעות, מפעיל כתבים ואומר לעורכים מה לעשות? התשובה היא לא. אבל האם יש לו השפעה? ברור שכן"

אתמול, בחקירתו הנגדית, חזר חפץ על גרסתו המיתממת וטען כי נהנה מחופש "כמעט מוחלט" בעבודתו. עו"ד ניב-סבאג הדגישה בחקירתה כי מוזס, ככל שתִקשר עם המערכת שעליה היה אחראי חפץ, עשה זאת רק דרכו ולא ישירות מול הכתבים. "רק איתי", אישר חפץ, "וגם ממנו הייתי שומע בדרך כלל רק אחת לחודשיים, כשאני רוצה לשאול משהו. [...] אף פעם הוא לא אמר לי 'תעשה כזו כתבה' או 'אל תעשה'".

"נוני מוזס לא משתתף בישיבות המערכת", אישר חפץ בהמשך, אך כשעו"ד ניב-סבאג הציגה במפורש את התזה שלפיה מוזס "לא נהג להשפיע על התכנים" אמר לה עד המדינה: "את מאוד מכלילה". לדבריו, "רוח המפקד" של מוזס שורה לא רק על הדו"חות הכספיים של העיתון שהוא מנהל – "היא שורה גם על האופי של העיתון והתוכן שלו". עם זאת הוסיף חפץ: "האם ביומיום הוא מתעסק בידיעות, מפעיל כתבים ואומר לעורכים מה לעשות? התשובה היא לא. אבל האם יש לו השפעה? ברור שכן".

עו"ד ניב-סבאג שאלה את חפץ האם אמר לנתניהו, בתקופות שבהן עבד כדוברו, שמוזס לא אחראי ישירות לכל אחד ואחד מפריטי התוכן המתפרסמים בכלי התקשורת שלו. חפץ, שכבר העיד על כך בחקירותיו, השיב בחיוב, ותיאר פעם נוספת כיצד בכל פעם שקיבל בקשה לתגובה מ"ידיעות אחרונות" ניסה ללא הצלחה לשכנע את נתניהו שמוזס עצמו אינו קשור לפנייה.

נחום ברנע ושמעון שיפר (צילום: יוסי זמיר)

נחום ברנע ושמעון שיפר (צילום: יוסי זמיר)

הפעם גם הוסיף ותיאר עד המדינה כיצד היה "משקף את השיח" שלו מול נתניהו עם כתבי "ידיעות אחרונות", שאותם הכיר היטב מהתקופה שבה עבד בעיתון. "אם זה שמעון שיפר ונחום ברנע, וכלה באיתמר אייכנר", ציין חפץ את שמותיהם של שלושה מכתבי העיתון, "הם נשבעים לי בנקיטת חפץ שמר מוזס לא יודע מזה. שיפר וגם אייכנר בוודאות. היו נוספים, יובל קרני בוודאות. הם אומרים לי: 'אפילו העורכים שלי לא יודעים, זה רק אני ומקורותי. פניתי לתגובה לפני שהעורכים שלי יודעים'. אבל לגבי נתניהו זה בכלל נופל על אוזניים אטומות. הוא בכלל לא מוכן להקשיב לזה".

חפץ העיד כי הוא אף נפגש בבית-קפה בירושלים עם שניים מבכירי הפרשנים של "ידיעות אחרונות", ברנע ושיפר, "בשביל לנסות לפתור את הבעיה הזו" ולחבר בינם לבין נתניהו – אולם ללא הועיל. "הוא היה בתפיסה שהם ממילא בובות של מר מוזס", אמר.

עמוס שוקן (צילום: אורן פרסיקו)

מו"ל "הארץ" עמוס שוקן (צילום: אורן פרסיקו)

עו"ד ניב-סבאג ביקשה מחפץ לאשר לה שאין כל סתירה בין מו"ל דומיננטי שמשרה את "רוח המפקד" על המערכת העיתונאית לבין הטענה שאינו "יושב ומסתכל במחשב" כדי לפקח על העבודה העיתונאית של עובדיו, אלא נותן להם חופש פעולה. "אני לא רואה הבדל בין זה לבין העובדה שמשום מה האג'נדות של עיתון 'הארץ' קרובות מאוד לאג'נדות של עמוס שוקן", השיב עד המדינה. "איך זה קורה? עמוס שוקן הולך ומשכתב שם את הידיעות? לא, מטבע הדברים יש פה מו"ל שצמח עם העיתון, אז אני חושב שהרוח שלו שורה על העיתון".

גם יום קודם לכן השווה חפץ בין דרכי הפעולה של מוזס ב"ידיעות אחרונות" לאלו של שוקן ב"הארץ". כפי שההשוואה היתה מופרכת כשנגעה ליכולת להניע מהלכים במסדרונות השלטון, כך היה גם הפעם, כשהשווה את יכולתם של המו"לים לקבוע את תוכן הפרסומים העיתונאיים. בעוד שב"ידיעות אחרונות" היכולת של מוזס להשפיע על התכנים גוברת בכל הקשור לפרסומים הנוגעים לאינטרסים האישיים שלו, ב"הארץ" היכולת הזו בולטת בעיקר בקביעת אג'נדה פוליטית וכלכלית, ואינה חוסמת פרסומים המנוגדים ישירות לאינטרס הכלכלי האישי של המו"ל.

"ידיעות אחרונות" נגד שרה נתניהו

כשחפץ נחקר על-ידי סנגורו של נתניהו, עו"ד עמית חדד, הוא תיאר בהרחבה את הלחץ שבו היו נתונים בני משפחת נתניהו עקב הפרסומים של קבוצת "ידיעות אחרונות". עו"ד ניב-סבאג ביקשה מחפץ ומבית-המשפט להסתכל על סיקור משפחת נתניהו ב"ידיעות אחרונות" לא מ"הזווית של דובר של נתניהו", אלא מזווית "קצת יותר אובייקטיבית", כלומר מהזווית הסובייקטיבית של מוזס.

"אנחנו מנסים להראות פרספקטיבה קצת יותר מהצד של 'ידיעות', ולהתבונן בעיניים קצת יותר מפוכחות", אמרה, ובהמשך הוסיפה: "בעצם הכל תלוי בעין של המתבונן".

ראשית קיבלה עו"ד ניב-סבאג את אישורו של חפץ לכך שנתניהו ראה בכל השדרה המרכזית של התקשורת הישראלית גוף עוין, ולא רק ב"ידיעות אחרונות". בהמשך הציגה שלל פרסומים ביקורתיים על נתניהו ב"ידיעות אחרונות" מתקופות שקדמו לצאתו לאור של "ישראל היום", בניסיון לנתק את הסיקור העוין מטענה כלשהי לפעולת גמול על הקמת החינמון.

"תיק שרה נתניהו", כפולת העמודים הפותחת של כתבתן של מיכל גרייבסקי, מלי קמפנר-קריץ ואמירה לם. "7 ימים", 12.12.1997

"תיק שרה נתניהו", כפולת העמודים הפותחת של כתבתן של מיכל גרייבסקי, מלי קמפנר-קריץ ואמירה לם. "7 ימים", 12.12.1997

אחת הדוגמאות שבהן נקבה היתה "תחקיר הנעליים", כפי שכונתה כתבה מאת מיכל גרייבסקי, אמירה לם ומלי קמפנר שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" בשנת 1997, שכללה תיאור של רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, משליכה זוגות נעליים על עובדת.

"לאורך השנים", אמר חפץ, "גם שרה נתניהו, הרבה פעמים, וגם לעתים בנימין נתניהו, מזכירים את התחקיר הזה משנת 97', תחקיר זריקת הנעליים. הם מייחסים אותו לא לשלוש העיתונאיות החתומות פה, אלא לארנון מוזס באופן אישי. מבחינתם זה בעצם היה הנקודה הארכימדית או העוגן של הרס התדמית של שרה נתניהו".

עם זאת, חפץ הבהיר כי בעת פרסום התחקיר הוא היה עורך של מקומון בפתח-תקווה, ולכן אינו יכול להעיד על נסיבות פרסומו (מטבע הדברים, לא חפץ ולא הסנגורית התייחסו לכך שתדמיתה של נתניהו הושפעה מכך שזרקה נעליים על עובדת, ולא מכך שפורסמה כתבה שתיארה זאת).

לפרסום אחר שהציגה עו"ד ניב-סבאג חפץ היה קשור באופן ישיר: תמליל שיחה בין שרה נתניהו לפעיל הליכוד שמשון דרעי, שבו אמרה נתניהו כי מדינת ישראל לא תחזיק מעמד בלי מנהיגותו של בעלה, והוסיפה כי אם לא רוצים בו "נעבור לחוץ לארץ, שהמדינה תישרף". הסיפור, מאת הכתבת עוגן שפירא, הופיע ברשת המקומונים שבראשה עמד חפץ וזכה להבלטה בקונטרס הראשי של "ידיעות אחרונות".

שרה נתניהו מאיימת בירידה מהארץ, כותרת ב"ידיעות אחרונות", 5.9.2002

"למה להתאמץ? נרד מהארץ ושהמדינה תישרף". שרה נתניהו מאיימת בירידה מהארץ, כותרת ב"ידיעות אחרונות", 5.9.2002

"למה זה פורסם?", תהתה עו"ד ניב-סבאג. "בגלל שזה סיפור עיתונאי מעולה", השיב חפץ. "זה פורסם כי היה לזה ערך עיתונאי", הדגישה הסנגורית של מוזס, "למרות שאנחנו בתקופה שלפני 'ישראל היום'". חפץ השיב בחיוב.

לשיאו של האבסורד הגיעה עו"ד ניב-סבאג כשהציגה פרסום ביקורתי נוסף על נתניהו – תחקיר של "7 ימים" על האופן שבו מקורביו קיבלו קרקע יוקרתית לבניית מלון בירושלים ללא מכרז, שהופיע כמה חודשים אחרי צאת הגיליון הראשון של "ישראל היום", בתקופה שבה חפץ כבר היה עורך המוסף. למרות מועד הפרסום, הסנגורית של מוזס ביקשה למסגר אותו ככזה שנולד "לפי העניין ולא לפי היחסים" בין המו"ל לפוליטיקאי. "אתם מסקרים לפי מצב המידע והאינטרס העיתונאי, וכשיש תחקיר שצריך להתפרסם ויש לו ערך עיתונאי הוא יתפרסם", אמרה לחפץ בהקשר זה. "ברור", השיב חפץ.

שחר גינוסר (צילום: "העין השביעית")

שחר גינוסר (צילום: "העין השביעית")

"תסתכל", אמרה הסנגורית של מוזס לחפץ, "למרות שאתה ימני בדעותיך ולמרות שכבר יצא 'ישראל היום', יש תחקיר שיש לו ערך עיתונאי ואתם מפרסמים". "כן", השיב חפץ, "זה תחקיר שהביא הכתב, נדמה לי שחר גינוסר. כן, שחר גינוסר. והוא לפי הממצאים והראיות, עם עבודה גם מול משרד עורכי-הדין של קבוצת 'ידיעות', הוא מתפרסם כפי שהוא בלי הנחות. אין פה שום מעורבות של מוזס, בשום שלב".

הטענות הללו נשמעות חלולות כשלוקחים בחשבון שבטור שפרסם לפני כשנתיים ב"הארץ" חלק גינוסר זכרונות מהעבודה במחלקת התחקירים. "מצד אחד צריך לומר שבעיתון שבו עבדתי, גם כאשר היו מניעים זרים, בסוף כמעט הכל התפרסם", כתב גינוסר, "מצד שני, זה קרה אחרי עיכובים מדהימים ומאבקים פנימיים מתישים, ולא פעם היה צורך למצוא בדרך יצירתית מסלול 'עוקף נוני מוזס' כדי שמידע חשוב לא יישאר קבור רק בין מוספי העיתון. בסופו של דבר החלטתי להרים ידיים ולעזוב, לאחר שהאחריות על כל המידע שהגיע אלי הועברה לעורך שהמדור שלו התבלט בהעלמת תחקירים. לא יכולתי לשכוח איך סירב לפרסם אפילו תחקיר שחשף שחיתות במתווה הגז".

העדות הזו כמובן לא הובאה לידיעת בית-המשפט על-ידי הסנגורית של מוזס, אך היא גם לא הוזכרה בחקירה החוזרת שערך בהמשך עו"ד אלון גילדין מפרקליטות מיסוי וכלכלה.

הסנגורית מחניפה, חפץ מאשר

חלק אחר מהחקירה שניהלה הסנגורית של מוזס הוקדש לניסיון לצמצם את השפעתו של הנאשם על התוכן ב"ידיעות אחרונות" במקרים שבהם היה ברור מחומר הראיות כי בכל זאת פעל לשינוי הסיקור לטובתו של נתניהו: נאום בר-אילן של נתניהו, כתבה על יאיר נתניהו וכתבה על הנעשה בבית ראש הממשלה. כדי לעשות זאת הציעה הסנגורית כי השינויים בסיקור נתניהו ומשפחתו בעיתון נבעו לא מההתערבויות של מוזס אלא מעבודת הדוברות המעולה של חפץ. עד המדינה התקשה לדחות את דברי החנופה.

שילה דה-בר (צילום מסך)

שילה דה-בר (צילום מסך)

בחקירתו הראשית העיד חפץ כיצד בזמן אמת תיעד את ההכנות לנאום בר-אילן, ובין היתר כיצד עבודת דוברות שלומיאלית הביאה לכך שמוזס דווקא כעס עליו. מו"ל "ידיעות אחרונות" פנה לעורך העיתון דאז שילה דה-בר בעקבות בקשה אישית של נתניהו, והציע לו להכניס לכותרת הסיקור קביעה שלפיה מדובר ב"צעד אמיץ" – רק כדי לגלות שחפץ עצמו כבר פנה לדה-בר עם אותו מסר ממש; כך התברר לעורך שבקשתו של המו"ל היתה למעשה הכְתבה של נתניהו.

בחקירה הנגדית התעלמה הסנגורית של מוזס ממקטע זה של היומן והתמקדה בחלקים אחרים, שבהם תיאר חפץ את עבודת ההכנה שביצע לקראת הנאום: תדרוכים, שליחת טיזרים, בניית מתח וכדומה. "הכל עבודת דוברות חכמה ונכונה שלך", הטיחה הסנגורית בעד המדינה חפץ. "היתה פה עבודה מקצועית", השיב העד. "בשביל זה הוא [נתניהו] הביא אותך", התעקשה עו"ד ניב-סבאג. "כן", נעתר חפץ.

"בסופו של דבר כל העיתונים פִרגנו בענק לנתניהו כתוצאה מעבודת דוברות מצוינת שלך", אמרה עו"ד ניב-סבאג בהמשך. כאן נאלץ חפץ להזכיר כי נתניהו, שנשא את הנאום, היה למעשה האחראי המרכזי לסיקור המחמיא. עו"ד ניב-סבאג הסתפקה בחלוקת ההצלחה בין הנואם לדוברו, ואמרה: "גם כתוצאה מעבודת דוברות טובה מאוד". חפץ לא התנגד, וחלקו של מוזס בעיצוב הסיקור נותר בחוץ.

מי פתח במלחמה

ביום חקירתו הקודם של חפץ, סנגורו של נתניהו עמית חדד ניסה לתאר את ראש הממשלה לשעבר כקורבן של מוזס, כמי ש"לכוד" בקרב בין מו"ל "ידיעות אחרונות" לשלדון אדלסון, המייסד והמממן של "ישראל היום" ופטרונו של נתניהו. חפץ התנגד לתיאור הזה, והדגיש את החלק הפעיל שנטל נתניהו במערכה. נתניהו, טען, לא היה לכוד – הוא היה המחולל של המאבק.

היום, בחקירה החוזרת, עו"ד גילדין מפרקליטות המדינה ביקש מחפץ לחזור להתבטאות הזאת ולהרחיב. "הוא חולל את הקרב בין 'ידיעות אחרונות' ל'ישראל היום'", אמר חפץ על נתניהו. "כל האירועים האלה לא היו באים לעולם אלמלא בנימין נתניהו היה יוזם אותם. אני התרשמתי לאורך כל השנים הללו שכל הסיפור בין 'ישראל היום' ל'ידיעות אחרונות' הוא בנימין נתניהו, המשך שלטונו של נתניהו".

בני הזוג אדלסון עם בני הזוג נתניהו (צילום: פלאש 90)

בני הזוג אדלסון עם בני הזוג נתניהו (צילום: פלאש 90)

אתמול, בחקירה הנגדית, ביקשה הסנגורית של מוזס להפוך את התמונה שהציג סנגורו של נתניהו ותיארה את מו"ל "ידיעות אחרונות" כקורבן של הנסיבות. גם כאן נמנע חפץ מלשתף פעולה עם קו החקירה באופן מלא, אך בהחלט הדגיש גם את האחריות של נתניהו ליריבות בין כלי התקשורת, לתוכן המתפרסם ב"ישראל היום" ואף לעצם הקמת החינמון.

בשנת 2011 נחשפה באתר "העין השביעית" עדות מכלי ראשון לכך שנתניהו היה מעורב ישירות, יחד עם שלדון אדלסון ומקורבו נתן אשל, בבחירת העורך הראשי של החינמון "ישראלי", גרסה מוקדמת וקצרת ימים של "ישראל היום". חפץ טען במשפט כי נתניהו היה מעורב באופן משמעותי גם בגרסה המאוחרת של המיזם החינמי, זאת שממשיכה לצאת לאור גם כיום.

"בנימין נתניהו לפחות היה מעורב בגיוס המשקיע שלדון אדלסון להקים את 'ישראל היום'", אמר חפץ. "אני בטוח ב-100% שהעיתון הזה היתה לו מטרה לחסל את 'ידיעות אחרונות', כי על-פי התפיסה של נתניהו מר מוזס ניסה לנהל את המדינה במקומו".

בנימין נתניהו עם נתן אשל, 2011 (צילום: יוסי זמיר)

בנימין נתניהו עם נתן אשל, 2011 (צילום: יוסי זמיר)

"נתן אשל בשנת 2009 תיאר לי באופן פרטני", אמר חפץ על מי שהיה אז ראש הסגל של נתניהו בלשכת ראש הממשלה, עד שנאלץ לזוז מתפקידו עקב טענות על הטרדה מינית של עובדת, "שהסיבה שהוקם 'ישראל היום' היתה בשביל לחסל את 'ידיעות אחרונות'. הוא אפילו סיפר לי שלפני שקם 'ישראל היום' הוא הלך לנוני מוזס למשרד, מטעמו של שלדון, והזהיר אותו שאם הוא לא יפסיק להיות עיתון עוין כלפי נתניהו יקום הדבר הזה בבעלות שלדון ויחסל את 'ידיעות'. הוא הולך למפגש עם ארנון מוזס במשרדו ב'ידיעות אחרונות' ומאיים עליו שאם העיתון לא יתיישר יקום הדבר הזה. הוא מספר לי את זה בלשכת ראש הסגל של ראש הממשלה, בגאווה".

נתניהו משקר

חפץ העיד גם שלנתניהו, בניגוד מוחלט להצהרותיו בשבועה בהליכים משפטיים אחרים, היה קשר ישיר לתוכן המתפרסם ב"ישראל היום". בשנת 2015 הצהיר נתניהו בפני ועדת הבחירות המרכזית, במענה לעתירה של עו"ד שחר בן-מאיר, כי "לתנועת הליכוד וליו"ר תנועת הליכוד וראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, אין ולא היה כל קשר של שליטה או קשר ארגוני כלשהו, מכל מין וסוג שהוא, עם 'ישראל היום' או עם מערכת העיתון או עם עיתונאים הכותבים בו, שהיה בו או שיש בו כדי להשפיע על שיקולי העריכה של העיתון או על תכניו או על הקמתו, היווסדו או על ניהולו השוטף".

היועץ המשפטי של הליכוד ובא-כוחו של נתניהו בהליך ההוא, עו"ד אבי הלוי, הוסיף כי "לליכוד ולמר בנימין נתניהו, יו"ר הליכוד וראש ממשלת ישראל, אין ולא היתה זיקה כלשהי שהיה בה כדי להשפיע על עריכת התוכן בעיתון 'ישראל היום' ועל התכנים המתפרסמים בו".

בנימין נתניהו ושלדון אדלסון. ירושלים, 2007 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

בנימין נתניהו ושלדון אדלסון. ירושלים, 2007 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

כשרביב דרוקר עתר לבית-המשפט כדי לחשוף את מועדי השיחות של נתניהו עם אדלסון ועם עורך "ישראל היום" דאז עמוס רגב, אדלסון טען באמצעות עו"ד אביגדור קלגסבלד כי הוא ונתניהו "חברים ותיקים" ש"חולקים תחומי עניין משותפים רבים, כגון היסטוריה, תרבות, יהדות, דת, פוליטיקה ועוד", וכי "השניים משוחחים ביניהם גם בנושאים אישיים רבים ומגוונים, לרבות נושאים הקשורים למשפחותיהם וילדיהם, שגם ביניהם קשרי חברות קרובים". גם רגב טען באמצעות בא-כוחו כי הוא ונתניהו "חברים ותיקים" ש"חולקים נושאי עניין משותפים רבים, בין היתר מדינאות, היסטוריה צבאית, יהדות, ספרות וארכיאולוגיה".

במשפט המו"לים העיד חפץ על עוד תחום עניין שחלקו נתניהו, אדלסון ורגב: סיקור השדה הפוליטי מעל דפי "ישראל היום". "אני הייתי עד לשיחות טלפון, שבהן לא הוציאו אותי מהחדר, עם עמוס רגב, שהיה באותן השנים עורך העיתון, שבהן בנימין נתניהו דרש מ'ישראל היום' להיכנס בכל הכוח במר מוזס. הייתי עד לשיחות כאלה", אמר עד המדינה.

"באופן אישי", הדגישה עו"ד ניב-סבאג.

"כן, כן", אישר חפץ, "וגם כל פעם שהיו נקודות הרתיחה האלה שאנחנו יושבים שלושתנו בחדר, שרה נתניהו, בנימין נתניהו ואני, והם מתקשרים לשלדון ולמירי – שלדון זה רק ביבי היה מדבר איתו, מר נתניהו – היו מוציאים אותי, אבל הייתי כבר מספיק לשמוע את הקונטקסט של השיחה, וזה תמיד היה זעקות שבר ש'תעשו משהו נגד מר מוזס'. והם היו מתלוננים שהעיתון רך מדי מול מוזס".

ואכן, משלב מסוים החל להתפרסם ב"ישראל היום" באופן קבוע מדור מיוחד לענייני מוזס תחת הכותרת "אימפריית הרשע של נוני מוזס".

"מסר מביבי לנוני", מתוך יומנו של חפץ

בהמשך החקירה הנגדית התייחסה הסנגורית של מוזס למקרה שתיעד חפץ בזמן אמת ביומן שכתב בחודש דצמבר 2009, אז שלח אותו נתניהו להעביר למוזס מסר על אפשרות "לייצב את המערכת". כלומר, לצנן את היריבות בין המו"ל לראש הממשלה ולחינמון המשרת אותו.

תחת הכותרת "מסר מביבי לנוני, יום חמישי 17 בדצמבר" כתב חפץ כך: "ביום שלישי, 15 בדצמבר, ביבי קרא לי לחדרו וביקש שאלך לנוני ואעביר לו מסר בקשר להצעת החוק שמתגבשת בכנסת נגד העיתון 'ישראל היום'. ביבי אמר ששלדון רואה בזה חציית קו אדום, ושהוא יכול להדפיס 600 אלף עותקים ואפילו מיליון. לדבריו, שלדון גדל כאיש עסקים בלאס-וגאס, הוא נלחם שם וניצח את הגנגסטרים הכי גדולים, ולא כדאי להיכנס איתו למלחמה. עוד אמר שגם הוא לא יסכים לחטוף מנוני כמו בקדנציה הקודמת ולהבליג. הפעם, לדבריו, הוא יפעל והמצב שלו הוא לא כמו שהיה פעם – אמר ולא פירש.

"עניתי לו שאני לא רוצה להיות במשחק הזה של הטייקונים, כי אני בורג קטן שם, אבל אם הוא רוצה שאעביר מסר מפורש – שיגיד לי מה לומר. אז הוא ענה שהוא רוצה שאלך לנוני ואשאל אותו: 'האם יש טעם שביבי ינסה לייצב את המערכת?'. אמרתי שאעשה זאת, אבל בלבי לא הייתי שלם עם זה, כי ביבי ושרה מאוד חשדנים, בייחוד כאשר הדברים קשורים להיסטוריה הטבעית שלי בקבוצת 'ידיעות אחרונות'. החלטתי להמתין ולא ללכת".

עו"ד ניב-סבאג הדגישה בשאלותיה כי הרקע לרצון של נתניהו להעביר את המסר היה הצעת החוק שנועדה לפגוע ב"ישראל היום" והתפיסה של ראש הממשלה דאז שמי שעומד מאחוריה הוא מוזס. הסנגורית ניסתה לשרטט משוואה שמנותקת מהאופן שבו נתניהו ומשפחתו מסוקרים בקבוצת התקשורת של מוזס, ושמשני צדדיה קיימים רק מהלך חקיקתי שעשוי לפגוע ב"ישראל היום" מן העבר האחד – ושינויים בהיקף התפוצה של החינמון מן העבר האחר.

חפץ אישר שברקע להעברת המסר מנתניהו למוזס עמדה הצעת החוק, אך הוסיף שלנתניהו היה חשוב בעיקר אופן הסיקור שלו ושל משפחתו בכלי התקשורת של מוזס. "'לייצב את המערכת', כמו שאני מבין את זה, גם כולל את הסיקור", אמר.

יום לאחר ששלח אותו נתניהו עם המסר למוזס, ולפני שנפגש עם המו"ל, קיים חפץ שיחה עם איש העסקים ארנון מילצ'ן, שהיה מקורב הן לנתניהו, הן למוזס והן לאדלסון. מילצ'ן סיפר לו בשיחה שהקליט, ואשר תמלולה הוצג בבית-המשפט, כי אדלסון טען בפניו שיש לו "חומר עליו", כלומר על מוזס, "שהוא לא יודע שיש לי עליו", והוסיף: "I'm going to take the mask off his face". מילצ'ן אמר שמדובר ב"הקלטות", והוסיף: "אל תשאל, כמו במאפיה". חפץ, בתגובה, סיפר למילצ'ן שנתניהו אמר לו ש"יש להם חומר על קטעים עם נשים".

"אני שמעתי את המסרים המאיימים הללו מפיו של בנימין נתניהו כלפי ארנון מוזס הרבה פעמים", העיד חפץ בבית-המשפט, "גם על זה שיש חומרים עליו, גם חומרים אישיים בוא נקרא לזה, הוא אף פעם לא פירט מה. יש אירוע אחד שהוא כן אמר במה מדובר, אבל הוא גם דיבר על חומרים פרטיים אישיים, ושהם ייחשפו ב'ישראל היום'".

אגב, בניגוד גמור לרוח האיומים על פרסום חומר חדש ונפיץ בנוגע למוזס, החומר שכן פורסם ב"ישראל היום" נגד מוזס וקבוצת התקשורת נלקח רובו ככולו מכלי תקשורת אחרים, בהם "העין השביעית". "ישראל היום", שלכל אורך שנות קיומו בלט בחולשת עבודתו העיתונאית, מעולם לא חשף מידע משמעותי חדש על מוזס או על הנעשה בתוככי "ידיעות אחרונות".

בהמשך הדגיש חפץ כי "האיומים האישיים [נגד מוזס] זה שטויות". לדבריו, "האיום האמיתי זה לרסק את קבוצת 'ידיעות אחרונות', למוטט אותו. וזה לא רק כלכלית, זה למוטט אותו בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כי העיתון הזה הוא יותר מבשר מבשרו". בזמן אמת ניסו חפץ ומילצ'ן לגבש תוכנית להפסקת אש בין הצדדים. לפי עדותו של חפץ, המטרה היתה בעיקר לחלץ את עצמם מעמדת המתווכים, מחשש להסתבכות בעבירות הגבלים עסקיים. ואולם, בשל הפער בין הצדדים הם ידעו שלתוכניתם אין באמת סיכוי להצליח.

ואייכנר? ושיפר? וקדמון? וברנע?

בשלב זה של החקירה שבה הסנגורית של מוזס להסתמך על שיטת ניהול המערכת העיתונאית בידי המו"ל הנאשם, שמתאפיינת בשליטה מרחוק, ללא הנחתת הוראות ישירות בוטות שיכולות לסבך אותו פלילית.

"מה שבאמת עניין את נתניהו זה הסיקור שלו, וזה לתפיסתו תלוי במוזס, ואת זה חקיקה לא יכולה להסדיר", אמר עד המדינה. לדבריו, התקיים "דיסוננס" בין הצדדים והאופן שבו ראו את הפסקת האש או "ייצוב המערכת". בעוד מוזס דרש את הגבלת התפוצה של "ישראל היום", עם דגש על מהדורת סוף השבוע שהושקה בסוף 2009, אדלסון ונתניהו דרשו שבכל קבוצת "ידיעות אחרונות" לא תופיע מלה רעה אחת על משפחת נתניהו.

"זו סחורה שמר מוזס לא יכול לספק", אמר חפץ, "הוא לא יודע לספק אותה, אין לו יכולת להוריד הוראה בתוך קבוצת 'ידיעות אחרונות', גם לעורך ynet, גם לעורך 'ידיעות אחרונות' וגם לעורך המקומונים, 'אל תפרסמו'. זה לדבר סינית. הוא לא יכול לספק סחורה כזו גם אם הוא רוצה. מעולם לא יורדות כאלה הוראות, והוא לא יכול לתת הוראות כאלה".

"כי מה יקרה אם ייתן הוראות כאלה?", שאלה עו"ד ניב-סבאג. "יחשבו שהוא השתגע. זה גם מיד ידלוף החוצה לעיתונים אחרים. אם מר מוזס היה מוריד כזו הוראה לעורכים שלו זה היה דולף".

"אפילו ברמה היפותטית. זה לא אפשרי", הדגישה עו"ד ניב-סבאג. "כן", השיב חפץ. "וגם מבחינת איך שהדברים מתנהלים ב'ידיעות'", אמרה עו"ד ניב-סבאג. "כן", אישר עד המדינה, "זה לא יכול לעבור. אין מצב שנניח סימה קדמון תקבל הוראה לא לכתוב שבועיים על משפחת נתניהו, היא... היא לא יכולה לשמוע את הדבר הזה. זה לא קיים".

"ואיתמר אייכנר?", שאלה עו"ד ניב-סבאג. "גם לא, ברור שלא", השיב חפץ.

"ושמעון שיפר ונחום ברנע?", שאלה הסנגורית. "ברור שלא", השיב העד. כל מי שעובד ב'ידיעות אחרונות' בתקופות שבהן עבדתי בעיתון, זה ברור לו שזה לא יכול לעבור. מקווה שזה לא אומר משהו על איך מתנהל 'ישראל היום'". עו"ד ניב-סבאג השתעשעה לשמע הסיפא בתשובה של חפץ ואמרה: "ודי לחכימא באמת ברמיזא".

עמוד האש

הבוקר, עם חידוש החקירה הנגדית, ביקשה הסנגורית מחפץ לחזור לדבר על בעלי הטור הבכירים ב"ידיעות אחרונות". הטענה לגבי עצמאותם של קדמון, ברנע ושיפר עלתה מפי מוזס באחת משתי שיחות הסתרים שלו עם נתניהו שהוקלטו. "כדובר ואיש אמון של נתניהו", שאלה הסנגורית, "לאמירה כזאת של נוני יש איזשהו ערך עבור נתניהו?". חפץ השיב בשלילה: "שום ערך. נתניהו חשב – ואני אומר לך את זה מידיעה – שגם שיפר וברנע מקבלים את ההוראות שלהם, מה לכתוב, מבנימין נתניהו". כשבאולם התעוררו רחשים מיהר חפץ לתקן את עצמו: "ממר מוזס".

ניר חפץ: "אני אישית עסקתי הרבה מאוד בלהכניס כותבים ימנים מטעם נתניהו ל'מעריב', קצת ל'וואלה', לערוץ 20 ומקומות נוספים – נורא חשוב לו שיהיו כותבי מאמרים ימנים, אבל לא סתם ימנים אלא ימנים שהם בעדו. הוא מקנה לזה חשיבות גדולה"

אבל למרות שנתניהו התייחס לבעלי הטור הבכירים כבובות, הוסיף חפץ, הוא ייחס להתבטאויות שלהם משמעות עליונה. "נתניהו ייחס כל השנים – ממש עד סוף תקופת עבודתי אצלו – חשיבות רבה מאוד לקבוצה הזאת, נקרא להם 'מעצבי דעת קהל' או 'בעלי טורים', אנשים שכותבים את המאמרים בעמוד הראשון. גם של 'הארץ', לא רק ב'ידיעות אחרונות'", אמר חפץ. "אצלו זה היה יותר חשוב מאשר בעיני. גם בארצות-הברית, בכנסים ובנסיעות, הוא נפגש עם האוכלוסייה הזאת בעיתונות האמריקאית".

על רקע זה, אמר חפץ, נתניהו שלח אותו להטמיע בכלי תקשורת כותבי דעות מטעמו. "אני אישית עסקתי הרבה מאוד בלהכניס כותבים ימנים מטעמו שיודעים לכתוב ל'מעריב', קצת ל'וואלה', לערוץ 20 והאתרים שלו, ומקומות נוספים – זה נורא חשוב לו שיהיו כותבי מאמרים ימנים, אבל לא סתם ימנים אלא ימנים שהם בעדו. הוא מקנה לזה חשיבות גדולה".

ובכל זאת, אמר, במקרה של "ידיעות אחרונות" רמת העוינות היתה כה גבוהה שהוחלט בבלפור לנתק כל קשר עם הפרשנים הבכירים. "פשוט ויתרנו עליהם", אמר. עם השנים, לדבריו, גם חלה ירידה ברמת ההשפעה שלהם. "אם ב-2009 או 2010 טור בעמוד הראשון של שיפר וברנע היה ממש אולי הדבר החשוב ביותר, זה כבר לא המצב ב-2014, ובטח בימינו עם הרשתות החברתיות. אבל עדיין הם פרשנים בעלי משקל. [...] את יכולה לקרוא להם טאלנטים או מעצבי דעת קהל.

"האנשים הללו הם אלה שנמצאים בקשר עם המקורות הכי בכירים, נגיד נחום ברנע או בחדשות 12 אמנון אברמוביץ', אם הוא משאיר טלפון לראש השב"כ – ראש השב"כ חוזר אליו. ולקבל תדרוכים ישירות מהבית הלבן, מראש הסגל. לא הרבה עיתונאים נהנים מהמעמד הזה, ולכן המשקל שלהם מאוד גבוה וגם העיתונאים האחרים במערכת הולכים אחרי עמוד האש הזה של הבכירים והוותיקים, בעלי המעמד. לא כולם, לא תמיד, אבל הם משפיעים מאוד".

להשפיע על הרוח

בחלק אחר של הדיון היום ביקשה עו"ד ניב-סבאג מחפץ לאשר שב-2014 – בזמן סבב השיחות החשאיות שבגינן מוזס ונתניהו עומדים לדין – מוזס לא יכול היה לתת הוראה גורפת שתספק לנתניהו סיקור מהסוג שהוא ובני משפחתו רוצים.

חפץ חזר ואמר שבשנים שבהן עבד תחת מוזס, מ-1998 עד 2009, "הדבר הזה לא היה אפשרי, לתת חסינות מוחלטת למאן דהוא". ואולם, הזכיר חפץ, הוא עזב את הקבוצה ב-2009 כדי לעבוד כדוברו של נתניהו, ולכן הוא יכול רק להעריך מה היה המצב ב-2014. "ההערכה שלי היא שדברים לא השתנו, זה ארגון מאוד שמרני. הוא לא משתנה מהר".

לאחר מכן, בחקירה החוזרת, חפץ עמעם את ההתבטאות הנחרצת שהועילה לקו ההגנה של מוזס. זה קרה כשעו"ד גילדין מפרקליטות המדינה ביקש מעד המדינה להתייחס לדברים שאמר בשיחה עם מילצ'ן, שלפיהם הוא מתכוון לבקש ממוזס "שקט מוחלט, דממה, נגיד של עשרה ימים או שבוע" במסגרת המגעים העקיפים עם אדלסון.

"אני מניח שהיה לו קושי להעביר דבר כזה באופן מוחלט", השיב חפץ, "אבל הוא יכול היה אולי למתן, לדאוג שבתקופה הזאת לא יהיו אייטמים שאפשר לדחות אותם". מוזס, הוסיף חפץ, הוא "מו"ל ובעלים מאוד דומיננטי, רוח המפקד שלו שורה, הוא לא חסר יכולות שם, אבל מצב שבו לא עולה פתאום ב-ynet ידיעה בלי השגחתו – אני מניח שזה היה בלתי אפשרי. אבל ודאי שיש לו אפשרות להשפיע על רוח העיתון, על המדיניות ועל הדברים הגדולים".

החקירה החוזרת, שהיתה קצרה וכמעט נטולת עניין, חתמה את יומו האחרון של חפץ בבית-המשפט והוא שוחרר לביתו בפעם האחרונה.

פרשת החיילים הבריטים, אפילוג

בשולי עדותו אתמול סיפק חפץ, לראשונה, גרסה מפורטת לפרשה תקשורתית מביכה שרודפת את נתניהו כבר שנים. באוקטובר 2006 פורסם במוסף "7 ימים" שערך חפץ ראיון שקיים גדי בלום עם נתניהו, שהיה אז יו"ר האופוזיציה. בראיון הובלט ציטוט שכביכול אמר נתניהו על כך שראה בילדותו "חיילים בריטים" מתאמנים בירושלים. הדוגמה הזו שימשה את מבקרי נתניהו, שנולד אחרי תום שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, כדי להציגו כבדאי.

חפץ העיד כי התקשה לשכנע את נתניהו להתראיין לעיתון בשל חשדנותו הקבועה כלפי המו"ל מוזס. במסגרת מאמצי השכנוע נפגשו חפץ והכתב בלום עם נתניהו ועם אשתו שרה. "גם היא אישרה את הראיון הזה, בלעדיה זה לא יכול היה לקרות", אמר חפץ. הכתבה שהתפרסמה לבסוף אכן היתה מחמיאה מאוד, למעט אותו פרט מביך שחמק גם מעיניהם של העורכים.

שלושה שבועות לאחר פרסום הראיון נחתם מדור המכתבים ב"7 ימים" במכתב מאת אופיר אקוניס, אז יועץ התקשורת של נתניהו. "לצערנו נפלה טעות סופר מצד העיתון בכיתוב הציטוט המדויק של דברי מר בנימין נתניהו", כתב אקוניס. "נתניהו לא אמר שכילד ראה חיילים בריטים מתאמנים ליד ביתו, אלא חיילים שהתאמנו במתקן צבאי שהשאירו מאחוריהם הבריטים לאחר שעזבו את הארץ. מדובר כמובן בחיילי צה"ל שהתאמנו במחנה אלנבי שהוקם על-ידי הבריטים והופעל על-ידי צה"ל בימי ילדותו של מר נתניהו".

את המכתב ליוותה "הערת המערכת" שאישרה את תוכנו: "מבדיקה חוזרת של תמליל הראיון עולה כי בנימין נתניהו אכן דיבר על 'חיילים שהתאמנו במתקנים בריטיים' – ולא אמר 'חיילים בריטים' או 'שוטרים בריטים'".

בעדותו במשפט המו"לים הבהיר חפץ כי נוסח "הערת המערכת" לא היה מדויק. "אני הולך ומאזין לראיון הזה", אמר במענה לשאלות שהציג לו עו"ד עמית חדד, "הכתב מקליט בקלטות סלילים קטנות, ואני מקשיב לזה שוב ושוב ושוב, ואי-אפשר להגיע למסקנה מאחר והוא פתח מאוד את המשפט. גם הפרשנות שאומרת שהוא אמר את זה היא סבירה, וגם שהוא לא התכוון לזה היא סבירה. כשאתה מקשיב לזה שוב ושוב אתה לא מצליח להגיע למסקנה אם הוא כן אמר את זה או לא, אם התכוון לזה או לא, משום שזה משפט מאוד ארוך ומסובך בלי פסיקים ונקודות".

עו"ד חדד הציג לחפץ ידיעה שפורסמה ב"הארץ" למחרת פרסום הראיון תחת הכותרת "עורך '7 ימים' מבהיר: בראיון עם נתניהו נפלה טעות – נתניהו אמר שראה מתקנים בריטיים ולא שוטרים בריטיים". "אני לא דיברתי עם שום 'הארץ' ושום כלום", טען חפץ מעל דוכן העדים, אך העיתונאי עומר שרביט, שחתום על הידיעה, מסר ל"העין השביעית" שהוא זוכר במפורש כי שוחח עם חפץ ושמע ממנו שנפלה טעות בכתבה.

מכל מקום, כאמור, גם נוסח התגובה שהועבר ל"הארץ" וגם נוסח "הערת המערכת" שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" היה שגוי, שלא לומר שקרי. בהמשך יום החקירה נדרשה גם עו"ד ניב-סבאג לאירוע, ואז הסביר חפץ את המניע שלו לפרסום "הערת המערכת" השגויה.

"היתה דרישה של בנימין נתניהו שיהיה תיקון", העיד חפץ. "לא היתה לו הקלטה, רק לנו היתה הקלטה, וכמובן שכל יריביו היו מולו והעיתון היה באמצע וארנון מוזס כבעלים רצה לשים סוף למחול השדים הזה. כמובן שהוא העדיף שהבדיקה תעלה שהעיתון דייק. אני האזנתי המון פעמים לקלטת, ולא הצלחתי להגיע למסקנה אם הוא אמר את זה או לא. אי-אפשר להגיע למסקנה לפי הטייפ, הוא עשה שם סלט. [...] בגלל שהיה לי ספק רב החלטתי לקחת את האחריות על זה, כי לא היתה לי הוכחה אחרת, אבל בכלל לא בטוח שהטעות היא שלנו. בכלל לא בטוח".

הקלטת המקורית עם הראיון, ציין חפץ בחקירתו, הוחרמה על-ידי המשטרה יחד עם כל שאר הארכיון העיתונאי שלו לפני ארבע שנים, וטרם הושבה לו למרות בקשות חוזרות ונשנות.

67104-01-20

להורדת הקובץ (PDF, 1.79MB)

להורדת הקובץ (PDF, 749KB)

משפט המו"לים