תלמה אדמון מתה באוגוסט 25' מסרטן שהרופאים לא גילו בזמן. שנתיים קודם לכן כשהגיעה לבית החולים שיבא לניתוח, הראשון בשורה ארוכה של ניתוחים וטיפולים, היא היתה מלאת תקווה. בלשונה הפיוטית והציורית היא כותבת בפתח ספרה: "בקיפולי הרוח החמה בשלהי הקיץ נמצא רמז לקרירות הסתיו... תלתלי הרוח החמה מבקשים להעלים אותו. אני מתעקשת לצרוב אותו, לתת בו אמון".
"פרקי סיום" אינה אוטוביוגרפיה או ממואר אלא פרגמנטים, בלי כרונולוגיה סדורה, שמנסים ללכוד את קורות חייה של מי שיודעת שהיא חיה על זמן שאול, שהולך ונספר לאחור במנהרת הזמן, במונחים של שנתיים, חודשים ושבועות.
בת 75 היתה במותה. בת למשפחה, שכמיטב הקלישאה, שהיא השתדלה להימנע ממנה, היתה "מלח הארץ", במונחי העולם הארץ-ישראלי והישראלי, שהולך ונכחד.
כפלמ"חניק, אביה היה עד לגירוש התושבים הערבים במבצע "דני" במלחמת השחרור, בקרב על לוד-רמלה, שבו נגדעה ידו. לימים עלה בסולם המפלגתי, היה מנהל בית ספר, מנכ"ל משרד העבודה ומנהלה הכללי של "אורט ישראל". תלמה היתה הילדה הראשונה של קיבוץ פלמחים, שהוריה היו ממייסדיו.
מילדותה אביה צפה שתהיה סופרת. ואף שלא היתה צייתנית, היא בגרה להיות עיתונאית, מתרגמת, סופרת מוכשרת, שערכה במשך כעשור את מדור הספרות של "מעריב".
היכרותי עם תלמה לא היתה עמוקה. נפגשנו באקראי כמה פעמים, לפרקי זמן קצרים ומזדמנים, בזכות בן זוגה, מאיר בלייך, עיתונאי ב"מעריב" ועורך דין. למען הגילוי הנאות, אציין שאת מאיר אני מכיר מגיל שבע. שנינו מאותה צ'כונה, בני אותו גילו, מורשת פולנית משותפת של עליית גומולקה.
תלמה, היפה, המוכשרת וילדת הטבע, היתה יכולה להיות נערת הפוסטר של החלום הציוני. כנערה שגדלה בחממה המפא"ינקית היא מודה כי "שמע הנכבה לא מגיע לאוזנייך" ו"הבורות הילידית", שהולידה פחדים ורתיעה מערבים, "נסדקה הרבה יותר מאוחר, הרבה אחרי 67", כשהגיעה לתל אביב ופגשה אנשי שמאל.
תודעתה הפוליטית התחזקה גם בזכות היכרותה עם מאיר. על אף בתי הגידול הכה שונים שלהם, הם היו לזוג אוהבים, במשך 34 שנים, ובמיוחד מאז שהיו לאקטיביסטים פוליטיים. שנים רבות בחייהם הקדישו לפעילות בתנועת "מסתכלים לכיבוש בעיניים".
הם וקומץ חבריהם וחברותיהם יצאו, כמו דון קישוטים שנלחמים בטחנות הרוח, וכיתתו רגליהם ברחבי הגדה המערבית, במיוחד בקהילות הנוודים הבדואים והרועים בבקעת הירדן, בחום ובגשם, כדי להילחם בעוולות הכיבוש.
"אני מחויבת למבט הזה בסבל הפלסטינאי, באכזריות המתנחלים והצבא, כי זו העמדה המוסרית שלי ואסור לי לוותר עליה", היא כותבת בחדות, ומתארת שוב ושוב את המראות הקשים מנשוא שראתה. כיצד חיילים אדישים מונעים במחסום מלאפשר לאמבולנס עם נער חולה להגיע לבית חולים. למחרת, בזעם כבוש, אך בגאווה, נושא האב רחובות העיר את גופת בנו ומתעלם מקריאות "עצור" של החיילים.
"אתמול ראיתי סרטונים מבחילים", היא מוסיפה, והנייר שנאמר שהוא סובל הכל מתבייש עבורה ועבור כולנו. "באחד עצרה משטרת ירושלים נערה פלסטינית שעמדה באיזו כיכר. השוטרים דחפו אותה באלימות, ואחד משך את כיסוי הראש מעל שערה וצילם אותה בנייד הפרטי. ביזוי מתעלל בראש חוצות... מתוך תענוג סדיסטי ניכר". ויש עוד עשרות כמוהו, שטור זה קצר מלהכיל.
המחויבות למאבק בכיבוש ניכרת כמעט מכל עמוד בספר, אך אדמון גם מבינה היטב שהמאבק הוא רחב יותר – מאבק על הדמוקרטיה השברירית של ישראל, שבא לידי ביטוי בנסיעות הרבות לקפלן ולבלפור. דווקא שם ניחנה לה אכזבה. כשהיא וחבריה למאבקה תלו שלטים של "מביטים לכיבוש בעיניים", המארגנים הרחיקו אותם.
"ברור לכל שמארגני המחאה הגדולה אינם מעוניינים להסתכל לכיבוש בעיניים, אפילו לא מהמרחק שבין עזריאלי לחווארה", היא מעירה ביבושת, שאינה מסתירה את אכזבתה, אך גם את השלמתה עם בדידותה הפוליטית.
מעת לעת היא מפגינה בווירטואוזיות גם חוש הומור ציני ועוקצני. אחד כזה הוא במפגש עם נשים ביביסטיות, כשעשתה דרכה להפגנה בירושלים.
"הגברת שרודפת אחריי לא יכולה לשלוח לי אצבע משולשת כי יש לה סיגריה ביד אחת ודגל הלאום בידי השנייה. היא ממשיכה ללכת קרוב לאוזן שלי ולצרוח: תחזרו לגרמניה, שירצחו אתכם ואת הילדים שלכם. תחזרו לכוס של האמא שלכם. טוב, היא לא סגורה על עצמה לגבי יעד השילוח, אבל במקרה שלי זה לא משנה כי אני לא יכולה לחזור למקום שלא באתי ממנו. נולדתי בישראל, למרבית הצער, וגם הכוס של אמא שלי נולד בישראל. בחיפה. באחוזה".
"פרקי סיום", כריכת ספרה של תלמה אדמון, הוצאת תשע נשמות
תלמה מסיעה את הקוראים ומדלגת איתם בין תחנות חייה. מהמחאה על הגשר שליד ביתה במושב שדמה, שבו היא קבורה לצד הוריה, שגם הם מתו ממחלת הסרטן. להפגנות בעזריאלי ובבלפור, למאהל רועים בבקעה, לאשפוזים בבית החולים קפלן, ברחובות. ומשם למיטתה במושב שאותה כיסתה ב"חלקת סדין סאטן" ועליה הניחה בתה נועה "בובת פיל כתום.... אני רוצה שהבגדים שלי ידיפו בושם כביסה פרחוני. שהאוויר בחדר שלי ישמור פרודות של בושם ורידים".
התיאורים הפיוטיים והמרגשים של הסבל שהיא עוברת, כשהמחלה מתפשטת בגופה, יכולים, וצריכים לגרום לכל קורא לדמוע, אף שאין לי ספק, שזו לא היתה כוונתה. אני דמעתי.
בפרגמנט הקרוי "אופטימיות לא זהירה", היא כותבת בלי רחמים עצמאיים. "כמה תמימה ומתמסרת ומאמינה הייתי כשבאתי בפעם הראשונה לד"ר גיא. פחדתי רק מההרדמה המלאה בניתוח הצפוי. ואיך שמחתי על הטיפולים, באמונה חסרת ספקות. בתודה. משוכנעת לעומק שזה יעבוד, שאחצה את זה ואירפא, וכל זה יהיה מאחוריי ואדע להעריך את עצמי על זה. טיפשונת תמימה ומתמסרת. מה ידעת? לא ידעת כלום".
או ההתבוננות העצמית הישירה והכנה שלה: "אתמול הפסקתי ללבוש חזייה. טוב, הכמישה מאפשרת את זה ביתר קלות... ובכן אני בלי חזייה. החופש הטוב, ומה אכפת", וגם "לקחתי למיטה ראי דו-צדדי. להתבונן בכל עת בפני הקמלים. לאהוב אותם. לטפח, לאפר קצת לפני שמישהו בא, או להתאפר כי סתם בא לי. כי עדיין היופי שם במבנה העצמות, במבט שבעיניים, בקווי השפתיים".
אף שהיא יודעת היטב כי "הסרטן ימשוך אותך אל האופק", עד הרגע האחרון תלמה אדמון כותבת כי היא רצתה לחיות.