עולם הפוך

"שינויי האקלים פוגעים גם בבית של המינים הנדירים", נכתב בכותרת על שער "הארץ" המפנה לכתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס". "הפארק הלאומי ילוסטון, שמספק מקלט למינים רבים של בעלי חיים בסכנת הכחדה משנה את פניו", נכתב בכיתוב התמונה על השער, שבה נראים שני ביזונים. "ההתחממות הגלובלית כבר קיצרה את החורף באזור, וחוקרים סבורים כי היא תגרום גם לצמצום היערות ומקורות המים".

הכתבה עצמה מתארת את ההשפעה המסיבית של שינויי האקלים על הפארק האמריקאי: "שריפות עוצמתיות יותר, יערות קטנים יותר, התפשטות של שטחי הערבה נמוכי הצמחייה, נתיבי מים רדודים וחמים יותר וצמחים פולשים רבים יותר". שינוי האקלים "משנה בתי גידול במהירות רבה עד כדי כך שצמחים ובעלי חיים רבים אולי לא יצליחו להסתגל היטב – ואולי אפילו לא להסתגל בכלל", כותבים כתבי ה"טיימס".

הכתבים מונים את המינים השונים שעלולים להיפגע או להיכחד כתוצאה משינויי האקלים והשפעותיהם מרחיקות הלכת (למשל: "עליית הטמפרטורות שיפרה את היכולת של מזיק מקומי, חיפושית האורן ההררית, לשרוד בחורף, להגיע למקומות גבוהים יותר וליהנות מעונת רבייה ארוכה יותר. לפי הערכות, ב-30 השנים האחרונות מתו כ-80% מהאורנים לבני הקליפה בפארק כתוצאה משריפות, פגיעה של החיפושית או זיהום פטרייתי"). מין אחד כלל לא מוזכר – המין האנושי – למרות שהשינויים האקולוגיים משפיעים באופן דומה גם על בית הגידול שלו.

ההפניה לכתבה נמצאת בתחתית השער, מתחת לכותרת על הרפורמה בלימודי המתמטיקה, זוועה ביישוב בדואי, הפרדה מגדרית בקמפוסים והשלכותיו של כישלון מבצע צבאי ברצועה. הכתבה עצמה מתפרסמת בעמוד 21 בעיתון: אחרי מאמר על תדמיתם של ראשי מפלגת הבית-היהודי, תוצאות של סקר על סיכוייה הפוליטיים של ציפי לבני, דיווח על פשע מלחמה משנות השמונים, פיתוח רפואי לאבחון מחלות באמצעות הבל הפה, גילוי כוכב לכת במערכת שמש קרובה, דיווח על מתיחות במערכת המשפט בפולין וכיוצא באלה.

שער "גלובס" מוכתר בכותרת "תקועים" ומפנה ל"פרויקט מיוחד" (סוניה גורודיסקי) העוסק בפקקי תנועה. "גם ב-2025, אחרי שיסתיימו הפרויקטים הגדולים בתחבורה, נמשיך לעמוד בפקקים, והרבה יותר זמן", נכתב בכותרת המשנה. הלוגו המלווה את הפרויקט הוא "מדינה בפקק". "הכל עומד במקום", נכתב בכותרת בעמוד הפותח.

הנתונים ש"גלובס" מביא מספרים סיפור חד-משמעי: אין אופק לאופן שבו אנחנו מתניידים; בלתי אפשרי לסלול מספיק כבישים למספר הגדל והולך של מכוניות; ראש הממשלה שרואה מחלפים היכן שאחרים רואים פקקים חי בחלום מסוכן; שר התחבורה גוזר הסרטים שם פלסטרים על כווייה קטלנית; ישנם פתרונות, אבל הם דורשים שינוי רדיקלי של אורחות חיינו; אם השינוי לא יקרה, חיינו ישתנו ממילא ובאופן מכאיב והרסני.

למרות האמיתות הללו, המגובות בעובדות, נתונים, מחקרים, שהן גם גלויות ממילא לכל מי שמשתמש באופן קבוע בכבישי ארצנו, כתבות כמו אלו של "גלובס" הן היוצא מן הכלל. העיתונות אינה עוסקת במשבר התחבורה באופן רציף ועקבי כשם שהיא לא עוסקת במשבר האקלים באופן רציף ועקבי (או כמעט בכלל). היא עסוקה בפוליטיקה קטנה, בסקופים, בכיבוי שריפות. תרתי משמע: השריפות ההולכות ומחמירות מסוקרות כסיפור אנושי או מחדל ממשלתי, הפקקים מסוקרים כמחדל ממשלתי או סיפור אנושי. אלו גם אלו לא נתפסים כמעט אף פעם כתוצאה של מהלך רחב יותר, גלובלי ודרמטי, שמאיים לשנות מן היסוד את חיינו ואף לאיים על עצם קיומנו. זהו איום חמור הרבה יותר מזה של הטרור, הטילים, מחלות אקזוטיות או תרבות הדיון בכנסת – אך הוא כמעט ואינו נוכח בתקשורת.

"כשהתחלתי לעסוק בזה, באמת חשבתי ששינוי האקלים הוא משהו שיקרה בעתיד", מצוטטת בכתבה ב"הארץ" אן רודמן, מדענית העובדת בפארק ילוסטון, "אבל זה אחד מאותם דברים שככל שאתה חוקר יותר, ככה אתה מבין כמה זה משתנה ובאיזו מהירות. ואז עוברים את השלב הזה, אני לא יודעת, כמו בשלבי האבל. פתאום מתברר לך שזה באמת עניין גדול, ואנחנו לא מדברים על זה ולא חושבים על זה באמת".

מדבררים

ההסתבכות של צה"ל ברצועת עזה, מבצע מודיעיני כושל שהסתיים במוות של קצין ישראלי בכיר ושבעה אנשי חמאס, מגיעה לכותרת הראשית כמעט בכל העיתונים. הדיווח לא מתמקד במבצע, אלא באיסור הצנזורה על פרסום תמונות החיילים שהשתתפו במבצע ושחמאס הפיץ.

"חמאס אוסף מהרשת מודיעין על הלוחמים" היא הכותרת של "מעריב". "חשופים" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות" ("חמאס פירסם פרטים על פעולת הכוח המיוחד"). "חמאס פירסם תמונות של הלוחמים שנחשפו בחאן-יונס" היא הכותרת של "הארץ". "בארגון סבורים כי השיטה שעבדה עם ההתנקשות בדובאי תסייע לדלות מידע מהציבור הישראלי גם הפעם. הצנזורה אסרה על פרסום התמונות", נכתב בכותרת המשנה המובילה לטור של עמוס הראל.

"חמאס מנסה להשיג שני דברים באמצעות הפרסום", כותב הראל, "להשליט את הנרטיב שלו – שלפיו גבר על צה"ל בתקרית – ולגזור רווח מבצעי דרך חשיפת שיטות עבודה ישראליות ואולי 'שריפת' זהות הלוחמים [...] השגת המטרה השנייה כבר תלויה במידת שיקול הדעת של הציבור הישראלי.

"באופן חריג ביותר פרסמה אתמול הצנזורה הצבאית הודעה שבה היא פונה לכלי התקשורת בישראל ומבקשת מהם שלא להרחיב בפרסום ההודעות של חמאס, לא להתייחס לאמינותן ולא לפרסם את התמונות עצמן. [...] הניסיון של חמאס שקוף: הארגון מנסה לעשות מעין גיוס המונים של ידע מהקהל הישראלי. אם הרשתות החברתיות בישראל ינהלו עכשיו מצוד בניסיון לברר מי האנשים המופיעים בתמונות, כשכל צייצן ובלוגר יחשוב שהוא מזהה בהן את בן הדוד השני מפתח-תקווה [...] חמאס יצליח לאסוף מידע על הפעולה".

"בינתיים", מוסיף הראל, "קילקלה הודעת חמאס את צעדי ההסברה הישראליים. שב"כ פירסם אתמול פרטים על פרשה מעניינת שבה עצר פעיל חמאס, תושב אזור חברון, שהיה מעורב לפי החשד בניסיון להרכיב מטעני חבלה".

התרגיל של חמאס אכן דחק מהכותרות את הודעת יחסי-הציבור של מערכת הביטחון – אבל לא בכל העיתונים. ב"ישראל היום" היא מגיעה לכותרת הראשית: "התוכנית שסוכלה: פיגועי ענק מיו"ש", נכתב בה. בחינמון מוותרים על הצילום המגוחך של תמונות החיילים כשהן מפוקסלות ("מערכת 'ישראל היום' החליטה שלא לפרסם את התמונות שהפיץ חמאס, גם לא בטשטוש, וזאת מתוך כוונה שלא לשתף פעולה עם הלוחמה הפסיכולוגית של ארגון הטרור"; החלטה דומה התקבלה גם ב"מקור ראשון" של אדלסון), ומסקרים את הפאשלה הצה"לית בצמצום.

גם בעיתונים חרדיים ההודעה לעיתונות של השב"כ מנצחת את זו של החמאס: "סוכלו פיגועי ראווה באזורים הומי אדם" היא הכותרת הראשית של "יתד נאמן", "נחשפו נסיונות חמאס להוציא לפועל פיגועים בשטחי מדינת ישראל" היא הכותרת השנייה על שער "הפלס" (הכותרת הבולטת יותר היא "ראה"מ פועל להעברת חוק הגיוס תוך הסכמה שבשתיקה של המפלגות החרדיות"). רק ב"המודיע" בוחרים אחרת, ומעניקים את הכותרת הראשית ל"חמאס חשף תמונות ופרטים של אנשי הכוח הישראלי שפעל בעומק הרצועה".

הבחירה של "ישראל היום" ושל העיתונים החרדים היא עקבית: מדובר בעיתונים לא-עיתונאיים, שעמוד השדרה שלהם בנוי מציות וקונפורמיזם לבעל הבית והאינטרסים המשתנים שלו. אך במקרה הזה אפשר דווקא להזדהות איתם. העובדה שחמאס הצליח לשים ידו על תעודות זהות מזויפות של לוחמי סיירת ישראלים אינה באמת מהלך דרמטי שראוי לכותרות ראשיות (ומנגד, העובדה שחמאס השתמש בקשישה חולת סרטן שישראל הסכימה להעניק לה טיפול רפואי, כבלדרית טרור, היתה ראויה לדיווח מובלט יותר מההחרשה שהעניק לה "הארץ", למשל). אין שום גאווה בכך שגוף המתקרא עיתון משרת באופן עקבי מחלקות דוברות והסברה. לא של מדינת ישראל, אבל גם לא של החמאס.

אמנם, ייתכן שמי שאחראי לניפוח הסיפור החמאסי הוא דווקא הצנזורה הצבאית. רונן ברגמן מזכיר בטור ב"ידיעות אחרונות" כיצד הפאניקה שעורר במוסד ספר שחיבר ויקטור אוסטרובסקי, צוער לשעבר בארגון, הביאה להפיכתו לרב-מכר: "זאת רק דוגמה אחת מיני רבות לכישלון קהילת המודיעין הישראלית בעצירת פרסומים מרגע שהגיעו לידיים שאינן ישראליות. מפרשיית בן-ברקא (ראש האופוזיציה המרוקאית שהמוסד היה מעורב בחיסולו), דרך ההתנקשות הכושלת בלילהמר, פארסת מרדכי וענונו ומחדל חאלד משעל. 'הוכחנו שאנחנו טועים במאה אחוז של המקרים בהבנה שלנו את עולם המידע והתקשורת', כדברי איש מודיעין בכיר.

"משום מה, הצנזורה ומערכת הביטחון מתעקשים להתנפץ שוב ושוב אל אותו קיר ולנסות, לשווא, למנוע את הבלתי נמנע", כותב ברגמן, "והבעיה: זה לא רק סיפור של חופש הביטוי או שיאים חדשים של אבסורד שבהם הצנזורה 'מונעת' פרסום בכלי התקשורת הישראלים של מה שכבר מופיע באתר חמאס – ואף קוראת לציבור שלא לחלוק חומרים בווטסאפ, הפעם מדובר בנזק ממשי לבטחון המדינה.

"ראשית: משום שעצם הפסילה והקריאה לציבור 'לנהוג באחריות' כמוהה כעתירה לבתי-המשפט בקנדה ובארצות-הברית בפרשת אוסטרובסקי – ונתפסים בגדר חותמת מטעם המדינה שהכל בעצם נכון (גם אם, כמו במקרה של אוסטרובסקי, לא כך היו הדברים). שנית: משום שבזכות הניסיון העקר לעצור את הפרסום, חמאס לא רק מקבל אישור אלא גם ניצחון תודעתי חשוב. שלישית, וחמור מכולם: בגלל שהמדיניות של לפסול הכל מתוך אמונה שגויה שזה באמת יעצור את הפרסום מונעת ממערכת הביטחון להיערך כראוי לפרסום של חמאס ולמידע שאולי הצליח להשיג".

אגב

העיתון החרדי "המודיע" ביכר כאמור להדגיש דווקא את המחדל הבטחוני של ישראל בחאן-יונס על פני ההצלחה בחברון, בניגוד למתחריו. הד להלך הרוח שמאחורי ההחלטה הזו אפשר למצוא במאמר המערכת: "הפסקת האש עם חמאס, הדיבורים על 'הסדרה', עומדים בימים האחרונים בראש הכותרות, ומחדדים את הוויכוח המתמשך בין חלקי הזירה הפוליטית בשאלות המדיניות.

"משני צדי המתרס ניצבים קרוצי-חומר הסומכים על עצמם ותבונתם, ומשוכנעים ש'דעתם קובעת'. האמת שונה לגמרי, שהרי אין משמעות כמעט לוויכוחים הפנימיים בין 'ימין' ל'שמאל' בארץ. תחום ההחלטה העצמית של מדינת ישראל בנושאים המדיניים העומדים על הפרק – מוגבל ומצומצם, גם אם הגאווה הלאומית לא מאפשרת להודות בזה".

בשולי החברה

"גלובס" ממשיך לסקר את תופעת תאונות הבניין. כתבת השער של המוסף השבועי, "G", מביאה את רשמיו של דרור פויר מאתר בנייה: "פועלים הולכים כלוליינים בקרקס על קרש דק מעל לבור, אף אחד לא קשור לשום דבר, אין מעקות. הפיגומים כמו עשויים מקלות של ארטיקים. אני רואה פועל משליך מקומה שנייה קאטר ברזל ענקי שנוחת צמוד לפועל שעבר במקרה. כמעט בכל רגע יש כמעט תאונה. בחיי, כשהייתי למעלה לא הבנתי איך יש 38 הרוגים בשנה ולא בשעה".

"רוב חסרי הבית אינם מקבלים את הקצבה המגיעה להם", נכתב בכותרת על שער "הארץ". לפי נתוני משרד הרווחה, מציינת לי ירון, בשנת 2016 חיו בישראל 1,872 חסרי בית. "זהו נתון מעודד, אלא שהתנאים להכרה בהם נוקשים, ומספרם האמיתי, אם ללמוד משיעורם במדינות אחרות בעולם, כנראה גבוה בהרבה", היא כותבת.

"יתר על כן, ממחקר שערך ד"ר שמוליק שיינטוך מהמחלקה לעבודה סוציאלית במכללת ספיר עולה כי 62% מהמעטים שהוכרו כחסרי בית אינם מצליחים לקבל מהמדינה את הקצבה המגיעה להם, וכי רק 48% מהם מקבלים סיוע בשכר דירה. סך הקצבה המגיעה למי שהוכר כחסר בית הוא 1,632 שקלים בחודש, סכום שלפי גורמים ממשלתיים אינו מאפשר קיום בכבוד".

ב"ידיעות אחרונות" מעניקים חלק מעמוד 5 של קונטרס החדשות לדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת על עובדי קבלן באקדמיה: "מלמדים לתארים ולמצוינות, אבל מתעלמים מזכויות בסיסיות של העובדים: הרוב המוחלט של האוניברסיטאות בישראל מעסיק עובדי קבלן בניקיון. לצד השכר הנמוך, העובדים נפגעים מזכויות סוציאליות נמוכות ומהיעדר ביטחון תעסוקתי. נקודות האור שבהן לא מטאטאים מתחת לשטיח: מכון ויצמן ואוניברסיטת אריאל", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של תלם יהב.

תמצית הסיקור הפוליטי בעיתונות הישראלית

"היום אני נפרד מהטור ב'מוסף לשבת' של 'ידיעות אחרונות', לאחר כשלושים שנה. אני נפרד ממנו ביוזמתי, מתוך רצון להתחדש, להרחיב את עבודתי העיתונאית ולהעמיק אותה", כותב נחום ברנע בסוף טור קצר וחדגוני המתפרסם בעמוד 3 של קונטרס החדשות. ברנע מוסיף כי "השיחות בנושא הזה עם הנהלת העיתון ועורכיו נמשכו שנתיים", כדי להוציא מכלל אפשרות כי המהלך נובע משכירתו של עמית סגל כבעל טור באותו מוסף (טורו הראשון מתפרסם היום), וממשיך: "'המוסף לשבת' הוא חלק איכותי וחשוב במגוון שמציע העיתון לקוראיו. לכבוד היה לי לעבוד בו תחת שרביט העורך, אביב הברון וסגניתו, רעות בורוביק-ברוך. לשמחתי, סימה קדמון תפתח את המוסף מעתה. אני מתכוון להשתתף במוסף בהמשך, לצד השתתפותי בעמודי החדשות".

ברנע היה צריך לעזוב כבר מזמן. לא משום שלא השכיל להתפתח ברוח הזמן, לקבל את השינויים בשדות הכוח הישראליים, במעמד האשה או במשמעותה של המדיה החדשה, אלא משום שהיה קרנף, עלה תאנה שאיפשר לנוני מוזס ועורכיו לנהל מערכה מתמשכת של השחתת העיתונות הישראלית. גם הבחירה בקדמון כמחליפתו של ברנע היא בחירה בפחות מאותו דבר. קדמון היא בת דורו ובת חוגו של ברנע, לוקה בנקודות עיוורון וצביעויות דומות, רק עילגת יותר וחסינה פחות. ברנע שירת את אולמרט, קדמון משרתת את ליברמן. תחי המלכה החדשה!

ברנע, קדמון ושאר הפרשנים הפוליטיים הבכירים שלנו עסוקים בעיקר בנבירה טרחנית בהבלים הפוליטיים. כך למשל עיקר טורה של קדמון מוקדש להתלבטויות של שר החינוך נפתלי בנט באם להתפטר כשלא קיבל תיק ממשלתי שחשק בו. "מי לא היה רוצה להיות זבוב על הקיר באותן שיחות בשעת לילה מאוחרת, כשרק בנט, שקד וטל גן-צבי, ראש המטה של בנט, מקבלים את אחת ההחלטות הקשות בחיים הפוליטיים", היא כותבת. גם הטור של סגל הוא בעיקרו מיחזור מפוהק של מיטב החוכמה הפוליטית שקראנו בטוויטר במהלך השבוע.

מי היה רוצה להיות זבוב על הקיר כשבנט וגן-צבי טיכסו עצה? קוראות וקוראים יקרים, הייתם רוצים להיות זבובים על הקיר של גן-צבי? או שהייתם רוצים עיתונאים שמשאת נפשם אינה להיות זבובים אלא לעסוק בעשייה הפרלמנטרית של הפרלמנטרים שלנו, זו הגלויה, שקובעת את מהלך חיינו כאן. אבל העיתונאים הבכירים שלנו רוקדים לפי החליל של מי שהם מסקרים, לא רק באופן פשוט, בכך שהם מעניקים להם את מחסה האנונימיות, מדבררים אותם ומשרתים את האינטרסים שלהם, אלא באופן עמוק הרבה יותר – בכך שהם מאמצים את תפיסת העולם שלהם ואת סדר היום שלהם.

"מערכת השיקולים שלו נסתרת מעינינו. תמיד יש משהו שסמוי מעינינו. כל ניחוש יהיה טוב כניחוש אחר", כותב היום יוסי ורטר בעומק טורו, שנדפס כרגיל בקדמת הבמה של "הארץ", תוך כדי שהוא מעתיר על הקורא ניחושים. ורטר כותב על נתניהו, אבל הדברים נכונים לגבי כל פרשן פוליטי וכל שחקן פוליטי. ובכל זאת, הפרשנים ממשיכים לשחק את המשחק, לעסוק בתמרונים ובתככים במקום בחקיקה ובמהות, להעדיף את השדה שבו הם בעמדת נחיתות מובנית, להזיק לדמוקרטיה ולכרות את הענף שעליו הם יושבים.

BDS

"אי-אפשר עוד לפטור את ה-BDS באמירה 'האנטישמים ההם'", כותב יואב קרני בטורו ב"גלובס", שמוקדש השבוע לתנועת החרם על ישראל בעקבות ההצטרפות של חברת התיירות השיתופית Airbnb. "אין זאת אומרת שאין ביניהם אנטישמים; וחוד החנית של התנועה הזו מוסיף להיות מכוון אל לבה של ישראל, לא אל מותניה ולא אל ברכיה ולא אל התנחלויותיה. אבל שורותיה מתרחבות והולכות, ומתחילה לעלות יפה מזימתו של הנער עומר ברגותי להביס את מדינת היהודים בשיטות המאבק נגד האפרטהייד.

"מותר להתנחם בידיעה שישראל בקווי 67' היא, עדיין, דמוקרטיה פלורליסטית. מוטב לזכור שדרום-אפריקה של האפרטהייד דיכאה גם דיסידנטים לבנים ביד ברזל. אבל הניחומים אינם תחליף להכרה פרגמטית בשינוי הדרגתי, המתרחש בדעת הקהל של הדמוקרטיות המערביות כלפי ישראל. אפשר לטעון במידה של רצינות שיש דמיון גובר בין המאבק נגד ישראל, בייחוד בקמפוסים של ארצות הברית, לבין התנועה הציבורית נגד האפרטהייד בארצות-הברית באמצע שנות ה-80".

עושים לביתם

ב"מעריב" לא מופיע היום מדור התוכן השיווקי של בנק הפועלים שמשובץ בדרך כלל אחרי הטור של יהודה שרוני. ב"ידיעות אחרונות" מגייסים את עופר מתן לכתבת תוכן שיווקי של אותו בנק.

ענייני תקשורת

בוטים. "ראיתי התנהגויות לא טבעיות ועניין אותי מה קורה שם, אז התחלתי להתחקות אחרי הנושא של הבוטים וחשבונות מזויפים", מצטט עומר כביר את נעם רותם בראיון ל"מוסף כלכליסט". "זה קרה בתחילת אוגוסט", ממשיך כביר, "והתוצאה, עד כה, היא שתי חשיפות של רשתות בוטים שפעלו בעברית. הראשונה, שאותה שרטט כבר באוגוסט, צייצה מימין המפה הפוליטית. השנייה, שאותה תיאר בתחילת החודש (בסיוע אקטיביסט הקוד הפתוח יובל אדם), כללה מאות בוטים שהרבו בציוצי תמיכה בראש הממשלה בנימין נתניהו ושהופעלו כנראה על-ידי גורם זר, ייתכן מטורקיה.

"וזה רק קצה הקרחון של מה שקורה ברשת הישראלית. 'יש לנו עוד כמה רשתות מאוד מעניינות', מגלה רותם בראיון ל'מוסף כלכליסט'. 'לפחות אחת מהן מופעלת בידי פעילי מפלגה, ואני לא יודע עד כמה הם מדווחים על זה כחלק מהוצאות התעמולה שלהם. כך שיכול להיות שיש פה השלכות מעבר ל'לא יפה''".

עזור. שוקי שדה משרטט ב"דה-מרקר" קווים לדמותו של טייקון תקשורת עולה ואנונימי למדי, אלי עזור: "השם של עורך הרדיו אליהו בן-יגאל מוכר למאזינים הקבועים של תחנת הרדיו 103FM (רדיו ללא הפסקה). מדי כמה שבועות הוא עורך רצועות שידור בסופי שבוע, בעיקר במסגרת 'שבת עברית'. בינואר האחרון, למשל, הוא ערך רצועה של כמעט ארבע שעות עם רצף השירים העבריים המזוהה עם התחנה, ובחר לפתוח עם השיר 'שורו, הביטו וראו'. ואולם בן-יגאל, וזאת יודעים רק חלק קטן מהעובדים בתחנה, הוא לא אחר מאשר בעלי התחנה, אלי עזור, המחזיק בנוסף לרדיו ללא הפסקה גם בתחנת אקו99 ובאימפריית תקשורת הכוללת את ערוצי הספורט צ'רלטון, העיתונים 'מעריב' ו'ג'רוזלם פוסט', חברות שונות של פרסום חוצות – בנוסף לנדל"ן בשווי רב ועסקים אחרים.

"אז מדוע בעל הבית צריך להסתתר מאחורי שם עט? משום שטייקון התקשורת שומר בקנאות על פרטיותו, ונמנע מחשיפה בכל צורה ובכל דרך. ברדיו ללא הפסקה, לדוגמה, פניו בקושי נראות, אבל הוא נוכח בדרכים אחרות. בין היתר, הוא בוחר את הטאלנטים המשדרים בתחנה. 'ראיתי אותו פה ארבע או חמש פעמים, לא יותר', אומר עובד ותיק לשעבר בתחנה. 'לא תראה אותו מתערב באופן ישיר בהתנהלות השוטפת. שבת עברית זה באמת דבר יוצא דופן. אם יש שם איזה שיר שלא לרוחו, הוא יודע להגיד'. עובד לשעבר אחר של עזור בתחנה מוסיף: 'יש לו המון מנהלים, המון זרועות. אתה אף פעם לא יודע אם ההוראה שאתה מקבל זה ממנו או ממישהו אחר. אבל דבר אחד ברור – ידו בכל ויד כל בו'".

ביביתון. מאז נחשף "תיק 2000", והנכונות של נתניהו למכור את פטרונו אדלסון לטובת טובות הנאה מהמו"ל מוזס עוסקים כתבי התקשורת הבודדים שנותרו בתקשורת הישראלית בשאלה אם "ישראל היום" ממשיך לשרת בנאמנות עיוורת את הקריירה הפוליטית של נתניהו, או שמא איל ההימורים האמריקאי נטה את חסדו לבובת גרב חדשה בשם נפתלי בנט. בניגוד לקביעות שרווחו בזמנו, "ישראל היום" נותר ביביתון, גם אחרי החלפת העורך הראשי והשינויים האחרים בעיתון ובהנהלתו. אולם בניגוד לעבר, העיתון משרת עתה מדי פעם גם את יריביו הגדולים של נתניהו – כלומר פוליטיקאים אחרים מימין.

מי שזוכה השבוע לחשיפה מפנקת הוא בנט, שנראה מסתחבק לא פעם עם הזוג אדלסון בשנה וחצי האחרונות. אבל גם הטיפול שמקבל בנט – שזוכה לשער המוסף השבועי – מלמד שביבי נותר פוליטיקאי הבית של "ישראל היום". כותרת השער, המפנה לראיון עם שר החינוך, היא "ביבי ניצח", ואילו בשער העיתון, ההפניה לראיון מתגמדת לצד כותרת המפנה לעמודי החדשות, ובה מתקפה על דבריו של בנט בראיון נגד הפרקליט הצבאי הראשי.

התנינים. ב"ידיעות אחרונות" מנסים לשחק את המשחק הפטריוטי ומצליחים לצאת גם צבועים וגם נבלים. קורין אלבז-אלוש כותבת על לינה מחול, זמרת שזכתה בתוכנית ריאליטי, שהיתה ערבייה טובה אבל מתברר בעצם שלא! ב"ידיעות אחרונות" משתמשים כמובן בטרמינולוגיה פחות בוטה: "רק לפני שנה הציגה את עצמה כמי שמנווטת בהצלחה בין הערביות לישראליות ומרגישה נוח בחברה הישראלית. כעת, עדויות שהגיעו ל'ידיעות אחרונות' מצביעות על התנהלות בעייתית מצד הזמרת הערבייה ישראלית".

העדויות הן – תופים – "מחול מסרבת להופיע בימי עצמאות, מגדירה עצמה לא אחת כפלסטינית בעלת דרכון ישראלי, וביטלה לאחרונה שיתוף פעולה בשיר" משום שלוגו של הארגון השותף כלל מגן דוד. בנוסף, מדווחת בהתרגשות כתבת "ידיעות אחרונות", הזמרת נשמעה בשיחה במסעדה אומרת שלא תופיע ביום העצמאות משום ש"מדובר ביום השואה שלנו".

ובכן, נראה שהזמרת הערבייה הצעירה לא עמדה בסטנדרטים לישראליות טובה של קורין אלבז-אלוש ושל עורך העיתון, נטע ליבנה. אבל ייתכן שגם הם לא ממש עמדו בקריטריונים אוניברסליים יותר של עיתונאות בסיסית: "אתמול קיבלתי שיחת טלפון מכתבת בעיתון 'ידיעות אחרונות' שמבקשת את תגובתי לדברים קשים שלטענתה אמרתי", כותבת מחול היום בדף הפייסבוק שלה.

"אחסוך מכם את הפרטים בגלל נסיבות משפטיות, אך אספר לכם שלטענתה עשיתי זילות בשואה וסירבתי להשתתף בקליפ מכיוון שהופיע עליו מגן דוד. שקר. שקר כואב, שהופץ על-ידי אנשים שהיו אמורים לשמור עלי ולדאוג לטובתי והחליטו לעשות הכל על מנת להכפיש אותי. אני בטוחה שתופתעו לשמוע – אני ערבייה. וכן, החיים שלי כערבייה במדינת ישראל יכולים להיות מורכבים ומאתגרים, ועדיין – אני לא מצטערת על כלום. [...] זה לא רק שההאשמות קשות ולא נכונות, הן גם כל-כך לא הוגנות. תסתכלו על התמונה, זאת אני בגיל 15 מתנדבת עם המדים של מד"א, אותם מדים שלבשתי במשך חמש שנים יום-יום, ועליהם מתנוסס מגן דוד".

ציפורי ופישמן. "נתניהו ואלוביץ' או לפיד ומוזס, אין הבדל", נכתב בהפניה על שער "גלובס", שמובילה אל טורו של העורך הבכיר לשעבר אלי ציפורי. כותרת הטור עצמו מנוסחת כסוג של שאלה: "מה ההבדל בעצם בין קשרי נתניהו-אלוביץ'-וואלה לקשרי לפיד-מוזס-ידיעות". זו שאלה לגיטימית. הנה הצעה להרחבה: מה ההבדל בין כל אלו לבין קשריו של ציפורי עם המו"ל לשעבר של "גלובס", אליעזר פישמן, או בין השירותים הפובליציסטיים שהוא מעניק לנתניהו מאז שפישמן יצא מן התמונה.

שנאת נתניהו. רוית הכט כותבת במדור הדעות של "הארץ" על נקודות העיוורון של שמאלנים מקצועיים. היא בוחרת בעוזי ברעם ואורי משגב, שמכוח שנאת נתניהו האוטומטית לא היו יכולים אפילו להסכין עם כך שמנע מלחמה בעזה: "נתניהו מלא בעיות כרימון, חלקן הגדול מוזכר כאן במאמרים רבים. אולם שונאי נתניהו הם כת איתנה, שקנתה לה אחיזה בשמאל ובמרכז, ולמען האמת הם מתנהגים בדיוק כמו הביביסטים שהם פוגשים בצדה השני של המראה.

"גם אם נתניהו יממש את תוכנית השלום החלומית ביותר בעיני השמאל, הם לא יתמכו בו. למרבה הצער לא נשקף סיכון שאכן יעשה זאת, וכך את הפסילה העיוורת ניתן לפגוש באירועים נקודתיים כמו הפסקת האש שהוא כפה על הממשלה המופרעת והאלקטורט תאב הדם.

"הלך רוח זה יכול להסביר את הפופולריות התמוהה של בני גנץ. גנץ, שהביע תמיכה במדיניותו של נתניהו בעזה, ובו בזמן לא הביע עמדה נחרצת כלשהי בעניין אחר, הוא אפשרות יפה, נקייה וסימפתית של נתניהו, ששובר למרכז ומרגיש בטוח דיו להדוף את ילדי הימין הצווחניים. זאת, אגב, הסיבה שמירי רגב, הפרוקסי של נתניהו, תקפה אותו השבוע בנבזיות. הוא מזוהה כיריב אמיתי, כי הוויכוח שעל שולחננו אינו ימין ושמאל, שלטון החוק וטוהר השלטון או סוגיות אחרות המתפקדות כמסיכות. העניין האמיתי הוא שאלת נתניהו. ככה שטחי ודק הסיפור".

"מוסף הארץ". בעמוד האחרון של "מוסף הארץ" הופיע בשבוע שעבר טור של דני בר-און במקום המדור "ארבעה דורות". בתחתית היה כתוב ש"ארבעה דורות" ישוב בשבוע הבא. אך הוא לא שב.

תתרנות. ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות", במסגרת כתבה של אמיר שואן על סם האונס, נכתב של-GBL ו-GHB אין טעם ואין ריח – עובדה שאינה נכונה.