ב-8.1.2017 חשף העיתונאי גיא פלג בחדשות ערוץ 2 כי ארנון (נוני) מוזס, הבעלים והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", הוא איש העסקים שעומד במרכז תיק 2000. מוזס, על-פי החשד, הציע לראש הממשלה בנימין נתניהו עסקה מושחתת שבמסגרתה כלי התקשורת שבשליטתו ישנו את הטון כלפיו ויחלו לסקר אותו באופן חיובי יותר – ובתמורה, כך לפי ההקלטות שחשף פלג, יפעל נתניהו לצמצום כוחו של המתחרה "ישראל היום".

בדיוק שנה לאחר מכן, ב-8.1.2018, בשעה שפלג חשף בפני צופי המהדורה המרכזית עוד קלטת מסעירה, הפעם את שיחת החשפניות ומתווה הגז של יאיר נתניהו, התכנסו בכירי "ידיעות אחרונות" ואורחיהם באולם הקולנוע המרכזי של מתחם סינמה-סיטי בצומת גלילות כדי לדון בגורל העיתונות החופשית ולצפות יחדיו בסרט ההוליוודי "העיתון".

הסרט, בבימויו של סטיבן ספילברג, עוסק בהחלטה דרמטית שקיבלה מו"לית ה"וושינגטון פוסט" קתרין גראהם בקיץ 1971. גראהם, שבמשך שנים ארוכות היתה מקורבת לבכירים בממשל האמריקאי והתקשתה להוביל את עיתונה להצלחה כלכלית, הועמדה בפני הכרעה אכזרית – בין יחסיה עם הממשל לבין נאמנותה לציבור, בין עיתונות כנועה אך ידידותית לבנקאים לבין עיתונות אמיצה ומאתגרת קונצנזוס.

כמה ימים קודם לכן הורה בית-משפט פדרלי ל"ניו-יורק טיימס" לחדול מלפרסם דיווחים הנסמכים על "מסמכי הפנטגון", דו"ח מודלף בעניין מלחמת וייטנאם. בעוד ה"טיימס" התכונן לדיון משפטי נוסף, חלקים מהדו"ח הגיעו למערכת ה"וושינגטון פוסט". חרף האיסור המפורש, ותוך סיכון משמעותי לעתיד כלי התקשורת שבבעלותה, הכריעה גראהם כי יש לפרסם דיווחים על הדו"ח – ואלו הודפסו בלב עמוד השער של עיתונה. בכך נסללה הדרך לכלי תקשורת אחרים לנהוג כמותה, ונמנעה גוויעתו של הדיון הציבורי במעשה ההונאה שביצע המשטר האמריקאי בבוחריו.

מוזס: "תראה ביבי, אנחנו צריכים לעשות הכל מהר כי אני צריך להזיז את הספינה. אני אומר לרון (רון ירון – עורך 'ידיעות אחרונות') ביום ראשון" (צילום מסך מתוך תמלילי השיחות בין בנימין נתניהו ונוני מוזס, חדשות ערוץ 2)

לפני ההקרנה החגיגית בירך עורך "ידיעות אחרונות", רון ירון, את הנוכחים, ודיבר בשבח העיתונות המודפסת. הוא אמנם הדגיש כי "ידיעות אחרונות" אינו ה"וושינגטון פוסט" ושהוא עצמו אינו מתיימר להיות עורכו המיתולוגי בן ברדלי, אך הוסיף כי גם במערכת "ידיעות אחרונות" מתקבלות לעתים החלטות הרות גורל שמשנות את סדר היום הציבורי. ירון סיים את דבריו בציטוט שייחס לג'ורג' אורוול (אף כי ככל הנראה אין לו קשר אליו): "עיתונות היא כל מה שמישהו אחר לא רוצה שיתפרסם. כל השאר זה יחסי-ציבור".

מיד לאחר מכן התיישבו על הבמה שלושה מהעיתונאים הבולטים ב"ידיעות אחרונות", נחום ברנע, שמעון שיפר ורונן ברגמן, כשלצדם חיזוק מן החוץ בדמות אילנה דיין מקשת. כל אחד מהמשתתפים דיבר על נושאים נוחים לו, ובכל זאת, לרגע אחד במהלך הדיון, נדמה היה שבכירי "ידיעות אחרונות" יתמודדו בפומבי, מול קהל, עם העובדה שהמו"ל שלהם, ארנון (נוני) מוזס, פעל באופן הפוך לחלוטין מקתרין גראהם. לרגע היה נדמה שהם יקבלו השראה מדמותו של העורך בן ברדלי ויעזו לעמוד על העקרונות המקצועיים שלהם מול בעל השליטה והאינטרסים הכלכליים שלו. לרגע אחד נדמה היה שסיפור תיק 2000, שהמחיש בצורה הבוטה ביותר את התפקיד הממאיר של "ידיעות אחרונות" בציבוריות הישראלית, יעמוד לדיון גלוי.

דיין: "יש פה איזה פיל קטן בחדר וצריך להזכיר אותו. זה קשור להתנהלות של המו"ל"

היה זה כשדיין וברנע שוחחו על השאלה האם עיתונות חוקרת היא עסק כלכלי. אחרי שדיין טענה כי זו שאלה שלעיתונאים אסור לשאול, תהה ברנע האם למו"לים מותר לשאול אותה. בשלב זה אמרה דיין כך: "המו"לים שלנו שואלים את השאלה הזו, ולכן כל-כך חשוב שהסרט הזה מתעסק במו"לים. יש פה איזה פיל קטן בחדר וצריך להזכיר אותו. ואני יודעת שהעיתון שלכם מתמודד, ולדעתי גם עצם קיומו של הערב הזה הוא סוג של התמודדות, עם משהו שהעיתון נעמד מולו במהלך השנה האחרונה והיה צריך להגיד 'מה אני עושה'. וזה קשור להתנהלות של המו"ל. ואני חושבת שגם 'ידיעות אחרונות', שעושה את התהליך הזה ועובר את התהליך הזה בחודשים האחרונים, אני חושבת שיש פה איזה משהו מאוד-מאוד חשוב שאתה שואל. לכן גם בעיני הסרט הזה כל-כך חשוב".

דיין המשיכה ודיברה על החובה העיתונאית לפרסם את אשר דורש פרסום, גם אם הוא עומד באותו הרגע בניגוד לאינטרס המסחרי או הסנטימנט הלאומי, או כל אחת מהסיבות האחרות שבעטיין מתבקשים עיתונאים לגנוז סיפורים. כל זאת מבלי לנקוב בשם המפורש "מוזס" או להזכיר את המספר "2000". כשסיימה את דבריה מחא לה הקהל כפיים, ורשות הדיבור שבה למנחה הדיון, ברנע.

"ידיעות אחרונות", 9.1.2018

אולי מתוך בלבול, אולי משום שכבר אינו יכול אחרת, עשה ברנע כמיטב יכולתו כדי לחנוק את הדיון על המו"ל שלו. לא רק שהתעלם לחלוטין מהפיל הכלל לא קטן שדיין הצביעה לכיוונו הכללי, הפיל בדמותו של נוני מוזס ותיק 2000, אלא טען כי הפיל שנמצא באולם החגיגי של הסינמה-סיטי הוא בכלל, משום מה, יאיר נתניהו ושיחת הסקס המטונפת שלו.

"לא יזיק להגיד מלה טובה לערוץ 2, היום לא ערוץ 2, זה קשת, שאילנה עובדת בו", אמר ברנע מיד לאחר שדיין סיימה את דבריה, "בגלל שאני מניח שכל היום היו עליהם לחצים לא לפרסם את אותו סיפור שכולנו... שהוא הפיל בחדר כרגע. ואכן הם שידרו אותו ואכן הם ראויים לשבח".

רחש קל עבר באולם, אך מיד לאחריו המסר הופנם. איש לא אמר "נוני מוזס", איש לא הזכיר את תיק 2000. לא שיפר, לא ברגמן, כמובן שלא ברנע. הדיון שב לנושאים כלליים כמו חופש הביטוי מול בטחון המדינה, הרחק הרחק ממעשה הנבלה שביצע המו"ל. מתברר שגם שנה לאחר חשיפת ערוותו של מוזס, העיתונאים של "ידיעות אחרונות" משותקים מפחד. אפילו כשעיתונאית מן החוץ מבקשת להחמיא להם על התמודדותם עם הבושה, הם מעדיפים לדבר על יאיר נתניהו. התהליך שתיארה דיין בדבריה, תהליך ההתמודדות של העיתון ובכיריו עם הגילוי המבזה כי הבעלים סחר באינטגריטי העיתונאי שלהם וראה בהם לא יותר משופרות לצרכיו העסקיים והאישיים, בקושי החל וכבר מת.

למחרת, בידיעה שהופיעה במהדורה המודפסת של "ידיעות אחרונות" על ההקרנה החגיגית והדיון שקדם לה, לא היה זכר להשוואה של דיין בין המו"ל בסרט והמו"ל במציאות. הכתב, רותם אליזרע, ציטט מדבריה בדבר החובה העיתונאית לפרסם מול כל הקשיים והאינטרסים, אך נמנע מלפעול כך בעצמו ולפרסם את מה שהיה עבורו ועבור עורכיו כל-כך קשה לשמוע. העיתונות תיאלץ לחכות להזדמנות אחרת, מה שנותר ב"ידיעות אחרונות" הם יחסי-ציבור.