האם נחום ברנע מאמין לעצמו? ברשימה המתפרסמת היום בהבלטה ב"ידיעות אחרונות" ומופיעה באופן יוצא דופן עבור ברנע גם באתר ynet, משרטט בכיר הכותבים בעיתון את קווי המתאר לכתב ההגנה: כולם חשודים, מוזס נאבק על הבית, נוני אף פעם לא טילפן, אי-אפשר להשפיע על התוכן ב"ידיעות אחרונות".

לביבי יש את יואב יצחק, אמנון לורד, בועז ביסמוט ועוד כמה וכמה עיתונאים שישרתו עבורו את הספין היומי. גם למוזס יש עיתונאים, במשקל, שישרתו את הדיל היומי. אבל לביבי אין ברנע. לנוני יש. רק לנוני יש ברנע.

לא שביבי לא ניסה: העיתון של פטרונו קנה בשכר עתק את דן מרגלית, חבר של כבוד במסדר הבכירים של העיתונות הישראלית (וארכי-נמסיס של ברנע). אבל מרגלית לא סיפק את הסחורה. אחרי כמה שנים, עור הקרנף נסדק והעיתונאי חילחל החוצה. בעיקר בטוויטר ובפייסבוק, קצת בעיתון. כך או כך, זה לא ברנע.

ביום שני, כשנפלה הפצצה שלפיה "איש העסקים" שהוקלט בדיל מסריח עם ביבי הוא מו"ל "ידיעות אחרונות", ברנע שתק במבוכה. לא עבר יום והמבוכה עברה. גם השתיקה. העיתונאים של ביבי – דווקא לא אלו מ"ישראל היום" – התעשתו עוד באותו יום. הגרסה המופרכת שהם מסרו לציבור: נוני ניסה לסחוט את ביבי באמצעות מידע על הבן שלו. עכשיו העיתונאי של נוני מוסר את הגרסה שלו.

"כולם חשודים".

אם כולם חשודים, אף אחד לא חשוד. אם כולם מושחתים, אף אחד לא מושחת. האמת היא שלא כולם חשודים. לא חשודים העיתונאים שחשפו את הסיפור. לא חשודים העיתונאים ב"הארץ", לא חשודים העיתונאים בחדשות ערוץ 2, לא חשודים העיתונאים בחדשות ערוץ 10. לכל אחד מכלי התקשורת האלה יש את הבעיות שלו, אבל אף אחד מהם לא חשוד עכשיו בניסיון לרקום דיל עם ראש הממשלה על סיקור אוהד תמורת אתנן עסקי.

חשוד המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", נוני מוזס. חשוד העורך הראשי של העיתון, רון ירון. חשודים הכתבים והפרשנים שמסקרים את התחום הפוליטי. חשוד נחום ברנע.

שער "ידיעות אחרונות" (פרט), 11.1.17

"מי שבמקום לשקוע ברחמים עצמיים ולזעוק אכלו לי, שתו לי, נאבק בשיניים על פרנסתו ופרנסת עובדיו".

הוא עשה את זה בשביל הילדים. הוא עשה את זה בשביל העובדים. מדובר באדם חם. הוא רק דאג לכולם. זה התירוץ שמציע ברנע למעשה הפלילי לכאורה שביצע המו"ל שלו. עזבו פלילי לכאורה – להזניה מוחלטת של העיתון שבשליטתו. ברנע משחיל את התירוץ הזה בשורה אחת, ומיד גורר אל הבוץ גם את עמוס שוקן. כאילו יש באמת דמיון בין שני המו"לים. אבל זה לא תירוץ. בקושי טיעון לעונש. נוני יוכל לחבוש את הטור הזה לראשו במקום כיפה שחורה אם יגיע לספסל הנאשמים.

וכאילו מוזס לא ניסה בשנים האחרונות להיפטר מהעיתון או חלקים ממנו, אך ללא הצלחה. רוכש לא נמצא. אפילו כשברנע בחבילה.

"לחקירה בתיק 2000 יש תוצאה אחת חיובית: היא הבהירה לכל שהמיזם המכונה 'ישראל היום' איננו עסק לגיטימי אלא מתנה אסורה".

טעות. לחקירה הזו יש שתי תוצאות חיוביות: היא הבהירה לכל שהמיזם המכונה "ישראל היום" אינו עסק לגיטימי אלא מתנה אסורה, והיא הבהירה לכל שהמיזם המכונה "ידיעות אחרונות" איננו עסק לגיטימי אלא מאפיה. במקום סכינים, מלים. במקום חיילים, עיתונאים. במקום חזית מהוגנת, נחום ברנע.

"מו"ל לא יכול להבטיח לסרס את הכותבים בעיתונו – זה לא יקרה. לא בחיים האמיתיים".

רשימה חלקית: אריאל שרון, אהוד אולמרט, אריה דרעי, אביגדור ליברמן, חיים רמון, ציפי לבני, יצחק הרצוג, נפתלי בנט. עם כולם היה דיל. כולם קיבלו "פינוקים". לא צריך היה לשמוע הקלטות סתר. מספיק היה לקרוא את העיתון. ועל כמה דילים לא שמענו? כמה דילים החמצנו? בחיים האמיתיים, את הכתבים והעורכים של "ידיעות אחרונות" ממילא אי-אפשר עוד לסרס. הם כבר הפקידו את אשכיהם בכניסה לבניין.

"הידיעות שמתפרסמות קשות לעיכול לעורכים ולכתבים בעיתון, שעושים את מלאכתם היטב, בלי מורא ובלי משוא פנים".

קשה קשה. לא נעים שמכריחים אותך להתמודד עם העובדה שאתה לא עובד בעיתון אלא במכשיר תעמולה שמשרת אינטרסים זרים של הבעלים. קשה להסתכל במראה. קשה גם לסלוח למי שמנסים לכסות אותה עם סטיקר של "בלי מורא ובלי משוא פנים", סיסמתו של העיתון האמיץ היחיד שפעל בישראל במשך שנות דור.

"נוהל העבודה שאימץ ארנון מוזס מולי, ולמיטב ידיעתי מול אחרים, פשוט: הוא לא מטלפן. גם אני לא. 28 שנים אני עובד בעיתון, ועד היום הוא לא חיווה באוזני את דעתו על מלה אחת שכתבתי, לא ביקש להוריד ולא הציע להוסיף".

בזמנים נינוחים יותר הודה ברנע בחצי פה בסיקור המוטה שקיבל בעיתון אהוד אולמרט בזכות היחס המיוחד של מוזס. אולי מוזס באמת לא טלפן לברנע, אבל הוא גם לא צריך היה לטלפן. מוזס לא צריך להגיד כלום לברנע. ברנע יודע לבד. הוא לא טיפש.

האם ברנע מאמין לעצמו? אולי. אחרי הכל, גם הוא פונק על ידי העיתון. כמה כסף קיבל ברנע ממוזס? מה היה הפער בין משכורתו של בכיר הטוראים לזה של העורך בדסק? כמה פרסים וכיבודים קיבל מהעיתון, מהפוליטיקאים שהעיתון חפץ ביקרם? כמה קשה לעזוב את כל זה. כיצד אפשר לפנות עורף לכל זה? זה, כל זה, גם זה, הוא העור העבה שמצמח הקרנף על בשר מצפונו.