הכרעת הדין שחותמת את פרשת השחיתות במפלגת ישראל-ביתנו משתרעת על פני למעלה מאלף עמודים, אבל במידה רבה היא רק קדימון. השופט, ירון לוי, גיבה את ההרשעה בשרטוט מקיף של מערכת קשרים מסועפת ומושחתת שנרקמה בין בכירי המפלגה לקבוצה של עסקנים ואנשי תקשורת שעל פני השטח תפקדו כסוכנים עצמאיים – אך בפועל היו שותפי סוד של ישראל-ביתנו ושירתו את המפלגה ואנשיה באופן עמוק. לפרקים, אפשר למצוא בה נקודות השקה ל"תיק 2000" ו"תיק 4000", ולמסכת הפלילית המיוחסת לבנימין נתניהו, נוני מוזס ובני הזוג שאול ואיריס אלוביץ'.

הנאשמת המרכזית ב"פרשת ישראל-ביתנו" היא פאינה קירשנבאום, מזכ"לית ישראל-ביתנו וסגנית שר הפנים לשעבר, שהופקדה מטעם המפלגה על ברז הכספים הקואליציוניים שלה. כפי שצוין בהכרעת הדין, קירשנבאום חלשה על תקציבים ציבוריים בסך כ-1.2 מיליארד שקל. גופים שפנו אליה וביקשו מימון נאלצו לשלם לה שוחד כדי לקבל תשובה חיובית. הדרך המפותלת שבה הולבנו כספי השוחד חשפה את מערך הקשרים והבריתות שלה ושל המפלגה.

חלק מכספי השוחד שלקחה קירשנבאום הגיעו מרשויות מקומיות מעבר לקו הירוק: המועצה האזורית שומרון, מועצת מטה בנימין ומועצת מגילות. קירשנבאום סידרה למועצות תקציבים, ובעלי תפקידים בכירים במועצות הסכימו להפריש חלקים מהכסף למטרות שסומנו מראש על-ידי הפוליטיקאית ומקורביה. העסקאות הפליליות טושטשו באמצעות מתווכים. אחד מהם היה "יזרוס", אתר חדשות ברוסית שתואר כאן בעבר כאתר הבית הלא-רשמי של ישראל-ביתנו.

השופט לוי, בהכרעת הדין, הלך צעד קדימה והתייחס ל"יזרוס" כאל בשר מבשרה של המפלגה, חלק אינטגרלי מהגוף הפוליטי שבקודקודו יושב אביגדור ליברמן. מבחינת השופט, מי שנתן כסף ל"יזרוס", בעצם נתן כסף למפלגה.

סטס מיסז'ניקוב (צילום: פלאש 90)

הקשר בין "יזרוס" לישראל-ביתנו אכן היה סימביוטי. עיתונאי "יזרוס" הועסקו במסע הבחירות של ישראל-ביתנו, פרסמו באתר תעמולה מפלגתית ופעלו בהתאם להוראות שקיבלו מדאוד גודובסקי, יד ימינה של קירשנבאום, שהורשע גם הוא בלקיחת שוחד. במהלך המשפט התברר שליברמן בעצמו סידר עבודה באתר לזאב בן-אריה, שגריר ישראל בבלארוס לשעבר שהורשע בפלילים לאחר שניצל את מעמדו כדי להתריע בפני ליברמן על חקירה סמויה שהתנהלה נגדו. איש ישראל-ביתנו והשר לשעבר סטס מיסז'ניקוב, שנשפט גם הוא על עבירות שחיתות, הורשע ונשלח לכלא, העביר ל"יזרוס" תקציבי פרסום ממשלתיים בהיקף חריג שהדליק נורות אדומות בלשכת הפרסום הממשלתית.

גזברית ישראל-ביתנו, מאיה קופצ'יק, סיפרה בבית-המשפט שהיה זה מייסד "יזרוס", מיכאל פלקוב, שלימד את אנשי המפלגה "מה זה אינטרנט". פלקוב, שעבד בעבר כיועץ תקשורת של נתניהו וליברמן, נפטר בהמשך מאחזקותיו ב"יזרוס" ונמלט מישראל. שמועות ודיווחים שמהימנותם שנויה במחלוקת גרסו שהוא נהרג בקרבות באוקראינה, אך חבריו הישראלים טוענים בתוקף שהוא עדיין חי.

המחליף של פלקוב, אלכס גולדנשטיין, סיפר במהלך המשפט ש"יזרוס" התבסס על הכנסות מארבעה לקוחות עיקריים: מועצת מגילות, החברה לפיתוח השומרון (הכפופה למועצה האזורית שומרון), עמותת איילים וגוף בשם "הפורום העולמי של יהודים דוברי רוסית". שלושת הגופים הראשונים מבין הארבעה קיימו יחסי שוחד עם קירשנבאום וגודובסקי. הגוף הרביעי, ציין השופט, קשור לפעילות העולמית של ישראל-ביתנו. יחד, ארבעת הגופים הללו הזרימו ל"יזרוס" קרוב ל-3 מיליון שקל, סכום השקול להכנסות האתר מפרסום במשך שנתיים.

השופט התייחס ל"יזרוס" כאל חלק אורגני מישראל-ביתנו. במשפט התברר שלאתר אין לו פעילות מסחרית משמעותית מעבר לפעילות שקשורה לישראל-ביתנו. אם כך, אילו שיקולים הובילו את נוני מוזס לרכוש את "יזרוס"?

הקשר בין "יזרוס" למפלגה היה כה הדוק, שהשופט קבע שכאשר נותני השוחד כרתו עסקאות עם "יזרוס" והזרימו אליו כספים – הם למעשה מימנו את מטרותיה של המפלגה ושיחדו את צמד בעלי התפקידים הבכירים, קירשנבאום וגודובסקי.

השופט קבע שכ-400 אלף שקל שהועברו כך ממועצת מגילות ומהחברה לפיתוח השומרון היו למעשה שוחד; הזרמה של למעלה ממיליון שקל מעמותת איילים תוארה בהכרעת הדין כחלק מעסקת פרסום פיקטיבית, אף שלא הניבה אישומים (מנכ"ל עמותת איילים מתן דהן, קירשנבאום וגודובסקי הורשעו בשל עסקאות אחרות שהעמותה היתה מעורבת בהן). הרושם שנוצר הוא שכששמים בצד את הלקוחות שקשורים לישראל-ביתנו, ל"יזרוס" אין פעילות מסחרית ממשית – לפחות לא כזאת שמספיקה להחזקת האתר בחיים.

החלטתו של השופט לוי להתייחס ל"יזרוס" כאל חלק מהמפלגה מעמידה באור חדש, מטריד ומסקרן, את הגלגול האחרון בחייו: רכישתו ב-2015 בידי נוני מוזס, וההחלטה של מוזס לסגור אותו ולמחוק את כל תכניו מהרשת ב-2017, זמן לא רב לפני הגשת כתב האישום.

אם "יזרוס" הוא חלק אורגני ממפלגת ישראל-ביתנו, ואין לו פעילות מסחרית משמעותית מעבר לפעילות שקשורה לישראל-ביתנו, אילו שיקולים הובילו את מוזס, מקורבו של ליברמן, לרכוש את האתר? האם לא הזרים בכך בעצמו כסף למנגנון המורחב, הלא-רשמי, של ישראל-ביתנו? מדוע החליט לפעול בניגוד להיגיון המסחרי ולהעלים מהרשת את כל תכני האתר? האם, בעצם, מדובר בסיוע להעלמת זירת הפשע? מוזס, שאינו מתראיין, לא התבטא בעניין, ושורה של בעלי תפקידים ב"ידיעות אחרונות" שהתבקשו למסור הסברים בנושא העדיפו לשתוק.

"הבוס" נשאר נקי

דמותו של איווט ליברמן ריחפה מעל תיק ישראל-ביתנו לכל אורך החקירה וההליכים המשפטיים. ההתרחשויות סביב "יזרוס" מדגימות זאת: לפני שמייסד האתר, פלקוב, עזב ונעלם, הוא אמר למחליפו, גולדנשטיין, שכדאי לו לקיים קשר ישיר עם ליברמן – ולא עם דוברות המפלגה. עד פוטנציאלי אחר שלא הגיע לבית-המשפט הוא דני איילון, איש ישראל-ביתנו וסגן שר החוץ לשעבר. איילון זומן להעיד בבית-המשפט פעמיים, אך לא התייצב. אחרי שנשקלה האפשרות לזמנו בכפייה, הפרקליטות התפשרה על הגשת מסמך כתוב מטעמו ובו מקבץ של "עובדות מוסכמות".

ההחלטה לא לחקור ולהעמיד לדין את אביגדור ליברמן יוצרת רושם מתעתע. ליברמן אינו מנותק מההתרחשויות שמרכיבות את פרשת השחיתות. מעמדו מזכיר יותר את זה של ראש משפחת פשע שהשכיל לבודד את עצמו מההתרחשות הפלילית

לפי המסמך, בשנת 2011, כשליברמן כיהן כשר החוץ ואיילון שימש כסגנו, פנה גודובסקי לאיילון וביקש ממנו לקדם "שיתוף פעולה" בין משרד החוץ ל"יזרוס". ההצעה של "יזרוס", שכללה פרסום של ראיונות קנויים, עוררה אי-נוחות אצל איילון, והוא ביקש מראש המטה שלו לערוך בדיקת רקע על האתר. לטענת איילון, בעקבות הבדיקה הוא זכה לשיחת טלפון זועמת מליברמן, שדרש ממנו להפסיק מיד עם הבירורים.

קירשנבאום, באחד הדיונים האחרונים במשפט, מצאה לנכון להצהיר שהחוקרים ניסו לגרום לה להפליל את ליברמן – אך היא סירבה, והתמידה בסירובה עד הסוף. האזנות הסתר לשיחות השוחד העלו שמקורביו של ליברמן מדברים עליו בשמות קוד: "המנהל", "הבוס", ובמקרה אחד אפילו "פרעה". התחושה העולה מקריאת חומר הראיות היא שליברמן הוא דמות העל שכל המעורבים בפרשה מבקשים לשרת ולרצות.

ההחלטה לא להעמיד את ליברמן לדין, ואפילו לא לחקור אותו, יוצרת רושם מתעתע. ליברמן אינו מנותק מההתרחשויות שמרכיבות את "פרשת ישראל-ביתנו". מעמדו מזכיר יותר את זה של ראש משפחת פשע שהשכיל לבודד את עצמו מההתרחשות הפלילית – למרות שהיא הועילה לגוף שבו הוא שולט ביד רמה והעשירה את אנשיו. הכרעת הדין כמובן לא מייחסת לו אחריות פלילית כלשהי.

מערכת היחסים של ישראל-ביתנו עם "יזרוס" היא רק דוגמה אחת לשימוש שנעשה בכספי השוחד לשם הנדסת השיח הציבורי סביב המפלגה ובכיריה. ביותר ממקרה אחד, פאינה קירשנבאום השתמשה בכספי השוחד כדי לממן גורמים שסיפקו לה ולישראל-ביתנו שירותי פרסום ויחסי-ציבור.

רונן צור (צילום מסך)

אחד מהם, שסיפק לה שירותי יח"צ חינמיים, הוא משה קליסקי, פרסומאי ועסקן ספורט שהשיג באמצעות קירשנבאום תקציבים בלתי חוקיים לאיגודי הכדורסל והכדוריד, שהולבנו דרך מכון וינגייט. קליסקי, שהורשע במסגרת עסקת טיעון, גזר לעצמו 188 אלף שקל מהכספים הבלתי חוקיים. מורשע אחר בפרשה, איש ישראל-ביתנו ומנכ"ל משרד החקלאות לשעבר רמי כהן, הרוויח כך כ-100 אלף שקל.

היקף השוחד שבלקיחתו הורשעה קירשנבאום נאמד בכ-2 מיליון שקל, סכום שמתחלק בין שלל עסקאות שהיקפן נע בין אלפי שקלים בודדים למאות אלפים. באחת מאותן עסקאות, החברה לפיתוח השומרון הזרימה 250 אלף שקל לחברת פרסום בשם בדק-מדיה שעבדה עם ישראל-ביתנו. הקשר עם חברת הפרסום היה כה צמוד, שכאשר קירשנבאום דנה עם גודובסקי באפשרות לרכוש את "יזרוס" – כפי שעלה מהאזנות הסתר – היא בעצם התכוונה, לטענתה, שהאתר יירכש בידי הבעלים של בדק-מדיה, אלכס קלויצקי.

במקרה בוטה ומורכב יותר, עמותת איילים מימנה עבור קירשנבאום חבילת יחסי-ציבור בעלות של כ-220 אלף שקל: ייעוץ תקשורתי שוטף ממשרדו של היחצן הבכיר רונן צור, ייעוץ אסטרטגי מחברת תארא של עובד יחזקאל וסיקור קנוי ב-ynet, אתר החדשות של קבוצת "ידיעות אחרונות". לפי גרסתה, הכסף אמור היה לקדם פרויקט משותף של קירשנבאום ועמותת איילים, העוסקת בהקמה ותפעול של כפרי סטודנטים. בפועל, הייעוץ והסיקור הקנוי קידמו את תדמיתה האישית של קירשנבאום, ולא את העמותה שמימנה את השירותים.

אם ישנם נבחרי ציבור נוספים כמו פאינה קירשנבאום שנהנים משירותים שמממן עבורם גורם חיצוני, המסקנה המתבקשת היא שענף יחסי-הציבור הוא מדגרה של עסקאות שוחד פוטנציאליות, שאותן ראוי לחשוף ולחקור

הכרעת השופט פותרת מחלוקת שהתגלעה במהלך המשפט. רונן צור, שלא היה חשוד ולא הועמד לדין בתיק, טען בעדותו שהסידור עם קירשנבאום ועמותת איילים לא היה חריג. לדבריו, עמותה יכולה לכרות "ברית אינטרסים" עם פוליטיקאי שיוביל קמפיין ציבורי כלשהו, ובמסגרת הברית הזאת אין פסול בכך שהעמותה תממן לאותו פוליטיקאי יחסי-ציבור פרסונליים, שמקדמים מטרות שאינן קשורות לקמפיין הציבורי. בפרקליטות שללו את הגרסה הזאת, ועמדו על כך שהכסף שהוזרם למשרדו של צור היה למעשה שוחד שניתן לקירשנבאום. השופט שלל את הגרסה של צור, וקבע שאכן מדובר בשוחד.

האמירה של רונן צור שלפיה מדובר בפרקטיקה מקובלת, אם היא נאמנה למציאות, מצביעה על קיומן האפשרי של פרשות שחיתות נוספות המבוססות על המשולש פוליטיקאי-יחצן-ספונסר. האחריות שניתנה לקירשנבאום על ברז הכספים הקואליציוניים של ישראל-ביתנו ומעמדה המרכזי במפלגה מבדילים אותה מפוליטיקאים אחרים; אך אם ישנם נבחרי ציבור אחרים שנהנים משירותים שמממן עבורם גורם חיצוני – המסקנה המתבקשת היא שענף יחסי-הציבור הוא מדגרה של עסקאות שוחד פוטנציאליות, שאותן ראוי לחשוף ולחקור.

מישראל-ביתנו ל"ישראל היום"

"פרשת ישראל-ביתנו" חשפה את האקו-סיסטמה התקשורתית שרחשה מסביב למפלגה של ליברמן: אתר חדשות שפועל כזרוע בלתי מוצהרת של ישראל-ביתנו, בחישה עמוקה של פוליטיקאים ועסקנים בסיקור העיתונאי ובאיוש תפקידים, אנשי פרסום רשמיים ולא-רשמיים שנוטלים חלק בעסקאות צללים – וכולם יחד, אחדים ביודעין ואחרים תוך עצימת עיניים, מסייעים להלבין את כספי השוחד.

הכרעת הדין של השופט לוי צריכה לעורר דאגה במעון ראש הממשלה. כתב האישום שהוגש נגד בנימין נתניהו מייחס לו ולשליחיו התנהלות דומה: בחישה שיטתית ונרחבת בסיקור הפוליטי שלו ושל יריביו, מינוי עיתונאים שתולים לתפקידי מפתח בתקשורת הפרטית והציבורית, מעורבות במגעים למכירת גופי תקשורת לטייקונים שעמם יש לו יחסי קרבה, וניצול מעמדו הפוליטי לקידום יוזמות חקיקה ורגולציה שייטיבו עם המו"לים נותני השוחד.

המקרה של "יזרוס" מזכיר את המקרה של "וואלה" – ואת המקרה של "ידיעות אחרונות" אם העסקה המושחתת היתה יוצאת לפועל מעבר לאיתותי הרצינות הראשוניים שמיוחסים לנתניהו ומוזס

המקרה של "יזרוס" מזכיר, בזעיר אנפין, את המקרה של "וואלה" – ואת המקרה של "ידיעות אחרונות" אם העסקה המושחתת היתה יוצאת לפועל מעבר לאיתותי הרצינות הראשוניים שמיוחסים לנתניהו ומוזס.

במקרה של "יזרוס", השופט החליט שהקשר ההדוק עם ישראל-ביתנו הפך את אתר החדשות לאיבר מאיבריו של המנגנון המורחב של המפלגה. כיצד היה מכריע לו במקום "יזרוס" היה מונח על השולחן "וואלה", שבכיריו קיימו עם נציגיו של נתניהו קשר הדוק ויומיומי – וקיבלו בתמורה, לכאורה, הטבה רגולטורית בשווי של קרוב למיליארד שקל? ב"וואלה" ו"ידיעות אחרונות" יש והיתה פעילות עיתונאית ומסחרית אמיתית, כזו שמתרחשת במנותק מהיחסים של הבעלים עם הזירה הפוליטית. אבל שני גופי התקשורת הגדולים הללו ספגו בעשור האחרון הפסדים שהפכו אותם פגיעים עוד יותר להתערבויות פסולות, התערבויות שאכן הלכו וגברו.

להכרעת הדין יש עוד משמעות, רחבה יותר. אחת המוסכמות בענף התקשורת בישראל היא שרק קומץ מגופי התקשורת מצליחים להרוויח, ושכל היתר במקרה הטוב נשארים מאוזנים – ובמקרה הגרוע נזקקים להזרמות קבועות מבעליהם. כשההנשמה המלאכותית נעשית מצב קבוע, עולה מאליה התהייה שמא טייקון שמוכן להפסיד הון בשביל להחזיק כלי תקשורת בעצם מרוויח ממנו באופן עקיף, דרך עסקיו האחרים.

כשמוסיפים למשוואה קשרים פוליטיים, ובוודאי קשרים סימביוטיים ברמה שהיתה בין "יזרוס" לישראל-ביתנו, כל עסקה חריגה עם גוף כזה צריכה להדליק נורת אזהרה.

שלדון ומרים אדלסון עם בנימין נתניהו, שבועיים לאחר צאת הגיליון הראשון של "ישראל היום". ירושלים, 12.8.2007 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

הדוגמה הבולטת ביותר לכלי תקשורת שנשען על הנשמה מלאכותית היא "ישראל היום", החינמון רב-התפוצה שהקימו שלדון ומרים אדלסון למען נתניהו. על-פי נתונים בלתי מאומתים, "ישראל היום" עלה לאדלסונים עד כה למעלה ממיליארד שקל. קשה לטעון שהזרמת הכספים חסרת התקדים ל"ישראל היום" הניבה לאדלסונים רווח כספי. אבל ברור שהקשר עם נתניהו העניק להם דבר מה יקר ערך: דלת פתוחה אצל בכיר פוליטיקאי ישראל, עם כל היוקרה והעוצמה הנלווית לכך.

שלדון אדלסון הספיק לשבת עם החוקרים ולמסור להם את גרסתו לאירועי "תיק 2000", אך נפטר לפני פתיחת שלב העדויות במשפט. אלמנתו מרים עדיין יכולה וצריכה להידרש לחשוף את החלקים הסמויים במערכת היחסים שהיא ובעלה רקמו עם נתניהו ואת התפקיד שמילא "ישראל היום" במערכת היחסים הזאת.

הכרעת הדין ב"פרשת ישראל-ביתנו", בדגש על ההתייחסות ל"יזרוס" כאל בשר מבשרה של המפלגה, עשויה להוביל למסקנה דומה לגבי "ישראל היום": כל עסקה חריגה עם "ישראל היום" יכולה להיתפס כסוג של טובת הנאה לאדם שלמענו הוקם העיתון. משפטו של נתניהו מספק הזדמנות מצוינת סוף-סוף להרים את המסך.

16512-08-17

* * *

לעיון בהכרעת הדין

להורדת הקובץ (PDF, 9.46MB)

תמלילי האזנות הסתר והמסמכים שהוצגו במסגרת משפטם של פאינה קירשנבאום ודאוד גודובסקי זמינים לעיון והורדה בגנזך, מדור חופש המידע של "העין השביעית" ועמותת הצלחה