1. כי ח"כים המבקשים לפעול על-פי "צו מצפונם" ייאלצו לפסול עצמם מלהצביע

כיוון שוועדת השרים לחקיקה העניקה חופש הצבעה לח"כים מהקואליציה בהצבעה בהצעת החוק לקידום ולהגנת העיתונות הכתובה בישראל, הידועה בציבור כהצעת "חוק 'ישראל היום'", יצביעו חברי-הכנסת בקריאה הטרומית, מחר, יום רביעי, "על-פי צו מצפונם". כלומר, הח"כים ומצפונם יתחבטו בשאלה עם מי הם מעדיפים להסתכסך: עם "ידיעות אחרונות" או עם "ישראל היום".

אילו חברי-הכנסת היו שופטים, היה עליהם לפסול את עצמם מלהצביע. הקרב המכוער בין שני הטבלואידים נתן בידי המחוקקים הזדמנות להבין במה הם יכולים לזכות ומה יפסידו אם לא ינהגו על-פי ציפיות אנשיהם. חבר-כנסת המרים את ידו בעד הצעת החוק יתוגמל בשפע אזכורים חיוביים בצד א' ומטח גידופים ואזכורים שליליים בצד ב' – ולהפך. על מי, אם כן, להמר?

"ישראל היום" במתקפה ממוקדת על ח"כ איתן כבל, הכוללת תלונה על סיקור חיובי ממוקד שלו ב"ידיעות אחרונות", 28.10.14

"חוק 'ישראל היום'" הוא מקרה נדיר שבו הצבעתו של חבר-הכנסת לקידום החוק או לבלימתו עלולה לגרור תגובה מיידית, ועם זאת ארוכת טווח, מצד הצדדים היריבים: תגמול אישי מכאן, ועונש אישי משם. הדילמה של הח"כ המצביע היא איזה שכר להעדיף ומאיזה עונש להימנע. לא רק המצביעים מסתכנים, אלא גם הנמנעים והנעדרים. כל צד ירשום לפניו לא רק מי פעל נגדו, אלא גם מי עמד מנגד. מיותר להרחיב במשמעות החלטתו של אחד משני העיתונים הנפוצים במדינה להחרים או לנהל מלחמת חורמה, שאינה מוגבלת בזמן, נגד ח"כים סוררים – דבר שעלול להשפיע, לטובה או לרעה, על המשך כהונתם.

2. כי העניין עלול להיסגר בין לוביסטים ב"דיל" מעל לראשו של הציבור – ולרעתו

הדילמה האישית הקשה מסבירה את נהיית הח"כים אחרי פתרון שמחוץ למליאת הכנסת. השבוע הגורלי נפתח בדיווחים על דילים אפשריים, שעל-פיהם הצעת החוק תוקפא. הצעת החוק – קידומה או הקפאתה – הפכה את גורלו של שוק העיתונות המודפסת למטבע עובר לסוחר.

שלדון אדלסון (צילום: אנה קפלן)

ב-29.10.14, לקראת ההצבעה על החוק בוועדת השרים, דיווח צבי זרחיה ב"דה-מרקר" על משבר בין הליכוד ליש-עתיד: בכירים בליכוד מאיימים שלא לחוקק את חוק מע"מ 0 אם סיעת יש-עתיד תתמוך ב"חוק 'ישראל היום'". ב-9.11.14 דיווחו זרחיה ונתי טוקר ב"דה-מרקר" על בישולו של "דיל התקשורת הגדול: טלוויזיה למוזס, עיתון לאדלסון". על-פי דיווח זה נבחנת האפשרות להביא לביטול החוק האוסר בעלויות צולבות על עיתון מודפס ועל ערוץ טלוויזיה מסחרי, כך שנוני מוזס יוכל לחזור לשוק הטלוויזיה ויניח לאדלסון להחזיק בחינמון שלו.

גם אם הדילים הללו לא יתממשו – הלוא "מדובר במהלך שטרם הבשיל", כדברי המדווחים – הם מלמדים את מניעיה של חקיקה בכלל וחקיקת חוקי עיתונות בפרט: קודם כל טובת המחוקקים, אחר-כך רווחת הצדדים היריבים – והציבור? טוב, בחירות לא נראות בזמן הקרוב, ולבוחר, שהוא גם צרכן התקשורת, ממילא אין מושג.

3. כי "חוק 'ישראל היום'" נוגד את טובת הציבור, ועוסק בטובת "ידיעות אחרונות"

טובת הציבור היא בקיומו של שוק עיתונות מגוון ותוסס. ארבעה עיתונים ב"תפוצה רחבה" טובים משלושה – וחמישה טובים עוד יותר. לפחות בראשית ימיו, כשתעשיית הפרינט כבר היתה מוכת משבר, "ישראל היום" תרם משמעותית להגדלת מספר קוראי העיתונים והגיע, דרך המחלק שבצומת הפקוק והשוער בבניין המשרדים, לקהלים וליחידים שלא קראו עיתון יומי מימיהם. עיתון לא משהו – ובכל זאת עיתון.

"ישראל היום" מספק זו השנה השביעית עבודה למאות עיתונאים ועובדי עיתונות. ל"הארץ", שהדפיס עבורו את מלוא תפוצתו הרחבה במשך יותר מחמש שנים, סיפק העיתון חמצן תזרימי. הוא נשא תרומה משמעותית להגברת האוריינות התקשורתית בקרב ציבור שרכישת מנוי לעיתון היתה בתחתית רשימת העדפותיו. הוא תרם אפילו לקירוב הציבור הערבי בישראל אל הסצינה המרכזית: אף שמערכת העיתון אינה סופרת את קוראי המגזר אפילו בסקרי דעת הקהל שהיא מגישה לקוראיה, "ישראל היום" הגדיל את חשיפת העיתונות העברית לקורא הערבי. והעיקר – בעצם קיומו "ישראל היום" שבר את ההגמוניה האבסולוטית של "העיתון של המדינה". טוב שהוא קיים, ולו כדי שלא נהיה מדינת-עיתון-אחד.

4. כי ח"כ כבל אינו מבדיל בין ביקורת עיתונאית בשם הדמוקרטיה להגבלת עיתון בשם הדמוקרטיה

ח"כ איתן כבל מפיץ את תחקירי ומאמרי הביקורת של "העין השביעית" על "ישראל היום" כחיזוק לצורך בהעברת הצעת החוק שלו במסלולה בכנסת – הצעה שתגביל או תגמד את "ישראל היום", לקול תשואות מתחריו ואויביו. מן הראוי שאדם הגון כמו כבל יפיץ גם את האזכורים והמאמרים שהתפרסמו כאן ושוללים מן היסוד את הצעת החוק שלו.

שער הגיליון הראשון של "ישראל היום", 30.6.07 (צילום: אוראל כהן)

"העין השביעית" מלווה מקרוב את "ישראל היום" מיום שנולד. העיתון זכה באתר זה לאלפי אזכורים וקטעי ביקורת, למאות ידיעות וכתבות ולהתייחסות במספר דומה של טורים ומאמרים (כל אלה זמינים כאן ללא תמורה). "העין השביעית" ייסרה ותמשיך לייסר את העיתון על בינוניותו, על אפרוריותו, על תוקפנותו כלפי קולות אחרים, על הקולקטיביות הרעיונית שהוא מציג, שלא היתה כמותה מאז ימי "על המשמר" של שנות ה-50, על העדר הניצוץ העיתונאי, על חוסר התסיסה המחשבתית ועל עמימות הברק בעיניים, על העדר ניואנס של אירוניה – שלא לדבר על אירוניה עצמית – על המלל הטפל שהוא מספק בנדיבות מופרזת או בהצנעה ובהסתרה – כרוח המנדט המוטה חד-כיוונית שהוא ממלא.

מהתחקירים שאליהם מתייחס איתן כבל על אודות התנהלותו המסחרית של העיתון ופרסומם כאן, כאן, כאן וכאן אפשר לשאוב מידע על העדרו של מודל מבוסס הכנסות ל"ישראל היום" – הן בהפצה והן בשטחי הפרסום – וכי ברור שהעיתון נשען במלוא כובד משקלו על הונו הבלתי נדלה של שלדון אדלסון, הבעלים, וברור שהוא ממוקד מטרה – מטרת הבעלים. גם מי שלא החזיק בידיו מעולם את העיתון מכיר היטב את המושג "ביביתון".

"ישראל היום" רחוק מלנהוג כאביר העיתונות החופשית. הוא מטייח מציאות שאינה נוחה לו, מייפה מציאות שדרושה לו ולפטרונו. כקוזאק נגזל, הוא פיתח סגנון בריוני ובכייני. ובכל זאת יש לו קול משל עצמו שאינו דומה לקולם של אחרים – וקול זה ראוי להישמע.

אם איתן כבל מבקש להסתמך בביקורתו על הכתוב ב"העין השביעית", יהיה עליו להיאבק למען סגירת כל העיתונים. בלי להעליב, "ידיעות אחרונות" זוכה כאן לביקורת חריפה הרבה יותר מ"ישראל היום", בעוצמתה ובכמותה. וזאת מפני שהוא עדיין ממלא תפקיד חשוב יותר בעיצוב פני החברה.

אין עיתון שאינו מתלונן על ש"העין השביעית" חובט בו בחומרה יתרה. אבל ח"כ כבל אינו מצליח להפריד בין ביקורת, שהיא משלח ידנו, לבין משימת החיסול, שהוא שותף לה, אם לא מוביל אותה. ייתכן שכבל הוא סתם ח"כ שוחר טוב ובתמימותו הקדושה הוא נכנס להר-הבית העיתונאי כשנעליו לרגליו, ובכך מתחיל להתגלגל מעגל הרס מסוכן שתוצאותיו אינן צפויות.

5. כי חוק המטיל מגבלות על עיתון מודפס בעיצומה של המהפכה הדיגיטלית הוא אנכרוניסטי ומרושע

כך נראית פקודת העיתונות המנדטורית שנוסחה ב-1933 ולא בוטלה עד היום:

אין להדפיס או להוציא לאור שום עיתון בישראל אלא אם כן קיבלו בעליו, העיתון ובית-הדפוס (בנפרד) רשיון ממשלתי ממשרד הפנים. כדי לזכות ברישיון על עורך העיתון להיות בן 25 לפחות, ללא עבר פלילי, בעל תעודת בגרות מוכרת ובעל יכולת דיבור, קריאה וכתיבה בשפה שבה מתפרסם העיתון. [...] על העורך ליידע את משרד הפנים על נסיעותיו מחוץ לגבולות ישראל. עם החלפת עורך העיתון, על העורך החדש לקבל אישור אישי ממשרד הפנים" (לקריאה נוספת)

למרות שלטון המנדט הבריטי, שראה בעיתון יומי נשק הניתן בידי אוכלוסיית הילידים הנשלטת (במושבות האימפריה), שיש להקפיד כי לא יתסיס את קהלו ולא יעורר התנגדות לשלטון; ולמרות הריכוזיות של בן-גוריון והעוצמה של שירותי הביטחון – העיתונות הכתובה נהנתה מחירות רבה, ולמעשה, למעט הצנזורה הצבאית, לא הופעלה עליה כל רגולציה שלטונית. זאת, בניגוד לגופי השידור הנשלטים על-ידי משרדי הממשלה. והנה, דווקא בשלהי ימי העיתונות כגורם מאורגן וממוסד, מבקש המחוקק הישראלי – איש הטלפון החכם, חיית הרשת החברתית – להשתלט על מעוזיה האחרונים ולכלוא אותה בכלוב הרגולציה.

וכך נראים קטעים מהותיים ב"הצעת החוק לקידום ולהגנת העיתונות הכתובה בישראל 2014":

'עיתון יומי' – 'כהגדרתו בפקודת העיתונות [1933], היוצא לאור לפחות שישה ימים בשבוע, וכולל לפחות 30 עמודים בימי חול ו-100 עמודים בסופי-שבוע ובערבי חג'"

"'עיתון יומי בעל תפוצה רחבה' – 'עיתון יומי שהוא אחד מארבעת העיתונים היומיים בעלי התפוצה הרחבה ביותר, המיועד לציבור הרחב ומיועד לכל חלקי המדינה'"

לא יוציא אדם לאור ולא יהיה אחראי להפצה של עיתון יומי בעל תפוצה רחבה בחינם לתקופה העולה על שישה חודשים מיום תחילת הפצתו בחינם"

הממונה על ההגבלים העסקיים, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, רשאי לשנות, אחת לשלוש שנים, את מספר העמודים לעניין ההגדרה 'עיתון יומי בעל תפוצה רחבה'"

6. כי זהו חוק פרטני, שנועד לסיכול ממוקד

למי ששכח, זהו הסיבוב השלישי של החקיקה הממוקדת נגד "ישראל היום". הסיבוב הראשון היה בשלהי 2009, כאשר "ישראל היום" בשנתו השלישית כחינמון החל לאיים על "ידיעות אחרונות" בסקרי החשיפה. ח"כ יואל חסון (קדימה) הגיש הצעת חוק הקובעת כי לפחות 51% אחד מן השליטה בעיתון ישראלי יהיו בידי ישראלים תושבי ישראל. חברי סיעתו, המנוחה מרינה סולודקין וח"כ רוברט אילטוב, הציעו להגביל את חלקו של בעלים זר ל-40% בלבד. לא היה שום מו"ל שהדבר נגע לעסקיו, מלבד שלדון אדלסון.

לצד אילטוב, גם ח"כ איתן כבל, שושבין הצעת החוק הנוכחית, היה כבר אז בעניינים, והצטרף עם חברים מן העבודה והליכוד להצעת החוק. ח"כ חסון הציג אז את המניעים הטהורים לקידום ההצעה:

מטרת הצעת החוק היא לעשות סדר בעולם העיתונות הישראלי ולשנות מצב בו אדם שאינו תושב המדינה ומרכז חייו אינו בישראל יכול באמצעות כספו להחזיק עיתון ולהשתמש בו כסוג של שופר לייצוג אינטרסים ברורים, וכל זאת כאשר מרבית הקוראים לא תמיד יודעים או מבינים מה האינטרס החבוי של אותו מוציא לאור".

האינטרס של אדלסון, ראוי לזכור, היה ברור מלכתחילה, עד כמה שרק יכול להיות. רביב דרוקר כתב אז בבלוג שלו: "מו"ל של עיתון [ישראלי] יכול להיות שקרן, עבריין מורשע או סתם קפיטליסט נצלן. אבל אסור שיהיה אזרח זר, יותר נכון, אסור שיהיה שלדון אדלסון".

במאי 2010 עלתה הצעת חוק של ח"כ סולודקין לוועדת שרים לחקיקה. הצעתה של ח"כ סולודקין בסיבוב ההוא היתה "להגביל תפוצת חינמון בישראל", מעין אב-טיפוס להצעת החוק הנוכחית. "ידיעות אחרונות" דיווח אז כי "נתניהו שולח את ראש לשכתו אל הרב עובדיה לסכל החוק נגד חינמונים". "לסכל", זו היתה המלה.

7. כי על כל דוגמה שאפשר ללקט מהעיתונות העולמית, אפשר להביא דוגמה הפוכה

באוקטובר 2003 פלשו הגרמנים לפולין. ענק העיתונות הגרמנית, תאגיד אקסל שפרינגר, הקים ברחבי פולין עיתון חדש, ארצי בהיקפו ומקומי במהדורותיו, ושמו "פאקט" ("Fakt"), "עובדה". הקשר בין העיתון לעובדות דומה לקשר שמקיים עימן הטבלואיד הגרמני המשגשג של ההוצאה, "בילד".

רשת שפרינגר קבעה מחיר אחיד לכל המהדורות בפולין – זלוטי אחד, שבאותן שנים היה ערכו דומה לשקל. עותק "פאקט" נמכר בשליש ממחיר עיתוני הפרינט המהוגנים ורבי התפוצה "גזטה ויבורצ'ה" ("Gazeta Wyborcza"), שיסדו מנהיגי תנועת סולידריות, ו"ז'ספוספוליטה" ("Rzeczpospolita"), עיתון ציבורי מימי המשטר הישן, שהופיע בבעלות ובזהות חדשות – והטבלואיד הנוצץ היה מיד ללהיט ברחבי פולין ולאיום קיומי על כוחות השוק המקומיים והארציים.

עיתון צהוב, גס, ססגוני, שערורייתי, רכילותי, סמי-פורנוגרפי – ועם זאת בעל זהות פוליטית מעין-ליברלית. אגודת העיתונאים הפולנית זיכתה אותו בתואר "צבוֹע השנה, 2004-5", על זלזול בכללי האתיקה ופרסום שקרים וחומרים מזויפים.

"Fakt", שערי הטבלואד הפולני

"פאקט" עמד לגזול בראש וראשונה את נתח השוק של הטבלואיד הפולני "סופר אקספרס", ששלט בגזרה, והחברה המוציאה את האחרון לאור תבעה אותו על מחיר טורפני (מכירת העיתון במחיר הנמוך מעלות ייצורו). לאחר שתביעתה נדחתה, הורידה החברה את מחיר הגיליון של "סופר אקספרס" לרמת המחיר של "פאקט" – זלוטי אחד. לאחר שתפוצתו עמדה בשיאה על 670 אלף עותקים, מוערכת תפוצתו היום ב-370 אלף עותקים, בהשוואה ל-500 אלף של "פאקט". עם השנים, לאחר החדירה המוצלחת, גם "פאקט" העלה את מחיר העיתון המודפס, והוא עומד היום על כ-1.80 זלוטי לגיליון, לא כולל מוספים. טבלואיד שניסתה קבוצת "אגורה", המו"ל של "גזטה ויבורצ'ה", להעמיד נגד "פאקט", כשל ונסגר.

8. כי לא הפצת החינם היא הבעיה, אלא הטורפנות במחיר שטחי הפרסום

מחירי המודעות הנמוכים (כמתואר בתחקיריו של איתמר ב"ז) ראויים לבחינת הממונה על הרשות להגבלים עסקיים. הפצת החינם לפחות משרתת את הציבור ומגדילה את יעילות שטחי הפרסום, ואם כך, מדוע לא לגבות תמורה ריאלית מן המודעות הנמכרות? ככלל, כשלי שוק ראויים לבחינה על-ידי הרשות להגבלים עסקיים ולא על-ידי המחוקק.

אם הממונה על ההגבלים היה מחייב את "ישראל היום" לעמוד במחירי מינימום ביחס לשוק הפרסום כדי לחלץ את השוק מכשל, היה ניתן להבין את ההיגיון שבכך. העיתון היה יכול לעמוד בדרישה כזאת בלי שתוכני המערכת ומערכות ההפצה ייפגעו ובלי שיסודותיו יתערערו. החלטה כזאת לא היתה פוגעות בתשתית קיומו, בעובדיו או בקוראיו.

9. כי הצרת צעדיו של עיתון עד כדי חיסולו אינה שגגה תמת לב, אלא מזימה

אם השאלה היא מה תחולל היחלשותו של "ישראל היום" בשדה העיתונות, התשובה היא אחת: חיזוק מעמדו של "ידיעות אחרונות".

ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)

"ישראל היום" אמנם תוחם את גבולות ההתפשטות של "ידיעות אחרונות", אך כשלעצמו הוא אינו נושא כל בשורה בתחום התוכן העיתונאי והשפעתו נמוכה מתהודתו. זהו עיתון שעובד את נותן החסות שלו, שלדון אדלסון, בעבור ראש הממשלה שבו הוא תומך, ובכך הוא אינו שונה מהצוות העיתונאי ב"ידיעות", המספק שירותים למו"ל שלו, ארנון (נוני) מוזס, ולמקורביו.

ובכל זאת יש הבדל: בעוד ש"ישראל היום" נוהג שקיפות בוטה בסדר יומו הציבורי והפוליטי – "ידיעות אחרונות" מתנהל כממלכת הסוד, וקוראיו אינם מודעים למארג האינטרסים המסתתר מאחורי זרימת המידע והדעות. אף כי "ידיעות" איבד משהו מנתח השוק שבו החזיק, הוא לא איבד עדיין את מעמדו כ"עיתון של המדינה". זהו עיתון ותיק ומנוסה, מקצועי וממוקד, המקובע עמוק בהוויה הישראלית, ובמידה רבה יוצר את תודעתה. השפעתו אדירה, לא רק על הקוראים, אלא גם על המגזר העסקי ומסדרונות השלטון. המשך ריסונו, מעצם נוכחותו של שחקן חזק נוסף, מאפשר לקולות נוספים להישמע.

10. כי במקום שבו מחוקקים חוק נגד עיתון אחד, יחוקקו חוק נגד עיתון אחר.

* * *

Read this article in English