בכרך א' של הספר "אתיקה עיתונאית" מאת משה רונן, עיתונאי "ידיעות אחרונות", במסגרת פרק 2, מסעיף 2.27 והלאה, כתב המחבר על ההשפעה שיש לעתים לבעלי כלי תקשורת על התוכן שמתפרסם בהם. "אינטרס המו"ל", הסביר רונן, "משפיע בשנים האחרונות על התכנים של התקשורת [...] 'המו"ל החדש' אינו חושש ואינו מהסס להתערב בשיקולי העריכה של העיתון. הוא מינה את עצמו לעורך הראשי או לעורך האחראי ומפעיל בעצמו שיקולי עריכה. הוא אינו צועד בעקבות הדור הקודם של המו"לים, שגם אם התערבו בעריכת העיתון, עשו זאת בצורה סמויה ועדינה. כאשר למו"ל כזה יש אינטרסים כלכליים רבים, יהיה לו קשה להימנע מהפיתוי לסייע להם באמצעות שליטתו בעיתון ובכלי תקשורת נוספים. גם עיתונאים מקצועיים הכפופים לו עלולים לפעול מתוך רצון לרצות אותו ולמצוא חן בעיניו – ולפגוע בכך בשיקולים העיתונאיים הטהורים ובאתיקה העיתונאית".

מיד בהמשך הזכיר רונן כתבה מאת יונתן טיקוצ'ינסקי שפורסמה במגזין "העין השביעית", בשנה הראשונה לקיומו, ובחנה את הסיקור שהעניקו "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" לזכייניות הטלוויזיה המסחרית. "מעריב" נטה לטובת הזכיינית טלעד, שלבעלי העיתון היו מניות בה, ואילו "ידיעות אחרונות" נטה לטובת הזכיינית רשת, שלבעליו היו מניות בה. רונן תיאר בספרו את התגובה במערכת העיתון לממצאי המחקר של טיקוצ'ינסקי. "ב'ידיעות אחרונות' התקבלו תוצאות הסקר ברצינות", כתב. "בחודש דצמבר 1996 הנחה העורך האחראי, ארנון מוזס, את העורך, אילון שליו, להזכיר לכל העורכים בעיתון כי אין להעניק יחס מיוחד לרשת או לכל חברה אחרת הקשורה בעיתון. לפי ההנחיה, שהועברה לכל העורכים, יש לשקול כל ידיעה על-פי ערכה ולתת לה את המקום הראוי".

כ-20 שנה חלפו מאז שהספר "אתיקה עיתונאית" ראה אור. מה שנחשב אז לחריג הפך היום לנורמה, מה שהיה נורמה נעשה חריג. "פרה-היסטוריה", מגדיר רונן את התקופה ההיא, ואת הספר שחיבר הוא מתאר כ"מיושן מאוד". עם זאת, רונן מדגיש כי כפי שכתב בספרו, בעקבות פרסום ממצאי הבדיקה ההיא ב"העין השביעית", מוזס אכן הורה להקפיד לתת לכל ידיעה את המשקל הראוי לה.

בשנים שחלפו מאז שהוצאת את הספר המקיף על אתיקה עיתונאית מצאת את עצמך בעיתון שבו הרמה האתית הלכה והידרדרה. עיתונאים שיצאו מהעיתון העידו בשנים האחרונות על דחיית תחקירים והצנעת ממצאים שיש בהם עניין. ההטיה לטובת אנשים מסוימים ונגד אחרים הפכה בוטה.

"יש עיתונים שמזדהים עם צד פוליטי או אדם פוליטי. יש לך 'ביביתון', והיתה תקופה שהיה לנו 'אולמרטון'. עקרונית לעיתון יש רשות אתית וזכות להזדהות עם כל מי שהוא רוצה. דב יודקובסקי יצר אצלנו את 'ידיעות אחרונות' כ'עיתון של המדינה', אבל זה לא קיים בעולם. בארה"ב ובאנגליה כל עיתון ממליץ לקוראיו למי להצביע".

אבל "ידיעות אחרונות" לא תומך במפלגת העבודה. הוא תומך ברשימה שכוללת את ליברמן ואריה דרעי וחיים רמון וציפי לבני. אתה מכיר את הרשימה. הם מקבלים סיקור מסוים, ולעומת זאת נתניהו או מי שהצביע נגד חוק "ישראל היום", או כל מי שמסיבה זו או אחרת לא מתאים באותו רגע – מקבל סיקור שלילי.

"אישית, כמעט לא נתקלתי בזה. בשנים האחרונות הייתי כתב, ולא קיבלתי שום הוראה או בקשה לכתוב בעד או נגד. כתבתי כמה פעמים נגד ביבי, בעמודי הדעות, לא כיוון שביקשו ממני, אלא כיוון שזו היתה דעתי. לא כתבתי אף פעם בעד אולמרט, לא מפני שביקשו ממני וסירבתי, אלא משום שלא היה לי מה לכתוב בעדו.

"פעם אחת כתבתי מאמר שלא הוכנס. כשהוצע חוק 'ישראל היום' אני כתבתי שחוק כזה לא צריך להתקבל כיוון שעם כל מה שיש לנו נגד העיתון, ויש, חופש הביטוי גובר, ואסור לחוקק נגד חופש הביטוי. אבל, הוספתי, לדעתי צריכים לבדוק את 'ישראל היום' מזווית של מימון בחירות. שלחתי את המאמר לרון ירון [העורך הראשי של "ידיעות אחרונות"], שענה לי שאנחנו לא מתייחסים ל'ישראל היום' לטוב ולרע ב'ידיעות אחרונות'. וזה נכון. פרט לנחום ברנע, שלעורכים יש הוראה לא לשנות את הטקסטים שלו, אף אחד לא מתייחס ל'ישראל היום' בעיתון".

האם אתה או נציג אחר מוועד העיתונאים העלה אי-פעם מול ההנהלה את עניין הרשימות, ההטיה לטובת או לרעת פוליטיקאים ואנשי עסקים?

"אני לא זוכר מקרה שבו נכנסנו להנהלה עם איזו טענה על כך, שאנחנו נניח לא מוכנים שנהיה בעד אולמרט. התופעה הזו תמיד היתה. אני זוכר שלפני 40 שנה אסור היה לכתוב נגד גד יעקבי, כי הוא היה חבר של מישהו. יש בעיה, אבל היא כמותית, לא איכותית. זה קיים בכל עיתון בכל מדינה".

בכרך ב' של ספרו "אתיקה עיתונאית", בפרק 18, כתב רונן על "מדורים פרסומיים וכתבות פרסומיות":

מדורים פרסומיים הם מודעות פרסומת המנסות להיראות כאילו הן חלק מהעיתון. הטשטוש בין כתבה עיתונאית מערכתית לבין מודעת הפרסומת הוא מכוון. האתיקה העיתונאית מחייבת את העיתון, המעוניין בכספו של המפרסם, להבליט את העובדה שמדובר בכתבה פרסומית או במדור פרסומי [...] המוספים הפרסומיים ומדורי הצרכנות, הכוללים, למעשה, בעיקר פרסומת סמויה, נפוצים בעיקר במקומונים הקטנים, שאינם חלק מרשתות ארציות המבוססות מבחינה כלכלית. מקומונים אלה, שהבסיס הכלכלי שלהם רעוע, נוטים למכור לא רק שטחי פרסום, אלא גם שטחים של חומר מערכתי. עיתונים אלה מפרסמים כתבות וידיעות על גופים המשלמים בעבור הפרסום. אין צורך להדגיש עד כמה הדבר פסול על-פי כללי האתיקה העיתונאית".

כיום, לא רק שרשתות המקומונים הארציות אינן מבוססות מבחינה כלכלית, גם העיתונים הגדולים שהקימו אותן בקושי שורדים. בהתאם, המדורים הפרסומיים והפרסום הסמוי הפכו מתופעה שולית, השמורה למקומונים קטנים, לאחד ממקורות ההכנסה המרכזיים של כלי התקשורת המובילים.

מה דעתך על הגילוי הנאות "בשיתוף עם", שמצורף לכתבות פרסומיות? ב-ynet קיבלו לאחרונה הכשר ממועצת העיתונות לעשות שימוש בביטוי כזה לפרסום סמוי. גם ב"ידיעות אחרונות" משתמשים בביטוי הזה.

"המצב לא פשוט, המצב מאוד לא פשוט, כיוון שהעיתונות לא יכולה לחיות אחרת. קל להיות טהרן. כמי שהיה חבר בוועד עיתונאי 'ידיעות אחרונות' בשנים האחרונות, היו מקרים שבאנו וביקשנו מההנהלה לא לעשות את זה. אמרנו להם שזה לא אתי. התשובה היתה, 'אתה רוצה שאנחנו נפטר עוד עשרה אנשים? זה הכסף שמשלם להם את המשכורת'. אז מה אתה עושה כוועד? בסופו של דבר אתה מייצג את האנשים. אומרים לך, 'זה מה שמשאיר אותנו מעל המים, ואם לא נקבל את ההכנסה הזו, אנחנו נצטרך לפטר אנשים'. קל להיות טהרן ולהגיד שאנחנו נגד, אבל מה תעשה?".

בכל זאת, בשלב מסוים, כשיותר ויותר תוכן כזה נכנס לעיתון, הוא חוטא למטרתו. ואז, מה אתה בעצם מציל?

"למדתי באמריקה היסטוריה של עיתונות אמריקאית. העיתון הגדול בלוס-אנג'לס הוא ה'לוס-אנג'לס טיימס'. משפחת צ'נלדר היא בעלת העיתון יותר מ-100 שנה. אתה יודע איך העיתון נוסד? היה קולונל שהגיע לקליפורניה במאה ה-19 אחרי הבהלה לזהב, וקנה הרבה קרקעות מתוך תקווה לגלות זהב. התברר שכבר אין זהב, אבל היו לו הרבה קרקעות והוא רצה להיפטר מהן. אז הוא הוציא עיתון, קרא לו 'לוס-אנג'לס טיימס'. עיתון שהודפס בלוס-אנג'לס ונשלח למזרח. העיתון הפיץ דיסאינפורמציה כאילו זהב מתגלגל ברחובות בקליפורניה, כדי שאנשים יבואו לשם. כל מטרת העיתון היתה להונות אמריקאים מהמזרח. כך נולד 'לוס-אנג'לס טיימס', מהמפוארים שבעיתונים בארה"ב".

אבל לאורך המאה ה-20 נוצרה פרקטיקה חדשה, נוצר אתוס חדש. אתה רוצה לחזור לסטנדרטים של המאה ה-19?

"אני לא רוצה לחזור לשם, אבל לפעמים אתה עומד כמו ילד מול הסכר ומנסה לסתום אותו באצבע".

באיזה שלב אתה אומר, "המחיר שאני משלם תמורת השארת העובדים הוא גבוה מדי"?

"אני יכול להגיד שפרשתי עכשיו מהעיתון כיוון שהיום הרמה האתית לא מתאימה לערכים שלי ואני לא יכול להיות יותר עיתונאי, אבל זה יהיה שקר, כי אני פרשתי מטעמים כלכליים, כי נתנו לי הרבה כסף. עם זאת, אני לא שלם עם מה שקורה שם".

רונן פרש לאחרונה, במסגרת תוכנית הפרישה מרצון שעליה חתם הוועד החדש של עיתונאי "ידיעות אחרונות" מול ההנהלה. למעשה, אחד המהלכים האחרונים של רונן כחבר בוועד הכין את הקרקע לפרישתו המוקדמת בתנאים מועדפים. לדבריו, לא תיכנן זאת מראש, אבל יצא שלפי טבלת הפיצויים שעליה סוכם בין הוועד לעיתון, בגיל 61 מגיעים פיצויי הפרישה לשיא, ואחר-כך יורדים בצורה דרמטית. לרונן מלאו 62 בתחילת החודש. הוא הספיק לפרוש רגע לפני. לו פרש כמה שבועות מאוחר יותר, היה מפסיד קרוב לחמישית מהסכום שקיבל. לו היה נשאר עוד חמש שנים בעיתון, עד לגיל הפרישה הרשמי, עתיד היה לקבל סכום נמוך בהרבה.

רק עם פרישתו מהעיתון הבין כיצד קורה ש"ידיעות אחרונות", שנקלע בשנים האחרונות לקשיים כלכליים, הציע בעשור האחרון חבילות פרישה נדיבות במיוחד לעיתונאיו הוותיקים. פעם אחר פעם, הוא מספר, זומנו עיתונאים בכירים לפיטורים, פעם אחר פעם נלחם הוועד בהחלטה, אולם בדרך כלל ההנהלה היתה משיגה את רצונה.

כך, גם במקרים שבהם העיתונאי לא פוטר מיד, הוא היה מוצא את עצמו מוזמן לפגישה אצל יעקב כפיר, המשנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות" ומי שאחראי על כוח האדם בעיתון, ומקבל הצעת פרישה נדיבה. אם סירב, הוסיף כפיר עוד כמה עשרות אלפי שקלים, ועוד כמה עשרות אלפי שקלים, עד שהעיתונאי התרצה. בתור חבר ועד, מספר רונן, התפלא מאוד כיצד זה שעיתון הנמצא במצוקה כלכלית מוכן להוציא סכומים נכבדים על פרישת עיתונאים, גם כאלה המתקרבים לגיל הפנסיה, סכומים גדולים אף יותר מאלו שהעיתון היה צריך להוציא אם היה ממשיך להעסיק את העיתונאי עד לפרישתו הטבעית.

אחרי שחתם בעצמו על פרישה וקיבל סכום כסף מכובד ביותר, גילה את השיטה. ל"ידיעות אחרונות", הוא מספר, יש שתי קרנות פיצויים למעביד, בשני מוסדות פיננסיים גדולים. בשנות הרווחים של העיתון הוזרמו לקרנות הללו מיליוני שקלים, שנהנו מפטור ממס. מאז הכסף יושב שם, ממתין. אפשר להוציא אותו למטרה אחת בלבד – פיצויים לעובדים. כך קורה שלעיתון משתלם יותר לשלם פיצויי מיליונים לעיתונאים ותיקים, שנים אחדות לפני פרישה, ובלבד שיחדלו לעבוד בו. לו רונן היה נותר לעבוד בעיתון עד גיל הפרישה, "ידיעות אחרונות" היה צריך לשלם מהחשבון השוטף את משכורתו, הגבוהה יחסית למקובל היום, במשך חמש השנים הבאות. ההוצאות הללו היו יוצאות מהקופה המדולדלת של העיתון. הפיצויים הנכבדים שקיבל עם פרישתו, הוא מסביר, יצאו מהקרנות. בחישובים השוטפים המהלך הזה לא עלה לעיתון כלום.

"הסוד הגדול", אומר רונן, "הוא כמה כסף נשאר שם. כל זמן שיש בקרנות האלה כסף, אפשר לצאת. בשלב מסוים הכסף הזה ייגמר, ואז 'ידיעות אחרונות' ייתן רק מה שהוא חייב על-פי דין".

עיתונות של ספר הפקה

כשרונן אומר שאינו שלם עם המצב ב"ידיעות אחרונות", הוא מתכוון בין היתר לשינוי הגורף שעבר כוח העבודה בעיתון לאורך השנים.

"כשהגעתי לעיתונות", הוא נזכר, "הכתבים היו מתמחים. היו כתבים לכל תחום ותחום. לא מזמן נפגשתי עם אברהם ארנון, שהזכיר לי שהיה כתב 'ידיעות אחרונות' ברמת-גן. אלחנן ניצן היה כתב 'ידיעות אחרונות' בפתח-תקווה. לכל אחד היה תחום משלו שבו הוא התמחה. אם שבתאי פורטנוי התחיל בתור כתב לענייני משטרה בגיל עשרים ומשהו, הוא יצא לפנסיה ככתב לענייני משטרה, ועד אז הוא הכיר כל ניצב מהתקופה שהיה סמל. הכתבים אולי לא היו משכילים יותר פורמלית, אבל הם היו הרבה יותר ידענים.

"היום עברנו לעיתונות של ספר הפקה. יש תוכנית בגלי-צה"ל או בקול-ישראל, או תוכנית בוקר בטלוויזיה, ובכל תוכנית יש מפיקה עם ספר שמתעדכן כל הזמן ועובר ממפיקה למפיקה, והוא הדבר הכי יקר במערכת. כתוב שם 'עו"ד – ששי גז', 'רופא – רפי קרסו'. קרסו הוא נוירולוג. לפעמים צריכים גינקולוג, אבל קרסו יבוא כי זה מה שיש ברשימה. ההתמצאות שואפת לאפס. כשדבורה נמיר היתה כתבת לענייני בריאות, היא ידעה שהגינקולוג הזה עוסק בתחום הזה והגינקולוג השני עוסק בתחום אחר. היא ידעה למי לפנות. נותרו עוד כמה עיתונאים כאלה היום, אבל באופן כללי העיתונות נעשתה הרבה יותר דלה, הרבה פחות מבינה".

ברור לך למה – נגמר הכסף.

"זה לא רק כסף. פעם כתב התקבל לעבודה והיה מקבל קביעות. הסיכוי שיפטרו עיתונאי קבוע היה קטן מאוד, והנורמה היתה שאתה נשאר בתחום שלך. שיטת ההעסקה היום היא אחרת, אין קביעות".

רונן מכיר מקרוב את השינוי שעברה שיטת ההעסקה ב"ידיעות אחרונות". הוא הצטרף לראשונה לוועד העיתונאים ב"ידיעות אחרונות" בשנת 1982, תקופה שבה העבודה המאורגנת בעיתון היתה חזקה ומבוססת. העיתונאים הועסקו אז במסגרת חוזה קיבוצי שהעניק להם תנאים שנראים היום מפליגים. במהלך שלוש קדנציות נפרדות בוועד העיתונאים של "ידיעות אחרונות", מתחילת שנות ה-80 ועד לפרישתו, נוכח כיצד ההנהלה מרסקת את העבודה המאורגנת, מצרפת עוד ועוד עיתונאים בחוזים אישיים, עד שהמאורגנים הפכו מרוב למיעוט, מכוח שיש להתחשב בו לזיכרון רחוק – אנדרטה לימים שהיו ואינם.

אחת הביקורות שהופנתה כלפי חברי הוועד ב"ידיעות אחרונות" טענה שהללו העדיפו לשמר ולשפר את התנאים שקיבלו העיתונאים המאורגנים בעיתון על חשבון שמירת ערך העבודה המאורגנת. הסכם אחר הסכם שעליו חתמו עם ההנהלה זיכה את העיתונאים המאורגנים בתוספות בתמורה לוויתור על מספר העיתונאים שהורשה להנהלה להעסיק בחוזה אישי. למעשה, הם עצמם כרתו את הענף שעליו ישבו, עד שהפכו למיעוט חסר השפעה ממשית. רונן טוען כי לא היתה להם ברירה.

"כששוקן הקים את 'חדשות' וקבע שהעבודה לא תהיה מאורגנת, החליטו באגודת העיתונאים ללכת לבית-הדין לעבודה כדי שיוציא צו נגד חוזים אישיים", הוא נזכר. "אני, כמשפטן, אמרתי שזה שטות כיוון שאין חוק שאוסר חוזים אישיים, ומה שצריך לעשות זה להשבית את 'הארץ' עד ששוקן יסכים לתת חוזים קיבוציים לעיתונאי 'חדשות'. אבל פחדו להשבית את 'הארץ', ובבית-הדין הפסדנו. ברגע שהפסדנו החלו להגיע חוזים אישיים גם ל'ידיעות אחרונות'".

ב-1991 חתם הוועד ב"ידיעות אחרונות" על הסכם עם ההנהלה ולפיו תמורת תוספת שכר של 8% לעיתונאים המאורגנים, תורשה ההנהלה להעסיק 20% מהעיתונאים בחוזים אישיים. כעבור שנה קיבלו העובדים המאורגנים תוספת של 6% נוספים לשכרם, תמורת הסכמה כי ההנהלה תוכל להעסיק עד 28% מהעיתונאים בחוזים אישיים. כעבור שנתיים, תמורת עוד כמה אחוזים, הותר להנהלה להעסיק 35% מהעיתונאים בחוזים אישיים ועד 50% מהעיתונאים בחוזים אישיים עד סוף שנת 2000. הסכם זה היה, בפועל, ההסכם המשמעותי האחרון. מרגע שהעובדים המאורגנים הסכימו לוותר על היותם הרוב בעיתון – דינם נחרץ.

מתי הגיעה ההבנה שהמהלך שלכם שומט את הקרקע מתחת לעבודה המאורגנת?

"כבר בתחילת שנות ה-90 הבנו שאנחנו מנהלים קרב אבוד, אבל אמרנו לעצמנו שזה רחוק".

בשלב זה עדיין הייתם רוב, יכולתם להשבית את "ידיעות אחרונות".

"להשבית את 'ידיעות' בכל נקודה נתונה היה צעד יותר מדי דרסטי, מה גם ששיחדו אותנו, כלומר נתנו לנו תוספות שכר. אני הייתי הכי מיליטנטי נגד, בגבולות האפשר, אבל אני הייתי הצעיר. האנשים בוועד היו כאלה שבשבילם שנת אלפיים היתה כבר פנסיה, או קרובה לפנסיה. מה גם שבשלב הזה היו בעיתון מה שקראנו לו עב"מים, עיתונאים שאין להם אפילו חוזה אישי. מעין פרילנסרים, שהיו עובדים במשרה קבועה, אבל בלי כל חוזה או זכויות. אתה נלחמת נגד חוזים אישיים, אבל בינתיים נוני כבר הכניס את העבודה הלא מאורגנת כעב"מים, ומסתובבים לך במערכת עורכים בדסק שעובדים לפי משמרת, כתבים שעובדים לפי ידיעה, אנשים שאתה מכיר, ואתה לא יכול לדרוש מההנהלה להעיף. אנחנו רצינו למנוע את זה, ובחוזים שחתמנו קבענו שלא יהיו עב"מים".

בדיעבד אתה מתחרט שלא השבתתם את העיתון כשעוד היה לכם כוח?

"אף פעם לא היה מצב שהיינו יכולים להשבית את העיתון".

הייתם רוב מוחלט.

"נכון, אבל כוחו של ועד בציות העובדים, ומעולם ב'ידיעות אחרונות' לא היה מצב שבו הוועד היה נותן הוראה לעיתונאים להשבית, וזה היה קורה. כשנח מוזס נפטר עלה לי בראש המשפט שאומר עבד נרצע לפני שרוצעים אותו למשקוף – 'אהבתי את אדוני'. הרגשתי שאהבתי את אדוני. עיתונאים ב'ידיעות אחרונות' הרגישו נאמנות באותה תקופה לבוסים יותר מאשר לוועד. היינו רוב, אבל לא היינו יכולים להשבית את העיתון. לא היה לנו מעולם כוח".

מלה של מוזס

להנהלת "ידיעות אחרונות" דווקא כן היה הכוח להשבית את העיתון, ובשנת 2000 עשתה זאת, כדי לשבור את העבודה המאורגנת בקרב עובדי הדפוס. בשלב זה, רונן כבר לא היה חבר בוועד העיתונאים. הוא פרש זמן קצר קודם לכן מתוך הבנה שבלא רוב בין המועסקים בעיתון, תם למעשה עידן העבודה המאורגנת ב"ידיעות אחרונות". עם זאת, אנשי הוועד של התקופה נפגשו עימו כדי לדון בעמדה שעליהם לאחוז בה בעימות בין עובדי הדפוס להנהלה. הפגישה התקיימה, מספר רונן, בבית-קפה שבו פועל כיום רדיו מהות-החיים של שרי אריסון, ליד התיאטרון הקאמרי. רונן אמר לחברי הוועד, וליו"ר הוועד יוסף (ג'קסי) ג'קסון, כי הם נציגי עובדים ועל כן עליהם לתמוך בעמדת עובדי הדפוס ולא בהנהלה.

"ישבו ארבעה חמישה אנשי ועד והסכימו איתי", הוא מספר. בתום הפגישה נכנס רונן לרכבו ונסע משם. בעודו נוסע ברכבו שמע בשידור חי ברדיו את מסיבת העיתונאים שהתקיימה בבית סוקולוב, מרחק חמש דקות הליכה מהמקום שבו נפגש עם אנשי הוועד. ג'קסי, שרגע קודם לכן הסכים עימו כי עליהם לתמוך בעמדת עובדי הדפוס, הודיע רשמית על תמיכת ועד העיתונאים בעמדת ההנהלה.

בשנת 2005 חזר רונן לוועד לכהונה אחרונה, שונה מקודמותיה. במקום להילחם על שיפור התנאים של העובדים המאורגנים, ניהל הוועד מאבק מאסף על גורל העיתונאים הוותיקים. במקביל ראה כיצד אגודת העיתונאים בתל-אביב זונחת את תפקידה ואת ארגון העיתונאים בישראל תופס את מקומה. בשנה שעברה, אחרי מאבק שהגיע עד לבית-הדין הארצי לעבודה, נפסק כי ארגון העיתונאים הוא ארגון העובדים היציג בקרב עיתונאי "ידיעות אחרונות", וכי הוועד שלו, המאגד את עיתונאי "ידיעות אחרונות", "כלכליסט" ו"לאשה", הוא הוועד היציג.

למרות הפסיקה החד-משמעית, רונן מספר כי הייצוג של עיתונאי "ידיעות אחרונות" בוועד לוקה בחסר. כשהוועד החדש הוקם, סוכם כי יורכב מארבעה נציגי "ידיעות אחרונות", ארבעה נציגי "כלכליסט" ונציגות אחת מ"לאשה". בפועל, אומר רונן, מאז שפרש מהעיתון ומהוועד החדש לא נותרו בו עוד חברים פעילים מ"ידיעות אחרונות". לדבריו, בחודשים האחרונים חיפש במסדרונות העיתון עובדים שיסכימו להצטרף לוועד, אך לא צלח במשימה. רוב העיתונאים שאליהם פנה פחדו שיפוטרו והעדיפו להימנע מהסיכון. נציגי "כלכליסט" בוועד, לעומת זאת, מגיעים תדיר ומשתתפים בדיונים. בעוד שבזרוע אחת של הקבוצה הפחד שולט, בזרוע אחרת העיתונאים אינם חוששים כל-כך להזדהות עם העבודה המאורגנת.

"כשהוקם הוועד בארגון", מסביר רונן, "עשינו אסיפות כלליות ב'כלכליסט' וב'ידיעות'. לישיבה ב'כלכליסט' באו 40–50 איש מבין 100 ומשהו. כשבאנו לעשות ישיבה ב'ידיעות אחרונות', אמרתי שלא יבוא אף אחד כי כפיר [יעקב כפיר, המשנה למנכ"ל העיתון והאחראי על כוח האדם] יעמוד בכניסה ויבדוק מי יגיע. אף אחד לא האמין לי, הרי יש בעיתון מאות עיתונאים. ובאמת טעיתי. נוני עמד בכניסה ובדק. לא להאמין, אבל נוני יצא מחדרו, עמד במסדרון על יד חדר הישיבות, והסתכל מי בא. זה ההבדל בין התרבות הארגונית ב'ידיעות אחרונות' ו'כלכליסט'".

כמה העזו להגיע לאסיפה?

"ארבעה. אני מניח שהיו אנשים שבאו, ראו אותו ועשו פניית פרסה".

מאז שהוקם, ניהל הוועד החדש משא-ומתן עם ההנהלה לקראת חתימה על הסכם קיבוצי חדש ונרחב. בינתיים נחתמו שני הסכמי ביניים. בהסכם הראשון, ממרץ 2014, קיבלו העובדים על עצמם הפחתת שכר וזאת תמורת ימי חופשה וכינון מנגנון פיטורים זמני המשתף את נציגות העובדים. ההסכם השני, שנחתם לפני כחצי שנה, הגדיר את תנאי תוכנית הפרישה של 60 עיתונאים, שבמסגרתה עזב גם רונן. עד לפרישתו היה שותף לניהול המשא-ומתן, לניסוח ההסכמים ולפגישות עם נציגי ההנהלה.

בימים אלה נמשך המשא-ומתן בין הארגון להנהלה על הסכם קיבוצי נרחב, ונתקל בקשיים לא פשוטים. הנהלת "ידיעות אחרונות" מציגה עמדה קשוחה ביותר. אם יסכים הוועד הנוכחי לתנאי ההנהלה, הוא אמנם יוכל להכריז שהצליח להחזיר, לראשונה אחרי שנים ארוכות, את העבודה המאורגנת לכל עיתונאי "ידיעות אחרונות", אך זה עלול להיות ההישג היחיד שבו יוכל להתהדר. השאלה שמונחת כעת בפני הוועד היא אם רצונו להודיע חגיגית כי הגיע להסכם קיבוצי נרחב ב"ידיעות אחרונות" חשוב יותר מהעקרונות שיעוגנו באותו ההסכם.

אתה חושב שבסופו של דבר ייחתם הסכם קיבוצי שבו העיתונאים מקבלים את המינימום לפי החוק בלי שום הגנה על העבודה שלהם?

"כמעט. אני מניח שתהיה פשרה קטנה, בנושא זה או אחר".

קל להעביר ביקורת על הוועד הנוכחי, אבל המצב הכלכלי של העיתון היום שונה מאוד משנות ה-90, והרי גם אז ביצע הוועד ויתורים להנהלה.

"אין ספק, לכן הצעתי שנתחיל לדון על ענייני אתיקה, לא עניינים שבכסף. רצינו למשל לכתוב שכאשר עיתונאי מקבל הוראה לעבור על תקנון האתיקה ומסרב, יהיה אסור לפטר אותו".

איך ההנהלה הגיבה?

"אני מעדיף שלא להתייחס לזה".

במהלך השיחה עם רונן הוא מזכיר מקרים רבים שבהם פעל בוועד למען זכויותיהם של עיתונאים, הן בשנים האחרונות והן לפני כן. בין היתר הוא מספר כיצד פגש במו"ל "הארץ" עמוס שוקן והתעמת איתו בנוגע לתנאי פרישתה של גלית חמי (כיום העורכת הראשית של "כלכליסט"), ומיד מדגיש כי לדעתו שוקן הוא "איש ישר שבאמת חושב על עיתונות חופשית".

גם נוני אדם ישר שחושב על עיתונות חופשית?

"נוני אדם ישר במה שהוא רואה כיושר. אסביר לך למה אני מתכוון. באחת ההזדמנויות, כשהיה משא-ומתן עם ההנהלה על שיעור הפחתת שכר לעיתונאים, היה לנו ויכוח עם כפיר. כפיר התעקש שנפחית 10% משכרנו ולא הסכים לוותר. אני ישבתי עם נוני במסדרון, וסיכמנו על 8.3%. בישיבה הבאה של המו"מ כפיר לא ויתר, כי לא ידע על הסיכום שלי עם נוני, אבל בסופו של דבר מה שנוני אמר התקיים".

כלומר, יש לו מלה.

"כן, עד כדי כך שאחרי שדבר דומה קרה פעם נוספת, נוני אמר לי, 'איתך אני לא מדבר יותר במסדרון'. אבל יש גם הבדל מעורכים אחרים. שוקן רואה את עצמו כעיתונאי. נוני רואה את עצמו קודם כל כאיש עסקים. סוגיות כמו תוכן שיווקי, אני לא יודע אם עקרונית זה דבר שמפריע לו. מצד שני, הוא לא רק איש עסקים. נוני צמח ב'ידיעות אחרונות', להבדיל מאנשים שקנו את 'מעריב' בדור האחרון, שהם פרופר אנשי עסקים. לנוחי דנקנר, למשל, לא היה שום רקע בעיתונות. פגשתי אותו בחתונה בדיוק כשקנה את 'מעריב' ואמרתי לו, 'עכשיו נהיה מתחרים'. 'למה שנהיה מתחרים', הוא שאל אותי, 'אנחנו הרי באותו צד'.

"כשאני חושב איפה נוני ממקם את עצמו, בין דב לנח, הרי דב היה העיתונאי ונח היה איש העסקים. נוני, לדעתי, רואה את עצמו כיורש של נח, שהוא בעיקר המנהל, איש העסקים, ולא העורך הראשי. אבא שלו היה איש עסקים, סבא שלו היה איש עסקים, יש לו עיתון, הוא רואה את העיתון כעסק. אבל הוא איש עסקים ישר".

לקראת מה אנחנו הולכים

רונן, שעיברת את שמו מרייניש, נולד בתל-אביב בשנת 1953. אביו עבד כמנהל בית-ספר ואמו כמזכירה. בסוף כיתה י', במסגרת קייטנה של אוניברסיטת תל-אביב, התוודע לראשונה למקצוע העיתונאות. בין מוריו הראשונים היו יואב בראל, עמיקם שפירא ויוסף (טומי) לפיד. עם תום הקורס בקייטנה המשיך רייניש ללימודי המשך שריכז בראל בקורס שנועד להכשיר כותבים לבטאוני נוער שערך. בשנת 1970, והוא בכיתה י"ב, נפגש לראשונה עם אנשי מערכת "ידיעות אחרונות". בהנהלת בית-הספר תיכון עירוני א', שבו למד, הוחלט לשלוח את התלמידים במהלך חופשת החנוכה לשבוע "אזרחות פעילה" במבחר מוסדות. רונן ועמיתו לכיתה דורי קלגסבלד נשלחו לשבוע ימים ב"ידיעות אחרונות". הוא זוכר כיצד הגיע לדסק החדשות והתבקש על-ידי זאב גלילי לקחת ידיעה ולקצץ אותה ל-80 מלה בלי לאבד אף אחד מהפרטים. לדבריו, לקח לו כשעתיים לעמוד במשימה.

באורח מקרי לחלוטין, בעודו מסתובב לראשונה בחייו בדסק החדשות של העיתון, נתקל בתצלום שבו הופיעה דמותו. יומיים קודם לכן השתתף בהפגנה למען שחרור יהודי ברית-המועצות שהתקיימה מול שגרירות פינלנד בתל-אביב. לפני ההפגנה, הוא מספר, החליט שיביא עימו דגל של ברית-המועצות וישרוף אותו מול בניין השגרירות.

באותן השנים היה חבר בתנועת הנוער העובד והלומד, והיה מבקר תדיר בסניף שברחוב ברנר. מול הסניף פעל מועדון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שם היו מקרינים מדי פעם סרטי קולנוע. רייניש הצעיר נהג להסתנן למועדון הקומוניסטי כדי לצפות בסרטים, ובדרך זו הכיר גם את אב-הבית במקום. לפני ההפגנה עבר במועדון וביקש מאב-הבית דגל סובייטי. זה אמר כי ברשותו רק דגל אדום. רייניש נטל את הדגל האדום, הדביק עליו פטיש ומגל צהובים שיצר מקרטון, הביא אותו עימו להפגנה והעלה אותו באש.

כשראה את התצלום שלו עם הדגל על שולחן דסק החדשות ב"ידיעות אחרונות", סיפר את הסיפור לגלילי, שהחליט שהסיפור שווה ידיעה בכפולה הפותחת של העיתון – "הדגל שנשרף 'נתרם' על-ידי מק"י". למחרת צוטט הדיווח ב"אל-איתיחאד", עיתון המפלגה הקומוניסטית בישראל. כעבור יום נוסף צוטט גם ב"פראבדה". רייניש ראה את שמו מופיע ב"ידיעות אחרונות", ומשהו בו נדלק.

כשהשתחרר מהצבא החל ללמוד משפטים בשעות הערב וחיפש עבודה לשעות היום. עיתונאות היתה בחירה טבעית. הוא הגיע למערכת "העולם הזה" והציע את עצמו ככתב. העורך הראשי אורי אבנרי ביקש שיסור לבית-המשפט ויביא ידיעה. אם תהיה טובה, יהיה על מה לדבר. רייניש נכנס לאולם המעצרים בבית-המשפט בפעם הראשונה בחייו, ועד מהרה היה עד למקרה הראוי לפרסום: יהודי חרדי, שעבד כגזבר של חברה גדולה, נעצר בחשד שגנב מיליונים מקופתה. החשוד הודה במעשה, אבל טען בפני בית-המשפט שאת הכסף לא לקח לעצמו, אלא העביר אותו לצדקה. "אמרתי לעצמי, 'זו ידיעה'", משחזר רונן-רייניש, "אבל היא נראתה לי ידיעה טובה מדי ל'העולם הזה'". מיד בתום הדיון יצא מן האולם, כתב את הידיעה, וכשזו בידו עלה על קו 18 שהוביל אותו עד לרחוב המסגר, שם שכנה מערכת "ידיעות אחרונות".

הוא פנה למזכירה של רכז הכתבים יוחנן להב וביקש בנימוס ("די התחלתי איתה בעצם") שתעביר ללהב את הידיעה. למחרת ראה את הדיווח שכתב מודפס בעיתון, מלה במלה, תחת הקרדיט "יאיר עמיקם, כתב 'ידיעות אחרונות'". עמיקם היה הכתב בבית-משפט השלום בתל-אביב, וכדי לא לפגוע במעמדו, הידיעה מאת רייניש הוכנסה תחת שמו.

בעקבות ההצלחה חזר ל"ידיעות אחרונות" וביקש להתחיל לעבוד בעיתון באופן קבוע. רכז הכתבים להב הסביר לו כי בעיתון יש כתב לכל תחום, וכי מעמדם של אלה מובטח. אם הוא רוצה לעבוד בעיתון, שימצא תחומים שבהם אין כתבים. רייניש, אז בתחילת שנות ה-20 לחייו, הציע להכין סדרת כתבות על זקנים. בין היתר הכין כתבה על משה מתיתיהו, "מלך הסבלים" בן ה-101, שעבד כסבל כבר בימי הטורקים, ועל אהוד בן-יהודה, בנו היחיד של אליעזר בן-יהודה שעוד נותר באותם הימים בחיים. כתבות אלו, ואחרות, התפרסמו במוסף "24 שעות" של העיתון, תחת עריכתו של רם אורן, עם הקרדיט "מאת כתב 'ידיעות אחרונות'". "יום אחד שואל אותי רמי אורן, 'חשבת על שם עברי?'", נזכר רונן-רייניש. "אמרתי לו שלא, אבל שאבא שלי כתב כמה ספרי לימוד בשם אריה רונן. למחרת מצאתי כתבה בעיתון תחת השם 'משה רונן'".

מצויד בשם עברי חדש המשיך רונן במשך כמה שבועות בכתיבת כתבות למוסף המגזיני של העיתון, עד שיום שישי אחד, בעודו שוכב בביתו וקודח מחום, קיבל טלפון מרכז הכתבים להב, ששאל אם יוכל להחליף מיום ראשון הקרוב את יאיר עמיקם, כתב העיתון בבית-משפט השלום, בתקופה שזה ישרת במילואים. רונן השיב בחיוב. כעבור כחצי שעה שוב צילצל להב ושאל אם יוכל להחליף במקביל גם את יחזקאל אדירם, כתב העיתון במחוזי, שביקש לפרוש מהמקצוע ולנסות את מזלו בפוליטיקה. רונן שוב השיב בחיוב, ויומיים לאחר מכן, ביום ראשון, 23 במרץ 1975, נכנס לתפקידו הזמני ככתב העיתון בבית-המשפט, תפקיד זמני שמילא במשך 12.5 שנה. כבר בשבועות הראשונים בתפקיד התרשמו עורכיו ממספר הדיווחים שלו מבית-המשפט ומאיכותם, והעניקו לו את תפקיד הכתב בבית-משפט השלום באופן קבוע.

רונן המשיך לסקר את בתי-המשפט, ובמקביל סיים את לימודי המשפטים ואת ההתמחות שלו. לדבריו, בשנים הראשונות תיכנן לעזוב את העיתונות לטובת עריכת-דין, אך בכל פעם דחה את המועד. "אהבתי מאוד את העבודה", הוא מודה. במקביל לדיווחים שוטפים מבית-המשפט, הכין כתבות ותחקירים בענייני משפט ל"7 ימים" ו"24 שעות". את תפקידו בעיתון, ואת ישראל, עזב בשנת 1987, כשזכה במלגה מטעם רוטרי ללימודי עיתונות בלוס-אנג'לס. רונן שמח לצאת לארה"ב, שכן באותה תקופה "ידיעות אחרונות" היה נתון במאבקי ירושה בין דב יודקובסקי לארנון (נוני) מוזס.

"אני זוכר שאחרי שנח נדרס, בשנת 1985, הלכנו חברי הוועד לניחום אבלים", מספר רונן. "ישבנו בבית של נח על יד דב, ודב אמר, 'יהיה לי מאוד קשה עכשיו לנהל את העיתון בלי נח'. הלכנו לצד השני של החדר, ישבנו ליד נוני, ונוני אמר, 'יהיה לי מאוד קשה עכשיו לנהל את העיתון...', ואז הבנו לקראת מה אנחנו הולכים".

בלוס-אנג'לס למד בפעם הראשונה אתיקה עיתונאית בצורה מסודרת, בקורס שהעבירה פרופ' סינתיה רביץ, ובמקביל שיגר לעיתון ידיעות על הנעשה בלוס-אנג'לס. עם שובו לישראל הפך לעורך בדסק ובהמשך התבקש על-ידי זאב גלילי, שבשלב זה הורחק מהמערכת, לסייע וללמד את עקרונות האתיקה העיתונאית לתלמידי הקורס לעיתונאים של "ידיעות אחרונות", אותו קורס שבמחזור הראשון שלו למדו שניים שהפכו לימים לעורכי העיתון – שילה דה-בר ורון ירון.

היתה זו הפעם הראשונה שרונן לימד עיתונאות, עיסוק שהפך עבורו בהמשך למקצוע נוסף. במהלך השנים לימד אתיקה עיתונאית ודיני תקשורת בבית-הספר לעיתונאות כותרת, באוניברסיטת בר-אילן, במרכז הבינתחומי בהרצליה ובמוסדות אחרים. על בסיס מערכי השיעור שהכין הוציא לאור בשנת 1998 את ספרו "אתיקה עיתונאית", בהוצאת "ידיעות אחרונות" כמובן.

אחרי עשור של עבודה כעורך בדסק, ובעקבות סכסוך עם ראש הדסק דאז וחבר-הכנסת דהיום מיקי רוזנטל, חזר לעבוד ככתב מגזין ב"24 שעות", שם נותר עד לפרישתו השנה.

בארבע שעות הראיון, שבמהלכן גולל את תולדותיו המקצועיים ב-40 השנים האחרונות, שלף רונן עשרות שמות ונתונים. עיתונאים, פקידים, פוליטיקאים, אנשי ציבור – דומה שכל מי שהיה מישהו ב-40 השנים האחרונות מקוטלג בראשו, כולל מעלליו, קרובי משפחתו והקשרים בינו לבין כל אחת מהדמויות האחרות. רונן אינו זקוק לספר הפקה. 40 שנות עבודה ככתב משפטי של "ידיעות אחרונות", עורך בדסק החדשות של העיתון וכתב מגזין הפכו אותו לעיתונאי מומחה, ולאו דווקא לתחום אחד.

השיחה עימו התקיימה בבית-קפה ליד הפארק הלאומי ברמת-גן, בית-קפה שאליו הביא לאורך השנים אינספור מרואיינים ונמצא לא רחוק מהמקום שבו אירע רצח שכמעט הוביל אותו, כעיתונאי צעיר, לבית-המעצר באבו-כביר.

היה זה שבועות אחדים לאחר שנכנס לתפקידו, כשסיקר בפעם הראשונה משפט רצח. כשנה קודם לכן נרצח ונשדד סטפן בורוכובסקי, בעל קונדיטוריה ברמת-גן. המשטרה עצרה תמהוני בשם הנרי מצגר, חבר בארגון עדי-יהוה, שהודה במעשה. עם זאת, בבית-המשפט טען שהוכה על-ידי חוקריו עד שהסכים לחתום על ההודאה שחיברו עבורו. השוטרים הכחישו כמובן מכל וכל.

נרגש מהסיפור הפלילי שנחשף בפניו בבית-המשפט, הכין רונן ידיעה לעיתון, ובשעת ערב נסע ללימודי משפט באוניברסיטה. בשיעור על דיני ראיות חלק את שראה אותו בוקר, ובתום השיעור ניגש אליו אחד הסטודנטים וסיפר לו כי החשוד ברצח דובר אמת. אותו סטודנט, שעבד בעבודה חלקית במשטרת רמת-גן, סיפר לו כי באחד הימים ששהה בתחנה שמע צרחות נוראיות, וכשניגש לראות מה מקורן ראה כיצד שלושה שוטרים מכים את הנאשם ברצח. הסטודנט סירב להעיד על כך בבית-המשפט, מחשש שמתן עדות שכזו זה יביא את הקריירה שלו במשטרה לסופה. רונן החליט לעשות מעשה, פנה לסניגור וסיפר לו כי יש עד ראייה למעשה.

"את התמונה הבאה אני זוכר עד היום", אומר רונן. "עמדתי ליד בית הוריי, עם חברתי, אשתי דהיום. מגיע טוסטוס מקרטע, עליו רוכב עורך-הדין של הנאשם, עם קסדה מימי מלחמת העולם השנייה על הראש והזמנה להעיד בבית-משפט ביד. התבקשתי לבוא למחרת להעיד בבית-המשפט על דבר אחד פשוט, מי האיש שאמר לי שראה את הנחקר מוכה, מי המקור שלי. חסיון עיתונאי מזוכך. היה לי ברור שלא אסגיר את המקור, וידעתי שאם אסרב להעיד, יכולים להעביר אותי לאבו-כביר עד שאשנה את דעתי. כך שלדיון הבא בבית-המשפט באתי עם שקית ניילון ובה סדין, משחה ומברשת שיניים וספר קריאה. ערכה לאבו-כביר. הייתי עיתונאי רק שלושה שבועות, אפילו משכורת ראשונה עוד לא קיבלתי, ולא העזתי לפנות לעיתון לבקש ייעוץ משפטי, כי פחדתי שאם יראו שאני עושה להם צרות, יזרקו אותי".

בעודו יושב על ספסל עץ באולם 702 של בית-המשפט המחוזי, פנה אליו סניגורו של הנאשם ושאל אותו בלחישה אם בכוונתו להעיד. אחרי שהניד בראשו בשלילה הודיע הסניגור לשופטים כי אין לו עוד עדים.

הוא החליט לא לזמן אותך לעדות?

"כנראה לא רצה להיות הראשון במדינת ישראל שדורש להכניס עיתונאי לבית-סוהר".

השופטים, אגב, הכריעו בסופו של דבר כי הנאשם הוכה, פסלו את הודאתו והורו למשטרה להעביר את החוקרים מתפקידיהם. רונן שמר על חסיון המקור, ובמקום להיכנס לאבו-כביר, נכנס סופית לעולם העיתונות.