מימין: רותי יובל, איתן כבל, רזי ברקאי ורביב דרוקר. היום בכנס התנועה לחופש המידע במכללה למינהל (צילום: "העין השביעית")
"ההחלטה שלי להתפטר בעניין אדלסון היתה כי הבנתי שאם אני לא אעשה את זה – אין לזה סוף. במדרון החלקלק הזה פשוט אי-אפשר לעצור ברגע שמקבלים פקודה בלתי חוקית בעליל ומקיימים אותה", כך אמרה הערב רות יובל, שערכה את מהדורת "השבוע" של ערוץ 10, בכנס על שקיפות בתקשורת שערכה במכללה למינהל התנועה לחופש המידע. לצד יובל השתתפו בכנס ח"כ איתן כבל ועיתונאי גלי-צה"ל רזי ברקאי.
יובל, לשעבר עורכת "7 ימים" ב"ידיעות אחרונות", "אולפן שישי" בערוץ 2 ועיתון "מעריב", סיפרה כי טרם התפטרותה מערוץ 10, על רקע פרשת אדלסון, נהגה מערכת החדשות תחת המנכ"ל ראודור בנזימן בשקיפות יחסית. "גם אם נגיד היה צריך לעכב כתבה מאיזשהו אינטרס שהוא לא אינטרס ציבורי פרופר", אמרה, "זה היה תמיד מנומק ושקוף. זה תמיד היה בדיאלוג ולפעמים היה שווה את המחיר".
לפי תיאורה של יובל, בכלי תקשורת אחרים בישראל המצב חמור בהרבה. לדבריה, עורכים זוטרים וכתבים מבדילים כיום בין "עורך שקוף" ל"עורך עכור". כאשר כתב או עורך זוטר מציעים נושא, העורך השקוף יגיד להם, "עזוב, בחיים לא ייתנו לנו לפרסם את זה", או, לחלופין, "תן לי לשאול את העורך שמעלי, את המנכ"ל, את המו"ל". לעומת זאת, העורך העכור יגיד, "תן לי לחשוב על זה", ואז ילך לבקש רשות מהעורך הראשי או המו"ל. אם קיבל תשובה שלילית, יחזור למי שפנה אליו ויאמר, "חשבתי, זה לא סיפור".
"היום", הוסיפה יובל, "ביותר מדי תפקידים בכירים נמצאים אנשים נרמזים. זה כולל כתבים, עורכים ועורכי-דין, שמבינים שמלמעלה לא רוצים שדברים מסוימים יתפרסמו. זה לא חייב להיות ראש ממשלה שיכול לסגור או לא לסגור את הערוץ, לפעמים זה הרבה יותר קטן, זה חבר של המו"ל, זה מישהו שיש לו אינטרס קרוב של הזכיין".
לדברי יובל, מצב חופש העיתונות במקומות עבודתה הקודמים גרוע היום מאשר בתקופה שהיא עבדה בהם. "היום יש איזה ערפל שהוא כבר לא רק מתוך התקשורת החוצה, אלא מתוך התקשורת פנימה", הסבירה. "בחלק גדול מכלי התקשורת אנשים מקבלים הוראות לפרסם או לא לפרסם דברים כשהם כבר לא מבינים מה האינטרס שמניע, כשהם כבר כיבו את החושים העיתונאיים שלהם של לנסות לברר מה עומד מאחורי זה".
ח"כ כבל תיאר את תהליך ההתפכחות שעבר בחודשים האחרונים, על רקע נסיונו להיבחר לתפקיד יושב-ראש ההסתדרות. "נכנסתי לזה מאוד נאיבי, ויצאתי מתוסכל ברמות מעולמה של התקשורת והאינטרסים שמנחים אותה", אמר כבל. לדבריו, במהלך הקמפיין שניהל פנה אליו כתב בעיתון "ידיעות אחרונות" שערך תחקיר מקיף על יו"ר ההסתדרות עופר עיני. לדברי כבל, על אף שהכתב היה בטוח שהתחקיר הנרחב שהכין יתפרסם בתוך ימים, הוא נדחה ונדחה ולבסוף נגנז.
"בשלב מסוים", אמר כבל, "התערבבו שם דברים הרבה מעבר. ואני החלטתי שאני עושה מעשה ומרים טלפון למישהו מסוים לשאול אותו [...] בהתחלה אומרים, שבוע הבא, אני לא יודע, פתאום אף אחד לא יודע שיש כתבה, הכתב מתרוצץ שלושה חודשים בשטח ובמערכת בכלל לא יודעים שהוא בשטח. ואז עושים את הבדיקה, חוקרים, מסתבר שכן יודעים, אבל זה לפני החלטה". כאמור, בסופו של דבר, סיפר כבל, התחקיר נגנז. כבל תיאר את יחסי הכוחות ב"ידיעות אחרונות" כך: "האינטרסים הם הרבה יותר גדולים מהמערכת, מהעורך. העורך הוא בכלל סגן מפקד חוליה מצומצמת".
בתשובה לשאלת מנחה הערב, העיתונאי רביב דרוקר, מדוע לא נתן עד היום ביטוי פומבי לדברים, השיב כבל: "באמת, מה אנחנו, ילדים קטנים? עיתון 'ידיעות' הוא עיתון רב-עוצמה, הוא העיתון הכי חזק, אם אתה שם אתה אולי בעניינים, ואם אתה מולו, אתה מולו על כל מה שמשתמע מכך".
כאשר דרוקר התעניין אצל יובל באשר לחוסר השקיפות המאפיין את "ידיעות אחרונות", השיבה לו עורכת "7 ימים" לשעבר כי זהו חלק מהאתוס של המקום. לדבריה, להבדיל מעמוס שוקן ועיתון "הארץ", אין ב"ידיעות אחרונות" מסורת של מתן דין-וחשבון לציבור. יובל הזהירה כי היחס של העומדים בראש הארגון מחלחל מטה. לדבריה, עובדי "ידיעות אחרונות" נמנעים מלשוחח עימה בטלפונים שקיבלו ממקום העבודה שלהם.
הפתרונות האפשריים לחוסר השקיפות שמאפיין את מרבית כלי התקשורת בישראל היום ושהוצגו בכנס מגוונים. רזי ברקאי הציע לחוקק חוקים שייאלצו את כלי התקשורת לחשוף את ענייניהם הפנימיים לעין כל. "לא יהיה כאן שום דבר וולונטרי", הבהיר.
יובל התבקשה על-ידי דרוקר להתייחס ליכולתם של אומבודסמנים ומבקרי פנים, דוגמת זאב חספר בערוץ 10, לסייע ליתר שקיפות בכלי התקשורת. יובל הגיבה בפקפוק. לדבריה, היא מעריכה מאוד את עבודתו של חספר, אבל מדובר בעבודה "חסרת אפקטיביות", משום שבמקרים הקשים מבקר הפנים אינו מסוגל למצות את חקירותיו.
"העובדה היא", אמרה, "שבסיפור הכי חמור שהיה בחברת החדשות אי-פעם, וזה הסיפור של אדלסון, חספר פסל את עצמו כי הוא הבין שהביקורת שלו, אם הוא באמת יעשה את התחקור המתבקש, תגיע למנהל ולבעל המניות. והוא כתב ביושר, 'אני בדבר הזה לא יכול לגעת'".
יובל הוסיפה וטענה כי גם במקרה החמור השני שאירע לאחרונה בחדשות ערוץ 10, ידיעה של הכתבת סיוון כהן שהתבררה כעורבא פרח, לא מיצה חספר את החקירה. "לא יכול להיות שבחורה פוטרה מהיום למחר, ואף אחד אחר בשרשרת הפיקוד לא נתן מחיר. הרי כולנו יודעים איך עובדים על האייטמים האלה. היא לא התגנבה באישון לילה לתת סיט-אפ באולפן. על הסיפור הזה ישבו וחשבו. ואז מתפרסם שסיוון כהן מקבלת תוכנית. משהו פה מוזר. אם אתה שואל אותי איפה אני רוצה שקיפות, אני רוצה לדעת מי שם בחש בסיפור הזה. מעניין אותי מה הסיפור, אבל חספר לא ילך שם, ואני לא באה בטענות. זה נורא בעייתי לשבת בתוך מקום ולבקר אותו". חספר לא היה מעוניין להגיב לדברים.
דרוקר הציע כי הממשלה תתגמל כלי תקשורת לפי מידת השקיפות. בתגובה השיב ח"כ כבל כי הוא כבר שומע את נקישות פרסות חמורו של משיח. לפי כבל, גם חוק רשות השידור שהצליח לנסח בתקופת כהונתו כשר הממונה על הרשות סורס ועוקר מעיקריו בממשלה הנוכחית.
לדעת יובל, רעיון של תמרוץ כלי תקשורת דווקא יכול לעבוד. לדבריה, בעבר העלה נשיא בית-המשפט העליון השופט בדימוס אהרן ברק הצעה להפוך את כלי התקשורת הפרטיים לציבוריים למחצה, כדי שיהיו בעלי חובת נאמנות לציבור. "משהו כמו הסוכנות או ההסתדרות או חברה-קדישא", אמרה. "[...] היום התקשורת במצב כלכלי מאוד גרוע [...] אם תיתן להם איזשהו תמריץ – תשמע, לדעתי זה סטארט-אפ".
עורך "הארץ" לשעבר חנוך מרמרי, שנכח באולם, ביקש בשלב מסוים את רשות הדיבור ותיאר את המצב מנקודת מבטו. "אנחנו בתוך כשל שוק עמוק", אמר, "ואני לא רואה איזושהי תרופה מכנית שתחלץ אותנו, לא חקיקה ולא רגולציה ולא תמרוץ.
"התמורה ב-15 השנים האחרונות היא היחלשותו, כמעט עד מותו, של העורך. העורך הראשי והעורכים שמתחתיו. [...] למו"ל יש זכות קניין שהיא עדיפה על זכות העורך לבטא את עצמו. לכל היותר עורך שלא מסכים עם המו"ל יכול לקחת פיצויים וללכת לדרכו. עורך הוא תמיד בחסדי המו"ל שלו, הדירקטוריון שלו, וככזה הוא אכן נהיה האיש המגומגם שצריך לעשות בירורים ולראות אם זה בסדר או לא.
"פעם חשבנו שדירקטוריון זה פתרון למקרה של עורך ריכוזי כל יכול אחד, אבל מתברר שהדירקטוריון גם כן מורכב מכל מיני צארים קטנים שלכל אחד מהם יש מהלכים. [...] אנחנו בבעיה עמוקה ורחבה לאין שיעור. הדבר הכי חשוב לעשות זה להציף אותה כל הזמן, אני לא בטוח שאנחנו יכולים לעשות יותר. [...] הדבר היחיד הוא שכל אחד מאיתנו, מכם, מהאנשים שמחזיקים את המיקרופון ואת הטקסטים שהולכים לדפוס, יציף את הבעיה הזו. להציף ולהציף".
מ"ידיעות אחרונות" טרם נמסרה תגובה.