עברית אינה שפת אמי, אך אולי דווקא משום כך אני רגיש במיוחד לאופן שבו משתמשים בה. מבול הטרור היהודי, ששוטף אותנו בגדה המערבית ולא נותן מנוח, מתואר בתקשורת המיינסטרימית תחת עננה כבדה ונוחה. כידוע בשפה יש כוח אדיר: היא לא רק מתארת מציאות, אלא גם מעצבת אותה. היא קובעת כיצד נבין אירועים, כיצד נרגיש כלפיהם, ואפילו עד כמה נזדעזע מהם.

בשני מקרים מהתקופה האחרונה, שמאז נוספו רבים כאלה, אפשר לראות לא רק את מה שסופר אלא בעיקר איך שזה סופר.

בראשון, כותרת ראשית במספר אתרים חדשותיים שונים דיווחה: "שני פלסטינים נהרגו בעימות עם פורעים יהודים". כבר במשפט אחד מסתתרות בחירות לשוניות משמעותיות: "נהרגו", "עימות" ובעיקר "פורעים".

המילה נהרגו מציגה את המוות כתוצאה כמעט ניטרלית של אירוע, כאילו מדובר בתאונה או בתוצאה לא מכוונת. לעומתה, המילה נרצחו נושאת מטען מוסרי ברור. היא מצביעה על כוונה, על אחריות, על פשע. הבחירה להימנע ממנה אינה מקרית.

גם המילה עימות יוצרת תחושה של סימטריה: שני צדדים שמתנגשים זה בזה, ואפילו מייחסת תוקפנות לקורבנות אותו עימות. אך כאשר נכנסים לפרטים, מתברר שמדובר בשני הרוגים, ביניהם ילד בן 13, סמוך לבית ספר בכפר אל-מוע’אייר ליד רמאללה. לפי דיווחים, הילדים היו בבית הספר, והמנהל אף ביקש מההורים להוציאם כאשר זיהה סכנה מתקרבת.

כאן כבר קשה יותר לדבר על עימות במובן הפשוט של המילה. המציאות מורכבת וכואבת יותר, אך הכותרת בוחרת לפשט אותה.

במקרה המחריד השני דיווחו כי "פורעים יהודים ניסו להצית בית פלסטיני על יושביו". זוכרים את משפחת דוואבשה שנשרפה למוות? אז למי בעצם קוראים פורעים. כשקראתי זאת לראשונה, עצרתי. תהיתי האם אני מפספס משהו. האם יש למילה "פורעים" משמעות נוספת שלא הכרתי?

ההגדרה ברורה: אדם שמפר סדר ציבורי, מתפרע, פועל בניגוד לחוק. אך האם זהו תיאור הולם למעשה של ניסיון להצית בית כאשר משפחה שלמה, כולל ילדים, נמצאת בתוכו?

וכאן מתגלה הקשר העמוק בין שני המקרים. לפני שאנחנו בכלל מתווכחים אם לכתוב נהרגו או נרצחו, כבר בוצע מהלך לשוני משמעותי לא פחות: הגדרת המבצעים כפורעים.

המילה הזו ממקמת את האירוע בקטגוריה של הפרות סדר, של אלימות נמוכה, כמעט שגרתית. היא מרככת. היא מטשטשת. היא יוצרת ריחוק רגשי בין הקורא לבין חומרת המעשה.

זו בוודאי לא  הפרת סדר. זהו ניסיון לפגיעה קשה ומכוונת בחיי אדם. כאשר משפחה ניצלת רק בנס, המשמעות היא שהאפשרות האחרת הייתה מוות. במילים פשוטות: ניסיון לרצח.

השפה אינה רק כלי תיאורי, היא כלי מוסרי. כאשר משתמשים במונחים מרוככים כדי לתאר מעשים קשים, נוצר פער בין המציאות לבין האופן שבו היא נתפסת. הפער הזה מסוכן, מפחית את תחושת הדחיפות, את הזעזוע ואת הדרישה לאחריות.

יש הבדל עצום בין "פורעים ניסו להצית בית" לבין "מתנחלים ניסו לשרוף משפחה חיה". שני המשפטים מתארים לכאורה את אותו אירוע, אך הם יוצרים מציאות רגשית שונה לחלוטין.

הדפוס בשני המקרים (ויש כאמור מבול כאלה לצערי), רחב הרבה יותר. התופעה הזו מתרחשת שוב וחשוב כמובן כשהזהות הקורבנות היא פלסטינית. שימוש עקבי בשפה שמעדנת, מאזנת, ומטשטשת, תוך השפעה עמוקה על האופן שבו הציבור מבין את המציאות.

כי כשניסיון לשרוף משפחה מתואר כמעשה של "פורעים", וכשמותו של ילד מתואר כ"נהרג בעימות", השפה אינה רק מספרת סיפור היא משנה אותו. מעשה אלים מסתתר מאחורי בחירת המילים והשמטת חומרת המעשים.

תקראו לי נאיבי, אבל תקשורת אינה יכולה להרשות לעצמה להיות אדישה לכוח הזה. יש לה אחריות כבדה לדווח תוך בחירת מילים נאמנות לאמת, ואשר מכבדות את הקורבנות ומשקפות את חומרת האירועים.

יעקוב אברהים הוא מנהל מחלקת המנהיגות בגבעת חביבה