בשבוע שחלף עמד בג"ץ בפני אחת ההכרעות החשובות ביותר שנוגעות לעתיד התקשורת הציבורית בישראל, כאשר התנועה לאיכות השלטון דרשה לבטל את ההחלטה האומללה של הממשלה מדצמבר האחרון לסגור את גלי צה"ל, תחנת השידור המפוארת שהפכה נכס צאן ברזל של התרבות והשידור העבריים.
בבליל של החלטות והצעות חוק שהממשלה הזו הביאה עלינו בשנים האחרונות ובתחום התקשורת בפרט, ההחלטה הזו מתבלטת לרעה ומדגימה עד כמה הסיאוב והקלקול עמוקים, כשהמסרים מחלחלים מלמעלה ומכתיבים את ההתנהלות: כבר בישיבת הממשלה שקדמה להקמת הוועדה, ראש הממשלה הנחה את שריו לבחון את סגירתה בשל "אי נחיצותה".
בכך שרטט ראש הממשלה עבור שריו את המטרה סביב החץ, תוך כדי שהוא מפר את הסדר ניגוד העניינים שנקבע לגביו אישית שלא לעסוק בנושאי הסדרת שוק התקשורת.
כבר כעת ניתן לומר במידה גדולה של בטחון, כי קיימות שורה של אינדיקציות משמעותיות לכך ששרי הביטחון והתקשורת מילאו את "רוח המפקד" בהחלטה שהיתה מוכתבת מראש, שעה שביטאו את עמדתם החד-משמעית שיש לסגור את גל"צ עוד טרם הוקמה הועדה.
משזו הוקמה, יושב-הראש והחברים בה, בעלי זיקה פוליטית לליכוד ולקואליציה, הביעו גם הם את עמדתם הנחרצת מראש ובטרם החלו הדיונים. לא נערכו להם הסדרי ניגוד עניינים מתאימים. הדיונים עצמם היו חפוזים, שטחיים, ללא תשתית עובדתית ראויה בבסיסם ותוך התעלמות מהוועדה הקודמת, ועדת זמיר, שכונסה תחת אותה הממשלה.
הוועדה המליצה לסגור את התחנה, המלצה שהתאימה, הפלא ופלא, ככפפה ליד למבוקש מראש על ידי נתניהו והשרים הממנים. זוהי פארסה במקרה טוב וסיאוב שלטוני של ממש, במקרה הפחות טוב.
למרות צו ביניים שהוצא בהליך ובהליך מקביל, שר התקשורת קרעי התעקש וממשיך להתעקש להרחיב את איזורי השידור של תחנות רדיו אזוריות המקורבות אליו אישית ואל מפלגת השלטון, לכאורה, באופן שעשוי בסופו של דבר לקפח את גל"צ תוך שהעתירה בעניין סגירתה עדיין תלויה ועומדת.
תקשורת חופשית נחשבת לאבן יסוד בדמוקרטיה, משום שהיא מעניקה לציבור את הכלים להבין, לבקר ולהשפיע על השלטון: היא אינה רק זכות לביטוי, אלא מנגנון שמתרגם את עקרון הריבונות העממית למציאות מעשית. באמצעות איסוף מידע, תחקיר ופרסום, התקשורת מאפשרת פיקוח אפקטיבי על בעלי כוח, חושפת כשלים ושחיתויות, ומספקת בסיס עובדתי משותף שעליו יכול להתקיים ויכוח ציבורי מושכל.
בה בעת, עצמאותה חשובה לא פחות מתפקידה, שכן תקשורת שתלויה בגורמים פוליטיים או כלכליים מאבדת את יכולתה לבצע ביקורת אמיתית. במובן זה, חשיבותה של התקשורת אינה נמדדת בכך שהיא תמיד מדויקת או מאוזנת לחלוטין, אלא בכך שהיא יוצרת מרחב שבו מידע זמין, טעויות ניתנות לתיקון, והשלטון נתון לבחינה מתמדת.
אלו הם תנאים שבלעדיהם הדמוקרטיה עלולה להישאר פורמלית בלבד, ללא יכולת ממשית של הציבור לפקח ולהשפיע.
בשנים האחרונות הקואליציה הנוכחית גיבשה רצף מהלכים מסוכנים - לצד ההפיכה המשפטית-משטרית - בתחומי החקיקה, הרגולציה והמינויים הנוגעים לשוק התקשורת, אשר יחד מצביעים על שינוי מבני עמוק ביחסי הגומלין בין השלטון לבין כלי התקשורת.
כך, לצד קידום חוק התקשורת החדש תוך הליך חקיקה מואץ וביקורת על פגיעה בבקרות ובאיזונים, הוצעו שינויים משמעותיים במבנה הרגולטורי ובהיקף סמכויות הדרג הפוליטי; במקביל, התקבלו החלטות אופרטיביות כגון סגירת גלי צה"ל, שנומקה בשיקולים ארגוניים אך למעשה מבטאות לגישתנו פגיעה עמוקה בחופש העיתונות ואינטרסים כלכליים סמויים מן העין.
בצד זאת מקודמות כל העת יוזמות לשינוי מעמדו של תאגיד השידור הציבורי, הן באמצעות הפרטה אפשרית והן באמצעות הכפפת תקציבו לממשלה, וזאת גם לצד ניסיונות להשפיע על הרכב מועצות פיקוח (הרשות השנייה ותאגיד השידור), באמצעות שינוי מנגנוני המינוי והגדלת המעורבות הפוליטית בהם.
גם במישור השוק הפרטי נרשמו ניסיונות בעלי השלכות על עצמאות מערכות חדשותיות, כגון ניסיון רכישת ערוץ 13 שעורר חששות רגולטוריים ונקודת מבט על ריכוזיות והשפעה עקיפה. לכך מצטרף המהלך של הפסקת התקשרויות ממשלתיות עם עיתון "הארץ", שמבקר את הממשלה תדירות.
במצטבר, צעדים אלו, אף אם כל אחד מהם מוצג כרפורמה נקודתית או כמהלך ניהולי לגיטימי, מעוררים חשש מפני שחיקה הדרגתית בעצמאות התקשורת, באמצעות שילוב של לחצים רגולטוריים, תקציביים ומוסדיים, והרחבת השפעת הדרג הפוליטי על מבנה, תפקוד ותוכן של גופים תקשורתיים.
השוואות בינלאומיות מאפשרות למסגר את סוגיית התקשורת החופשית כחלק מדפוס רחב, ולא כוויכוח מקומי בלבד. הניסיון בהונגריה, למשל, מלמד כיצד שינוי הדרגתי בכללי הבעלות והרגולציה יכול לרוקן את עצמאות התקשורת מתוכן מבלי לבטלה פורמלית.
דוגמאות מפולין ומטורקיה ממחישות כיצד שינויים מבניים ומינויים פוליטיים יכולים להפוך תקשורת ציבורית לכלי שלטוני, לעיתים באמתלה של התייעלות; אלו הן דוגמאות שכמו שימשו לספר המתכונים של הקואליציה הנוכחית. ומנגד – מדינות כמו בריטניה מזכירות עד כמה חופש העיתונות נשען על נורמות ואיפוק מוסדי, ולא רק על חוקים יבשים. בדרום קוריאה מדגישים את הקשר ההדוק בין יציבות מוסדית, אמון ציבורי ותפקוד כלכלי.
לכך מצטרפות מסגרות רעיוניות מעולם ההגות והמשפט: מיל על חשיבות ההתנגשות בין דעות לחשיפת האמת; ברנדייס על השקיפות כ"אור שמש"; ארנדט על מרכזיותן של עובדות משותפות; ואורוול וקאמי על אחריותה המוסרית של העיתונות. תפיסות אלו מתכנסות כולן לטענה אחת: תקשורת חופשית אינה רק זכות פרטית או שחקן במגרש הפוליטי, אלא מנגנון חיוני לעיצוב מציאות ציבורית משותפת, לפיקוח על מוקדי הכוח ולשמירה על אמון ויציבות בדמוקרטיה.
אנחנו מצויים בימים דרמטיים, במלוא מובנו של הביטוי, באשר לעתידה של התקשורת החופשית בישראל. ההחלטות והצעות החקיקה הקיצוניות נועדו כך נראה להפוך את התקשורת בישראל לחלולה, נשלטת על ידי השלטון, כל שלטון, והן סכנה אמיתית, ברורה ומוחשית לדמוקרטיה עצמה.
הצעדים להגבלת התקשורת החופשית והציבורית שסקרנו לעיל הולכים יד ביד עם הטבות קיצוניות לערוצי תקשורת המקורבים לשלטון ו"מבקרים" אותו על דרך החיוב. כמו למשל הניסיונות האחרונים להיטיב עם ערוץ 14 מבחינת הדרישות של "ערוץ זעיר" בחוקי התקשורת.
כשבוחנים את התמונה הכוללת ואת הקשרה לנסיבות המהפיכה המשפטית-משטרית והתזמון והדחיפה של רבים מהצעדים ערב הבחירות הקרבות, לא ניתן שלא להכיר בכך שהממשלה הזו ושר התקשורת הזה הקדיחו את תבשילם, גם הפעם, וגם בעניין זה.
זו בדיוק הסיבה שהמאבק על גל"צ חשוב כל כך. הוא אינו מאבק על תחנת רדיו אחת, אלא על עוד קרב על קיומה של תקשורת עצמאית וחופשית במדינת ישראל.
לעיתים קרובות אנו נושאים עינינו אל הנורמות הדמוקרטיות המגיעות אלינו מארה"ב, מעבר לים. לשם כך אין ברירה אלא לחזור מעט אחורה בזמן אל דבריו של מדינאי אמריקאי דגול, תומאס ג'פרסון, שהכיר בחופש העיתונות ככזה העולה אפילו על נחיצותה של הממשלה: "אילו היה עלי להחליט אם צריכה להיות לנו ממשלה ללא עיתונים או עיתונים ללא ממשלה, לא הייתי מהסס לרגע לבחור באפשרות השנייה". דומה שבימים אלה ממש לא ניתן לחשוב על דברים נכוחים ורלוונטיים יותר מאשר אלה.
עו"ד תומר נאור הוא סמנכ"ל משפט ואסטרטגיה בתנועה לאיכות השלטון ועו"ד יניב גולדברג הוא ראש האגף הכלכלי בתנועה. בימים אלה הם מנהלים בבג"ץ את העתירה שהגישה התנועה בעניין סגירת גלי צה"ל