אחת האקסיומות הידועות שמלוות את הקריירה הציבורית של בנימין נתניהו מאז שנות התשעים היא שמדובר בפוליטיקאי שהגדיר מחדש את מערכת היחסים שבין נבחר ציבור לעיתונות שמסקרת אותו. הוא תואר כקוסם, פוליטיקאי "אמריקאי" שמותאם לעידן הטלוויזיה, קמפיינר מהסרטים שהצליח למנף לטובתו אפילו את העובדה שבגד ברעייתו. ראש הממשלה הישראלי הראשון ששם את התקשורת במקום הראשון.

לקראת שובו לשלטון ב-2009 נתניהו הצטייד בעיתון רב תפוצה, "ישראל היום", ויצא למסע שתדלנות חשאי שנועד להשיג לעצמו מאחזים בכלי תקשורת אחרים – ובעלי הון שישתלטו למענו על הגופים שיסרבו להתכופף. בהמשך זיהה את עליית המדיה החברתית והעביר אליה את רוב כובד משקלו. במקביל טיפח שופרות אגרסיביים בהרבה מהחינמון, ומכונת רעל שגורמת ליריביו לרעוד.

מי שעבדו לצדו ומולו לאורך הדרך מתארים את נתניהו לא רק כגאון תקשורתי שהקדים את זמנו, אלא גם כמי שמקדיש חלק עצום מהיומיום שלו למיקרו-מנג'ינג של מערך התקשורת המפלצתי שהקים. נתניהו הבין לפני כל יריביו ששליטה בתקשורת היא אספקת החמצן של כל פוליטיקאי שרוצה לשמר ולהרחיב את בסיס הכוח שלו. לא סתם כשניסח את תיאוריית הקשר על "תפירת התיקים" העניק לתקשורת העוינת מקום של כבוד לצד החוקרים והפרקליטים.

אבל אתמול (18.11) בבית המשפט, ביום עדותו ה-54, הנאשם נתניהו ניסה לשכנע את השופטים שבעצם הוא לא מייחס לתקשורת חשיבות יוצאת דופן. שלמרות כל מה שאומרים עליו מקורביו, ולמרות אמירות מפורשות שהוא עצמו השמיע בעבר – הכל שמועות והגזמות.

נתניהו סיים השבוע להיחקר על "תיק 1000", תיק טובות ההנאה. רגע לפני שהמשפט עבר הלאה, ל"תיק 4000" ו"תיק 2000" שבמרכזם הממשק בינו לבין המדיה, התביעה ביקשה לבסס קביעה מכתב האישום שלפיה נתניהו העניק לסיקור "חשיבות מכרעת בכל הקשור לעתידו הפוליטי" – עד כדי כך שהיה מוכן לבצע סדרה של פעולות אסורות שסיבכו אותו בפלילים.

למה לטרוח על הוכחת המובן מאליו? מכיוון שנתניהו בעצמו, במהלך חקירתו הראשית, התאמץ לטשטש זאת. "המציאות היא ההפך הגמור", הכריז כבר ביום עדותו הראשון, בדצמבר 2024. "אני לא עוסק בעתידי, אני עוסק בעתיד מדינת ישראל". בהמשך טען שלא מעניין אותו לשתול כתבים אוהדים בכלי תקשורת עוינים, ושאין שום חשיבות לשאלה האם שיבצו תמונה שלו ושל שרה בידיעה כלשהי. נתניהו אף סיפר שמרגרט תאצ'ר פעם הציעה לו להימנע מקריאת עיתונים – אבל הוא במהרה גילה שממילא אין לו זמן לעבור על כל מה שמפרסמים עליו.

את החקירה הנגדית הובילה אתמול עו"ד יהודית תירוש. היא הציגה לו את כל הציטוטים הללו, וכשסיים לעיין בהם ביקשה ממנו בנימוס להודות שמדובר בבולשיט: "אני רוצה להציע לך, מר נתניהו, שהיחס שלך לסיקור התקשורתי שלך הוא לא 'ההפך' ממה שמתואר בכתב האישום – הסיקור שלך ושל משפחתך, על כל מה שכרוך בו, דווקא מאוד חשוב לך, ומעסיק אותך מאוד ברמת סדר היום".

"זאת שאלה או קביעה?", תהה נתניהו. לדבריו, היחס שלו לתקשורת נגזר ממדיניות כללית שאימץ ביום שבו נכנס לפוליטיקה, שנועדה להבטיח את החוסן הכלכלי והבטחוני של ישראל, לשכנע את הציבור שציר הרשע האסלאמי חותר אקטיבית להשמדת ישראל, ולהיאבק בקונצנזוס שלפיו עתיד המדינה יובטח רק אם תגיע להסדר מדיני שיכלול ויתור על שטחים והקמת מדינה פלסטינית.

כדי לשנות את הקונצנזוס, הסביר, היה עליו ליצור "שינויים טקטוניים" בעמדות היסוד של החברה הישראלית. "ובדמוקרטיה, את עמדות היסוד אתה משנה דרך דעת הקהל. פעם היית עושה את זה דרך העיתונות הכתובה, והיום דרך העיתונות האינטרנטית", אמר נתניהו. "התקשורת עניינה אותי ככלי לקידום מדיניות. זה מה שרציתי לשנות – כי כשהגעתי לא היה ערוץ 14, לא היה גלי-ישראל. על זה דיברתי עם כולם, לא על הכיסוי שלי, או על השאלה אם שרה בלונדינית או לא".

בשלב הבא הציגה התובעת לנתניהו שורה של ציטוטים מפי מקורביו בעבר ובהווה. אחד מהם היה עד המדינה ניר חפץ – האיש שנתניהו הציב בראש מערך ההסברה הלאומי ב-2009 ובהמשך מינה לדובר המשפחתי, תפקיד אינטימי שדורש אמון גבוה במיוחד מצד שרה. במערכת הבחירות של 2015, שעומדת במרכז האישומים, חפץ קיבל מנתניהו את תפקיד ראש מטה ההסברה בליכוד.

כשחפץ נשאל על היחס של נתניהו לתקשורת במסגרת עדותו, הוא השיב כך: "אי אפשר להפריז וקשה גם לתאר במילים, ומי שלא נמצא ורואה את זה לא יאמין עד כמה שהנושא הזה חשוב לו. בנימין נתניהו הוא אדם שאם ניקח את המילה 'פריק של קונטרול' – הוא הרבה מעבר לזה, הוא הכל.

"התגובה הטבעית של סביבה קרובה היא לא להפריע לראש הממשלה, אבל לא לו. בנושאים תקשורתיים הוא מבקש לדעת הכל, עד לפינה הכי-הכי-הכי נידחת, וגם אם זה ישיבות בטחוניות מכניסים לו פתקים פנימה, יש נוהל. השליטה שלו בכל מה שקורה בנושאים התקשורתיים, ומאוחר יותר גם בנושאים של הרשתות החברתיות שלו, אין גבוהה ממנה בהגדרה".

העיסוק של נתניהו בתקשורת, העיד חפץ, "מאפיל אצלו על הכל" עד כדי "אובססיה". חפץ סיפר שכאשר נודע ללשכה על כתבה נפיצה במיוחד בנושא הקשור לנתניהו או משפחתו, אירוע שכמוהו התרחש מדי שבוע, "ניהול המדינה נפסק עד כדי חצי יממה". לדבריו, זה קרה גם בעקבות "דברים שלמתבונן מהצד ייראו כשטויות".

התובעת הזכירה גם את שי חייק, שהיה הדובר הפוליטי של נתניהו. חייק העיד במשפט כמי שהולך על ביצים, אבל לא היתה לו בעיה לאשר את המובן מאליו: שנתניהו התעניין מאוד בסיקור הפוליטי שלו. לדברי חייק, החשיבות שהעניק נתניהו לסיקור הפוליטי היתה דומה לחשיבות שהעניק לסיקור של נושאים מדיניים, בטחוניים ואישיים.

נתניהו הכחיש. הוא טען שחפץ "ניפח" את הדברים, ושאין לו את הפרספקטיבה הדרושה כדי להבין את המדיניות לעומקה. "צר עולמו כעולם נמלה – והנמלה הזאת עסוקה בדברים מסוימים, ולא מודעת לכל מה שאני עושה", אמר נתניהו על דוברו הקרוב, ששירת את משפחתו באופן אישי. דברים דומים אמר על חייק. לטענתו, הוא נהג להקדיש לדובר הפוליטי שלו דקות אחדות פעם ביומיים – אבל בשביל אותו דובר הדקות הללו היו "כל עולמו". לכן כנראה התרשם שלראש הממשלה חשוב מאוד הסיקור הפוליטי.

עו"ד תירוש נתנה לו אפשרות לרדת מהעץ. "בתקופת בחירות, תסכים איתי, הסיקור יכול להשפיע אם אתה חי או מת מבחינה פוליטית", הציעה.

נתניהו השיב בשלילה: "הוא לא מכריע, משום שאם הוא היה מכריע לא הייתי פה! במשך שנים הסיקור היה כולו עוין – ועובדה שהוא לא הכריע".

תירוש שלפה ג'וקר: היה זה נתניהו עצמו, בעדותו, שאמר שהבחירות הן ה"מאני טיים" שקובע אם הוא "יחיה או ימות". התובעת סובבה את הסכין: "היום אתה אומר את הדברים במקום שבו מתאים לך לומר אותם – ואחר כך הם משתנים. היום אנחנו שומעים ממך שהסיקור לא קובע אם תחיה או תמות מבחינה פוליטית. אז אני שואלת אותך...".

"אני לא חושב שאפשר לומר שאני משנה או לא משנה", התפתל נתניהו. מעט בהמשך, לאחר מחשבה, לקח צעד אחורה: "לא אמרתי שזה לא משנה בכלל – אבל זה לא משנה כל כך הרבה. התקשורת היתה איומה בזמן הבחירות. האם היה כדאי שהיא תהיה טובה? כן. אבל היא לא היתה, וזה לא היה כל כך חשוב לי".

בפועל, כמובן, התובעת לא שאלה את נתניהו אם התקשורת היתה "איומה" או "טובה", אלא האם הוא פעל באובססיביות כדי להשפיע עליה.

מילצ'ן אמר שאתה אובססיבי

לתביעה היתה עוד דוגמה. "בוא נראה את דבריו של מישהו שהוא לא דובר, אדם שהוא חבר נפש, שאתה הגדרת חבר קרוב, כמו אח", אמרה עו"ד תירוש. היא התכוונה לארנון מילצ'ן, אחד משני המיליארדרים שהמטירו על הנאשם ומשפחתו טובות הנאה במאות אלפי שקלים לפחות.

קו ההגנה של נתניהו ב"תיק 1000" גורס שמילצ'ן נתן לו מתנות כביטוי לחברות עמוקה. התובעת ידעה שבמקרה הזה הנאשם יתקשה לטעון שמילצ'ן לא יודע על מה הוא מדבר.

"נתניהו אובססיבי על תקשורת כי זה חלק מההישרדות במלחמה הפוליטית", אמר מילצ'ן כשהעיד בפני בית המשפט. תירוש הקריאה את הציטוט, ואז פנתה לנתניהו: "לא רק הדוברים שלך חוו אותך כאדם שהתקשורת מאוד חשובה לו – אלא גם מישהו שהוא לא דובר, ולא 'מעצים', מישהו שהוא חבר קרוב שלך. וגם הוא אומר שאתה אובססיבי לפרסום".

"לא אובססיבי לפרסום", התערב עו"ד עמית חדד, סנגורו של נתניהו.

התובעת חידדה: "אובססיבי לפרסום כי זה חשוב להישרדות במלחמה הפוליטית – לא 'גיוון' ולא 'טקטוני'".

"קודם כל, חפץ אין לו מושג", הגיב נתניהו.

"ארנון, ארנון", העיר הסנגור חדד.

"למה אתה מתקן אותו?", שאלה תירוש.

"אני מגיע לארנון", התפקס נתניהו. "חפץ היה דובר לפני 15 שנה, אין לו מושג ירוק או בכל צבע אחר (למעשה, חפץ עבד עם נתניהו עד 2017; א"ב). לגבי ארנון, גם הוא לא מכיר את זה – אבל הוא יודע דבר אחד. דיברתי איתו ועם אחרים בניסיון לגייס אותם לשנות את הצופן, את הדי-אן-איי, של התקשורת הישראלית. זה היה הדבר העיקרי שעליו דיברתי איתו. על זה עבדתי, על הגיוון – ולא על כתבה כזו או אחרת".

התובעת דחתה את התשובה: "מר מילצ'ן לא דיבר על גיוון התקשורת, אבל זו תגובתך ואנחנו מתקדמים".

"זה לא נכון!", נזעק הסנגור חדד.

"המקטע הזה עוסק בכך שאתה אובססיבי לתקשורת", אמרה תירוש. "מר מילצ'ן דיבר על זה כחלק מההישרדות במלחמה הפוליטית. אתה רוצה לשנות חלק מהתשובה שלך, או שנתקדם?".

"לא", ענה נתניהו.

הם לא מבינים שרוצים להשמיד אותנו

עו"ד תירוש הצביעה על כך שהגרסה הנוכחית של נתניהו לא מתיישרת גם עם התגובה הכתובה שהוגשה בשמו לכתב האישום בתחילת המשפט. "אכן, ככל פוליטיקאי ואיש ציבור, גם ראש הממשלה שואף להיטיב את הסיקור שלו בכלי התקשורת", נכתב שם. "זהו אינטרס לגיטימי וברור שלו. כל פוליטיקאי – הניזון מדעת קהל – בא בדברים עם התקשורת ומבקש שזו תסקרו באורח חיובי. [...] דווקא בשל כך שמדובר בשגרה יש להיזהר זהירות מופלגת מניסיון להפלילה".

תירוש נתנה לנתניהו הזדמנות לעדכן את עמדתו: "בתגובה לכתב האישום אתה התייחסת לזה כדבר בנאלי וטריוויאלי – ואני אגב מסכימה עם מה שכתבת. פה בבית המשפט לעומת זאת הצגת את הדברים אחרת לגמרי. אז איפה האמת?".

"האמת היא די פשוטה, אמרתי שמה שמעניין אותי זה הדברים הגדולים שקובעים את גורלנו", השיב נתניהו. "אם הייתי מתעסק בכל ההתקפות עלי ועל משפחתי הייתי צריך להשקיע בזה את כל זמני. היה צריך אגף שלם בפנטגון כדי לטפל בשיטפון הזה".

במחסנית של התובעת היו עוד כמה מקורבים שהעידו אחרת. למשל, דב איכנולד, מנכ"ל "ידיעות ספרים" ומקורב משותף של נתניהו ושל הנאשם נוני מוזס. "דובי איכנולד העיד שבמשך שנים חשבת שהתקשורת קובעת הכל", אמרה תירוש.

נתניהו לא שיתף פעולה: "אז הוא אומר", אמר.

התובעת העלתה את שמו של דוד שרן, ראש לשכת נתניהו לשעבר שנאשם בלקיחת שוחד בפרשת הצוללות. שרן העיד במשפט המו"לים, תקף את החוקרים וסיפק גרסה שהתיישרה עם הצרכים של נתניהו – וכעבור שלושה חודשים קיבל מראש הממשלה ג'וב בליכוד. לאחרונה אף קיבל קידום והתמנה לממלא מקום מנכ"ל המפלגה.

למרות העוינות שהפגין כלפי צוות התביעה, גם לשרן לא היתה בעיה לאשר את המובן מאליו. הוא אישר בעדותו שנתניהו נתן חשיבות רבה לסיקור פוליטי, ושהיחס שלו לאתרי חדשות נמדד "פר כתבה", כלומר כחלק ממעקב שוטף וברזולוציה גבוהה. הוא גם סיפר על מקרה שבו ערוץ 10 התעלם מביקור של נתניהו ברוסיה, החלטה עריכתית שעוררה מהומה בלשכה. "צועקים על הדובר איך יכול להיות שהם לא מבינים את המעמד", שיחזר שרן.

"אני לא יודע מה שרן אמר", התגונן נתניהו, ומיד טען שהנסיעה ההיא לרוסיה נשאה השלכות "היסטוריות": היא כללה פגישה עם ולדימיר פוטין שאחריה חיל האוויר הישראלי קיבל עשור של חופש פעולה בסוריה של אסד.

"אני מנסה להבין איך זה עונה על השאלה", העירה רבקה פרידמן-פלדמן, ראש הרכב השופטים.

"זה עונה בדיוק לנקודה", השיב נתניהו. "התקשורת באופן מונוליתי עסקה בהבלים. היא חשבה שהבעיה שלנו היא עם הפלסטינים ולא ראתה את כל המכלול – שרוצים להשמיד את מדינת ישראל ואת העם היהודי. היום הרבה יותר אנשים כבר מבינים".

"מר נתניהו, אולי נחזור לשאלה", העירה שוב השופטת פרידמן-פלדמן, "השאלה דיברה על זה שההתייחסות שלך היתה פר כתבה, ולא פר נושא".

לנתניהו לא היתה תשובה. במקום להגיב, הוא ביקש לראות שוב את תמליל עדותו של שרן, ולאחר מכן חזר ודיבר על הביקור ההיסטורי ברוסיה. תירוש שאלה אותו האם הוא מסכים עם האמירה של שרן שלפיה הסיקור הפוליטי היה חשוב לו. "לא", השיב נתניהו. לדבריו, ייתכן שגם שרן לא באמת הבין את היחס שלו לתקשורת.

עו"ד תירוש שלפה עוד ציטוט, הפעם של נתניהו עצמו. ביום עדותו השני נשאל נתניהו מה היתה מידת ההיכרות של ראשי הלשכה וראשי הסגל שלו עם המדיניות שלו בתחום התקשורת. התשובה שנתן נתניהו: "הם הכירו את זה היטב. כל מי שעובד בסביבתי מכיר היטב את הדעות שהשמעתי כאן, את הגישה שהשמעתי כאן. כל אחד מצוי בזה. לגמרי".

התובעת הקריאה לו את התיאור הזה, שמתייחס גם לראש הלשכה לשעבר שרן, ואז עקצה: "עכשיו אתה אומר שאולי מר שרן לא הבין אותך?". לנתניהו לא היתה תשובה עניינית. "אמרתי שהוא לא התעסק בתקשורת", השיב, אף ששרן העיד שהוא דווקא כן התעסק באופן פעיל בתחום תקשורת – בהיבטים של סיקור וגם בהיבטים של רגולציה.

האם שרה צועקת

לקראת חצות היום, במסגרת רצף המובאות שנועדו להפריך את גרסת הנאשם, התובעת ביקשה לצטט דברים שאמר שלדון אדלסון, המיליארדר שהקים עבור נתניהו את "ישראל היום". אדלסון הלך לעולמו ב-2021, אבל הוא ואשתו מרים הספיקו לעבור תשאול אצל חוקרי "תיק 2000". מחומרי החקירה עלה שגם האדלסונים ייחסו לנתניהו יחס אובססיבי לתקשורת ונטייה למיקרו-מנג'ינג.

"מר נתניהו, מר אדלסון היה חבר קרוב שלך, נכון? חבר נפש?", שאלה עו"ד תירוש.

"חבר קרוב, בהחלט", השיב נתניהו.

תירוש ביקשה ממנו לדייק: "אני מצטטת אותך מעדות, האם קראת לו חבר נפש?".

נתניהו אכן השתמש במונח הזה בעדותו לפני חצי שנה, ובכל זאת אתמול ענה בהיסוס: "לא זוכר, אני אומר לך 'חבר קרוב'".

בשלב הזה פנתה תירוש לשופטים וביקשה אישור לצטט מתוך הדברים שאמר אדלסון לחוקרים. סדרי הדין מגבילים שימוש בעדויות של נחקרים שהלכו לעולמם לפני שהספיקו להיחקר על כך בבית המשפט. לפיכך, הבקשה הולידה ויכוח פרוצדורלי ארוך שתפס כמעט מחצית מיום הדיונים, שממילא היה קצר מהרגיל משום שהשופט עודד שחם נקרא לתורנות בבית המשפט המחוזי בירושלים, תורנות שממנה לא שוחרר חרף חשיבותו של משפט המו"לים.

בינתיים, בזמן שעורכי הדין התווכחו, נתניהו יצא מהאולם התת קרקעי בתל-אביב אל המסדרון המאובטח שהוקצה לו. הדיון העקר, שהתארך שלא לצורך, איחד לרגע את הקהל בשורות האחוריות: ביביסטים שבאו לתמוך בנתניהו, וגם שונאיו שבאו לצפות בו מתפתל, רטנו יחד שמדובר בבזבוז זמן. בשלב מסוים חזר ראש הממשלה לאולם וגילה שהפרקליטים עדיין מתווכחים והשופטים טרם הכריעו. הוא הסתובב אחורנית ונבלע שוב במסדרון.

לבסוף החליטו השופטים לאסור על הקראת הציטוט. הפתרון של תירוש היה פשוט לבקש מנתניהו להגיב לטענה שהוא ורעייתו שרה נהגו להתלונן באוזני בני הזוג אדלסון על האופן שבו סוקרה שרה – ושהתלונות הללו היו "אובססיביות" ולעתים קרובות כללו צעקות.

"לא נכון", פסק נתניהו, ומיד סייג: "אני לא זוכר שום צעקות שאני צעקתי, זה לא האופי שלי".

"צעקות של אחרים?", ניסתה התובעת.

נתניהו התחמק: "דיברתי על עצמי. אני לא נוהג לצעוק, בטח לא על דברים כאלה".

התובעת לא ויתרה: "מר נתניהו, האם בפגישות שהיו לך עם מר אדלסון שמעת את רעייתך צועקת על הסיקור?".

עו"ד חדד התנגד לשאלה. "לא ראוי לשאול בעל אם אשתו צועקת או לא צועקת", אמר, וטען שהשאלה נועדה לספק "כותרות בעיתון".

תירוש הסכימה לנסח מחדש את השאלה. "עד כמה במסגרת הפגישות שלכם כבני זוג עם מר אדלסון נחשפת לכך שרעייתך מבקשת בתוקף סיקור מיטיב עבורה, בין אם באמצעות חסימת סיקור שלילי ובין אם באמצעות פרסומים חיוביים, ובכלל זה תמונות?".

נתניהו לא שיתף פעולה. "הדיונים היו שקטים ומנומסים", טען.

האדלסונים, בעדותם במשטרה, תיארו כמובן מציאות הפוכה. בתיאורים שלהם הם סופגים תלונות, האשמות וצעקות בשל אופי הסיקור ב"ביביתון", שלא נשא חן בעיני המשפחה. "מכבוד ראש הממשלה גם היו לי טלפונים לארצות-הברית עם צרחות. כשהיו צורחים הייתי שומעת קול גבוה, והייתי פשוט מורידה את הטלפון. שומעים את הצרחות גם ככה", אמרה מרים אדלסון, "כשנרגעו הצרחות, יכול להיות חמש-עשר דקות, אז הייתי מרימה עוד פעם".

אדלסון סיפרה על ארוחת ערב אחת שהיא ושלדון ערכו לכבוד בני הזוג נתניהו, שבה "שרה צרחה נורא חזק עד כדי כך שביבי אמר לה שהולכים. היא צרחה שאני מוצצת את דמה, זה היה נורא. היא איבדה את העשתונות. חיבקתי אותה ואמרתי לה 'שרה'לה, יהיה בסדר...'".

שלדון אדלסון תיאר רגע שפל אחר: ארוחה משותפת שבה התלונות של בני הזוג נתניהו על אופי הסיקור הידרדרו עד כדי כך ששרה העלתה את האפשרות שלמרים אדלסון יש רומן עם העורך הראשי של העיתון דאז, עמוס רגב.

התוכנית הגדולה של ביבי

בין תמרוני ההתחמקות של נתניהו בכל זאת טמונה הודאה. לא ההודאה שהתביעה ניסתה לחלץ ממנו, אלא הודאה בדבר מה יותר מטריד ומסוכן.

הטיעון שעליו חזר שוב ושוב הוא שהעיסוק שלו בתקשורת נועד לשנות מן היסוד את התפיסות של הציבור הישראלי. הדוגמאות שהציג אתמול – אדלסון, מילצ'ן – המחישו שלא מדובר בשינוי באמצעות שכנוע, אלא באמצעות גיוס בעלי הון שירכשו עבורו את התקשורת העוינת, ישברו לה את המפרקת ויגרמו לה לעבוד בשבילו.

נתניהו הודה למעשה שכראש ממשלה אחת המטרות העיקריות שהציב לעצמו היתה להשתלט על העיתונות הישראלית ולגרום לה לשרת אותו. הוא תיאר את המהלך במונחים ליברליים כמו "גיוון" ואפילו כמאבק נגד "אמצעי הדיכוי של הציבור בישראל", אבל כשהתנדב לתת דוגמה למהלך מהסוג הזה הוא חזר לדוגמה של אדלסון.

"ישראל היום", העיתון של משפחת אדלסון, היה מגויס למען נתניהו ברמה כמעט קריקטורית. ובכל זאת, אחרי הקמתו התחוור לנתניהו שבישראל של המאה ה-21 עיתון מודפס לא מסוגל לחולל שינוי טקטוני במפת הדעות. "ככל שהזמן עבר התברר שהכלי הזה היה כלי חלש, ושלא נוצר שינוי אמיתי", אמר נתניהו. "ואני לא חדלתי לבקש משלדון לעבור לטלוויזיה, ולאינטרנט, ולרדיו".

זה לא היה מקרה מבודד. ההליך הפלילי ותחקירים עיתונאיים מהשנים האחרונות העלו שנתניהו ניסה לגרום לבעלי הון מטעמו לרכוש את "ידיעות אחרונות" ו-ynet, וכשלא הצליח לסגור את ערוץ 10 האופוזיציוני גייס בעל הון שרכש את הערוץ והכניס אותו לתהליך מתמשך של התפוררות.

אחת ההסתעפויות ב"תיק 1000" עוסקת ביוזמה לפירוק והרכבה מחדש של שוק הטלוויזיה כך שיכלול ערוץ מונופוליסטי שבו מקורבו מילצ'ן יהיה בעל מניות דומיננטי. כשנתניהו לא היה מספיק מרוצה מ"וואלה" של משפחת אלוביץ', הוא ניסה לתפור עסקה שבה יועבר האתר לידיים ידידותיות אפילו יותר. בעדותו סיפר שניסה למצוא רוכש גם לקבוצת "מעריב".

נתניהו המשיך בנסיונות לפרק ולהרכיב את השוק אפילו אחרי ההסתבכות בתיקים הפליליים. הוא ומקורביו מילאו תפקיד מרכזי בהזנקת ערוץ 14 למעמדו הנוכחי, והעניקו כוח השפעה יוצא דופן למשפחת האוליגרכים מירילשוילי. יוזמות חקיקה שמקדמת ממשלת נתניהו מאיימות לסגור גופי תקשורת ציבוריים, ולחלק את המשאבים שיתפנו לתחנות רדיו וערוצים מקורבים לצלחת.

המריחה המתמשכת של המשפט הפלילי, שסופו לא נראה באופק, מגמדת את הנזק הציבורי שנגרם מהמהלכים שבגינם הוא עומד לדין. נתניהו אכן תופס את התקשורת החופשית כ"אמצעי הדיכוי של הציבור בישראל". הוא מנסה לשכנע את הציבור ואת השופטים שבסך הכל ניסה לשחרר את העם, אבל הדוגמאות שהוא מציג ממחישות שכוונתו אחרת. נתניהו לא רוצה לפרק את "אמצעי הדיכוי", הוא רוצה להשתמש בו לטובתו האישית.

67104-01-20

להורדת הקובץ (PDF, 1.34MB)