מוקיריו של שלדון אדלסון היו מעדיפים לזכור אותו כאביר על הסוס הלבן ששעט אל תוך זירת העיתונות הישראלית והוריד על הברכיים את השליט האכזר והכוחני שלה, נוני מוזס. אבל המציאות מורכבת יותר, והרבה פחות מחמיאה. המאבק בין אדלסון לאיש החזק של "ידיעות אחרונות" הזכיר יותר דו-קרב בין גנגסטרים, שבו האינטרס הציבורי יוצא נשכר מכל אבחת סכין או צרור כדורים שמפלחים את האוויר. בכל פעם שמישהו מהם נחלש, הציבור מרוויח.

אדלסון שבר את המונופול של "ידיעות אחרונות" ונישל את מוזס ממעמדו כממליך המלכים של הפוליטיקה הישראלית. אבל הוא לא השתמש בכוחו ובכספו כדי לייצר מודל נקי יותר של עיתונות. אדלסון הביא עמו מאמריקה סוג חדש של עיתונאות אינטרסנטית, חלולה ומושחתת. מותו הוא אירוע מעציב לחבריו, לבני משפחתו ולמוסדות שקיבלו תרומות עתק מהכסף שהשאירו אצלו מהמרי לאס-וגאס, מקאו וסינגפור. אבל עבור ענף העיתונות כאן, בארץ, אדלסון היה דמות שלילית.

גם כעת, כשהוא מת, ההשפעה של אדלסון לא צפויה להתפוגג במהירות. בשנים האחרונות, הכוח המניע מאחורי הפעילות התקשורתית של האדלסונים בארץ היה מרים אדלסון, אשתו הישראלית, שנושאת בתואר המוציאה לאור של "ישראל היום". בהודעה הרשמית על מותו, מרים אדלסון הכמינה רמיזה: שלדון, כתבה, חישל את מסלולן של אומות. הוא אחראי לשינויים היסטוריים שחלו בארצות-הברית, בישראל ובמדינות נוספות – שינויים שרק חלקם נודעו לציבור הרחב.

העיתון שהקימו האדלסונים למען נתניהו הוא ככל הנראה תרומת הבחירות הגדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל

אם שלדון אדלסון היה נותר בחיים עוד שנה או שנתיים, ייתכן שהיינו נחשפים לטפחים נוספים מבחישותיו בגורלן של אומות. טפח אחד, שכבר נחשף חלקית, ייזרק אל אור הזרקורים במשפט המו"לים.

בכתב האישום שהוגש נגד ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שלדון ורעייתו מרים מופיעים כעדי התביעה מס' 307 ו-308. העדות שנתנו בני הזוג בחקירת "תיק 2000" סייעה לבניית התיק נגד נתניהו ומוזס, אך גם תרמה לחשיפת מציאות שהאדלסונים מתעקשים להסתיר עד היום: ש"ישראל היום", העיתון שהקימו למען נתניהו, הוא ככל הנראה תרומת הבחירות הגדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל. חלק מהזרוע הפוליטית של האדלסונים, ששופכת סכומים אסטרונומיים על פוליטיקאים באמריקה – וכאן בישראל מתחכמת לחוקי מימון המפלגות ומזרימה אתנן חשוד אך חוקי (עד שיוחלט אחרת) לראש ממשלה שיחסיו עם העיתונות הובילו אותו אל ספסל הנאשמים.

הברית עם נתניהו, הסלידה מעצמאות עיתונאית

כל ההליכים המשפטיים שנפתחו בניסיון להגדיר את "ישראל היום" כחלק מתעמולת הבחירות של נתניהו והליכוד נדחו, אך הסוגיה מעולם לא זכתה לבירור משפטי מעמיק. בדיון שכבר לא יתקיים ב"תיק 2000", נציגי פרקליטות המדינה עשויים היו לשאול את אדלסון מדוע הזרים מאות מיליונים, וכנראה יותר, לעיתון מפסיד שתכליתו העיקרית היא שימור שלטונו של נתניהו.

שופט סקרן, שלא מתבייש להקשות על העדים, עשוי היה לשאול את אדלסון על משאלה המיוחסת לנתניהו מהימים שלאחר תבוסתו בבחירות 1999. אחרי הדחתו מראשות הממשלה בתום קדנציה קצרה של שלוש שנים, נתניהו האשים בהפסד את התקשורת וטען שאם יהיה לו עיתון שיעמוד לצדו – הוא יוכל לכבוש מחדש את השלטון.

בשנים שלאחר מכן, בשיחות סגורות, גם אדלסון דיבר על הצורך לשבור את המונופול של מוזס ולהקים עיתון חדש. מבחינתו, זאת היתה מעין אבן דרך בתהליך המלכתו המחודשת של נתניהו. בקיץ 2007 הוא הקים עבורו את "ישראל היום". קבוצה קטנה של מקורבי נתניהו התברגה בו בתפקידי מפתח. בתוך שנתיים, כמובטח, נתניהו חזר לכס שלטון, שבו הוא יושב עד עצם היום הזה.

שלדון ומרים אדלסון עם בנימין נתניהו, שבועיים לאחר צאת הגיליון הראשון של "ישראל היום". ירושלים, 12.8.07 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

העיתון שמרים ושלדון אדלסון יצרו היה מוטציה של "ידיעות אחרונות" השנוא: אצל מוזס, העיתון טיפח וריסק ידידים ואויבים לפי רשימות מתחלפות שאיש לא הודה בקיומן, בדרך כלל תוך הקפדה על כיסוי העקבות. ב"ישראל היום" היתה רשימה אחת עם שם אחד: נתניהו. היחס לכל המסוקרים נגזר ממצב יחסיהם עמו.

בדבר אחד "ישראל היום" היה זהה לנמסיס שלו: היכולת להטמיע די-אן-איי ארגוני בעובדים ולגרום גם לשמאלנים מוצהרים להפקיד את דעותיהם בכניסה לבניין, להפנים את רוח המפקד ולהתמסר למלאכת התעמולה.

אדלסון היה מוציא לאור שסלד מעצמאות עיתונאית וביקורת. ההתנהלות הדורסנית וחסרת התקדים שלו כלפי ערוץ 10, בעקבות שידור תחקיר עליו ועל עסקיו, המחישה זאת. האמריקאים יכולים היו להתרשם מיחסו לחופש הביטוי כשהגיש תביעת השתקה נגד מנכ"ל של ארגון יהודי. העילה היתה גילוי דעת שקרא למועמד לנשיאות מיט רומני לדחות את "הכסף המלוכלך של אדלסון". אדלסון לא היה מוכן לסבול זאת, ותבע. לאחר מכן השתלט בסתר על העיתון הגדול בעיר מגוריו, לאס-וגאס, הכפיף את העיתונאים לצנזורה ושינה את קו הסיקור מן הקצה אל הקצה.

"ישראל היום" ושבירת השוק

נתניהו אוהב לדבר על הצורך בפתיחת השוק ובמגוון דעות, אבל האפקט המרכזי של "ישראל היום" לא קשור לתחום הדעות ולא לאג'נדה. חרף תפוצה עצומה שבשנים האחרונות שמה אותו בשורה אחת עם "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" התקשה לקבוע סדר יום ולייצר לעצמו מוניטין של עיתון רציני. הזיהוי הפוליטי השקוף גרם למתחרים לפקפק בכל סקופ שפורסם בו (וממילא, בקושי התפרסמו בו סקופים), וגם הקוראים הבינו שלא מדובר בעיתון רגיל אלא בביטאון ביביסטי.

מחלק עיתונים של "ישראל היום" (צילום: הדס פרוש)

ובכל זאת, "ישראל היום" מילא תפקיד חשוב בהוצאתו של מוזס מהצללים והפיכתו לדמות מוכרת ופגיעה. בכך הקדים אדלסון את נתניהו. "באנו לשבור את הפחד מנוני מוזס", הכריז אדלסון בראיון לוחמני שפרסם ב-2014 בעיתון של עצמו, ובו סיפר לקוראים כיצד נפגש עם מוזס וחזה בו בוכה – לא כמטאפורה, עם דמעות ממש – ומתחנן שלא יחריב את אימפריית "ידיעות אחרונות". מוזס, כרגיל, לא טרח להכחיש.

עוד לפני כן חנכו בחינמון מדור בשם "אימפריית הרשע של נוני מוזס". התוכן נלקח ברובו מפרסומים בכלי תקשורת אחרים (בין היתר "העין השביעית"), היומרה להטיף מוסר על חופש העיתונות מעל דפיו של שופר שלטוני היתה אבסורדית, אבל להתגייסות הבוטה נגד מוזס היה חלק חשוב בסימונו של מו"ל "ידיעות אחרונות" כשחקן מושחת שיש לסלק ממפת התקשורת, הכלכלה והפוליטיקה.

אך כאמור, ההשפעה המרכזית של "ישראל היום" לא היתה בגזרת התכנים. בלי קשר לאדלסונים, כשהחינמון בא לעולם ענף העיתונות המודפסת בארץ כבר היה שרוי במשבר מתמשך שנבע מהשינויים בדיאטת התקשורת של הציבור והמעבר המהיר לצריכת תוכן מקוון.

מיד לאחר השקת "ישראל היום", המתחרים של האדלסונים הקימו קול זעקה על האפשרות שיפעל בישראל עיתון חינמי שיופץ בתפוצה רחבה. לאחר מכן הפעילו חברי-כנסת שיקדמו חוקים נגד העיתון (יוזמת החקיקה האחרונה בשרשרת זכתה להיכלל ב"תיק 2000"). קוראים רבים אכן המירו את העיתון בתשלום – "ידיעות אחרונות" או "מעריב" – באופציה החינמית החדשה. אך את המכה הכואבת ביותר הנחית שלדון אדלסון מכיוון אחר: המודעות, מקור ההכנסה העיקרי של העיתונים.

בכל העולם, חינמונים מתבססים על נוסחה קבועה: תפוצה רחבה שמאפשרת לגבות על מודעות מחירים גבוהים המפצים על היעדר הכנסות מקוראים. אנשיו של אדלסון גרסו שזהו בדיוק המודל העסקי של "ישראל היום". סדרת תחקירים של "העין השביעית" חשפה שבמציאות, המצב הפוך: בחינמון של האדלסונים גבו מהמפרסמים מחירים מגוחכים, ובמחלקת הפרסום אף התגאו בכך בפני לקוחות פוטנציאליים.

"אימפריית הרשע של נוני מוזס", מתוך "ישראל היום"

האדלסונים הצליחו לשבור את השוק. "מעריב" קרס בתוך שנים אחדות. "ידיעות אחרונות" נאלץ להוריד מחירים והתחיל למכור כתבות, במהלך שפגע קשות במוניטין שלו ולא מנע ממנו להיקלע למשבר כלכלי חמור. גם "ישראל היום" לא הרוויח, אבל במקרה שלו זה לא היה משנה. אדלסון נתן לחינמון להפסיד סכומי עתק במשך שנים ארוכות, בהיקף שנאמד ביותר ממיליארד שקל.

מערכת היחסים החברית עם נתניהו, ההתגייסות הטוטאלית של העיתון, ההפסדים העצומים ומה שנראה כמו חוסר עניין בשינוי המאזן תרמו לתובנה שלפיה "ישראל היום" הוא דרכו של אדלסון לתמוך בראש הממשלה הישראלי. חוסר העניין המופגן של האדלסונים בעולמות הדיגיטל, לצד נכונותם לרכוש בהמשך את עיתון הימין המפסיד "מקור ראשון", חיזקו את הרושם הזה.

הכתם של טראמפ, הכתם של נתניהו

בשנת 2017, אחרי שחקירת "תיק 2000" נכנסה לשלב הגלוי שלה, נאלצו האדלסונים לשקול מחדש את צעדיהם. החקירה העלתה שנתניהו ומוזס דנו בהחלשת "ישראל היום": על-ידי צמצום התפוצה, הגבלת היקף המודעות וכמובן "חוק 'ישראל היום'", שביקש לכפות על האדלסונים לגבות תשלום עבור עיתונם.

בעדות שנתנו במשטרה, שלדון ומרים אדלסון הביעו שאט נפש ממה שנתפס בעיניהם כבגידה מצד נתניהו. שלדון טען שהוא לא מתכוון להיפגש עם נתניהו יותר לעולם, והוסיף שאם ראש הממשלה יתקשר אליו בעתיד – הוא יענה לו ב"לך תזדיין, ביבי", לא פחות. לאחר מכן נפוצו בענף התקשורת שמועות על כך שיחסיהם של האדלסונים עם בלפור החמיצו, ושהם מחפשים בן טיפוחים חדש. שמו של נפתלי בנט עלה, ובורסת ההימורים כללה גם את איילת שקד ומירי רגב.

הנשיא דונלד טראמפ מעניק את מדליית החירות למרים אדלסון. הבית הלבן, נובמבר 2018 (צילום: איימי רוזטי, הבית הלבן)

בפועל, "ישראל היום" לא נטש את נתניהו לרגע. החינמון של האדלסונים נותר עיתון מגויס והמשיך לשרת את ראש הממשלה גם אחרי שהחקירות הבשילו לכתב אישום שבו נטען שחור על גבי לבן שנתניהו היה מוכן לפגוע ב"ישראל היום" כדי לשרת את נוני מוזס. מעל דפי החינמון פרח בינתיים פוליטיקאי נוסף, דונלד טראמפ – הנשיא הרעיל והכושל שהאדלסונים סייעו להעלות לשלטון באמצעות חיבוק פומבי ושפיכת מאות מיליוני דולרים עליו ועל מפלגתו.

שלדון אדלסון בחש והשפיע על מהלך ההיסטוריה של ישראל וארצות-הברית, ולמרבה הצער מת לפני שאולץ לספק תשובות על קשריו עם הדמויות הפוליטיות שעמדו בראשן בשנים האחרונות. אשתו, מרים, סבורה שההשפעה הזאת היא חלק מעורר גאווה במורשת שהותיר אחריו בעלה. בזכות ההון והעוצמה שיעמדו כעת לרשותה, היא לא תצטרך להשקיע הרבה מאמצים כדי לצרוב את המורשת הזאת בתודעה הציבורית. אבל כשאנשים חזקים מתים, החיל והרעדה שעוררו במהלך חייהם ממהרים להתפוגג.

האדלסונים התגאו בתרומותיהם למטרות ציבוריות כמו יד ושם, בתי-חולים ומוסדות אקדמיים, ועל כך אפשר להכיר להם תודה. אבל התהפוכות הפוליטיות וההליכים המשפטיים שנפתחו נגד נתניהו, ואלו שאולי ייפתחו נגד טראמפ, יחקקו את דמותו של איל הקזינו אדלסון גם כאדם שבשנותיו האחרונות קיים מערכות יחסים חמות, אפילו חמות מדי, עם פוליטיקאים פופוליסטים שניצלו את עוצמתם כדי לזרוע הרס ומדון – ועל הדרך השחית את העיתונות. זוהי מורשת אדלסון.