העדות של השר זאב אלקין במשפט המו"לים נפתחה באפיזודה מעליבה. אלקין בדיוק שהה מחוץ לאולם. הוא התבקש לחכות במסדרון כדי שהשופטים יוכלו להאזין לבקשה טכנית אך עקרונית שהציג עו"ד אלון גילדין, שמרכז את עבודת התביעה ב"תיק 2000". גילדין ביקש לשכנע את ההרכב שאי אפשר לסמוך על אלקין, משום שיש לו תלות מובהקת בנאשם בנימין נתניהו.

"העד מזוהה לחלוטין עם הנאשם", טען גילדין. "הוא שר בממשלתו, הוא חבר במפלגתו, הוא מקורב לו, ואני לא יודע למה הביאו אותו לעדות דווקא עכשיו – אבל אנחנו בנקודה מאוד קריטית לקריירה הפוליטית שלו, בין אם יתמודד בפריימריז בליכוד, או ינסה לקבל מקום דרך שריוּן או ועדה מסדרת. יש כאן תלות – הקריירה שלו תלויה לגמרי בנאשם בנקודת הזמן הזאת יותר מאי פעם בחייו".

הסנגור של נתניהו, עמית חדד, הביע תרעומת. הוא זה שזימן את אלקין לבית המשפט, והוא זה החליט שעדותו תישמע דווקא אתמול (15.7) – ולא אחרי פגרת הקיץ של בתי המשפט, כשרשימת הליכוד כבר אמורה להיות סגורה והתלות מופחתת.

"לבוא ולהגיד שבגלל שהוא חבר כנסת, שר בממשלת נתניהו, הוא מזוהה איתו?", היתמם עו"ד חדד, והתקומם: "זה ניסיון לעשות דיסקרדיטציה למר אלקין!". הוא התעקש שכמו כל צוות ההגנה של ראש הממשלה, אלקין מחויב לאמת ולה בלבד.

אחרי הפסקה קצרה, הרכב השופטים חזר לאולם והודיע שבקשת המדינה התקבלה: השר אלקין ייחקר כעד הגנה, למרות שהוא נכלל ברשימה המקורית של עדי התביעה. המשמעות: עו"ד חדד יוכל לחקור אותו במתכונת של חקירה ראשית בלבד, באמצעות שאלות פתוחות ובלי להציג לו חומר חדש ותזות ספקולטיביות. השופטים השתכנעו שהזיקה של אלקין לנתניהו עלולה להשפיע על עדותו.

אלקין הוזמן בחזרה לאולם. כמה דקות לאחר מכן נכנס נתניהו עם קבוצה גדולה של מאבטחים במסכות שחורות. מדובר במחווה יוצאת דופן ובעלת משמעות: נתניהו הקפיד שלא להגיע לשמוע את העדויות שנשמעו במהלך שש שנות המשפט, חוץ מבאירועים מיוחדים דוגמת פתיחת העדויות של עדי המדינה.

בנימין נתניהו מגיע לאולם בבית המשפט המחוזי בירושלים כדי לצפות בעדותו של זאב אלקין, אתמול (צילום: יונתן זינדל)

המניע שקוף: נתניהו רוצה שמקורביו (לשעבר או לא), כמו ניר חפץ ושלמה פילבר, וכנראה גם אלקין, יראו אותו מתבונן בהם כשהם מעידים על חלקם בהסתבכויותיו הפליליות. כשמדובר באלקין, מערכת היחסים בינו לבין נאשם מס' 1 מזכירה במובן כלשהו את זו שיש לנתניהו עם עדי המדינה: גם אלקין היה לזמן מה "עד מדינה" נגד נתניהו. לא במובן הפלילי, אלא במובן הציבורי.

בדצמבר 2020 עזב אלקין את הליכוד ונשא נאום פרידה חריף נגד נתניהו. אלקין לא רק אמר על נתניהו שהוא שקרן ש"הרס את הליכוד" והפך את המפלגה לחצר ביזנטית המונעת מפולחן אישיות, אלא גם האשים אותו כי הוא מעדיף את טובתו האישית על פני טובת הציבור, וכי גורל המדינה מוכתב בידי מאבקו להימלט ממשפטו הפלילי, באמצעות שליטה על מינויים במערכת אכיפת החוק וחקיקה שתעניק לו חסינות מפני החוק.

אבל כל זה היה ועבר. אלקין הספיק מאז להשלים סיבוב של 360 מעלות, לבלוע את כל הדברים שאמר בגנות נתניהו ולחזור בזחילה לליכוד תמורת כיסא בממשלה. ואכן, כפי שניתן היה לצפות, העדות של אלקין חפפה במלואה את קו ההגנה של ראש הממשלה, כולל ביקורת חריפה על ההחלטה להעמידו לדין.

ולמרות כל זאת, בגזרת העובדות גם עדותו של המקורב שהפך למבקר וחזר לחיקו של נתניהו התיישרה עם כתב האישום. המחלוקת נותרה בגזרת הפרשנות.

העובדות לגבי החלק הפעיל של אלקין ב"תיק 2000" אינן שנויות במחלוקת: נתניהו נעזר בו בשלהי 2014 כדי לפרק את הניסיון לחוקק את "חוק 'ישראל היום'" – החוק שבאמצעותו ניסה הנאשם השני בתיק, מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, לפגוע בעיתון המתחרה שגזל ממנו את הבכורה בשוק.

התוכנית שהציע אלקין, ונתניהו אימץ, היתה לתת לחוק לעבור בקריאה טרומית, כפי שאכן קרה, ואז לקבור אותו בוועדת הכנסת. נתניהו אישר את התיאור הזה בעדותו, וכך עשה גם אלקין אתמול. ראש הממשלה ישב כמה מטרים מאלקין והתבונן בו. מדי פעם הגניב מבטים אחורנית, אל הספסלים שבהם ישבו אוהדיו וקומץ גדול מהרגיל של עיתונאים. אחרי שעה וחצי בערך יצא החוצה ולא שב.

עו"ד עמית חדד, סנגורו של נתניהו, אתמול בפתח הדיון (צילום: יונתן זינדל)

הרגע היחיד שבו סטה אלקין מקו ההגנה של הנאשם היה כשהתייחס לגילוי על כך שבזמן שנתניהו נעזר בו כדי לסכל את החקיקה, הוא גם ניהל משא ומתן סודי עם מוזס, הנמסיס שלו. "כשהתפרסמו ההקלטות על השיח של ראש הממשלה עם מר מוזס אני הייתי בהלם. מבחינתי זה היה יקום מקביל שלא הכרתי. בכלל לא חשבתי שהם יכולים לדבר אחד עם השני", אמר. נתניהו בשלב זה כבר לא נכח באולם.

"להיות במגעים עם 'ידיעות אחרונות' נחשב סוג של מעשה בגידה", הוסיף בחלק אחר של הדיון ביחס לקשר בין חברי כנסת מהליכוד עם קבוצת מוזס. "אני לא אגיד לך שזה לא היה. אנשים בסתר ניהלו מערכות יחסים עם 'ידיעות אחרונות', כי הוא היה כלי תקשורת חשוב".

עו"ד חדד, סנגורו של נתניהו, תיאר את אלקין כ"שחקן השח הכי טוב בכנסת" – פרלמנטר מקושר שאמנם החליף בית פוליטי כמה פעמים לאורך 20 שנותיו במשכן, אבל הצליח לזכות באמון של נתניהו ולקבל תפקידים מורכבים ומשפיעים בממשלותיו. אלקין, מצדו, שמח לחלוק כמה מסודות המשחק שלו בפני באי בית המשפט המחוזי בירושלים. כמצופה, אף אחד מהסודות האלה לא איים להביך את המנהיג.

חדד הרים להנחתה: "אתם סברתם ששיח עם בעלים של כלי תקשורת, או בקשות משחקנים בתחום התקשורת, יוצרות זיקת סיקור כזו שאוסרת עליך כחבר כנסת לטפל בענייניו של אותו כלי תקשורת, או שזה יכול אפילו להיות שוחד? אם יתנו לך סיקור טוב למשל, בשביל שתתמוך בחוק?".

"לא רק שזה משהו שלא היה מוכר לנו, התפיסה היתה הפוכה", אמר אלקין. "מעולם, אף אחד מאיתנו לא חשב שזה משהו שיכול להפוך לאירוע פלילי".

על פי התיאור של אלקין, מערכת היחסים בין הפוליטיקאים לתקשורת, מעצם מהותה, מבוססת על עסקאות שכל צד מצפה להרוויח מהן – ומשום שהעסקאות כה נפוצות, הרי זה מופרך להיטפל רק לעסקה אחת ולהפליל אותה. "אם מישהו היה אומר לי שיש פה איזשהו היבט פלילי, של שוחד, הייתי צוחק", אמר.

הנאשם נוני מוזס, אתמול בבית המשפט המחוזי בירושלים. מאחור: עו"ד יהונתן תדמור מצוות התביעה (צילום: יונתן זינדל)

"פוליטיקאי חי מהקשר עם כתבים", הסביר אלקין. "זאת מערכת יחסים של קח ותן: עיתונאי אומר, 'תביא לי סקופים, אני אתקדם במערכת שלי' – ומן הסתם יתוגמל כספית בהתאם – 'ואני אפרגן לך, בהזדמנות של הסקופ הזה, או בהזדמנות אחרת'. זה מעשה יומיומי. אין פוליטיקאי במדינת ישראל שלא נוקט בשיטה הזאת, בדרכים שונות".

אלקין ודאי יודע ש"תיק 2000" לא עוסק במערכת יחסים בין פרלמנטר לריפורטר, אלא בין ראש ממשלה לבעלים של כלי תקשורת, עם אינטרסים כלכליים מובהקים. לכן, כנראה, הוסיף מיד: "זה לא מסתכם במערכת יחסים עם עיתונאים. זה היה גם במערכות יחסים עם עורכים ראשיים, מנכ"לים, מו"לים".

כיצד ניתן להשוות מערכת יחסים בין פוליטיקאי לכתב, שבה הכתב מצפה לקבל גמול בצורת מידע, לבין מערכת יחסים בין פוליטיקאי לבין בעל הון, שם הגמול המצופה הוא הטבות שלטוניות? לפי התזה של אלקין, בעצם אין פסול בכך שנבחר ציבור מנצל את כוחו השלטוני כדי להיטיב עם מי שמקדם את האינטרסים הפרטיים שלו.

לדברי אלקין, עד עליית הרשתות החברתיות הפוליטיקאים היו תלויים בעיתונאים כדי להגיע לציבור – ולכן היו תלויים לגמרי ב"פרגונים" שרכשו באמצעות חלוקת הסקופים. תמורה נוספת שאלקין הזכיר היא הזכות לבקש ראיון במועד קריטי, למשל לקראת הפריימריז, או להשחיל ציטוט לכתבה מסוימת.

אלקין תיאר תלות דו כיוונית. "גם הכתב חי מהפוליטיקאי", הסביר. "הוא מקבל ממנו ידיעות ופרשנויות. יש פוליטיקאים שמכתיבים חלקים שלמים מהטורים שהציבור קורא. מילה במילה. הציבור חושב שהוא קורא עיתונאי – אבל הוא קורא פוליטיקאי. אני בעצמי שותף לחוויות כאלה לא מעט, ויש לא מעט פוליטיקאים ששיתפו אותי בזה.

"אותו דבר קורה עם עורכים ראשיים, והמו"לים. יש מערכת יחסים שבה עורך פונה לפוליטיקאי ואומר: 'אני צריך משהו'. אלו יכולות להיות שאלות רגולטוריות. מנכ"לים של ערוצים היו באים ומשוחחים עם פוליטיקאים, מפעילים לוביסטים, מרימים טלפונים, מנסים לשכנע. למשל, היה טקס קבוע בחוק ההסדרים. משרד האוצר, במשך שנים רבות, ניסה לבטל חובת פרסום של מודעות מודפסות בעיתונים – אין צורך, אנחנו כבר בעידן שאפשר לפרסם ברשת. זה סתם בזבוז כסף.

עו"ד אלון גילדין מפרקליטות המדינה באולם משפט המו"לים בירושלים, יולי 2024 (צילום: חיים גולדברג)

"הסעיף הזה היה נכנס לחוק ההסדרים שגיבשה הממשלה, ואז הוא היה מגיע לכנסת והיה טקס קבוע שהמו"לים היו עולים לרגל ליו"ר הכנסת, או ליו"ר ועדת הכנסת, ואומרים לו: 'תפצל את זה, זה יפגע בהכנסות שלנו'. וכמובן שכל פוליטיקאי שהיה תלוי בכלי התקשורת האלה התייחס ברצינות לשיח הזה, ואם תבדקו תגלו שאינספור פעמים הנושא הזה פוצל מחוק ההסדרים ונקבר בוועדת הכנסת, ולא קוּדם עד שלב מאוד-מאוד מתקדם".

בסוף התיאור הזה, שמערבב התנהלות מושחתת עם המלאכה הלגיטימית של תחזוקת מקורות וגוזר מכך שהכל כשר, אלקין בכל זאת סיפק איתות לכך שיש במה להתבייש. הוא ציין שלמרות שכולם עושים את זה, בכל זאת היה עדיף לו היו מניחים לפוליטיקאים לשמור על הכל בסוד.

"הרגשתי תחושה מאוד-מאוד לא נוחה מתהליך הפליליזציה של תהליך פוליטי-פרלמנטרי שצריך להישאר באיזושהי בועה של חסינות פרלמנטרית", אמר על החקירה. "לא במקרה חברי כנסת לא מוכנים לפרסם את הלו"ז שלהם, עם מי הם נפגשים. יש לזה סיבה, ואגב – ככה זה ברוב הפרלמנטים בעולם".

יוליוס והפגיונות

עו"ד חדד הציע לאלקין עוד דוגמה לתעשיית הסחר-מכר של המו"לים והפוליטיקאים: שיתוף הפעולה סביב הנסיונות להגביל פרסום סיגריות, שדחה את הקץ והחריג את העיתונים מהאיסור הגורף שהוטל על שאר ענף התקשורת. לאחר מכן הציג הסנגור לעד שאלה כללית: "חשבת פעם לפנות למשטרה, להגיד שיש כאן חשד לשוחד ולבקש שיחקרו?".

"אם הייתי עושה דבר כזה, היו חושבים שהשתגעתי", השיב אלקין.

בהנחיית חדד הציג אלקין עוד כמה דוגמאות לעסקאות הקח-תן. הרקע: רצף הצעות החוק שקדמו ל"חוק 'ישראל היום'" אך נועדו לאותה תכלית בדיוק – לפגוע בכוחו של החינמון הביביסטי. ההצעה הראשונה הוגשה בסוף 2009, ועוד שלוש הוגשו בשנה שלאחר מכן.

"חברתי מרינה סולודקין ז"ל, שהיתה אז במפלגת קדימה, קיבלה סיקור בתקשורת הרוסית אבל לא זכתה לסיקור מיוחד בתקשורת העברית", נזכר אלקין. "ופתאום, כשהיא הגישה את החוק, התחילו להתפרסם עליה כתבות ב'ידיעות אחרונות'. זה קרה גם אצלנו בתוך תנועת הליכוד, היתה לנו חברה אחת ששמה את שְמה על החוק ונהנתה מסיקור מאוד אינטנסיבי ב'ידיעות אחרונות', וכולנו הבנו למה. היה ברור לנו, ואמרתי את זה בחקירה במשטרה".

רק בהמשך הדיון, כבדרך אגב, נקב אלקין בשמה: מירי רגב.

השרה מירי רגב בכנסת, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל)

כל הצעות החוק ההן נפלו במהירות. "ישראל היום" הגביר את תפוצתו, התרחב לסוף השבוע ובשלב מסוים גם שבר רשמית את המונופול של "ידיעות אחרונות" בתחום העיתונות המודפסת. אבל אחרי בחירות 2013 השתנה מאזן הכוחות הפוליטי.

"יש עתיד" של יאיר לפיד, בעל הטור לשעבר ב"ידיעות אחרונות", נכנסה לכנסת והביאה כנדוניה את "ברית האחים" עם נפתלי בנט והמפד"ל, שאילצה את נתניהו להכניס לקואליציה את שתי המפלגות יחד. אביגדור ליברמן איחד את "ישראל ביתנו" עם הליכוד וקיבל נתח גדול ממכסת המנדטים של המפלגה המאוחדת, ובקואליציה החדשה נמצא מקום גם לציפי לבני. בסביבת נתניהו תפסו את כולם כנציגים מובהקים של מוזס – שנהנו כעת מרוב בתוך הממשלה.

אלקין סיפר שנתניהו היה משוכנע שמוזס עומד מאחורי "ברית האחים" של בנט ולפיד. "הוא אמר: 'כל ההתארגנויות נגדי, למעשה מי שמוביל אותן זה העורך הראשי והמוציא לאור של 'ידיעות אחרונות', נוני מוזס. הוא איש מאוד חכם – את כל הבובות הוא מזיז כדי בסופו של דבר לפגוע בי'", שיחזר אלקין.

הוא המשיל את מוזס לאדמו"רים שמושכים בחוטים של חברי הכנסת החרדים בלי להניח רגל במשכן. "נתניהו ייחס למוזס יכולת להשפיע על שחקנים פוליטיים גם בימין וגם במרכז-שמאל", הרחיב אלקין. "התפיסה של ראש הממשלה היתה שלמעשה נוני מוזס משמש כדמות מכווינה של המערכת הפוליטית, שמזיזה שחקנים ואומרת להם מה לעשות, ומציעה פתרונות פוליטיים מפתיעים שנועדו לפגוע בראש הממשלה".

לדבריו, נתניהו היה מדבר על כך בתדירות יומיומית, ודחה את ההסברים האלטרנטיביים שמדי פעם הוצעו לו.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עם איתן כבל, יוזם חוק "ישראל היום". מליאת הכנסת, מאי 2015 (צילום: הדס פרוש)

זמן קצר אחרי בחירות 2013 נוצר הקשר בין "ידיעות אחרונות" לאיתן כבל, והגלגול האחרון והפלילי של "חוק 'ישראל היום'" החל לקרום עור וגידים. כמו רבים בסביבת נתניהו, גם אלקין תיאר את החוק באופן מסולף, כאילו איים לסגור את החינמון שהוקם למען נתניהו. "התנגדתי לזה נורא, אני עליתי מברית-המועצות – היתה לי התנגדות פנימית לרעיון של לסגור עיתון בחקיקה", אמר.

בפועל, ההצעה אמנם נתפרה למידות של "ישראל היום", אך לא ביקשה לסגור את החינמון אלא רק לחייב את המו"לים, שלדון ומרים אדלסון, לגבות תשלום סמלי מקוראיו.

לפי התביעה, נתניהו היה מוכן להעביר גרסה מרוככת של החוק כחלק מהעסקה שעליה דן עם מוזס בשלהי 2014. לדברי אלקין, מהשיח שהוא קיים עם ראש הממשלה הוא התרשם שלכל אורך הדרך המטרה היתה להפיל את החוק בכל מחיר.

אלא שלפי הניתוח של אלקין, שכיהן אז כיו"ר הקואליציה, ההצעה צפויה היתה לעבור בכל מקרה – ועלה צורך למצוא פתרון יצירתי כדי לנטרל את האיום. לדבריו, האדלסונים אמנם עשו לובינג סביב המאבק בהצעה, ולכל חברי הכנסת שבאו עמם במגע היה ברור שהאופן שבו יצביעו ישפיע על סיקורם – אבל זה לא הספיק.

אלקין הסיק שבניגוד לגלגולים הקודמים של נסיונות החקיקה, כאן לא ניתן היה לשכנע כל חבר כנסת בנפרד משום שהיוזמה שיקפה את הרצון של ראשי מפלגות הקואליציה, ששיתפו פעולה עם האופוזיציה.

הוא דימה את נתניהו ליוליוס קיסר, ואת ראשי סיעות הקואליציה לסנאטורים שקשרו נגדו קשר והתנקשו בו בצוותא. "אנשים אמרו לי, 'אין סיכוי שתפרקו על זה ממשלה, אנחנו יכולים לתת לכם מכה, זה מאוד יכאב, אבל אין לכם ברירה. ולכן אנחנו חסינים'. כמו הרצח של יוליוס קיסר", אמר. "זאת היתה מגה-דרמה. הם בעצם אמרו: 'מה תעשו לנו? תפטרו את כולנו? כשכולנו מכניסים את הפגיונות, עם מי תסגרו חשבון?'".

להסתיר את ההשפלה

לדברי אלקין, לנתניהו היה קשה לקבל את הניתוח הפוליטי שלו, ובהתחלה הוא גם הסתייג מהפתרון שהציע. ובכל זאת, הוא התעקש שזה הפתרון הנכון לסיטואציה שנוצרה, והצליח לשכנע את ראש הממשלה. "זאת שיטה שפיתחתי עוד בקדנציה הקודמת שלי כיו"ר הקואליציה, בין 2009 ל-2012. היו כמה פעמים שהגענו למשברים כי אחד מהשותפים מאוד רצה משהו והחליט להעביר את זה בלי קשר למשמעת הקואליציונית", סיפר בעדותו.

"אולי בגלל שאני בנאדם פורמליסטי ביסודי, אולי כי ראיתי קואליציות שהתנהלו אחרת, הבנתי שברגע שאתה שובר את כללי המשחק פעם אחת, אי אפשר לחזור אחורה. אתה לא יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים", המשיך אלקין. "לראש הממשלה תמיד היה קשה עם זה. ואני הייתי אומר לו: אין דרך לעצור את זה, את הקרב הזה אנחנו מפסידים, בוא לפחות נעשה את זה בלי שיראו שהשפילו אותך, ופעלו בניגוד לעמדתך, ובלי לשבור את הכללים".

בחדר החקירות התבטא אלקין בשפה בוטה יותר: "הייתי צריך להסביר לו שעדיף להיאנס באלגנטיות ולא בברוטליות", אמר לחוקרים.

יאיר לפיד ונפתלי בנט בכנסת, יולי 2013 (צילום: פלאש 90)

"אם יש כאן כוח שגובר עלינו, סוג של אונס אותנו", אמר אלקין אתמול בבית המשפט, "אז במקום ללכת עם ראש בקיר, להיות מושפלים וגם לייצר תקדים שאפשר להצביע נגד משמעת קואליציונית ושום דבר לא קורה – אנחנו נייצר סיטואציה אחרת".

לדבריו, לכן הוחלט לתת לח"כים מהקואליציה חופש הצבעה – ולרכז את מאמצי סיכול החוק בשלבים שאחרי הקריאה הטרומית במליאה, בוועדת הכנסת, שבראשה עמד אז יריב לוין. "זה לא פטנט של מאה אחוז, אבל הרבה פעמים מי שעובר טרומית נרגע. הזמן בכנסת הוא נצח, והוא משנה תוצאות, והרבה דברים בלתי צפויים קורים. או שהפריץ ימות, או שהסוס ימות", אמר אלקין.

"היה מאוד לא פשוט לשכנע את נתניהו, כי הוא תפס את העניין בצורה מאוד רגשית. הפריע לו שיש כאן דגל לבן. הוא אמר שזה חוק מתועב. אמרתי לו שאין ברירה – אם אתה לא רוצה, לך לבחירות. אם אתה רוצה לשמר את הקואליציה, חייבים לשמור על כללי המשחק".

ב-12 בנובמבר 2014, בעיצומן של רצף שיחות השוחד של נתניהו ומוזס, "חוק 'ישראל היום'" של איתן כבל ושותפיו עלה להצבעה בקריאה טרומית ועבר ברוב גדול של 43 תומכים מול 23 מתנגדים. כעשרים חברי כנסת נמנעו או לא הצביעו – תופעה שגם אותה חזה אלקין, לדבריו. נתניהו תועד מסנן את המילה "בושה" במליאה רגע לאחר מכן.

"לראש הממשלה זה היה אירוע טראומתי מבחינה אישית", אמר אלקין. הוא תמך בגרסה של נתניהו, שלפיה זמן קצר לאחר מכן עלתה האפשרות ששותפיו יבצעו "פוטש" ויחליפו ראש ממשלה בהצבעת אי אמון, בלי ללכת לבחירות. "אני הייתי בין אלה שהרימו דגל ואמרו לראש הממשלה: 'יש פה אירוע, צריך להחליט מה עושים, אי אפשר לדחות את ההחלטה לאחר כך, כי אחרי שנעביר את התקציב נאבד שליטה על התהליך'", אמר.

נתניהו פירק את הממשלה, הכנסת התפזרה והבחירות הוקדמו. רק כעבור שנים יטען ראש הממשלה שהסיבה לכך היתה "חוק 'ישראל היום'" והטלטלה הקואליציונית שחולל.

לפי הגרסה של אלקין, לפרשה הזאת יש גם קשר ישיר להסתבכות של נתניהו ב"תיק 4000", פרשת השוחד שלו ושל בני הזוג שאול ואיריס אלוביץ'. כשנתניהו ניצח בבחירות שהתקיימו במרץ 2015, הוא החליט לקחת לעצמו באופן קבוע את תיק התקשורת, וליתר ביטחון גם הכניס להסכמים הקואליציוניים סעיף חריג שאוסר על קידום מהלכים בענף התקשורת ללא אישורו.

אלקין, כמצופה מעד שתלוי בנאשם לצורך שימור הקריירה הפוליטית שלו, לא ייחס לכך משמעויות פליליות. הוא הצהיר שמעולם לא חשב שהמינוי העצמי של נתניהו לשר תקשורת קשור למשפחת אלוביץ', וייחס את החלטתו של נתניהו לכהן כשר התקשורת ל"טראומה אישית" שספג ממוזס (שאימפריית התקשורת שלו כלל לא היתה נתונה לרגולציה מצד משרד התקשורת), לצד אי אמון בכושר העמידה של שותפיו לקואליציה ורצון אידיאולוגי טהור להביא "גיוון" למפת התקשורת.

עדותו של אלקין צפויה להסתיים בשבוע הבא.

67104-01-20