קונספירציה (נ) - תיאוריה בדבר קנוניה סודית וזדונית שלא ניתן להפריכה

ב-10 בפברואר 2022, יום ה', התפרסמה ב"כלכליסט", העיתון הכלכלי מקבוצת "ידיעות אחרונות", כתבה מרימת גבה. כתב הטכנולוגיה עומר כביר פירסם שורה של טענות שלא נשמעו קודם, לגבי מערכת הרוגלה "פגסוס" של חברת NSO.

לפי כביר, המערכת המפעילה את רוגלת "פגסוס", כנראה תוכנת הפריצה לטלפונים המפורסמת בעולם, כוללת בתוכה אפשרות מובנית להעלמת כל עקבות במערכת לשימוש בתוכנה. לא בדיעבד, אלא לכתחילה. בנוסף, לפי כביר, הפעלת התוכנה לא נעשית על גבי מחשב הלקוח אלא במחשב מרוחק, וממילא, גם אם בחר הלקוח ביצירת תיעוד לפעולותיו, הוא יהיה תיעוד בסיסי בלבד ולא של פרטי ההפעלה, שיישמרו רק במחשבי NSO.

כביר, כתב ותיק ובעל מוניטין המכסה את NSO מזה שנים, ניסח זאת ב"כלכליסט" כך: "מקור שמכיר את מערכת פגסוס ואת הארכיטקטורה שלה מקרוב מאוד אומר ל'כלכליסט': המערכת של NSO בנויה על עקרון ה-Deniability (התכחשות), ובין השאר מאפשרת למפעיליה למנוע תיעוד מקומי של הפעולות שהיא מבצעת. המשמעות היא שלאחר מעשה אין כל אפשרות לדעת נגד מי הופעלה המערכת ומתי". על שער העיתון, מתחת לאותיות השמנות "יכולות ההסתרה של NSO", נכתב בתמצית על הרוגלה: "היא אינה מותקנת במחשבי התוקף, ובעיקר היא מאפשרת שלא ליצור מלכתחילה עקבות דיגיטליים לפעילותה".

הטענות הידהדו צליל מוזר, משום שהן סתרו את ההצהרות המפורשות של החברה, לפיהן מערכת "פגסוס" בנויה דווקא על עיקרון ה-accountability (אחריותיות), בין השאר בשל הצורך לעמוד בתקנות בינלאומיות. שוחחתי עם איש מודיעין, מומחה רשתות. ניתן לייצר מכונה שאינה יוצרת של תיעוד של פעולותיה, הוא אמר, אך זה יהיה מעשה מוזר. כיצד החברה תיתן שירות ללקוח ללא שום "לוגים"? אין בכך היגיון עסקי.

יצרתי קשר עם אדם המכיר מקרוב מאוד את מערכת פגסוס ואת הארכיטקטורה שלה. אדם שאינו קשור לחברה ולדובריה. הוא היה חד-משמעי: המציאות הפוכה מזו שמתאר "כלכליסט". לדבריו, מערכת "פגסוס" יוצרת תיעוד שנשמר על השרת וללקוח אין אפשרות לשלוט בו. עוד באותו יום נשלח ל"כלכליסט" מכתב התראה על נייר מכתבים מפונפן, עליו חותמות של לא אחד אלא שני משרדי עורכי-דין. "הפרסום הבוקר מבוסס על טענות כוזבות לחלוטין", טען המכתב, "המערכות הרלוונטיות, בכל גרסאותיהן, כוללות תיעוד פעולות מלא של הפעולות שבוצעו במערכות, או במינוח המקצועי Audit Trail Log".

ייתכן, אולי, שהמקור ששוחח עם "העין השביעית" לא מכיר את המערכת הספציפית שנמכרה למשטרת ישראל, אולם ב"כלכליסט" טענו טענה גורפת לגבי כל מערכת שמוכרת NSO, וממילא, תמוה יהיה אם דווקא למשטרת ישראל מכרו מערכת המאפשרת העלמת ראיות. ייתכן כמובן שב-NSO משקרים. אחרי הכל, מדובר בחברה שכל מה שהיא עושה בעולם הוא לאתר חולשות בקוד שמתכנתים אחרים יצרו, כדי לחדור בחשאי לטלפונים של אנשים אחרים ולגנוב את המידע שבתוכם. מסוג החברות שהיית מחביא את כלי הכסף אם היו קופצות לקפה, ומציץ בחלון כדי לוודא אם היו טוענות שמזג אוויר יפה בחוץ. בקיצור, NSO היא חברה בעלת מוניטין מפוקפק.

כבר לפני חמש שנים התפרסם ב"ניו יורק טיימס" תחקיר, שיזמה קבוצת חוקרים מקנדה, לפיו התוכנה שמוכרת NSO משמשת לא רק למלחמה בפשיעה אלא גם לצרכי מעקב ודיכוי של עיתונאים, עורכי דין ופעילי זכויות אדם. התחקיר ההוא התייחס למקסיקו, אולם מאז התפרסמו עוד ועוד ועוד תחקירים וחשיפות על האופן בו משמשת "פגסוס" להפרת זכויות אדם ברחבי העולם, בשירות משטרים דכאניים, דיקטטורות וגופי שיטור וביון סוררים.

הפרסומים השליליים הצטברו למסה קריטית בשנה שעברה, ומשרד הסחר האמריקאי - אם מסיבות ענייניות ואם בשל הרצון שארה"ב תשתלט על שוק הסייבר ההתקפי בעצמה - הכניס את NSO לרשימה השחורה. מכאן התחיל סחרור שנמשך בהתפטרות בכירים וקרע בין בעלי המניות. NSO, המשלמת שכר עתק לעובדיה, הפכה למוקצה מחמת מיאוס וברשתות החברתיות החל ויכוח בין מנהלי חברות הייטק האם מוסרי להעסיק עובדים שעבדו בעבר בחברת הריגול.

המוניטין המפוקפק של החברה, והעובדה שהיא פועלת בתחום הדמדומים, בעולם ששוכניו לא ששים להשתזף באור הניאונים של אולמות בתי המשפט, מציעים שהמכתב ששלחו ל"כלכליסט" ובוודאי נזרק ישר לפח, יישאר שם, יחד עם האיום הטמון בו. העיתון גם התעלם מהאולטימטום הנוקב שכלל המכתב, כדרכם של מכתבים מעורכי דין. אולם מאחר שלא סביר ש-NSO יתנדבו לחשוף בפומבי את את האופן המפורט שבו פועלת "פגסוס" ולספק לכך הוכחות, הרי שלא ניתן להכחיש את טענות "כלכליסט". נותרנו במצב של מילה נגד מילה, ללא ששום צד יציג הוכחות לדבריו.

אולם לא זה היה הדבר התמוה באמת בפרסום של "כלכליסט". הטענות לאופי דיסקרטי בצורה תמוהה של מערכת "פגסוס", היו יכולות להישאר עוד פרק בעלילה של NSO. מה שעורר אי-נוחות גדולה באמת היה העובדה שהטענות של "כלכליסט" יצרו קופסה אטומה, כמעט בלתי ניתנת לחדירה, עבור פרסום אחר של "כלכליסט", מהדהד הרבה הרבה יותר.

הסערה המושלמת

הכתבה של כביר התפרסמה ב"כלכליסט" כדימינואנדו בקונצרט רוק כבד שניגן העיתון מזה כשלושה שבועות, מאז 18 בינואר. ביום ההוא התפרסמה ב"כלכליסט" בבולטות מיוחדת כתבת שער של כתב הפלילים והרגולציה תומר גנון, עיתונאי חוקר שכבר זקף לזכותו תחקירים מעניינים לאורך השנים, בין השאר בכיסוי הסתבכויותיו הפליליות של שאול אלוביץ', בעל השליטה לשעבר בבזק וב"וואלה" ונאשם מס' 2 במשפט המתוקשר ביותר בשנים האחרונות, הידוע בציבור כמשפט נתניהו ובאתר "העין השביעית" כ"משפט המו"לים".

ההפניה לכתבה של גנון ולטור פרשנות שכתב תפסה את רוב השער (למעט שתי הפניות נוספות ברצועה צרה בתחתיתו, ומודעה לכנס ההייטק-תוכן-שיווקי של העיתון): "משטרת ישראל משתמשת ב-NSO ללא פיקוח ובקרה כדי לפרוץ לטלפונים של אזרחים", מסרה הכותרת. המילים "לטלפונים של אזרחים" הודפסו בפונט גדול ועבה במיוחד.

הפרסום של גנון עורר עניין רב, ואפילו, כדבר הקלישאה האהובה כל-כך על עורכי טבלואידים זקנים ברוחם: סערה. כמובן, הפרסום עסק בנושא חשוב ובעל משמעות ציבורית, אך כמה פרסומים חשובים ובעלי משמעות ציבורית נורים מלוע העיתון היישר אל הריק, ולא נודע כי נדפסו?

למשל, לפני שנתיים התפרסמה ב"ידיעות אחרונות", עיתון האם של "כלכליסט", כתבת שער מרעישה, במוסף הדגל של יום שישי. כתב הביון רונן ברגמן חשף כי השב"כ עוקב בפועל מאז שנת 2002 אחר כלל אזרחי מדינת ישראל, באמצעות מה שברגמן כינה "הכלי", וכי נתונים על כל שיחות הטלפון, ההודעות, אתרי האינטרנט שבהם ביקרנו והמיקומים של כולנו מועברים כבר 18 שנה מחברות הסלולר לשב"כ ונשמרים אצלו. הפרסום המרעיש עורר כמה אדוות והעניין בו נעלם כלא היה.

מדוע דווקא הפרסום של גנון הצליח לתפוס תשומת לב חריגה? אולי משום שהוא כלל את כל האלמנטים עבור הסופה התקשורתית המושלמת: חברת ריגול חשאי מושמצת הנמצאת בלב שערורייה בינלאומית מתגלגלת (מה עוד ש-NSO הכחישה בעבר בכל תוקף ש"פגסוס" מופעלת נגד מספרים ישראליים: "התכוונו למערכות הנמכרות בחו"ל", טען דובר החברה). משטרת ישראל, שהיא שערורייה מתגלגלת בפני עצמה וריגול אחרי מפגינים נגד ראש הממשלה לשעבר (שערורייה מתגלגלת בפני עצמו).

הפרסום של "כלכליסט" נפל על אוזניהם הקשובות של חצי העם שמתעב את נתניהו, ופנה לפחדים הבכלל לא כמוסים שלהם: האם בתקופת נתניהו הופעל נשק סייבר משטרתי כנגד המפגינים נגדו? התחקיר גם כאילו ענה על אחד הפחדים הכמוסים של העידן הדיגיטלי: מישהו מקשיב לי? כן, ענו ב"כלכליסט", ולא בקטע טוב. "הציבור חושש, מוטרד ושואל שאלות אם התעסקו לו בטלפון", סיכמה ח"כ מירב בן-ארי, יו"ר הוועדה לביטחון פנים של הכנסת, שאירחה דיון בנושא בעקבות התחקיר.

השילוב של תפסנו את נתניהו ופרנויית ההאזנות, בתוספת ארומת הג'ון לה-קארה דה-לה שמאטע של NSO, הסעיר את הדמיון. ארגוני זכויות וחוקרים מהאקדמיה הזדעקו, בממשלה התחילו ישר להזיע, ברירת המחדל של הממשלה הנוכחית; והעוינות והבוז המסורתיים למשטרה איחדו את כל השאר בריקוד סביב מדורת התחקיר.

מה עוד שב"כלכליסט" לא נקטו בשיטה השגורה של שגר-ושכח, שבמסגרתה מרוקן העיתון את המחסנית על כל כדוריה. אחרי הכתבה הראשונה עקבו עוד ועוד פרסומים של גנון, כתבות וטורים שהגיעו לקרשנדו ב-7 בפברואר (שלושה ימים לפני פרסום הכתבה של כביר), עת גנון פירסם לראשונה 24 שמות של מי שלטענתו היו קורבן לשימוש בתוכנת "פגסוס" ע"י המשטרה.

לכל מספר יש שם

עד אז, הסתפקו ב"כלכליסט" בפרסום עוד ועוד טענות - ללא שום פרט שיכול לזהות אותן. תוכנת הריגול הופנתה נגד "פעיל חברתי", "מקורב לראש עיר", "מפגינים". ללא שם. ללא תאריך. בלי מסמך. בלי אפילו ציטוט של מקור. תחקירים מתאפיינים פעמים רבות בעושר של מקורות: מרואיינים רבים, תיעוד, מסמכים שנחשפים בפני הקוראים וממחישים להם את כובד משקלם של הגילויים. גם נשענים על מקור אחד, הדבר לפחות מצוין. על רקע זה, האריזה של גנון ו"כלכליסט" היתה חריגה.

ב"כלכליסט" לא ציינו אפילו אם הם נסמכים על מקור אחד או שהמידע מוצלב. פריט מידע שהיה מוסיף שכבת ביסוס לטענות בתחקיר. ב"כלכליסט" לא ניסו - או לפחות לא פרסמו שניסו - לבדוק את הטלפונים של מי מאינספור האנשים שלטענתם היו מטרה לרוגלה. בדיקה שאינה מצריכה ידע או משאבים יוצאי דופן.

כפי שציין גור מגידו ב"דה מרקר", הסיבה שנתנו ב"כלכליסט" לסירוב לפרסם כל פרט מזהה בקשר לתחקיר, היתה הדאגה לחיסיון המקור ("המחויבות לחיסיון המקור מגבילה את צעדינו"), אך המקור לא התגלה עם פרסום השמות בעיתון לאחר שבועיים וחצי. כך או כך, פרסום השמות שינה לראשונה את המומנטום. אם עד אז הפציץ "כלכליסט" בעוד ועוד טענות בלתי מזוהות, ללא בדל ראיה, מסמך, תאריך, או אפילו טענה למקור, והמשטרה, הפרקליטות והמשרד לביטחון פנים יכלו רק לשגר הכחשות כלליות וממילא לא משכנעות, הרי שכעת היה מה לבדוק - ותוצאות הבדיקה שוגרו במהרה לתקשורת: מתוך 26 שמות שנבדקו, רק נגד שלושה נעשה נסיון פריצה, רק אחד הצליח, ובכל מקרה שלושתם היו לפי צו ולא פרי פריצה פיראטית של קצין מודיעין.

עוד קודם לכן היה פולו אפ בודד שלא הוכחש: חדירה לטלפון של שלמה פילבר, לשעבר מנכ"ל משרד התקשורת של נתניהו וכיום עד מדינה נגדו (אביעד גליקמן, חדשות 13, 2.2; פילבר, צייצן כבד, הגיב בטוויטר: "אשתי בתגובה: 'סוף סוף מישהו מקשיב לחפירות שלך'"). מיעוט ידיעות המעקב בעלות הבשר, במיוחד על רקע סופת הפרסומים שפשוט ציטטו את התחקיר, היה עוד מאפיין בולט של הפרשה, שלא תרם לאמינות הסיפור: אם מדובר בהתנהלות עבריינית שיטתית וממושכת, שמטבע הדברים נטלו בה חלק עשרות או מאות אנשים, כיצד זה שהעיתונות הישראלית כולה, שניתרה מרגל לרגל כדי לקנות אחיזה בסיפור, לא הצליחה לייצר כמעט אף פרט מידע, אף עדות, אף ראיה?

לכן, הכתבה של כביר, שבאה אחרי ההכחשה המפורטת הראשונה של תחקיר "כלכליסט", עוררה אי-נוחות. כביר כתב על מרחב ההכחשה שיצרה לכאורה NSO עבור לקוחותיה, אבל בין אם כביר היה מודע לכך בזמן הכתיבה ובין אם לא, הפרסום יצר מרחב הכחשה עבור "כלכליסט". אם אין "לוגים" למערכת, אי אפשר לבדוק במשטרה אם הטענות של "כלכליסט" נכונות, אי אפשר לבדוק ב-NSO אם הטענות של "כלכליסט" נכונות. פשוט אי אפשר לבדוק.

נתניהו ומוזס

ההכחשה של 26 השמות גררה אחריה הכחשה נוספת, הפעם של צוות התביעה בתיקי נתניהו. ביום ראשון הודיעה הפרקליטות לבית המשפט כי נבדקו 1,500 מספרי טלפון הקשורים לחקירה, וכי לא מצאה שום שימוש לא מורשה בתוכנה שקשור אפילו לאחד מהמספרים, למעט חריגה מהצו במקרה של פילבר, שם נשאב מהמכשיר יותר תוכן ממה שהותר. לפי הפרקליטות, חומר זה נותר ביחידת הסיגינט ולא הועבר לחוקרים.

הודעת הפרקליטות עמדה באופן סותר לטענות של גנון כי נפרצו הטלפונים של איריס אלוביץ', מנכ"ל "וואלה" לשעבר אילן ישועה והעורך לשעבר אבירם אלעד, מנכ"לית בזק לשעבר סטלה הנדלר והסמנכ"ל דוד מזרחי, מנכ"לי משרד התקשורת לשעבר אבי ברגר ושלמה פילבר, ואבנר נתניהו, בנו של ראש הממשלה לשעבר. הפרקליטות הודיעה גם כי רשות ניירות ערך, שחקרה את "תיק בזק" שהוליד את "תיק 4000", הצהירה כי לא השתמשה כלל ברוגלה. זאת בניגוד לטענה מפורשת של גנון שלפיה הרשות השתמשה בשירותי יחידת הסייבר של המשטרה.

העובדה שמשפט נתניהו סיפק את הבדיקה המפורטת הראשונה בפרשה אינה מקרית. משפט השוחד, המרמה והפרת האמונים עמד כל העת ברקע הפרסומים של "כלכליסט", גם לפני שהוזכר בהם, ולו בשל העובדה שהבעלים של "כלכליסט", האיש השולט ללא עוררין בקבוצת "ידיעות אחרונות" כולה, הוא כמובן לא אחר מנאשם מס' 4 במשפט, ארנון "נוני" מוזס.

עד ינואר 2017 מוזס ונתניהו נתפסו בתודעה הציבורית כצ'ילבות האולטימטיביות, מי שנעים על מסילות מקבילות שלעולם לא תיפגשנה. הדלפת שיחות השוחד ופריצתו לחיינו של "תיק 2000" גילתה כי מוזס ונתניהו, שתיים מהדמויות העוצמתיות בישראל, ניהלו מערכת יחסים ארוכת שנים, נפגשו ושוחחו במטרה להגיע לשביתת נשק, שמשמעויותיה הפליליות נבחנות כעת בבית המשפט המחוזי בירושלים. כלומר, לא כעת, משום שהמשפט נפסק בשל התחקיר שהתפרסם בעיתון של נאשם מס' 4.

שני היריבים המרים, נוני וביבי, הם כעת בעלי אינטרס משותף; אם לא יהיו תלויים זה בזה, יהיו תלויים זה לצד זה. הקמפיין הרעשני שמנהל נתניהו, הפעלת מערך שלם של תומכים ומהדהדים, ניצול כל התפתחות על מנת להטיל דופי בחקירות המשטרה ובמערכת המשפט, פועל לטובת ביבי אבל משרת גם את נוני. וכשהפרסום בעיתון של נוני משתלב עם הקמפיין של ביבי, משתלבים גם האינטרסים.

בעוד זהות האינטרסים בין נאשם מס' 1 בנימין נתניהו לבין נאשמים מס' 2 ו-3, שאול ואיריס אלוביץ', גלויה במערכה המשותפת שמנהלים סניגוריהם בבית המשפט, הרי שמוזס, אדם דיסקרטי המתנהל בחשאיות, כותב בעיפרון ולא מחזיק מחשב במשרדו, נותר עומד מן הצד, נותן לסניגורים בן-צור, חן וחדד להרעים בבית המשפט ולהגיש בקשות על גבי בקשות, ומסתפק בהליכה מדודה מאחוריהם. כך למשל, לעומת הבקשות מלאות הברק והרעם שהגישו סניגורי נתניהו והאלוביצ'ים לעיכוב הדיונים במשפט בשל חשיפת פרשת הרוגלות, הסתפק מוזס בבקשה שהוגשה בשיהוי, וכללה משפט אחד. אלא שמאחורי הקלעים, כך לפי קומץ הפרסומים שהיו בעניין, מנהל מוזס כל העת מגעים קדחתניים לעסקת טיעון, קדחתניים הרבה יותר מאלו של נתניהו, שזכו לאינספור כותרות.

השפעת הפרסום ב"כלכליסט" על המשפט ועל אותם מגעים, שהיתה בגדר קונספירציה בלבד בימים שלאחר פרסום התחקיר הראשון, הפכה לענן כבד כשבין קומץ השמות שפירסם גנון היתה נציגות נכבדת לכוכבים של חקירות נתניהו והמו"לים. העובדה שקבוצת "ידיעות אחרונות" ו"כלכליסט" בתוכה, ידועים ככלי תקשורת הרתומים בכל מאודם לאינטרסים הזרים של בעל הבית - כפי שפורסם בהרחבה באתר "העין השביעית" במהלך השנים והומחש באופן הבוטה ביותר בשיחות "תיק 2000", בהם הציע מוזס לנתניהו "להזיז את הספינה" של "ידיעות אחרונות" ולרתום אותה לטובת נתניהו - הפך את הענן לשחור במיוחד.

האם זהו רק מקרה ממוזל שהעיתון שסדרת הפרסומים שלו עצרה את המשפט שייך לאחד הנאשמים בו? שסדרת הפרסומים החלה עם טענות לפלישה עבריינית לטלפונים של מפגינים נגד נתניהו, והסתיימה בטענות לפלישה כזו בדיוק לטלפונים של מי שהפלילו אותו?

ב"כלכליסט" מודעים כמובן לבעייתיות. בשבוע שעבר פירסמו על השער הפניה למאמר של משה גורלי, הפרשן המשפטי הוותיק של העיתון. "אסור שיצלח הניסיון לגייס את תחקיר 'כלכליסט' לעצירת המשפט נגד ראש הממשלה לשעבר", כתב גורלי נכוחה. העובדה שהמשפט הוא גם משפטו של הבעלים של העיתון, נשמטה. בכל אופן, פרקליטי הנאשמים לא התיישרו עם הקריאה של גורלי. בקשות לקבלת מידע על שימוש ברוגלה בחקירות נתניהו והמו"לים הוגשו ע"י סניגוריהם של נתניהו ושל האלוביצ'ים כבר יומיים לאחר הפרסום הראשון של גנון ב"כלכליסט". שבוע וחצי לפני ש"כלכליסט" פירסם את הטענות לשימוש כזה, ובזמן שהפירסום בעיתון הדגיש דווקא את הטענה כי השימוש ברוגלה כוון נגד המפגינים נגד נתניהו.

כך או כך, המשפט נעצר. בשבוע שעבר בוטלו שניים משלושת ימי הדיונים. השבוע בוטלו שלושתם. מה שלא נעצר הוא שטף פרסומי הכזב של מכונת התעמולה של נתניהו, שאינה מפסיקה לפלוט שובל עכור של שקרים בעקבות הפרסומים ב"כלכליסט". שמעון ריקלין, למשל, פירסם בערוץ 14 שהמשטרה השתמשה בתוכנת ריגול "הקשורה לאהוד ברק", של חברת פאראגון, "כדי לעקוב אחרי סביבת נתניהו" (המוצר של החברה כלל לא היה קיים בתקופת חקירות נתניהו). אלי ציפורי, למשל, פירסם שהמשטרה האזינה ללא פחות מ-1,500 טלפונים במסגרת חקירות נתניהו (הפרקליטות הודיעה על בדיקה של 1,500 טלפונים, לא האזנה להם). גם הפרקליטים עצמם תרמו למכונה כשהפריחו רמזים על כך שגם הטלפונים שלהם נפרצו - רמז שכמובן הפך מהר לעובדה אצל פרוקסי אחר של ביבי בתקשורת.

אתמול כבר הופץ הפוסטר בחשבון הפייסבוק של נתניהו: הזמנה להפגנה בכיכר הבימה בקריאה "ועדת חקירה ממלכתית עכשיו". את הפוסטר עיטרה פראפרזה על כותרת של "כלכליסט" בצירוף הלוגו האופייני שלו, בצבע אדום לבן.

הקומה הראשונה

תשובת התביעה לשופטי נתניהו הודלפה כבר במוצאי שבת, והתייחסות אליה הופיעה ביום ראשון ב"כלכליסט" במאמר מערכת לא אופייני (בעיתון לא מפרסמים מאמרי מערכת) ולא חתום. אחרי התמיהה שעוררה הכתבה של כביר שלושה ימים קודם, מאמר המערכת הגביר עוד יותר את התמיהה והפקפוק. לא היה צריך לקרוא בין השורות כדי להבחין שהפעם ב"כלכליסט" לקחו צעד לאחור. אחרי שהקימו מהומת אלוהים, נסוגו בהם מהחלק השערורייתי והקונספירטיבי של התחקיר. מהקומה השלישית שלו, אם תרצו.

החשיפה המרעישה של גנון כללה שלוש קומות: עצם השימוש בתוכנת "פגסוס" על-ידי המשטרה. על גביה, הטענה כי הצווים המשפטיים שמכוחם מפעילה המשטרה את הרוגלה אינם מתאימים למציאות הטכנולוגית העדכנית, ולכן השימוש בה אינו חוקי. ועל גבי אלו, הטענה כי במשטרה משתמשים באופן שיטתי, עברייני, יומיומי, בתוכנה, ללא שום פיקוח שהוא.

לגבי הקומה הראשונה: ניתן היה לשער שבמשטרה עושים שימוש בכלי פריצה כזה או אחר לטלפונים ניידים. אחרי הכל, אמצעי התקשורת הנפוץ בתקופתנו - ווטסאפ, כמו גם תוכנות מסרים אחרים כמו טלגרם וסיגנל - מוצפנות מקצה לקצה. כלומר, אין דרך ליירט אותן אלא על-ידי פריצה לקצה, דהיינו מכשיר הטלפון. בכל מקרה, מדובר בגילוי עיתונאי שעורר דיון ציבורי חשוב.

כבר כאן היה ניתן להבחין בטיפה'לה עודף התלהבות של "כלכליסט", שטישטש מציאות מעט מורכבת יותר. לפחות בחלק מההצהרות שהגיעו מכיוון המשטרה, התעקשו שאין ברשותם תוכנה מסוג "פגסוס" אלא "סייפן". זו אינה רק התחכמות ריקה, אלא אמירה שיש בה גם תוכן. הגרסה של "פגסוס" שנמצאת בידי המשטרה אינה דווקא זו שמתוארת בפרסומים השונים על השימוש ב"פגסוס" בחו"ל. למשל, היכולת להדביק טלפון ללא לחיצה על קישור בצד המטרה, יכולת שעליה מבוסס חלק גדול מהתהילה של NSO, כנראה כלל לא נמצאת במערכת המשטרתית.

בכל מקרה, בבלבול שנוצר אשמה באותה המידה המשטרה, שלא סיפקה הסברים מפורטים ובהירים. התנהלות זו נכונה לאורך כל הדרך, עת המשטרה והפרקליטות מציבים מול ההסתערות החד-משמעית של "כלכליסט" הכחשות חד-משמעיות משלהם, מבלי להסגיר פרטים שימנעו מבוכה, ותוך הצטיינות בניסוחים פתלתלים, לא מובנים וסתומים. מבחינה זו, לפחות, מערכת החוק הרוויחה ביושר את המצב חסר המוצא שבו נמצאת הפרשה כעת.

הקומה השנייה

הקומה השנייה חשובה גם היא: דיון בהתאמת המציאות החוקית לזו הטכנולוגית. גם כאן ניתן היה להבחין בפער בין הטענות של "כלכליסט" להסברים שניתנו. בעוד שב"כלכליסט" השתמשו בתיאורים חד-משמעיים של עבירה על החוק בזדון, המציאות בשטח אפורה יותר. לאורך השנים היו ועדות שדנו בנושא, נעשתה עבודת מטה, היתה מודעות לבעייתיות שבשימוש בצווים על פי החוקים העתיקים וכן נעשו ניסיונות משפטיים לשלב את שלושת צווי המעקב (האזנת סתר, חיפוש וחדירה למחשב) כדי לייצר מטריה חוקית לשימוש בתוכנה. גם כך, יש מי שסבורים שמדובר במצב חמור, בעייתי, שאסור היה שיתרחש. גם כאן, נפתח דיון ציבורי חשוב. אסור להמעיט בחשיבות הקומה השנייה של התחקיר.

כפי שתיאר גנון בפרסומיו, היכולות של תוכנת ריגול בטלפון החכם רחוקות מאוד מאלו של האזנת סתר לקו טלפון. הן גם חודרניות יותר מחיפוש בבית. "מיילים, הודעות ווטסאפ, תקשורת בוויבר, הודעות סמס, סיסמאות של חשבונות בנק ומייל, קוד כניסה לרכב ולבית, שיחות אינטימיות, רשימות, פתקים, מסמכים כתובים, שעת יקיצה בשעון, תזכורת לקחת כדורים, בדיקות רפואיות, מספרי חשבונות בנק, מלונות שאדם שהה בהם, מזונות שהוא משלם, יחסים מחוץ לנישואין, פורנו, אפליקציית היכרויות וכל המידע שעובר בהן", מתאר גנון.

מה בדיוק מותר למשטרה ומה אסור? אם "נוונה" היכולת להסתכל אחורה בתוכנות מסרים כגון ווטסאפ, כפי שטוענת המשטרה, מה המשמעות לגבי חדירה לאפליקציות אחרות? למשל אפליקציית של הזמנת חדרי מלון, שלפי "כלכליסט" שימשה את המשטרה כדי לגלות רומן של חשוד בפרשה פלילית ולהשתמש במידע כדי ללחוץ עליו למסור גרסה; או אפליקציית היכרויות שחשפה קשרים הומוסקסואליים של פעיל חברתי. גם אם המקרים הספציפיים הללו לא היו ולא נבראו - וב"כלכליסט" לא הביאו להם שום ראיה - השאלה נותרת בעינה. מקור המכיר היטב את מערכת "פגסוס" טוען כי ב-NSO נצבר ידע ספציפי לגבי אפליקציות שונות, המאפשר עקרונית בניית כלי שישאב את המידע רק מתאריך מסוים, בהתאם לדרישת החוק, אך הוא עצמו אינו מכיר פיתוח כזה.

התחקיר של "כלכליסט" עושה שירות חשוב גם בכך שהוא מפנה את תשומת הלב לאופן הקלוקל שבו מתנהלת מערכת המשפט מול בקשות צווים של גופי ביטחון. כאן באתר "העין השביעית" אנו עוקבים אחרי צווי איסור הפרסום, הניתנים ביד נדיבה. נדיבות שבחלקה הגדול הוא מורשת המפכ"ל אלשיך, מי שהשמיש את מערכת "סייפן" המשטרתית.

כמו במקרה של צווי איסור הפרסום, גם צווי ההאזנות נענים כמעט ללא סייג. גנון עמד על כך שהשופטים משמשים פעמים רבות (את הסייג הוספתי אני) כחותמת גומי, וכלל אינם מבינים על מה הם חותמים. זו מציאות עגומה שדורשת תיקון. אמנם, גם כאן הטענות של "כלכליסט" נדמות מעט מוגזמות - שופטים נחשפים לחומר המודיעיני כחלק מהליך הטיפול והליווי של הצו. האם שופט סבור שתכתובת ווטסאפ שהוצגה לו נתפסה בדרך קסומה כלשהי? מנגד, יש מי שמדגישים כי השופטים נחשפים לפעמים רק לפראפרזות מהחומרים המודיעיניים, וממילא עובדים בסד זמנים שלא מאפשר להם להתעמק. איזו גרסה נכונה? הלוואי שבזכות התחקיר של "כלכליסט" נזכה לבירור הנושא.

בקומה השנייה של התחקיר טמונה גם סכנה בעצם התגובה הפבלובית של אנשי זכויות האדם, החוקרים והארגונים. כך טוענת פרופ' ענת בן-דוד (שבין שלל תאריה היא גם חברת הוועד המנהל של עמותת "העין השביעית"), וטוען עו"ד איתי מק, פעיל זכויות האדם הישראלי הבולט ביותר בתחום סחר הנשק והתעשיות הביטחוניות. מק, במאמר שפירסם באתר ההודי העצמאי "The Wire", הזהיר כי הקריאות להסדרת החקיקה לשימוש ברוגלות היא בדיוק מה ש-NSO רוצה, ומה שקורה במדינות כמו גאנה ופולין, אחרי שהתגלה השימוש הממשלתי בתוכנה שם. הכוח הפוליטי הטמון ברוגלה הוא חזק מכדי לאפשר לפוליטיקאים את ההזדמנות להשתמש בו, כתב מק, ושופטים עוברים למצב "טייס אוטומטי" כשהם שומעים את המילים "צורך ביטחוני". "בשנים שעברו אני ואחרים השקענו בניסיון לשכנע כי רוגלות כמו 'פגסוס' שקולות לנשק קונבנציונאלי ודרושות פיקוח כמוהו", הוא מסכם, "אך מתברר יותר ויותר כי הרוגלות הן נשק לא-קונבנציונאלי, המאיים על עצם עתידה של האנושות וההישגים שהשיגה בתחום החירות".

"כדי שהסערה הנוכחית סביב פרשת NSO לא תסתיים בנורמליזציה של 'פגסוס' וביצירת בסיס חוקי לריגול אחרי אזרחים, מוקד הדיון הציבורי צריך להשתנות", כתבה פרופ' בן-דוד באתר "העין השביעית", "השאלה לא צריכה להיות אם השימוש ב'פגסוס" נעשה כדין, אלא כיצד מדינה דמוקרטית מכניסה בדלת האחורית טכנולוגיות שכל מהותן היא פגיעה בוטה בזכויות האדם, כאילו היו אמצעי לגיטימי. עם צו או בלעדיו – אסור ש'פגסוס' תהיה חלק מהחוזה שמגדיר את היחסים בין מדינת ישראל לאזרחיה".

כתב על כך יפה עומר כביר, ב"כלכליסט", במסגרת גל הפרסומים על הפרשה: כביר הזהיר מ"ראיית עולם בעייתית שבוחנת הכל רק דרך המסגרת הצרה של מה מתיר או אוסר החוק" במקום "בחינה מעמיקה של השלכות השימוש בכלים ושל הפגיעה שיכולה להיות להם באזרחים ובממסד הדמוקרטי". היועץ המשפטי לממשלה, כתב כביר, "רק הדף כל טענה שהועלתה באמירה שהחוק מתיר את השימוש. הוא לא פועל כמי שרואה את תפקידו בהגנה על זכויות חוקתיות ואחרות של אזרחים, אלא ככזה שתפקידו לוודא שכל פעילות שנעשית מבוצעת במסגרת החוק. ואם לא, אז יש לתקן את החוק".

הקומה השלישית

עד כאן הקומה הראשונה והשנייה, אבל הקומה השלישית היתה כבר בגדר סנסציה של ממש. כאן כבר לא מדובר בחשיפה של מציאות שאינה שנויה במחלוקת (שימוש משטרתי ברוגלות), וגם לא חשיפה של מציאות משפטית בעייתית (צווי האזנה לרוגלה), אלא בטענה להתנהלות עבריינית שיטתית, רבת שנים, של משטרת ישראל. "לא תקלה נקודתית אלא שיטה ממוסדת של המשטרה", כינה זאת גנון. "איסוף מידע אינטימי שכלל אינו קשור לחקירה". פריצות "לצרכי 'פישינג', גם נגד מי שעדיין אינם חשודים, או לאיסוף חומר שישמש כמנוף לחץ על נחקרים". עורכת "כלכליסט" גלית חמי כינתה זאת "פעולות זדוניות" ו"דוקטרינת שליטה מימי צ'אושסקו", וקראה ל"טיפוס במעלה הסולם, כדי להגיע למי שנתן את ההוראה". חמי כבר תהתה אם מדובר במפכ"ל, או אולי אפילו בשר לביטחון פנים או בראש הממשלה עצמו.

מאמר המערכת יוצא הדופן, שהתפרסם עם היוודע כי הבדיקה הראשונה שנעשתה לא חשפה שום דבר שדומה לטענות מרחיקות הלכת של "כלכליסט" - גילח את הקומה השלישית, המשמעותית, מהמבנה. "ב'כלכליסט' חשפנו לראשונה את עצם השימוש של המשטרה ברוגלות של NSO, ששמן נקשר בפרסומים שליליים על פגיעה בזכויות אדם ברחבי העולם" (קומה ראשונה), "ואת העובדה שצווי האזנת הסתר שניתנו אינם כוללים בכלל שימוש ברוגלות פולשניות של NSO" (קומה שנייה). נעלמו הטענות לסדרתיות, לאיסוף מודיעין עברייני, לפלישה לטלפונים של אזרחים שאינם חשודים. למסעות דיג וסחיטה. להתנהלות פושעת מערכתית שמגיעה עד למפכ"ל ואולי עד לראש הממשלה. "לעצם החשיפה הזו יש חשיבות ציבורית רחבה, שיש מי שמנסים להקטין", המשיך המאמר. אבל האמת היא שאף אחד לא ניסה להקטין את החשיבות הציבורית הרחבה של שתי הקומות הראשונות בתחקיר "כלכליסט". להפך, היא זכתה להדהוד אדיר בכל כלי התקשורת, כולל המתחרים המרים. היו רק מי שהעלו ספקות לגבי מהימנותה של הקומה השלישית. זאת שמאמר המערכת של "כלכליסט" העלים.

אגב, אתמול התפרסם ב"כלכליסט" פרסום נוסף שסימן נסיגה שקטה לאחור. עמיר קורץ ראיין שני קציני משטרה, בכירים לשעבר בלהב 433. לכותרת הכתבה נבחר הציטוט "הפעלת סיגינט לא תחת אגף החקירות - זו תקלה משמעותית", אך בראיון עצמו אמרו שני הקצינים בצורה נחרצת: אין מצב שהתיאור של גנון נכון. אין מצב ששוטרים השתמשו באופן פלילי במערכת. המערכת היא "עם לוגים מוקשחים שכל פעולה שנעשית בהם מקבלת תאריך, שעה ושם היוזר שנכנס ומה נעשה בדיוק", אמר קצין אחד. "קשה לי לראות מצב שבו במשטרה כל כך הרבה אנשים יעשו יד אחת לביצוע עבירות. המשטרה היא לא ארגון פשע, וגם בסיגינט אנשים מבינים את המותר והאסור ומה המשמעויות של זה", אמר הקצין השני.

מאמר המערכת לא היה חתום, אך הוא הידהד את קולו המתעתע של יואל אסתרון, העורך שמעל לעורכת הראשית גלית חמי, שבחר לעצמו את התואר "מו"ל 'כלכליסט'". עבורו היה מדובר בפרסום בעל משמעות אישית. אסתרון, המתקרב לשנתו ה-70, עסוק מטבע הדברים באופן בו ייזכר בדברי ימי הברנז'ה העיתונאית. האם יזכרו אותו כעיתונאי, עורך עם חיבה לעיצוב והגהה שמילא תפקידים בכירים בשוק התקשורת, או כמשרתו הנאמן של נוני מוזס, סנשו-פנשה של עיתונות מושחתת? פרסום תחקיר עיתונאי חשוב שזוכה להדהוד רם כל כך, ודאי יעזור להטות את הכף לכיוון הראשון.

ובכל זאת, למרות שאסתרון לא פירסם דבר בעיתון במהלך השבועות בהן נפרשה הפרשה מעל דפי העיתון, מה שכן עשה מאחורי הקלעים מטה את הכף לכיוון השני. מספר מקורות אישרו ל"העין השביעית" כי לפני שהתפרסמו ב"כלכליסט" הטענות לפיהן מערכת "פגסוס" בנויה באופן שלא ניתן לבדוק את פעילותה, הן הוצעו לעיתונאים אחרים, ארבעה לפחות, מחוץ ל"כלכליסט". מי שניסה למכור אותן לא היה מקור אנונימי, אלא מו"ל "כלכליסט" יואל אסתרון. בתגובה לפנייה אליו, מסר אסתרון: "לא נכון". אף אחד מהעיתונאים לא פירסם את הדברים. אחד מהם, שאולי דורבן לבדוק את הדברים בעצמו, פירסם את ההפך הגמור.

התקשורת

העיתונאי שבדק היה יוצא דופן על רקע היחס התקשורתי הכללי לפרסומים ב"כלכליסט": רוב העיתונאים וכלי התקשורת קנו את הסיפור על פרשת "פגסוס" במשטרה בלי לערער עליו, אבל גם בלי ממש להתעמק. מה שאפיין את ההתנהלות התקשורתית ביחס לתחקיר "כלכליסט" היה העדריות. כלי התקשורת, אויבים כידידים, נעו כגוש אחד לפי הרוח שנשבה מחילופי הפרסומים והתגובות בין "כלכליסט" ומערכת החוק.

דוגמה אחת לאופן הטיפול הנחפז של כלי התקשורת בפרשה היא האופן בו תוארה תגובת המשטרה לתחקיר. גם ב"כלכליסט" אבל גם בכלי תקשורת אחרים חזרו על הטענה שהמשטרה הסתבכה בתגובותיה, הכחישה כליל את הפרסומים ואז חזרה בה. עם כל חוסר הכבוד לדוברות של משטרת ישראל, ויש חוסר כבוד, המשטרה לא הכחישה את השימוש ברוגלה, אלא את השימוש בה ללא צו. מאז ועד עכשיו, לא חזרה בה מהטענה הזו. התוספת היחידה היתה כי ייתכן שהיו מקרים שבהם הפריצה, שנעשתה על-פי צו, אספה יותר מידע ממה שהיה מותר במסגרת הצו (אגב, גם הודאה זו נותרה עמומה, ולא ברור אם התייחסה לשימוש ב"סייפן" או בתוכנה אחרת).

לטענת המשטרה במקרה הבודד שפורסם, זה של הטלפון של פילבר, טענה שנותרה עקבית, היא לא השתמשה בחומר והוא לא נחשף לחוקרים.

מה שנוסף בהמשך, בעיקר בהצהרות ובתדרוכים של בכירי המערכת, היא הסתייגות זהירה כי ייתכן שהיה מקרה נקודתי של שימוש בתוכנה ללא צו, על-ידי שוטר שפעל על דעת עצמו, פעילות שאינה ידועה למערכת ותוכל להתגלות רק בבדיקה פרטנית (אגב, שימוש כזה ב"פגסוס" נעשה בעבר ע"י עובד של NSO עצמה, שהשתמש במערכת שהותקנה באיחוד האמירויות כדי לחדור לטלפון של האקסית). אם את האופן המטעה שבו מיסגרו ב"כלכליסט" את תגובות המשטרה אפשר לטעון ברצון להאדיר את התחקיר שפירסמו, הרי שאצל כלי התקשורת האחרים מדובר ברשלנות גרידא. סממן לתסמונת העדר.

אמון הציבור

בשורות הקודמות התייחסתי לתרומה הציבורית החשובה של הפרסומים ב"כלכליסט": בהעלאה לסדר היום של השימוש ברוגלות על-ידי המשטרה, של הבעייתיות המשפטית שמעורר השימוש הזה וחשוב מכך: הבעייתיות המהותית שבשימוש בנשק כה עוצמתי, "נשק לא קונבציונלי" כפי שמגדיר אותו עו"ד מק. וכן, גם באופן הבעייתי שבו מתבקשים וניתנים צווים משטרתיים באופן כללי בבתי המשפט בישראל. אך כעת צריך לדבר על הנזק, וייתכן שהוא עולה על התועלת. הנזק הוא בערעור אמון הציבור במוסדות המדינה, במשטרה, בפרקליטות, וכן, גם בתקשורת. הנזק שיוצר עיקרון ההכחשה.

כש"כלכליסט" מייצרים חור שחור סביב הפרסומים שלהם, ומפרסמים תחקיר שלא ניתן לבודקו, הם הופכים את המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט והשרים - לשקרנים. ואם הם לא שקרנים, הרי שהעיתון הוא מי שמשקר, וממילא אובד האמון גם בעיתונות. זהו מצב בלתי נסבל, שנוצר גם בשל התשובות העמומות מדי שנותנת מערכת החוק לטענות שהעלה "כלכליסט", אבל גם בשל ההתנהלות של "כלכליסט" עצמו: הפרסומים החוזרים ונשנים ללא בדל ראיה, תאריך, מסמך או טענה למקור; ופרסומי ההמשך שטענו, גם הם ללא שום ראיה כלשהי, כי אין שום דרך טכנולוגית לבדוק את הטענות, ובעצם - אין שום דרך בכלל אלא אם כן יחליטו העבריינים להתוודות (ב"כלכליסט" היו יכולים לסגור מעגל ולהציע את ההצעה המתבקשת: להדביק ב"פגסוס" את הטלפונים של כל קציני יחידת המודיעין במשטרה).

המציאות כרגע היא שהבדיקות שערכה הפרקליטות (לגבי 26 השמות הראשונים, ו-1,500 מספרי טלפון הקשורים לתיקי נתניהו) העלו שהקומה השלישית של תחקיר "כלכליסט" אינה נכונה. צוות מררי, צוות הבדיקה שמינה היועמ"ש היוצא, בצירוף נציגי השב"כ והמוסד, בודק הן במחשבי יחידת הסיגינט והן במחשבי NSO. לפי ההדלפות, גם בדיקה זו לא העלתה התנהלות פושעת סדרתית של משטרת ישראל. אם בימים הקרובים יתברר אחרת, אם בניגוד לפרסומים המקדימים צוות הבדיקה אכן מצא את הבלתי נסבל - מאות או אלפי פריצות לא מורשות לטלפונים של אזרחים, גם כאלה שאינם חשודים בדבר, לצרכי מודיעין וסחיטה, שטויחו באופן שקרי - חנויות הכובעים בישראל יתרוקנו מסחורה, ונזדקק גם ללא מעט מטפחות.

אם לא, הרי שלפי "כלכליסט", המשטרה, הפרקליטות, רשות ניירות ערך, השב"כ, המוסד - כולם כולם משקרים. זו מציאות בלתי נסבלת. מזיקה. מערערת. לא מדובר בדאגה לעצביהם המרוטים של כמה עיתונאים, אלא לחוסן הנפשי של הציבור בישראל ושל הדמוקרטיה שלו. בקורונה ראינו בבירור כי המדינות שמיטיבות להתמודד עם המגיפה הן אלה שיש בהן לכידות חברתית. אמון הציבור אינו מילה ריקה אלא תנאי לקיומה של דמוקרטיה.

הדאגה של העיתונות לאמון הציבור במוסדות הדמוקרטיים אינה במתן אמון עיוור בהצהרותיהם או בהימנעות ממתיחת ביקורת. ברור שלא. אם זה היה המצב, אפשר לסגור את העיתונות. המשטרה משקרת לפעמים. צה"ל משקר וגם השב"כ משקר. הו, כמה שהוא שיקר. אבל כדי שנוכל לקיים כאן חברה חופשית נדרשת חזקת כשרות כלשהי. לא ייתכן שכ-ו-ל-ם משקרים. אם את חזקת הכשרות יחליף עיקרון ההכחשה לא נצטרך עיתונות, כי לא תהיה מדינה.

לכן, אם ל"כלכליסט" יש הוכחות לתרבות הפשע שהם טוענים שפשתה במשטרה, שיציגו אותן. אם אכן כך, נתאבל על אובדן התום המועט, אך החיוני כל כך, ונודה ל"כלכליסט" ולתומר גנון שעזרו לעשות את ישראל למקום טוב יותר. אם יבחרו ב"כלכליסט" להמשיך בטקטיקה של עיקרון ההכחשה, לא יהיה מנוס מלהאמין לאפשרות האחרת: מישהו הצליח לשטות בעיתונאי, למכור לו תיאוריית קונספירציה ולסחוף אחריו את התקשורת והמדינה כולה. ואז ימלאו את החלל תיאוריות קונספירציה אחרות. במקום שוטרים ואנשי סייבר אפלוליים, יככבו בהן מו"ל מושחת, העורכים יואל אסתרון וגלית חמי, ועיתונאי ישר והגון אחד.