כפי שתואר בחלקיה הקודמים של הסקירה (1, 2), מפרוץ המשבר בקיץ 2007 ועד להחרפתו הקשה בסתיו 2008 פורסמו בעיתונות הכלכלית עשרות רבות של ידיעות, ניתוחים ודברי פרשנות מרגיעים, חלק גדול מהם על-ידי בעלי עניין משוק ההון. יחד עם זאת, מדי פעם הופיעו גם דברי אזהרה מפני משבר נדל"ן ואשראי שעלול להתרגש על השווקים. פרסומים אלו לא זכו למשקל הראוי להם, ועוד ועוד השקעות זרמו בשנה שלפני פרוץ המשבר אל אפיקים שהתגלו כמאכזבים ביותר. מדוע חלקן של האזהרות הללו בתמונה הכללית של התקשורת הכלכלית נותר זניח?
ראשית, יש להבחין בין ידיעות ספציפיות שהתפרסמו בעיתונות הכלכלית ובין הטון הכללי ששלט בה. קשה מאוד לשים את האצבע על מושג חמקמק כ"טון שולט". הוא נוצר לא רק מהיחס בין מספר הידיעות והפרשנויות שקובעות כי יש בועת נדל"ן וצפוי משבר אשראי ובין אלו הכופרות בכך, אלא גם מסיקור עצום ממדים וחנפני לאילי נדל"ן ומשקיעים, מהאדרת עשירים באשר הם עשירים, ומדיווח שרובו ככולו נטוע בתפיסת עולם קפיטליסטית. עורך עיתון כלכלי יכול להיות זהיר בטור האישי שהוא כותב, ואף להתריע על הסכנות שבאופק, אבל כשמרבית העמודים בעיתונו מעבירים את המסר שהמצב הבסיסי נפלא וימשיך להיות כזה, נבלעים דברי האזהרה שלו ומאבדים מעוצמתם.
"כשהשווקים חוגגים, למעטים בלבד יש אינטרס מובנה להזהיר מפני תוצאות החגיגה ולהכריז שלא תימשך לנצח", כתב סבר פלוצקר ביוני 2007. "אינטרס כזה בוודאי שאין לסוחרי ניירות הערך, המניות, אגרות החוב, קרנות הגידור, האופציות, הסלים, המוצרים המובנים וכל המגוון הססגוני של מכשירי השקעה המציף את השווקים [...] אין גם אינטרס כזה לאלפי היועצים, האנליסטים, הכלכלנים, רואי-החשבון, עורכי-הדין, הברוקרים, הפרשנים והבנקאים, המרוויחים הון מהבועה. אפילו לממשלות עניין רב בגאות פיננסית גדולה [...] ואמצעי התקשורת? אלה יונקים משוק ההון הבועתי את המודעות והפרסומות, וגם נהנים מהבזבזנות הראוותנית של שכבת מתעשרי הבורסה החדשים. כשכוחות כה חזקים מתחברים יחדיו להסתיר מעיני הציבור את עובדת היות הבועה בועה, מעטים הסיכויים של האזרח הקטן החרד למעט כספו לנהוג בהגיון כלכלי וכספי. בעל-כורחו הוא נסחף פנימה אל החגיגה, כי כולנו נסחפים אליה".
בהמשך הטור מנה פלוצקר את הסימנים להיווצרות בועה בורסאית, ובין היתר ציין את "הגודל הפיזי של העיתונים והמוספים הפיננסיים". לדבריו, "ערב התפוצצות בועת מניות הטכנולוגיה באביב 2000 [...] התנפחו המדורים הפיננסיים של העיתונים היומיים לממדים מבהילים, והפכו לעיקרו של העיתון ולא למוסף שלו. מאז מומלץ לכל משקיע להסתכל היטב על היקף התקשורת הפיננסית כסימן אזהרה מפני ניפוח יתר של תרבות הבורסה". כשפלוצקר התבונן סביבו בתחילת קיץ 2007 על התקשורת הכלכלית בישראל, הוא ראה בעצם גודלה סימן אזהרה של ממש: "מדד גודל העיתונות הפיננסית בישראל מצביע בבירור על שגעון גדלות חסר תקדים", כתב, וזאת בטרם יצא לאור הגיליון הראשון של העיתון "כלכליסט".
ואמנם, בשנים האחרונות חל גידול משמעותי במספר העמודים של עיתוני הכלכלה הישראליים. בפברואר 2007 התפרסם ב"דה-מרקר" "מכתב לקוראים" שבישר על הגדלת היקף העיתון, ובדצמבר אותה שנה, במכתב נוסף, נודע כי שוב "דה-מרקר" מתרחב (בין המדורים שיורחבו, נכתב שם, גם "מדור הנדל"ן – שוק שהתעורר בשנתיים האחרונות ומצוי בתנופה שלא היתה כמוה בעשור האחרון"). נוסף על כך, בפברואר השנה הושק "כלכליסט", העיתון הכלכלי החדש מבית "ידיעות אחרונות".
כיצד עודדה ועדת בכר את העיתונות הכלכלית
הגידול המשמעותי בהיקף העיתונות הכלכלית בישראל בא בד בבד עם תוצאות רפורמת בכר, שהביאה לסיום הבעלות הבלעדית של הבנקים על קופות הגמל וקרנות הנאמנות, ויצרה תחרות בשוק הפנסיה. "דה-מרקר", למשל, ליווה ועודד את הרפורמה מתחילתה, חגג את הצלחתה שוב ושוב, בכל הזדמנות, תמך בה ובשר האוצר בנימין נתניהו, שהוביל אותה במהלך ביצועה, הבליט את יתרונותיה, פעם אחר פעם, פירסם את דברי משבחיה, החמיא לעומד בראשה, ואף זיכה אותה מאשמה בכל הנוגע למשבר הנוכחי.
האם רק אמונה בצדקת הדרך של הרפורמה הביאה לכך, או אולי גם הבנה עסקית כי הדבר יועיל לעיתון עצמו? בעקבות הרפורמה בשוק ההון, נוצרו יש מאין תקציבי פרסום עצומים של חברות פיננסיות שביקשו לפתות את הציבור הרחב. הנה כך כתב סמי פרץ, עורך מהדורת הדפוס של "דה-מרקר", באוקטובר 2006: "בטח נתקלתם באחרונה במודעות של חברת ההשקעות פריזמה – איך אפשר לפספס אותן? ובכן, מדובר בחברת השקעות חדשה ששופכת מיליוני שקלים שמפרנסים פרסומאים, מפיקים, מעצבים, מכיני שלטים, אנשי דפוס ועיתונים שנהנים מתקציבי הפרסום שהחברה מוציאה בנסיונה לשמור על מאגר לקוחותיה. [...] אותה פריזמה לא היתה באה לעולם אלמלא ועדת בכר".
ואמנם, הגאות בתקציבי הפרסום של בתי-ההשקעות היתה מרשימה. "במחצית הראשונה של 2006 דורג ענף הקרנות כמפרסם השישי בגודלו בישראל, בעוד שבתקופה המקבילה ב-2005 היה הענף במקום ה-14", דיווח "דה-מרקר" בספטמבר 2006. תקציב השיווק של מגדל שוקי הון עלה מ-300 אלף שקל בשנת 2004 ל-16 מיליון שקל בשנת 2007. נתחים יפים מתקציבים אלה הועברו לעיתונות הכלכלית כולה, ול"דה-מרקר" בפרט, שהלך ותפח לממדי ענק. מותר להניח שלעיתונות הכלכלית לא היה אינטרס לפוצץ את הבועה שהביאה לפריחתה. שלל העמודים החדשים התמלאו באינספור ידיעות על הצלחותיהם של בתי-השקעות, אילי נדל"ן, הבורסה בתל-אביב וסטרט-אפיסטים שביצעו מכירות במיליוני דולרים. הפריחה הכלכלית הלכה יד ביד עם הפריחה העיתונאית, כשכל צד במשוואה מדרבן ומקדם את האחר.
יש לזכור כי אף שניתן ללקט תחזיות פסימיות ודברי אזהרה מארכיוני התקשורת הכלכלית של השנים האחרונות, מרבית הפרשנויות והתחזיות שפורסמו ברגע הקריטי של תחילת התפוצצות הבועה, ביולי 2007, לא חזו את עוצמת המשבר בשוק המשכנתאות ואת ההשלכות החמורות שלו על שוק האשראי העולמי. רק כמה חודשים לאחר מכן החלו ממדי האסון הפיננסי לצוף בטורי הפרשנות. אפילו אז, ובמשך החודשים הבאים, המשיכו להתפרסם בתכיפות גם תחזיות רבות שהיו אופטימיות לחלוטין.
גם לאידיאולוגיה שבה מחזיקה העיתונות הכלכלית היתה תרומה להצנעת הקולות הביקורתיים. בכנס על תקשורת פוליטית שנערך לאחרונה באוניברסיטת תל-אביב אמרה ח"כ שלי יחימוביץ': "כשתקשורת נשלטת על-ידי בעלי הון נשאלת השאלה איזה אתוס יש לה. את מי היא מייצגת? לא במקרה מה שקורה בארה"ב ובבורסות העולם נפל עלינו כרעם ביום בהיר, מפני שלא עסקנו בזה, לא כפוליטיקאים, ולא כעיתונאים. התקשורת הכלכלית הישראלית היא ניאו-ליברלית, ימנית, שמרנית. מעולם לא התקיים כאן דיון אמיתי על הפרטה, מעולם לא התקיים כאן דיון אמיתי על בועת שוק ההון".
עיתונאי "ידיעות אחרונות" גדעון עשת, מהנציגים הביקורתיים היחידים שנותרו בעיתונות הכלכלית, מסכים בפה מלא לטענה זו. "העיתונאים שכותבים ועובדים בתקשורת הכלכלית”, אומר עשת, "לא שונים מכל עולם הכלכלנים האחר. אם הם למדו כלכלה הם למדו באוניברסיטאות שבגדול מלמדות את השטויות האלה ש'ממשלה זה זיפת' ו'הכל פתרנו'. משנת 2002 עד 2007 היו חמש שנים אדירות, וכשיש תקופה כזאת אז כל הכלכלנים, כל מי שמראיינים אותם וכל מי שכותב – חי בעולם שהכל מסודר, הכל בסדר.
"התקשורת הפיננסית עזבה בצד נושא כמו המימון של עסקאות ענק בגלל שכולם נתפסו לאופטיקה. מוישה קנה את איציק, המניות של איציק עלו, סימן שמוישה עשה עסקה טובה. אף אחד לא אמר: רגע אחד, אנחנו מזיזים ניירות פה, אנחנו לא משנים את המהות העניינית של החיים".
יש לדעתך אינטרס של ממש בניפוח הבורסות?
"אני לא חושב שדמויות המפתח בתקשורת הישראלית הכלכלית – גלית חמי, גיא רולניק, סמי פרץ או סבר פלוצקר – הם בעד לנפח בורסות. לא. אבל תסתכל מה עושים. קח, למשל, את מדורי הרכילות בעיתונות הכלכלית, שהם מדורים על אנשים עשירים. מהי התרבות הזאת? האדרה בלתי רגילה של אנשי עסקים שכאילו הצליחו. כל התקשורת הכלכלית היום עברה מנושא לאישיות. וכשאני מפאר ומרומם את לבייב, וכותב עליו, ומרכל עליו, והבת שלו, והסבתא שלו, והבית שלו, והוא קנה בית פה, והוא מכר את הבית שם, וזה החיים הכלכליים – אני אומר לכל האנשים: תדעו לכם שהסיפור המרכזי, ההצלחה הכלכלית, זה הבורסה. ככה אנשים נמדדים, אלה האנשים המצליחים, קדימה היי".
דוגמה בולטת לסוג כזה של סיקור היתה בפברואר השנה. במלון פלאזה בניו-יורק, שבבעלות יצחק תשובה, התכנסה ועידת העסקים של ישראל-ארה"ב. לקראת הוועידה התפרסמו ידיעות מחמיאות על תשובה ועל המלון שרכש. לאחריה התפרסמו שירי הלל לבעל הבית. שמועות שנפוצו באותם הימים ממש על קשיים פיננסיים שאליהם נקלעה קבוצת דלק הוכחשו נמרצות.
בראיון טלוויזיוני מקיף (15 דקות) שערך עימו באותם ימים בן שני מטעם תוכנית "שישי" של ערוץ 10, לא נדרש תשובה להשיב אפילו פעם אחת לשמועות על קשייה של קבוצת דלק, שמועות שבימים אלה מתברר עד כמה היה להן יסוד.
לא נעים לקלקל את החגיגה
הכלכלן דניאל דורון, העומד בראש המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי, אוחז בהשקפת עולם כלכלית שונה מאוד מזו של עשת. לדבריו, פרט לעיתון "דה-מרקר", שניסה להבין את המשבר לעומקו ועשה "עבודה יוצאת מן הכלל", כהגדרתו, בניתוח הגורמים הממשלתיים לבועת האשראי בארה"ב, מרבית העיתונות הכלכלית בישראל שבויה בעמדות שגויות. לדעת דורון, למעט ידיעות הכרוניקה הכלכליות, עמודי הכלכלה מדברים בטון אחד, המביא לידי ביטוי את התפיסה הכלכלית של השמאל.
את האחריות של העיתונות הכלכלית למשבר הנוכחי מוצא דורון בכך שהיא מקדישה עמודים רבים מדי לנושאים שוליים ואינה מטפלת בשאלות היסוד של הכלכלה. "משכורות גבוהות", אומר דורון, "זה מרגיז נורא, אבל מבחינה כלכלית אין לזה שום משמעות. אם מתרכזים בפוליטיקה של הקנאה, ומסיחים את הדעת מהשאלות היסודיות, אין פלא שמשבר כזה קורה".
דורון מסכים גם עם הקביעה כי קולות שהתריעו מפני הבועה נדחקו לשוליים בטרם התפוצצה. "היה נוח להתעלם מהם", אומר דורון, "מפני שכולם השתתפו בחגיגה. אף אחד לא אוהב אומרי לאו ונביאי זעם. גם קולו הצלול והבהיר של וורן באפט לא נשמע ולא קיבל די ביטוי בעיתונות, מפני שהעיתונות השתתפה בחגיגה, קיבלה מודעות יפות, ולמה לקלקל חגיגה יפה?".
לדברי מתן חודורוב, הכתב הכלכלי של גלי-צה"ל, התקשורת לא התריעה די מפני משבר המתרגש ובא, פשוט מפני שלא היו די סימני אזהרה. "התקשורת ברובה הצטרפה לחגיגה הקפיטליסטית, רכבה על גבה ובמידה מסוימת אפילו הובילה אותה, כי היא לא נתקלה בעמדות הקודרות ובחוזי השחורות באותם מינונים ובאותן כמויות ובאותם מספרים שבהם היא נתקלה בכלכלנים אופטימים", הוא אומר.
חודורוב מדגיש גם כי אחד הליקויים שבתפקוד התקשורת הכלכלית, שמאפיין גם את התקשורת שאינה כלכלית, הוא בנטייה לדווח בהקצנה. מבחינה זו, לדבריו, אין הבדל בין תיאור שנות הצמיחה כחגיגה שלא תסתיים לעולם ובין תיאור המשבר הנוכחי כקטסטרופה פיננסית חסרת תקדים. ההבדל בין הדיווח הקיצוני בתקשורת הכללית לדיווח הקיצוני בתקשורת הכלכלית מתגלם במידת ההשפעה על המציאות. דיווח בתקשורת כלכלית יכול להיות "משפיע עד קטלני", כהגדרתו, ומשום כך האחריות שמוטלת על העיתונים הכלכליים גדולה במיוחד.
תחקיר כלכלי הוא לוקסוס גדול מדי
גורם נוסף לכשל טמון בתנאי העבודה של העיתונאים. אף שמידת השפעתה על העולם שהיא מסקרת גבוהה בהרבה מזו של העיתונות הכללית, העיתונות הכלכלית לוקה בכמה מהבעיות שמאפיינות גם את העיתונות הכללית – בין היתר ירידה במעמדו של העיתונאי; דחיקת עיתונאים ותיקים ומנוסים לטובת צעירים המוכנים להסתפק בשכר נמוך יותר; ודרישה הולכת וגוברת מצד המערכות למספר גדול של כתבות וידיעות, גם תוך ויתור על איכותן.
לכאורה, תפקידה המרכזי של התקשורת הכלכלית הוא ליידע את קוראיה וצופיה ולעזור להם לנווט את דרכם בג'ונגלים הפיננסיים. אפשר היה לצפות כי יתפרסמו בה בשנים האחרונות לא רק פרשנויות המזהירות מפני בועת נדל"ן או משבר הממשמש ובא, אלא גם, למשל, תחקירי עומק על מידת החשיפה של בנקים ישראליים לסיכונים בשווקים הבינלאומיים. אך תחקירי עומק נדירים בעיתונות הכלכלית לא פחות מאשר בעיתונות הרגילה. או כפי שניסח זאת חגי גולן, עורך "גלובס": "משרת התחקירן בעיתון היא משרה לא משתלמת. תחקירן יכול לעבוד חודש-חודשיים על תחקיר, ולהגיע למצב שזה יורד לטמיון. זה לוקסוס גדול מדי עבור רוב בעלי העיתונים. אתה רוצה לראות תוצרת מעיתונאי. זו הסיבה שאין מספיק תחקירים בעיתונות בכלל ובעיתונות הכלכלית בפרט".
עו"ד עודד קרייזל, הכותב יחד עם שותפו אורי רונן את בלוג ניתוח המניות "מדידות מה-BuySide", כלל אינו דורש מהעיתונות הכלכלית לשמש כלי ביקורתי בדיווח על שוק ההון. "העיתונות הכלכלית החוקרת, האמיתית, נעלמה", אומר קרייזל, "ובסך-הכל אי-אפשר לצפות מהעיתונות הכלכלית כפי שהיא לייצר תוכן ביקורתי ראוי. צריך להבין איך פועלים הכתבים הכלכליים. יש לא הרבה כתבים כלכליים, והם צריכים למלא הרבה מאוד עמודים. הם בסך-הכל אנשים שאני רואה בהם מסכנים, כי הם לא מסוגלים לבצע את העבודה שלהם כמו שצריך. אם אתה צריך לייצר תוכן כל יום, והרבה מאוד תוכן, אז מן הסתם התוכן לא יכול להיות מעמיק.
"צריך להבין גם לאיזה צורך משמשת העיתונות הכלכלית. היא לא משמשת לכתבות עומק ולא לכתבות ביקורתיות וחקירתיות, אולי בשוליים. העיתונות היא קודם כל עסק שצריך להתקיים. וההמון לא רוצה לשמוע הרבה ביקורת. ביקורת, במיוחד כשהיא קשה, לאו דווקא מוכרת. רוב הציבור רוצה לבוא בבוקר, לקרוא את העיתון במשך רבע שעה, עשרים דקות, ושמה נמצא הרייטינג. זה מה שהם מספקים".
בדברים אלה קולע קרייזל גם לדעת המיליארדר מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו-יורק ומקים חברת החדשות הפיננסית הקרויה על שמו. בראיון שהעניק לאחרונה למגזין "G" של "גלובס", התייחס בלומברג לאחריותה של העיתונות הכלכלית למשבר הנוכחי וטען כי היו בה פרסומים רבים שהתריעו מפני המשבר המתקרב, אך הקוראים לא רצו להטות אוזן אליהם. "זה לא העיתונות הכלכלית שכשלה בתפקיד", אמר בלומברג, "אלא הקוראים של העיתונות הכלכלית שאינם שמים לב כשזה לא האינטרס הפרטי שלהם לעשות זאת". לדברי בלומברג, העיתונות משקפת את הנושאים שמעניינים את הציבור, ולכן "אם אתה לא אוהב את מה שיש בעיתון, אל תאשים את המוציא לאור, תסתכל במראה".
לבסוף, וכפי שהודגם בחלק השני של הסקירה, עמעום המציאות הכלכלית נבע גם מהאינפלציה הגבוהה, אם להשתמש לרגע במונח מעולם הכלכלה, במספר האנליסטים של שוק ההון שהחלו לכתוב ולהתראיין לתקשורת הכלכלית. אינטרסים של אנליסטים לרוב אינם שקופים לציבור. לעתים, כפי שפרסם כאן בעבר עומר שרביט, פינות ייעוץ בערוצי טלוויזיה הן מכונה משומנת של פרסום סמוי המייצרת הכנסות של מאות אלפי שקלים בשנה.
לדברי גדעון עשת, כעת יש לתקשורת הכלכלית הזדמנות מצוינת להיפטר מכל אותם מומחים מטעם. "כל האנשים האלה, אף אחד מהם לא ראה כלום", הוא אומר. "תקשורת הגונה היתה אומרת, כל אלה שריאיינו אותם בשנתיים האחרונות ולא אמרו לנו שיש פה משבר, אלה אצלנו עכשיו לא מתראיינים יותר. אני אחפש אותם שניים-שלושה שלא דיברו או שדיברו ההפך, ומעכשיו למשך שנתיים הם יהיו הפרשנים שלי'".
וזה לא קורה.
"מה פתאום? כל אותם טיפוסים, מנהלי הכספים של מנליסט של פנליסט, יו ניים דם, כולם ממשיכים להיות מרואיינים על-ידי התקשורת כאילו שהם מבינים משהו. הם לא מבינים כלום. אני הרי לא מבין כלום, אני מודה, אני לא מנהל כסף של אף אחד. הם ניהלו כספים. האם הם אמרו לי ולכל העולם, נניח ביולי 2007, 'הבורסה האמריקאית מנופחת מטורפת', 'מניות הבנקים שם זה זבל, לברוח כולם'? מה פתאום. הם לא אמרו את זה, אבל ממשיכים לראיין אותם. אנחנו ממשיכים לראיין אותם, להזמין אותם להשמיע את דעתם. מה, יצאנו מדעתנו? הרי אלה אנשים שכשלו".
יש סיכוי שבעקבות עוצמת המשבר ישתנה אופיה של התקשורת הכלכלית?
"לדעתי, אף אחד לא למד את הלקח. מה שכולם רוצים זה שהממשלות יזרימו, ואחר-כך לא ישתנה כלום, וכל החכמים הגאונים של התקשורת הכלכלית יכתבו שכיוון שהממשלות הזרימו ויצאנו מהמשבר, עכשיו הממשלות נכנסו לגרעונות ולכן צריך לקצץ בשירותים הציבוריים ובחינוך ובהשכלה גבוהה, ומה פתאום נותנים קצבאות, כי זה מה שהם מאמינים באמת. הם לא למדו כלום, ולא מעוניינים בלקח הכואב שאומר, כל מה שאנחנו חשבנו בכלכלה היה טעות".
ביולי השנה, במסגרת מיזם "שנה למשבר האשראי העולמי", העלה "דה-מרקר" על דוכן הנאשמים את האחראים, לדעתו, למצב הנוכחי. בין היתר ניתן היה למצוא שם את ג'ורג' בוש, קרנות הגידור, הבנק הפדרלי וסוכנויות דירוג האשראי. העיתונות הכלכלית לא הופיעה שם. אולי בשנה הבאה.
לשאר חלקי הסדרה
"נדם קולם של הפסימיסטים"
סימני המשבר כבר נראו באופק, אבל כתבי הכלכלה דיווחו על אופטימיות בדאבוס וחיוכים בוול-סטריט, והכותרות הראשיות הצמיחו קרניים לדובים שהתעוררו משנת החורף. כיצד התנהלה העיתונות הכלכלית בחודשים שלפני המשבר העולמי: התחזיות, הדיווחים והפספוס הגדול. חלק ראשון בסדרה
"הניתוח נכשל, הפציינט התרושש"
הפרשנים הכלכליים הבכירים זיגזגו, או הזהירו כשכבר היה מאוחר מדי. אולי משום שהעיתונים שלהם נשענו על אנליסטים אינטרסנטים ואופטימיסטים מדי. כיצד התנהלה העיתונות הכלכלית בחודשים שלפני המשבר העולמי: התחזיות, הדיווחים והפספוס הגדול. חלק שני בסדרה