לחקירתו האחרונה במשטרה, במסגרת פרשת "תיק 2000", הגיע מו"ל "ידיעות אחרונות" והעורך האחראי ארנון (נוני) מוזס עם מזוודה על גלגלים. באתר News1 ובחדשות 2 ידעו לספר כי הטרולי היה עמוס מסמכים שנאספו על-ידי חוקרים פרטיים ובהם ראיות לקשר ההדוק והבלתי ניתן להפרדה בין "ישראל היום" לבין בנימין נתניהו. אם הדברים נכונים, הרי שיש בכך אירוניה כפולה ומכופלת: כפי שנדגים כאן מיד, שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום" ופטרונו של נתניהו, היה – למרבה ההפתעה? – חבר של כבוד ברשימות הלבנות המפורסמות של "ידיעות אחרונות".
מילת הסבר: רשימות שחורות הן אלו שבהן נכללות דמויות ציבוריות שצפויות לספוג מהעיתון התעלמות רועמת או סיקור שלילי במפגיע. ברשימות הלבנות מופיעות דמויות הזוכות לחסינות, כאלו שדפי העיתון נפתחים לכבודן בשמחה ומידע שאינו נוח להן מחליק בקלילות אל פח המִחזור.
האירוניה כאן כפולה ומכופלת משום שאדלסון הוא היריב העסקי הראשון מזה שנות דור שהצליח להוריד את "ידיעות אחרונות" על הברכיים, ומי שכניסתו לשוק העיתונות הישראלי, עם צ'ק של מיליארד שקל, היתה המחולל של חלק נכבד מסדר היום הציבורי בישראל של העשור האחרון. אם תרצו, מדובר בהמשך ישיר לתמונת העולם ההפוך שנחשף לנו תיק 2000: חשבתם שביבי ונוני אויבים לנצח? למעשה הם מנהלים רומן בהמשכים ומדסקסים שיתופי פעולה. חשבתם ש"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" בקרב עיתונים מכוער? האמת היא שהמו"ל אדלסון זכה לחסינות ברזל בעיתון האויב.
מוקדם יותר החודש סיפר כאן אבנר הופשטיין על תגובתו של בכיר ב"ידיעות אחרונות", כשהתבקש לשתף פעולה בעניין כתבה הנוגעת בין היתר לעסקי ההימורים של אדלסון בחצי האי מקאו – מקור חלק הארי של הכנסותיו בשנים האחרונות. ב"ידיעות אחרונות" פרסום הכתבה נדחה באופן סדרתי, והופשטיין הציע לבכיר שתוכן מהכתבה יפורסם בתחקיר על אדלסון בערוץ 10, והעיתון יקבל חומרים מהתחקיר לפרסום מוקדם. הבכיר ביקש שהות "לבדוק את הסוגיה" וכעבור כמה ימים חזר ובפיו תשובה נחרצת: "אנחנו לא נטלטל את הספינה הזאת".
בשנים שלאחר מכן, הופשטיין העלה את הסוגיה שוב בשתי שיחות נפרדות עם שתיים מהדמויות הבכירות ביותר בעיתון, ותהה על פשר המדיניות שלפיה אדלסון אינו מושא סיקור לגיטימי. מה ההיגיון בעיתון הנלחם באדלסון בזירה הפרלמנטרית באמצעות שתדלנות מאחורי הקלעים, במקום בזירה העיתונאית, דרך פרסום תחקירים בעלי ערך ציבורי? שני הבכירים הצדיקו את ההחלטה המערכתית והשתמשו בנימוקים דומים: זה לא ישרת אותנו, זה לא ייראה טוב, זה לא יתקבל טוב בציבור וכיוצא באלה. הרושם היה שמדובר בהחלטה מודעת ומושכלת שהתקבלה בצמרת העיתון או אף מעליה.
מתוך התחקיר ב"ידיעות אחרונות": אדלסון מככב בממצא, אבל לא בכתבה שסוקרת אותו
אדלסון כמעט כיכב בתחקיר חשוב שפירסם העיתונאי שחר גינוסר במוסף "7 ימים" ב-2010. תחת הכותרת "ליגיון הזרים", חשף גינוסר את מסמך בעלי ההון הזרים של נתניהו, שאפילו דירג אותם בכתב ידו לפי פוטנציאל ההתרמה שלהם. בראש הרשימה הופיע שמו של לא אחר משלדון אדלסון. קוראי המוסף של "ידיעות אחרונות" היו יכולים להתרשם מכך בצילום המסמך שהוצג בעיתון, אולם בטקסט עצמו לא היה לכך כל אזכור. ב"ידיעות אחרונות" טענו אז, למרבה המבוכה, שעיסוק בבעלים של החינמון המתחרה, ייתפס כעניין "ברנז'אי".
ויש עוד ניסוח להסבר שמציעים בבית "ידיעות אחרונות" לשריון שהם מעניקים לאדלסון: "אי-אפשר לעשות תחקירים על שלדון", כתב לאחרונה בדף הפייסבוק שלו יואב קרן, עורך ב"ידיעות אחרונות", "אם תעשה עליו תחקיר, או שתחטוף תביעת דיבה של מיליונים (בדולרים) ותעמוד מול סוללה אימתנית של עורכי-דין שתגרום למעסיקים שלך לפשוט רגל עוד לפני שהמשפט יתחיל, או שהוא פשוט יקנה את כלי התקשורת שבו אתה עובד. גם התחקירים המעטים שעשו עליו, בעיקר בארה"ב, לא שינו כלום. חייבים להודות בזה: הוא עשיר ודורסני ברמה כזו שמעניקה לו חסינות".
אז מה היה לנו כאן? לא לטלטל את הספינה, זה ברנז'אי מדי, יתבעו אותנו במיליונים, זה לא ייראה טוב. שלל תירוצים שמסתירים את העובדה שדווקא כן אפשר אחרת. העיתונות האמריקאית פירסמה לא רק כמה וכמה תחקירי עומק וכתבות גדולות על אדלסון, עסקיו ומשפחתו – אלא גם סיפקה סיקור חדשותי עקבי ונחוש של איל ההון מאז נכנס למוקד הזירה הציבורית כתורם פוליטי גדול. ולא צריך להרחיק לכת אל מעבר לים: גם כאן בישראל, כולל באתר זה, מטופל אדלסון באופן תדיר ומתמשך בכלים עיתונאיים – כמו כל דמות אחרת שיש בה עניין לציבור.
התירוצים השונים שמנפקים ב"ידיעות אחרונות" להכנסתו של אדלסון לרשימה הלבנה רק מנסים להסתיר את האמת המביכה – במאבק בכניסה האגרסיבית של אדלסון לשוק העיתונות בחרו ב"ידיעות אחרונות" בדרך הפוכה למנדט הבסיסי ביותר שלהם: למצוא ולפרסם מידע רלבנטי ובעל ערך לציבור הקוראים.