החשיפה כי מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס וראש הממשלה בנימין נתניהו ניהלו ביניהם לאורך השנים מגעים להנמכת הלהבות במשולש "ישראל היום"-"ידיעות אחרונות"-נתניהו, עוררה פליאה גדולה בציבור, שהתרגל לחשוב על העיתון מרחוב מוזס כאיזו מכונה משומנת המפעילה גדודי עיתונאים נגד ראש הממשלה. אבל הדימוי הזה רחוק מהמציאות. למעשה, חלק גדול מהזמן "ידיעות אחרונות" התנהג יותר כמו עכבר המצייץ בזהירות מהחור מאשר גורילה שואגת במשקל טון.

לפני חמש שנים, כאשר עבדנו בערוץ 10 על כתבת התחקיר העוקבת אחרי התנהלותו העסקית של שלדון אדלסון, נודע לנו שב"ידיעות אחרונות" הוכנה כתבה שעסקה בעקיפין באדלסון ובעסקיו. באותה עת הובהר לנו כי הכתבה לא ירדה לדפוס, ולמעשה, כפי שטענו אז גורמים בעיתון, נגנזה כחלק מ"הודנא" כלשהי שהניעה את "ידיעות אחרונות" להתרחק כמעט באופן מוחלט מתחקירים או כתבות העלולים להזיק למו"ל המתחרה והשנוא מהחינמון.

בתמימותנו, פנינו ל"ידיעות אחרונות" והצענו סוג של שיתוף פעולה: תנו לנו להשתמש במה שרלבנטי מהחומר שאספתם ולא פרסמתם, ואם תרצו גם תוכלו לפרסם חלקים מהתחקיר שלנו כמעין "פרומו" עיתונאי ימים ספורים לפני השידור. לתומנו, חשבנו שעיתון גדול ורציני יתעניין בחומר עיתונאי רלבנטי על פטרונו של ראש הממשלה, שהוא גם מהיהודים העשירים בעולם ושבאותה תקופה עיתונו הפך לנפוץ בישראל.

כעבור יומיים הגיעה התשובה הנחרצת והפואטית מבכיר בעיתון: "אנחנו לא נטלטל את הספינה הזאת". במלים אחרות: עיתונאות לא באמת מעניינת אותנו, ותשומת לב הנובעת מעבודה עיתונאית אמיתית – מפחידה אותנו.

גישת ה"לא נטלטל את הספינה" מונחת על "ידיעות אחרונות" כמו רשת הסוואה קרבית כבר כמה עשורים, אבל בעבר עוד נדמה היה שאפשר להסיר אותה מעת לעת. פיצול האישיות בין העיתון שמפרסם תחקירים המטלטלים את השלטון בישראל לבין העיתון שעסוק בחשבונאות של כדאיות, פוליטיקה והתחנפות לקוראים הלך ונעלם. החלק הראשון התמוסס.

במהלך מרבית העשור החולף עומדת העיתונות הפרטית בישראל בצלה של יריבות מתמשכת בין שני מו"לים – שלדון אדלסון וארנון מוזס. העיתונות בישראל ידעה כבר שורה של סכסוכים בין מוזס למו"לים וכלי תקשורת (נמרודי, קשת, ערוץ 10), אבל רק בסכסוך הזה נמצא באמצע, לאורך רוב שנותיו, ראש ממשלת ישראל, במשולש מסוכן שמדרדר את השיח הדמוקרטי בכל פעם אל תהומות חדשים.

בעקבות הגילוי השבוע על סדרת השיחות המוקלטות בין נתניהו למוזס ניסו עיתונאים רבים לקשור את כל הקצוות הפרומים לחוט אחד חזק של קשרי הון-שלטון-עיתון. איכשהו הכל נפל לתוך התיבה הזאת – המינוי התמוה של ניר חפץ לדובר ראש הממשלה, ה"פינוקים" של "ידיעות אחרונות" לשורה של פוליטיקאים, הקדמת הבחירות האחרונות בגלל חוק "ישראל היום" או האפשרות (שנשמעת קלושה במקצת) שיחסיהם של אדלסון ונתניהו התקררו מעט על רקע המגעים המדוברים.

שער "ידיעות אחרונות", 25.12.12

שער "ידיעות אחרונות", 25.12.12

יוסי ורטר ניסה לקבוע ב"הארץ" ש"ידיעות אחרונות" הפסיק לייצר תחקירי הון-שלטון במסגרת שביתת הנשק שהושגה, והצניע פרסומים נגד נתניהו. האמת היא כמובן אחרת: "ידיעות אחרונות" רחוק מלהוביל את דגל ההון-שלטון כבר למעלה מעשור, פחות או יותר מאז סיומה של סדרת החשיפות על אריק שרון ובני משפחתו, שלה היו אחראים עיתונאים כמו רותי יובל וגידי וייץ. ב"ידיעות אחרונות" לא היו צריכים לחכות לטלפון מהחדר שבו נפגשו נוני וביבי, הם כמעט שהפסיקו עם תחקירי ההון-שלטון הרבה לפני זה.

וזה עצוב במיוחד, כי עידן אדלסון-נתניהו היה יכול להיות שעתה הגדולה ביותר של האימפריה. "ידיעות אחרונות" היה יכול להצדיק את היותו עיתון נמכר אל מול החינמון הנחות באמצעות עיתונאות אמיצה, או לפחות מאומצת.

לפני שש שנים, כאשר "ישראל היום" החליט לבסוף, אחרי המתנה ממושכת, להוציא את מהדורת סוף השבוע שלו, נפוצו השמועות שה"הודנא" תמה, וצוות נועז של תחקירני "ידיעות אחרונות" מחכה על הקווים כדי לסרוק במסרקות כינים את ראש הממשלה ופטרוניו. זה כמובן לא קרה, וקשה להיזכר בתחקירי הון ושלטון מתוצרת עצמית, או סתם כתבות עיתונאיות בעלות משמעות בנושאים הללו, שנולדו מאז ב"ידיעות אחרונות".

ב"ידיעות אחרונות" הגאה מעדיפים לצטט תחקירים של אחרים על נתניהו מאשר ליזום כאלה בעצמם (יוצאי דופן היו כמה מהפרסומים בעיתון על פרשת הצוללות מהשבועות האחרונים). במקום להוביל בתחקירים ובחשיפות ראויות בחרו ברחוב מוזס לתעל את המשאבים ואת יתרון הגודל לעיסוק ברכילות ובסנסציה חלולה. למעשה, חוץ מגניזת התחקיר על אדלסון, דיווח היום "דה-מרקר" שבחלק אחר של קבוצת התקשורת, "כלכליסט", גנזו תחקיר על מיליארדר מקורב אחר של נתניהו.

"ידיעות אחרונות", 21.12.16

"ידיעות אחרונות", 21.12.16

במקום בעבודה עיתונאית שקע העיתון בפעילות ממסדית מאחורי-הקלעים כדי לקדם את חוק "ישראל היום" המושחת מיסודו, באג'נדה אנטי-ביבית גלויה ואגרסיבית (שהגיעה לשיאה בסיקור המזעזע של הבחירות באתר הבית ynet), בנקמנות אכזרית-לעתים נגד כל מי שהעז להתרחק מהעיתון או למתוח עליו ביקורת (כולל כותב שורות אלה) וכיוצא באלה. הכל, מלבד הדבר היחיד שבעצם ניתן היה לצפות מעיתון גדול וחזק בתקופה כזאת: עיתונאות נושכת.

נתניהו ופטרונו אדלסון הם מומחים בינלאומיים בזיהוי מצוקות. הם זיהו את המצוקה של הבעלים של "ידיעות אחרונות" כל הדרך מירושלים ועד לגונדולות המזויפות של ה"ונציאן" בלאס-וגאס, והם רוכבים עליה בכישרון עז. אדלסון צייר את מוזס שלא בצדק כ"אנטי-פטריוטי" ו"שמאלן" בעוד נתניהו מיתג אותו כאויב העם, אותו עם שברובו לא שמע את השם מימיו. עכשיו ביבי ונוני, בעלי כינויי הדובילבול השכיחים כל-כך בצמרת ההון-שלטון בישראל, שוב לפותים זה בזרועות זה, לוגמים שמפניה ורודה ורוקדים ואלס טראגי לצליליה של סירנה משטרתית.

ואולי זה עדיין לא מאוחר מדי ל"הודנא" מסוג חדש, של "ידיעות אחרונות" עם הציבור הישראלי, כזו שבמסגרתה יכריז העיתון על נכונותו להיות רק דבר אחד: עיתון. מין קונספט מיושן כזה, שכבר כמעט אין רואים עוד במקומותינו.