במשך שנים, בקרב מעגל קטן של עיתונאים וחוקרי תקשורת וממשל, שררה הנחה שלפיה לו רק נשיג עוד כמה פרטים על נוני מוזס, המו"ל והבוס הגדול של "ידיעות אחרונות", נפצח תעלומה מציקה לא רק על העיתונות הישראלית, אלא גם על המערכת הפוליטית בארץ. אחרי חשיפת "תיק 2000", ועל אחת כמה וכמה אחרי הגשת כתב האישום, נדמה היה שהחידה המסתורית עומדת להיפתר. אבל למען האמת, כפי שזה נראה כרגע סביר שהספינקס יישאר בלתי מפוענח גם אם וכאשר יסיימו השופטים לשמוע את כל העדויות.

בפסקאות הבאות אציע אפשרות שיש בה מן הנחמה, אך גם סיבה חדשה-ישנה לדאגה: החידה האמיתית איננה מוזס, אלא העיתונות והתפקיד שהיא ממלאת בחברה דמוקרטית. העיתונות היא מוסד שדרך פעולתו אינה מובנת לציבור הרחב. אם פוליטיקה היא מטבח מהביל או מפעל נקניקיות, העיתונות הם הכיריים, הסירים ומכונת גריסת הבשר. ובקיצור, מדובר בשתי ממלכות בלתי ניתנות להפרדה.

מכיוון שמדובר בסוגיה רחבת היקף, ומכיוון שממילא הקשב של כולנו מופנה כרגע אל מה שעושה הממשלה הנוכחית למוסדות המדינה ולמרקם החברתי בישראל, אתייחס כאן לתרומה של "ידיעות אחרונות" לתוכניות העכשוויות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר המשפטים יריב לוין בקשר למערכת המשפט. אתחיל מהקשר כללי, שיקל עלינו להבין את תרומתו הספציפית של העיתון של מוזס להרס מערכת המשפט, ולמעשה לסופה של מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה.

גוף תקשורת שנהנה מתפוצה רחבה ומוניטין טובים הוא מוסד ציבורי שמשפיע גם על מוניטין של אחרים. כשגוף תקשורת רציני מפרסם על אדם כלשהו ביקורת נוקבת – האיש הזה לא יישן בלילה. כשעיתונאי בגוף תקשורת כזה חושף מעללים פסולים של אותו אדם, חייו כנראה ישתנו לעד. אם יחשוף מחדלים של שומרי הסף המוסדיים, החשיפה עשויה לגרום להם לבצע את חובתם. השילוב של שמו הטוב של גוף תקשורת כזה, יחד עם נגישותו לקהל הרחב, הופכים אותו פוטנציאלית לאחד המוסדות החזקים והמשפיעים בכל חברה דמוקרטית.

למרבה הצער, גוף תקשורת יכול ליהנות ממוניטין טוב ומהשפעה עצומה על מקבלי החלטות גם אם בפועל הוא גונב את דעת הציבור או מפיץ בדותות ושקרים. הטעם לכך הוא שכמו בפוליטיקה, שבה שמור מעמד מרכזי לרכיב התיאטרלי, גם בתקשורת יש ממד סגנוני וצורני דומיננטי: מידע בלעדי ממקורות יודעי דבר שמוצג כחדשה מרעישה, עיתונאי שיודע לכתוב כהלכה, גרפיקה חזקה וכיוצא באלו עשויים לגרום לכך שגוף התקשורת יתחזה וייחזה כמי שעושה עבודתו נאמנה. בפועל, גוף כזה יכול לא לאתגר כלל את מוקדי הכוח – הכלכליים, הפוליטיים ואחרים – והציבור לא ידע זאת לעולם.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר המשפטים יריב לוין בכנסת, דצמבר 2022 (צילום: יונתן זינדל)

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר המשפטים יריב לוין בכנסת, דצמבר 2022 (צילום: יונתן זינדל)

שילוב התכונות הללו הופך גופי חדשות מצליחים למוקד של עניין עבור בעלי עוצמה מסוגים שונים ומשונים. גוף חדשות יכול להיות מכשיר לקידום עסקים של טייקון, או ליצירת "שם טוב" למי שיש לו עסקים מפוקפקים. הוא יכול לממש מאוויים חברתיים או אינטרסים אישיים של הבעלים, ולעשות זאת לאורך זמן ממושך ובלי ידיעת הציבור. עיתונים מצליחים, כמו ההיסטוריה, נכתבים בידי המנצחים, ורובנו לא מבחינים בכך. וכמו בפוליטיקה, ובכל שדה אחר שבו העוצמה ממלאת תפקיד מרכזי, גם בעיתונות טבועה נטייה להשחתה.

שדה התקשורת הישראלי גדול מספיק כדי לאכלס יותר מסוג אחד של שחיתות. המקרה של "ידיעות אחרונות", למשל, שונה מזה של "ישראל היום". ב"ידיעות אחרונות", שלושה דורות של מו"לים – הסב יהודה מוזס, האב נח מוזס והבן נוני מוזס – לא תפסו את עצמם כמשרתי ציבור, אלא כמי שמנהלים עסק משפחתי שיש לעשות הכל כדי לשמר את עוצמתו ולהרחיבה. גוף כלכלי שסוד כוחו טמון ביכולת לפנות למגוון של קהלים ולשמור על קשר טוב עם מקבלי ההחלטות.

את "ישראל היום", להבדיל, הקים טייקון הימורים אמריקאי שרצה לשנות את השיח הפוליטי בישראל ולהמליך עליה את הפוליטיקאי המועדף עליו. שנתיים אחרי הקמת "ישראל היום", ובסיועו, נתניהו הצליח לכבוש מחדש את השלטון. חרף ההכחשות, היום כבר ברור שהמו"ל המנוח שלדון אדלסון ואשתו מרים ייסדו את העיתון החינמי שלהם בלי שום כוונה להרוויח כסף מעיתונות.

אבל איך כל זה קשור לערעור הרדיקלי של מערכת המשפט שמקדמת הממשלה הנוכחית? כדי להבין זאת עלינו לחזור אל השנים הראשונות של האלף.

* * *

בשנת 2001 התקיימו בפעם הראשונה והאחרונה בישראל בחירות מיוחדות וישירות לראשות הממשלה, ללא בחירות לכנסת. אריאל שרון, יו"ר הליכוד, התמודד מול ראש הממשלה אהוד ברק, הביס אותו – וסלל את הדרך לפרק חדש בתולדות "ידיעות אחרונות". למעט המקרה יוצא דופן והמורכב של נתניהו, בעיתון של משפחת מוזס הקפידו לשמור על קשר טוב עם בכירי הפוליטיקאים.

בחירתו של שרון לראשות הממשלה לא היתה נקודת המפגש הראשונה בין הצדדים. כששרון היה בגלות פוליטית ונחשב לסוס מת, ב"ידיעות אחרונות" נהגו לפרסם מעת לעת טורים פרי עטו. הם התפרסמו, בין היתר, בימי ממשלת רבין השנייה (1992–1995). בחסות "ידיעות אחרונות", שרון מילא תפקיד מרכזי בערעור הלגיטימציה של יצחק רבין ותהליך אוסלו. את האינצ'ים שהוקצו לו בעיתון הוא ניצל כדי לקבוע שוב ושוב שאין לרבין "רוב יהודי". כאשר אנשים כמו פואד בן-אליעזר התריעו שדבריו עלולים להוביל לרצח, שרון פטר זאת כסתימת פיות בולשביקית.

אחרי ששרון עלה לשלטון, ובהדרגה, הקשר עם "ידיעות אחרונות" נעשה בולט ובוטה מבעבר. אחרי הניצחון בבחירות המשיכו להתפרסם בעיתון תחקירים שייחסו לשרון ולמקורביו התנהלות פלילית. אבל במהרה, במהלך הקדנציה הראשונה של שרון וביתר שאת בקדנציה השנייה שלו, מוזס החל לפעול נגד העיתונאים החוקרים שחפרו בפרשות השחיתות של ראש הממשלה (אחת מהן, פרשת חברות הקש, שלחה את בנו עמרי למאסר בפועל). בהמשך, מוזס גם מינה עורכים בכירים (רפי גינת, ניר חפץ) שהחלישו עוד יותר את היצר התחקירי בעיתון ודחקו החוצה את העיתונאים שהתעקשו לחקור שחיתות פוליטית.

אריאל שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו במליאת הכנסת, 2004 (צילום: נתי שוחט)

אריאל שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו במליאת הכנסת, 2004 (צילום: נתי שוחט)

מה שאולי פחות ידוע, או נשכח קצת מן הלב, הוא שבמקביל הפך "ידיעות אחרונות" לבימה של קבוצה קטנה אך אפקטיבית של משפטנים ועיתונאים שמתחו ביקורת חריפה על בית-המשפט העליון ופרקליטות המדינה, ועל עצם קיומה של עבירת מרמה והפרת האמונים. לביקורת המוסדית הצטרפה בהמשך ביקורת אישית על קבוצה של שומרי סף: מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, החשב הכללי ירון זליכה, פרקליטי המדינה משה לדור ועדנה ארבל, וראש אגף החקירות במשטרה משה מזרחי.

שניים מהפובליציסטים הבולטים בקמפיין של "ידיעות אחרונות" נגד מערכת אכיפת החוק היו דניאל פרידמן ובעז אוקון. שניהם הגיעו לקמפיין עם רקורד בלתי מבוטל: פרופ' פרידמן כחתן פרס ישראל למשפט, ואוקון כשופט בבית-המשפט המחוזי בירושלים ומנהל בתי-המשפט – אחד התפקידים הבכירים והמשפיעים ברשות השופטת. מפאת קוצר היריעה לא ארחיב על כתיבתו של אוקון, אך אציין כי כמה חודשים אחרי שהתפטר מתפקידו כמנהל בתי-המשפט, ביולי 2006, הפך לפרשן המשפטי של "ידיעות אחרונות".

פרידמן היה אז משפטן פורה מאוד, ומעת לעת פִרסם מאמרי דעה בעיתונים יומיים, בהם "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". הוא אחז בעמדה ביקורתית כלפי מערכת המשפט, וזו החריפה ונעשתה קטלנית מבעבר בעיתוי בעל משמעות אישית מבחינתו: סיכול מינויה לעליון של פרופ' נילי כהן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, מועמדת שפרידמן העיד שהיתה תלמידתו, ידידתו ושותפתו לעבודה. "ידיעות אחרונות" הפך אז לפלטפורמה המועדפת עליו.

שר המשפטים דניאל פרידמן (משמאל) לוחץ את ידו של פרקליט המדינה משה לדור, דצמבר 2007 (צילום: יוסי זמיר)

שר המשפטים דניאל פרידמן (משמאל) לוחץ את ידו של פרקליט המדינה משה לדור, דצמבר 2007 (צילום: יוסי זמיר)

במאמר שסימן את תחילת מערכת היחסים הקרובה בין פרידמן ל"ידיעות אחרונות", שהתפרסם באפריל 2003, נטען ש"המאבק לקראת סבב המינויים" בבית-המשפט העליון היה "מאבק פוליטי", ש"התנהל בכל הכיעור המאפיין מאבקים מסוג זה".

כעבור חודשיים, באמצע מאי, כתב פרידמן שבית-המשפט העליון אימץ מוסר כפול, וששופטיו אינם מחילים על עצמם את כללי ההגינות שהם מחילים על אחרים. הוא קרא למוסד להשתנות, ולאפשר למועמדים לשיפוט שספגו ביקורת להתגונן. יומיים לאחר מכן פִרסם מאמר נוסף, ובו קרא לשנות את שיטת הבחירה של נשיא בית-המשפט העליון. הוא חזר על העמדה הזאת מעל דפי "ידיעות אחרונות" גם בחודשים הבאים.

באוקטובר 2003, בעקבות הרשעתו השנייה של אריה דרעי בפלילים, פִרסם פרידמן מאמר שבו טען כי הגשת כתב האישום השני נגדו, בשנת 1999, היתה בלתי מוצדקת. פרידמן ייחס לתביעה מניעים פסולים. לטענתו, במקרה של דרעי וגם במקרה של השר לשעבר אהרן אבוחצירא, שהורשע בגניבה, מרמה והפרת אמונים, "אולי היה ניסיון של התביעה 'לבטח' את עצמה מפני פגיעה ביוקרתה כתוצאה מזיכוי לאחר הסערה התקשורתית".

"קשה להימנע מתחושה לא נוחה של רדיפה חסרת ריסון", כתב פרידמן, והוסיף טוויסט קונספירטיבי: "קשה שלא להבחין במכנה משותף לדרעי ולאבוחצירא: היותם בני העדה המרוקאית, שעמדו בראש מפלגות בעלות אופי עדתי". מעשיו הפליליים של דרעי, אפשר להזכיר, נחשפו בעיקר מעל דפי "ידיעות אחרונות" בעידן שקדם לזה של פרידמן ואוקון.

"ידיעות אחרונות", כותרת ראשית, 27.6.2008

"באישור בית-המשפט". "ידיעות אחרונות", כותרת ראשית, 27.6.2008

מעט לאחר מכן פִרסם פרידמן מאמר ביקורתי נוסף, שנשא את הכותרת "עודף ה'משפטיזציה'". הפעם כתב כי החלטה על העמדה לדין של ראש ממשלה צריכה להיות מופקדת בידי תובע מיוחד, ולא בידי היועץ המשפטי לממשלה. הרקע לקביעה הזאת היה החקירה הפלילית של שרון ובניו, אם כי פרידמן לא נקב בשמותיהם וניכר שניסה להציג את ההצעה כמנותקת מהקשרים אקטואליים.

במאמרים שפִרסם בשנים הבאות, במקביל להתקדמות החקירה הפלילית של שרון, פרידמן מתח ביקורת על כוחו הרב של בית-המשפט העליון, יצא בתוקף נגד הגישה שלפיה בית-המשפט רשאי לפסול חוקים, האשים את השופטים בפוליטיזציה ובחריגה מסמכות, קרא להגביל בזמן חקירות פליליות, טען שהמאבקים סביב המינויים יצרו משבר פנימי ודן גם בהידרדרות האמון הציבורי במוסד הרם. באחד המאמרים, שנשא את הכותרת "מי יחקור את החוקרים", קרא פרידמן להקים ללא דיחוי מערכת בקרה עצמאית על מנגנון התביעה וההעמדה לדין.

לרוב המסרים האלה אפשר היה להיחשף גם בחודשים האחרונים בתקשורת הביביסטית, כחלק מהמהלך להכשרת ה"רפורמה" העכשווית. ההקשר ההיסטורי השתנה, אבל הסיסמאות נותרו על כנן.

* * *

פרידמן המשיך לפרסם מאמרים ברוח זו עד פברואר 2007. הוא חדל מכך לא משום ששינה את דעתו, אלא משום שבפברואר 2007 מינה אותו ראש הממשלה אהוד אולמרט לשר משפטים. אולמרט כבר התמודד אז עם חקירה פלילית משל עצמו, אחת מכמה שילוו את כהונתו הקצרה ויובילו אותו לתא בכלא מעשיהו.

זמן קצר לפני שקיבל פרידמן את תיק המשפטים, הוא הספיק לפרסם מאמר שנשא את הכותרת "משפח רמון", ובו הציג "סימני שאלה" בנוגע לשיקול הדעת וההגינות של מערכת המשפט בתיק שבו הורשע חיים רמון, קודמו בתפקיד, בביצוע מעשה מגונה. רמון, חבר אישי של מוזס, יצטרף בעצמו לקמפיין בשנים שלאחר מכן – וידבק בו עד ימינו.

חיים רמון בצאתו ממסיבת העיתונאים שבה הודיע על פרישתו מפוליטיקה, שנתיים אחרי הרשעתו בביצוע מעשה מגונה. הכנסת, יוני 2009 (צילום: קובי גדעון)

חיים רמון בצאתו ממסיבת העיתונאים שבה הודיע על פרישתו מפוליטיקה, שנתיים אחרי הרשעתו בביצוע מעשה מגונה. הכנסת, יוני 2009 (צילום: קובי גדעון)

המתקפה המתמשכת של "ידיעות אחרונות" על "כנופיית שלטון החוק" התאפיינה בחלוקה לרובד סמוי וגלוי. ברובד הסמוי נעשו נסיונות אגרסיביים לרסן ולדחוק החוצה את העיתונאים החוקרים שהתמחו בתחקירי שחיתות שלטונית, ולצנזר פרסומים שעשויים היו לפגוע בבעלי בריתו של מוזס.

הרובד הגלוי הוא מה שכן התפרסם בעיתון: ביקורת ישירה על החקירות הפליליות של אולמרט ושרון – ששולבה עם ביקורת עקיפה, כביכול לא קשורה, על תופעות כמו עוצמת היתר שיוחסה למערכת המשפט, יחס קל מדי לעבריינים, שיעורי זיכוי נמוכים מדי ובעיית הסחבת (במשך זמן רב התפרסם בעיתון מדור קבוע בנושא זה, שנשא את הכותרת "מחכים לצדק"). לצד הביקורת הוצגו גם הצעות לשינוי המערכת – ואלו הגיעו מאותו עץ משפחה של ה"רפורמה" שמקדמת כעת ממשלת נתניהו השישית.

"השרונים והאולמרטים השתמשו בציניות בהלך הרוח הזה כדי להגן על עצמם מפלילים ולהילחם במנגנון אכיפת החוק – נגד הפרקליטות, נגד בתי-המשפט, נגד היועץ המשפטי לממשלה. וכשאולמרט עלה לשלטון, הכל התלכד עוד יותר ונוני הפך להיות סוג של חייל במלחמה הזאת", חרץ דורון גלעזר, עורך בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות" שהתראיין ל"שיטת 'ידיעות אחרונות'", סדרת הכתבות של "העין השביעית" על תולדות השחיתות בקבוצת מוזס.

"ידיעות אחרונות", 29.6.2010

"מי ישמור על השומרים". "ידיעות אחרונות", 29.6.2010

בדיעבד, פרידמן הבין שזרע רוח וקצר סופה. הוא אמנם עדיין סבור שיש להחליש את מערכת המשפט, אבל מתנגד לגלגול הקיצוני, האפל, של הרפורמה שהוא ועמיתיו קידמו לפני שני עשורים. באקט של סגירת מעגל, בשבוע שעבר העניקו ב"ידיעות אחרונות" כותרת ראשית להצעת פשרה שניסח פרידמן. "יש מקום לרפורמות במערכת המשפט, אבל נדרשת פחות כוחנות", הוסבר לקוראים. אחרי ככלות הכל, "ידיעות אחרונות" זקוק למדינה ולסדר הקיים, ולא ירוויח דבר מהרס מוחלט של שניהם.

זה לא מקרי שהמהפכה הנוכחית נעשית בחסות הטענה שאמון הציבור במערכת המשפט הגיע לשפל היסטורי. האמון הזה אכן נמצא בשפל (גם אם הוא עדיין גבוה יותר מהאמון במערכת הפוליטית), אבל ברשימת הגורמים האחראים לכך, לצד הפוליטיקאים, האקדמאים והמשפטנים שניהלו מלחמת חורמה ב"משפטיזציה", שמור מקום של כבוד לעיתון של מוזס. המסרים הרעילים שטִפטף "ידיעות אחרונות" עוד לפני עידן נתניהו נספגו באדמה, חלחלו, נטמעו במי התהום של הציבוריות הישראלית – וכעת פורצים החוצה כמוטציה אלימה שמאיימת לסיים את הפרק הדמוקרטי בהיסטוריה של מדינת ישראל.

שיטת "ידיעות אחרונות", סדרת הכתבות המלאה