התביעה שהגיש איש העסקים וולטר סוריאנו נגד "העין השביעית", עורך האתר שוקי טאוסיג והחתום לעיל היתה תביעה מופרכת בעליל, שנבעה ממניע זר – ניסיון להפעיל לחץ על האתר ועיתונאיו, להרתיע אותם מלפרסם ביקורת ולהשתיקם, כך פסק אתמול (13.8) בית-המשפט.

השופט אילן רונן דחה את התביעה של סוריאנו ועו"ד אילן בומבך על כל טענותיה והשית על התובעים הוצאות משפט בסך 84 אלף שקלים, תוך שציין כי בחישוב סכום ההוצאות נלקחה בחשבון העובדה כי היתה זו תביעת השתקה.

"תביעת סוריאנו", פסק השופט רונן, "לא רק לברר מחלוקות מול הנתבעים נועדה אלא בעיקר כדי להלך עליהם אימים לגרום להם, ולכל עוקב אפשרי, לחדול מפרסומים המתייחסים לסוריאנו. תביעת השתקה". סוריאנו ובומבך דרשו תשלום פיצוי בסך 420 אלף שקל.

עוד פסק השופט כי הפרסומים ב"עין השביעית" על סוריאנו כלל לא היו בגדר לשון הרע, וכי גם אם היו, עומדות לאתר ולעיתונאיו הגנת הפרסום המותר והגנת תום הלב. במקביל, התפרסמו גם פסקי-הדין בתביעות הדיבה שהגיש סוריאנו נגד דרוקר, שבגין סיקור הראשונה שבהן נתבעה "העין השביעית". גם תביעות אלו נדחו וסוריאנו חויב בתשלום הוצאות משפט בסך 20% מסכום הפיצויים שדרש.

סוריאנו, ישראלי החי בבריטניה ומקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו, הגיש בשנים האחרונות לפחות עשר תביעות נגד עיתונאים וכלי תקשורת במטרה למנוע סיקור שלו, בפרט בקשר לפרשת המעקבים אחרי קציני המשטרה שחקרו את פרשיותיו הפליליות של נתניהו. בישראל הגיש סוריאנו שש תביעות, ומחוץ לגבולות ישראל הגיש עוד ארבע תביעות שונות בגין פרסומים על אודותיו, בין היתר בהקשר זה.

מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך מספר לאילנה דיין בתוכנית "עובדה" כי "גורמים רבי כוח" שכרו אנשי מקצוע כדי לבלוש אחרי קציני המשטרה שעסקו בחקירת פרשיותיו הפליליות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, פברואר 2018 (צילום מסך)

התביעה הראשונה בסדרה הוגשה נגד דרוקר בתחילת 2018, אחרי שהעיתונאי אמר בראיון ליעל דן בגל"צ כי המשטרה מתדרכת מאחורי הקלעים שסוריאנו הוא מי שהוציא לפועל את המעקבים שהמפכ"ל דאז, רוני אלשיך, טען שנעשו נגד חוקרי נתניהו. למרות שדרוקר הדגיש באותו ראיון כי הוא מטיל ספק באמינות הטענה הזו, סוריאנו הגיש נגדו, באמצעות עו"ד אילן בומבך, תביעה לפיצוי בסך חצי מיליון שקל.

לאחר שבאתר "העין השביעית" דווח על כתב ההגנה שהגיש דרוקר, סוריאנו תבע גם את האתר, את החתום לעיל ואת עורך האתר שוקי טאוסיג, באמצעות עורכי-הדין בומבך ויריב רונן. באופן יוצא דופן - נתבע גם דרוקר עצמו, פעם שנייה, הפעם בשל הדיווח ב"עין השביעית", הגם שלא היה אחראי לו בשום אופן וצורה. תביעה זו נגד דרוקר נדחתה על הסף וסוריאנו הגיש ערעור על כך למחוזי, שאף הוא נדחה, החלטה שגם עליה ביקש לערער סוריאנו, אך נדחה. בשל הליכים אלו הוטל על סוריאנו תשלום הוצאות מצטבר בסך 60 אלף שקל.

בהמשך, באופן יוצא דופן, הצטרף גם עו"ד בומבך עצמו כתובע בתביעה נגד "העין השביעית", זאת בעקבות ראיון רדיופוני משותף לעו"ד בומבך ולטאוסיג, בתוכניתו של אראל סג"ל ברדיו 103FM, בו הביע טאוסיג מחאה על טענות שהטיח בו בומבך; ובעקבות טור שהתפרסם באתר "העין השביעית" והתעמת עם עם טענותיו של בומבך בשירות לקוחו. סכום התביעה הועמד על 580 אלף שקל, 120 אלף שקלים מדרוקר (שהתביעה נגדו נדחתה על הסף, כאמור) ו-420 אלף שקלים מ"העין השביעית" ועיתונאיו.

בתשובה לתביעת סוריאנו ובומבך השיבו "העין השביעית" ועיתונאיה הנתבעים, באמצעות עו"ד אלעד מן, כי התביעה היא תביעת השתקה, חלק מסדרת תביעות שהגיש סוריאנו נגד עיתונאים וכלי תקשורת כדי להשתיק את הדיון ציבורי על אודותיו. "העין השביעית" טענתה להגנתה כי מדובר בפרסומים מוגנים על פי חוק לשון הרע משום שכל כולם דיווח על הליך משפטי, ומשום שהם אמיתיים ופורסמו בתום לב, ודרשה להטיל הוצאות מוגדלות על סוריאנו ובומבך בשל "הפגנת בריונות משפטית".

"בכעס אין די כדי לבסס טענה ללשון הרע"

השופט רונן דחה את תביעת סוריאנו על כל היבטיה. השופט פסק כי אין באף אחד מהפרסומים של "העין השביעית" נגד סוריאנו, שבגינם הוגשה התביעה, כל לשון הרע, וכי גם לו היו מהווים הפרסומים הללו לשון הרע נגד סוריאנו, הרי שהם מוגנים בהגנות שונות שבחוק איסור לשון הרע, כולל הגנת הפרסום המותר והגנת תום הלב.

"נמצא גם שהפרסומים נעשו מכח חובה שהייתה להם ככלי תקשורת כלפי הציבור, בעניין שיש בו עניין לציבור, ואף בהגנה על עניין אישי כשר של הנתבעים"

"נמצא שהנתבעים אכן פעלו בתום לב", כתב השופט רונן. "כי ביצעו את הפרסומים בכוונה שיבטאו סיקור הוגן של טענות דרוקר בכתב ההגנה ובלי שתהיה להם כל סיבה לסבור שבכך הם מפיצים מידע שגוי המהווה לשון הרע כלפי סוריאנו. נמצא גם שהפרסומים נעשו מכח חובה שהייתה להם ככלי תקשורת כלפי הציבור, בעניין שיש בו עניין לציבור, ואף בהגנה על עניין אישי כשר של הנתבעים".

בבואו לבחון את טענות סוריאנו ביחס לכתבה הראשונה שפורסמה עליו באתר "העין השביעית", שעניינה דיווח על תביעת סוריאנו נגד דרוקר, מזכיר השופט רונן את טענתו של איש העסקים שאנשי האתר הכריזו עליו "מלחמה תקשורתית". אלא שלפי השופט רונן, "כאשר מבקשים לאתר את אותו תוכן שמוצא סוריאנו בפרסום הראשון כבסיס להגשת תביעה זו, מתברר שתוכן זה מצומצם. מאד מצומצם".

סוריאנו תבע משום שבאותו דיווח ראשון של "העין השביעית" על אודותיו, נכתב כי פנה לנתניהו "על רקע עסקאות נשק". "לא ברור כיצד אמירה שכזו 'מבזה' את סוריאנו", כותב השופט רונן. "לא ברור כיצד אמירה זו 'משפילה' את סוריאנו. לא ברור כיצד אמירה זו עלולה לפגוע בו וסוריאנו כלל איננו מסביר מה באמירה זו מהווה 'לשון הרע'". בנוסף, מציין השופט, אזכור מעורבות אפשרית של סוריאנו בעסקאות נשק הוא "פרט שולי בכתבה [...] הא ותו לא".

אילן בומבך, עורך דינו של וולטר סוריאנו, מעיד על חברותם של סוריאנו ובנימין נתניהו (צילום מסך מכתבת תאגיד השידור כאן)

טענה נוספת של סוריאנו נגעה לדיווח על קשריו עם נתניהו, כפי שנטענו בכתב ההגנה של דרוקר. "הפוך והפוך בטיעוני התובעים, והסבר לטרוניה ביחס לפרסום זה איין", פוסק השופט רונן. "[...] אם רוצה סוריאנו שלא ליתן פומבי לענייניו האישיים בכלל וקשרים שאפשר יש לו ואולי אין לו לרה"מ ובני משפחתו, הרי שניתן להבין את כעסו על הפרסום. אך בכעס אין די כדי לבסס טענה ללשון הרע. [...] על פניו אין כל אפשרות למצוא בנתונים אלו פוטנציאל של פגיעה, או ביזוי, או השפלה וכיו"ב לסוריאנו".

השופט רונן דחה גם את הטענות של סוריאנו ביחס לכתבה השנייה שפורסמה ב"עין השביעית" על כתב ההגנה של דרוקר, לפיה יש לשון הרע בכך שנטען כי החברה של סוריאנו עוסקת ב"האקינג" בשירות "אוליגרכים" וכן ב"פריצה למחשבים בשירות בעלי הון". "עיון בטיעוני סוריאנו מעלה שאין בהם כל ניסיון להסביר את הבסיס לטענה שיש בביטויים אלו 'לשון הרע'", קובע השופט רונן.

"התמרמרות סוריאנו על החשיפה לה זכה [...] ברורה ומובנת, ברם התמרמרות לחוד וטענה ללשון הרע לחוד"

"אין כל ספק כי הפרסום השני לא נועד להלל ולשבח את סוריאנו", כתב השופט רונן. "אין בפרסום השני כל ניסיון לתאר מעשים טובים של סוריאנו או את מעלותיו הטובות. הפרסום השני, בהקשרו של סוריאנו, מתייחס לפעילות סוריאנו בתחום האבטחה ובקשר לחקירות שנעשו בפרשה המכונה 'תיק 3000'. התמרמרות סוריאנו על החשיפה לה זכה, זו שהחלה באותו חשד אליו התייחס המפכ"ל והמשיכה בפרסומים על קשריו האפשריים לרה"מ או למקורבים לרה"מ ועל רקע חקירות שונות, ברורה ומובנת, ברם התמרמרות לחוד וטענה ללשון הרע לחוד".

לביטוי "האקינג" אין משמעות שלילית, קבע השופט, וממילא סוריאנו תואר כמי שעוסק בתחומי האבטחה והחקירות ולא הכחיש זאת בבית-המשפט. גם ביחס לביטוי "אוליגרכים", הוסיף השופט, לא ניסה סוריאנו להסביר מה "מבזה" או "משפיל" בטענה כי הוא מספק להם שירותים. "לא ברור כיצד ניתן לטעון שמתן שירותי אבטחה, כולל באמצעות מחשבים – 'האקינג', למי המכונים 'אוליגרכים' - טומנת בחובה פוטנציאל נזק כלשהו למי שעוסק בשירותי אבטחה, כפי שנטען ביחס לסוריאנו".

מימין: עו"ד אילן בומבך ו-וולטר סוריאנו, בתום דיון בתביעתם נגד "העין השביעית", 19.10.22 (צילום: אורן פרסיקו)

חלק נוסף בתביעה של סוריאנו נגע לעובדה שבדיווח של "העין השביעית" הוזכרו שניים מלקוחותיו, דמיטרי ריבולבוב ורות פרסול. השמות הללו הופיעו במקור בכתב ההגנה של דרוקר, אולם בשל תקלה בסריקה הראשונה של כתב ההגנה למערכת נט-המשפט, השמות הללו, וכמה מילים נוספות, נמחקו ובמקומם הופיע חלל לבן. על רקע זה ביסס סוריאנו את טענתו לקשירת קשר בין "העין השביעית" לדרוקר במטרה להשמיצו, זאת למרות שמדובר היה בתקלה טכנית, וכי העותק שהוגש לבית המשפט הכיל גם את המילים החסרות.

"רק לסוריאנו הפתרונים לשאלת אותו יסוד שלילי שטמון באזכור אותם שמות", כתב השופט רונן. "בבית המשפט על כל פנים, בראיות בתיק זה, נותרה זהותם צפונה בלבו של סוריאנו. לא נחשף מידע כלשהו עליהם, לא נאמרה ולו מילה באשר לזהותם, ואלו נותרו שני אלמונים שאפשר וקיבלו שירותים מסוריאנו ואפשר שלא. אין כל דרך להבין מה 'לשון הרע' יש באזכור שמם".

"לא עלה בידי סוריאנו להראות שיש בפרסומים משום לשון הרע כלפיו"

סוריאנו תבע גם בשל כתבה שלישית שפורסמה ב"עין השביעית": דיווח על התביעה שהגיש נגד "העין השביעית" ועל כתב ההגנה שהוגש בתגובה. השופט רונן דחה גם את טענותיו אלו.

"לשיטת סוריאנו, כל מצב בו נתבע יפרסם את עמדתו ביחס לתביעה נגדו הרי שהוא צפוי לתביעה נוספת על עצם הפרסום רק משום שהציג את עמדתו. גישה זו לא ניתן לקבל"

"תוכנו של הפרסום השלישי עוסק כולו, ראשית עד אחרית, בהצגת עמדת הנתבעים ביחס לתביעה זו שהוגשה נגדם", כתב השופט. "הנתבעים מציגים בכתבה את עמדתם כי תביעה זו הינה 'תביעת השתקה' ומביאים ציטוטים נרחבים מהמכתבים שנכתבו בשמם. ציטוטים אלו ודאי שאינם מציגים את סוריאנו באור חיובי. נהפוך הוא. ציטוטים אלו מציגים את סוריאנו כמי שפועל בכוחנות ובמטרה להשתיק כל פרסום הכולל ביקורת כלפיו. אלא שכל אלו מבטאים במובהק את דעתם של הנתבעים. 'הקורא הסביר' מבין בנקל כי בפניו סכסוך המתברר בבית המשפט והפרסום מבטא את עמדת הנתבעים וכלל לא מתיימר לבטא את עמדת סוריאנו.

"למעלה מכך. הרי עסקינן במצב בו אדם מגיש תביעה והנתבע, אשר סבור שהתביעה נגדו איננה מוצדקת, מפרסם את עמדתו ביחס לתביעה. לפי שיטת סוריאנו, מצב שכזה מהווה לשון הרע כלפי התובע. לשיטת סוריאנו, כל מצב בו נתבע יפרסם את עמדתו ביחס לתביעה נגדו הרי שהוא צפוי לתביעה נוספת על עצם הפרסום רק משום שהציג את עמדתו. גישה זו לא ניתן לקבל".

לפיכך, קבע השופט רונן, לא היה כל לשון הרע כלפי סוריאנו בפרסומים של "העין השביעית" שבגינם הוגשה התביעה. לא בכתבה הראשונה והשנייה (שדיווחה על תביעת סוריאנו נגד דרוקר) ולא בשלישית (שדיווחה על התביעה בגין שני הפרסומים הראשונים, ונוספה לאותה תביעה עם הגשת כתב תביעה מתוקן).

"סוריאנו לא הראה ולו חלק בודד בפרסומים שעשו הנתבעים ואשר מקיים את הגדרת 'לשון הרע'", פסק השופט רונן, "למעשה, בפרסומים אלו מובאת סקירה כללית של הסכסוך שבין סוריאנו לדרוקר, מוצגת עמדתו של דרוקר כפי שהובאה בכתב ההגנה שהגיש, ומוצג מידע על עסקיו ופעילותו של סוריאנו. בין אם חפץ סוריאנו בפרסום המידע על אודותיו ובין אם חש עלבון או תסכול על חשיפת מידע שכזה – לא עלה בידי סוריאנו להראות שיש בפרסומים משום לשון הרע כלפיו ודי בכך כדי לדחות את תביעתו עודה באבה".

פרסום מותר

על אף שמצא כי הפרסומים עליהם הלין סוריאנו כלל אינם בגדר לשון הרע, בחן השופט גם את טענות ההגנה השונות של "העין השביעית" וקיבל אותן.

טענת הגנה מרכזית היתה כי מדובר ב"פרסום מותר" על-פי חוק לשון הרע, שכן עסקו בדיווח על הליך משפטי, המוחרג בחוק איסור לשון הרע ומקבל חסינות מוחלטת מתביעות כל עוד היה "דין וחשבון נכון והוגן".

"סוריאנו רואה במצב זה ראיה לשיתוף פעולה אפשרי בין דרוקר לנתבעים, אלא שלא מצאתי כל ראיה שתתמוך בטענה זו"

סוריאנו התבסס בהקשר זה, בין היתר, על טענותיו להבדל בין כתב ההגנה שהגיש דרוקר לבין כתב ההגנה שעליו דווח, וזאת בשל המילים הבודדות שחסרו מהסריקה המקורית של כתב ההגנה למערכת נט-המשפט אך נכללו בדיווח על כתב ההגנה שפורסם ב"עין השביעית". המילים היו חסרות מגרסת ה-pdf של כתב ההגנה, אולם הופיעו כשהמסמך הועבר לפורמט word לצורך הכנת הכתבה.

"מעדותו של פרסיקו, מסתבר שאפשר ויש שוני בין נוסח כתב ההגנה הסרוק לזה שהוגש בדפוס", ציין השופט רונן. "[...] סוריאנו רואה במצב זה ראיה לשיתוף פעולה אפשרי בין דרוקר לנתבעים, אלא שלא מצאתי כל ראיה שתתמוך בטענה זו ולא מצאתי כל סיבה שלא לקבל את גרסת פרסיקו, לאמור: כי מדובר בטעות בתום לב ובמהלך שינוי פורמט".

גם אם היתה מתקבלת טענת סוריאנו כי הדיווח כלל ביטויים שלא נמצאים בכתב ההגנה, הוסיף השופט, עדיין אין בכך כדי לשלול את הגנת "פרסום מותר" שכן הגנה זו "איננה מחייבת חזרה מילולית על מה שפורסם. [...] לא הדיוק המילולי נמצא ביסוד הגנה זו אלא שיקוף נכון והוגן של הדברים שכבר פורסמו. גם אם אין בכתב ההגנה את הביטוי 'עסקאות נשק', יש ויש בו טענה כי סוריאנו 'שימש כמתווך בעסקת מכירת הליקופטרים של חיל האוויר'. [...] עסקת מכירת מסוקים צבאיים נראית כעסקה בנשק.

"הביטוי 'עסקאות נשק' מהווה שיקוף הוגן של טענה זו, אפילו אין בה חזרה מילולית. עוד נטען בכתב ההגנה כי החברה שבבעלות סוריאנו עסקה במתן שירותים הכוללים 'פעולות מתוחכמות של מעקב, איסוף מידע והשגת נתונים'. [...] אפילו לא נכתב הביטוי המפורש 'האקינג', רוח הדברים הינה מתן שירות הכולל אמצעי מעקב מתוחכמים ושימוש במחשב ומשמע: פצחנות.

"על המפרסם דבר שכבר פורסם בהליך משפטי אין כל חובה לבחון את אמיתות הפרסום. ודאי לא לחוות דעתו מי צודק במחלוקות נשוא ההליך המשפטי"

"[...] כאשר מסכמים את משמעות הביטויים עליהם מלין סוריאנו, אין כל דרך להבין את הבסיס לטענתו שאין בהם כדי לשקף דיווח 'נכון והוגן' של טענות דרוקר בכתב ההגנה שהגיש. [...] הנתבעים בחרו להציג את סוריאנו כמי שבין היתר גם מעורב בעסקאות נשק ובשירותי חקירה הנעשים גם בביצוע פעולות מתוחכמות של מעקב וגם ללקוחות בעלי הון. אפילו לא נעשה פרסום זה בחזרה מילולית על הדברים בכתב ההגנה, שיקפו פרסומים אלו כדבעי את עיקרי הטענות בכתב ההגנה של דרוקר".

השופט רונן דחה גם את הטענה של סוריאנו לפיה ב"עין השביעית" פורסמו פרטי מידע מכתב ההגנה שכלל לא היו רלוונטיים לתביעה הראשונה של סוריאנו נגד דרוקר. טענה זו, כותב השופט, "לאו טענה היא". לפי השופט רונן, הדרישה מהמפרסם לבחון את אמיתות המידע טרם הפרסום נכונה בכל הקשור להגנת תום הלב, אבל אין לה כל מקום בהגנת הפרסום המותר. "על המפרסם דבר שכבר פורסם בהליך משפטי אין כל חובה לבחון את אמיתות הפרסום. ודאי לא לחוות דעתו מי צודק במחלוקות נשוא ההליך המשפטי", כותב השופט.

לנוכח כל זאת, הוסיף השופט, גם לו היה מוצא שיש בפרסומים של "העין השביעית" על סוריאנו משום לשון הרע, "הרי שעומדת להם הגנת 'פרסום מותר' וגם מכך נדחית תביעת סוריאנו".

תום הלב

בהמשך פסק-דינו קובע השופט רונן כי גם לו היה מוצא שיש בפרסומים לשון הרע וגם לו היה קובע שלא עומדת ל"עין השביעית" הגנת "פרסום מותר", הרי שהתביעה היתה נדחית על רקע הגנת תום הלב.

רביב דרוקר, בבואו לדיון בתביעות שהגיש נגדו וולטר סוריאנו, 18.10.22 (צילום: אורן פרסיקו)

"לא מצאתי סיבה לקבוע שמי מהנתבעים התנהל שלא בתום לב בהקשר לפרסומים נשוא התביעה", פסק השופט רונן. "לא מצאתי שמי מהנתבעים לא האמין שהפרסומים משקפים כדבעי את טענות דרוקר בתביעה הראשונה, או שלא ננקטו אמצעים סבירים כדי לוודא שהפרסומים אכן משקפים את הטענות של דרוקר בתביעה הראשונה".

"חובה חוקית, מוסרית או חברתית"

בנוסף דחה השופט רונן גם את הטענות של עו"ד בומבך נגד "העין השביעית", העורך טאוסיג והחתום לעיל, בנוגע לדברים שאמר לו טאוסיג בעימות הרדיופוני ביניהם ובנוגע לדיווח של החתום לעיל ב"עין השביעית" על הסילופים של בומבך בעימות זה.

"הדברים אשר אמר טאוסיג משקפים במובהק דעה אישית שלו", קבע השופט רונן. "הם נאמרו בתגובה ישירה לדברים שאמר בומבך, במסגרת העימות, כאשר שני הצדדים מטיחים זה בזה כינויי גנאי. אמירתו של טאוסיג בדבר אמירת דברי שקר על ידי בומבך, איננה לשון הרע בדיוק כשם שאמירתו הקודמת של בומבך, באותה לשון בדיוק, איננה כזו. למאזין הסביר ברור כי מדובר במי שנמצאים בשני עברי המתרס ומאשימים זה את זה בדברי גנאי.

"לא ברור כיצד מצפה בומבך שיגיב טאוסיג כאשר בומבך מטיח בו פרסום דברי שקר. הרי ברור שעמדה לטאוסיג הזכות לכפור בדברים אלו"

"ובכלל, לא ברור כיצד מצפה בומבך שיגיב טאוסיג כאשר בומבך מטיח בו פרסום דברי שקר. הרי ברור שעמדה לטאוסיג הזכות לכפור בדברים אלו. ואם בחילופי דעות ניתן משקל יתר לחופש הביטוי, בחילופי דברים הנעשים תוך כדי עימות – שאני. במצב זה ודאי שיש ליתן העדיפות לחפש הביטוי. אם כך, בומבך הטיח ביטוי גנאי בטאוסיג וטען כי באתר פורסמו דברי שקר, טאוסיג הגיב בהכחשה וטען שדווקא דברי בומבך מהווים דברי שקר, שתי האמירות נתפסות כדעה אישית אגב ויכוח, ושתי האמירות אינן מהוות לשון הרע".

למסקנה דומה הגיע השופט רונן גם ביחס לדיווח על דברי בומבך בעימות הרדיופוני.

"על פניו, מהווה הפרסום הרביעי השלמה של טענות הנתבעים ביחס לטענות שטען נגדם בומבך בעימות", כתב השופט. "תגובה זו נתפסת, בבחינה אובייקטיבית, כהצגת דעה של הנתבעים אל מול דעתו של בומבך. לאחר שבמהלך העימות הטיח בומבך בנתבעים אחריות לפרסומים שקריים, מציגים הנתבעים גם בפרסום הרביעי עמדה הפוכה. הנתבעים אף אינם עושים בפרסום הרביעי שימוש באותה לשון בוטה בה עשו שימוש בומבך וטאוסיג, אלא מסתפקים בטענה שבומבך הציג הדברים 'באופן מסולף' ובמענה פרטני לטענותיו".

לפיכך, קבע השופט, אין בדיווח כל לשון הרע כלפי בומבך. ממילא, ציין השופט רונן, גם אם היה קובע כי יש בעימות הרדיופוני ובדיווח עליו משום לשון הרע, הרי שעומדת ל"עין השביעית" ועיתונאיו הגנת תום הלב.

"בומבך לא מציג כל ראיה שתאפשר לשלול את תום לב הנתבעים ועל פני הדברים, ניכר כי הנתבעים האמינו כי הפרסומים אכן מבטאים דיווח נכון והוגן של הטענות בכתב ההגנה שהגיש דרוקר"

עוד הוסיף השופט רונן כי "בחינת השתלשלות העניינים מלמדת כי הנתבעים עשו מאמץ ניכר להפיס את דעת סוריאנו, לאחר שזה פנה במכתב התראה מיד לאחר הפרסום הראשון. כך נעשו שינויים בפרסומים (שינוי בכותרות המשנה, הסרת שמות וכד'), אשר אומנם לא שינו את עיקר הפרסומים אך מלמדים על ניסיון לוודא שהפרסומים מדויקים.

"כאשר כך התנהלו הנתבעים ביחס לפרסומים הקודמים, לא מצאתי כל יסוד לאפשרות שלילת חזקת תום הלב העומדת להם גם בדברים שנאמרו בעימות וגם באלו שנכתבו בעקבותיו. בומבך לא מציג כל ראיה שתאפשר לשלול את תום לב הנתבעים ועל פני הדברים, ניכר כי הנתבעים האמינו כי הפרסומים אכן מבטאים דיווח נכון והוגן של הטענות בכתב ההגנה שהגיש דרוקר".

עוד עומדות ל"עין השביעית" ועיתונאיה הגנות נוספות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, קבע השופט, כולל הגנת "עניין אישי כשר", שהרי בומבך הציג את הנתבעים כמי שפרסמו שקרים ועל כן לנתבעים "עמדה הזכות המלאה לכפור בטענה זו ולהציג את גרסתם ביחס לדברי בומבך".

הגנה נוספת שעומדת ל"עין השביעית", עורכה והחתום לעיל היא הגנה למי שמבצע פרסום מתוך "חובה חוקית, מוסרית או חברתית". "העין השביעית", ציין השופט, מגדירה עצמה כ"זירה בלתי תלויה, ללא קשרים או מחויבות כלשהי לגופים שאותם היא מסקרת, ללא מורא וללא משוא פנים". "כאשר סיקור תביעה זו עורר עניין ציבורי כזה שנערך עימות ברדיו", כתב השופט, "ברורה גם תחושת הנתבעים לחובתם להציג בפני הציבור את גרסתם לדברים שהוטחו בהם".

"המסקנה בלתי נמנעת: תביעת סוריאנו הינה תביעת השתקה"

פרק נפרד הקדיש השופט רונן לטענת "העין השביעית" ועיתונאיה כי התביעה שהוגשה נגדם היא תביעת השתקה. השופט רונן בחן את התנאים להגדרת תביעה כתביעת השתקה וקובע כי תביעת סוריאנו נגד "העין השביעית" עומדת בכולם. תנאים אלו, לפי השופט רונן, הם "סכום התביעה, העניין הציבורי בפרסום ופערי הכוח שבין הצדדים" (השופט ציין כי "זו איננה רשימה סגורה").

"סכום התביעה הגבוה אכן מהווה אינדיקציה המטילה ספק בתכליתה האמיתית של התביעה", כתב השופט רונן. "סוריאנו הינו איש עסקים שלפי הנטען עסקיו חובקים עולם ושירותיו ניתנים לכאלו שהינם בעלי הון. [...] העין השביעית, הינה עמותה בעוד טאוסיג ופרסיקו הינם עיתונאים. פערי הכוחות בכל הנוגע ליכולת הכלכלית בין סוריאנו לנתבעים – ברורים".

גם העניין הציבורי בסוריאנו, "ברור", קבע השופט רונן. זאת משום שפרשת ה"חשד של המשטרה במעורבות סוריאנו במעקב אחרי חוקרים במשטרה [...] עמדה על סדר היום הציבורי" ומשום "טענות דרוקר לקשרים שיש, או היו, לסוריאנו עם רה"מ".

"אף הנסיבות הייחודיות לתובענה זו מטילות סימן שאלה סביב מניעי סוריאנו", כתב השופט בפסק-דינו. "איומים בתביעה על פרטים בודדים מהפרסום, משלוח מכתבים 'בהולים', הגשת התביעה ממש בסמוך לפרסומים, תביעה בסכום כה גבוה, של מי שמוצג כבעל הון התובע עמותה ועיתונאים שיכולתם קטנה בהרבה, ובקשר עם עניין ציבורי מובהק – אלו אינדיקציות אפשריות לסיווג התביעה כתביעת השתקה. גם היות תביעה זו אחת מסדרת תביעות שהגיש סוריאנו בטענה להוצאת לשון הרע עשויה להיות אינדיקציה לתכלית האמתית של התביעה".

אולם השופט רונן לא הסתפק בכך, והתייחס גם ל"מופרכות" של התביעה כסימן לכך שמטרתה האמיתית לא היתה קבלת פיצוי בגין נזק שנגרם מפרסום לשון הרע, אלא הרתעה והשתקה.

"מצבור של טענות מופרכות בעליל כבסיס לעמדת בעל דין, עלול להביא לסיווג כלל טענותיו כמופרכות בעליל וכאשר כך ביחס לטענות תובע – למסקנה כי התביעה מופרכת בעליל"

"ייתכנו מצבי קיצון בהם נמצא שטענה שנטענה הייתה מופרכת בעליל. טענה שאפשר מוטב לולא נטענה משנטענה. טענה שנמצאה חסרת בסיס לחלוטין. טענה שנטענה ונמצא שלא זו בלבד שאין לקבלה אלא שהייתה זו טענה נעדרת כל בסיס מלכתחילה, עלולה להימצא כטענה מופרכת בעליל. מצבור של טענות מופרכות בעליל כבסיס לעמדת בעל דין, עלול להביא לסיווג כלל טענותיו כמופרכות בעליל וכאשר כך ביחס לטענות תובע – למסקנה כי התביעה מופרכת בעליל. במסגרת מבחן המופרכות, ניתן לבחון את מכלול טענות בעל הדין ואם נמצא שאלו כולן טענות מופרכות וחסרות בסיס, כי אז תיוותר המסקנה כי התביעה מופרכת בעליל. מצב בו נמצאה תביעה ככזו שהיא מופרכת בעליל, עשוי לסייע בבחינת הטענה להיותה תביעת השתקה", כתב השופט רונן.

התביעה נגד "העין השביעית" ועיתונאיה, הדגיש השופט רונן, כלל לא עוסקת בטענות שהעלה דרוקר נגד סוריאנו אלא בדיווח על ההליך המשפטי שנפתח בעקבות אותן טענות.

"סוריאנו בחר לממש זכות היסוד של גישה לערכאות והגיש תביעה נגד דרוקר. התביעה הראשונה. כל שעשו הנתבעים הוא לדווח באתר על אותה התביעה ולהציג את גרסת דרוקר. הא ותו לא. ועל כך יצא נגדם סוריאנו בשצף קצף. תחילה במכתבי התראה ודרישות לתיקונים בפרסום, בהמשך בהגשת תביעה זו, ולבסוף בהגשת כתב תביעה מתוקן על שהנתבעים העזו לדווח ולהציג את גרסתם ביחס לתביעה שהוגשה.

וולטר סוריאנו בבית-משפט השלום בתל-אביב, בהגיעו לדיון בתביעה שהגיש נגד "העין השביעית". 19.10.2022 (צילום: איתמר ב"ז)

"כאשר סוריאנו טוען שעניינו העיקרי הפרכת אותה טענה למעורבות במעקב אחר חוקרים, בחינת טענותיו כלפי הנתבעים מביאה ליותר מזקיפת גבה. קשה להבין את הבסיס להתמקדות במה שנראה כפרטים אזוטריים מתוך הפרסומים שנעשו. הביטוי 'עסקאות נשק' חלף הביטוי 'מכירת מסוקים'; הביטוי 'האקינג' במקום 'מחקרי מחשב'; הביטוי 'אוליגרכים' במקום 'בעלי הון'; ואזכור שמות עליהם רוב הציבור לא שמע ולא מכיר. על זה התבסס כתב תביעה המונה עשרות עמודים.

"ובכל אותם עשרות עמודים, כך התברר, לא מצא סוריאנו אפילו לנסות ולהסביר כיצד מצא לתבוע פיצוי בסך של 420,000 שקלים ומה הבסיס לסכום תביעה זה. אפילו סכום התביעה נמצא מופרך.

"ניתן להקשות ולשאול הכיצד איפוא נדרשה הכרעה המשתרעת על פני עשרות עמודים בתביעה שכזו, אם נמצא שזו מופרכת בעליל. המענה טמון בריבוי הטענות שהעלה סוריאנו. טענות שחייבו התייחסות. המסקנה בדבר מהות התביעה נעשית לאחר בחינה כוללת של הטענות, אחת לאחת.

"המסקנה הינה שתביעה זו של סוריאנו הינה תביעה מופרכת בעליל. תביעה אשר בבחינתה הכוללת – קשה להבין מדוע בכלל הוגשה [...] לא קשה להבין את בחירת סוריאנו בניהול תביעה שנמצאה כמתבססת על טענות מופרכות בעליל, אם מתברר שזו בכלל מסתירה מניע שונה לחלוטין. זה המכונה: 'תביעת השתקה'"

"כאשר נמצא שהביטויים עליהם הלין סוריאנו אינם 'לשון הרע', כאשר נמצא שבכלל עומדת לנתבעים הגנת 'פרסום מותר', וכשאלו מתווספות למכלול הנסיבות כאמור – המסקנה הינה שתביעה זו של סוריאנו הינה תביעה מופרכת בעליל. תביעה אשר בבחינתה הכוללת – קשה להבין מדוע בכלל הוגשה. קשה להבין מדוע בחר סוריאנו לבוא חשבון עם הנתבעים במקום להמשיך בבירור אותה טענה שטלטלה אותו מלכתחילה – פרסום שמו כחשוד בעיני המשטרה. לא קשה להבין את בחירת סוריאנו בניהול תביעה שנמצאה כמתבססת על טענות מופרכות בעליל, אם מתברר שזו בכלל מסתירה מניע שונה לחלוטין. זה המכונה: 'תביעת השתקה'.

"אם כך, נמצא שסוריאנו בחר לתקוף את הנתבעים בשלל מכתבי התראה מיד עם ביצוע הפרסומים ובדרישות חוזרות ונשנות לתיקון הדברים שפורסמו; נמצא שהתביעה הוגשה בתוך זמן קצר ובהמשך תוקן סכום התביעה והועמד על 420,000 שקלים ומשמע: סכום גבוה מאד ביחס למקובל כפיצוי ללא הוכחת נזק; נמצא שיש פערי כוחות משמעותיים בין הצדדים; נמצא שיש עניין ציבורי בדיווחים על סוריאנו נוכח הטענות לקשרים שיש או היו לו עם רה"מ; נמצא כי תביעה זו הינה אחת מני רבות שמנהל סוריאנו; ונמצא כי בסופו של יום נמצאו טענותיו הרבות של סוריאנו כלפי הנתבעים – מופרכות.

"המסקנה בלתי נמנעת: תביעת סוריאנו הינה תביעת השתקה", קובע פסק-הדין.

"אין ספק בדבר החשיבות שרואה סוריאנו לשמירה על שמו הטוב, זכות שעומדת לו ללא כחל וסרק, אלא שלא זו הזכות מניעה את הגשת התביעה. מסתבר שהמניע העיקרי בהגשת התביעה היה רצונו של סוריאנו לעצור את מבול הכתבות והפרסומים שנעשו אודותיו כך שכל מפרסם אפשרי ישקול את כדאיות הפרסום. תביעת סוריאנו עשויה הייתה להידחות כבר מטעם זה, ולמסקנה זו תהיה השלכה על פסיקת ההוצאות", מסכם פסק הדין.

בשל הקביעה כי היתה זו תביעת השתקה פסק השופט רונן כי סך ההוצאות יעמוד על 20% מסכום התביעה. סוריאנו חויב לשלם הוצאות בסך 74 אלף שקלים ועו"ד בומבך חויב בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקלים נוספים.

32058-05-19

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 564KB)