פסק-הדין שנתן לאחרונה בית-המשפט בתביעת וולטר סוריאנו נגד עמותת "העין השביעית" מעורר שאלות משפטיות ועקרוניות בקשר לחוק הגנת הפרטיות, כך סבורים מומחי פרטיות ששוחחו עם "העין השביעית". פסק הדין, של השופטת תמר אברהמי מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, קבע כי עמוד במדור "הגנזך" של "העין השביעית" טעון רישום כמאגר לפי חוק הגנת הפרטיות. "הגנזך" הוא מדור המרכז מסמכי מקור.

לסוריאנו, איש עסקים בתחום המודיעין הפרטי והנדל"ן, שהוצג על-ידי עורך-דינו אילן בומבך כידידו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, סכסוך משפטי קודם נגד "העין השביעית" בטענות להוצאת דיבה. בתביעה נוספת שהגיש נגד "העין השביעית" דרש סוריאנו למחוק את כל הפרסומים על אודותיו מהאתר בטענה שהם "פוגעים בפרטיותו". בתגובה טענה בין היתר "העין השביעית", באמצעות בא-כוחה עו"ד אלעד מן, כי הפרסומים על סוריאנו עסקו בהליכים משפטיים פומביים שאין עליהם כל חיסיון, כך שאין כאן כל עניין הפוגע בפרטיותו, ובנוסף יש בהם עניין רב לציבור.

כבר בסופו של הדיון הראשון בתיק נדחתה בפועל דרישתו הכוללנית של סוריאנו, ונקבע כי הדיון יוגבל אך ורק לריכוז של מסמכי מקור הקשורים לסוריאנו המתפרסמים בעמוד אחד במדור "הגנזך" של "העין השביעית". סוריאנו טען כי מדובר ב"מאגר מידע" שאותו יש לרשום בהתאם להוראות חוק הגנת הפרטיות. "העין השביעית" טענה כי לא מדובר כלל במאגר מידע וכי כל טענה שכזו סותרת את תכליות חוק הגנת הפרטיות, חופש העיתונות ועקרונות פומביות הדיון.

"לפני יותר מ-20 שנה שאלתי את אנשי הרשם 'בשביל מה אתם צריכים את חובת הרישום?', ואמרו לי 'בשביל האגרה. זה מאפשר לנו את הפעילות'. ואז שאלתי 'איזה פעילות אתם עושים?' אז אמרו לי 'אנחנו רושמים מאגרים'"

השופטת תמר אברהמי מבית-משפט המחוזי בת"א-יפו הבהירה בפסק-דינה כי לא תעסוק בדרישותיו המקוריות של סוריאנו, וכי פסק הדין יעסוק אך ורק בהכרעה מצומצמת בנוגע לעמוד "הגנזך" שהוקדש לתובע. בנוגע לעמוד זה קבעה השופטת כי יש לרשום אותו כמאגר על פי חוק הגנת הפרטיות, ולהסיר ממנו עד אז מסמכים משפטיים כמו כתבי טענות, למרות שהם מותרים בפרסום.

"זה קשקוש"

"פסק הדין הוא דוגמה לדיון משפטי ששורתו התחתונה נכונה אבל כל ההקשר שלו קצת עקום", אומר פרופ' מיכאל בירנהק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. "יש סכסוך נמשך בין סוריאנו לבין 'העין השביעית', וכמו בהרבה סכסוכים הצדדים מחפשים איפה הם יכולים להקשות על הצד האחר. נראה שהוא חיפש אתכם, ומצא משהו שהצליח לו. אבל צריך לראות את הסיפור הזה בהקשר הרחב יותר. אי רישום מאגר מידע הוא נעץ בלוח, לא יותר מזה. יש פה שימוש בכלי מיושן, שהוא עדיין חלק מהחוק, למטרה שברור לכולם שהיא חלק מהמאבק המשפטי הנמשך ביניכם, שעוסק בדברים אחרים. כשמלבישים על נעץ קטן משהו כבד, זה יוצא עקום".

פרופ' מיכאל בירנהק (צילום: עמית פייס,CC BY-SA 3.0)

פרופ' מיכאל בירנהק (צילום: עמית פייס,CC BY-SA 3.0)

חוק הגנת הפרטיות, מסביר פרופ' בירנהק, נחקק בשנת 1981. בזמנו היה זה חוק מתקדם, אולם מאז תוקן רק פעמיים (ב-1996 ולאחרונה ב-2007) וגם זאת באופן שולי. פרק א' בחוק עוסק ב"פגיעה בפרטיות" ואילו פרק ב' עוסק ב"הגנה על הפרטיות במאגרי מידע", כשיחידת הניתוח הבסיסית בהקשר זה היא מאגר המידע, ולא פריטי המידע שכלולים במאגר. "זו גישה שבזמנו היתה חדשנית אבל היום היא ישנה ומיושנת", קובע פרופ' בירנהק.

בחוקים עדכניים העוסקים בהגנה על מידע אישי, מוסיף פרופ' בירנהק, יחידת הניתוח היא המידע עצמו, בלי קשר לצורה שבה הוא שמור, כשהדגש הוא על האופן שבו עושים בו שימוש: בהסכמה או לא, תוך עיבוד של המידע או ללא עיבוד שלו, וכדומה.

מעבר להגדרה המיושנת של יחידת הניתוח הבסיסית, החוק הישראלי מוסיף דרישה "עוד יותר אנכרוניסטית", כדברי פרופ' בירנהק, של חובת רישום המאגר. בפסק-הדין מצטטת השופטת אברהמי מדברי עו"ד שרה בר-סלע, רשמת מאגרי המידע לשעבר, שבשנת 1994 השתתפה בדיוני ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת ואמרה כי "ההסבר הפילוסופי של הרישום הוא שיהיה פנקס של מאגרי מידע שאדם יוכל לעיין בו ולדעת איפה יש מידע עליו".

"לרשם המאגרים אין עותק של כל המאגרים במדינה, וטוב שכך, יש לו בסך הכל מידע על המאגרים. אם אדם ירצה לדעת למי יש מידע עליו, רשם המאגרים לא יוכל לעזור לו. כל התועלת מהבחינה הזו לא קיימת, זה קשקוש"

"אבל לא כך בנוי המרשם", פוסק פרופ' בירנהק, ומסביר: לרשם המאגרים אין עותק של כל המאגרים במדינה, וטוב שכך, יש לו בסך הכל מידע על המאגרים. אם אדם ירצה לדעת למי יש מידע עליו, רשם המאגרים לא יוכל לעזור לו. "הרשם יגיד לי אולי 'תשמע יש לך חשבון בנק? אז בבנק. יש לך חברת ביטוח? אז ביטוח. יש לך פנסיה, גמל, השתלמות? אז להם. יש לך מנוי לחדר כושר? יופי. לעיתון? כל אלה יש להם מאגר מידע עליך'. הרשם ייתן לי רשימה אבל היא לא קשורה למרשם. אי אפשר להקליד שם את השם שלי או את מספר תעודת זהות שלי ולקבל פלט. כל התועלת מהבחינה הזו לא קיימת, זה קשקוש", מסכם פרופ' בירנהק.

אם לא די בכך, קובץ רשימת מאגרי המידע כולל נכון לכתיבת שורות אלה 27,704 מאגרים. בעידן הנוכחי, זהו חלק קטנטן ממספר המאגרים האמיתי. בהנחה שלכל עסק בישראל שמשרת אנשים פרטיים (ולא חברות) יש לפחות שני מאגרים (אחד על הלקוחות ושני על העובדים), ובמקרים רבים כמה וכמה מאגרים נוספים (לקוחות פוטנציאליים, לקוחות לשעבר וכדומה), ברור כי רוב מוחלט מהמאגרים שחייבים רישום על פי חוק כלל אינם רשומים.

להורדת הקובץ (PDF, 1.23MB)

לאורך השנים כבר היו ניסיונות לתקן את חוק הגנת הפרטיות ולצמצם את חובת הרישום של מאגרי מידע. זו היתה אחת ההמלצות של "הצוות לבחינת החקיקה בתחום מאגרי המידע" (דו"ח שופמן), שהוגש בשנת 2007 לשרת המשפטים דאז ציפי לבני; בשנת 2012 אף הפיץ משרד המשפטים תזכיר חוק שנועד למטרה זו, אך הוא מעולם לא קודם; בשנת 2019 קבע מבקר המדינה כי "הרשם ממשיך בהקצאת משאבים לרישום, שחובתו נקבעה לפני 40 שנה בקירוב, אף שהדעה הרווחת מזה שנים רבות היא שיש לבטלו ולהמירו בכללים המתאימים למציאות בת זמננו".

בימים אלה דנה ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, תחת היו"ר ח"כ גלעד קריב (העבודה), בהצעת חוק ממשלתית לתיקון חוק הגנת הפרטיות. ההצעה, שעברה כבר בקריאה ראשונה בכנסת, כוללת באופן רשמי את הרעיון "לצמצם את היקף חובת הרישום החלה על מאגרי מידע", אולם המשמעות היא שהמדינה מתעקשת עקרונית על המשך חובת הרישום.

"פשוט אבסורד"

"אני נגד חובת הרישום ואני חושבת שזה פשוט אבסורד שאנחנו מדברים על זה במאה ה-21", אומרת עו"ד רבקי דב"ש, עמיתה בכירה במכון הישראלי למדיניות טכנולוגיה. דב"ש מכירה את הנושא מקרוב, לפני שהקימה וניהלה את היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים, הקימה וניהלה את מחלקת הרישוי והפיקוח ברשות להגנת הפרטיות וגם כיהנה כראש הרשות בפועל.

עו"ד רבקי דב"ש (צילום: סהר דמארי)

התעקשות משרד המשפטים והרשות להגנת הפרטיות בדיוני הוועדה לשמר את חובת הרישום היא "אבסורד שאין כדוגמתו", מוסיפה עו"ד דב"ש. לדבריה, המשך חובת הרישום של מאגר מידע בישראל מציב אותנו בחברה לא טובה של מדינות שהתפתחותן הכלכלית ומידת הדמוקרטיה שלהן לוקות בחסר.

במסמך מקיף שפרסמה בתחילת השנה עו"ד דב"ש, על רקע הדיון בהצעה לתיקון חוק הפרטיות, נערכה השוואה של חובת רישום מידע בעשרות מדינות מרחבי העולם. עו"ד דב"ש מצאה כי כי מתוך 83 מדינות שנבדקו בהן יש חוק מידע אישי, ב-50 מדינות אין חובת רישום וב-33 קיימת חובה כאמור. עוד נמצא כי במרבית המדינות המפותחות והמתקדמות לא קיימת חובת רישום.

לפי המחקר, "נמצאה קורלציה בין התמ"ג לנפש, פיתוח ההון האנושי ודירוג המדינה במדד הדמוקרטיות, לסבירות שתהא חובת רישום. ככל שמצב המדינה במדינות אלו משופר יותר, הסיכוי שתהא בהן חובת רישום, קטנה". מדינות מפותחות רבות שבהן היתה חובת רישום של מידע או מאגרי מידע, מציינת עו"ד דב"ש, צמצמו או ביטלו לחלוטין את החובה במהלך השנים האחרונות.

אבל נניח שאני אדם החרד לפרטיותו ואיני רוצה שיאספו עלי מידע, האם חובת הרישום בחוק לא מסייעת לי בכך?

"ההנחה שלי, כמי שעוסקת בפרטיות, היא שהיום אנחנו חיים בעולם שבו לפעמים כדי לקבל שירותים מסוימים משתמשים בפרטיות שלי", אומרת עו"ד דב"ש. "למשל, כשאני מחפשת בית-מרקחת בשעה אחת-עשרה בלילה, אני רוצה לקבל את תוצאת החיפוש שנותנת לי את בית-המרקחת הקרוב ביותר והפתוח ולצורך כך אני רוצה שיידעו שהשעה היא אחת-עשרה בלילה ושאני נמצאת במקום מסוים. ברור שאני רוצה שתהיה לי אפשרות להביע את דעתי, אבל צריך להבין שאנחנו נמצאים בעולם דיגיטלי שיש בו כל הזמן עיבוד מידע אודותיי ואנחנו צריכים להבין מה אנחנו עושים עם הדבר הזה.

"בחוק הישראלי הפתרון הוא חד – הסכמה. הסכמת או לא הסכמת. ישראל היא מבין המדינות המעטות שעדיין נמצאת באותה מתכונת של הסכמה. ה-GDPR באיחוד האירופי [האסדרה הכללית להגנה על מידע; א"פ] מדבר על סדרה של עוגנים לעיבוד מותר. מתי מותר לעבד מידע גם אם אין לך הסכמה. הרעיון הוא לאפשר איזושהי ההתנהלות בעידן הדיגיטלי שמצד אחד מאפשרת שימוש במידע גם אם הוא אישי, ומצד שני קובעת כללים הגיוניים. לצערי, בהצעת חוק הממשלתית הנוכחית, כשאנחנו כבר 4 שנים אחרי ה-GDPR, עדיין לא הטמיעו את הרעיון הזה בישראל".

מדוע מלכתחילה רצו לקיים בישראל חובת רישום של מאגרי מידע? לדברי פרופ' בירנהק, אין לכך תשובות טובות אך לחובת הרישום עשויה להיות תועלת משני סוגים. כלפי חוץ, בממשק בין הגוף בעל המאגר לבין הרשם, חובת הרישום מאלצת את בעל המאגר לעמוד תחת פיקוח, גם אם חלקי ורופף. כלפי פנים, חובת הרישום מאלצת את בעל המאגר לבחון את עצמו ובאמצעות התהליך של הרישום להפנים את החוק וערכי הגנת הפרטיות.

"אלה ההצדקות לקיומה של חובת הרישום באור הכי ורוד שאני יכול להעלות על הדעת", אומר פרופ' בירנהק, אך מסייג וטוען כי הוא בספק אם אלה היו המטרות שבגינן נקבעה חובת הרישום בחוק.

אם כך, מה היה ההיגיון שהוביל את חובת הרישום?

"אני לא יודע בדיוק, אבל בזמנו המאגרים עלו כסף. היתה אגרה", אומר פרופ' בירנהק. "רוב האגרה הלכה לאוצר, כדרכן של אגרות, אבל חלק נשאר אצל רשם מאגרי המידע, אז היה להם מקור הכנסה. לפני יותר מ-20 שנה שאלתי את אנשי הרשם 'בשביל מה אתם צריכים את חובת הרישום?', ואמרו לי 'בשביל האגרה. זה מאפשר לנו את הפעילות'. ואז שאלתי 'איזה פעילות אתם עושים?' אז אמרו לי 'אנחנו רושמים מאגרים'".

יחד עם זאת, פרופ' בירנהק מדגיש, בדומה לשורה התחתונה בפסיקת השופטת אברהמי, כי כל עוד החובה קיימת בחוק ויש דרישה לאכיפתו אין ברירה אלא לעשות זאת. "פסק הדין כתוב היטב", אומר פרופ' בירנהק, "הוא בהיר וסדור, מבוסס כמו שצריך גם על העובדות וגם על סוגיות משפטיות".

"אין קשר ללשון החוק"

ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר וד"ר ורחל ארידור-הרשקוביץ' מהמכון הישראלי לדמוקרטיה סבורות אחרת. לדעתן, מסקנת פסק הדין של השופטת אברהמי שגויה.

"להפרה של חובת רישום אין קשר לפגיעה בפרטיות ולא ברור הקשר בין הפרה של חובת הרישום לסעד של מחיקת המאגר"

"אני חושבת שהניתוח של פסק-הדין נכון עד לשלב הסעד", אומרת  ד"ר ארידור-הרשקוביץ'. "אכן מדובר במאגר מידע ואכן מדובר, כנראה, במאגר מידע חייב רישום. אבל להפרה של חובת רישום אין קשר לפגיעה בפרטיות ולא ברור הקשר בין הפרה של חובת הרישום לסעד של מחיקת המאגר".

ד"ר ארידור-הרשקוביץ מפנה לפסק-דין שנתן העליון בשנת 2015 בהרכב בראשות השופט אליקים רובינשטיין, שבו עמד השופט על ההבדל בין פרק א' בחוק הגנת הפרטיות, שעוסק בפגיעה בפרטיות, לבין פרק ב', שעוסק בחובת הרישום, וקבע כי אין מקום לכרוך הפרה של חובת רישום עם פגיעה בפרטיות או עם עבירה כלשהי המוזכרת בפרק א' לחוק, כיוון שהחוק אינו כולל את האפשרות לעשות כן.

במקרה של סוריאנו נגד "העין השביעית", מוסיפה ד"ר ארידור-הרשקוביץ, לא הוכחה ולמעשה כלל לא נדונה פגיעה בפרטיות ועל כן סעד המחיקה אינו הולם. "החוק אומר 'לא ינהל מאגר'. המחיקה היא צעד נוסף שהוא צעד פרשני. יכול להיות שהפרשנות היא הגיונית, אבל היא לא כתובה בחוק", היא אומרת.

"זה לא כמו עיתון, שאסור לך לפתוח עד שקיבלת רישיון", מוסיפה ד"ר שוורץ-אלטשולר. "מאגר מידע אתה מקים, יש לך חובת רישום אצל רשם מאגרי המידע, אבל זה לא תנאי מוקדם לעצם הקמת המאגר".

ד"ר עו"ד רחל ארידור הרשקוביץ (מימין) וד"ר תהילה שוורץ אלטשולר (צילומים: המכון הישראלי לדמוקרטיה)

ד"ר עו"ד רחל ארידור הרשקוביץ (מימין) וד"ר תהילה שוורץ אלטשולר (צילומים: המכון הישראלי לדמוקרטיה)

"לא רק זה", מחרה מחזיקה אחריה ד"ר ארידור-הרשקוביץ, "אלא שגם אם הגשת את בקשת הרישום למאגר והרשם לא ענה לך תוך 90 יום אתה יכול להמשיך להחזיק בו בלי רישום. זאת אומרת שהקביעה ש'אם לא רשמת אתה חייב למחוק', אין לה קשר ברור ללשון החוק".

לדברי ד"ר ארידור-הרשקוביץ, פסק-הדין של השופטת אברהמי רק מדגיש את חשיבות הדיונים שמתקיימים בימים אלה בוועדת החוקה על תיקון חוק הפרטיות וצמצום חובת הרישום.

בהצעת חוק הגנת הפרטיות שחיברו לפני כשלוש שנים ד"ר ארידור-הרשקוביץ וד"ר שוורץ-אלטשולר מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, הוצע לבטל כליל את חובת הרישום של המאגרים ותחת זאת להבטיח כי אם אדם מנהל מאגר יחולו עליו חובות אחרות, כדוגמת החובה לאבטח את המאגר כראוי. החובה לרישום, הסבירו שתי החוקרות, "הפכה לאות מתה". במקרה של מדור "הגנזך" של אתר "העין השביעית", שיקולי אבטחה ממילא אינם רלוונטים משום שמדובר בפרסום עיתונאי פומבי הפתוח לכל.

ההצעה הנוכחית של משרד המשפטים מתעקשת על המשך הרישום של המאגרים, אף כי היא מגבילה זאת למאגרים בעלי 100 אלף פרטי מידע המוגדר "רגיש" או 500 אלף פרטי מידע שאינם מוגדרים "רגישים".

"בזמן הקורונה, סביב הסכם פייזר, שרון אלרעי-פרייס הקימה את אחד ממאגרי הבריאות הגדולים בתולדות המדינה, של כל האזרחים מעל גיל 16. היא לא רשמה את המאגר הזה מעולם וכבר פרסמה עליו 20 מאמרים"

"משרד המשפטים אמנם מתעקש על המשך הרישום", מוסיפה ד"ר שוורץ-אלטשולר, "אבל גם במסמך שהגישה הרשות להגנת הפרטיות בהליך שלכם היא הצהירה שהם לא עושים שום מעקב כדי לראות אם יש מאגרים שצריכים להיות רשומים או לא. ואני יכולה לתת לזה דוגמה מצוינת: בזמן הקורונה, סביב הסכם פייזר, שרון אלרעי-פרייס הקימה את אחד ממאגרי הבריאות הגדולים בתולדות המדינה, של כל האזרחים מעל גיל 16. היא לא רשמה את המאגר הזה מעולם וכבר פרסמה עליו 20 מאמרים. אנחנו יודעים שהיא לא רשמה כי הגשנו בקשת חופש מידע. אנחנו יודעים גם שוועדת הלסינקי של משרד הבריאות אסרה עליה להקים את המאגר הזה והיא צפצפה. אבל אף אחד לא היה אומר לה 'תמחקי את המאגר' בגלל שלא רשמה אותו. כך שיש פה איזה ערבוב שעשתה השופטת אברהמי בין חובת הרישום לבין הסעד, שהוא מחיקת המאגר".

מרגע שנעשה הערבוב הזה בין חובת הרישום לבין הסעד שנועד לענות על הפרה "קלאסית" של פרטיות, טוענת ד"ר שוורץ-אלטשולר, ניתן להעלות בתשובה גם הגנות שחלות בחוק הגנת הפרטיות ולפיהן כאשר יש חובה מקצועית לפרסם מידע וכאשר יש עניין לציבור בפרסום המידע הרי שצריך לפרסם אותו. "בסיפור של סוריאנו יש בוודאי עניין לציבור בפרסום כל ההליכים שאדם כזה מנהל, משום שזה מוכיח את הדפוס", היא אומרת.

מה לדעתכן יהיו ההשלכות של פסק-הדין?

"מה שהשופטת אברהמי מנסה ליצור פה זה זכות להישכח באופן עקום", מזהירה ד"ר שוורץ-אלטשולר. לדבריה, כעת יכול כל אדם לחפש את שמו באתר חדשותי ולטעון כי עמוד תוצאות החיפוש יצר מאגר הטעון רישום.

"ברור שיש פה סוג של בעיה", היא מוסיפה, "תחשוב שכל האנשים שפונים לעיתונים ומבקשים שיסירו כתבה ספציפית עכשיו ימצאו לעצמם דרך עוקפת ויטענו שדף תוצאות החיפוש שיש באתר הוא מאגר מידע לא רשום ולכן יש למחוק אותו. זה עלול ליצור בעיה מאוד קשה לכל כלי התקשורת בארץ".

וולטר סוריאנו (צילום מסך)

וולטר סוריאנו (צילום מסך)

"אני אולי בדעת מיעוט אבל אני דווקא מאוד מרוצה מפסק-הדין", אומרת מנגד עו"ד דב"ש, זאת משום שלדעתה יישומו בקנה מידה נרחב ימחיש את האבסורד הטמון בחוק הנוכחי. "אני חושבת שפסק-הדין זה ממחיש בצורה מאוד יפה למה חובת הרישום היא כל כך מיושנת ולא רלוונטית. בראייה שלי כמשפטנית, זה פסק-דין שלוקח בצורה מאוד דווקנית את חובת הרישום ומנתח אותה בלי לנסות לייצר כל מיני פרשנויות תכליתיות. פסק-הדין לא נכנס לשאלה האם חובת הרישום ראויה או לא, אלא אומר זה החוק, וכל עוד אתם לא משנים את החוק לא נותר לי אלא להגיד שזו התוצאה.

"בוא נודה על האמת, לצערי מה שיקרה זה שפסק-הדין הזה יהפוך כנראה להיות רלוונטי רק אל מול האדם הספציפי הזה ואל מול 'העין השביעית'"

"המשמעות היא, שבהינתן שיש לנו בערך כ-20 אלף מאגרים רשומים כשברור שיש בישראל לפחות מאות אלפים מאגרים לא רשומים, ניתן כאן כלי לכל אחד מאיתנו לבוא לבעל עסק או לכל גורם שמחזיק מאגר ממוחשב, וכולם מחזיקים מאגר ממוחשב, ולהגיד לו תמחק עלי את המידע. באוטופיה שלי אני מקווה שפסק-הדין הזה יחלחל בכל בית ובכל עסק ואז יקרו שני דברים: ראשית, יוגשו מאות אלפי בקשות רישום לרשות להגנת הפרטיות כך שהיא תיאלץ להבין את האבסורד. שנית, מיליוני אנשים יבקשו למחוק מידע של מאגרים לא רשומים. אבל בוא נודה על האמת, לצערי מה שיקרה זה שפסק-הדין הזה יהפוך כנראה להיות רלוונטי רק אל מול האדם הספציפי הזה ואל מול 'העין השביעית'".

מה בכל זאת ניתן לעשות?

דב"ש: "חבר הכנסת קריב, יו"ר ועדת החוקה, מדבר בעצמו על הסוגיות האלה והתקווה שלי היא שיקרו שני דברים. לא רק בגלל פסק-הדין הזה, אבל אולי גם. ראשית, שחברי הכנסת לא יוותרו ויתעקשו על כך שיוכנסו שינויים בהצעת החוק הממשלתית כדי שחובת הרישום תבוטל וכדי שיוסיפו עוגנים נוספים לעיבוד מידע אישי. שנית, שמשרד המשפטים והרשות להגנת הפרטיות באמת יבינו, ולכן קיוויתי שיהיו מאות אלפי בקשות רישום, שיבינו עד כמה זה אבסורדי לעמוד ולהתעקש על שתי החובות האלה, חובת הרישום וחובת ההסכמה. כי השוק לא יכול להתנהל ככה".