במפלגת דגל-התורה מתחוללת בשבועות האחרונים דרמה פוליטית: ראש הרשימה משה גפני והח"כ הוותיק אורי מקלב עומדים בפני הדחה מהרשימה, במה שנראה כהפיכת חצר בניצוחם של עסקנים המבקשים להכתיר במקום גפני את ח"כ יעקב אשר.
דרמה של ממש, אבל אנשים שמקבלים את המידע שלהם על העולם מהעיתונים החרדיים המפלגתיים, ובהם קוראי עיתונה של דגל-התורה "יתד נאמן", לא יידעו דבר וחצי דבר על המתרחש, ובוודאי רק עם סגירת הרשימות ילמדו מעל דפי העיתונים על החלטתם של גדולי הדור.
הסיפור הזה הוא במובנים רבים המחשה מושלמת לקשר שבין העיתונים החרדיים לבין עיתונות: במובן החומרי מדובר בעיתונים של ממש, מריחים מדפוס ומשאירים סימני דיו על האצבעות. בכל הנוגע למציאות שאותה מצופה מעיתון לשקף, הם נותנים לקוראיהם תמונה מוגבלת, אם נתבטא באופן דיפלומטי. טווח הנושאים שזוכה בהם להתייחסות הוא מצומצם ביותר, וכך גם אופי ואופק השאלות שנשאלות והתשובות שניתנות להן.
לכל זה יש סיבה טובה. מדובר בפרסומים עבור קהל יעד שמוגדר בין השאר על ידי שאיפה מוצהרת להתבדל מהחברה הרחבה יותר שבתוכה הוא חי. לא פחות מאשר לדווח ולעדכן, העיתונות החרדית נועדה לעצב השקפת עולם ולבסס את היסודות האידאולוגיים והחברתיים של הקהילה.
לכן, גם אם העיתונים החרדיים לא מלמדים המון על המציאות, הם יכולים ללמד לא מעט על הכותבים והקוראים שלהם. אחד הדברים שטור זה יבקש לעשות במהלך החודשים הבאים הוא בדיוק זה – לנסות ולהבין את כללי וגבולות השיח בעולם החרדי: מה צריך לומר, מה מותר, מה אסור, ומה אפשר אבל רק בדרך של רמז, דרש או סוד.
שער "יתד נאמן", 4.9.26
לצד השאלות האלה ננסה לתת גם טעימה מהתבשיל עצמו: באילו נושאים עוסקים בעיתונות החרדית, על מה מדווחים, על מה פחות ועל מה בכלל לא, ומה המסגור שהמידע מקבל במאמרי המערכת ובעמודי הפובליציסטיקה.
אבל לפני שצוללים פנימה, כדאי להבין קצת יותר את השטח, כלומר מי השחקנים על המגרש ואיך בכלל הגענו עד הלום. הטור השבוע יוקדש לשאלות האלה, כדי שבטורים הבאים נוכל לתת לעיתונים עצמם לדבר.
מפת התקשורת בעולם החרדי היא סבוכה ומסועפת. היא כוללת עיתונים יומיים ושבועיים, אתרי אינטרנט, תחנות רדיו וכמובן את קווי הנייעס שעדיין לא איבדו מזוהרם. ובכל זאת צריך לזכור שבמונחים חרדיים, כל השוק הדינמי הזה הוא משהו שמתקיים לא "מלכתחילה" אלא "בדיעבד": כלומר, כדבר מה שעדיף היה אילו לא בא לעולם, אלא שבהינתן הנסיבות הקיימות אין ברירה אלא להשלים עמו.
ההסתייגות מתקשורת המונים, ועוד לפני זה מדברי דפוס של חול, היא חלק מההסתייגות החרדית העקרונית מכל מה שמלווה בניחוח של שינוי ומודרנה. כך היה כאשר בסוף המאה ה-19 ראה אור בגליציה העיתון החרדי הראשון, השבועון "מחזיקי הדת" שייסד האדמו"ר מבעלז רבי יהושע רוקח.
מטרת המו"לים היתה להעמיד אלטרנטיבה לעיתוני המשכילים שנפוצו באותה תקופה, מתוך הנחה שאם אי אפשר להימנע מעיתון הרי שעדיף שיהיה על טהרת הקודש. יחד עם זאת רבים ממנהיגי הציבור החרדי הסתייגו מהעיתון, וידוע הסיפור על כך שהאדמו"ר מגור יהודה אריה לייב אלתר הזמין שני עותקים מתוך כבוד לאדמו"ר מבעלז ואז הורה לשרוף אותם כדוגמה אישית לחסידיו שלו.
יחד עם זאת, בדור הבא היה זה יורשו של ר' אריה לייב, האדמו"ר מגור אברהם מרדכי אלתר, שייסד את היומון החרדי "המודיע", עיתונה של אגודת ישראל שבגלגולים שונים רואה אור עד היום - והוא אחד השופרות המרכזיים של ההנהגה החרדית.
שער "המבשר", 4.9.26
"המודיע" אמנם לא התפרסם ברצף, אבל ב-1950 הוא נוסד מחדש במדינת ישראל על ידי ר' יצחק מאיר לוין, מנהיג אגודת ישראל ונאמנו של האדמו"ר מגור. במשך שנים הוא היה העיתון החרדי המרכזי בארץ, עד שסכסוך פנימי בין החסידים לליטאים (בהנהגת הרב שך) הביא ב-1985 לייסוד עיתון ליטאי נפרד בשם "יתד נאמן".
ב-1988, עם פרישת הליטאים מאגודת ישראל וייסוד מפלגת דגל התורה, הפך "יתד" לכלי מבטאה של המפלגה הליטאית. כך במשך כעשר שנים היה "המודיע" העיתון החרדי החסידי, ו"יתד" העיתון הליטאי – עד שב-2009, בעקבות סכסוך עם חצר גור, הקימה משפחת פרוש הירושלמית את "המבשר": יומון שנועד לתת ביטוי לחסידויות הבינוניות והקטנות ולקדם את האינטרסים שלהן בתוך אגודת ישראל ובכלל. גם חסידות בעלז, על אף היותה החסידות השנייה בגודלה, מזוהה במידה רבה עם "המבשר".
ב-2012, לאחר מותו של הרב יוסף שלום אלישיב, חל פיצול גם במחנה הליטאי: נאמני הרב שטיינמן השתלטו על "יתד", ואילו נאמני הרב שמואל אוירבך, AKA "הפלג הירושלמי" או מפלגת "בני תורה", הקימו את "הפלס" – עיתון המחזיק מאז ועד היום בקו הרדיקלי ביותר בקרב הזרם המרכזי של הציבור החרדי (כלומר זה שאיננו העדה החרדית וסאטמר) ושמוביל את מחאת "נמות ולא נתגייס".
לצד ארבעת העיתונים הללו – "המודיע" ו"המבשר" החסידיים ו"יתד נאמן" ו"הפלס" הליטאיים – רואה אור גם העיתון החרדי-ספרדי "הדרך", שנוסד על ידי אריה דרעי ב-2017 כשבועון של תנועת ש"ס וב-2020 הפך ליומון. חמשת העיתונים האלה, שהם למעשה העיתונים החרדיים המפלגתיים, יעמדו בלב הסקירה שתתפרסם במסגרת הטור, עם הצצות מדי פעם לעיתונים מרכזיים פחות כגון "העדה" של העדה החרדית.
כמו ברוב הדברים, גם בכל מה שנוגע לצריכת תקשורת החרדים הם ציבור שמרן. למרות המגוון הגדול של מקורות מידע תקשורתיים, חרדיים ולא חרדיים, סקר של איגוד האינטרנט הישראלי מ-2025 העלה שעיתונות חרדית מודפסת היא אמצעי התקשורת המועדף בעולם החרדי, וזו גם צורת ההתעדכנות הנפוצה ביותר בחדשות למעט שיחות עם חברים ומשפחה.
מידת האמון בעיתונות המודפסת היא אפילו גדולה יותר: 66% מהמשיבים לסקר סומכים על העיתונים במידה בינונית עד מלאה. כששאלתי ידידים חרדים על הנתונים האלה הם לא הופתעו. לדבריהם, על אף שכמו בשוק התקשורת הכללי, גם בזה החרדי חל פיחות בכוחם של העיתונים, האמון שנותן החרדי הממוצע בעיתון המפלגתי שלו הוא בכל זאת לא מבוטל.
שער "הפלס", 4.9.26
את הקריצה והציניות החרדית המפורסמת שומרים הקוראים לידיעות שנוגעות למגזר, שם לשון ההפרזה המליצית שקופה להם. כאשר מדובר בחדשות בתחומי חוץ וביטחון, או להבדיל ביועמ"שית, בג"ץ או "השמאל", נוטים הקוראים לקבל את הדברים כנתינתם. כך או כך, כשמבקשים להבין את התפקיד וההשפעה של העיתונות החרדית על קהל הקוראים שלה, צריך לזכור את הנתונים האלה.
מאז שהופסקו סקרי TGI הממוקדים לעיתונות החרדית קשה למצוא מידע על התפוצה של כל אחד מהעיתונים בפני עצמו (קנטאר מדיה, החברה שעורכת את הסקרים, הסבירה שמשרדי הפרסום החרדיים הפסיקו לשלם). לפי הסקר האחרון שנערך, ב-2019, "יתד נאמן" היה העיתון הנקרא ביותר עם 26.6% חשיפה, אחריו "המודיע" עם 15.8%, ואחריהם "המבשר" ו"הפלס" שעמדו על 10.5% ו-9.9% בהתאמה.
"הדרך" עדיין לא הפך ליומון באותה עת ולכן לא נכלל בסקר, אולם פרסומים שונים יכולים ללמד בעקיפין שהוא מתקשה במישור התפוצה האורגנית. ב-2017 פורסם שעובדים ברשת החינוך של ש"ס חויבו לעשות מנוי על העיתון (אז עדיין שבועון) תוך עיכוב משכורות לעובדים שסירבו. לפי פרסום מ-2023, כספים לתשלום משכורות לעובדי "הדרך" הועברו בדרכים מפוקפקות מתקציב רשת החינוך, שממומנת מתקציב המדינה.
כן ביטחון, לא גיוס
כאשר קורא לא-חרדי מן השורה נוטל לידו עיתון חרדי, סביר להניח שהדבר הראשון שאליו ישים לב הוא המשקל הלא פרופורציונלי של ידיעות שעוסקות בצבא וביטחון. זו, למשל, הכותרת הראשית של "יתד נאמן" ב-31.8: "גורמי ביטחון מבהירים: אין מנוס מתמרון וכיבוש העיר עזה". כמה ימים קודם (24.8), בכותרת הראשית של "המבשר" נכתב "בעקבות שיגור שבעה עפיפונים לעוטף: ישראל מאיימת לפנות אזורים ברצועת עזה".
"הדרך" ב-2.9 התהדר בשתי כותרות גדולות: הראשונה בישרה על "גל תקיפות באיראן" מטעם צבא ארה"ב, והשנייה על ה"לכידה בלב עזה" של ראש בטחון הפנים של חמאס. גם ב"יתד" של אותו יום היתה הכותרת הראשית "'ראש השב"כ' של חמאס נחטף מעזה לישראל".
גם שיתופי פעולה ביטחוניים של ישראל מסוקרים בהרחבה: "המודיע" (1.9) דיווח בעמודו הראשון על חתימת "הסכם בטחוני ענק עם יוון"; גם "יתד" של אותו יום דיווח על כך, וגם על כך שפינלנד וישראל "האריכו את ההסכם הביטחוני עד 2034". ועוד על זו הדרך. גם המלחמות של הגויים, כמו רוסיה ואוקראינה, זוכות לסיקור יפה.
חוסר הפרופורציה בתחום הביטחוני ניכר לא רק ביחס לתחומי סיקור אחרים, אלא גם ביחס לתחום נוסף שזוכה לכותרות (אם כי לא באותו היקף): המאבק בניסיונות לגיוס צעירים חרדים לצבא.
חרדים מפגינים נגד גיוס לצה"ל מחוץ לבסיס תל השומר ברמת גן, 31.8.26 (צילום: אבשלום ששוני)
התחושה של סתירה בין השניים תכה בקורא שאינו חרדי, אבל היא עולה אל פני השטח לעיתים נדירות, כמו למשל במאמר המערכת של "המבשר" מ-24.8 שעסק בסכנה שבכניסת כוח רב לאומי לעזה במקום הצבא הישראלי: "הכח הזר, ברגע האמת, לא יסכן את עצמו כדי להציל דם ישראל מיד שופכו, חלילה. גם אם, למען האמת, יהודים של אמונה אינם שמים כלל יהבם על חיילים ועל נשקים, אלא שחובת ההשתדלות המחויבת בידי אדם – אף זו איננה אצל הצבאות הזרים. בכל היתקלות קשה הם ינוסו על נפשם".
כלומר, גם אם במציאות ברור שלא החיילים הם ששומרים עלינו, החיילים הזרים אפילו לא יעשו כאילו כמו החיילים היהודים. מכל מקום, חשוב לעמוד על כך שבניגוד למה שניתן היה אולי לחשוב, העיתונות החרדית רוויה בהתפעלות מכוח צבאי יהודי. ההתפעלות הזאת, שלעיתים נראית כהערצה ממש, הולמת את ההתמקמות הפוליטית של הרוב המוחלט של הכותבים בצד הימני המובהק של המפה הפוליטית – התמקמות שבתורה משקפת את העמדות הרווחות בקרב הציבור החרדי בכללו.
על מה מותר לדבר
לצד העניין הפוליטי, שמבטא סוג מאוד מסוים של ישראליזציה (לאו דווקא מהסוג שלו מקווים בציבור הליברלי), לעיסוק הנרחב בענייני צבא וביטחון יש גם הסבר פרגמטי. העיתונות החרדית מוגבלת באופן עקרוני בתחומי הסיקור שלה: לא נמצא בה כמעט בכלל עיסוק בענייני פלילים; לשון הרע – נשמת אפו של כל עיתון חפץ חיים – תופיע רק ברמזים; ועניינים הקשורים במין (כולל עבירות מין) כמובן הס מלהזכיר.
גם תחקירים עיתונאיים שנועדו לחשוף עוולות או שחיתות הם נדירים. כל זאת מעבר לדברים שמן הסתם ידועים יותר לקוראת החילונית, כמו העדר מוחלט של תמונות נשים והימנעות גורפת למדי מכתיבת שמן הפרטי. מה שנותר, בגדול, הוא חמישה תחומים עיקריים: צבא וביטחון, חדשות חוץ, פוליטיקה, בריאות, וחדשות מעולמה הפנימי של היהדות החרדית.
כל ההגבלות הנ"ל חלות כמובן גם על חדשות החוץ, וכך נותר גם שם מרחב מצומצם למדי לסיקור. עיון בעמודים הרלוונטיים מגלה עיסוק בסיפורים הגדולים מהעולם (השבוע בעיקר האסון בנפאל והמתיחות בין ארה"ב לאיראן), לצד עיסוק נרחב בחוויה היהודית בתפוצות שבעיתונות החרדית מסתכמת לרוב בגילויים שונים של אנטישמיות.
לצד דיווחים על תקריות וחששות באירופה וצפון אמריקה, זכתה השבוע לסיקור נרחב גם הפגישה המתוכננת של הנשיא טראמפ עם מנהיגי היהדות החרדית בארה"ב שבה ביקשו להעלות בפניו את מצוקתם של תלמידי הישיבות בארץ.
שער "יתד נאמן", 1.9.26
אותם עקרונות באים לידי ביטוי גם בסיקור התחום הפוליטי. כאמור, האפשרות להפיכת החצר בדגל-התורה לא הוזכרה השבוע בעיתונים כלל. כך גם המשבר הכלכלי המתמשך בעיריית בני ברק. תזכורת לכך שלא מדובר בעיתונים במובן המקובל, אלא בביטאונים שמשרתים אינטרסים ספציפיים מאוד בתוך המפה הפוליטית החרדית.
הסיקור הביקורתי של הרשימה-המשותפת התמקד בהשפעה-לכאורה של אבו-מאזן והרשות הפלסטינית על הקמתה מחדש; ההאשמות בהטרדות מיניות נגד מועמד חד"ש ג'עפר פרח, שעשויות היו להוות כר נרחב לביקורת, לא קיבלו כמובן ביטוי. האלימות הפלילית ברחוב הערבי בישראל לא נוכחת כלל, והאלימות הלאומנית היהודית מוזכרת אגב דיונים כלליים במצב בגדה המערבית.
ראויה לציון הכתבה במוסף השבת של "הפלס" (4.9) בעניין ניסיון ההתנקשות שהיה או לא ביאיר נתניהו, שמביאה בשם אומרם ובהרחבה את הספקות שהעלה יוסי מלמן ב"עין השביעית" באשר לגרסת משפחת ראש הממשלה לסיפור.
אבל את המקום הגדול ביותר, באופן יחסי, מקבל המאבק הפוליטי והמשפטי סביב שאלת גיוס החרדים, והסנקציות השונות שמפעילות הרשויות כנגד מי שבלשון הצבא מכונים "עריקים" ובלשון החרדית "אסירי התורה הקדושה".
הדיווח בעמודי החדשות הוא ענייני יחסית, והעמדה החרדית באה לידי ביטוי בעיקר בהכרעות הלשוניות: "רדיפת לומדי התורה", "היועמ"שית המודחת", או "נשיא העליון" יצחק עמית (במקרה האחרון המרכאות במקור) – אם כי גם כאן יש ניואנסים ("יתד", "המודיע" ו"הפלס" מאופקים יותר, "הדרך" ו"המבשר" פחות). עמודי הדעות הם יותר משוחררים, וכך יכול היה יצחק רוט לכתוב ב"יתד נאמן" (31.8) על "מערכת המשפט הישראלית הרומסת כל ערך דמוקרטי בחסות שקרים משפטיים".
שער "הפלס", 31.8.26
עם זאת, צריך לזכור שההפיכה המשטרית של ממשלת נתניהו השישית והמאבקים נגדה טשטשו מעט את העובדה שבג"צ ומערכת המשפט נתפסים על ידי הציבור החרדי כאויב מר כבר מזמן.
הוותיקים שבין הקוראים זוכרים בוודאי את "הפגנת החצי מיליון" בפברואר 1999, שבה יצאו לרחובות ירושלים מאות אלפי חרדים כדי למחות נגד התערבויות של בית המשפט העליון בענייני דת ומדינה. כבר אז חברי הכנסת החרדים גפני ופרוש האשימו את שופטי העליון ב"אנטישמיות", וההבדל העיקרי היה ההסתייגויות של הנהגת הימין החילוני כולל ראש הממשלה דאז נתניהו.
לכן אין סיבה לתמוה על ההצטרפות הנלהבת של הפוליטיקאים החרדים לפרויקט של יריב לוין, וגם לא על הטון הארסי שמלווה את הסיקור של הנושא בעיתונות החרדית. לעניין הזה צריך להוסיף את משפט דרעי, שצרוב כטראומה בעיקר בציבור החרדי הספרדי אבל תרם תרומה חשובה לחוסר האמון הכללי של החרדים במערכת המשפט.
מאמרים כמו זה של יצחק רוט, לפיכך, הם בסופו של דבר ביטוי כללי של נאמנות לדרך החרדית לא פחות מאשר ביקורת פוליטית ספציפית.
* * *
הטור הזה הוקדש לסקירה כללית של העיתונות החרדית ולשרטוט של קווים עיקריים לדמותה. החל מהטור הבא אני מקווה לצלול עמוק יותר אל בין דפי העיתונים, כדי שמי שבכל זאת לא יפתחו "המודיע" ו"יתד" בכל בוקר, יוכלו לדעת על מה מדברים ליד הברזיות בבני ברק וירושלים - ואולי להכיר טוב יותר את המגזר שלוקח חלק גדל והולך בעיצוב גורלה של המדינה שאנו חיים בה.
עידו הררי הוא ד"ר למחשבת ישראל, חוקר מחשבה יהודית מודרנית בכלל ומחשבה חרדית בפרט