ביום העדות ה-35 שלו, בנימין נתניהו קיבל טעימה מהשגרה הארוכה שצפויה לו החל מהשבוע הבא, כשתחל החקירה הנגדית: חקירה אינטנסיבית, בלי מקום לנאומים, תוך הדגשת החורים והכזבים בנרטיב הקונספירטיבי שהציג בפני בית המשפט והציבור בחצי השנה האחרונה.

מי שחקרה אותו אתמול (28.5) היתה עו"ד שרון קלינמן, הסנגורית של מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, שנאשם בהצעת שוחד לראש הממשלה. זה היה יום החקירה השני והאחרון ב"תיק 2000", וכפי שהעירו השופטים מדי פעם, לא היה לו ערך משפטי של ממש. אבל הוא כן תרם להפרכת סיפור העל של נתניהו.

נתניהו טען בעדותו שלכל אורך הקריירה שלו, עוד לפני שיחות השוחד, קבוצת "ידיעות אחרונות" רדפה אותו וניסתה לחסל אותו פוליטית. בפועל, חקירת המשטרה חשפה שהוא ומוזס ניהלו מערכת יחסים סודית וממושכת שבה דנו על הטיית הסיקור ב"ידיעות אחרונות" והתחרות עם החינמון "ישראל היום".

את הדיון שהתקיים אתמול באולם התת-קרקעי בתל-אביב בחרה הסנגורית לפתוח דווקא בקשר שבין נתניהו לשלדון אדלסון, מיליארדר הקזינו האמריקאי שהקים עבורו את החינמון "ישראל היום". בחדר החקירות, מוזס ניסה לשכנע את החוקרים שמדובר ב"טובת הנאה במיליארד שקלים", ושראוי לחקור מה קורה שם. חלק מהחוקרים אכן רצו לחקור את הביביתון, אך נבלמו בהוראה מלמעלה.

הסנגורית של מוזס המטירה על נתניהו שאלות: האם שיתף פעולה עם אדלסון במאמצים לבלום את "חוק 'ישראל היום'", שנועד לפגוע בחינמון ולשקם את מצבו הכלכלי של "ידיעות אחרונות"? האם ידע על הקשר בין לשכתו למשרד הלובינג שייצג את אדלסון? האם היה מעורב בפרסומים של "ישראל היום" נגד החוק, למשל הראיון שבו הכריז אדלסון שבכוונתו להביס את מוזס? ועל מה בדיוק שוחח עם אדלסון והעורך דאז, עמוס רגב, בימים שאחרי חשיפת ההצעה?

אף שהוא לא עומד לדין על אף אחת מהפעולות האלה, נתניהו הפגין זהירות מופלגת והשיב על כל השאלות ב"לא זוכר" או "לא יודע". כל מה שהסכים לומר הוא שגם הוא וגם אדלסון ניסו לסכל את הצעת החוק, ושסביר להניח שהיא עלתה בשיח ביניהם. "לא הייתי מתואם איתו בכל פעולה ופעולה", טען נתניהו. "אני מניח שדיברתי, אבל אני פשוט לא זוכר. אני לא יכול לזכור".

"באנו לשבור את הפחד מנוני". שלדון אדלסון על שער "ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של "ישראל היום", בראיון שבו הכריז מלחמה על מו"ל "ידיעות אחרונות". 9.5.2014 (לחצו להגדלה)

הראיות מחזקות את האפשרות שתיאום היה גם היה. אחד מכמה מסמכים שהציגה עו"ד קלינמן לנתניהו הוא הודעת אימייל ששלחה היועצת הפוליטית שלו, פרח לרנר, לראש הסגל ועד המדינה לעתיד ארי הרו: "היי ארי, צריך להתחיל לעבוד ולהפעיל את העיתון ואת חברת הלובינג שלהם (רק כך נוכל שלא להיות בפרונט אך לשלוט בתהליך...). רוב ההצעות כאן מופנות לעיתון. צריך לשבת איתם ולהפעיל אותם. איך תרצה לעשות את זה?".

לאחר מכן שבה ושאלה הסנגורית את נתניהו: "עד כמה אתה היית בקשר עם אדלסון בנושא הזה?".

"לא הייתי", התעקש נתניהו.

הסנגורית הראתה לו את רשימת שיחות הטלפון שקיים עם אדלסון בשבועות שלאחר חשיפת הצעת החוק. ביום שבו נשלח האימייל של פרח לרנר, ב-23 באפריל 2014, נתניהו שוחח עם אדלסון בשעה 22:37. "עד כמה אתה מעריך שהשיחה עסקה בפעילות שלכם בעניין הצעת החוק?", שאלה.

נתניהו נסוג: "אני לא זוכר, אבל מן הסתם – סביר".

הסנגורית הציגה לנתניהו גם תוכנית פעולה שגיבשה לרנר במטרה לסכל את יוזמת החקיקה. על אחד מעותקיה שורבטו הערות בכתב ידו של ראש הממשלה. הערה אחת שהוסיף נתניהו כוללת את השם "שלדון", ומתחתיו צירוף מילים לא ברור. ובכל זאת, נתניהו התעקש שהוא עסק רק בפן הפרלמנטרי של המאבק נגד ההצעה. "לא עסקתי בלובינג, אני גם לא זוכר את זה. בעיקר רציתי לדעת What's the headcount, את מי נוני לקח ואת מי אנחנו לקחנו. אני לא נכנס לכל פלוגה וכיתה בכוחות, אני רוצה לדעת כמה כוחות יש לי וכמה יש לנוני".

עו"ד שרון קלינמן, הסנגורית של נוני מוזס (צילום: אורן פרסיקו)

"אמרנו כבר שהיה קשר הדוק בינך לבין שלדון אדלסון בהיבטים שונים: חברות קרובה, השיחות שקיימת איתו סביב הקמת 'ישראל היום', הפניות הרבות בקשר לסיקור, זיקת סיקור מובהקת, ההיענות שקיבלת מ'ישראל היום' בנושאי סיקור, עד כדי כך שגם אישרת לנו שיש אנשים שכינו את החינמון 'ביביתון'. וראינו שגם פעלת עם מר אדלסון נגד הצעות החוק, כולל 'חוק כבל'", אמרה הסנגורית, ואז שתלה את השאלה: "החברוּת, הפניות, זיקת הסיקור, הסיקור הפרסונלי הממש-בוטה לטובתך ב'ישראל היום', הזיהוי המוחלט ביניכם – עד כמה זה היה ידוע וגלוי בציבור?".

"זה היה גלוי מאוד", השיב נתניהו, ומיד ניסה לסייג: "וגם נוּפח מעבר לכל פרופורציה".

"תגיד", שאלה אותו עורכת-הדין מעט אחר כך, "עד כמה ממשלות בראשותך לאורך השנים קידמו חקיקה שמיטיבה מבחינה כלכלית עם ערוץ 14?".

"אני לא יודע אם 'מיטיבה עם ערוץ 14' – מיטיבה עם כניסה של ערוצים חדשים", השיב נתניהו.

"כולל ערוץ 14", חידדה הסנגורית.

"כולל", אישר ראש הממשלה.

הסנגורית של מוזס לא הסבירה מדוע חשוב למרשה לעסוק בחיבור בין נתניהו לשופרות התקשורתיים שלו, אם כי ניסתה להראות שלמרות קשריו הגלויים עם אדלסון ו"ישראל היום", בשום שלב לא הוחלט לחקור אותו על כך – והוא אפילו לא חויב לחתום על הסדר ניגוד עניינים בנושא. כשהשופטים תהו מה הערך של קו החקירה, עו"ד קלינמן המשיכה הלאה לנושאים אחרים.

רגע של נוסטלגיה

בהמשך הדיון ניסתה עו"ד קלינמן לבסס את הטענה שהיחס של "ידיעות אחרונות" לראש הממשלה לא היה שלילי באופן גורף, וכלל אף כתבות חיוביות במובהק. אחת הדוגמאות שהציגה היתה ראיון זוגי עם בנימין ושרה נתניהו שפורסם בגליון ראש השנה של 1997. על הראיון חתום העיתונאי רמי טל, ידיד של משפחת ראש הממשלה שגם ערך את ספרו של נתניהו "מקום תחת השמש", שיצא בידיעות ספרים.

"נוסטלגיה", העיר נתניהו.

"אני מתרשמת שניתנה לכם אפשרות להתבטא באופן חופשי, להפריך שמועות ולהציג את מה שחשוב לכם – בסך הכל בעיני ראיון נוח, מפרגן", ציינה הסנגורית. נתניהו אישר שמדובר בפרסום חיובי מבחינתו.

בניגוד לרושם שנוצר באולם, לא מדובר בפרסום עיתונאי סטנדרטי: למעשה, בני הזוג נתניהו בחרו בעצמם את המראיין הנוח, וכפי שנחשף ב-1997 בכתב העת "העין השביעית" – הם קיבלו רשות לצנזר חלקים שלא מצאו חן בעיניהם, וגם מימשו זאת. "השניים ביקשו להכניס בה לא מעט שינויים", ציינה שנים אחר כך העיתונאית מזל מועלם בספרה "צופן נתניהו". "חלקם היו זעירים – להחליף מילה מסוימת באחרת; אחרים דרמטיים – מחיקה של פסקאות שלמות. בחלק מהשינויים ניכר הצורך להדגיש את מקומה המשמעותי של שרה בחייו של בעלה".

הסנגורית היתה יכולה לציין את הפרטים האלה, ולחזק את הרושם שלפיו ב"ידיעות אחרונות" פורסמו גם כתבות ששירתו את נתניהו. ברור מדוע נמנעה מכך: התמונה המלאה היתה ממחישה שכבר בשנות התשעים היו עסקאות פסולות בין המדינאי לעיתון, וגם אם אין להן היבט פלילי – הן לא מוציאות טוב אף אחד מהצדדים.

הנאשם נוני מוזס בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שלשום (צילום: ראובן קסטרו)

התופעה של הלבנת ההיסטוריה הבעייתית של "ידיעות אחרונות" חזרה על עצמה כשהסנגורית הזכירה את "פרשת הבקבוקים": התקרית שבה שרה נתניהו גרפה לכיסה כמה אלפי שקלים שהתקבלו מדמי פדיון של בקבוקים שנצרכו במעון ראש הממשלה, ולאחר מכן נאלצה להחזיר את הכסף לאוצר המדינה.

מוקדם יותר החודש, בחקירתו הראשית, נתניהו התייחס לכך כאל חלק מהסיקור העוין שספג מ"ידיעות אחרונות", ובמקרה זה מ-ynet. עו"ד קלינמן ציינה בפניו שמדובר למעשה בחשיפה של כתב "הארץ" אמיר אורן. הידיעה שפורסמה ב-ynet היתה רק פולו-אפ.

אלא שגם כאן הסיפור מורכב יותר, ומציג את קבוצת התקשורת של מוזס באור גרוע. עובד לשעבר ב-ynet סיפר בשיחה עם "העין השביעית" שהמידע על פרשת הבקבוקים הגיע למערכת האתר עוד לפני החשיפה ב"הארץ" – אבל צונזר בהוראה מלמעלה שעוררה תסכול עז בדסק החדשות.

הפרט הזה נחסך מבית המשפט. כמו במקרה של הראיון המפרגן, גם כאן הצגת המידע היתה מחזקת את הטענה שבקבוצת "ידיעות אחרונות" הלכו לקראת נתניהו, אבל אז היה צריך להודות שהעיתונאים של מוזס אינם לגמרי חופשיים, בלשון המעטה.

לנתניהו, בכל אופן, לא היה אכפת איפה בדיוק נחשפה הפרשה. הוא השתמש בה כדי לטעון שמדובר בחלק מהקנוניה המתמשכת בין העיתונות למערכת אכיפת החוק, שנועדה לטענתו להדיחו מהשלטון.

"אני אגיד לך איך זה עובד. זה לא עובד רק ב'ידיעות אחרונות', אבל זה עובד הרבה פעמים בהובלת 'ידיעות אחרונות'", אמר לסנגורית. "השיטה היא פשוטה", טען נתניהו, אבל סיפק הסבר מפותל שנשמע כמו ארוחת שאריות מכל תיאוריות הקשר שרקח לרגל המשפט: "המשטרה מוכנה, היא פושטת על הבית בבוקר. יש איזה שיתוף פעולה. לפעמים הכתבה מקדימה את פרסום דו"ח המבקר, וכשמגיע הדו"ח השקרי – מהדהדים אותו. מהדהדים שקרים, לפעמים ממציאים אותם, בשיתוף פעולה מלא של גורמי האכיפה והעיתונות. 'ידיעות אחרונות' התמחה בזה, והם התמחו בי".

בנימין נתניהו נושא דברים בכנס "כלכליסט", ינואר 2009 (צילום: מיכל פתאל)

הסנגורית הציגה עוד כמה כתבות שלטענתה ממחישות שנתניהו זכה לסיקור ענייני, ובמקרים מסוימים אף שיתף פעולה עם כתבי העיתון. למשל, כשהשתתף ב-2009 בוועידה של "כלכליסט", העיתון הכלכלי של קבוצת מוזס, וכשנאם באו"ם ועם רדתו מהבמה אמר לכתב המדיני איתמר אייכנר: "לנאום הזה חיכיתי כל חיי".

"אין סיכוי שאמרתי את זה, לא ל'ידיעות אחרונות'", פסק נתניהו. לפי התזה שלו, כשהעיתונאים של מוזס מחמיאים לו – הם עושים זאת כחלק מתוכנית מורכבת שנועדה ליצור מצג שקרי של יחס הוגן. המונח שבו השתמש לכל אורך העדות הוא "פראבדה משוכללת". להבדיל מ"פראבדה", השופר הסובייטי, שבו האג'נדה ברורה וגורפת – ב"פראבדה משוכללת" האג'נדה מוסתרת מאחורי מעטה מזויף של מקצוענות.

"לא אמרתי שלא היו כתבות כאלה ואחרות – זה בדיוק מה שנוני מנסה לעשות. הוא מנסה לשקם את התדמית של האיזון-לכאורה", אמר נתניהו. "נוני רוצה לנרמל את היחסים איתי כדי שיוכל לטעון שהוא העיתון של המדינה. זה בשבילו, לא בשבילי. אבל אני לא רוצה לנרמל, אני לא רוצה לתת לו לגיטימציה".

לדבריו, כך יש להתייחס גם להשתתפותו בוועידה הכלכלית. "ההזמנה לכנס 'כלכליסט' נותנת יותר ל'כלכליסט' מאשר לי. זה בדיוק הנרמול שנוני מחפש", טען.

החתירה הבלתי פוסקת אחר לגיטימציה ציבורית היא אכן אחד המאפיינים המובהקים של "ידיעות אחרונות" לדורותיו. מוזס אפילו הסביר זאת לחוקריו. כפי שנחשף בחקירה, מוזס היה מוכן לעקם נורמות עיתונאיות בסיסיות כדי לשרת את נתניהו ולהפיק באמצעותו לגיטימציה ציבורית – אבל הוא ניסה לעשות זאת בדרך מתוחכמת, שלא תציג את גופי התקשורת שלו כשופרות. לנתניהו זה לא הספיק. הוא רצה פראבדה מוחלטת. כמו "ישראל היום", כמו ערוץ 14.

כתבי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע ושמעון שיפר ב-2003 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

"אני מציעה לך שכשאתה עומד בקשר עם כתבים, יש לך דרך יותר טובה להעביר את המסרים שלך לציבור", אמרה הסנגורית.

"אני ממש מתנגד לזה", השיב ראש הממשלה. "אם אני תלוי בעריכה של עורך, בטלוויזיה או בעיתונות כתובה, אז נותנים לך לפעמים צימוק או שכלול פרבדאי – אבל בדרך כלל הוא יחתוך אותך לחתיכות. פעם היו אומרים, 'אל תיתן להם לערוך, תעשה את זה בלייב'. אבל הם מצאו שיטה כזאת, הם קוטעים אותך. הם מחכים לשאלה העוינת של הכתב שלהם, ערוץ 12 למשל – ופשוט חותכים את הנאום.

"לכן אני לא מקבל את זה. אין לזה שום משמעות. רוצה לדעת מה הדרך הכי טובה להגיע לציבור? כן? אם יש לך Followers (עוקבים במדיה חברתית; א"ב). זה מה שאני עושה, יש לי שידור יומי. אחרת עורכים את זה. 'לך תדבר עם רון ירון, עם שמעון שיפר, עם נחום ברנע' – זה קשקוש".

עו"ד קלינמן ציינה בפני נתניהו שבתקופה האחרונה הוא מתראיין רק לכלי תקשורת שמסקרים אותו בצורה אוהדת, וגם מתעדף אותם בגישה למידע ותדרוכים. בעצם, אמרה, החרם שהכריז על "ידיעות אחרונות" ב-2010 התרחב לרוב כלי התקשורת בישראל. נתניהו אישר: "אני נמנע באופן שיטתי כבר שנה-שנתיים-שלוש מראיונות בערוצים המרכזיים, כי אין טעם והכל מכור. זה לא אומר שאני לא עושה מסיבות עיתונאים".

למעשה, חרם הראיונות שהכריז נתניהו על העיתונות הישראלית נמשך כבר יותר מארבע שנים. גוף התקשורת הישראלי היחיד שמוחרג מהחרם הוא ערוץ 14, השופר הנוכחי של ראש הממשלה.

למה נתניהו לא תובע

בכמה מקרים לאורך הדיון הסנגורית של מוזס כמעט הצליחה להוציא את נתניהו מכליו. את התגובות הייצריות ביותר סחטה כשעימתה אותו עם הטענה שהוא ורעייתו תובעים עיתונאים כבר למעלה משני עשורים – אבל מעולם לא הגישו תביעת דיבה נגד "ידיעות אחרונות". "זה לא אומר כלום!", התרעם נתניהו, ופנה לשופטים: "כבודכם, גם אתם לא מגישים תביעת לשון הרע על הדברים ההזויים שאומרים עליכם. למה אתם לא עושים את זה? כי מה שאומרים עליכם נכון?".

עו"ד קלינמן הזכירה כמה פרסומים מעוררי הדים של "ידיעות אחרונות". המוקדם שבהם, שפורסם ב-1997, נודע כ"תחקיר הנעליים" – החשיפה הראשונה של היחס המתעמר והמשפיל של שרה נתניהו לעובדי משק בית. "אתה רואה את התגובה ששלחתם? 'הכל הכפשות'. אגב, דווקא על טענת הנעליים אין שם התייחסות", ציינה.

"מה, שהיא זרקה נעליים על מישהו? היא לא זרקה נעליים על אף אחד. גם לא איטלקיות, איזה שקר", השיב נתניהו.

שרה נתניהו בפתח דיון בהליך משפטי שיזמה נגד פעילת מחאה. בית משפט השלום בירושלים, מרץ 2025 (צילום: חיים גולדברג)

"רעייתך היא דמות ציבורית שמשתתפת בטקסים רשמיים, מתלווה לנסיעות, מקבלת תקציבים לאירוח ולנסיעות. אתה חושב שאם יש תחקיר, ומידע מגיע לעיתון – אין מקום לפרסם את זה?", שאלה הסנגורית.

"אני לא אומר לעיתון מה לפרסם, אני רק יכול להביע את דעתי במידה והוא מפרסם דבר שרווי בשקרים ובהכפשות חסרות יסוד", השיב נתניהו. "אני יכול להעיד שאם הכלל הזה היה נכון לגבי נשותיהם של ראשי ממשלה אחרים, היו צריכים לפרסם כתבות על כתבות על כתבות – כל מיני תחקירים שאני לא אגע בהם ומשום מה לא פורסמו, למרות שהיו שמועות ועובדות מפה ועד הודעה חדשה. אבל היה שקט מוחלט! אבל אני לא בא ואומר 'חובתם לפרסם'. הם פשוט תופסים צד, מעוותים את העובדות ומבצעים רצח אופי – לא פחות מזה – מכוון, זדוני ושקרי".

"פרשת עמדי, שלטענתך נועדה להבטיח שלא תחזור לשלטון אחרי שכבר הופלת, נחשפה לראשונה ב-1999 ב'ידיעות אחרונות'", אמרה הסנגורית.

נתניהו מחה על הניסוח: "היא א-ו-ר-ג-נ-ה על ידי 'ידיעות אחרונות'!".

"מה זאת אומרת 'אורגנה'? הם המציאו את העובדות?", שאלה הסנגורית.

"לא...", השיב נתניהו בסרקזם. "היה תוֹאם נפלא בזמנים: 'ידיעות אחרונות' מפרסם, ומיד הולכים למשטרה ויש תלונה, ובתיאום מופלא נפתחת חקירה".

פרשת עמדי בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", 17.9.1999

"אמרת שזו היתה כתבה שקרית של מוטי גילת, זה מה שכינית בחקירה במשטרה 'הפללות כוזבות'?".

"לא יודע מה אמרתי", השיב נתניהו. לפי תמליל חקירתו מ-2017, נתניהו אכן השתמש במונח "הפללה כוזבת", וייחס אותו ספציפית לתחקיר על פרשת עמדי.

מעט לאחר מכן נשאל נתניהו מדוע לא תבע את "ידיעות אחרונות". "העובדה שלא הגשתי תביעת דיבה נגד גורם מסוים לא אומרת שלא חשבתי שהוא אשם בהפצת כזב", השיב. "זה מגוחך. אם כך הייתי צריך להגיש תביעות דיבה עצומות, בלי סוף, נגד כולם. ואני לא עושה את זה! ערוץ 12, ערוץ 13, ערוץ 11 – הם משקרים כל יום. כל שעה הם מוציאים איזו הודעת כזב שבדרך כלל מטרתה לפגוע בי, לפגוע בתדמית שלי, באמינות שלי. ואני לא תובע. אין לי זמן! זה לא מוכיח כלום".

נתניהו, יש לציין, הגיש בחודשים האחרונים קרוב לעשר תביעות דיבה בגין פרסומים תקשורתיים בעניינו.

כל מי שנגדי שמאלני

עו"ד קלינמן הציגה לנתניהו גם ראיון שהעניק ל"ידיעות אחרונות" ב-2006, שפורסם ככתבת השער של מוסף הדגל "7 ימים". היא התכוונה להציג זאת כעוד דוגמה לכך שקיבל מהעיתון גם יחס מפרגן. נתניהו, לעומת זאת, זכר שלראיון הזה היה אימפקט שלילי: באחד מציטוטיו נאמר שהוא זוכר את עצמו הולך בירושלים כילד עם אמו ורואה חיילים בריטים מתאמנים. אלא שנתניהו נולד ב-1949, אחרי תום המנדט הבריטי. מבקריו השתמשו באנקדוטה הלא הגיונית כהוכחה נוספת להיותו שקרן סדרתי.

אתמול באולם טען נתניהו שהטעות היתה של העיתון, וכי עורכיו היו יכולים לתקן את השגגה מיד – אבל חיכו שלושה שבועות, ולבסוף פרסמו תיקון זעיר בעמוד פנימי. "למה זה התעכב? כי נוני מנע, ככה נאמר לי", טען נתניהו.

עורך "7 ימים" בעת ההיא היה ניר חפץ, לימים דוברו של נתניהו ובהמשך עד מדינה במשפט המו"לים. "משתוללת סערה, יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע, ולאדון חפץ יש את ההקלטה והוא יכול לפוצץ את הבלון בדקה – אבל הוא לא עשה את זה. מעניין למה. האם חפץ רצה לעשות את זה? הוא אמר לי שהוא לא רצה למנוע את פרסום התיקון. היום אף אחד לא זוכר את הכתבה, רק את השקר שהוטמן בה", אמר נתניהו.

למרות התיאור הזה של נתניהו, כשחפץ העיד בבית המשפט הוא סיפק גרסה שונה. לטענת חפץ, הוא אמנם החזיק בהקלטה – אבל הניסוח של נתניהו היה ארוך ומפותל, איכות הקול היתה משובשת ולא ניתן היה לקבוע בוודאות אם אכן אמר שראה "חיילים בריטים" או מתקנים בריטים שבהם התאמנו חיילים ישראלים. "הוא עשה שם סלט", אמר חפץ. "בגלל שהיה לי ספק רב החלטתי לקחת את האחריות על זה, כי לא היתה לי הוכחה אחרת. אבל זה בכלל לא בטוח שהטעות היא שלנו".

עד המדינה ניר חפץ בבית המשפט המחוזי בירושלים, דצמבר 2021 (צילום: יונתן זינדל)

"אמרת שהסיקור שלך ב'ידיעות' נבע מאידיאולוגיה שמאלנית. אבל נוני מעולם לא הביע בפניך את עמדותיו הפוליטיות", הטיחה בו עו"ד קלינמן.

"לא זוכר", השיב נתניהו.

הסנגורית לא הרפתה: "האמירות שלך לא מבוססות על ידיעה אלא על ספקולציה, על תדמית ודימוי שנוח לך לייחס לו – אבל לא על ידיעה".

"זו לא עיקר הטענה שלי", התחמק נתניהו. "עיקר הטענה שלי היא שאתה רואה את מי הוא ממנה כעורכים ופרשנים, וכתבים בכירים – והמאסה האדירה היא שמאל לגמרי. צריך הוכחה לזה?".

עו"ד קלינמן הזכירה שני עורכים בכירים, שניהם ימנים על פי הצהרתם, שקיימו עם נתניהו קשרים אישיים ולפרקים גם נהנו מאמונו: "חפץ, טיפנברון – זה שמאלנים?".

"לא!", קרא נתניהו, ושלף שם של עורך אחר: "רון ירון, שעורך גם עכשיו את המוסף של יום שישי. זה מוסף פשוט מטורף. מטורלל. אפילו העיתונאים השמאלנים אומרים שאין להם שום מגבלה".

ירון רחוק מלהיות איש שמאל, ולא ידוע גם כאיש ימין. אחד מהעורכים שעבדו תחתיו אמר שהתוכנית הפוליטית האהובה עליו היא "לילה טוב עם גיא פינס". אבל מעבר לפרכה הזו, גם הכרונולוגיה של נתניהו לא קשורה למציאות. את המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" ירון ערך לפני 18 שנה. מאז התקדם לתפקיד העורך הראשי של העיתון, עזב בנסיבות לא ברורות ב-2019 כחלק מהנשורת של חשיפת "תיק 2000" – וכיום הוא עורך את "אולפן שישי" של חדשות 12.

אף אחד לא תיקן את נתניהו, והוא המשיך: "אדון ברנע, אדון שיפר, הגברת סימה קדמון וכל שאר חבריהם וחברותיהם – הם לא שמאל, הם סופר-שמאל. והם תמיד-תמיד טועים: לגבי ההסדר, לגבי מדינה פלסטינית, והם לא מכים על חטא".

מרים אדלסון, מו"לית "ישראל היום". ירושלים, דצמבר 2024 (צילום: יונתן זינדל)

הסנגורית עקצה: "אני מציעה לך שעיתון שמבקר אותך נתפס בעיניך כשמאל. אבל עיתון שמסקר אותך באופן ענייני, כולל גם ביקורת כשצריך, הוא לא 'שמאלני'. הוא עיתון שעושה את עבודתו המקצועית".

"לא גברתי", השיב נתניהו. "אפשר לבקר אותי גם מימין, ועושים את זה לא מעט".

הסנגורית שלפה קלף מנצח מתוך עדותו של נתניהו יום קודם לכן: "שמענו אתמול ש'ישראל היום' הפך לשמאלני".

"כן", השיב נתניהו.

"הוא לא תומך בך, אז הוא הפך שמאלני", המשיכה הסנגורית.

"לא", התעקש נתניהו. לטענתו, הביקורת עליו ב"ישראל היום" אכן משקפת תפיסת עולם שמאלנית, שמנסה ללחוץ עליו להגיע ל"הסכמים ודברים אחרים".

האמת שונה: "ישראל היום" הפסיק לשמש שופר של נתניהו ב-2022, כשאיבד את השלטון באופן זמני; מאז, עורכיו מנסים להציג סדר יום ימני שאינו משועבד לראש הממשלה ולמפלגת השלטון. למעשה, זוהי הצהרת הכוונות הגלויה שלהם.

השופטים משקמים את ההרתעה

אם לא יחולו התפתחויות חריגות שישבשו את המשפט, בשבוע הבא תחל החקירה הנגדית של נתניהו. זהו אחד השלבים המכריעים במשפט, שבו יתעמתו עורכי הדין מפרקליטות המדינה ישירות עם נתניהו ועם גרסת ההגנה שלו. נדמה שלקראת נקודת הציון הזאת החליטו השופטים לשקם את ההרתעה מול כל באי האולם.

בפתח הדיון, ראש ההרכב רבקה פרידמן-פלדמן הודיעה שהיא ועמיתיה שוקלים לעבור למתכונת של ארבעה דיונים בשבוע. "הנחתי שתהיינה מחאות, אבל אם לא תהיה ברירה זה מה שנעשה", אמרה. "אין שום סיכוי בעולם", הודיע נתניהו – והשופטים מיד הבהירו שהוא עדיין יידרש להעיד רק יומיים בשבוע, ושבשאר הימים יעידו עדי הגנה אחרים.

השופטת רבקה פרידמן-פלדמן, ראש הרכב השופטים במשפט המו"לים (צילום: יונתן זינדל)

דקות אחדות קודם לכן, כשנתניהו נכנס לאולם, הנוכחים נענו להוראת השופטים ונמנעו מלהציג לו שאלות. אבל כמה מהם לא התאפקו והשמיעו לעברו הערות. "בוקר טוב", קראה לעברו עו"ד כנרת בראשי, שמובילה את מיזם התקשורת הביביסטי "האולפן הפתוח".

כתבת כאן 11 תמר אלמוג החלה לשאול שאלה על המלחמה, ובראשי העירה לה שאסור להפנות לנתניהו שאלות. כתבת "הארץ" יעל פרידסון חמדה לצון והשמיעה חיקוי לעגני של קריאות תמיכה ביביסטיות: "תודה רבה ראש הממשלה שאתה חזק מול החמאס, תודה רבה שהבאת אותנו ליום ה-600 למלחמה, תודה רבה על הכנסת הסיוע ההומניטרי".

"את כבר לא ב'מקור ראשון'", העיר לעברה בחיוך עו"ד עמית חדד, סנגורו של נתניהו.

העיתונאית האקטיביסטית אור-לי ברלב הוסיפה: "תודה על 600 יום שהחטופים נרקבים בשבי".

בראשי, שלעתים קרובות משמיעה דברי חנופה כשהעיתונאים מציבים לנתניהו שאלות ביקורתיות, חזרה לסורה: "כל הכבוד שאתם עושים כל מה שאתם יכולים כדי להוציא אותם", קראה לעברו. מיד לאחר מכן הביעה צער שדובר הרשות השופטת לא אוכף את ההחלטה למנוע הצגת שאלות לנאשם.

בהפסקה התברר שהדובר ומשמר בתי המשפט דווקא כן אוכפים. כשנתניהו עמד לשוב לאולם, הדובר ביקש מכל העיתונאים לצאת – בלי להפריד בין אלה שצעקו לעבר נתניהו ואלה שנמנעו מכך. גם בראשי התבקשה לפנות את האולם. העיתונאים התרעמו, בראשי צעקה שזה לא חוקי – אבל תוך זמן קצר, עם בוא השופטים, כולם הורשו להיכנס פנימה. העונש הקולקטיבי לא פגע ביכולת לסקר את המשפט.

בסוף הדיון גם התביעה נתקלה ביחס הקשוח שאימצו לפתע השופטים. פרקליט המחוז, יהונתן תדמור, ביקש להציג לנתניהו שאלה בודדת כדי להתחיל באופן פורמלי את החקירה הנגדית – מצב שנועד להגביל את השיח של הנאשם עם סנגוריו. השופטת פרידמן-פלדמן דחתה את בקשתו.

67104-01-20

להורדת הקובץ (PDF, 1.02MB)