בשלהי תקופתו ב"ידיעות אחרונות", בתחילת שנות ה-90, ישב זאב גלילי באחד המשרדים שבבניין הישן של העיתון ברחוב המסגר והמתין. שם, הרחק מדסק החדשות שבו בילה במשך שנים ארוכות, הכין גלילי קורס להכשרת דור חדש של עורכים בעיתון. כיום גלילי מסביר כי הקורס לא היה אלא "פיקציה גמורה", שכן כל מטרתו היתה להרחיק אותו מדסק החדשות. אולם כשקיבל לידיו את המשימה, לקח אותה העיתונאי הוותיק ברצינות והכין תוכנית מפורטת להכשרת עורכים חדשים עבור העיתון הנפוץ ביותר במדינה.

גלילי שוחח עם איש "העולם הזה" שלום כהן, שהעמיד דור שלם של עיתונאים, בחן איך מכשירים את כתבי גל"צ, אפילו התעניין בתוכניות הכשרה מחו"ל. אולם לדבריו, גם לאחר שהשלים את ההכנות, העורך האחראי של "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, ועורך העיתון דאז, משה ורדי, לא מיהרו להוציא את הקורס אל הפועל. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש היה מגיע גלילי למשרד, ומתייבש. עד שיום אחד פנה אליו ראש הדסק מיקי רוזנטל בבקשה שיתחיל בהכשרת עיתונאים חדשים לדסק, וכך היה ניתן לקבל סוף-סוף אור ירוק להוצאת הפרויקט לדרכו. "שנתיים וחצי כמעט שלא עבדתי וקיבלתי משכורת", נזכר גלילי, ומוסיף כי רק בשל עצת עורך-דינו הקפיד להגיע לעבודה, על אף שהלכה למעשה כבר לא היה לו מה לעשות שם.

ארנון (נוני) מוזס, הבעלים והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", 15.8.94 (צילום: פלאש 90)

ארנון (נוני) מוזס, הבעלים והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", 15.8.94 (צילום: פלאש 90)

"נוני צדק אם הוא רצה לדכא אותי עד עפר", אומר היום גלילי בהשלמה, "כיוון שאני האדם שהכי עמד בינו לבין השגת המטרות שלו". לדבריו, בעוד יתר העיתונאים הבכירים ב"ידיעות אחרונות", חברי הנבחרת שהפכה את העיתון לנפוץ ביותר במדינה, הגיעו בתקופת מאבקי הירושה בעיתון להסכם זה או אחר עם מוזס, הוא עצמו סירב לכך. "אני הייתי נאמן ליודקובסקי עד היום האחרון, וזה די הזיק לו [למוזס], כיוון שהוא היה יכול לסלק את יודקובסקי קודם.

"מה שהוא עשה לי הגיע לי", קובע גלילי, אך מיד מוסיף: "אבל בסך-הכל מה הוא עשה?".

הנאמנות, יודע גלילי, היא ערך עליון ב"ידיעות אחרונות". כמו רבים אחרים, גם גלילי מספר כיצד כאשר רק הגיע לעיתון, בשנת 1966, שררה בו תחושה משפחתית. העובדים זכו אז לעזרה בכל תחום. אחד ביקש זירוז תור לניתוח, אחר היה זקוק לגט בתוך שבועיים, שלישי נדרש להלוואה דחופה, רביעי רצה שבנו ישרת ביחידה זו ולא אחרת. לכולם עזרו נח מוזס, העורך האחראי של "ידיעות אחרונות", ורעייתו פולה. "כמו מאפיה כזו", מגדיר זאת גלילי. "אתה שייך למשפחה? אתה שייך למשפחה!".

מה היו הדרישות ממך, כחבר במשפחה?

"להיות נאמן עד בלי די".

דב יודקובסקי, 26.12.1985 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

דב יודקובסקי, 26.12.1985 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

השאלה המכרעת, כמובן, היתה למי בדיוק היית נאמן. כל עוד נח מוזס ודב יודקובסקי ניהלו את העיתון יחדיו, לא היתה לגלילי בעיה של ממש. הוא אמנם ראה ביודקובסקי מורה דרך נערץ, אבל לדבריו, גם יחסיו עם נח היו טובים מאוד. "אנשים נוטים להמעיט בתרומתו של נח להצלחה של העיתון", אומר גלילי. "הצירוף של יודקובסקי ונח הוליד ביצי זהב, שניהם היו בעלי כישורים שונים, אבל משלימים זה את זה. נח ניהל את ההנהלה בהרבה חוכמה וערמומיות, אבל נח גם ישב בישיבות מערכת כל יום. כל השנים הוא ישב ואמר פה, אמר שם. הוא היה עושה את עצמו שלא מבין, אבל הוא הבין".

"יודקובסקי, מסיבות לא ברורות, התנגד התנגדות נחרצת שנוני בכלל ייכנס למערכת"

בשנת 1985 השתנה המצב באחת. בעודו יושב במערכת "ידיעות אחרונות" הבחין גלילי כי ברחוב שממול החלו אנשים להתאסף סביב אדם השוכב על הכביש. רק מאוחר יותר הבין כי מדובר בנח מוזס, שנדרס על-ידי אוטובוס וכעבור זמן קצר מת. כבר באותו היום החל מאבק מכוער בן כמה שנים, שהסתיים בהדחתו של יודקובסקי מהעיתון והשתלטותו של נוני מוזס, בנו של נח, על החברה.

עוד לפני תאונת הדרכים הקטלנית של נח מוזס, מספר גלילי, החל בנו נוני לעשות את דרכו לשליטה בעיתון, למורת רוחו של יודקובסקי, העורך בפועל. "יודקובסקי, מסיבות לא ברורות, התנגד התנגדות נחרצת שנוני בכלל ייכנס למערכת", נזכר גלילי.

למה "לא ברורות"? אולי הוא חזה מה יקרה.

"אני לא יודע. הוא לא גילה לי את כל סודותיו, למרות שיש לי יותר שעות יודקובסקי מאשר כל אחד אחר. אבל הוא לא רצה, ונח כל הזמן דחף. הרי היה לו בן אחד שנהרג [בנו הבכור, גלעד, נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן תשע], והיתה לו אידיאה שהעיתון הוא בעצם שלו. נח בכוח רצה להכניס את נוני, אז דב הסכים שהוא יהיה אחראי על הספורט, שלא היה בעיניו חשוב, אבל שבשום אופן לא ייכנס לעיתון. הקרע הגדול בין דב לוורדי נוצר כאשר דב נסע לחוץ-לארץ וורדי הכניס את נוני לדסק. אני זוכר שהוא הושיב אותו לידי ואמר לי, 'תדריך אותו'. בסדר. לומר לך את האמת? בעניין המלחמה [בין יודקובסקי למוזס וורדי] לא הייתי בקיא כל-כך. אני נכנסתי לשטח אש בלי שידעתי למה אני נכנס. מבחינות רבות גם יודקובסקי גייס אותי כחלק מהמלחמה שלו בלי שהייתי מודע לזה אפילו".

נוני מוזס (משמאל) עם מנהל מכבי תל-אביב שמואל מחרובסקי, שנות ה-80 (צילום: משה שי)

נוני מוזס (משמאל) עם מנהל מכבי תל-אביב שמואל מחרובסקי, שנות ה-80 (צילום: משה שי)

אז יום אחד מושיבים את הבן של הבוס לידך.

"כן, הוא ישב על כמה ידיעות ואמרתי לנוני: 'נוני, שמע, העתיד שלך הוא לא פה. לא בדסק. יש לך עתיד גדול, אבל לא בדסק'".

למה? הוא לא היה עורך טוב?

"[אחרי שתיקה] אבל מה? יש דבר שהוא יכול לעשות. ורדי מינה אותו לעורך דפוס, האיש המקשר בין הדסק לבין עובדי הדפוס. תפקיד מאוד חיוני, עיתונאי/טכני. מי שעשה את זה כל השנים היה בני גבירצמן, עיתונאי נהדר. הוא היה יושב בדסק בבוקר, שעה-שעתיים, מתמצא בחומר, יורד למטה, יודע מה צפוי ובאינטרקום כל הזמן שומרים איתו על קשר כדי להגיד לו מה יורד. הוא עשה את העבודה הזו טוב מאוד, ואז ורדי הכניס את נוני לתפקיד הזה, הכל בתקופה שיודקובסקי לא בארץ. וראה זה פלא – בימים שנוני היה בדפוס, העיתון נסגר בזמן ואפילו לפני הזמן, ובימים שבני גבירצמן היה בדפוס העיתון התחיל לאחר. תנחש אתה למה זה קרה".

כי נוני מוזס הוא עורך דפוס מדופלם משכמו ומעלה.

"כן, כן. בדיוק".

אחרי שנח מת ויודקובסקי הודח, הפך נוני מוזס לשליט הבלתי מעורער של העיתון. מרגע זה, אומר גלילי, זמנם של העיתונאים שגדלו תחת יודקובסקי היה קצר. "תחשוב על הסיטואציה", הוא מסביר. "כל אחד מאיתנו הכיר אותו [את נוני] כשהיה ילד זב חוטם. כמה מאיתנו, בוא נאמר, עזרו לו בלימודים. תנחש לבד איך. הוא הגיש עבודות מאוד מוצלחות לכל מיני מקומות. וזו כמעט תופעה טבעית שבא אחד כזה, הוא לא רוצה לראות את אלה שזוכרים אותו כך. פחות או יותר הוא עשה שם קציר דמים, כל אחד בתורו".

 לא היה לכבודי

גלילי, יליד 1936, כלל לא רצה בנעוריו להיות עיתונאי. מבחינתו, לא היה זה מקצוע מכובד. רצונו היה להיות מתימטיקאי, הוא מספר, אולם למשפחתו לא היה די כסף, ועל כן נאלץ בשלב מוקדם של חייו לעזור בפרנסת הבית. אחת העבודות המזדמנות שמצא, בין מכירת ארטיקים למתן שיעורים פרטיים, היתה כשליח ב"ידיעות אחרונות".

בתחילת שנות ה-50, נזכר גלילי, אחרי שנפלט מבית-ספר מקצועי ביפו, התקבל לעבודת שליחות בעיתון. "ידיעות אחרונות" ספג זה לא מכבר מהלומה כבירה עם עזיבת עזריאל קרליבך והקמת "מעריב", אולם נח מוזס היה נחוש כבר אז להשיב לעצמו את מעמד הבכורה. חמוש בזוג אופניים, היה גלילי מעביר מסמכים מן המערכת ואליה ומחלק גליונות חינם לנמענים נבחרים. אז נתקל לראשונה, הוא אומר, במסורת של "ידיעות אחרונות" להתחנף לבעלי שררה. הוא הביט ברשימת החלוקה של גליונות החינם וראה שמות של קציני משטרה, קציני צבא ופקידים בכירים.

נוסף לשליחויות עבור מערכת העיתון עבד גלילי גם בדפוס "ידיעות אחרונות". יום אחד, הוא נזכר, בעודו חותך את גליונות הנייר לקראת כריכתם והפצתם, ראה אותו נח מוזס בפעולה והתרשם מזריזות ידיו. "יש לך עתיד גדול ב'ידיעות אחרונות'", אמר לו מוזס. אולם את הצעדים הראשונים בקריירה שלו כעיתונאי עשה גלילי דווקא בכלי תקשורת אחרים.

במקביל לעבודות כפיים מזדמנות, גילה גלילי כי יש לו כושר כתיבה וכי יש מי שמוכן לשלם לו על כך. תחילה שלח רשימות לעיתוני נוער, בהמשך הפך לכתב של ממש. בגיל 17 מונה לכתב ב"חירות" וסיקר בין היתר את הנעשה בכנסת. "במהלך השירות הצבאי החלטתי שכתבות זה לא בשבילי", הוא נזכר. "זה ריצות, זה בזבוז זמן נוראי. אמרתי, אני אעסוק בעריכה, מה שיאפשר לי לעסוק בדברים האחרים שאני אוהב".

כדי ללמוד את עבודת העורך נהג גלילי להגיע בשעות לילה למערכות העיתונים של "דבר" ו"הארץ", מבקש להסתכל בעבודה ולהתנסות בעצמו בשכתוב הטקסטים. באותה תקופה, הוא מספר, מרבית העורכים לא נהגו לשכתב ידיעות באמצעות כתיבה מחדש של הטקסט, אלא לגזור, להדביק ולסמן. ידיעות היו מגיעות מהכתבים כמו גם מהטלפרינטרים של סוכנויות עתי"ם ורויטרס, והעורך נהג לתלוש את חתיכות הנייר, לחתוך משפטים, לחבר בסיכות ולסמן לסדרי הדפוס על הטקסט עצמו היכן יש להתחיל שורה חדשה, היכן יש לשנות את סדרי המשפטים או המלים וכדומה. "התוצאה לא היתה יכולה להיות טובה", אומר גלילי.

עד שיום אחד נתקל במערכת "חירות" בעיתונאי אביעזר גולן, איש "ידיעות אחרונות", שעבד כחלטורה כעורך גם בעיתון המפלגתי. במקום לגזור ולהדביק, הבחין גלילי, היתה לגולן שיטה שונה. "ראיתי שהוא מסתכל על החומר, לוקח, זורק אותו לזבל, יושב וכותב. ואז הבנתי את תורת השכתוב", הוא אומר.

באמצע שנות ה-60, עם סגירת "חירות" והעיתון הנוסף שבו עבד גלילי, "הבוקר", נאלץ לחפש מקום עבודה חדש. "רציתי לעבוד ב'מעריב' כי 'מעריב' היה המקום המכובד", הוא נזכר, "'ידיעות אחרונות' – לא היה לכבודי לעבוד שם". הוא החל לעבוד בעיתון הכלכלי "שער", עד שכעבור שנה קיבל טלפון מיודקובסקי עם הצעת עבודה. "אז הואלתי להוריד בכבודי ובאתי ל'ידיעות אחרונות'".

מערכת "ידיעות אחרונות" שכנה באותה תקופה ב"בניין די עלוב, בלי מיזוג אוויר" ברחוב המסגר, אומר גלילי. המשרדים הטובים, הוא מוסיף, היו הפינתיים, משום שבהם היה די אוויר לנשימה. חדר ענק אחד היה משרדו של העורך הרשמי, ד"ר הרצל רוזנבלום, "שישב שם אולי שעה ביום". המשרדים של מוזס והעורך בפועל יודקובסקי (תוארו הרשמי היה "רכז המערכת") היו צמודים זה לזה, וביניהם מזכירות.

"אני נכנס אליו", משחזר גלילי את הפגישה הראשונה עם יודקובסקי, "לובש את החליפה היחידה שהיתה לי מהבריתה של בתי, והוא אומר לי: 'שמעתי עליך. אתה יכול לעבוד פה מה שאתה רוצה – בדסק, בשבת, בערב, מה שתבחר'. אמרתי לו, 'אני נוטה לחדשות, זה הכי מתאים לי'. אמר לי בני גבירצמן: 'הוא לא מציע לך הרים וגבעות, פשוט הוא רוצה שתעבוד בכל הדברים האלה'".

זאב גלילי בביתו, עם מכונת כתיבה אריקה, 18.3.14 (צילום: אורן פרסיקו)

זאב גלילי בביתו, עם מכונת כתיבה אריקה, 18.3.14 (צילום: אורן פרסיקו)

התנאים שהוצעו לו ב"ידיעות אחרונות", הוא אומר, היו פחות טובים מאלו שזכו להם עיתונאי "מעריב" של התקופה, "אבל נח הבטיח שכשנגיע ל-75% מהתפוצה של 'מעריב', אנחנו כבר נקבל משהו שקרוב ל'מעריב'". בינתיים ביקש גלילי, וקיבל, מכונת כתיבה אישית תוצרת אריקה, פירמה מזרח גרמנית, שכמותה יש לו בביתו עד היום. מכונה זו, הוא מסביר, היתה עמידה ביותר. כל האחרות היו נשברות מעוצמת ההקלדה שלו, ואילו זו עמדה בעול.

מקומו של יודקובסקי סביב דסק החדשות של "ידיעות אחרונות" היה קבוע, מספר גלילי, וליד מושבו היה חור שדרכו היו מורידים את הידיעות לדפוס באמצעות צבת. העורכים האחרים הסתדרו סביב הדסק לפי איכותם. ככל שהיו קרובים יותר ליודקובסקי, כך נחשבו לבכירים יותר וקיבלו את הידיעות החשובות יותר. גלילי הושב תחילה הרחק מיודקובסקי, אך לדבריו בתוך זמן קצר עשה את דרכו למושב שמול רכז המערכת, ובמושב זה נשאר במשך כ-20 שנה. בממוצע, הוא אומר, ערך עמוד עד עמוד וחצי של ידיעות בכל משמרת, שש משמרות בשבוע.

איזו משמעות יש היום לעורך

בשנת 1985 פנה אליו יודקובסקי בהצעה שיהיה ראש הכתבים. גלילי הסכים בתנאי שהכהונה תוגבל לשנה בלבד. השנה נהייתה לשש. ארבע שנים סוערות של מאבקי ירושה, שבמהלכן כיהן גלילי גם כאחד מרכזי המערכת, ועוד כשנתיים בלי יודקובסקי, שבהן עבד כראש כתבים בלבד תחת העורך משה ורדי. מסוף שנת 1986 ועד לפרישת יודקובסקי ב-89' מינה אותו העורך בפועל לממלא מקומו. השנים האחרונות ב"ידיעות אחרונות", הוא מספר, היו קשות. הדור שלו, שהפך את העיתון לנפוץ ביותר במדינה, הזדקן, אך העיתון התקשה להצמיח דור חדש של כותבים ועורכים. יודקובסקי נאלץ להתמודד על מקומו בעיתון, ולבסוף הפסיד. חבריו לעיתון הלכו נדחקו החוצה.

הודעת דב יודקובסקי בעניין זאב גלילי

הודעת דב יודקובסקי בעניין זאב גלילי

עם העורך ורדי לא הסתדר, הן אישית והן מקצועית. בתחילת 1991 הודיע לו ורדי כי אינו זקוק עוד לשירותיו בדסק החדשות, "כיוון שאני לא עונה על הצרכים של התפקיד".

גלילי התעקש להישאר ב"ידיעות אחרונות", וכאמור מצא את עצמו מעביר קורס לעיתונאים חדשים (תוספת, 5.5: לדברי גלילי, "לא התעקשתי להישאר ב'ידיעות אחרונות'. לאחר פרישת יודקובסקי ביקשתי לפרוש אך נוני מוזס אמר לי בלשון הפז שלו שמוטב שאשתין מבפנים החוצה מאשר מבחוץ פנימה").

שני המשתתפים הבולטים שיצאו מהקורס שלו הפכו ברבות השנים לעורכי "ידיעות אחרונות", שילה דה-בר ורון ירון. על אף ששאב סיפוק מהכשרת העיתונאים החדשים, לא היה זה דומה לעבודה עיתונאית אמיתית. כשבשנת 1994 הוצעו הסדרי פרישה, קפץ על ההזדמנות. מאז התבונן על "ידיעות אחרונות" מבחוץ.

אתה נותן קרדיט לנוני מוזס על כך ששימר את האימפריה והגדיל את כוחה בשנים האלו?

"זו שאלה מאוד מורכבת. אין ספק שהוא כנראה איש עסקים יוצא מן הכלל. אגיד לך מה אין בנוני מוזס והיה בדב ונוח: דב ונוח ידעו את הכוח העצום שיש להם וידעו לא להשתמש בו. הם ידעו ליצור אווירה מאוד טובה סביב 'ידיעות אחרונות', לא רק של הציבור, אלא של האליטות המחליטות. הם מאוד הקפידו על אתיקה עיתונאית כתפיסה מסחרית אפילו. זה לא קיים בתקופת נוני, וזה כמובן משפיע מאוד על האמינות של העיתון".

"דב ונוח ידעו את הכוח העצום שיש להם וידעו לא להשתמש בו. הם מאוד הקפידו על אתיקה עיתונאית כתפיסה מסחרית אפילו. זה לא קיים בתקופת נוני, וזה כמובן משפיע מאוד על האמינות של העיתון"

נוסף על כך מדגיש גלילי כי ארבעת האנשים שעיצבו, לדעתו, את התקשורת הישראלית – עזריאל קרליבך, אורי אבנרי, גרשום שוקן ודב יודקובסקי – היו כולם גם עורכים ראשיים וגם הבעלים (יודקובסקי, הוא מציין, אמנם היה הבעלים רק של אחוזים אחדים ב"ידיעות אחרונות", אולם העובדים לא ידעו זאת והוא הקפיד ליטול לעצמו את הזכות לחתום על הצ'קים, כך שמבחינתם, הוא אומר, יודקובסקי היה הבעלים). בתור עורכים/בעלים, טוען גלילי, יכול היה כל אחד מהם לעצב את כלי התקשורת שלו כרצונו. "היום", אומר גלילי, "אין שום משמעות לעורך. איזה חופש יש לו בכלל?".

בעבר לא התחשבו בצרכים הכלכליים?

"זה שמים וארץ. מובן שלכל עיתון יש אינטרסים כלכליים, אבל אם קראת את הזכרונות של הבעלים של ה'וושינגטון פוסט', או 'גוד טיימס בד טיימס', אתה רואה שבעבר לעורך היה מעמד. אני לא רואה את זה היום".

נתקלת לאורך השנים בצנזורות ורשימות שחורות?

"ב'ידיעות אחרונות' אני זוכר שפעם אחת אמרתי בדסק, בימים הראשונים שלי שם, שזה בניגוד למצפון העיתונאי שלי לא לתת את זה [את הידיעה]. אז יוסי שביט, שהיה אחד מאנשי הדסק הטובים, אמר לי, 'את המצפון שלך תשאיר אצלך, פה יש בעל בית. את זה אי-אפשר לתת'. היו אינטרסים, אבל יחד עם האינטרסים הם חרדו מאוד לדימוי של העיתון".

אולי היום אין ברירה אלא להתחשב יותר באינטרסים המסחריים?

"היו כאלה תמיד, אבל תלוי במינון ובאיזה מידה זה מחליש את העיתון. אם ב'ידיעות אחרונות' של היום מופיעים מאמרים של הבן של אריק שרון, זה דבר שלא היה בתקופת יודקובסקי. הוא היה יכול לתת פה ושם, עם הקפדה מאוד גדולה, לפעמים איזה מאמר. אבל, ממילא העיתונות הולכת ומתה. היא גוססת, אז מה זה חשוב?".