ב-1948, כשבכירי העורכים והכתבים ב"ידיעות אחרונות" תיכננו את הפוטש שהוליד את "מעריב", היה דוד גלעדי בין אחרוני המצטרפים לעזריאל קרליבך ולחבורתו. הוא השתכנע להצטרף רק לאחר שנתקבלה דרישתו המפורשת שזכות ההכרעה בעיתון תישמר תמיד בידי העיתונאים, אף שרוב הונו של העיתון החדש בא מכיסיהם של אנשי העסקים עובד בן-עמי ושמואל חפץ, ואילו העיתונאים הביאו עימם בעיקר את המוניטין שלהם. כמו קרליבך, גם גלעדי למד את הלקח מעבודה בשירותו של יהודה מוזס, בעל-בית שלא היסס להתערב בתוכני העיתון.

אחרי שהתקבלה הדרישה הם יצאו יחד לדרך, להרפתקה ששינתה את פני העיתונות הישראלית. לא, זו אינה הפרזה: בשוק התקשורת, שהתאפיין עד אז בשליטה כמעט מלאה של עיתונים מפלגתיים – גלעדי עצמו עבד קודם לכן, כמו קרליבך, ב"הצופה" של המזרחי והפועל-המזרחי, לימים המפד"ל – צץ לפתע עיתון מסוג אחר: עיתון ערב שהיה גם רציני וגם פופולרי, שידע ליצור תמהיל חדש ומושך של החשוב עם המעניין. תפוצתו נסקה משנה לשנה, בעיקר בזכות כשרונו של העורך קרליבך, אך גם הודות לחבורה שבאה עימו: חדורי רוח מקצועית, עם חושים עיתונאיים חדים, וכמה מהם, כגלעדי, גם אנשי תרבות מובהקים. באותן שנים היה ל"מעריב" מעמד בכורה לא רק בתפוצה, אלא גם במידת ההשפעה בשיח הציבורי ובמספר הידיעות הבלעדיות. בכירי העיתון נהנו מקשר הדוק עם צמרת הממסד, ואלה סיפקו להם מידע בלעדי, שרק מיעוטו נבלם במסננת המוסכמת של ועדת העורכים.

על הקשר ההדוק, המורכב והבעייתי בין עיתונאים בכלל, ואנשי "העיתון הנפוץ ביותר במדינה" בפרט, ובין בכירי המדינה יעיד הסיפור על אלוף חיים לסקוב, שסיפר בסוף אוקטובר 1956 לידידו הקרוב כי בעוד שלושה ימים תיפתח מלחמה והוא מבקש להפקיד בידיו את צוואתו, למקרה שלא ישוב משדה הקרב. הידיד היה לא אחר מעורך "מעריב" אריה דיסנצ'יק, שנותר נאמן להבטחתו לשמור על הסוד ולא לפרסם דבר. גם אם דיסנצ'יק היה מנסה לפרסם את המידע, הצנזורה היתה מונעת זאת, אבל איש אינו יודע כמה סודות אחרים הגיעו באותם ימים אוף דה-רקורד לאוזני עיתונאים ולא נחשפו.

דוד גלעדי, תל-אביב  (צילום: דני עשת, יוזם המחווה לתושבי תל-אביב יפו סביב גיל 100)

דוד גלעדי, תל-אביב (צילום: דני עשת, יוזם המחווה לתושבי תל-אביב יפו סביב גיל 100)

דוד גלעדי, שנפטר השבוע בגיל 100, הוכתר בתקשורת כ"זקן העיתונאים הישראלים", אחד הנציגים האחרונים של דור הכתבים והעורכים של פעם, הימים שבהם עיתונות היתה בעיקר דפים גדולים וצבע דפוס שחור, ואנשים ראו בכתיבה ובעריכה שליחות ומקצוע, לא תחנה קצרה בדרך ללימודי משפטים או לעיסוק ביחסי-ציבור. המלה הכתובה היתה חלק בלתי נפרד מחייו במערכת, בשטח וגם בבית: בתו היא הסופרת שולמית לפיד; בעלה, יוסף (טומי) לפיד ז"ל, הגיע כמו גלעדי מ"אוי קלט" ההונגרי ל"מעריב", כיהן תחילה כמזכירו של העורך קרליבך ואחר-כך מילא בעיתון שורה של תפקידים בכירים עד שפנה לפוליטיקה; הנכד יאיר לפיד הלך בכיוון הפוך מסבו: התחיל ב"מעריב" ועבר לכתוב את טורו השבועי ב"ידיעות אחרונות" במקביל לקריירה בטלוויזיה, משובצת בתשדירי פרסומת שלא היו מקובלים בעולם העיתונות של סבא.

בתצלום הישן מימי המרד במשפחת מוזס, שהופיע לפני שנים אחדות בכתב-העת "קשר", ניצב דוד גלעדי ליד קפה פילץ בתל-אביב לצד עזריאל קרליבך, שלום רוזנפלד, דוד לאזר, שמואל שניצר ואריה דיסנצ'יק. עוד שניים הצטרפו זמן קצר אחר-כך ועל כן אינם בתמונה: משה ז"ק ויהושע יוסטמן (שנודע בשם העט שלו ה. יוסטוס). מן החבורה הזו, שבשנות החמישים היו חבריה מוכרים ומוערכים בישראל כמו סלבריטאי הטלוויזיה דהיום, נוסח לפיד הנכד, לא נותר עוד איש. בשבוע שעבר, במלאת שנה לפטירתו של שלום רוזנפלד, העניק בית-הספר רוטשילד-קיסריה באוניברסיטת תל-אביב את הפרס למצוינות ולמקצוענות בעיתונות לסבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות". על המסך הוקרנו צילומים מימי הקמת "מעריב", הפוטש וההצלחה המסחררת של העיתון, אבל הפרס הלך לפרשן העיתון האחר, זה שקרליבך ושותפיו קיוו שייעלם מן העולם לפני 61 שנה.

כמו שותפיו האחרים להקמת "מעריב", היה גלעדי בן הדור שחוויית השואה היתה מרכזית בחייו. הם הכירו את החיים התוססים של הקהילות היהודיות בפולין, בהונגריה, בליטא, ברומניה ובמדינות אחרות במזרח אירופה, ושמעו באימה כיצד נרצחו בני משפחותיהם, עמיתיהם ומכריהם בגטאות ובמחנות ההשמדה. הם ליוו את המאבק הציוני מקרוב, לא רק כעיתונאים, אלא גם כשותפים פעילים. שלום רוזנפלד היה מפקד פלוגת האצ"ל בראש-פינה ששלח את שלמה בן-יוסף, ראשון עולי הגרדום בימי המנדט, לפעולת תגמול נגד אוטובוס ערבי; אריה דיסנצ'יק היה עוזרו הקרוב של זאב ז'בוטינסקי.

כשקמה המדינה, בדיוק שלושה חודשים אחרי הקמת "מעריב", אפשר רק לדמיין את דמעות האושר שטיפטפו על מקשי מכונות הכתיבה. "סרפנד נכבשה בתכסיס טרזן", התפעל "מעריב" בעמודו הראשון מהשתלטות צה"ל על מחנה צריפין. גלעדי כתב באותם ימים, ובאותה רוח, מדור בשם "בחזית ובעורף", רפורטז'ות בלשון של אז, כתבות צבע בניסוח עדכני יותר. "החוויה הקשה, שלא אשכחנה לעולם", כתב גלעדי, "היתה מראה ההמון הערבי הבורח מרמלה, מעבר לעיר, על הגבעות, משפחות עם צרורותיהן וילדים קטנים על זרועות הוריהם. והלא חייתי אז בתודעה האיומה של אובדן משפחתי בשואה ועם תיאורים מפי השרידים על מחזות דומים לאלה של רמלה". הדברים נכתבו ב-1998, במלאות חמישים לעיתון, ואני רושם לעצמי לבדוק פעם בארכיון אם ההשוואה הזו נכללה בטקסט המקורי, ב-1948. ספק.

האם הזדהותם העמוקה של עיתונאי הדור ההוא עם המדינה והתפעמותם המובנת מהקמתה לנגד עיניהם מנעו מהם למתוח ביקורת על הממשלה? "כל המדפדף בגליונות הראשונים של 'מעריב' ייווכח לדעת כמה עמל ויגע הושקעו בכל אחד ממדורי העיתון כדי לנטוע בלב הקורא את ההרגשה של זהות בין האזרח למדינה", כתב קרליבך בשנת 1953, אך מיהר להוסיף כי במקביל, "יום-יום עמד 'מעריב' בשער על משמר זכויות האזרח ותביעותיו לטוהר מידות".

לצד שפע של סקופים מדיניים שהטרידו את בן-גוריון ועמיתיו וחשיפות עצמאיות, כדוגמת כניסתו של כתב העיתון יעקב גל לכלא כעציר כדי לעמוד על תנאי המחיה הבלתי אנושיים של הכלואים, העניק "מעריב" בולטות רבה גם למידע ביקורתי שהגיע ממקורות אחרים. כך עשה כאשר חשף בלעדית ב-1951 את דו"חות הביקורת הקשים של מבקר המדינה ומבקר הסוכנות טרם פרסומם הרשמי ופירסם אותם בהבלטה רבה. כששיחזר שר האספקה והקיצוב דב יוסף בספר זכרונותיו את ימי הצנע, הוא בחר למתג את "מעריב" כ"עיתון האנטי-ממשלתי".

אף שהעיתון תמך בדרך כלל בקו הבטחוני האקטיביסטי שלו, גם לבן-גוריון היתה בטן מלאה עליו. הקמפיין הנרחב שניהל קרליבך נגד הסכם השילומים עם גרמניה היה רק פרק אחד במערכת היחסים הטעונה בין העיתון החשוב ביותר במדינה באותם ימים ובין ראש הממשלה. בשנות השישים, בימי פרשת לבון, התגייס "מעריב" בעריכתו של אריה דיסנצ'יק למערכה בעד פנחס לבון וצמרת מפא"י ונגד דוד בן-גוריון. גלעדי, אז ראש מערכת העיתון בבירה, היה היחיד מבכירי העיתון שנטה חסד לראש הממשלה. בספר זכרונותיו "לקט, שכחה ופאה" תיאר את הזלזול שבו התייחסו במערכת לגרסאותיו של ראש הממשלה, שנמסרו לו מפי המזכיר יצחק נבון: "כל מה ששלחתי לעיתון מירושלים על נושא זה היה מכונה בשם לוקשן, איטריות של יצחק נבון".

דוד גלעדי, רומניה (צילום: דני עשת)

דוד גלעדי, רומניה (צילום: דני עשת)

בשנותיו הארוכות ב"מעריב" הספיק גלעדי להיות גם ראש מערכת העיתון בחיפה, פעמיים שליח "מעריב" בפריז, וכן לסקר את המרד בהונגריה באוקטובר 1956 ואת האביב של פראג ב-1968, שדוכאו שניהם תחת שרשאות הטנקים הסובייטיים. בשנים 1963–1967 ישב בבודפשט כשליח דיפלומטי. ב-1955 עמד לצאת לנסיעה ארוכה להודו, אבל העורך קרליבך, שאמור היה לנסוע לארצות-הברית, הציע לו להתחלף. קרליבך נסע להודו, למסע שהוליד את ספר החובה לכל תרמילאי, לא חשוב באיזה גיל, מצבה מודפסת לעינו החדה ולכושר הביטוי המופלא של העורך והפובליציסט שנפטר בן 48. גלעדי חרש במשך שלושה חודשים את אמריקה, ושיגר משם יומן דרכים משלו. אולי נכדו ימצא עניין בדברים שהביא אז מפי אחד מבני שיחו האמריקאים על הנזק שגורם "הגולם" שנקרא טלוויזיה, ההורס את יסודות החברה, שאין דרך לפקח על השימוש שעושים בו חברות השידור והספונסרים, והופך את הצופים המתמכרים למרקע לציבור מתבדל, איש-איש לאוהלו.

את השנים ככתב בפריז ניצל לא רק לדיווחים מדיניים, אלא גם לסיקור מוקדי האמנות שם. הוא תירגם שירה מצרפתית, גרמנית והונגרית וכתב ספרים על אמנים, ובהם "מארק שאגאל – סיפור חיים ופרקי ציור" ו"מסילות באמנות: 82 ציירים ישראלים". גלעדי פרש מ"מעריב" בגיל 67, אבל לא התנתק מחיי התרבות, מכתיבה ומאהבת החיים הטובים של תל-אביב, שברחובותיה אפשר היה לראותו צועד במרץ עד לאחרונה. לפני חודשים אחדים, כשצולם לפרויקט מיוחד במלאת 100 שנה לעיר, נשאל מה אהוב עליו בעיר. "הכל", השיב גלעדי. "את רחוב בן-יהודה ובתי-הקפה שבו, את רחוב הירקון, את בניין האופרה, את הים. אבל הכי הכי – את הבחורות שלה".