בימים שבהם מצד אחד של המפה הפוליטית דורשים מראש הממשלה להתפטר בגין עסקה מושחתת שרקם עם מו"ל, ומן הצד השני דורשים מהמשטרה לחקור אם אותו מו"ל לא רקם עסקאות מושחתות עם פוליטיקאים יריבים לראש הממשלה, מאלף להיזכר כי היחסים בין פוליטיקאים ובעלי עיתונים בישראל מעולם לא התמצו בבקשת תגובה ומענה לה, וכי קומבינות מסואבות אינן נחלתו של מחנה פוליטי מסוים.

מאמר חדש מאת ד"ר עמוס בלובשטיין-נבו ופרופ' יחיאל לימור שולח זרקור אל כמה מהעסקאות המפוקפקות שרקמו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" עם מפלגות שונות בעשור הראשון למדינה. המאמר, שרואה בימים אלה אור בגיליון מספר 30 של "עיונים", כתב-העת הרב-תחומי לחקר ישראל בהוצאת מכון בן-גוריון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מתמקד בארבע עסקאות שכאלה: בין "ידיעות אחרונות" ומפ"ם; "ידיעות אחרונות" ומפא"י; "מעריב" ומפא"י ו"מעריב" והמפלגה הפרוגרסיבית.

בנוסף מציינים המחברים בהערת שוליים כי היו גם לא מעט עסקאות שעירבו את העיתונות בשפה הזרה שנפוצה אז במדינה. לפי המאמר, תומכי המפלגה הפרוגרסיבית השתלטו על העיתון הפרטי "נוביני" בשפה הפולנית; חברי מפא"י השתלבו במערכת "אוי קלט" ההונגרי ובמערכת העיתון הבולגרי היומי "פאר", ושינו את עמדותיהם האופוזיציוניות הקיצוניות נגד השלטון.

מפא"י אף ניהלה משא-ומתן לרכישת העיתון הפרטי של דוברי הצרפתית, "ל'אקו ד'ישראל", כדי להשתלט בעזרתו על לבבותיהם של עולי צפון אפריקה. כמו כן, במטרה להגביר את השפעתה גם בקרב דוברי היידיש, שילבה מפא"י את אנשיה בעיתון "לעצטע נייעס" שלחם בה, ואף בדקה אפשרות להיכנס לשותפות עם עורך העיתון מרדכי צאנין.

יש בריכוז המקרים כדי לגרות את סקרנותו של הקורא בן המאה ה-21 ולעורר את השאלה מה יתגלה בעוד עשרות שנים בארכיונים על היחסים בין כלי התקשורת המרכזיים למנהיגים הפוליטיים

בעשור הראשון של המדינה, מזכירים בלובשטיין-נבו ולימור בפתח המאמר שלהם, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" פעלו בנוף תקשורתי שונה מאוד מהנוף הנוכחי. רוב העיתונים היו מפלגתיים, ואילו שני העיתונים הללו התיימרו להיות עצמאיים. על רקע זה מפתיע עוד יותר לקרוא על ההצעות המגונות שהציעו בכיריהם למפלגות השונות תמורת הטבות כלכליות ישירות ועקיפות.

אף שהמידע על רוב העסקאות המפוקפקות, או למצער תמציתו, פורסם לאחרונה בספרו של רפי מן "המנהיג והתקשורת", יש בריכוז המקרים למאמר אחד כדי לגרות את סקרנותו של הקורא בן המאה ה-21 ולעורר את השאלה מה יתגלה בארכיונים בעוד חמישים ושישים שנה על היחסים בין כלי התקשורת המרכזיים בישראל למנהיגים הפוליטיים.

"קשרי הגומלין בין עיתונים פרטיים ('עיתון') שבבעלותם של אנשי עסקים ובשליטתם ('הון') ובין המערכת הפוליטית ('שלטון') אינם תופעה חדשה שנולדה עקב חידושי הטכנולוגיה או בשל הגברת התחרות הכלכלית בין אמצעי התקשורת, כי אם תופעה שיסודותיה נטועים עוד בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה", כותבים בלובשטיין-נבו ולימור במאמרם.

"ידיעות אחרונות" ומפ"ם

היחסים בין "ידיעות אחרונות" למפ"ם החלו עוד לפני שעזריאל קרליבך נטש את כס העורך הראשי בטריקת דלת, כותבים בלובשטיין-נבו ולימור. אולם היה צריך את הפוטש של קרליבך כדי שאפשר יהיה להציע למפלגה שירותים של ממש. "ידיעות אחרונות" היה נואש לעזרה כדי להתגבר על הנטישה ההמונית, ואילו מפ"ם נזקקה לבמה להצגת תעמולה לקראת הבחירות הראשונות במדינה.

"האם תהיה כותרת גלויה שהעיתון שייך למפ"ם?", תהה מי שתהה בישיבת המפלגה, ויצחק בן-אהרון, המזכיר המדיני של המפלגה, השיב: "לא. העיתון יהיה מוסווה"

בישיבת מזכירות מרכז מפ"ם מ-2.11.1948 העיר רישרד ויינטרוב כי כעת, לאחר עזיבת קרליבך את "ידיעות אחרונות", "השתנה צורת העיתון" וניתן לנהל עסקים מול משפחת מוזס. ואכן, במשא-ומתן בין הצדדים סוכם שמפ"ם תיכנס כשותפה ב"ידיעות אחרונות" ותקבל מחצית ממניות העיתון. משפחת מוזס הציעה למנות את ד"ר משה סנה, איש מפ"ם וסגן עורך בטאון המפלגה "על המשמר", לעורך הראשי של העיתון. בעוד יהודה מוזס, סבו של ארנון (נוני) מוזס, המו"ל הנוכחי, היה אמור לנהל את הצד העסקי, סוכם שמפ"ם תנהל את הצד המערכתי.

"מוזס מציע לנו את העיתון כדבר עצמאי", נאמר בישיבת מזכירות מרכז מפ"ם. "האם תהיה כותרת גלויה שהעיתון שייך למפ"ם?", תהה מי שתהה בישיבת המפלגה, ויצחק בן-אהרון, המזכיר המדיני של המפלגה, השיב: "לא. העיתון יהיה מוסווה". כעבור שבוע דיווח בן-אהרון לחברי מזכירות מרכז המפלגה כי בין העובדים ב"ידיעות אחרונות" ישנם גם רביזיוניסטים, אבל יש לכך פתרון. מוזס, כך אמר, "מוכן לפטר כל אדם שאנו נדרוש ולשלם להם פיצויים. העסק הזה הוא בשבילו זול".

בסופו של דבר המשא-ומתן לא צלח, והעסקה נגוזה. לפי בלובשטיין-נבו ולימור, היו לכך שלוש סיבות עיקריות: משה סנה סירב לערוך את העיתון, מנהיג מפ"ם מאיר יערי הסתייג משותפות עם איש עסקים פרטי, ועלויות העסקה עוררו חשש לנוכח מצבה הכספי הקשה של המפלגה.

"ידיעות אחרונות" ומפא"י

ההתערבות הבוטה ביותר שמתוארת במאמר של בלובשטיין-נבו ולימור התרחשה במסגרת היחסים בין "ידיעות אחרונות" למפא"י. בשנת 1949, כש"ידיעות אחרונות" טרם התאושש מנטישת קרליבך ורוב העיתונאים הבכירים, פנה יהודה מוזס לצבי לוביאנקר (לבון), אחיו של פנחס לבון, והציע לו להיכנס כשותף בעיתון.

בחודש אוגוסט של אותה שנה נחתם חוזה למכירת מחצית ממניות "ידיעות אחרונות" לחברת יסודות, חברת-בת של שיכון-עממי, שמנהליה היו לוביאנקר ומוזס. "אין כל דרך לדעת אם הכסף שהוזרם בדרך זו לעיתון היה של מפא"י או של לוביאנקר", מציינים המחברים, אולם ידוע כי לוביאנקר השקיע בעסקה 75 אלף לירות ותמורתן קיבל מחצית ממניות היסוד של העיתון. בנוסף התחייב להעמיד לרשות שותפיו הלוואה בסך 100 אלף לירות. המחברים מציינים כי הסכם מכירת המניות שנחתם בין מוזס ללוביאנקר נמצא בארכיון מפלגת העבודה, "אך לפי שעה נותר חסוי".

כעבור שנים אחדות נדרש לוביאנקר להזרים סכום כסף נוסף, ובמהלך שנת 1952 העביר לוביאנקר את חלקו למפא"י, והיא הזרימה בתמורה סכום של חצי מיליון לירות ל"ידיעות אחרונות". המניות שנמכרו למפא"י נמסרו לנאמנות, כאשר "הסכם המכירה עצמו והתנאים שנלוו אליו נכתבו על קופסת סיגריות". אחד התנאים לכניסת מפא"י לעיתון היה ש"העיתון יימנע מלגנות את בן-גוריון וישתדל להציג אותו, וגם את כל מי שיעמדו לאחריו בראשות מפא"י, באור חיובי". את התנאי העמיד יוסף אלמוגי, מזכיר מועצת פועלי חיפה.

בהמשך המאמר מצטטים בלובשטיין-נבו ולימור ממכתב ששיגר בשנת 1957 דובר ההסתדרות לוי יצחק הירושלמי למזכיר מפא"י גיורא יוספטל, ובו דיווח על פגישתו עם נח מוזס, בנו של יהודה מוזס ואביו של ארנון (נוני) מוזס: "נח מוזס טען כי בתקופה האחרונה מופלה עיתונו לרעה – מבחינת קבלת אינפורמציה – מצד המפלגה ושליחיה במוסדות השונים. לדבריו, מבכרים חברי המזכירות (ובכללם מזכיר המפלגה), שרי הממשלה ונציגי המפלגה במוסדות השונים עיתונים אחרים על פני 'ידיעות אחרונות'.

מוזס, כך הוסיף הירושלמי במכתב, הבהיר כי הוא מעוניין "לשנות את הקו" של "ידיעות אחרונות" כלפי מפא"י

"יתר על כן, גם כאשר כתבי 'ידיעות אחרונות' פונים בשאלה אל איש-מפלגה – הם נתקלים בסירוב מוחלט ועקשני להשיב עליה, ולעתים התשובה הניתנת להם אינה עדינה ביותר. יחס זה הוא שגרם וגורם לכך שהעיתון מצדו נוקט יחס בלתי ידידותי כלפי המפלגה ושליחיה".

עוד טען דובר ההסתדרות במכתבו כי כתבים של "ידיעות אחרונות" ואף מוזס עצמו הודיעו כי "יסדרו את מפא"י אם זו לא תספק להם אינפורמציה". מוזס, כך הוסיף הירושלמי במכתב, הבהיר כי הוא מעוניין "לשנות את הקו" של "ידיעות אחרונות" כלפי מפא"י, שכן "טובת העיתון דורשת מאיתנו לא לתקוף בצורה כזאת את מפא"י", אולם הבהיר כי "הדבר תלוי במפא"י – באיזו מידה תמסור לנו אינפורמציה ותשנה את יחסה כלפינו".

רק ב-1962 רכשה משפחת מוזס בחזרה את חלקה של מפא"י, וזאת לאחר שדבר בעלות המפלגה נודע לאריה דיסנצ'יק, עורך "מעריב", שסיפר על כך לעורך "הארץ" גרשום שוקן.

"מעריב" ו"מפא"י

בשנת 1954, כש"ידיעות אחרונות" כבר החל להתאושש מהמכה שספג מהפוטש של קרליבך, השקיעה מפא"י ממון רב בקידום עיתון הערב שלה, "הדור" – על חשבון "מעריב". קרליבך, עורכו הראשי של "מעריב", רקם תגובה. "פעולה מורכבת ומתוחכמת", מגדירים זאת בלובשטיין-נבו ולימור, "שהמוטו שלה ברור: אם אינך יכול לגבור על העיתון של השלטון – חסל אותו".

קרליבך פנה לח"כ מרדכי נמיר, איש מפא"י ומזכ"ל ההסתדרות, והציע שהמפלגה תסגור את "הדור", ובתמורה יאפשר לה להיכנס כשותפה ב"מעריב". קרליבך אף הבטיח שמדי יום יפרסם העיתון עמוד פנימי מטעם המפלגה ו"יימנע מהתקפת המפלגה גם בשאר העמודים".

"מבחינה פובליציסטית ואינפורמטיבית יהיה אז עיתון זה מכשיר בידי הממשלה והמפלגה. רק קרליבך עצמו יהיה חופשי לכתוב ככל העולה על רוחו, כעיתונאי עצמאי לחלוטין. תנאי להסדר זה – חיסול 'הדור'"

לאחר שעודכן בפרטי ההצעה ציין ראש הממשלה משה שרת ביומנו: "מבחינה פובליציסטית ואינפורמטיבית יהיה אז עיתון זה מכשיר בידי הממשלה והמפלגה. רק קרליבך עצמו יהיה חופשי לכתוב ככל העולה על רוחו, כעיתונאי עצמאי לחלוטין. תנאי להסדר זה – חיסול 'הדור'".

עוד הוסיף שרת כי "'מעריב' מוגבר ומשופר יכה שוק על ירך את 'ידיעות אחרונות', אשר על-ידי ירידה לרמה עוד יותר נמוכה של וולגריות וחוסר בררנות גמור בטכסיסי השמצת השלטון הפך בזמן האחרון מתחרה רציני ומאיים לעשות חיל עוד יותר. ההצעה עם כל אופיה היוצא דופן מושכת את הלב. עם זה, לא ברור את מי נשלח ומי ילך לנו. וכן מוקשה מאוד עניין חירותו הגמורה של קרליבך, שממילא נעשה עצמנו אחראים לתעלוליו".

גם עסקה זו לא מומשה, ו"ידיעות אחרונות" לא הוכה שוק על ירך.

"מעריב" והמפלגה הפרוגרסיבית

בשלהי 1950 או בתחילת 1951 שמע קרליבך כי במפלגה הפרוגרסיבית מתכננים להוציא לאור עיתון. קרליבך פנה לראשי המפלגה והציע להם לאחד את היוזמה עם נכסי "מעריב". לפי הצעתו, חברת הוצאת מודיעין בע"מ, הבעלים של "מעריב", תאחד את נכסיה עם מפעלי המפלגה הפרוגרסיבית בע"מ ותיווסד חברת מניות פרטית שתקים בית-דפוס לעיתונים ולכתבי עת ותנוהל במשותף על-ידי שתי החברות.

עם זאת, בשונה מהמקרים שתוארו לעיל, כאן היוזמה הוגדרה במפורש כעסקית בלבד, ללא התערבות בתוכן. בלובשטיין-נבו ולימור מצטטים מזכרון הדברים של העסקה, שם נכתב: "חוזי ההדפסה והדיור [של בית-הדפוס] ייעשו כדוגמת החוזים בין מודיעין ל'הארץ' או 'על המשמר', על בסיס מסחרי גרידא [...] אין כל נגיעה וזכות או חובה כל שהיא לגבי תוכן העיתונים".