בטקס הדלקת המשואות האחרון התעכבה המצלמה לכמה רגעים על דמות רבנית רבת-רושם שישבה בקהל: גלימה רקומה, מצנפת הדורה, זקן מטופח וגינונים המזוהים עם "הראשון לציון" (כינויו המסורתי של הרב הראשי הספרדי לישראל). מוקדם יותר באותו יום נראתה אותה דמות מסתובבת בין הקברים בהר-הרצל, מקבלת פני משפחות שכולות, מטה אוזן לאלמנות וליתומים ומעניקה דברי חיזוק.
רבים מן הצופים בבית - כמו גם צלם הטקס וחלק מן הנוכחים - הניחו לתומם שאכן מדובר ברב הראשי הספרדי, הרב דוד יוסף. אלא שבמהרה התברר שהאיש על המסך לא היה הראשון לציון, אלא אדם אחר בשם אייל חיים ציונוב.
מזה זמן נוהג ציונוב להופיע במרחבים ציבוריים דוגמת שוק מחנה-יהודה בירושלים בלבוש המזוהה עם הראשון לציון. עוברי אורח ניגשים אליו, מנשקים את ידו, מבקשים ברכה ומצטלמים איתו. דיבורו מדוד, ידיו נעות בביטחון ושפת גופו אומרת סמכות רבנית. להגנתו טען שמעולם לא הודיע בפיו שהוא הרב הראשי. הוא מסתפק בלבישת הבגדים הייחודיים שמזוהים עם הרב הראשי, וזאת בשל העניין שהם יוצרים והחיבור שהם מאפשרים לו עם הציבור.
ציונוב עצמו כבר הרחיק מעבר לחיקוי של הראשון לציון. בסרטונים שהעלה הוא מציג את עצמו כמבשר הגאולה, ולעיתים גם כמשיח בן דוד ממש. הוא תוקע בשופר, עולה לקברי צדיקים, נכנס לבית המשפט העליון כדי לבטל את "שלטון הבג"ץ" באמצעות תפילה, מבקר בכנסת, מגיע להר-הבית (בניגוד לעמדת הרבנות הראשית שאוסרת כניסה להר-הבית) ומכריז כי גאולת ישראל תלויה בשליחותו. בסרטונים שהוא מפיץ הוא נראה לעיתים מדבר על שלום, אהבה ואחדות, ולעיתים מאיים על מי שמפקפקים בו.
ציונוב סוקר בעיקר כקוריוז: מתחזה, טרול, ליצן חביב שהצליח לבלבל לרגע את הקהל, את התקשורת ואולי גם את גורמי האבטחה. אבל ציונוב מגלם, גם אם בהגזמה, תופעה רחבה הרבה יותר של עולם חדש של רבני רשת. ובכן, מה מאפשר לדמויות כמו ציונוב להיוולד, להתפשט ולהפוך, בתוך זמן קצר, לנוכחות ציבורית מוכרת? התשובה אינה טמונה רק באישיותו של ציונוב. היא נמצאת גם במבנה של הרשתות החברתיות, ובאופן שבו הן מייצרות סמכות דתית חדשה.
הפיד כמקור סמכות
בעולם הרבני הישן נבנתה הסמכות נדבך אחר נדבך. רב למד תקופה ממושכת, הוסמך, העמיד תלמידים, כתב ספרים, הנהיג קהילה או השתלב בשושלת תורנית מוכרת. גם סמכות כריזמטית נשענה בדרך כלל על מוסדות, מסורת וקהל שעקב אחר הרב לאורך זמן.
רבני הרשת לעומת זאת פועלים במערכת אחרת. כאן הסמכות נמדדת בצפיות, בלייקים, בשיתופים, בתגובות ובנוכחות חוזרת בפיד. הרב אינו חייב להכיר את קהלו, ואין הקהל נדרש לדעת הרבה על אודותיו. די בכך שהוא מופיע שוב ושוב, מפיק אמירות חדות, ומעורר צחוק, פחד, או נחמה; יוצר תחושה שכולם כבר מכירים אותו ומכירים בו.
במקרים רבים הוויראליות עצמה נעשית מקור סמכות. אמנם כן, רבנים השתמשו באמצעי תקשורת גם בעבר. דרשות הוקלטו, שיעורים שודרו ברדיו, ספרים ועלונים הופצו - ועודם מופצים - בבתי הכנסת. החידוש אינו עצם השימוש בטכנולוגיה, אלא האופן שבו המדיום מעצב מחדש את הדמות הרבנית: הסרטון הקצר דורש מסר מיידי. קשה להכניס בו הסתייגויות, מחלוקות, מקורות מורכבים או מהלך טיעוני ארוך. הוא מתגמל משפטים מוחלטים, הבטחות גדולות, סיפורי ניסים, סודות, אזהרות, נבואות ורגעים משעשעים. כדי לעצור את הגלילה צריך לעורר בשבריר שניה פחד, צחוק, תקווה, זעזוע או סקרנות.
כך נוצר הרב החדש, רב הרשת. הוא מלמד, נכון, אבל הוא גם שחקן ראשי במופע ויראלי. הוא צועק, לוחש, מחייך, מנענע את גופו, מחקה דמויות, מדגים בידיו, מביט ישירות במצלמה ושואל שאלות רטוריות. לעיתים קשה להפריד בין התוכן לבין ההופעה. הרב יהושע מרגלית הוא אחת הדוגמאות המובהקות לכך.
לחשבון הטיקטוק של מרגלית יותר מ-60 אלף עוקבים, ואחדים מסרטוניו הגיעו למאות אלפי צפיות ואף ליותר ממיליון. בערוץ 14 כינו אותו "הרב של הטיקטוק". מרגלית הוא פרפורמר ברסלבי תזזיתי. הוא משחק בקולו, מזמזם, מניף את ידיו, מתנדנד, רוקד (ורוקד ורוקד), מפליט קולות מצחיקים ולעיתים משתטה מול המצלמה. הוא מופיע בחולצות צבעוניות ובבגדים גדולים ורפויים, משדר עממיות, "בגובה העיניים", ורחוק מן הדימוי הרבני המהוגן. המסרים קצרים, פשוטים וחזרתיים, וכמעט כל דבר שהוא פוגש נעשה אצלו משל.
כשהוא מתדלק טרקטורון של אדם שכביכול נתקע בלי דלק, הוא שואל: "מה זה התדלוק שלנו? שבת, תפילין". גם מי שנוסע למיקונוס או לתאילנד, הוא אומר, צריך לקחת איתו "דלק" לנשמה: חומש, סידור ותיקון הכללי. בסרטון ליד רכב רולס-רויס הוא מכריז כי "כל יהודי זה רולס רויס". משם הוא עובר לביקורת על בוטוקס וניתוחים אסתטיים, ולבסוף מצביע על הסמלים המרובים על הרכב ומסיק שגם יהודי אינו צריך להתבייש בסמליו: "לא להתבייש עם הכיפה, עם הציצית. אנחנו יהודים. אנחנו אש". אפילו שני כלבי פודל, אותם הוא מחזיק כשהוא עטוף בטלית, משמשים אותו לשיעור על אהבה. "כלב זה כולו לב", הוא אומר, ומוסיף שאיש אינו צריך להיות "פודל של אף אחד".
לפרסונה הוירטואלית של מרגלית יש גם הקשר סוציולוגי. מרגלית מציג את עצמו כמי שעובד עם נוער בסיכון ומדבר על אלימות, הימורים, ריבית אפורה, חרדות ופחדים. לדבריו, הוא הגיע לרשת משום ש"שם הנוער נמצאים", עם הטרקטורונים, המותגים והטלפונים. בני נוער מתלווים אליו גם לבסיסים צבאיים. באחד הסרטונים קפץ לעמדת שמירה צה"לית, לבש ווסט צבאי, והכריז שאדם צריך להיות "חייל של הקדושה [...] חייל של השם! לדבר עם השם והכל יתגשם". יש לו פק"ל מסרים לחיילים, למשל: "א', ב', ג': אמונה, ביטחון, גאולה". קליט, קומפקטי, צבאי.
מרגלית שייך לקבוצה גדלה והולכת של רבנים צעירים הפונים בעיקר לקהלים מסורתיים ו"מתחזקים", ובהם ציבור מזרחי גדול. כמה מן הרבנים האלה חזרו בעצמם בתשובה. הם מדברים כבקיאים על סמים, פשע, כסף, זוגיות, פוליטיקה וחיי הרחוב, ולעיתים מכירים את העולמות האלה מניסיונם האישי. חלקם שומרים על תספורת מודרנית, לבוש וסגנון חזותי שאינם מזוהים בדרך כלל עם הדימוי הרבני הישן. הם מדברים בעברית גדושת סלנג, משלבים בדיחות וחיקויים, ומצטלמים במקומות שרבנים לא נראו בהם בעבר. אייל ציונוב, למשל, כבר הספיק להצטלם במועדונים.
זה חלק מכוח המשיכה שלהם. הם אינם מדברים אל הציבור רק מן הדוכן בבית הכנסת או מספסלי בית המדרש, אלא מתוך עולם שהצופים מזהים. הם נראים נגישים, מעודכנים ומחוברים לשטח, ומהתגובות הנלהבות ניתן ללמוד עד כמה הרבנים הללו נתפסים כמגניבים. הרבנות שלהם מבטיחה שהתקרבות לדת אינה דורשת ויתור על אופנה, שפה, גוף, תחביבים, הומור וחיוניות.
צילום מסך מסרטן שפורסם תחת הכיתוב "הסרטון המלא! הרב שלום ארוש שליטא הרב יהושע מרגלית שליטא הזמר ששון איפרם שאולוב בקידוש ה׳ מטורףף!!!!"
הרבנים הצעירים אינם מסתפקים בנוכחות עצמאית ברשת. הם מרבים להצטלם עם רבנים מן הדור הקודם, שהתפרסמו עוד לפני עידן הטיקטוק והרילס, וכעת השתלבו היטב בפלטפורמות החדשות והרחיבו באמצעותן את כוחם. כאלה הם, למשל, הרב יגאל כהן, הרב זמיר כהן והרב יאשיהו פינטו. המפגש המצולם מעניק לרב הצעיר הכרה וסמכות, ובמקביל מאפשר גם לרב הוותיק להיראות מחובר לקהל החדש ולשפתו. במקום כתב סמיכה או מינוי רשמי, די לעיתים בחיבוק, בריקוד, בברכה או בסרטון משותף עם דמות מוכרת.
מרגלית מצטלם, בין השאר, עם הרב שלום ארוש ועם הזמר ששון איפרם שאולוב, ששר את הלהיט "תמיד אוהב אותי" של יאיר אלייצור, תלמידו של ארוש ואחד הכוכבים הבולטים של גל המוזיקה האמונית. רב טיקטוק, רב ותיק וזמר חוזר בתשובה נפגשים באותו פריים, בתוך תרבות חדשה של אמונה נגישה, שמחה, עממיות ונוכחות דיגיטלית. התמונות והסרטונים המשותפים יוצרים מעין שרשרת הסמכה חדשה. הרב הצעיר מקבל לגיטימציה, הרב הוותיק מתחדש, והאלגוריתם מפיץ את המפגש לשני הקהלים.
הרי כי כן, אלה הסלבריטאים של ציבור מסורתי ומתחזק, שבדרך כלל פחות נוכח בשיח הישראלי על תרבות הרשת. כוחם אינו נובע רק מהתוכן שהם מלמדים, אלא גם מן היכולת להיות נוכחים שוב ושוב, באותם מקומות שבהם הקהל שלהם חי, מבלה, נוסע, רוקד וגולל.
זהו שדה רחב ומגוון. לצד הדמויות שנדונו כאן, פועלים בו גם הרבנים אייל עמרמי, נפתלי ניסים, ניר בן-ארצי, שניר גואטה, יצחק פנגר, זמיר כהן, רונן שאולוב, עזרא עדס ואחרים. גם נשים נעשו בו למוקדי סמכות דתית בולטים, ובהן הרבנית רחל בזק, המותאמת במיוחד לשפת הסרטון הקצר, והרבנית ימימה מזרחי, שסמכותה קדמה לרשת אך התרחבה באמצעותה.
הדמויות האלה נבדלות זו מזו בסגנון, בקהל היעד, במעמד התורני ובמידת המעורבות הישירה שלהן ביצירת התוכן אך כולן פועלות במרחב שבו נראות חוזרת, עריכה קצרה, הפצה מבוזרת ותגובות הקהל נעשות חלק מבניית הסמכות הדתית.
סודות, ערב-רב וגאולה
הסרטון הקצר מתגמל במיוחד תוכן שמציע ודאות. בתוך פחות מדקה מקבל הצופה תשובות לשאלות שאין להן תשובה פשוטה: מדוע פרצה המלחמה, מי אשם, מה יקרה בלבנון ובאיראן, מתי יבוא המשיח, מי יזכה לשרוד ומי עתיד להיבלע באדמה. תוכן קבלי ומשיחי מתאים היטב לסביבה הזאת, מפני שהוא מבטיח גישה למידע שאינו נגיש לאדם הרגיל.
המילה "סוד" חוזרת שוב ושוב בכותרות: הסוד של שם האדם, הסוד של החלומות, הסוד שמאחורי המלחמה, "הנבואה הסודית על המלחמה עם איראן" ועוד. הרב, ובפרט המקובל, מוצג כמי שיודע לקרוא את המתרחש מאחורי הקלעים של המציאות.
אחרי ה-7 באוקטובר קיבל השיח הזה תנופה מיוחדת. מלחמה, מוות, חטופים, טילים וחוסר-ודאות פוליטית נעשו חומר גלם לפרשנות מיסטית. בסרטונים רבים שהופצו מאז הופיעו ניסים בשדה הקרב, צדיקים המגינים על אזורים גיאוגרפיים, סימנים בשמים, נבואות על איראן, מלחמת גוג-ומגוג וקריאות לחזרה בתשובה. בסרטונים רבים הועבר המסר לפיו הגאולה בפתח, וראיות לכך מן התלמוד והקבלה, וכגודל הצרות כך גודל הישועה הצפויה לבוא. משיח now.
צילום מסך מערוץ היוטיוב של הרב מאיר אליהו
גם הרב מאיר אליהו, חוזר בתשובה צעיר ואנרגטי שצובר פופולריות גוברת ברשתות החברתיות, מתאים להפליא לשפת הסרטון הקצר. הוא עוסק כמעט בכל תחום אפשרי: גוף, מיניות, אכילה, זוגיות, חינוך ילדים, חלומות, יציאה בשאלה, מלחמה, איראן, אחרית הימים, תחיית המתים, רפורמים, להט"ב, שמאל וימין. הוא מדבר בנחרצות, צעקה וחיוך משמשים בערבוביה, מרבה בהומור, בחיקויים ובאפקטים קוליים, ומספק משפטי מחץ סנסציוניים.
בסרטון אחד הוא מתאר אדם שאוכל חמש פיתות וקילו חומוס. הוא מדגים כיצד אותו אדם "מנגב". "הוא מתעלל בגוף שלו", מוכיח אליהו את הרבים. הקהל צוחק. בסרטון אחר הוא יוצא נגד ניתוחים אסתטיים: "חותכים להן את השפתיים וממלאים את זה עם סיליקון. את חושבת שזה יפה? איפה העדינות?". משם הוא עובר ליוסף המקראי. יופיו של יוסף, הוא מסביר, לא נבע מסימטריה חיצונית: "היו לו אורות בפנים, מתיקות בפנים".
לצד ההטפה יש גם עצות ברוח ה-Well-Being, המוגשות בשפה עממית: "אסור לנו להיות עצובים", "הכול פה שטויות", "מה ששלך, שלך", "אל תהיה עצבני, אח יקר, הכול מהשם". הוא נותן עצות לזוגיות, לשלום בית ולחינוך ילדים, מפרש חלומות ומסביר כיצד להירגע. כך נוצרת מעטפת שלמה של הנהגה, מן הגוף והמשפחה ועד הפוליטיקה ואחרית הימים. אותה דמות נגישה ומשעשעת נעשית בסרטונים אחרים לנביא זעם. אצל הרב מאיר אליהו, המעבר בין עצות לחיים, בידור ותיאולוגיה פוליטית קיצונית הוא כמעט מיידי.
כך, בסרטון בוטה במיוחד מדבר אליהו על "ערב רב", מושג שהפך בהשפעת הגות קבלית לכלי לסימון אויבים פנימיים. לדבריו, יש אנשים שנולדו לכאורה כיהודים, אך נשמתם היא נשמת ערב רב או עמלק. הם מעכבים את גאולת ישראל יותר ממה שמעכבים אותה אומות העולם. עם בוא המשיח, הוא אומר, יהיו "בירורים" ו"סלקשן": "מי שיזכה יזכה, ומי שלא יזכה יאבד". הכיתוב שהוצמד לסרטון מתרגם מיד את התיאולוגיה לפוליטיקה: "מי הם השמאל הפרוגרסיבי שמצערים ורודפים את חיילי צה"ל היקרים, את ביבי והימין?". נתניהו, לפי אותו כיתוב, הוא ראש הממשלה האחרון לפני ביאת המשיח.
היריב הפוליטי אינו רק טועה, אלא נושא נשמה פגומה. התנגדות לנתניהו או לימין מוצגת כפעולה מטפיזית נגד ישראל ונגד הגאולה. המחלוקת הפוליטית נהפכת למאבק בין נשמות קדושות לנשמות טמאות, הוויכוח עצמו מאבד משמעות. כל שנותר הוא לחשוף את ה"ערב רב", לסמן אותם ככאלה, ולהמתין לבירור המשיחי הקרב ובא במסגרתו הללו יושמדו.
אותו מנגנון מופעל גם כלפי ערבים. בסרטון אחר מזהיר אליהו מפני "גיס חמישי" של מיליוני ערבים החיים בתוך הארץ. הוא מתאר אותם כ"מחלה בתוך הגוף", ומחבר בין הערבים ביהודה ושומרון, ערביי ישראל, מצרים, טורקיה, סין, רוסיה ואיראן לתרחיש של מלחמת עולם שלישית. בסרטון נוסף הוא דן בילדים בעזה. לדבריו, הם מוצגים כחפים מפשע, אך עתידים לגדול ולהיות המחבלים שירצחו יהודים. מכאן הוא עובר לציווי להכרית את עמלק "מעולל ועד יונק", ומזהיר מפני רחמנות במקום שבו אסור, לשיטתו, להיות רחמן.
צילום מסך מסרטון של הרב מאיר אליהו
מסרים אלימים מופצים לצד סרטונים מצחיקים, עצות לזוגיות ומסרים מעולם המיינדפולנס. אותו רב שמסביר לצופה כיצד להפחית מתח יכול, בסרטון הבא, לתאר אוכלוסייה שלמה כמחלה. הצופה נכנס בגלל בדיחה על חומוס, עצה על פרנסה או פיענוח של חלום. בתנועה אחת של האצבע הוא מגיע לנבואות חורבן, לטענה שחלקים בשמאל הם נשמות "ערב רב", או להצדקה תיאולוגית של הרג ילדים.
גם החוזרים בשאלה, או בלשונו של הרב מאיר אליהו "חוזרים בתאווה", זוכים לטיפול ממוקד. "איזה שאלות יש לכם על הבורא ברוך הוא?", מרעים אליהו בקולו, "בבקשה! בית המדרש פתוח! בואו תשאלו", הוא אומר. אם משהו אינו מתיישב על הלב, סימן שלא למדת לעומק או ששאלת את הרב הלא נכון. "לא כל אחד עם תואר רב יענה לך על השאלות. צריך להיות שפיץ בנושא". כך נסגרת המערכת בפני ביקורת. לכל שאלה יש, לכאורה, תשובה מוכנה. אם התשובה אינה משכנעת, האשם הוא השואל, הרב הלא נכון או הלימוד השטחי. העזיבה עצמה מוצגת כפגם מוסרי של העוזב.
הוודאות היא אחד המוצרים המרכזיים של רבני הרשת. היא נמכרת היטב בתקופה של משבר. אין מקריות, אין בלבול ואין מורכבות שאין לה פתרון. יש תוכנית אלוהית קפדנית, יש אויבים, יש צדיקים, יש סימנים, ויש מי שיודע לחבר את כל הנקודות.
הינוקא: קדוש נולד
אם הרב מאיר אליהו מדגים כיצד הסרטון הקצר מתגמל פרובוקציה, הומור וסימון אויבים, הרי שהינוקא מדגים כיצד הרשתות מייצרות קדושה.
"הינוקא" הוא כינויו של הרב שלמה יהודה בארי. הוא מוצג כעילוי יוצא דופן, מקובל, מלחין, מנגן ובעל ידיעות תורניות נדירות וזכה בשנים האחרונות ללא מעט סיקור תקשורתי. הוא מדבר בשקט ובנינוחות, בניגוד גמור לרבני-רשת צעקניים. המסתורין הוא חלק מן הדמות. הוא צעיר יחסית (יליד 1988), אפוף הילה וזוכה להערצה מצד רבנים וקהל רחב.
בסרטונים אנשים מבקשים את ברכתו, מפארים אותו על ניסיו ומתייחסים אליו כאל צדיק בעל כוחות יוצאי דופן. הוא עצמו מקפיד לומר שהוא רק מתווך, ושהניסים הם מאת האל. צניעותו רק מגבירה את ההערצה, וברשת ניתן אף למצוא מגיבים שרואים בו משיח.
הרב שלמה יהודה בארי, המכונה "הינוקא", צילום מסך מתוך ראיון לדני הכט בחדשות 12, 18.1.26
הרשת לא המציאה אותו יש מאין. סמכותו נשענת גם על למדנות, על תמיכה של רבנים ועל מסורות מוכרות של צדיקות וכריזמה. גם הכינוי "ינוקא", שפירושו בארמית ילד או תינוק, נטען במשמעות זוהרית: ילד פלא שצעירותו מסתירה חכמה מופלגת. גילו הצעיר של הרב שלמה יהודה בארי מוצג כך לא כחיסרון, אלא כסימן לגדולה נסתרת.
אבל הסרטונים הקצרים שינו את קנה המידה. הם הפכו דמות שהייתה עשויה להישאר מוכרת בחוגים מצומצמים לקדוש דיגיטלי בעל תפוצה המונית. כמעט בכל יום אפשר להיתקל בסרטון חדש: הינוקא מנגן, מברך, מקבל קהל, נפגש עם רב מוכר, חושף סוד, מתייחס למלחמה או פוגש אדם שהגיע להעיד על ניסים שחולל הינוקא או לבקש סליחה. הצופה נחשף ל"ניסים גלויים", לאמונה היוקדת של אחרים, ופעמים רבות די בכך לכונן סמכות והערצה.
גם ביקורת על "הינוקא" משולבת בסיפור הקדושה. בעל עסק שסיפר כי עסקיו נפגעו לאחר שזלזל בו תועד כשהוא מבקש סליחה ומקבל ברכה לעושר ולהצלחה. טענות נגד חיי פאר של "הינוקא" מוצגות כ"רדיפות וביזיונות", ואילו העושר מוגדר "עשירות דקדושה" המבטיחה עצמאות מתורמים. כך נהפך החשד עצמו להוכחה נוספת לכוחו של הצדיק.
הרשת מייצרת סביב "הינוקא" עניין בלתי פוסק, כמעין סדרה שבה כל פרק מאשרר מחדש את כוחו: אדם שנושע, חייל שראה "ניסים ונפלאות" לאחר שקרא תפילה שחיבר, רב חשוב ששיבח אותו או פירוש שלו לדברי צדיק מן העבר. באחד הסרטונים מספר לו אחד ממשמשיו של הבבא סאלי כי לפני מותו הצביע הבבא סאלי לכיוון שממנו יבוא המשיח. "הינוקא מפענח": מעזה יבוא המשיח, ורגליים יש לדבר במקורות היהדות.
בסרטונים אחרים מסבירים רבנים כיצד אירועים פוליטיים, ובהם תוכנית טראמפ לעזה, מגשימים את נבואת הבבא סאלי ואת דברי "הינוקא". הסרטון הקצר אינו מעודד התעכבות על המקור, על הנוסח או על גלגולי הסיפור. הוא מעניק רגע של גילוי: הצדיק אמר, "הינוקא" חשף, והמציאות מאשרת.
לאחרונה נעשה גם ניסיון להפוך את "הינוקא" לקדוש אוניברסלי. תלמידיו יצרו דפי רשת באנגלית ומפיצים סרטונים מתורגמים לקהל שאינו דובר עברית. באחד מהם נראה אדם אוחז בידו, מנשק אותו ומספר שאחותו החלימה ממחלה קשה ו"עכשיו היא בריאה בזכותך". מגיבים ביקשו ברכות לעצמם ולבני משפחותיהם, ואחרים הזכירו את ישוע.
הניסיון לייצא צדיק יהודי לרשת הבינלאומית מעביר אותו דרך שפה דתית מוכרת: איש קדוש, מגע מרפא, עדות על נס ומאמינים המבקשים ישועה. בעיני יוצרי העמוד זו הרחבת קהל טבעית; בעיני חלק מן הצופים "הינוקא" עשוי להיראות פחות כרב יהודי ויותר כמרפא כריזמטי בניחוח נוצרי.
מי מייצר את הרב?
רבני הרשת אינם פועלים לבד. סביבם מערכת של עורכים, תלמידים, מפיקים, עמודי מעריצים וערוצי תוכן. "ערוץ 2000", למשל, מרכז דמויות רבות, חותך שיעורים ארוכים, מוסיף כותרות, כתוביות ומוזיקה, ומפיץ את הקטעים מחדש.
קשה מאוד לדעת מהי תפוצתו האמיתית של סרטון. אותו קטע עשוי לעלות כרילס בפייסבוק ובאינסטגרם, כשורטס ביוטיוב וכסרטון טיקטוק, לעיתים דרך חשבונות שונים ובעריכות שונות. במקרים מסוימים הוא נגזר משיעור ארוך או משידור חי ביוטיוב (כך למשל ראו שיעוריו של הרב יוסף ביטון שמופיע בערוץ על תקן מפרש אירועי השעה לאור הקבלה), ורק אחר כך נוספים לו כתוביות, אפקטים וכותרת דרמטית. מספר הצפיות בעמוד אחד משקף מופע אחד בלבד בתוך מסלול הפצה רחב ומבוזר.
הכותרת היא לעיתים חלק מן המסר לא פחות מדברי הרב: "הנבואה הסודית", "הרב חושף", "לא תאמינו", "חייבים לראות עד הסוף", "כתבו אמן". גם הרבנים עצמם מודעים למנגנון ומשתפים איתו פעולה. בשידורים חיים של ערוץ 2000, למשל, המנחה הצעיר קורא לצופים לשתף את הסרטון, והרב יוסף ביטון מצטרף לקריאה ומציג את השיתוף גם כמעשה המזכה את הצופה בזכויות. כאשר הצופה כותב "אמן", הוא מבקש ברכה וגם מגדיל את החשיפה; כאשר הוא משתף סיפור נס, הוא מפיץ אמונה ומסייע לסרטון להגיע לקהלים חדשים. הפעולה הדתית נעשית גם מנגנון הפצה.
גם שאלת האחריות מסתבכת. הרבנים-סלבריטאים של העידן הדיגיטלי אינם פועלים לבדם. יוצרי התוכן, העורכים והמפיצים ממלאים כיום את תפקידם של מבשרי גאולה מן העבר, דוגמת נתן העזתי: הם מתווכים את דמותו של הקדוש לציבור, מפרשים את דבריו ומייצרים סביבו ציפייה מתוחה. קשה להפריד בין הדמות לבין המדיום שיצר והפיץ אותה.
הרב עצמו לא תמיד בוחר את הקטע, את הכותרת או את המוזיקה – אם כי נראה, בוודאי כשמדובר ברבני הרשת הצעירים, שהרבנים עצמם מודעים היטב למדיום ולדרישותיו. תלמידים, מפיקים, אנשי מדיה ועמודי תוכן מעניקים למשפט מתוך דרשה ארוכה חיים חדשים. עם זאת, הרב שהצופה פוגש בפיד אינו בהכרח הרב שישב ומסר שיעור במשך שעה. זו דמות שנולדה בחדר העריכה.
המעבר בין הפיד לבית הכנסת פועל בשני הכיוונים. בשבתות מככבים רבים מרבני הרשת בעלוני פרשת השבוע, ובהם "דרך הרי"ף" של יאשיהו פינטו, "יגל ליבי" בראשות יגאל כהן ו"ראש שניר" של שניר גואטה. רבנים נוספים מופיעים דרך קבע בעלונים מסוג זה. לצד סיפורי צדיקים, דברי גאולה, רפואה אלטרנטיבית ועצות לחיים, מופיעה בהם גם שפה פוליטית חריפה המזכירה את סרטוני הרשת.
באחד הגיליונות האחרונים כתב הרב עמירם טובי: "המים מתנגדים לאש, המר מתנגד למתוק, החומר מתנגד לרוח, והיועמ"שית מתנגדת לכל דבר שריח היהדות נודף ממנו". בג"ץ תואר באותו מאמר כשם נרדף ל"שטן, יצר הרע, מלאך המוות", הממונה על "כל שורש הרוע והרשע בעולם". אותה שפה מוחלטת ומתסיסה, המותאמת להיגיון של הסרטון הקצר ומחלקת את המציאות לכוחות אור וחושך, מופיעה גם בדף המודפס העובר בין מתפללי בתי הכנסת בשבתות.
רבני הרשת ממלאים צורך אמיתי. הם מעניקים נחמה, קהילה, משמעות ותחושה שהעולם מובן. בעולם חרד ומפורק יש כוח גדול באדם שמבטיח שהכל חלק מתוכנית, שהגאולה קרובה ושיש תשובה לכל שאלה. דווקא משום כך צריך לקחת אותם ברצינות.
בצדק כתב לאחרונה ד"ר דודו רוטמן, חוקר פולקלור מהאוניברסיטה העברית, בפוסט בפייסבוק: "אני יודע שמתייחסים פעמים רבות לציונוב כחצי בדיחה, ואיזה טרול חמוד שהצליח להתחזות לרב הראשי ולשגע את האבטחה ואת הטלוויזיה. אני מציע כן לקחת את תופעת רבני הטיקטוק יותר ברצינות".
תופעת רבני הרשת משתכללת וצוברת תאוצה, ומאפשרת גם דמויות כמו ציונוב. המעקב אחריה מגלה אמת מטרידה על האופן שבו נוצרת סמכות דתית חדשה: בעידן הנוכחי, אין עוד צורך בהכרח במוסדות, בלימוד רב שנים או בקהילה תומכת. די בטקס משואות אחד, בשתי שניות של חסד על המסך הגדול ובכמה סרטונים ויראליים כדי שמשיח חדש ייוולד.
ד"ר מורדי מילר הוא חבר סגל במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן-גוריון. מחקריו עוסקים בתיאולוגיה פוליטית בישראל בעת הזו