"כבר הולכים הביתה / רק עוד שיר ודי / מה נאמר על יום שעבר / היה כדאי", שר שלום חנוך באחד משיריו המפורסמים. האם היה באמת כדאי? השאלה הזו הפכה מציאותית במיוחד עבור חברי הכנסת מהליכוד שהשקיעו בכנסת האחרונה זמן, מרץ והון פוליטי במתקפה על התקשורת ובקידום וייזום חקיקה נגדה.

במהלך ימיה של הכנסת הנוכחית נדמה היה לעיתים שחברי הכנסת בטוחים שהדרך אל לבו של הבוחר בליכוד עוברת דרך ניגוח וריסוק שוק הטלוויזיה והרדיו המסחריים, לצד השידור הציבורי, והם מתחרים ביניהם בהצעות יותר אגרסיביות ו"מטורללות", אם לשאוב ביטוי מאוצר המילים של הערוץ שדווקא זכה לחקיקה מיטיבה ומפנקת.

אחרי הכישלון של שלמה קרעי, שלוחו של נתניהו במשרד התקשורת, להעביר הצעות חוק ממשלתיות ברוח המפקד, החל מבול של הצעות חוק פרטיות. כמעט כל כלי תקשורת מרכזי "זכה" להצעת חוק שניסתה להגביל אותו, להזיק לו או פשוט לסגור אותו: השתלטות פוליטית על תקציב התאגיד והמינויים הבכירים בו, סגירת גלי-צה"ל, השתלטות פוליטית על הרייטינג ועל שוק הפרסום ועוד ועוד.

ההיגיון הפוליטי היה קל להבנה לכאורה. המתקפה על "ערוצי התבהלה והתרעלה" היתה המשך ישיר של דף המסרים המוצהר של יו"ר המפלגה, שהפך אותה למוצר פופוליסטי מוכר וממכר. היא מספקת אויב ברור, מייצרת כותרות, מציגה את הפוליטיקאי כלוחם ב"אליטות" וחשוב מכל: מספקת קרבה פוטנציאלית לאוזנו של ראש הממשלה.

אבל מי שקיווה להינשא על גלי הפופוליזם ולקצור את הפירות ביום שבו יידרש שוב לאמונו של הבוחר במרכז הליכוד, נכזב - ובגדול.

טלי גוטליב, שהגישה את הצעת החוק להפרטת תאגיד השידור הישראלי וחיסול השידור הציבורי, הידרדרה מהמקומות הראשונים שניבאו לה הסקרים למקום ה-20. קרעי, שהפך את ההסתה רווית השנאה נגד התקשורת והעיתונאים לסימן ההיכר של כהונתו, הציג תוצאה מאכזבת עוד יותר ושובץ במקום ה-21.

שניהם, על פי תמונת הסקרים החמקמקה, על גבול המקום הריאלי. קשה לחשוב על פוליטיקאי המזוהה יותר מקרעי עם משימת ההרס שלקח על עצמו, משימה שהצהיר בפה מלא שהוטלה עליו על-ידי נתניהו, שנאסר עליו לעסוק בענייני משרד התקשורת בשל התיקים הפליליים שהניבה כהונתו שלו עצמו במשרד.

בועז ביסמוט, שהגיע למקום ה-23 הגבולי עוד יותר, מזוהה יותר עם המאבק נגד גיוס החרדים, אולם גם הוא טבל את ידו בחקיקה אנטי-תקשורתית, עם הצעת החוק שביקשה לאסור פרסום הקלטה של אדם שהוקלט ללא ידיעתו כדי להקשות על הדלפות ועיתונאים.

שורה של חברי כנסת מהשורות האחוריות של הליכוד, שהתנדבו לשאת את דגל החקיקה הפרטית נגד התקשורת הישראלית, יראו את הספסלים האחוריים של הכנסת הבאה - מהבית.

אביחי בוארון, שהיה חתום על הצעת החוק לחיסול אחד מעוגני העצמאות של השידור הציבורי - תקציב הקבוע בחוק - נדחק למקום ה-35. חנוך מילביצקי, שהתנדב לקדם את ההצעה בוועדת הכספים כדי לעקוף את המסלול המקובל בוועדת הכלכלה, סיים גם הוא את דרכו הפוליטית בליכוד.

לצד מילביצקי ניתן למצוא גם את ניסים ואטורי (ההצעה לחסל את השידור הציבורי בגלי-צה"ל), שלום דנינו (ההצעה להלאים את מדידת הרייטינג), אושר שקלים (להשתלט על המינויים בתאגיד) ואריאל קלנר (מספר הצעות חוק בתחום התקשורת), שהגיעו כולם להישגים עלובים במיוחד בפריימריז בליכוד.

אלא אם כן תמונת המנדטים תהיה שונה בתכלית מזו שמשרטטים הסקרים באופן עקבי למדי בשלוש השנים האחרונות, כל אלו ימצאו עצמם מחוץ לכנסת.

אפשר כמעט לומר, בפרפרזה על שלום חנוך: "ההצגה נגמרת, כבו את האורות, כן זהו סוף הסרט, פזרו את השורות, כל הקסמים נגוזו, גז גם החלום, נצא אל תוך הלילה, לקבל את פני היום ולומר שלום".

אז האם היה כדאי לחברי הכנסת מהליכוד להמר על התגייסות לקמפיין נגד התקשורת? צריך כמובן להיזהר ממסקנה גורפת. אי אפשר להסיק שמתפקדי הליכוד הענישו מישהו בגלל הצעת חוק נגד התאגיד או בגלל ניסיון להפריט את גל"צ. דירוג בפריימריז נקבע על ידי מערך מורכב של קבוצות מתפקדים, סניפים, בריתות, שטח, חשיפה ומאבקים פנימיים.

קורלציה אינה סיבתיות, אבל השאלה "היה כדאי?" אינה מחייבת להוכיח קשר סיבתי. די לה בבחינת התשואה הפוליטית, שבמקרה הזה - היתה שלילית. קשה למצוא ברשימה החדשה של הליכוד עדות לכך שמי שהשקיעו חלק ניכר מפעילותם הפרלמנטרית במתקפה על התקשורת, זכו בשל כך בפרס אצל מתפקדי הליכוד.

אם כבר, בדיוק להיפך: פרט לגוטליב ולקרעי, שהתאכזבו גם הם מהתוצאה אך נשארו במקומות ריאליים, השחקנים האחרים בגל החקיקה האנטי-תקשורתית נדחקו לאחור.

זהו לקח פוליטי מעניין: נתניהו הרגיל אותנו להניח שמתקפה על התקשורת היא השקעה פוליטית בטוחה. כעת הוכח כי הדהודים בתיבת התהודה של הרשתות החברתיות לא מיתרגמים בהכרח לתמיכה פוליטית ממשית. חברי הכנסת הללו השקיעו זמן פרלמנטרי והון פוליטי בקלף פופוליסטי מנצח לכאורה, שנאה לתקשורת ולעיתונאים, אבל כשהגיע רגע האמת התברר שהבייס מחפש סחורה אחרת.

מי שקיווה לקבל בדרך הזו כרטיס כניסה לצמרת הליכוד, גילה שהכרטיס שהוציאו לו היה כרטיס הרחקה מהמגרש הפוליטי.