שריר בכותרת הראשית

שני העיתונים הנפוצים בישראל מדפיסים הבוקר הצהרות לוחמניות בכותרות הראשיות. הרקע: החשש הגובר ממתקפה איראנית, תגובה על הרג בכיר במשמרות המהפכה וכמה משותפיו בפעולת חיסול שגם הפכה לאבק את הקונסוליה האיראנית בדמשק. "צה"ל והמוסד אישרו תוכניות לתקיפת איראן אם נותקף משטחם", מודיעים ב"ידיעות אחרונות". המלל נדפס באותיות לבנות שמנות על רקע שחור, עם קו תחתי אדום. בפינה שובץ תצלום של מערכת הגנה אווירית משגרת טיל חץ 3. הסנטימנט: סכנה לישראל.

ב"ישראל היום" הלכו על מסר זהה, אבל עם סנטימנט אחר. "ישראל נערכת לתקוף באיראן – אם תותקף", נכתב שם בכותרת הראשית. הכותרת נדפסת באותיות שחורות, על גבי תצלום של שני מטוסי F-35 ישראליים מעל שטח מדברי, באדיבות דובר צה"ל. בעיתון אמנם מבטיחים "סיקור נרחב", אבל קוראים שינסו להבין כיצד תתקוף ישראל את איראן דווקא לא ימצאו פרטים קונקרטיים כלשהם. הם כן ימצאו תמונה של מטוסי תקיפה מתקדמים, וישלימו לבד את התמונה.

האיראנים כמובן לא צריכים את העיתונות הישראלית כדי לדעת על האיום הישראלי. כפי שמציין כתב "ידיעות אחרונות" יוסי יהושוע, המסר ממילא הועבר להם באפיקים דיפלומטיים, בתיווך זר. שר הביטחון יואב גלנט העביר אותו למקבילו האמריקאי, לויד אוסטין, בהצהרה מתוקשרת. בדומה לדיווח של "ישראל היום", גם אצל יהושוע אין פירוט לגבי אופי המתקפה הישראלית שאושרה.

הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" רק נראות כמו מסר לאיראנים. בפועל, זהו מסר מאלחש לישראלים. מעין החצנה של מוטיב הנקמה. דרך לומר לקוראים שאולי נתקשה להתגונן מפני המהלומה המשתקת שמכינים באיראן (תרחישים וספקולציות לגביה אפשר למצוא היום ברוב העיתונים) – אבל איך שהם יחטפו אם רק יעזו לעשות זאת. איך הם יחטפו? חכו ותראו.

"נקמה איראנית תהיה", מבטיח נחום ברנע בשער "ידיעות אחרונות". "כרגע מתמקדות ההשערות בימים הקרובים. בחיל האוויר עובדים יומם ולילה על תשובה לכל מה שקיים בארסנל האיראני: טילים בליסטיים, טילי שיוט, כטב"מים. בצה"ל מעריכים שהאיראנים ינסו לפגוע במתקן צבאי, לא ביישובים אזרחיים. להערכה צמודה הסתייגות: האיראנים יכולים להחליט לפגוע במרכז אזרחי. הם יכולים לכוון למתקן צבאי ולטעות בניווט. הם יכולים לפגוע במתקן צבאי ולגרום להרג המוני. כמו שאמר, בפליטת פה מביכה, ראש אמ"ן, הרע עוד לפנינו".

נדב איל מצטרף אליו: "בישראל סברו שהאיראנים יספגו את ההתנקשות בדמשק. יספגו – דהיינו יגיבו באותו סולם כלים [כך במקור] כמו בעבר. דרך השלוחות שלהם בלבד, ובאופן מוגבל. בשבועיים האחרונים, אחרי החיסול, ההערכה לפתע השתנתה: התגובה תהיה משטח איראן, ובאופן משמעותי".

בשער "המוסף לשבת", היכן שמתפרסמים טוריהם של ברנע ואיל, נדפסת תמונה גנרית של שמיים מעוננים. "התחזית: ממטרים", נכתב על גביה. "ההמלצה: להסתכל לשמיים. ההערכה: טהרן תנקום ממש בקרוב. הכוננות: בחיל האוויר עובדים יומם ולילה על תשובה לכל מה שקיים בארסנל האיראני. התקווה: החזאי טועה. והמודיעין? כהרגלו לאחרונה לא מדייק".

ובמילים אחרות: ב"ידיעות אחרונות" כיסו את כל התחתים. גם מתריעים מפני המתקפה המתקרבת – וגם מבהירים שבעצם ייתכן שהיא לא תקרה. זו דרכם החמקמקה של עיתונאים לאותת לקוראים שהפעם הם לא מתיימרים לדעת מה עומד להתרחש. קוראים יקרים, הם אומרים, תתכוננו לגרוע מכל – מקסימום תופתעו לטובה.

"התגובה הצפויה על חיסולו של בכיר כוח קודס חסן מהדווי עשויה לסיים כמעט ארבעה עשורים של עימות חשאי בין איראן לישראל, ולהעביר את המדינות לעימות גלוי שעלול להתפתח לכדי מלחמה אזורית", כותב יואב לימור בכפולת העמודים הפותחת של "ישראל היום".

"האמריקאים חוששים מהאפשרות שישראל תספוג פגיעה שתחייב אותה להגיב בגלוי על אדמת איראן, ומכך שחילופי המהלומות יכניסו גם את חיזבאללה ללחימה ויתפתחו למערכה אזורית שלא ניתן לחזות את ממדיה", הוא מפרט. "ההנחה היא שאיראן תתקוף באמצעות כטב"מים וטילי שיוט, שאותם היא יכולה לשגר מאדמתה או באמצעות שלוחיה בתימן, בעיראק, בסוריה ובלבנון.

"זאת עשויה להיות תקיפה משולבת מכמה מקומות במקביל, שתאתגר מאוד את ישראל מבחינת יכולת הגילוי והיירוט וההגנה על אתרים אסטרטגיים. [...] העובדה שהיא נערכת להגיב באופן לא פרופורציוני וחסר תקדים עשויה ללמד שאם אכן ישראל ביצעה את החיסול, הצמרת המדינית-בטחונית לקתה בהערכת חסר של האירוע, ומבלי להתכוון הסתכנה בהפיכת המלחמה נגד חמאס בעזה למלחמת כל בכל במזרח התיכון".

מאיר בן-שבת, ראש מכון משגב ובעל טור ב"ישראל היום", טוען ש"אין טעם להכביר מילים על תרחישי התגובה" של איראן, משום שאלו "מתוארים בהרחבה באמצעי התקשורת ועצם הדיון בהם מאפשר לדוברי המשטר האסלאמי להציג את ישראל כמורתעת וכחרדה, ולראות בכך דמי קדימה למחיר שהיא עוד צפויה לשלם".

בן-שבת ודאי יודע שתעמולה מטבעה לא תמיד זקוקה לחומר גלם, ובטח לא תעמולה איראנית שמכוונת נגד ישראל. אבל בכל אופן, לא על זה הטור. השבוע בן-שבת מקדיש את הטור שלו לאפשרות – הרצויה מבחינתו – שארצות-הברית תעשה את העבודה למען ישראל. "על רקע המעורבות המתריסה של איראן גם במלחמה באוקראינה ושותפותה הפעילה בציר הנגדי לארצות-הברית ולמערב, זוהי הזדמנות עבור ארצות-הברית לשקם את מעמדה במזרח התיכון, לחזק את החזית הפרו-מערבית ולהשפיע על הסדר העולמי", הוא גורס.

"כנגד החששות בוושינגטון מפני האפשרות שמדיניות כזו תערב את ארצות-הברית במלחמה שאינה רצויה לה, יש להעמיד את האפשרות שדווקא התרחבותה של המלחמה במזרח התיכון היא שתגרור את ארצות-הברית לכך. בעיני משטר האייתוללות ישראל היא 'השטן הקטן'. היא עומדת בראש החץ של הציביליזציה המערבית באזור הזה. לא צריך לנחש מיהו 'השטן הגדול'".

את מה שבן-שבת מתאר כהזדמנות, עמוס הראל מתאר כסממן לחולשה. "למרות תחושת הביטחון שהתמיכה האמריקאית מול איראן נוסכת כאן, אסור לשכוח שזו מתנה שטעם מר בצדה", כותב הפרשן הצבאי של "הארץ". "בפעם השנייה בתוך חצי שנה, ישראל נזקקת לגב של ארצות-הברית כדי להתמודד עם איום שעלול להתברר כגדול על מידותיה. זו שחיקה של ממש בהרתעה הישראלית, והיא מורגשת היטב בבירות האזור, מטהראן דרך ריאד ועד ביירות.

"המנטרה האמריקאית הישנה גרסה שארצות-הברית מחויבת לתמוך בישראל, שתמיד תדע להגן על עצמה בכוחות עצמה. לא זה מה שקורה כשספינות אמריקאיות מיירטות טילים שהחותים משגרים בכיוון אילת, או כשביידן נאלץ לאיים שוב על חמינאי".

הטוב מכולם

אריאל כהנא, הפרשן המדיני של "ישראל היום", משבץ היום בטורו את המשפט "מי שנערך לקראת הרגע הזה טוב מכולם הוא, כמובן, נתניהו". מי שיקראו את הטור המלא יוכלו כמובן לגלות אם כהנא התכוון לומר שבנימין נתניהו נערך טוב יותר מכולם למאורע מהתחום המדיני, הצבאי, הפוליטי או הכלכלי – או שמא מדובר בכלל בטור לייפסטייל על בריכות פרטיות, שמהלל את ראש הממשלה על מומחיותו המיוחדת באיתור מוקדם של נזילות ותיקונן על חשבון הציבור.

חצי שנה אחרי 7 באוקטובר, העובדה שיש פרשן ישראלי בכיר שלא חש מבוכה כשהוא כותב שנתניהו נערך יותר טוב מכולם לתרחיש כלשהו היא פתטית כשלעצמה, בלי קשר לקונטקסט. במקרה של כהנא, הקונטקסט הוא כמובן שירות למלוכה. השבוע, אתוס הסמרטוט של כהנא גורם לו להשתטח לרגלי המנהיג ולהפריח עבורו בלון ניסוי שנועד לשכנע את הישראלים להשאירו בשלטון ולמחול לו על כל המחדלים, השחיתות וההתבהמות.

"כדי למנוע את נפילת שלטונו, נתניהו ישלוף בשוך הקרבות את הפרס הסעודי", מנבא כהנא. הוא מתכוון להסכם שלום בין ישראל לסעודיה, בתיווך אמריקאי. כהנא מרהיב עוז וכותב שההסכם יגיע בלי קשר לאופן שבו תסתיים המלחמה ולמועד שבו זה יקרה. הוא מקליד נבואה לגבי המסר שישמיע נתניהו אחרי שייכשל בהשמדת חמאס ("נשלים את המלאכה בהדרגה בהמשך"), ואז מוסיף בשם עצמו תהייה טבולה בתקווה: "האם התפתחות כזו תשכנע מספיק ישראלים?".

כדי להיזכר עד כמה הגאונות של נתניהו היא מיתוס שהולך ומתפורר עם כל יום שעובר לא צריך להפליג למחוזות מרוחקים – מספיק להתבונן על ניהול המלחמה. ככל שעבר הזמן מאז השבת השחורה, וההלם הלך והתפוגג, הגישות בישראל בנוגע לניהול המלחמה התחלקו בגסות לשתיים: אלו שרוצים לכתוש את חמאס בלי להתחשב בגורל החטופים, בפגיעה בחפים מפשע או בתגובה הבינלאומית, עד להשמדה מוחלטת של ארגון הטרור – ואלה שהזהירו שמתקפות אגרסיביות מדי הורגות גם חטופים, מערימות קשיים על המשא-ומתן להשבתם ומרסקות את מעמדה של ישראל בעולם.

כעבור חצי שנה, אלה וגם אלה מתוסכלים. חמאס הוכה אך לא הושמד, וחצי מהחטופים עדיין בעזה – רבים מהם כבר ללא רוח חיים. פרשנים צבאיים ופוליטיים מצביעים על כך שכעת שתי המטרות גם יחד הולכות ומתרחקות. "המלחמה בעזה, כפי שהכרנו אותה בחצי השנה האחרונה, הסתיימה השבוע עם נסיגת כוחות צה"ל מדרום הרצועה", חורץ הפרשן הצבאי אלון בן-דוד ב"מעריב".

"במקומות שפינה צה"ל חוזר חמאס להשליט את מרותו. אנשי חמאס חוזרים לנהל את השכונות שעוד נותרו עומדות, והם שולטים בחלוקת המזון – ולזה אין לישראל תשובה. ישראל לא העמידה אלטרנטיבה לשלטון של חמאס, וחצי שנה מתחילת המלחמה – חמאס נשאר הריבון בעזה. [...] נסיונות של אנשי פת"ח להגיע לרצועה בחסות מצרית ולקחת לעצמם סמכויות נענו בכל המקרים במותם. עם כל הצער שבדבר, מטרת המלחמה של 'מיטוט שלטון חמאס' לא הושגה, וספק אם ישראל תוכל עוד להשיג אותה".

בן כספית, באותו עיתון, מצטרף לניתוח: "המלחמה בעזה נפחה את נשמתה באישון לילה. הלוויה נערכה בפורום מצומצם, בחיק המשפחה. נא להימנע מביקורי תנחומים. מי שמוכן להמר שהאוגדות הצה"ליות יחזרו לשעוט לתוך עזה בהמוניהן כדי להשתלט על רפיח מניח את כספו על קרן הצבי. כן, צה"ל פועל עכשיו במחנות המרכז. פשיטה. כמו זו שהיתה בשיפא. ויכול להיות שבעתיד יהיה מבצע כלשהו ברפיח, אבל הוא יהיה מוגבל, ומטרתו היחידה תהיה לאפשר לנתניהו להכריז בקול גדול שהגענו ל'ניצחון המוחלט'. בגדול, הרוב מאחורינו".

גם ב"ישראל היום" לא חוסכים את הניתוח הזה מהקוראים. "אין דרך מכובסת להגיד זאת, חצי שנה למלחמה הקשה ומדינת ישראל מצויה ללא הישגים אסטרטגיים בשטח. בטח לא ביחס למטרות המלחמה וביחס למאמץ הצבאי הגדול אשר הושקע ברצועה עד דילול הכוחות האחרון", כותב אמיר אטינגר בטור שבכותרת שלו נקבע חד וחלק ש"נתניהו מגיב – לא מוביל".

"נכון", כותב אטינגר, "האתגר גדול ובכמה זירות במקביל. הוחזרו כמה עשרות חטופים בעסקה הראשונה ובמבצעים צבאיים, וגם הכוחות המתמרנים הביאו הרבה הישגים טקטיים בשטח, אך 133 חטופים עדיין שם, חמאס לא פורק עד הסוף מיכולותיו הצבאיות ועוד פחות מכך מאלו האזרחיות. ימים ספורים לאחר נסיגת כוחות צה"ל מחאן-יונס, חמאס כבר חזר לתקן את התשתיות ולהטיל מורא על תושבי הרצועה".

עמוס הראל, ב"הארץ", טוען שישראל ויתרה ללא תמורה על קלפי מיקוח חשובים. "בשטח הרצועה נותרה קבועה רק חטיבה ישראלית אחת, חטיבת הנח"ל המחזיקה במסדרון החוצה את הרצועה לשניים, בין דרום לצפון, מדרום לעיר עזה", הוא כותב. "ישראל ויתרה כאן מיוזמתה על קלף אפשרי במשא-ומתן על החטופים – פינוי כוחות מהרצועה, במענה לדרישות חמאס. בד בבד, היא נאלצה לוותר על הקלף ההומניטרי: מספר משאיות הסיוע לרצועה כמעט ושולש, בשל לחץ אמריקאי בעקבות הרג עובדי הסיוע. נותר בעיקר קלף אחד, פינוי המסדרון.

"חמאס תובע התרת חציה חופשית של המסדרון לאזרחים פלסטינים הרוצים לחזור לבתיהם, ההרוסים ברובם, בצפון הרצועה. ישראל מתמקחת על מידת הבקרה שתהיה לה סביב מעבר אנשי חמאס, ועל מספר הפלסטינים שיורשו לחזור.

"אמצעי הלחץ הנוסף שבידה הוא כרגע תאורטי בלבד: האיומים התכופים של נתניהו לכבוש את רפיח. כרגע, ההכנות למבצע מתנהלות באיטיות יחסית. נראה שיעברו שבועות רבים עד שצה"ל יהיה ערוך למהלך, ושהוא יהיה כרוך במחלוקת קשה עם ארצות-הברית ובצורך לפנות בכוח אוכלוסייה אזרחית עצומה בהיקפה מהעיר".

אלון בן-דוד, ב"מעריב", מחבר בין הכישלון המבצעי לציניות הפוליטית של ראש הממשלה: "כדאי שננצל את המעין-הפוגה בלחימה גם להסתכלות פנימית", הוא כותב. "כל אזרח שעיניו בראשו רואה שההנהגה המדינית שלנו לא מתעניינת בניצחון במלחמה, ועוד פחות מזה בהשבת החטופים".

לאחר מכן מוסיף בן-דוד קביעה אפלה שבכל קונסטלציה פוליטית אחרת היתה נשמעת כמו עלילת דם, אבל בקונסטלציה הנוכחית ודאי תיענה בהנהון מצד חלק לא מבוטל מהקוראים: "מבחינת נתניהו, הניצחון המוחלט יהיה תחזוק הקואליציה שלו עד לבחירות ב-2026, ועבור המטרה הזאת הוא מוכן להקריב הרבה, מאיתנו".

המחדל

הכותרת הראשית של "הארץ" עוסקת בהפקרה של קיבוץ ניר-עוז ב-7 באוקטובר, שהפכה את היישוב לאחד ממוקדי הטבח והחטיפה המרכזיים של אותו יום: למעלה מ-100 מתושביו נרצחו או נחטפו. זה לא התחקיר הראשון או האחרון על מה שקרה בניר-עוז, ואפילו לא הראשון שמתפרסם ב"הארץ". אבל יש בו תשובות לשאלות שמנקרות כבר חצי שנה בראשיהם של הניצולים: איך קרה שבמשך למעלה מ-7 שעות לא הגיע אפילו כוח זעיר של צבא או משטרה ליישוב העולה באש. הכוחות הגיעו רק אחרי שהקיבוץ כבר היה ריק ממחבלים.

"מתברר כי הדיווחים על מה שהתרחש בניר-עוז הגיעו למפקדת האוגדה באיחור ניכר. ואולם, גם כשכבר הגיעו למפקדה ולפיקוד הדרום, לא נשמעה שם הוראה ישירה לשלוח כוחות לקיבוץ, ולא וידאו כי הכוחות בשטח נפנים אליו", כותבים יניב קובוביץ וניר חסון. "מתברר כי תא"ל דן גולדפוס, שלקח אחריות על אזור ניר-עוז, הודה בשיחות סגורות כי שכח לשלוח אליו כוחות". מקור המזוהה כ"קצין בכיר בצה"ל" מודה: "המפקדים פשוט שכחו את ניר-עוז".

גם ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם תחקיר על ניר-עוז: "ניר-עוז, הקרב שלא קרה". הכתבים, רונן ברגמן ומתן צורי, מתבססים בעיקר על עדויות של אנשי הקיבוץ. את המחדל הצבאי הם מייחסים בעיקר לכאוס ששרר במערכת הביטחון בזמן הטבח, ולחבלה באמצעי התצפית. גם אצלם יש אדם ספציפי שנוקבים בשמו, אבל זה אינו אותו קצין שמוזכר ב"הארץ": טל אשור, המפקד לשעבר של החטיבה הדרומית באוגדת עזה, שהוזעק כדי להחליף את המפקד המכהן, שנהרג בקרב.

"אשור נענה מיד. הוא אסף סביבו קבוצה של לוחמים, ובשלושה ג'יפים לא ממוגנים החל לעשות את דרכו למחנה רעים, תוך כדי לחימה. הוא הצליח להגיע לשם, פילס דרכו לחמ"ל של החטיבה הדרומית, ונטל את הפיקוד עליו", כותבים ברגמן וצורי. מהתיאור שנמסר להם עולה שאשור לא אשם בהפקרה. "לפי מקורות בפיקוד, בתמונת המצב שאשור קיבל בחמ"ל, לא נמסר לו מה שכלל לא ידעו בחטיבה, באוגדה או בפיקוד באותה עת: שבניר-עוז שורר מצב חמור במיוחד, שונה מהותית וקיצונית מהמצב של יישובים אחרים".

מי בדיוק אמור היה למסור לו את המידע שהיה עשוי לשנות את התמונה בניר-עוז? הכתבים לא מציינים. הם כן מציינים שאשור שלח כוחות לכל היישובים במרחב שעליו פיקד, אך הכוח שנשלח לניר-עוז נתקל במחבלים ונעצר באמצע הדרך. מקור המכונה "גורם צבאי בכיר בעל ניסיון רב גם בלחימה וגם בניהול לחימה" מתרץ: "לאף אחד לא היה פנאי ללכת ולבדוק מול כוחות שונים מה קורה, איפה הם ואיך הם מבצעים את ההוראה. היה עומס עצום של אירועים".

אז מי אשם? התחקיר של "ידיעות אחרונות" ארוך, מפורט, צבעוני ומקיף בהרבה מזה של "הארץ", אבל בניגוד לתחקיר של "הארץ" – אצל "ידיעות אחרונות" האשמה עמומה. המסקנה שמובאת בסוף הכתבה היא שאת האשמים צריך לחפש לא רק בקרב הקצינים שהופקדו בפועל על ניהול הלחימה והחילוץ, אלא גם ב"פיקוד הדרום ומעליו, בחטיבת המבצעים שניהלה את הלחימה מהבור בקריה, בפיקוד חיל האוויר ובמטכ"ל בכלל". השם גולדפוס כלל לא מוזכר בכתבה. ב"הארץ", אגב, כלל לא מוזכר שמו של אשור.

סימנייה

במוסף הפוליטי של "ישראל היום" חושף אריאל בולשטיין את הדוקטורט של יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו-מאזן), שהוא עלילת דם שמתארת את השואה כמזימה ציונית. "במשך שנים הסתובבו רסיסי מידע על עבודת המחקר שחיבר אבו-מאזן בברית-המועצות. בשנות השמונים הוא למד באוניברסיטה במוסקבה, גויס כסוכן קג"ב וקיבל תואר דוקטור על סמך עבודה שננעלה מיד במרתפים שמורים", נמסר שם. "כעת, לראשונה, העבודה נחשפת במלואה". הקרדיט על החשיפה מוענק ליגאל כרמון ומכון ממרי בראשותו.

שיעור בכזבים

ב"בשבע", החינמון החרד"לי הנפוץ, מתפרסם השבוע מאמר שמציג תזה נועזת על המניעים מאחורי הכוונה להעמיד לדין את שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר ועד מדינה ב"תיק 4000", עקב הפרת הסכם עד המדינה. מחבר המאמר, עסקן התקשורת והמשפטן זיו מאור, טוען שהוא יודע מדוע הוחלט ליירט את פילבר דווקא עכשיו, שנתיים אחרי שסיים להעיד במשפט המו"לים. המאמר כולו הוא תצוגת תכלית של היכולת להלבין כזבים על בסיס קרעי מידע שהוצאו מהקשרם.

מאור מכיר בכך שפילבר שינה באופן מהותי את עדותו, ובכך פגע קשות בקייס נגד נתניהו ובני הזוג אלוביץ'. אבל לטענתו, לא זו הסיבה לביטול ההסכם. מהי הסיבה? מאור נסמך על דיווח של מוטי קסטל, כתב ערוץ 14, כדי לטעון שזו מזימה שנועדה למנוע מוועדת הבדיקה בעניין השימוש הממשלתי ברוגלות לחקור את הטענה שפילבר הופל בפח בזכות שימוש בגרסה המשטרתית של "פגסוס", הרוגלה הנודעת לשמצה של חברת NSO.

אבל רגע, קסטל לא בדיוק דיווח את מה שמאור טוען שהוא דיווח. לא כעובדה, בכל אופן. מאור טוען שהתזה הזאת הועברה "בין השורות". בפועל, קסטל הזכיר בעמימות גורמים אנונימיים שאוחזים בתזה על כך שההעמדה לדין של פילבר (שטרם בוצעה, ועדיין כפופה לשמיעת עמדתו) נועדה לפסול טכנית את האפשרות שוועדת הרוגלות תעסוק בתיק הפלילי שלו, שכעת חזר לחיים.

בדיווח לא הוזכר מידע כלשהו שמעניק תוקף להשערה הזאת, ועל רקע השירות הנאמן שמספק קסטל למשפחת נתניהו לא קשה להסיק (בין השורות) מאיפה הוא מגיע. עבור מאור, הספקולציה האינטרסנטית של המקור העלום – שמי יודע אם בכלל קיים – היא הוכחה מספקת. "הפרקליטות החליטה להפוך את תיק פילבר מרדום לפעיל כדי לחסום את ועדת הרוגלות מלחטט במה שעשה בו", הוא קובע כעובדה, ומיד מכסת"ח ומכנה זאת "תובנה".

המאמר של מאור כולל עוד כמה פרכאות בואכה גוזמאות. למשל, הקביעה הנחרצת שלפיה פרקליטות המדינה "חייבה את פילבר להעיד עדות שקר", אמירה שמאור אפילו לא מתיימר לספק הוכחה לאמיתותה. או החלק שבו מאור טוען ש"הפריצה לטלפונים של טופז לוק ויונתן אוריך ללא צו שיפוטי שמתיר זאת" היתה "חלק מחקירת פילבר".

מאור לא מציין זאת, אבל הטענה שהטלפונים של לוק ואוריך נפרצו לקוחה מהתחקיר השנוי במחלוקת של "כלכליסט" מ-2022. אפילו אם לא מטילים ספק באמינות התחקיר, אף שיש סיבות טובות להטיל ספק באמינותו, חשוב לציין שב"כלכליסט" כלל לא טענו שהיה לכך קשר כלשהו לחקירת פילבר. גם בפרסום אחר בנושא, של יואב יצחק, זה לא נאמר. אצל יצחק נטען בעמימות שהטלפונים של לוק ואוריך נפרצו על רקע חשד ל"שיבוש מהלכי חקירה ומשפט".

איזה קשר בכל זאת יש בין לוק ואוריך ל"חקירת פילבר"? לוק ואוריך היו שניים מהנחקרים בתיק שנפתח בעקבות תלונה שהגיש פילבר, בטענה שהמנגנון של מפלגת הליכוד מטריד אותו בשל הפיכתו לעד מדינה. כלומר, חקירה שבה פילבר הוא הקורבן – ולא החשוד. במסגרת החקירה הוחרמו גם טלפונים ניידים. אם כך, על מה זיו מאור מדבר? לא ברור, ולא משנה. עבור מי שמחפש סיבות להאמין שהכל חלק מקנוניה של מדינת העומק, כל קשקוש הוא אקדח מעשן.

החלק המופרך ביותר במאמר של מאור הוא זה שעוסק במאורע הטרי ביותר: עדותו של תנ"צ כורש ברנור, ראש יאח"ה לשעבר, שבילה השבוע יומיים באולם משפט המו"לים. "בין שקר לגמגום הצליחו סנגורי ראש ממשלה לחלץ ממנו הודאה באשמה. מתישהו, לפני כעשר שנים, ישבו ברנור ועמיתיו ביאח"ה ועסקו באובססיביות בשאלה איך ועל מה אפשר לתקוע את ביבי", טוען מאור.

מאור לא נצפה השבוע באולם משפט המו"לים. לו היה מגיע לשם, כפי שעשה כתב "העין השביעית" אורן פרסיקו, היה ודאי שם לב שסצנה מהסוג שתיאר לקוראיו כלל לא התרחשה. לא בערך, אפילו לא בקריצה. כורש ברנור לא "הודה באשמה", ובטח שלא אישר את תיאוריית הקונספירציה על קבוצת החוקרים שיושבת יחד ושוקדת באובססיביות על תפירת תיקי ביבי.

מה כן קרה? מאור בסך הכל מהדהד תזה קונספירטיבית שהוטחה בברנור על-ידי צוות ההגנה של נתניהו. ברנור לא הודה בה. הוא אף הכחיש אותה. כמו חלק גדול מחדשות הכזב על משפט המו"לים, גם הפעם טענות בלתי מוכחות של הסנגורים – שנזרקות בפאתוס אל חלל האולם אך לא זוכות לאישוש כלשהו – עברו עיבוד מהיר בצינורות של מכונת הרעל ונפלטו החוצה כעובדה יצוקה בברזל.

באמצע אוקטובר, אחרי הטבח, מאור הכריז שהוא ביביסט שהתפכח. הנכונות שלו לחתום על מאמר כה מופרך ממחישה שהוא מסוג האנשים שאצלם התפכחות היא תהליך הפיך.

שחיתות

כתבת השער של "דה-מרקר" היא חשיפה של גור מגידו על עורך-דין שנמלט לארצות-הברית והודה במסגרת הליך משפטי ששיחד במשך שנים גורמי אכיפה בישראל – הבכיר שבהם יוחנן דנינו, לשעבר מפכ"ל משטרת ישראל. דמותו של האיש, אבי לביא, נדפסת בגדול בעמוד הראשון. על גביה הודבק חלק מהתמליל המרשיע. דנינו מכחיש וטוען שמדובר בהזיה דמיונית של לביא.

הכתבה של מגידו פורסמה ברשת כבר שלשום. העובדה שמאז היא בקושי זכתה לדיווחי המשך – אפילו בתקשורת הימנית, שמנהלת קמפיין מתמשך נגד מערכת אכיפת החוק – מלמדת על הסלידה של רוב התקשורת הישראלית מעיסוק בשחיתות ציבורית כאשר העיסוק הזה לא משרת אג'נדה מערכתית קיימת. אם במקום דנינו, המאכער המושחת היה טוען ששיחד את רוני אלשיך או כורש ברנור – השופרות היו דואגים שלא יישאר ישראלי אחד שלא שמע על כך.

ההבדל בין הומור לסאטירה

מה ההבדל בין הומור לסאטירה? "סאטירה צוחקת כשראש הממשלה מחליק על הבננה, לא כשזה קורה לי", אומר קובי ניב בכתבה שמתפרסמת לציון 50 שנה ל"ניקוי ראש", תוכנית הסאטירה שנמנה עם כותביה (גבי בר-חיים, "7 ימים").

משפחת השלטון

בן כספית מקדיש חלק מטורו לאטמוספירה הרעילה בכוורת של משפחת נתניהו, וספציפית לסיפורו של יאיר קספריוס, עד לאחרונה מנהל לשכת ראש הממשלה (כספית מכנה אותו בטעות "מנכ"ל"). "הוא הגיע לשם לפני 15 שנה כעוזרו הצמוד של ניר חפץ, כשמונה לראש אגף ההסברה", כותב כספית. "קספריוס היה עוזרו של חפץ ב'ידיעות אחרונות'. בלשכה הוא הפך לשולייתם של בני הזוג.

"תפקידו הראשון היה להחזיק את הספריי לטשטוש הקרחת של ראש הממשלה ולהתרוצץ אחריו. אחר-כך קיבל גם את תיק האיפור של הגברת. מדובר בבחור חייכן, חמוד למדי, לא מזיק. לא מי שמשאיר חותם כלשהו, אבל כישוריו בניהול 17 מזוודות כביסה מלוכלכת בין המעון למטוס ראש הממשלה למלון הפאר בניו-יורק היו לא רעים בכלל.

"חפץ נפלט, כידוע, מהלשכה בשלב מסוים. קספריוס המשיך להתקדם. [...] בינתיים התרחשה דרמה אופיינית כשמישהי שהובאה ללשכה זמן קצר קודם, נפלטה ממנה. היא היתה סוג של עוזרת כללית כזו, שהסתובבה באקווריום ומשכה תשומת לב, וזה כנראה מה שהביא לסיום דרכה. קספריוס לא החליט לפטר אותה (אין לו סמכויות אמיתיות), אבל המשימה הוטלה עליו. כך היה.

"המפוטרת, חדורת רגשות נקמה, שמרה על קשר עם הגברת נתניהו והציגה לה בשלב מסוים התכתבויות עם קספריוס שבהן נדון מצבה הנפשי. של הגברת, הכוונה. והמלצות לטיפול (במכות חשמל, לכאורה). ובכן, בערך עשר דקות אחרי שהחומר המפליל הזה הוצג בפני הגברת, קספריוס הפך להיסטוריה רחוקה".

כספית, שנוא נפשם של בני משפחת נתניהו, טוען שקספריוס אמר למקורביו שההתכתבות מזויפת, ושהוא "בחיים לא יוציא את דיבת הגברת וכו' וכו'". הפרסום הנוכחי נראה כמו הדרך של קספריוס או "מקורביו" לאותת לגברת שיש בידיו חומר מביך, ושכדאי לה לגמור את זה יפה.

קוראים כותבים

ב"מוסף הארץ" מתפרסמת כתבה ארוכה (מירב מורן) שמורכבת מראיונות עם מחברי מכתבים למערכת. המכנה המשותף: כולם למעט אחד בני למעלה מ-70. "המגיב העיקרי למכתבי הוא העיתונאי בני אורן הכותב ב'עין השביעית'", אומר המרואיין מיכאל פרסיקו מחיפה. "הוא מחזק אותי, אבל אין לי טענות, גם הנביא חבקוק נשאר די אלמוני".