מזה יומיים התקשורת הישראלית נותנת ברובה לראש הממשלה נתניהו מנוחה מ"כאב הראש" של המלחמה בעזה ומכישלון אי-החזרת החטופים, ובמקום זאת מצטרפת לחגיגות ההצלחה של ישראל לבלום תקיפה איראנית הרסנית בשטחה בעזרת קואליציה בינלאומית בראשות ארה"ב. כאילו מדובר במצב "נורמלי" שהגענו עד הלום ומשוגרים מאות טילים ומל"טים לישראל משטחה של איראן ועל ידי עוזריה.

כפי שטענו בצדק ספי עובדיה (חדשות 13) ואבי יששכרוף (ynet), הדוקטרינה של נתניהו להרתעה של איראן החזיקה מים כמו הדוקטרינה שלו להרתעת החמאס. למרות זאת, צפויים לנתניהו עוד מספר ימים של חופשה מרצועת עזה, בהם התקשורת תעסוק בעיקר בשאלה אם ישראל תגיב או לא למתקפה של איראן.

ה"נורמליזציה" שנעשית למלחמה בעזה ולהמשך החזקת החטופים שם, כעוד נושא ברקע של שגרת החיים בישראל, באה לידי ביטוי גם בעיסוק ההולך וגובר של התקשורת במחירי הטיסות והחופשות של הישראלים בחו"ל במהלך חג הפסח הקרב.

בינתיים, בשולי החדשות בישראל דווח שהחלה חזרה של המונים לצפון רצועת עזה. בין אם מדובר בחזרה "עצמאית" או בעידוד החמאס, מבחינה פרקטית, ברור שאין לכוחות הצבא הדלילים של ישראל שנותרו שם יכולת ממשית לבלום "צונאמי" של תושבים שמנסים לשוב לבתיהם, וביניהם אנשי חמאס ללא מדים או סימון מזהה אחר. אם אף אנשי החמאס ייזהרו ולא יגיעו ב"גל הראשון" של התושבים, צפוי שיצטרפו במהרה ויתערבבו ביניהם.

מבחינה משפטית, מלכתחילה, על פי החוק הבינלאומי ישראל אינה רשאית להחזיק בצפון הרצועה כ"קלף מיקוח" במשא ומתן שכן אז הדבר עלול להיחשב בין היתר כ"ענישה קולקטיבית" אסורה כלפי האזרחים שם. ההחזקה הצבאית של השטח מותרת רק באופן זמני, במידה וישנו צורך צבאי ברף העומד באמנות הבינלאומיות.

צמצום הכוחות והלחימה שם מחליש את הטענה להמשך ההתקיימות של אותו צורך צבאי ובמקביל מחזק את הטענה שאכן השטח מוחזק כיום כ"קלף מיקוח". לכן, לא רק שהקהילה הבינלאומית אינה צפויה להשלים עם הפעלת כוח או ירי מסיבי של חיילי צה"ל לעבר התושבים המנסים לחזור, אלא גם הלחץ הבינלאומי על ישראל לאפשר את החזרה ללא דיחוי רק צפוי לגבור מיום ליום.

כך, בעת שהתקשורת עסוקה באיראן ובחופשות הפסח בחו"ל, ונתניהו יכול קצת לנשום לרווחה, עם חזרת התושבים לצפון הרצועה למעשה מתממשת בשטח אחת מדרישות החמאס במשא ומתן לקידום עסקת חטופים נוספת.

נראה שהחמאס מיישם לקחים מנסיגת ישראל מדרום לבנון. ב-22.5.2000 אתר "וואלה" דיווח כי חיילי צד"ל נטשו מוצבים נוספים בגזרה המרכזית של רצועת הביטחון בדרום לבנון. הדבר אירע כאשר מאות לבנונים תושבי כפרים מצפון לרצועת הביטחון ואנשי חיזבאללה נכנסו לאזור הביטחון דרך מעבר חולה ומעבר שקרא.

אנשי צד"ל, שצפו בפולשים, נטשו את המוצבים מחשש שיותקפו. עמוס הראל כתב ב"הארץ" ב-22.5.2003, "שלושה ימים, בסך הכל, ארך תהליך הקריסה של צד"ל. אפקט הדומינו ההרסני, שהחל בנטישת מוצב טייבה ללא קרב ביום ראשון, התקדם אתמול עד הים במערב וחצבאיה במזרח".

בעוד שבשל האינטרסים הפוליטיים האישיים של נתניהו ממשלת ישראל אינה דנה ברצינות ב"יום שאחרי" ולא משיבה את כל החטופים, החמאס מעצב את המציאות בשטח – המשך החזקתו בחטופים עד למועד לא ידוע וחידוש שליטתו האפקטיבית ברצועת עזה.

הפרשנים בתקשורת אוהבים להזכיר שנתניהו נוהג לדחות או למסמס החלטות קשות. הבעיה שללא לחץ ציבורי ותקשורתי עוצמתי אין לו סיבה לנהוג אחרת. עד שנתניהו "יילחץ לקיר" וייאלץ לקבל החלטה, סוסי המציאות עלולים כבר לברוח מהאורווה, ישראל תישאר קירחת מכל הכיוונים והנורא מכל – משפחות החטופים לא יזכו לקבל חזרה את יקיריהם החיים והמתים בעתיד הנראה לעין. אסור להשלים עם זאת.