ב-20 בפברואר סגרה הפרקליטות את התיק נגד אלכסנדר גולדנשטיין, העורך הראשי והבעלים לשעבר של האתר "יזרוס", ארבע שנים לאחר שנפתח. האתר עצמו נסגר בשנה שעברה, ותוכנו נמחק כולו מהרשת. את "יזרוס" סגרה והעלימה קבוצת "ידיעות אחרונות", שהשתלטה עליו ב-2015 בעסקה חשאית לא הרבה אחרי שגולדנשטיין נעצר, ב-24 בדצמבר 2014, בחשד למעורבות בפרשת השוחד והלבנת הכספים של בכירי ישראל-ביתנו (תיק 242).

לפי כתב האישום שהוגש נגד סגנית שרת הפנים לשעבר פאינה קירשנבאום ואחרים, חלק מכספי השוחד שלקחה – כ-400 אלף שקל – הועברו ל"יזרוס" מידי המועצה האזורית מגילות ומהחברה המרכזית לפיתוח השומרון כחלק מעסקה סיבובית להלבנתם. אחרי שנים של חקירה הודיעה הפרקליטות כי לא מצאה ראיות מספיקות להגשת כתב אישום נגד גולדנשטיין.

אחרי ההודעה על סגירת התיק התראיין גולדנשטיין, יחד עם סגנו לשעבר ב"יזרוס" אלכסנדר קוגן, בתוכנית "נושא היום" בערוץ הטלוויזיה המקוון "עיתון TV". בראיון שפורסם תחת הכותרת "השתוללות המשטרה: איך בישראל מדכאים את העיתונאים הרוסים", הציגו השניים את גרסתם להסתבכות שלהם ושל "יזרוס" בפרשת השחיתות של ישראל-ביתנו.

אלכסנדר גולדנשטיין (צילום מסך)

אלכסנדר גולדנשטיין (צילום מסך)

"הם באו בשש בבוקר, לא ישנתי. לפני חודש נולד לי ילד והייתי איתו על הידיים. במהלך שלוש שעות השוטרים חיטטו במחשב, בתיקים, בדו"חות, בכל הארכיון שלי, ולא היה ברור מה הם מחפשים", פתח גולדנשטיין את הראיון בתיאור מעצרו. רק מאוחר יותר הבהירו לו החוקרים מה הם מחפשים: "אתה נותן באתר שלך בימה למפלגת ישראל-ביתנו והם בתמורה נותנים לך הרבה כסף", נאמר לו. חוקרי המשטרה טענו בפני גולדנשטיין כי תשלום שהתקבל עבור פרסום ב"יזרוס" היה למעשה אתנן ממפלגתו של אביגדור ליברמן.

גולדנשטיין סיפר כי הסביר לשוטרים שישראל-ביתנו שילמה ל"יזרוס" רק עבור פרסום מודעות במסגרת תעמולת הבחירות, לצד מודעות של מפלגות אחרות כמו מרצ, קדימה ומפלגת הגמלאים. גולדנשטיין גם דחה את הטענה ש"יזרוס" שימש כשופר של מפלגת ישראל-ביתנו, טענה שאותה הכיר גם לפני שהופנתה אליו על-ידי חוקרי משטרת ישראל.

"כן, כתבנו הרבה על ישראל-ביתנו", אמר גולדנשטיין בראיון ב"עיתון TV", "אבל אנחנו אתר בשפה הרוסית שמביא ידיעות בלעדיות ומסקר את חיי ישראל דוברת הרוסית. מה אתם מצפים שנכתוב? על חברי-כנסת ערבים? עליהם יש מי שיכתוב. על ציפי לבני? גם עליה יש מי שכותבים, ויש מי שמתרגם כתבות עליה מעברית. אנחנו כתבנו רק על הח"כים דוברי הרוסית. היה בן אדם נהדר, רוברט טיבייב ממפלגת קדימה. הוא היה אצלנו במקום הראשון באזכורים. במקום שני היה זאב אלקין, שגם הוא לא קשור לישראל-ביתנו. אבל לחוקרים לא היה אכפת. היתה להם פקודה".

אף אחד לא היכה בנו במקלות

עם זאת, גולדנשטיין וקוגן נמנעו מהתלהמות נגד המשטרה, למרות נסיונותיו של המראיין אלכסנדר גור-אריה לדחוק בהם לצעוד בכיוון זה. "האם אני מבין נכון ששיטות החקירה מזכירות מאוד שיטות ידועות של הנ.ק.וו.ד [משרד בטחון הפנים הסובייטי בתקופת סטאלין]", שאל גור-אריה. "לא, אני לא חושב", ענה קוגן, "הכל היה יותר רך, אף אחד לא היכה בנו במקלות". גם גולדנשטיין היה מרוסן: "למזלנו, החקירה לא היתה כמו שאנחנו קוראים על רוסיה, על לובליאנקה [הכיכר שבה נמצא מטה הק.ג.ב], על הזמנים ה'שמחים', אבל בכל זאת היה לא נעים".

גולדנשטיין קבל על כך שפרסומים רבים בכלי התקשורת על דבר חקירתו יצרו תחושה של הרשעה ללא משפט. "רק לפני שבוע עיתונאי אחד, משפיע מאוד, נזכר ב'יזרוס' ושפך עלי דלי חרא בלי לפנות אלי, בלי לשאול אותי כלום... הם החליטו מראש שאנחנו פושעים, כל מי שקשור אלינו פושע, כל מי שמושיט לנו יד פושע, כל מי שהזמין אצלנו פרסומת מן הסתם מושחת".

גולדנשטיין סיפר שאחרי המעצר הוקפא לא רק חשבון הבנק הפרטי שלו, אלא גם חשבון הבנק של חמותו, שעבדה כטבחית בבית-קפה בחיפה. לדבריו, כך הפעילו עליו החוקרים לחץ כדי להשיג את מבוקשם: "'תן לנו את האנשים מהנהלת ישראל-ביתנו. תודה שעבדת בפיקוח של זה וזה וזאת ולך הביתה, יש לך תינוק. אתה רוצה שהוא יכיר את אביו?'. השתמשו בכל מיני טריקים זולים. למשל, נכנס לחדר החקירות איזה בריון שמן במדים ומתחיל לצעוק: 'אנחנו נרמוס אותך, כמו שרמסנו את אולמרט!'. אבל אולמרט לא גדל בקריית-ים בשנות ה-90. לכן אנחנו לא מפחדים כל-כך".

דאוד גודובסקי (במרכז), מנהל אגף הארגון של מפלגת ישראל-ביתנו לשעבר, בבית-משפט השלום בראשון-לציון ביום שבו הותרה לפרסום פרשת השחיתות. 24.12.14 (צילום: פלאש 90)

דאוד גודובסקי (במרכז), מנהל אגף הארגון של מפלגת ישראל-ביתנו לשעבר, בבית-משפט השלום בראשון-לציון ביום שבו הותרה לפרסום פרשת השחיתות. 24.12.14 (צילום: פלאש 90)

גולדנשטיין וקוגן סיפרו שהחוקרים טענו שהאתר קיבל תשלומים מופרכים עבור הזמנות של לשכת הפרסום הממשלתית (לפ"מ). לפי קוגן, החוקרים, שלא ידעו לקרוא רוסית, שאלו את הנחקרים על תוכן הכתבות ב"יזרוס" בשאיפה להוכיח שהן נכתבו בהוראת אנשי ישראל-ביתנו. "אלו היו שאלות משוגעות", שיחזר גולדנשטיין, "היתה תחושה שאתה נמצא בקרקס של אנשים הזויים ואידיוטים".

אלכסנדר קוגן (צילום מסך)

אלכסנדר קוגן (צילום מסך)

אם החקירה אכן התנהלה באופן שמתאר אותה קוגן, אכן תמוה מדוע המשטרה לא השכילה לשלב בצוות החקירה חוקרים דוברי רוסית, כאלה שלא יצטרכו לבקש מקוגן וגולדנשטיין לתרגם להם מ"יזרוס" אלא יוכלו להיחשף לתוכן בעצמם. מיומנות כזו ודאי היתה עוזרת להם להגיע לחקר האמת ולהבין את טיב הקשר בין "יזרוס" לישראל-ביתנו גם מבלי להזדקק לאמצעים מיוחדים. לא שלא ננקטו גם כאלה.

לאחרונה פירסם כאן ב"עין השביעית" איתמר ב"ז קטע מהאזנת סתר שקיימה המשטרה בקיץ 2014, במסגרת חקירת פרשת ישראל-ביתנו, לשיחה בין אלכסנדר קוגן ודאוד גודובסקי, מנהל בכיר במפלגתו של ליברמן. "מעיון בתמלילי השיחות עולה כי גודובסקי חש בנוח להנחית בקשות על העיתונאי, שפעל עמו בשיתוף פעולה הדוק", כתב ב"ז. כך, כשסיפר קוגן לגודובסקי שצירף לשורות האתר ככותב את זאב בן-אריה, מי שעלול היה להביא להרשעתו של ליברמן ב"פרשת השגריר", תהה גודובסקי: "יא אללה. בשביל מה?". קוגן השיב לו: "כי המנהל ביקש". בעדותו בבית-המשפט הסגיר קוגן: "המנהל" הוא אביגדור ליברמן.

"Je suis Izrus"

ובחזרה לראיון שהעניקו אנשי "יזרוס" לאחר סגירת התיק נגד גולדנשטיין: יותר מהמעצר, החקירות הממושכות והלחץ הכלכלי, דיכאה את העורך והבעלים לשעבר של האתר בשפה הרוסית היעדר התמיכה מצד הקולגות: "זה היה אחד הדברים הנוראים ביותר – אף אחד מהחבר'ה העיתונאים – לא דוברי רוסית ולא דוברי עברית, לא התערב. האנשים התבררו כפחדנים, ולא שזה כל-כך מפתיע. אתם זוכרים אילו הפגנות היו לפני כמה שנים בעקבות איום הסגירה של ערוץ 10 או עיתון 'מעריב'? נפגשתי עם העיתונאים המובילים, דיברתי איתם – אבל התגובה היתה אפסית.

סלוגן "אני יזרוס"

סלוגן "אני יזרוס"

"נו, אז כמה רוסים יישארו בלי פרנסה. הרי מובן מאליו שאתם מושחתים, אתם צריכים לטאטא רחובות פלוס-מינוס, אבל בשום פנים ואופן לא להרוויח טוב או לעשות עסקים, ועל אחת כמה וכמה להשיג מידע בלעדי", התמרמר גולדנשטיין, והוסיף דברי לעג לעיתונאים הישראלים בשל הבנתם הלקויה בסיקור נושאים "רוסיים": "'אנחנו יודעים על הפושעים הקווקזיים מטורקמניסטן, שנמצאת בין אזרבייג'ן וארמניה'. זו רמת הסיקור בתקשורת הישראלית של מה שמתרחש ברפובליקות של ברית-המועצות לשעבר. אנחנו, לעומת זאת, יצרנו כתבות משלנו, הבאנו סקופים, מידע בלעדי. ניסינו להגן על החלשים, להיאבק למען הצדק. לכן הכי כואב שגם עיתונאים 'שלנו', דוברי רוסית, כמעט ולא עשו כלום. היו כמה שתמכו, חתמו על איזה מיני-עצומות. אבל באופן כללי היתה פחדנות".

לדברי גולדנשטיין, "אף אחד לא קם להגן עלינו. או שאנשים חשבו 'זה לא אכפת לי', או 'חס וחלילה יעצרו גם אותי', או 'לי הכי חשוב למשוך עד לפנסיה, והחבר'ה האלה חיפשו הרפתקאות, אם רק היו מסתפקים בלתרגם מ'ידיעות אחרונות' או  מ'הארץ' כמונו…'".

דוד אידלמן (צילום מסך)

דוד אידלמן (צילום מסך)

בין המעטים שנרתמו להגנת "יזרוס" היה הפובליציסט דוד אידלמן. הוא נכח בבית-המשפט כשדנו בהארכת מעצרו של גולדנשטיין ופירסם אחר-כך באתר "רלבנט", בינואר 2015, דיווח שבו טען כי לפי הממצאים שהציגה המשטרה בבית-המשפט אין שום יסוד לחשוד שגולדנשטיין הפר את החוק. בעוד החוקרים מנסים להוכיח לשווא שגולדנשטיין היה "שופרו של ליברמן", כתב, מעל עובדי האתר רובץ איום אובדן הפרנסה. "בזמן שהמשטרה מתאמצת לחשוב, חופש הביטוי נפגע", סיכם.

להגנת "יזרוס" נרתמו גם עיתונאית "הארץ" לשעבר לילי גלילי ותנועת דור-וחצי, המאחדת עולים מברית-המועצות לשעבר שעלו בגיל צעיר וגדלו בארץ. באותם ימים נפתח בפייסבוק הדף "נגן על יזרוס". סיסמת הקמפיין למען האתר היתה "Je suis Izrus" ("אני יזרוס"), בדומה לסלוגן "Je suis Charlie" ("אני שרלי") שנפוץ אחרי הפיגוע במערכת השבועון הסאטירי "שרלי הבדו" בפריז. תריסר אנשים נרצחו בידי מחבלים מוסלמים אחרי שהשבועון פירסם קריקטורה הלועגת לנביא מוחמד. המשפט "Je suis Charlie" הפך לסלוגן של שוחרי חופש הביטוי בכל העולם. דף הפייסבוק של תומכי "יזרוס" קצר 870 לייקים.

הוא זכאי

לאחרונה, אחרי סגירת התיק נגד גולדנשטיין, פירסם אידלמן באתר "רלבנט" מאמר תחת הכותרת "יזרוס: המבחן שבו נכשלה הקהילה". "איזה ח"כ 'רוסי' הגיש שאילתא בנושא?", שאל אידלמן, וענה בעצמו: אף אחד. "האם מישהו מהח"כים דוברי הרוסית יזם דיון בנושא במליאת הכנסת? או לפחות בוועדת קליטה ועלייה? לא. האם נדון הנושא בדיונים פרלמנטריים על חופש הביטוי? לא. אז למה הקהילה זקוקה לח"כים דוברי רוסית שמייצגים אותה? [...] ומה עם הסולידריות של העיתונאים דוברי הרוסית? במה היא מתבטאת מעבר לשתייה המשותפת על חשבון המזמינים בכל מיני אירועים?".

אכן, ההיענות הציבורית לקריאות להגן על "יזרוס" היתה מועטה. אולי למישהו צרמה הסיסמה "Je suis Izrus", שהקבילה בין טבח טרוריסטי בקריקטוריסטים לבין חקירת עיתונאים החשודים בפלילים. ואולי הטענה החוזרת ונשנית של עיתונאי "יזרוס" כי רק הם מפרסמים מידע בלעדי וכל השאר עוסקים בתרגומים לא קנתה להם חיבה גדולה בקרב העיתונאים במגזר הרוסי.

העמדה המתנשאת והזחוחה כלפי הקולגות חזרה לחברי מערכת "יזרוס" כבומרנג

מדובר גם, יש לציין, בקביעה שאינה נכונה עובדתית. כבר בשנות ה-90 העיתונאים של "וסטי" ושל "נובוסטי נידיילי", של ערוץ הטלוויזיה RTVi ושל רדיו רק"ע פרסמו כתבות ותחקירים עצמאיים רבים וטובים ולא חיכו עד שחברי מערכת "יזרוס" לעתיד יסיימו את לימודיהם התיכוניים, ישתחררו מהצבא ויגשו לעבודה. העמדה המתנשאת והזחוחה כלפי הקולגות חזרה אל חברי מערכת "יזרוס" כבומרנג.

אבל שאלה לא פחות מעניינת היא מדוע לא קמו להגן על "יזרוס" הקוראים, אלה שלמענם נאבק לכאורה האתר? למה לא נרתמה הקהילה למען השופר שלה? מדוע נכשלה במבחן הזה, כפי שטוען אידלמן? אפשר להציע תשובה כזאת: קהילת דוברי הרוסית בארץ היא לא באמת קהילה.

בעולם, קהילות יהודיות מתרכזות סביב בית-הכנסת – אורתודוקסי, קונסרבטיבי או רפורמי – ואילו קהילות של מהגרים רוסים מתרכזות סביב הכנסיות הפרבוסלאביות. בארץ, קהילות יוצאי המזרח מתלכדות סביב מנהיגיהן הרוחניים. קשה לדמיין את העולים מברית-המועצות לשעבר מתלכדים כקהילה סביב פוליטיקאי או דמות ציבורית אחרת. אולי לכן לא יצאו אלפי אנשים לחוצות הערים בארץ עם השלטים "הוא זכאי", כפי שקרה אחרי מעצרו של מנהיג מפלגת ש"ס אריה דרעי.

אתגר הריח

אזהרותיו של אידלמן בדבר האיום הכלכלי המרחף מעל עיתונאי "יזרוס" התגשמו לבסוף. ב-2015 רכשה קבוצת "ידיעות אחרונות" את האתר מגולדנשטיין, וכעבור שנתיים סגרה אותו ופיטרה את כל עובדיו. אם ההשתלטות העוינת עוררה שאלות, מה שבא אחריה היה מוזר עוד יותר: כל הארכיון של "יזרוס", כ-39 אלף פרסומים, נמחק מהרשת.

בכתבה שלו ב"רלבנט" מסביר אידלמן מדוע קבוצת "ידיעות אחרונות" סגרה את "יזרוס": בגלל התחרות עם "וסטי", השייך לקבוצה משנת 1992. ל"וסטי" יש זרוע מקוונת שהתחרתה באופן ישיר ב"יזרוס", ו"אתר 'וסטי' הפסיד ל'יזרוס' על-פי כל הקריטריונים", כהגדרתו. אבל במחיקת הארכיון של "יזרוס" לאחר הסגירה, הוא כותב, היתה ברבריות אמיתית. "חוסלו מאמרים, כתבות, ראיונות, תחקירים בלעדיים, פרשנות ייחודית", כותב אידלמן, "למה? משום שכל פרח – לא רק צבעוני המדיף ריח ניחוח, אלא גם שיח קוצים – מהווה תמיד אתגר לערימת הזבל הסמוכה".

"חברים, האתר שלנו שינה את הכתובת. מזמינים אתכם לקרוא את כל חדשות ישראל כאן, באתר 'וסטי'". ההודעה בדף הבית של "יזרוס" מאז היסגרו, המפנה את הגולשים לאתר "וסטי" (צילום מסך)

"חברים, האתר שלנו שינה את הכתובת. מזמינים אתכם לקרוא את כל חדשות ישראל כאן, באתר 'וסטי'". ההודעה בדף הבית של "יזרוס" מאז היסגרו, המפנה את הגולשים לאתר "וסטי" (צילום מסך)

זו תשובה לא מספקת גם לפי אידלמן עצמו, שמזכיר כי החומרים שנמחקו היו בעלי פוטנציאל כלכלי מעצם היותם ברשת, זמינים למנועי החיפוש. אם כך, לגמרי לא ברור מדוע קבוצת "ידיעות אחרונות", שנאבקת על כל גרוש, ויתרה על רווח שאינו מצריך מאמץ. סמיכות הזמנים בין התפוצצות פרשת ישראל-ביתנו לבין ההשתלטות על "יזרוס" מדיפה ריח רע של העלמת ראיות. הרי ארכיון האתר, לפחות לפי גרסת הפרקליטות בכתב האישום שכן הוגש, יכול להיות מצבה לקשר מושחת בין "יזרוס" לבין ישראל-ביתנו.

זו לא השאלה היחידה שנותרה ללא תשובה. גם אחרי שהאתר נסגר, ואחרי שהתיק נסגר, התעלומה נותרה. הרי פרסומים על הקשר ההדוק בין "יזרוס" למפלגת ישראל-ביתנו הופיעו זמן קצר אחרי העלייה של האתר לרשת. עוד בשנת 2009 נאלץ המייסד, העורך הראשי והבעלים הראשון, מיכאל פלקוב, לדחות את החשדות הציבוריים הללו. גולדנשטיין, שנחקר במהלך יותר משלוש שנים, ניהל את האתר שנה אחת בלבד, האחרונה לקיומו. בכל השנים שלפני כן, מ-2008 ועד 2013 ניהל אותו פלקוב. הוא מי שהוביל את המיזם העיתונאי ורקם את היחסים עם פוליטיקאים ופרסומאים. אבל ב-2014 פלקוב נעלם. לא ידוע מה עלה בגורלו. התיק הזה מעולם לא נפתח.